תקציר המבוא:

אודות המחבר

במבוא שזורים תיאורים קצרים של קורות המחבר בשנות המלחמה.
משפחת המחבר גרה בארץ ישראל, בעוד המחבר נמצא לרגל עסקיו בקאליש שבפולין.
עם פרוץ המלחמה ניסה לברוח לצד הרוסי אך עקב גילו נאלץ לשוב לורשה, ושהה בגטו ורשה. הוא מתאר את המצב שם.
בעצת הרבי מסוכוטשוב הוא ברח מן הגטו לפיוטרקוב
בפיוטרקוב חלה בטיפוס, כשהבריא ברח לאחיו בעיירה זלוב, משם נשלח לגטו לודז'. הוא מתאר את החיים בגטו.
הוא נשלח עם יהודי גטו לודז' לאושויץ. המחבר מתאר את תנאי החיים באושויץ, משם נשלח לבית חרושת שעלה בלהבות מהפצצות בנות הברית, והובל בצעדת המוות עד לעיר לודיץ בצ'כיה, שם שוחרר.
המחבר טופל בבית חולים עד להחלמה, משם נסע לאיטליה ושלח אות חיים למשפחתו שבישראל. בסוף המבוא מזכיר המחבר את שמות בני משפחתו שנספו בשואה.

המבוא:

(עמוד פה)
רשומים מהמחנות

לולי ד' שהי' לי בקומו עלי הנאצים ימ"ש, אזי חיים בלעוני, בחרות אפם בי, אזי המים שטפונו, נחלה עבר על נפשי, ברוך ד' שלא נתנונו טרף לשיניהם, נפשי כצפור נמלטה, עזרי היה מעם ד' עושה שמים וארץ.

מיום 3 בספטמבר 1939 עד 7 מאי 1945 הייתי בידי הנאצים ימ"ש וזכרם. וסבלתי מכל מיני צרות ורעות שנברא בעולם וד' עשה לי נסים בלי מספר ונשארתי בחיים. וביום 9 נובמבר 1945 חזרתי למשפחתי לארץ ישראל, בני-ברק. ובכן מוטל עלי חוב לפרסם הנסים כדי שיוצאי חלוצי עד עולם יכירו איך להודות לד'. אך אי אפשר לכתוב הכל ממשך שש שנים שזה יקח ספר גדול וזמן רב, ואכתוב רק קטעים, קטעים וכל הסיפורים יצטרפו לאחוז אחד ממה שסבלתי וראיתי בכל הזמן הזה.

א.
בהתחלת בואם של הרוצחים הנאצים ימ"ש לעיר קאליש בין הרבה מיני רציחות וגזילות קרה גם דבר זה. לקחו פרוכת יפה מבית הכנסת ותפסו שני ילדים יהודים, ילד וילדה וציוו אותם להחזיק הפרוכת וללכת באמצע הכביש. ולכל בן אדם שעבר ברחוב ציוו לרדת ממהמדרכה ולירוק בפרוכת. הילדים מפחד היו חיוורים כמו שלג וככה עברו כל הרחובות העיר.

ב.
בעיר קאליש ברחוב צאסנע 19 היה חצר גדול וגם שלשה בתי תפילות,
(עמוד פו)
לקחו כל הספרי תורות ושמו באמצע החצר. אח"כ גרשו כל הגברים מכל הבתים לחצר. שרפו כל הספרי תורות וציוו על הגברים שירוצו כמו כלבים על ארבע, סביב המדורה ובזמן הריצה היכו אותם כדי שירוצו מהר, והרוצחים עמדו וצחקו מהצגה זו. לקחו כל הכסף הנמצא בבתיהם. אח"כ לקחו סכום מצלצלים וזרקו על הארץ וציוו שכל אחד יתפוס מטבע והיכו אותם שירימו מהר. והנשים והילדים צעקו בבכי ואחדים התעלפו, אח"כ הסתלקו מהחצר.

ג.
בקאליש ברחוב פילסודסקי 25 היה ביח"ר לנרות שלי וגם אני וגיסי ר' נפתלי ז"ל היינו גרים בבית הנ"ל. בזמן שבאו הנאצים לעיר יצאנו מבית זה שהיה ברחוב הראשי, מפחד, ונכנסנו לגור לרחוב צאסניע לקרובים שלנו. אחרי כמה ימים קבלנו ידיעה שפולנים פרצו את הדלת מבית החרושת וגוזלים משם הרכוש. חשבנו והחלטנו ללכת לשמה ולהציל. יצאתי מביתינו אני וחתן של גיסי ר' נפתלי ז"ל מר מנחם מנדל ז"ל. חלק עברנו בשלום, אבל פתאום שמענו קול בגרמנית "לעמוד!" וראינו ארבעה חיילים שסיירו ברחובות עם רובים וכודנים למעלה, וציוו ללכת למחנה שלהם, לפני זה היה כמה עובדות שתפסו אנשים יהודים ולקחו למחנה והתעללו בהם עד שירו בהם, והרגו אותם. ואמרנו בלחש אחד לשני נגיד ווידוי לפני המוות. מאה אחוז אבדנו. והצעיר מנחם שהיה בן ונכד לצדיקים אמר לי שהוא שמע פעם סגולה אם נמצאים בסכנה גדולה לתאר במחשבה התמונה של הורים שכבר מתו גם התמונה של צדיקים שכבר איננו בעולם ולהתפלל במחשבה לד'. אני ציירתי את הצורה של בעל אבני נזר גם מבעל שם משמואל ומאבא ואמא והתפללתי במחשבה שישתדלו להציל אותנו. באנו עד בערך עשר מטרים למחנה החיילים שעמדו לפני המחנה התחילו לשמוח שהביאו שני קרבנות. בן רגע בא מכונית נוסעים עם חמשה קצינים ואחד עומד ממקומו ושואל : "מה יש" בגרמנית. ואמרו תפסנו שונאים שלנו, והקצין אמר הם לא שונאים שלנו. ותיכף הרגשתי נס גדול וסרתי מהמדרכה להתקרב למכונית ואמרתי בגרמנית "יש לי ביח"ר לנרות והפולנים גוזלים משם הסחורות ויש לי כאן המפתחות ללכת להציל". שאל אותי אם יש שם יין טוב ואמרתי כן. מפני שכל השכנים שברחו מבית זה שמו בבית חרושת שהיה במרתף כל מיני
(עמוד פז)
דברים וגם בקבוקים עם מיני משקאות. ונתן פקודה לחייל שילך אתנו ולהכות ולגרש כל הפולנים הגזלנים וללוות אותנו הביתה ולהביא לו היין, באנו לביח"ר, נבהלנו, היה ממש פוגרום. דרסנו על נרות והרבה גוים וגם נשים עם סלים מלא נרות. החייל התחיל לצעוק ולהכות, מכל הצדדים ברחו כהרף עין, והשאירו הכל. עשינו קצת סדר וסגרתי טוב עם קרשים ומסמרים גדולים. והחייל ליווה אותנו הביתה, ובדרך לא נתן לנגוע בנו. פלא נשאר אצלי מי היו הקצינים האלו.

ד.
בעיר בלאשקי שכנה לעיר קאליש נתנו פתאום פקודה שכל הגברים היהודים יתכנסו בשוק ולשכב על הארץ עם פנים למטה וכל השוק היה מלא בוץ אחרי גשם. שכבו זמן מה וחשבו כל רגע שכדור יפגע בהם. פתאום פקודה לקום וכל אחד ירוץ מהר הביתה במשך חמש דקות שכל אחד יביא פטיש או קרדום. כל אחד שבא בריצה הביתה מלוכלך כל הבגדים והפנים בבוץ ותפס מהר פטיש. הבני בית חשבו שהוא השתגע מרוב פחד, והתחילו הצעקות ובכיות מבני הבית, כולם באו עם הכלים וחשבו בטח אחד יהרוג לשני פתאום פקודה שיסתדרו בתור ישר ולהתחיל ללכת לבית הקברות. עכשיו היו כולם בטוחים שכאן יהי' קבורתם והתחילו להגיד אחד "שמע ישראל" השני "אשמנו". פתאום פקודה להרוס ולשבור את כל המצבות על חתיכות קטנות עד שלא היה ניכר סימן של מצבה עזבו אותם הביתה.

ה.
עת צרה באה: גירוש כל יהודי קאליש מבתיהם מלווה עם מכות אכזריות. בהלה גדולה ונוראה. גורשו כל היהודים להאלא אחת, שמה היינו כמה שבועות לא אוכל ולא שינה וצרות אין לשער. משם שלחו טרנספורטים להרבה מיני מקומות. אני ברחתי משם בסכנה גדולה עד לרחוב גורנאשלאנסקא למשפחתינו, במקום הזה היו גרים הרבה נוצרים ועוד לא נגרשו מביתם. בנסים עברתי כל הדרך בשלום. הפחד להיות שם היה גדול ונורא, למחרת בבוקר
(עמוד פח)
אני ובן משפחתינו אבא כבן עשרים וחמש יצאנו לרכבת לנסוע לווארשא. לקחנו שני שקים על הגב שלנו, קצת לבנים ומעט אוכל, וגם בנסים גדולים הגענו לעיר ווארשא. עוד לא היה גיטו. אחרי כמה ימים נסענו לעיר שעדלעץ ומעיר שעדלעץ לעיירה קטנה בשם מורדי, ומשם עברו בנחל שקוראים בוג לצד השני שהי' בידי הרוסים. הלכנו לצריף קטן ונמוך שם גר יהודי שהוא סידר הבריחה לצד הרוסים. חושך בכל העיירה וחושך בצריף, היינו בערך עשרים אנשים וחיכינו למדריך שיבאו באמצע הלילה לקחת אותנו לבוג ולהעביר אותנו בסירה לצד השני. כולם שילמו עבור הברחה זו. כולם היו צעירים חוץ ממני שאני כבר הייתי קרוב לגיל חמשים. בעל הבית אמר לי בחושך ובשקט שהיה אסור לדבר בגלל שלא ישמעו ברחוב, אולי עוברים ז'נדרמים גרמנים ויגמרו אותנו, ואמר לי שהבריחה זו לא בשבילי מפני שזה סכנה גדולה. אמר לי שאתמול הרוסים ירו לסירה והמדריך נהרג, וכל החברה ניצלו ובאו בשלום בחזרה. שמעתי זה והחלטתי לחזור לווארשא. אבא שווארצברד הקרוב שלי עבר בשלום עם כל החברה, ואח"כ קבלתי ממנו מכתבים מרוסיה, גם פעם אחד קבלתי ממנו חבילת אוכל מרוסיה. בזמן שחזרתי לווארשא בדרך קיבלתי מכות מפולנים אבל באתי בשלום לווארשא, ופגשתי שם בן דוד שלי מפאביאניץ ברוך ליכטנשטין וגרתי ביחד אתו ברחוב לשנה 3.

ו.
בזמן הזה עוד היה לי קצת כסף וכלכלתי אותי בדוחק גדול רק שלא למות ברעב. עבודה חיפשתי ולא מצאתי בסוף מצאתי עבודה בנגריה, עבדו שולחנות עבור הנאצים ימ"ש, והמשכורת של שבוע הספיק לקנות לחם אחד משקל שני ק"ג. יום יום הלכתי לאכול צהרים במטבח זול עבור רעבים, המחיר היה עשרים גרוש בערך. קבלנו מרק ולא יותר, אח"כ לא הי' יותר עבודה בנגריה וגמרתי כל הכסף שהי' לי מקאליש, אפילו עשרים גרוש למרק לא היה לי, והחלטתי למות ברעב כמו אלפים אחרים, אפילו חשק גדול להתפלל לד' לא היה לי בגלל שחשבתי למה אהי' אני יוצא מהכלל. הנאצים עשו חומות וסגרו הרחובות כמו בסוף רחוב לשנו, בסוף רחוב נלבקי, ועוד ועוד, ונהפך לגיטו סגור. ויום ויום התיקר האוכל ופחד הרעב נתפשט לאלפים
(עמוד פט)
ורבבות. גם היה סכנה גדולה לעבור ברחוב מפני שפתאום באו הנאצים ותפסו יהודים לעבודה מחוץ לגיטו, אחרי יום עבודה שלחו אותם בחזרה, ובין האנשים ששלחו חזרה היה חלק מתים וחלק גוססים מלוכלכים בדם וחלק חיים שלחו עד הקהלה היהודית.

ז.
פעם שכבתי ביום על המטה רעב וחלש כמעט שהנשמה פרחה ממני ומחשבותי עבדו בתוהו ובוהו, רגע אחד תפלה לד' שאזכה עוד לראות את אשתי ובני ורגע מי יקבור אותי, אי אפשר עוד לחיות יום אחד, ונחלשתי יותר ויותר. פתאום נס גדול באה. שומעים דפיקה בדלת לא איכפת לי, אין לי כח לעמוד. בן דוד שלי פתח הדלת, בא ילד כבן עשר. ילד יפה ונחמד ושאל אם נמצא כאן מר לזנובסקי מקאליש, ואמרו כן. והילד אמר "סבא שלי מבקש שלזנובסקי יבוא אצלו, הסבא גר רחוב לשנא 6, ושמו מינצברג". אספתי כל הכוחות האחרונות והלכתי למר מינצברג והוא ואשתו נדהמו ונבהלו מצורה שלי כמעט שרצו לבכות לא דברו רק תיכף הביאו תה ועגיות ועוד. כמובן שאכלתי ולא היה צורך לבקש אותי הרבה, התחלתי לנשום עד הסוף, מפני שמקודם היה קשה הנשימה מרוב חולשה. והתחילו לשאול אותי ממצבי וגם הזכירו אותי מזמן שאני קניתי אצלם פאראפין לבית החרושת שלי, קרון מלא ז"א עשר טון בפעם אחד, ופעם אחד הוא היה אצלי בקאליש עם החשבונות. הוא היה לפני המלחמה עשיר וגביר גדול במסחר נפט ופאראפין, והוא לא בא לגיטו רק היה גר כאן עוד מלפני הגיטו והכין לעצמו מכל טוב גם כסף וזהב למכביר. והי' לו בית חרושת לסבון ולנירות ולשמן בשותפות עם נוצרים, מחוץ לגיטו והם הביאו לו לגיטו הכל מה שהוא רוצה. הוא מציע לי פרנסה, היות שבית החרושת שלו לנרות מחוץ לגיטו ונפגעו המכונות מהפצצה, והוא רוצה לתקן אותם והוא יתן לי שני פועלים נוצרים לעבודה ואני רק אנהל העבודה מפני שאני בקאליש לפני המלחמה היה לי הרבה שנים ביח"ר לנרות, אני יודע איך מתקנים. והסדר יהי' ככה: אני אסיר הסרט הצהוב מידי ולא יכירו שאני יהודי ולצאת לחוץ מגיטו ושמה אני אעבוד בבית החרושת עם הגוים. גם הגיס של מינצברג גר מחוץ לגיטו בשם נוצרי ואני אהי' גר אצל גיסו ולא יחסר לי כלום. אח"כ אני אקבל
(עמוד צ)
משכורת עבור העבודה. מי הודיע לו שאני גר כאן ומי הודיע לו שאני מומחה בבניית מכונות לנרות לא ידוע, אולי מלאך אלקים.

בסכנה יצאתי מגיטו בשלום. באתי לבית החרושת שכל הפועלים רק פולנים רק אני יהודי אחד וכולם אהבו אותי. תמיד היו עושים קצת יומא דפגרי ושתו ספירט עם נקניק, ובשבילי הביאו דג מלוח ושמחו מאוד שאני שותה אתם ביחד. היה שם בין הפולנים שני קצינים לשעבר מצבא הפולני והם עזרו לי בעבודה. הבית חרושת היה רחוק מהעיר ולא ראינו שם אף פעם גרמנים. מקום שקט, וכל שעה נתתי הודאה לד' שהציל אותי ממגפה ששררה בגיטו ווארשא.

עבדתי שמה שלשה חדשים עד שהמכונות עבדו בסדר, באתי חזרה העירה לווארשא. קבלתי משכורת ממר מינצברג. הוא ביקש ממני שאני אגיד המחיר הכי הכי גבוה וישלם לי בשמחה שאני לא אחסוך כסף שלו. קבלתי הכסף התחלתי לפרוט וקניתי אוכל אך ורק להחיות את נפשי עד שאזל כל הכסף והרעב התחיל לפעום בלבי.

ח.
בדירה של בן דודי ברוך ליכטנשטיין נפלתי למטה עם מחלת טיפוס. במשך שלשה ימים היה לי הכרה אח"כ החום עלה עד שלא היה לי שום הכרה, השכנים נשים רחמניות ידעו שאני מישראל ויש לי שמה אשה וילדים, עבדו בכל כוחותיהן להציל אותי. וד' עזר להן ויצאתי ממחלה זו, אח"כ התחיל עוד פעם הרעב להציק אותי, והחלטתי אין עצה בדרך הטבע רק או בנס או למות כמו האלפים אנשים שמתו ברעב בגיטו ווארשא.

ט.
בגיטו ווארשא היו אנשים שנהפכו ממש לחיות רעות: הם הסתובבו ברחובות ונתחבאו בבתים ובחורים, ואם ראו איש או אשה הולכת עם אוכל קפצו ממסתורם ותפסו מהם האוכל וזללו כמו זאב ואריה, מי שנפל בידם התחיל בצעקות ובכו ויללו זה בשביל הילדים הקטנים שלי. ובאה המשטרה
(עמוד צא)
היהודית ואנשים והכו בהם ורצו להציל מה שהוא ולא יכלו לעזור, הם קבלו מכות חזקות ונפלו לארץ ולא הפסיקו לאכול עם שתי ידים ובפה, ודם נוזל מהם ולא הרגישו כלל. לפעמים התפורר האוכל על הארץ ואנשים מרחוב הרימו הפירורים ונתנו למי שניזק מהם. הצורה של האנשים אלו אי אפשר לתאר, הפנים היה דומה לחיה רעה, עינים גדולות לא נורמליות, הפנים קרוע ממכות שקבלו, הבגדים קרועים. הדבר הזה היה מפורסם, וכל אחד שקנה משהו אוכל היה שם מתחת הבגדים שלא ירגישו בזה.

י.
ברוב פנות של העיר עמדו ילדים קטנים מגיל שלש עד גיל עשר יתומים בלי אב ואם, ההורים כבר מתו מרעב, והרעב גרשו אותם לרחוב כדי שאנשים ירחמו עליהם. הצורה שלהם גם כן אי אפשר לתאר על הנייר. מי שעבר ברחוב והסתכל עליהם היה מוכרח לבכות. גם אני הרבה פעמים שראיתי אותם פניתי לבית הקרוב ובכיתי. נגבתי העיניים והלכתי הלאה. צורה שלהם היה כמן עוף באצ'אן רגלים דקות גבוהות, הראש קטן, עינים בולטות החוצה. אנשים רחמנים הביאו להם קצת אוכל להחיות את נפשם. גם אני אחרי הצהרים לקחתי מאוכל שלי לכוס ולקחתי גם כפית ונתתי לילד הכי גדול. וזה פלא איך שהילד הזה היה מחלק האוכל בין כל הילדים, כל כפית לפה של ילד אחר, אח"כ לקח כפית לפיו.

יא.
יום יום עלה המחיר של דברי אוכל, וכל הכסף שהיה לי ממר מינצברג ז"ל אזל ולא היה לי שום עצה והלכתי עוד פעם למר מינצברג, ושאלתי אותו אם יש לו עבודה בשבילי, ואמר לי שיש לו עצה בשבילי. וזהו: בחיפה בארץ ישראל יש לו רכוש וצריכים לשלם מסים, ואני אכתוב לאשתי דרך רוסיה שאשתי תשלם לבן משפחתו בחיפה עשר לירות, והוא יתן לי בווארשא עשר לירות אנגליות, ואני תיכף קבלתי ממנו עשר לירות. כתבתי לבן דוד שלי לרוסיה והוא כתב לאשתי לישראל. עברו כמה שבועות ובא מכתב מאשתי "שהיתה על יום הולדת אצל משפחת מינצברג ונתנה מתנה עשר חולצות"

(עמוד צב)
וסימן זה היה מספיק למר מינצברג, ונתן למפרע עוד חמש עשרה לירות. כתבתי לאשתי עוד פעם מכתב עם סימן דומה, ושמחתי על זה כמוצא שלל רב, אבל גם זה עבר במשך כמה חדשים, וכל הלירות אזלו, ואין שום עבודה ואין ממה לחיות, והמכתבים דרך רוסיה הפסיקו, והגיע עוד פעם הסכנת מות כמו לכל היהודים בגיטו.

יב.
אבל אם גזירה מהשי"ת להשאר בחיים באה ישועת ד' לי באופן בלתי צפוי: וזהו, איש מגיטו ווארשא בא לקראקו ובקראקו היתה בת דודי ריינה שווארצברד ז"ל אחות של בן דודי שנסע לרוסיה, היא באה עם טרנספורט יהודים מעיר קאליש לקרקוב ביחד עם אמא שלה, ואמא מתה בקרקוב, והיא נשארה לבד, והאיש שבא לקראקוב פגש אותה ברחוב בקרקוב, והיא שאלה אם יש בווארשא מי ממשפחתה. והוא אמר לה שהוא יודע שמר לזנובסקי יצחק נמצא בווארשא ברחוב לשנו 3 עם בן דוד ברוך ליכטנשטיין. היא השתדלה בכל כוחותיה לקבל רשיון לנסוע לווארשא, וקבלה רשיון עם כל המטען שלה. היא באה אלינו. השמחה היתה אין לשער. היא היתה עוד בכוחותיה. גם היה לה מרץ להתחיל מה שהוא לייצר ולהרוויח לפרנסה. באותו יום מצאנו בגיטו את מר ברגר מעיר שעראדז, הוא היה בשעראדז בעל בית חרושת לסבון ומומחה לעיבוד סבון אבל גם כן היה שבור ורצוץ כמו אני. היא אמרה לנו למות יש זמן, עכשיו יש לחשוב לעשות בית מלאכה לסבון, וכל הכסף שצריכים לזה היא תשקיע ואנו נעבוד, הסכמנו לעצה של הגב' רינה ז"ל ושכרנו חדר ברחוב לשנו 6 בקומה ה-7. קנינו דוד קטן לעשרים ק"ג סבון. אני ומר ברגר עבדנו וריינה ז"ל הלכה לאנשים למכור, משום שאשה לא היתה מסוכנת ברחוב כמו איש, כל החמרים קנינו בגיטו מאנשים שסכנו עצמם והביאו מחוץ לגיטו בכל מיני דרכים. גם עשו מנהרה מתחת לאדמה ע"י הגבול בגיטו, וככה הביאו כל מיני אוכל וחמרים, ומזה הוצאנו פרנסה בדוחק ולא סבלנו מרעב.

(עמוד צג)
יג.
פעם אחד אני לקחתי תיק עם עשרים חתיכות סבון ללכת מרחוב לשנו עד לרחוב זמנהוף 20, ששמה גרתי אצל משפחה הגונה. הלכתי ברחוב נאוואליפקי בערב, גם שלג ירד בלי רוח, שקט ברחוב, פתאום בא למולי איש צבא ס"ס, לברוח לא היה לי אפשרות. חזקתי את עצמי כדי לעבור עם מרץ בלי פחד על ידו, ועברתי פסיעה אחת והוא קורא אותי, ושאל מה יש לך בתיק. אמרתי בגרמנית אוכל עבור ילדים קטנים, ואמר להכנס לשער הבית ולפתוח. וראה, ושאל זה אוכל?? והשבתי לו כן, מזה אני מוציא אוכל עבור הילדים. ואמר יש לך רשיון?? בא למשטרה מחוץ לגיטו, וזה הדרך לגיהנום, פחד גדול נפל עלי והלכנו ביחד. השלג ירד שקט ברחוב. חשבתי בלבי שעכשיו אני אבוד. מלמלתי בשקט מזמורי תהלים ובקשתי מד' שינצל אותי. תיארתי במחשבתי התמונות של הורי ורבותי שנפטרו, כגון האדמו"רים מסאכאטשאוו. אח"כ התחלתי לבקש מהס"ס שירחם עלי שאני מגורש מעיר קאליש עם ילדים קטנים ואני עני ואביון. ואמר בגרמנית זה לא דבר (דאס מאכט ניכט). הלכתי אתו חזרה לרחב לשנו ובדעה לצאת מגיטו, שבסוף רחוב לשנו היה יציאה מהגיטו. ואני הפסקתי לבקש ולדבר אליו. כמעט שהיינו בסוף רחוב לשנו, הוא סר לבית ואמר לי בא הנה, תיכף נכנסתי וניצוץ של תקווה בא בלבי, ושאל אותי אם סבון זה טוב, אמרתי טוב מאוד. אמר, אם כן מהר תן לי כמה חתיכות סבון, מהרתי לפתוח התיק ובן רגע לקח ארבעה חתיכות סבון ושם בכיסיו וצעק לי תברח מהר מהר, ועוד רצה לתת לי בעיטה ברגל, אבל אני רצתי מהר הביתה ונתתי הודאה לד'. והבעל בית אמר לי שאני לא מרגיש הנס מפני שאף אחד לא בא בחזרה ממשטרה על דבר כזה.

יד.
בזמן שהלכנו ברחובות בגיטו ווארשא היה נחוץ עינים מלפנים ומאחור, בגלל שפתאום באו חיילים נאצים ותפסו אנשים לעבודה ואם תפסו לעבודה היה סכנה לכל מיני עינויים. אני הלכתי ונשמרתי מאוד. פעם הרגישו אותי מקרוב והספקתי לברוח ולהכנס מהר לבית, ורצתי על המדרגות עד קומה הששית, ע"פ רוב היו החיילים עצלים ולא רדפו עד למעלה, ולפעמים היה
(עמוד צד)
זריז ימ"ש ורדף אותי וסחב אותי עד למטה. קבלתי כמה מכות וזרק אותי למחנה שכבר היו ברחוב מוכן ללכת לעבודה. היו בערך שלושים יהודים. חייל אחד רוכב על אופניים הוביל אותנו לעבודה בערך שש קילומטר למקום עבודה, שמה היה מחנה צבא, והם חילקו אותנו לעבודה. אני ועוד אחד קבלנו עבודה לשטוף רצפאות בהול ארוך וגם החדרים שנמצאים בהול. התחלנו לרחוץ ולשטוף עייפים מדרך וחלשים מרעב וממכות בדרך. באותו הול היה דלת אחד למטבח, פתאום נפתח הדלת ועמד בפתח טבח. והצורת הפרצוף שלו היה מעיד שהוא רוצח ומלמלנו אחד לשני עכשיו אנו אבודים, הוא יסדר אותנו, ואמרנו ד' ירחם עלינו בעת צרה כזו אי אפשר לברוח. פתאום פתח הפה ואמר בגרמנית אל תעבדו קשה, מחר יגמרו אחרים העבודה. שמחתינו שראינו ישועת ד' כהרף עין אין לשער, ובקשנו ממנו קצת מים להשיב את רוחינו, והוא ענה לא טוב עכשיו מים קרים ורץ מהר והביא קפה טובה ושתינו והודינו לד' וגם לו, אח"כ אמר בטח אתם רעבים והביא לנו שתי מנות מאכל טוב ולחם ובקש מאתנו שנלך מתחת המדרגות שלא יראה מישהו, אכלנו ושבענו ונהפכנו לאנשים אחרים. זמן רב מאוד לא הרגשנו שובע כזה. אח"כ לא נתן לנו לעבוד רק לנוח ואם יבוא מישהו לקחת הכלים ביד. בערב שלחו אותנו הביתה, היה הרבה פצועים ולא ידענו אם לא חסר מישהו. נתנו פקודה לשיר ולהתחיל ללכת ושרנו כולנו "אדון עולם" והלכנו לעיר לגיטו.

טו.
כמעט כל יום הלכתי מדירה שלי זמקובה 20 עד רחוב לשנו 6 ובדרך היו מונחים מתים מרעב לפעמים ארבע או שש. פעם אחד בבוקר השכם הלכתי ומצאתי שש עשרה מתים בדרך, כנראה שהם יצאו לרחוב כדי לנשום יותר טוב או לבקש קצת אוכל ומתו ברחוב. העוברים ושבים שראו את זה קנו בחנות גליונות נייר וכיסו את המתים ושמו אבנים מסביב כדי שהרוח לא יגלה אותם. אח"כ באו מוועד הקהלה ואספו אותם לקבורה, פעם עברתי ברחוב וראיתי איש ואשתו מונחים לפני הבית כמעט גוססים ובחזרה מעבודה לא ראיתי אותם.

(עמוד צה)
טז.
בגיטו ווארשא היו בערך שבע מאות אלף יהודים, הרבה שגורשו מעיירות קרובות לווארשא ומהם היו רוב המתים ברעב, והקהלה היהודית לא הספיקו לקבור אותם, וצמח מזה פרנסה חדשה בגיטו. נפתחו חנויות עם שלט גדול "פה מסדרים לוויות של מתים בזול עשרים זלאטיס (לירות)". הם לקחו אופנים ועשו ארגז שחור סגור, שלמו להם עשרים זלאטעס, והם באו לבית ולקחו המת עם הפספורט שלו וסדרו הכל בוועד הקהלה וקברו אותו. הדבר הזה כל כך רגיל שאנשים מבית לא ליוו את המת כלום. עובר זמן קצת חנות חדש רק חמש עשרה זלאטעס. ובאחרונה ראיתי חנות חדש עם שלט יותר גדול בזיל הזול שתים עשרה זלאטעס.

יז.
שמעתי שיש אנשים שמקבלים אנשים להברחה מגיטו עד עיר פיעטרקוב וזה עלה חמש מאות זלאטעס. שאלתי האדמו"ר מסאכאטשאוו זצ"ל הגר ברחוב מוראנאווסקי אצל מר עלבינגר. והשיב לי שכאן בגיטו זה וודאי פקוח נפש ולצאת זה ספק פקוח נפש, "המאכר" היה לו רשיון ממשרד הראשי מקראקוב על ארבע אנשים לנסוע בגוברנמנט. שלשה אנשים ואשה אחת. אבל לצאת מהגיטו לא היה לו רשיון, כל הארבע אנשים מכרנו את כל המטלטלין שלנו והשארנו רק קצת לבנים על הגב בתרמיל וטיילנו, יום ולילה בשלג בלי אוכל בלי שינה. היה בווארשא בגיטו שלש עשרה שערים לצאת מהגיטו ו"המאכר" סחב אותנו משער אחד לשני, היה כל החיים שלנו נמאס ובקשנו למות, הוא היה צריך לשחד לשוטר יהודי ולשוטר פולני שעמד בצד השני של החומה וגם הז'נדאר הגרמני. פעמיים רדפו אותנו עם אופנוע וירו עלינו עם נשק אוטומטי ולא פגע בנו, אנחנו ברחנו מהגבול וזרקנו כל התרמילים לשלג. ובע"ה לא תפסו אותנו. בסוף יום שלישי עלה בידינו לעבור הגבול לצד הפולנים. כל אחד לקח נייר ביד והראה לשוטר יהודי ואח"כ לשוטר פולני שהם היו משוחדים בכסף והגרמני היה איש לא פיקח ועצל ובזמן שהוא בדק עגלה שנסע לגיטו כמה דקות, אנחנו עברנו מהר עם פחד גדול, ובחוץ לגיטו השכרנו עגלה עם סוסים (דאראשקע) וכל הדרך היה צריך לקחת חצי שעה
(עמוד צו)
ונסע אתנו שתי שעות. כמה פעמים בדרך באו פולנים מוסרים, והוציאו מאתנו כל הכסף. באנו בשלום לרכבת ואין לנו כבר, כסף לקנית כרטיסים לעיר פיעטרקוב, וגם ראינו איך הרביצו חיילים את היהודים שהיו באולם. הלכנו לפנה וביקשנו לדרוז'ניק זקן שיקנה מאתנו סוודר, טוב חדש ויקנה כרטיסים עם הרשיון שלנו. הוא ריחם עלינו והביא לנו כרטיסים. באנו בשלום לרכבת כל פסיעה היה קשור עם סכנת נפשות, ובאנו בשלום לפיעטרקוב.

יח.
הדרך לפיעטרקוב עבר בהרבה מיני עינויים וצרות ונסים ולקח יום שלם. עכשיו אנו נמצאים בתחנת הרכבת מעיר פיעטרקוב. באו הרבה פולנים ובערך עשרה יהודים. בדקו כל החבילות וניירות של היהודים והיה בסדר. רק את היהודים שלחו לחדר לחוד לחכות עד אחרי כל הבקורת. האולם הגדול היה מלא אשפה וניירות מלוכלכות מהחבילות שבדקו, וקראו ליהודים שינקו את האולם, ציוו לנשים לצאת ואנו ינקו בידים בלי מברשת את האולם הגדול. לקחו חבית בירה ושתו מהחבית ושרו שירים להשמדת יהודים, והתעללו אתנו במשך הזמן שכלנו היינו שוכבים על הארץ ובידים ניקינו הרצפה. אחד שמן וקטן נתן לנו בעיטות עם הנעלים המסומרות שלו. גם תפס אחד מאתנו ועשה קונץ שזרק אותו כמו כדור למעלה ונפל על הרצפה ובנס נשאר בחיים. אח"כ פקדו לעמוד עם הפנים לקיר והפנים יגע בקיר. עמדנו שעות מספר בלי כחות והזיע מהפנים נוזל על הקיר. ואנחנו חשבנו שהם ירו בנו מאחורינו. הנשים שעמדו בחוץ בכו וצעקו שמעו וראו מה נעשה בפנים. אח"כ פקודה שכל האשפה להוציא החוצה אבל בלי פח. לקחנו כל האשפה מתחת המעיל ומתחת החולצה ומתחת הכובע כל אחד לבן הפנים כשלג מרוב פחד וכל הגוף גם הרגלים היה נפוח מאשפה הכרס גדול המכנסים מלאים, והם צחקו בלי סוף, גם אנחנו אם הסתכלנו אחד לשני היה מוכרחים לצחוק. אח"כ זרקו אותנו החוצה. הנשים בכו וצחקו שפכנו כל האשפה באיזה פינה ונסענו העירה גם שם הי' גיטו יהודי.

(עמוד צז)
יט.
אני ובת דודי ריינה הלכנו לר' יעקב סט ממשפחה שלי. באנו לחצר של בית שהוא גר, נפלתי לארץ והתעלפתי בלי הכרה. אחרי זמן קצר פתחתי עינים וראיתי שאני שוכב על הספה אצל ר' יעקב סט ועל ידי יושב דר. ושאלתי להם איך אני באתי להנה, ואמרו לי שנפלתי בחצר, ולקחו אותי למעלה עד קומה שלישית למשפחת סט. החום היה '39. הרופא נתן פתקא לקחת אותי לבית חולים וביום שני עלה החום עד '40. קבלתי מטה בחדר של 8 מיטות. היו שמה 7 חולים על מחלת טיפוס ואני הייתי השמיני. אחד חולה במטה שעל ידי היה משוגע ממחלתו וקשרו אותו למטה. ביום ב' גדל החום עד כדי כך שאבדתי את ההכרה. הבית חולים היה פולני כולם: הרופא ואחיות כולם נוצרים פולנים ורפואות לא היה שמה בכלל. הגברת סט והגברת ריינה שוורצברט השתדלו עבורי יותר מכוחם להציל אותי ממחלה זו. הם התחשבו בזה שיש לי בישראל אשה ושמונה ילדים. הם באו בקושים גדולים לביתו של הרופא הראשי ונתנו לו מאה וחמישים זלאטי שיתאמץ להציל אותי ממוות. גם השתדלו לקבל כסף מאחי ר' מיכאל ז"ל שהיה גר בעיר זלאוו, שכנה של עיר פיעטרקאו ושלח כסף ע"י פולנים, שהבריחו סחורות מעיר לעיר. הרופא אמר שיש זריקות חשובות לזה, אבל זה נמצא רק בבית מרקחת מחוץ לגיטו, ואם יביאו את הזריקות ישתדל להציל אותי. לגב' ריינה היה צורה כמו פולנית והסירה את הסרט הצהוב מידה, שהיה מוכרח לכל יהודי לשאת על היד, וסיכנה עצמה והביאה הזריקות. גם הביאה זר פרחים עבור אחיות רחמניות ובקשה אותן שיתאמצו בכל כוחן להציל את האיש הזה, שלושה ימים קבלתי הזריקות וכל השלשה ימים לא בא לפה שלי אפילו כפית מים הכל נשפך על המטה. ביום רביעי פתחתי עינים ואוי ואבוי מה שראיתי שמכל השבעה חולים אף אחד איננו, כולם מתו או שנתנו להן מה שהוא שימותו מהר. האחיות שאלו אותי אם אני לא שמעתי הצעקות שהיו כאן אתמול. אמרו לי שאתמול מת אחד שהיה לו משפחה גדולה והגונה והוא היה בן שלושים, גבוה ויפה ומלומד. וצעקו ובכו המשפחה עד לב השמים והתפלאו שאני בכלל לא שמעתי, עברו עשרה ימים ושלחו אותי מבית החולים. באו לקבל אותי שלא יכולתי מחולשה ללכת אפילו פסיעה אחת, אחי ר' מיכאל ז"ל שלח כסף כדי לשלם עבור דירה ולקנות אוכל. שלשה חדשים לא יכולתי ללכת לבד. בית שימוש היה בחצר כמו בחוץ לארץ ולקחו אותי בעל הבית
(עמוד צח)
שלי או מי שהוא מבית לחצר והובילו אותי חזרה. אחרי שלשה חדשים התחלתי ללכת לבד ואחי ר' מיכאל ז"ל וגיסתי נעכה-לה ז"ל לא שקטו ולא נחו עד ששלחו נוצרי מבריח שיביא אותי וגם הגב' ריינה שוורצבארט ז"ל לעיר זלאוו. הדרך שעברנו ארבעים קילומטר בלילה אחת סוף חודש הלבנה לא מאירה. בדרך היינו שבע עשרה אנשים שהגוי, המבריח לקח אותנו לזלאוו. בדרך היינו כמה פעמים בסכנה גדולה. כמה פעמים שכבנו כמה דקות בבוץ, והיה אסור אפילו לנשום בקול. באנו בשלום לעירה זלאוו, שמה גיטו לא היה, רק ליהודי היה אסור לקנות בשוק מה שהוא, אבל לא היה רעב, בגלל שהפולנים מכירים הביאו לבית צרכי אוכל.

כ.
פתאום בא פקודה לאסור ששה יהודים. ביניהם היו אחי וגם גיסו ר' מרדכי שולץ וגם היו בעיר סטרצוב שותפים במסחר עצים ויערות. הסבה למאסר היה שגוי הלשין עליהם שהם קראו עתונים שאסור לקרוא. שלחו אותם לבית הסוהר בעיר לאדז (שקראו ליצמנשטט) עד זמן המשפט. עברו שני חדשים ובבית של אחי היה חושך ואפלה. גיסתי נעכה-לה ז"ל בכתה יום ולילה ולא בא לזמן המשפט. פתאום גזירה חדשה ממקום גבוה מנאצים ימח שם וזכרם, לתלות בפומבי בכל עיר שבסביבותינו 10 יהודים וכל העיר מוכרחים לראות את הרציחה הזו. התליה עברה מעיר לעיר. בעיר זדונסקא וואלא תלו פעמיים עשרים יהודים. והתליה בא לעיר זלאוו. אי אפשר לתאר המבוכה ששרר בעיר. והיודנראט ימח שמם היו צריכים למסור להם העשרה יהודים, ומסרו להם הששה מבית הסוהר בלאדז ועוד ארבעה יהודים שבאו במסירת נפש לעיר זלאוו מעיר אחרת. היהודים של היודנראט סידרו התליה וקשרו היהודים ותלו אותם באמצע העיר, והגסטאפו עמדו וראו איך שהם עושים וצחקו. כל היום תלו ולפנות ערב אמרו לקבור אותם מחוץ לעיר. יום מקודם החורבן זה לקחו בכח המשטרה היהודית של היודנראט כל המשפחות של העשרה יהודים על עגלות והובילו אותם מחוץ לעיר לבית אחד או שנים ושמרו אותם שלא לצאת, כדי שהמשפחות לא יפריעו להם בעבודתם התועבה. שעה לפני הקבורה באו השוטרים היהודים ושחררו מכל המשפחות הגברים, כדי שיטפלו בקבורה ויגידו קדיש. אני ובן אחי פישל ז"ל נשתחררו ועמדנו ע"י
(עמוד צט)
קברו של אחי ז"ל ובבכיות שאין לתאר על הנייר אמרנו קדיש. היו עשרה קברים וע"י כל קבר היו בני המשפחות והרטיבו האדמה מדמעותיהם. כל היודנראט - הראש היה נפתלי - היו פושעי ועוכרי ישראל ימח שמם וזכרם שלא יצאו מגיהנום ע"ע. בזמן הליקווידאציע נהרגו ונשרפו כולם. כן יאבדו כל שונאי ישראל.

כא.
בסוף 1942 פתאום גזירה חדשה בעיר זלאוו. כל היהודים טף ונשים זקנים וחולים שיצאו מדירותיהם בבוקר, ולא לסגור הדלת, למגרש אחד של בית חרושת לאריגה בשם לוי. שאלו לכל אחד איפוא קבר הזהב וכסף ויהלומים. ושלחו כולם לעיר חלמנו ע"י עיר קאליש, שמה נאבדו כל הקהל היהודית ארבעת אלפים איש, חוץ ממאה אנשים בעלי מקצוע שלחו לעיר לאדז לעבודה בגיטו לאדז. ובעזרת ד' אני זכיתי להיות בין המאה אנשים. שאלו אותי איזה מקצוע יש לי, ובא מלאך ודבר ממני שאני מסגר ודחפו אותי לצד. אני חשבתי שמסגרים יהרגו עם ברזל ונגרים יהרגו עם עץ. לקחו המאה אנשים לבית התפלה שלהם, ביום שלישי שלחו אותנו לעיר לאדז לגיטו. כל אחד קבל לחם אחד ומעט סוכר ועוד מה שהוא ובאנו עם אוטובוסים לעיר לאדז.

כב.
באתי לגיטו לאדז וראיתי הרבה ממשפחתי, העיקר התרגשתי ברואי את אחי הרב מפאבואניץ ר' ברוך זצ"ל מחבר ספר "שעשועי רעיונים" בכלל לא היה לו צורה של בן אדם חי. אחרי כמה ימים קבלתי עבודה בנגריה רחוב בזרנו 6 בקומה שלישית תעשיה לאימומים, זה דוגמא לנעלים, וזה אמנות, עיקר העבודה זו בידים עשרה אחוז במכונות אבל תשעים אחוז היה עבודת יד, ומי שהספיק לעשות 3 זוגות ליום קבל מרק נוסף לצהרים. פגשתי בגיטו את בן גיסי ר' נפתלי ז"ל צמח וספר לי מאסון הנורא שקרה לו. במשך חודשיים מתו מרעב וממחלות אבא שלו ר' נפתלי וולדפריד ואמא
(עמוד ק)
שלו רוזא וכל האחים והאחיות וכל המשפחה רק הוא לבד נשאר, גם אשתו של צמח, הם התחתנו בגיטו, הורים של אשתו גם כן מתו במשך חודש אחד לפני החתונה. דירה שלי הי' ברחוב דבורסקי 29 שאותו קבלתי מראש הגיטו מר רומקובסקי. ההליכה כל יום לעבודה ולחזור בקור ורעב היה קשור בסכנת מוות. לקחתי כל פעם מתחת לבגדים כמה חתיכות עץ להסקת הבית וגם להחליף בלחם, ע"י השער היה שמירה ובדקו כל הפועלים היוצאים. התפללתי לד' שאמצא עצה איך להוציא קצת עצים שזה היה פיקוח נפש, ומצאתי בע"ה. השומר ע"י השער היה גר גם כן קרוב לדירתי. ז"א שצריכים לעבור הגשר עם המדרגות גבוהות, שהיה בין חצי גיטו לחצי השניה ומתחת הגשר הגבוה היו חוץ לגיטו וראינו איך שהפולנים חיים חיי יום נורמאליים. גם הטראם חשמלי הלך בסדר. השומר וגם הפקידים של הבית חרושת קבלו הנסורת של עצים כדי לחמם דירתם, ואמרתי לשומר שאני הולך הביתה אחרי עבודה ואקח בעבורו שק עם נסורת על גבי ואתן זה לאשתו. פעמיים בשבוע סחבתי שק עם נסורת על הגב בשבילו. גם בין הנסורת שמתי חתיכות עצים עבים, אף שהיה יותר כבד בשבילי אבל אשתו היתה שמחה ובעבור זה לא בדק אותי טוב רק למראית עינים. הרבה פעמים לקחתי עצים מתחת הבגדים. גם עברתי ע"י אחי הרב זצ"ל והשארתי שמה כל פעם חלק מהעצים. ועוד בע"ה מצאתי המצאה חדשה. מבית החרושת שלחו בעגלת יד הסחורה לעיר למחסן. אני ועוד שלשה פועלים לקחנו עגלה ועשינו מקרשים עביר והלכנו למחסן. אני ועוד שלשה פועלים לקחנו עגלה ועשינו מקרשים עבים דפנות והלכנו בדירתי ואחרי העבודה מכרנו או החלפנו על אוכל וחלקנו לארבע, כל אחד היה שמח מאד כמוצא שלל רב והודינו לד'. עבודה זו הי' קשור בעונש מוות, אבל למות ברעב גם עונש מוות, ולא פחדנו כלל מפני שבין כך מתו יום יום הרבה אנשים מרעב ומכל מיני מחלות שבאו מסבלת רעב.

כג.
עם כל ההמצאות האלו נחלשתי יום יום עד שקבלתי צורה של "קלאפסעדרה". בגיטו היו קוראים לבן אדם שהיה צורתו סמוך למיתה בשם "קלאפסעדרה". אם מי שהוא שואל מה שלום של משה, והוא עונה הוא כבר יותר משבוע "קלאפסעדרה" ואין תקוה לחיים שלו, צורה כזו קבלתי וד'
(עמוד קא)
שלח שליח להציל אותי. פגשתי ברחוב הרב רוזנמוטר, לפני המלחמה היה לו בעיר לאדז בית חרושת לנרות כמו לי בעיר קאליש ובזמן שהיה קרטל והמשרד היה בלאדז, הוא היה המנהל של המשרד. גם עכשיו בגיטו הוא היה מן הגדולים שמר רומקובסקי היה מחסידי לובאביץ וגם רב רוזנמוטר מחסידי לובאביץ. הוא הכיר אותי ואני בקושי הכרתי אותו. אמר לי ר' יצחק מה אתך למה אתה נראה כל כך רע. אמרתי לו הנה אני לבד כל משפחתי בישראל ואני לבד חלש ורעב יום יום. אמר לי אולי אפשר להצילך. אשתדל שיקבלו אותך למטבח ותבוא קצת לכוחך. קח פתקא זו ולך למר קופמן שהוא ראש פקיד של המטבח. הלכתי למר קופמן ושאל אותי אם אני יכול לעבוד מפני שבמטבח יש עבודה קשה. והראתי לו הידים שלי וראה שאני פועל אבל אמר לי שכנראה הידים ידי עשיו והקול קול יעקב, מפני שבקושי הוצאתי הגה מפי מחמת חולשתי. נתן לי פתקא ברחוב יעקובי 16. בהתחלה לא יכולתי לעזור להם אבל לאט לאט באתי לכוחי ועזרתי טוב כמו כולם. קבלתי ארבע מנות מרק ועוד סחבתי עשר מנות. בסוף קבלתי משרה בתור מסיק הדודים ואני באתי לעבודה בשעה 5 בבוקר ובשעה 7 היה ארבע הדודים כבר הרתיחו המים והטבחים באו בשעה 7 והתחילו לבשל המרקים עבור ארבעת אלפים עובדים בבית חרושת לחליפות. כל דוד שעה 10 כבר היה נגמר ואני הוצאתי הגחלים ובמקום הגחלים שמתי סיר עם מרק בערך של 5-4 מנות ואח"כ בשעה 2 שהמנהלים הלכו, אני וכל הפועלים שעבדו במטבח התחלנו לאכול ממה שסחבנו. אחרי כמה שבועות ב"ה התחלתי להרגיש טוב ולא הלכתי כמו "קלאפסדרה".

כד.
בזמן היותי במטבח עזרתי לבני משפחתי יותר מיכולתי, נכנסתי בסכנת נפשות והצלתי ועזרתי מה שיכולתי. מה שאני זוכר גיסתי תמר-ל אשתו של אחי ר' מנדל ז"ל הביאה סיר של בערר 4-3 מנות מרק מלאתי ושמתי את הסיר על חלון מצד אחורי המטבח שלא ירגישו והיא באה לפנות ערב ולקחה וברכה אותי בכל לבה ונפשה, גם אני זוכר שבאה גיסתי חנה-לה אשתו של אחי ר' יחיאל מאיר ז"ל למטבח וסחבתי קליפות של תפוחי אדמה ונתתי לה והיא היתה שמחה שאין לשער. אחי ר' יחיאל מאיר היה גר גם כן באותו רחוב
(עמוד קב)
יעקובה 13 ובקשה אותי לבוא ולראות מה שהיא עושה עם הקליפות ממש מאכל מלכים, פעם באתי וטעמתי ובאמת היה מאכל טוב, עם קצת קמח וקצת שמן וסוכר והיו עוגות טובות, גם נזכרתי שבת של תמר-ל, שמה הינדושה שבע"ה נשארה בחיים ועכשיו באמריקה, התחתנה בגיטו ובאתי על החתונה, וכבר ישבו בערך חמש עשרה אנשים ע"י השולחן והיו רק ווישניק במקום יין וגם עוגות שעושים מקליפות תפוחי אדמה וגם משעורים קלויות, אבל לחם כדי לברך לא היה אבל אני הבאתי חצי לחם מתחת לבגדי, מפני שאני אכלתי מרקים ויכולתי לחסוך לחם. עין לא ראתה השמחה של גיסתי תמר-ל ז"ל שעכשיו נחתוך חתיכות ויהי' אפשר לברך שבע ברכות על ברכת המזון.

כה.
באמצע שנת 1944 והרוסים התקרבו לעיר לאדז, התחילו הנאצים לשלוח כל היהודים לאושוויץ, ורימו את היהודים שעכשיו נוסעים לגרמניה, ונעבוד כמו כאן רק ההבדל ששמה לא יחסר אוכל וגם יהי' יום אחד בשבוע מנוחה. הרוצח ביבוב שהיה ראש של גיטו לאדז בא לרסורט (פאבריק) שלנו והוצאנו עבורו כסא לחצר ונאם איך שיהי' טוב בגרמניה וכל אחד יקח אתו כל הכסף וזהב שיש לו כדי ששמה יהי' אפשר לקנות כל מיני אוכל, וצעק כמו כלב ופשט היד ואמר ששערות יצמח כאן על היד אם יבוא עלינו שום צרה שם, ולא יאונה לנו כל רע. וברמאות כזה שלח יום יום רכבות עם מאות אנשים לאושוויץ. אני התחבאתי עד הסוף. בחודש שמיני שהי' פרסומים ברחוב מי שישאר יהרג במקום, אז גם אני וצמח ואשתו הלכנו לרכבת לנסוע לגרמניה, סדרנו מזודות וכל מיני דברים לקחנו אתנו לנסוע לגרמניה לעבודה, ובאנו עם הרכבת לאושוויץ. ברגע הראשון היה חושך לפני עינינו. באו יהודים הונגרים שקבלו צוו להוריד אותנו מרכבת. הם האיצו בנו וצעקו לעזוב הרכבת מהר. לא הרשו לנו אפילו התיק של יד לקחת רק הכל לעזוב ברכבת. כל אחד זרק ממנו השעון יד וגם כל הכסף ודרסנו על שעונים והרבה כסף ועל טבעות יד. ראינו הצרה הגדולה המרחפת עלינו. צעדנו בתור, אחר אחרי השני עד המקום ששמה היו עומדים שלשה קצינים. מי שהי' לו צורה של איש בריא ומוכשר לעבודה ציוו לעמוד בצד אחד ומי שהי' לו צורה של איש חלש או זקן ציוו לעמוד על צד שני. כולנו הרגשנו בזה, ואני הייתי
(עמוד קג)
חלש וחיוור כמו שלג מצרות אחרונות בגיטו, גם סבלתי בימים האחרונים משלשול, התכופפתי כמה פעמים כדי שהדם יבוא לפנים, גם עשיתי צביטות בלחיים ובכל כוחי צעדתי ישר וציוו לי ללכת בין הבריאים. הייתי שם 3 שבועות וכל יום חיכיתי לבוא בכבשני אש שראינו שם.

כו.
באושוויץ היו בלוקים הרבה, לפני המלחמה שמשו בזה הפולנים אורוות לסוסים, והנאצים ימ"ש שמשו בזה עבור יהודים. אני הייתי בבלוק מספר 12 ביחד היינו שמה בבלוק זה כאלף ומאתיים אנשים. רק בלילה היה מותר להיות בבלוק וכל היום הסתובבנו בחוץ. בבלוק לא היה מקום לשכב רק מקסימום לכמאתיים איש. אנחנו עמדנו וכך נרדמנו קצת. בבלוק זה היה תקרה ועל התקרה שכב הבלוק פירר. זה היה גרמני, שקיבל עונש ושלחו אותו לאושוויץ. ובין אלף ומאתיים אנשים שעומדים בדוחק אי אפשר שלא יהי' קצת רעש, למשל אחד אומר בשקט לחבירו שיזוז קצת כדי שיוכל לנשום ואחד אומר להסיר הרגל מרגל שלו, ואפילו כשמדברים בשקט עושה קצת רעש, והגרמני שלמעלה לא יכול לישון והתרגז שלא שמעו לקולו, וירד באמצע הלילה וגירש את כולם מהבלוק. בלילה היה קר נורא ועמדנו גב לגב, גב אחד לגב שני כדי שיחמם אחד להשני. אח"כ אני הלכתי לתעלה עמוקה ושכבתי על הדשא, ששם לא היה רוח. עבר כמה שעות והוא בא ונתן פקודה שיכנסו לבלוק אבל רק באופן שהוא מצווה: הראשון יושב על הארץ וירחיק רגל אחד משני ובאמצע ישב השני וגם ירחיק הרגלים וישב השלישי וסדר זה מהר מהר ואמר שישבו על הארץ וישנו, ככה אפשר להחזיק השקט. ובא התור אלי ולא הספקתי מהר לשבת כמו שהוא רצה ושפך כל הכעס עלי והתחיל להכות אותי עם המקל. בהתחלה צעקתי ובסוף אני זוכר שנהמתי כמו פרה וקבלתי התכווצות כמו גלגל. הלאה לא ידעתי מאומה. רק בבוקר אמרו לי החברים שאני הייתי כמו מת בלי שום הכרה וסחבו אותי לצד ולמחר לשלוח אותי לכבשני אש כמו לכל המתים שהיו שם לרוב. אבל החברים אמרו שראו תחיית המתים. פתחתי עינים והתחלתי לדבר. העמידו אותי והתחלתי ללכת. רק עם היד שמאל לא יכולתי לזוז עד שבועיים.

(עמוד קד)
כז.
כל היום הסתובבנו בחוץ ואסור היה להכנס לבלוק אפילו בגשם. אני וחברים שלי ראינו על הגג יושב פחח ומתקן הגג. הפחח אכל על הגג ובגלל שלא היה לו שינים קילף את הלחם ואכל רק את הרך מבפנים ושם בצד את החתיכות שהשאיר. חשבנו איך להוריד זה, שהרעב היה מציק מאוד. כהרף עין טפסנו אחד על השני והשני על השלישי והורדנו וחילקנו הלחם בינינו והודנו לשם על מציאה חשובה שמצאנו.

כח.
אחרי סבל של שלוש שבועות בא סוכן מבית חרושת "אוטו אוניאן" מעיירה זיגמר שענאה בזאקסען ובקש מגיהנום זה ארבע מאות פועלים למבינים בעבודת ברזל. שאלו גם אותי ואמרתי שאני עבדתי בזה ובע"ה יצאתי מכאן מגיהנם זה. אני קבלתי עבודה עם מכונה אמריקאית לעשות הברגות, קבלתי מוטרי עם חורים ואני עשיתי בחור הברגה. ביום היה 12 שעות עבודה. האוכל היה מרק ועשרים וחמישה דק"ג לחם. בזה אי אפשר לחיות אבל גם אי אפשר למות. המחנה שלנו היה חמש דקות הליכה מבית חרושת. ארבע חיילי ס"ס שמרו אותנו, והם ליוו אותנו חזרה למחנה שלנו. כל פועל קבל מטת עץ עם מזרון של תבן, גם שמיכה. אזעקות היה לעתים קרובות והפסקנו את העבודה וברחנו למקלט. ככה עבדנו כמה שבועות. ביום אחד היה אזעקה חמורה וכל הפועלים ברחנו למחנה שלנו ושם גם היה מקלט מתחת לפני האדמה. באו אווירונים של בנות הברית ופצצו את כל הבית חרושת. בן רגע נהפך לערימה של אשפה וכל הסביבה היה חושך ואפילה, נהפך פתאום לסדום ועמורה. כל השטח היה מלא בתים עבור אלפי פועלים, והכל נדלק בפצצות אש, כל בית נתפס בלהבות. אנחנו היינו בזמן ההפצצות במקלט שלנו אצל המחנה. פתאום נפל פצצה קרוב למקלט שלנו. אחזנו בהלה גדולה מהרעש והמקלט נתמלא אבק ולא ראה אחד את חבירו. שמענו רק צעקות "שמע ישראל" ורצנו מהר החוצה מצד השני של המקלט וישבנו בשדה, וראינו איך שהכל בוער וסוחבים חולים ומתים ופצועים, ושמחנו ואמרנו כן יאבדו כל
(עמוד קה)
הרשעים. 13 חיילים ס"ס נהרגו. גם "האוברשארפירר" נהרג. הוא היה רשע שאין דוגמתו בעולם. מאתנו אף אחד לא נפצע וראינו נסים.

כט.
אחרי זמן קצר עברנו לעבודה לעיר אחרת בשם הוהנשטיין. שם עבדנו עד 12 אפריל 1945. האמריקנים התקרבו והחיילים הגרמנים ברחו משם וגם לקחו אותנו אתם מכפר לכפר ומעיר לעיר. כל לילה באנו לכפר ושכבנו בצריף של תבן ובבוקר השכם הלכנו הלאה. אוכל לא קבלנו כל היום, רק בערב לפני שנכנסנו לצריף קבל כל אחד מרק אחד. הקצין נתן פקודה שכל אשה מהכפר שיביאו סיר עם אוכל ולשפוך לארגז ארוך שבזה שותים הבהמות. וכולם הביאו כל אחת מין מרק אחר ממה שהיה לה בבית ומזה קבל כל אחד מאתנו מרק אחד. מרעב ומהליכה רבה מתו בצריף. בבוקר כשצעק החייל "אויפשטעה" לקום מצאנו כמה מתים וע"י הצריף קברו אותם. היה בינינו מזכיר שפיגל והוא רשם השם של המתים ומקום קבורתם. בדרך הזה שקוראים "טויט מארש" אכלנו ממש עשב של הארץ כמו בהמות והרגשנו טעם מתוק כמו שכתוב בספר משלי י' נפש רעבה כל מר מתוק.

ל.
ביום 7 למאי 1945 באנו לעיר לודיץ במדינת טשעכיא ואנשי המקום אמרו שאין אפשרות לצאת מעיר עם האנשים האלו שהאויב הקיף את כל הסביבה, ונסתלקו הקצין והחיילים אחד אחד ונשארנו לבד. זמן קצר עמדנו על המקום, חשבנו שעוד יחזירו. אח"כ ראינו שמוציאים אנשי העיר דגלים לבנים מכל חלונות ותיכף באו אנשי הצבא האמריקאים לעיר. בינינו היו עוד כמה אנשים שהיה להם עוד קצת כח ללכת ברגלים וחלק שכבו בשוק בלי כח. האמריקאים נתנו לנו מכל מיני אוכל ומשקאות ולקחו אותנו לבית חולים בעיר הזו. וגם אני בין החלשים וחולים. אחרי שבועיים באו האמריקאים עם אוטובוסים גדולים מהצלב האדום והעבירו אותנו לעיר גדולה פילזן לבית חולים גדול. גם בדקו אותנו ושקלו אותנו. כל אחד לפי המחלה שהיה לו שלחו אותו לביתן
(עמוד קו)
אחר. המשקל הכי גדול של בן אדם היה, 40 קילוגרם. בבית חולים בפילזן קבלנו כל מיני רפואות. ג"כ מתו חלק מאתנו. משקל שלי היה 37 קילוגרם. ובנס גדול מן השמים יצאתי אחרי שש שבועות מבית החולים. הלכתי למחנה בכפר קרלוף, משם שלחו כל מיני פליטים למדינותיהם עם אניות וגם עם אווירונים. היה שם ביתן מיוחד עבור יהודים ישראלים. הדרך למקום זה לקח הרבה שעות, בגלל שהייתי עוד חלש ולא היה לי מקל ביד. הלכתי כל הדרך בצד הקיר של רחובות ואחזתי בידים על הקיר. ככה סחבתי את עצמי עד קרלוף. משם נסענו ממקום למקום עד שבאנו לאיטליה. הבריגדה היהודית עזרה לנו הרבה אין לשער הטובות שעשו לנו, ד' ישלם שכרם. בישראל קבלו מכתב הראשון שאני ב"ה חי, השתדלו בממשלה האנגלית ושלחו מברק לקונסול אנגליה ברומא שיתן לי וויזה לישראל בגלל שאני לקחתי מהם וויזה לפולניה לפני המלחמה.

לא.
המכתב הראשון שקבלו בבני ברק ע"י המועצה ואמרו פתאום לאשתי הבשורה טובה זו והתעלפה. אחרי כן ותחי רוחה שלה. יום ולילה לא יכולה להוציא מפה אף מלה אחד. רק הראה עם הידים כמו אלם. ביום 9 לנובמבר 1945 באתי בשלום הביתה. השכנים אמרו לי שאני ניצלתי רק בגלל הדמעות מאשתי שכל הזמן לא הפסיקה לבכות ולבקש רחמים מד'.

(עמוד קז)
פלגי מים ירדו עינים על שבר בת עמי ממשפחתנו שניספו בימי השואה ע"י גרמנים הרוצחים והטמאים ד' ינקום דמם וימח שמם וזכרם.

א) אחי הרב הצדיק הגאון מזג טוב ר' ברוך זצ"ל לזנובסקי רב בעיר פביניץ, מחבר ספר היקר "שעשוע רעיונים" ואשתו הרבנית עם ארבעה בניהם ז"ל.

ב) אחי הנגיד מחסידי סוכטשוב ר' יחיאל מאיר ז"ל ואשתו חנה, עם חלק מבניהם ז"ל.

ג) אחי עסקן בצרכי ציבור מחסידי אלכסנדר ר' מנחם מנדל ז"ל עם אשתו תמר וחלק מבניהם ז"ל.

ד) אחי הנגיד ומופלג במצות גמילת חסדים מחסידי סוכטשוב ר' מיכאל ז"ל ואשתו נדיבת לב נעכה עם שבע בניהם ז"ל.

ה) אחותי רודה ובעלה אריה ושלשת בניהם ז"ל.

ו) גיסתי איידל עם ילדיה ז"ל.
ז) גיסי הנגיד מחסידי אלכסנדר גם משלשלת היוחסין ר' נפתלי ולדפריד ז"ל ואשתו רוזה עם בניהם ז"ל.

ח) גיסתי בעלת מעשים טובים בת הרב אב"ד מוורשא הרב פרלמוטר זצ"ל מרים עם בניה ז"ל.

ט) גיסתי דבורה עם חלק מבניה ז"ל.

י) גיסי ר' יעקב טייך וחלק מבניו ז"ל.

יא) גיסתי טובה מבלגיה ז"ל.

יב) בן דודי הנגיד והנדיב ר' יעקב יעקובוביץ ואשתו וחלק מבניהם ז"ל, - הי"ד.