תקציר המבוא:

אודות המחבר

בראשית המבוא המחבר מודה לה' על הצלתו, ומזכיר את חובתו לספר לדורות הבאים את קורותיו כדי שיכירו יותר בהשגחת ה'.
המבוא מתאר את קורותיו של המחבר בכמה תקופות:
* התקופה שלפני המלחמה – שירותו בצבא הפולני, התמודדותו היומיומית של חייל יהודי-חרדי החי בסביבה נוכרית-אנטישמית.
* תיאור קורותיו בשואה: שהייתו בעיר וילון הסמוכה לגבול הפולני-גרמני, בריחתו לעיר ליטטוב ואח"כ לזדונסקה-וולה. המחבר מתאר את החיים הקשים בגטו העירוני, את הגזירות ואת עבודות הפרך, מספר על שילוחו למחנה עבודה באזור פוזנה, לאושויץ, למחנה של כורי פחם ולמחנה בעיר גלייביץ. המחבר מתאר את קורותיו במחנות ואת ניסיונותיו לקיים את מצוות הדת.
המחבר הצליח לברוח במהלך צעדת המוות, והסתתר אצל איכר גרמני עד השחרור.
* לאחר השחרור - חזרתו לעירו, עלייתו לארץ ישראל והתבססותו בה.

המבוא:

הקדמה
(עמוד יז)
דרך אמונה בחרתי ואשיח בנפלאותיך ואספר גדולתך. ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך.

דרכם של מחברים, לפרט בהקדמה מה תוכן הספר. אך לפני שאפרט מה תוכנו ומה מטרתו - אספר מה הביאני לחברו.

בעת שהשתחררתי מהנאצים ימ"ש, ועבר עלי מה שעבר, ובחסדי ה' נצלתי, ונשארתי גלמוד, לא נטלתי ספר לידי ללימוד מרוב יאוש רח"ל שנפלתי בו. עזרני השי"ת ועליתי לארה"ק - אבל גם פה לא מצאתי מנוחה. לא היתה לי דירה, ולא היה לי מי שידבר על לבי דברי תנחומין, ללא קרוב וללא גואל הייתי.

לאחר שנישאתי בעז"ה וניסיתי ללמוד - לא נכנס ללבי שום לימוד. כשפתחתי גמרא או ספר כלשהו, ואימצתי את מוחי - לא הצלחתי להבין מאומה. עלה בדעתי אז, שאם איני מבין, לא כדאי ללמוד בכלל, ונפלתי לתוך מר"ש רח"ל. גם כשנזכרתי במאמחז"ל (שבת ל"א ע"א) : "בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו : קבעת עתים לתורה ?" ומה אענה אנכי ליום הדין? ניחמתי עצמי בזה ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו!" ואם איני בר-הכי איך ישאלו אותי בכלל : "קבעת עתים לתורה"? החילותי לומר תהלים, אולם את המ"ש לא יכולתי לדחות. הרבה הרבה דמעות הוזלתי והורקתי לתוך ספר התהלים באותם ימים. חיפשתי ספרי מוסר כדי להרגיע את לבבי, אולם לא רק שלא נתרפאתי מדכאוני - אלא אדרבה, העצבות הלכה וגברה.

(עמוד יח)
נסעתי אז לכ"ק אדמו"ר מגור שליט"א, ומסרתי קוויטל, ושאלתי : מהי הדרך הישרה שאבור לעצמי, היות ואין לי הבנה ולא חשק ולא שמחה בלימוד התורה ? נעניתי מפ"ק : "מ'לערנט ווי מ'קען" ("לומדים איך שיכולים"). התגברתי אז ולפי עצת קדשו החילותי ללמוד, אע"פ שלא הבנתי. אבל בכל זאת עוד לא היה לבי שלם.

עד שפעם אחת נקלע לידי ספר השל"ה הקדוש ומצאתי בו רפואה לדכאון-נפשי. במאמר ארוך (ב"בית נאמן") מובא שם שאין שום בן-אדם מישראל פטור מלימוד התורה, אפילו כשאינו מבין פירוש המילות, ומי שלא מבין ולומד - יזכה לעתיד לבוא שילמדו אותו מה שלא הבין. המאמר הזה פשוט האיר עיני, ונפקחו כהפקח עיני סומא שכל ימיו גישש באפלה ולפתע חזה אור. התחלתי ללמוד כל ספר שנקרה לידי מתחילה ועד גמירא, אעפ"י שלא הבנתי הכל, והאמנתי באמונה שלמה, שאף שאינני מבין כאן - ילמדו אותי לעתיד לבוא, כמאמר השל"ה הק' הנ"ל, ואמרתי לעצמי : אף-על-פי שאיני מבין דיי, לכל הפחות יהא לי שכר לימוד התורה, כי גדול הוא.

מרוב שמחה, רשמתי המאמר לעצמי לזכרון, ובחדותא קדישא למדתי ספר אחר ספר מאל"ף עד תי"ו - וכמובן שאחרי כל ספר הבנתי יותר ויותר - עד שבמרוצת הימים מצאתי עוד מאמר מענין הזה, ושוב רשמתי לי שיהא לי לזכרן וחיזוק, ובדרך זה טיפין טיפין, אספתי לי עוד ועוד מאמרים כאלה, מבלי שהיה בדעתי לחבר אי-פעם איזה ספר.

פעם קניתי את הספר "יסוד העבודה" (מהרה"ק רבי אברהם מסלנים זי"ע), ומצאתי בה כי הרמב"ם ז"ל מביא בפרק חלק בסנהדרין, שהוא חיבר ספר שלם המכיל מאמרי חז"ל, על מה ששואלין האדם: צפית לישועה, קבעת עתים לתורה, ועוד עד מעשה מרכבה, ושאל: איך יכולים לשאול לכל אדם אותה שאלה, וכי בא הקב"ה בטרוניא עם בריותיו, אם יש מי שאינו
(עמוד יט)
בר הכי? לכן ליקט הרמב"ם ז"ל כל מאמרי חז"ל המדברים בענינים אלו. אבל ספרו זה של הרמב"ם איננו בידינו, ע"כ מספה"ק "יסוד העבודה".

בראותי מאמר נפלא זה, אזרתי כגבר חלצי, ואמרתי לעצמי : במקום שאין אנשים השתדל להיות איש, והרוצה שיתקבלו דבריו יתלה עצמו באילן גדול, ומי לנו גדול מרבנו הרמב"ם ז"ל, ומאז החילותי לאסוף כל הדברים בענין זה שהיו רשומים אצלי, בכוונה להוציאם לאור עולם, למען ישמשו כצרי ומרפא לכל אשר התנסה בנסיונות כמו שלי, ונפל באזלת-ידים, ופסק - או בכלל לא התחיל - ללמוד בגלל זה, ואמר לעצמו: אם אין אני מבין בין-כך שום -דבר, הרי זה ביטול זמן, ומוטב לא לבזבז את זמני לריק - יבואו, אם-כן, כל הדיבורים הקדושים שנאמרו מפי חז"ל ורבותינו הגדולים שבכל הדורות, ראשונים ואחרונים, ויעודדוהו ויחזקוהו ויחשלוהו, ויעלה על דרך המלך על המסילה העולה בית א-ל. ולא חששתי מה יאמרו הבריות : "הגם שאול בנביאים?", כי מה עשיתי - מי שירצה יסתכל בספר, ומי שלא ירצה לא יסתכל, וכבר אמרו : "קבל את האמת ממי שאמרו", ואני לעצמי, סהדי במרומים, שלשם שמים נתכוונתי.

בטרם החלטתי סופית אם להוציא הספר לאור, ועוד היו לי פקפוקים בדבר - נכנסתי לשאול בעצתו של כ"ק אדמו"ר מויז'ניץ שליט"א (שבקריתו בבני-ברק התגוררתי שנים), וגמרתי בנפשי שאעשה ככל אשר יאמר, כי לא רציתי לעשות על דעת עצמי, וכיוונתי לראות אם דעת חכמים נוטה לזה. האדמו"ר עודד אותי והמריץ אותי להוציא הספר לאור, ואז נהייתה החלטתי נחושה, ונגשתי לעבודה ביתר שאת ועוז.

עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ, דאימא מילתא דתתקבל, ודברי יעשו פעולתם. ואם מהספר יתעורר אפילו רק אדם אחד ללמוד התורה ולעמול בה - והיה זה שכרי. וכמסופר על הגאון רבי ישראל סלנטר זצ"ל, שאמר פעם, כי אם יעורר בדברי מוסרו
(עמוד כ)
אפילו אדם אחד בלבד, ויהיה זה הוא עצמו - כבר כדאים הדברים להיאמר. ומי יתן, ויתעוררו רבים כהנה וכהנה.

* * *

לאחר שהקדמתי מה דחפני לחבר לקט זה אציין כמה ראשי פרקים וציוני-דרך, המצביעים על תוכן הספר כולו :
יש אנשים שרוצים ללמוד ובשום אופן אינם מצליחים. אחת, משום שאינם מבינים, ולכן אינם, לומדים כלל ; והשנית, בזמן שרוצים ללמוד, באים כל מיני מחשבות זרות רח"ל, המפריעין ללמוד, ולכן מפסיקין הלימוד.

העצה לזה היא, שלא יסתכל על אלו, כי לכל זה יש שתי סיבות, כפי שמצאתי בספרי תלמידי הבעש"ט זי"ע (ואי"ה אביא הדברים בשלמותן בתוך הספר). הסיבה האחת: כי יתכן שהיה כבר פעם בעוה"ז, ואז היה מוחו חריף, אלא שדא-עקא, היה בעל-גאוה גדול, והיה מבטל כל אדם בגין החריפות שלו, ולא זכר הגמרא (נדה ט"ז ע"ב), שהמלאך הממונה על ההריון, נוטל הטיפה, ומעמידה לפני הקב"ה, וגוזר עליה אם יהיה גבור או חלש, חכם או טפש וכו', ואם היה לו מזל שנולד חריף - יצטרך ליתן דין וחשבון יותר ממי שנולד טפש, והוא החזיק טיבותיה לנפשיה והתגאה, כאילו כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה - לכן עונשו, שנשלח עוד הפעם לזה העולם בתור טפש, ותיקון התשובה שלו להתגבר וללמוד כמו שהוא עכשיו, ובשפלות-הרוח, כי "לפום צערא אגרא".

הסיבה השניה: כפי שאנו רואים, כי כל המחשבות זרות באות לאדם בזמן התפילה או בשעה שרוצה ללמוד, כי זה הזמן המתאים לתקן אותן, ודווקא אז צריכים להתגבר על כל המכשולים ולהתיגע בכל הכוחות, וה' ירחם עליו בסופו, כי "יגעת ומצאת - תאמין", ואפילו אם לא הצליח בעולם-הזה - יצליח בעולם הבא, כמאמר השל"ה הק' הנ"ל, וכפי שתראה באריכות בפנים הספר.

* * *

(עמוד תקצא)
קונטרס
"זכור את אשר עשה לך עמלק"

קורות המחבר בימי השואה

"זכור את אשר עשה לך עמלק" - ...והנכון בעיני, שהוא לומר שלא תשכח מה שעשה לנו עמלק, עד שנמחה את שמו מתחת השמים, ונספר זה לבנינו ולדורותינו : כך עשה לנו הרשע! ולכך נצטוינו למחות את שמו. (רמב"ן - דברים כה, יז)

"למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם" (תהלים עח, ו)


התנצלות המחבר

ים צרות ישראל שפקדו את עמנו בשפוך ה' זעמו בהסתר הפנים הגדול בתקופת השואה האיומה - כמה שכבר סופר עליו, עדיין לא מוצו אלא טיפות ספורות ממנו. קשה להשיג במוח אנוש כי כהנה וכהנה עשו ילודי-אשה לבני-אדם. אך זו עובדה מרה היתה - הגרמנים הרשעים ימ"ש הפכו לגרועים מחיות-טרף ועוללו הגרוע ביותר לעם ישראל קדושים.

איננו יכולים לחקור במופלא מאתנו, ואין כל תועלת בכך - "בהדי כבשי דרחמנא למה לך". אנו מאמינים בני מאמינים יודעים ברורות כי "הא-ל תמים פעלו א-ל אמונה ואין עוול צדיק וישר הוא" (פרשת האזינו), וכפי שנאמר הלאה בפסוקים "לו חכמו ישכילו יבינו זאת הלא כי צורם מכרם" - פסוק מלא הוא בתורה הקדושה, המורה על תקופת השואה. אחרת אי אפשר להבין את התלאות הנוראות. הסתר-פנים נורא היה אז, ולנו
(עמוד תקצב)
אין אלא לבקש מהקב"ה שיחון פליטתנו ופליטת עמו בית ישראל לחן ולחסד ולרחמים ולרצון, ויאר פניו אתנו סלה.

אולם חובה קדושה היא לכל מי שעזרו השי"ת ושרד בחיים לאחר כל הצרות הנוראות שעברו עליו, זכה לצאת חיים מכבשונות האש שאפפוהו מכל עבר, אשר כפי שהרה"ק רבי אהרן מבלז זי"ע אמר: "כל מי שנותר בחיים - אין זאת אלא כי שני מלאכים שמרוהו בכל דרכיו" - הלה אשר זכה לכך, חובה קדושה עליו לספר לדור אחרון, למען ידעו וילמדו לקח, ידעו ויודו להשי"ת על נסיו בתוך האפלה הגדולה וכפי שחז"ל אומרים : "הן הן גבורותיו", זו היא התגלות השגחתו הפרטית של הבורא ית"ש בכל צעד ושעל, אף הכושלים ביותר.

לא סופר אני ולא כשרון סופרים לי. אין כוונתי להצטעצע בשעשועי-לשון או בכתיבת "סיפור מותח". בלשון פשוטה השגורה על לשוני מספר אני בזה כל שעבר עלי מאז שגוייסתי לצבא הפולני ועד שזכיתי להגיע לארץ הקודש, בחסדי השי"ת.

מרגיש אני חובה לנפשי בשעה שזיכני השי"ת להוציא לאור מהדורה שנייה מספרי "עמלה של תורה", להוסיף בסופו את אשר עבר עלי ואת אשר הצילני השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו, בכדי שאזכה להללו ולשבחו ולספר הודו.

ייתכן ואין אני מספר בזה חדשות מיוחדות, אך כשם ש"המתפלל צריך לפרש", כן המהלל צריך שיפרש ויפרט כל אשר קרהו. מאחר שמגמתי לספר, כאמור, מכל אשר קרני בשנות הזעם, לא היה מנוס מכך שיתערבו בתוך הסיפור פרטים מספר שאולי לא מעניינים במיוחד - אך "כיון שעלו לא יירדו".

כוונתי הראשונית היא - לבני ולבני בני ולכל יוצאי חלצי. יקראו הם ויראו וידעו מה שעבר על אביהם, ולאור זאת ישכילו ויחכימו. והיה אם יהיו גם אחרים, שלא מבני משפחתי, אשר יתעוררו מהדברים ויוסיפו אגב כך תהלות להשי"ת, ארשה לעצמי לזקוף גם זאת על חשבוני, אשר יירצה לרצון לפני ה'.

מ. פ.

(עמוד תקצג)
מבית-המדרש לצבא הפולני

שנתיים לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, שנת תרצ"ז. הרחוב הפולני כבר היה מלא שנאה ומשטמה ליהודים, ובאותה תקופה נפל בגורלי להתגייס לצבא הפולני. כמה שברחוב הפולני היה קשה, הרי מובן שבצבא - הרשע היה המצב קשה שבעתיים, וכמאמרם ז"ל (איכה-רבה פרק א') עה"פ "גלתה יהודה" : "אומות העולם אינן גולים ? אלא אע"פ שגולים אין גלותם גלות אוה"ע שאוכלים מפתם ושותים מיינם אין גלותם גלות, אבל ישראל שאין אוכלים מפתם ואין שותים מיינם - גלותם גלות".

מיד כשקבלתי את צו הקריאה לצבא נסעתי לגור אל כ"ק מרן זצוק"ל, לדעת מה עלי לעשות. הרבי זצ"ל ברכני בזה הלשון : "זאלסט דינען דעם אייבישטער בשמחה" ("שתעבוד את השי"ת בשמחה"). עם צאתי מחדר האדמו"ר זצ"ל הרגשתי כי לא תהיה לי ברירה ואהיה מחויב להתגייס, ובכאב לבי כי רב ביצאי מאדמו"ר זצ"ל, פרצתי בבכי מר. נגשו אלי כמה מאנ"ש, והובילוני לרבי יצחק פישל היינה זצ"ל, חתנו של אדמו"ר זצ"ל, והוא מסר לי מכתב לר' יצחק זנברג הי"ד מעיר קוטנא - שם היה עלי להתייצב - שהיה יהודי חסידי, גביר ונדיב. הגעתי לקוטנא עם לבושי החסידי, הזקן והפיאות, ומסרתי לו את המכתב. הוא קבלני בסבר פנים יפות, ומיד נתן לי מפתח מביתו, שבזמן שיהיה לי חופש אוכל להכנס לביתו לאכול וללון, וגם הבטיח לי שבענין כשרות, הוא ישתדל בכל מיני השתדלויות שיספקו לי לצבא אוכל כשר. הוא נחמני בדבריו עד כדי כך, שבידעי שממילא אין ברירה - היה לי קירובו בגדר נחמה פורתא.

הלכתי אז למספרה, וסיפרתי את הפיאות והזקן (כידוע, עפ"י החוק הפולני הארור, כבר בהתיצבות היו מחוייבים לבוא מגולחים למשעי). את הרגשתי בגזיזת כל שערה ושערה אי אפשר לתאר, בשרי נעשה ממש חדודין חדודין...


הנסיון הראשון

נסיוני הראשון התנסיתי מיד ביומי הראשון. בצבא הפולני היה החוק. שלאף אחד אסור לקום ממיטתו לפני שהריעו בחצוצרות להודיע על ההשכמה. בלילה הראשון לא ישנתי אפילו רגע, ברקמי תחבולות איך אוכל להתפלל, כי ידעתי שלא אוכל לעבור יום בלי תפילה. את התפילין לקחתי אתי למטתי ובבוקר השכם. כשעה לפני השעה המיועדת להשכמה, נכנסתי למרחץ ליטול ידי - גם זה בגניבה - וחזרתי למיטה, ותחת השמיכה התעטרתי בתפלין והתפללתי.

כמה ימים הצלחתי בדרך זו "להתגנב" .. לאחר כמה ימים הרגיש שכני שאני מבצע תחת השמיכה איזו "גניבה", והודיע על כך לאחראי. מיד עשו לי
(עמוד תקצד)
משפט, והובלתי למפקד הראשי של המחנה והוא שאלני מה אני עושה במיטה לפני ההשכמה. סיפרתי לו את כל האמת, כי אני לא יכול להשכים בלא תפילה. משום מה נשאתי חן בעיניו, ומיד הוא נתן פקודה למפקדי, שבבוקר, בזמן שהחיילים האחרים מתעמלים חצי שעה, איני חייב להצטרף אליהם, ובזמן הזה מותר לי להתפלל. למפקדים שלי חרה הדבר מאד, בהיותם אנטישמיים מובהקים, והתחילו להציק לי על כל צעד ושעל, בנסותם להכשילני בכל מיני דרכים.


לא מאהבת מרדכי אלא מאהבת ממון...

לבסוף מצאו "מציאה", ורצו מיד שוב למפקד המחנה והודיעו לו שלא די שאני לא משתתף בהתעמלות, ומתפלל באותה שעה, אני גם לא אוכל יחד עם כל החיילים. הובהלתי שוב אליו, וכנראה בינתיים כבר הספיק ר' יצחק זנברג הנ"ל להתקשר עם המפקד ושיחדו, וודאי לא מ"אהבת מרדכי" אלא מאהבת ממון, קבלני בחיוך על פניו, ודיבר אתי טובות, והודיעני שאין לי מה לפחד מהממונים עלי, כי הוא כבר יודע את מצבי. הוא נתן לי פקודה בכתב, שמשבת בשעה 12 בצהרים עד יום ראשון ב9- בערב, יכול אני לצאת את המחנה. וכמו כן, בכל יום אחרי האימונים, בשעה 9 בערב, יכול אני לצאת העירה. יצא שמכל מה שמפקדי חשבו עלי לרעה - ה' חשבה לטובה, ובשעות הערב וביחוד בשבת אחה"צ, בעת שהיה על כל החיילים לעבוד את העבודות הקשות ביותר בסידור ובניקוי המחנה וכל מיני עבודות מעבודות קשות - הייתי אני פטור מהכל, והפכתי להיות בן-בית אצל ר' יצחק זנברג הי"ד. תמיד כשהגעתי אליו כבר היה מוכן לי על השולחן סעודה כסעודת שלמה בשעתו, ובשבתות סעדתי יחד עם כל המשפחה, כך ששהותי בצבא היתה חצי צרה.


שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו

השכן הקרוב שלי בחדרי היה איכר מאיזה כפר בשם "בולק" שהיה אנאלפבית מוחלט וטיפש גדול, לא ידע ממש מאומה חוץ מלאכול ולעבוד. אני כיניתיו "עוג מלך הבשן" כי היה ממש מבהיל בממדיו: קרוב ל-2 מטר גובה, ורוחב לא נורמלי, שפשוט לא היו בצבא מלבושים בשבילו. הוא היה עני מרוד, ולא יכול לקנות בחנות, וכל מה שאכל לא הספיק לו, למרות שקיבל במחנה-הצבא 2 מנות מכל מאכל... ואני שממילא לא אכלתי שם כלום - נתתי לו את המנות שלי. הוא זכר לי זאת לטובה, ואח"כ עזר לי מאד, מכל הבחינות, כפי שאכתוב להלן.

(עמוד תקצה)
עידן העלילות

לעובדה המרה הבסיסית שכל הפולנים היו אנטישמים מובהקים, ושנאו שנאת-מות כל יהודי, נוספה כלפי גם הקנאה שקנאו בי, על היותי בעל פריבילגיות מיוחדות. לכן ניסו "חברי" לצבא להעליל עלי ולהרע לי בכל מיני דרכים.

ראשית דבר הפכוני ל"סבל" של הפלוגה. בכל יום שיצאו לאימונים לשטח של 20-10 ק"מ ויותר הכריחוני לשאת ולסחוב, פרט לציודי האישי, גם אביזרים אחרים שהיו צריכים לסחוב, במקום לחלק כל יום לאחר. לא היה לי אל מי ללכת להתלונן, בחששי שאם על כל דבר אלך למפקד הראשי - אפסיד גם את מה שהשגתי עד אז. מזלי היה שהתידדתי עם בולק הנ"ל, והוא עזר לי כל יום בנשיאת המטען הכבד מרצונו הטוב, וזה הקל עלי בהרבה.

אח"כ גוללו עלי עלילה חדשה כאילו אני מקלל את הצבא. ומעשה שהיה כך היה : בעברנו מעיר לעיר שרו כל החיילים שירים מלאי ניבול-פה. המפקדים הקפידו שכל אחד ללא יוצא מהכלל ישיר - ואני, בלית ברירה, כדי שייראה כאילו אני שר, נענעתי את שפתי, אך אמרתי מזמורי תהילים. כאן בא אחד מהחיילים הפולנים שידע קצת אידיש, והעליל עלי שאני מקלל את הצבא. העמידוני למשפט ושאלו אותו מה אמרתי, והוא אמר ששמע שאמרתי שהצבא ייבלע באדמה... הוא שמע שאמרתי "ממעמקים קראתיך ה'", ואמר שאמרתי שהצבא יהא במעמקים... ה"שופטים" קראו לכמה חיילים שידעו אידיש ושאלו מה הפירוש המלה "ממעמקים" - וכולם כאחד אישרו שאכן קללתי... שאלוני שופטי מה זה ועל מה זה, ואני התגוננתי באמרי שבזמן שהחיילים האחרים שרים שירי ניבול-פה - אני מתפלל, והראתי את הפסוק בתהלים. קבלתי אז נזיפה : "מה פירוש להתפלל ? נתנו לך זמן מיוחד להתפלל ! בזמן ששרים צריכים לשיר !" הושיבוני בבית הסוהר למשך שבוע, והזהירוני שאם לא אשיר להבא עם כל החיילים, אשב במאסר לזמן ממושך יותר.

ושוב עלילה חדשה שאני עושה את עצמי משוגע... אני מתוך הרגל, תמיד בעברי בכל פתח נשקתי את המזוזה, ולא יכולתי בשום אופן להגמל מזה. כמו-כן משמשתי תמיד בפאותי מתוך הרגל - אע"פ שלא היו לי כבר אלא שאריות עלובות מהן... ולא די בכל "פשעי" אלה, באו והעידו שבלילה אני יוצא ומדבר אל הלבנה...

ושוב משפט, ושוב נזיפה חמורה מהמפקד הראשי, אשר אמר שהתנהגותי הרעה כבר עוברת כל גבול: "מספיק שאתה הולך לאכול מחוץ למחנה, מספיק שאתה מתפלל בכל יום, גם ללכת להתפלל ללבנה?! אתה מוכרח להפסיק עם זה, ואם לא - סופך יהיה מר… !"

(עמוד תקצו)
מכאן ואילך חשתי כי כנראה איני ראוי יותר לברכתו של כ"ק מרן זצ"ל, הייתי כבר רחוק מלעבוד את ה' בשמחה - כמו שבירכני הרבי - וכל ה"טוב" שהיה לי, היה הכל מתוך פחד ואימה, אולי דבר זה לא אעשה טוב ואולי זה לא אעשה טוב. ואפילו ביצאי מהמחנה, ידעתי שמרגלים סביבי מכל הצדדים. הדמיון גם עשה את שלו, יותר מהמציאות, כך שלא היה לי לא יום ולא לילה, עד שהפכתי גם לגנב...


"עם חסיד תתחסד" וכו'

ומעשה שהיה כך היה:
בצבא היתה בעיה גדולה של גניבת אביזרים וחפצים אישיים. לי התנקמו הכל במיוחד, וכל יום היה חסר לי משהו אחר. בהתחלה שלמתי כל פעם והקימו רעש, ועשו לי צרות. ראיתי שאין לי ברירה - התחלתי גם אני לגנוב, ועשיתי לי מקום מחבוא שם החבאתי כל "גניבותי"... בצורה כזו הקדמתי רפואה למכה : היה לי תמיד מאגר שלם של כל מיני אביזרים לעת-מצוא. כך שבכל פעם שגנבו לי משהו - היה לי מיד תחליף מן המוכן...


מעשה בתפוח בגן-העדן...

בזמן האימונים ערכו פעם בצבא תרגילי-אימונים בצורת מלחמה פיקטיבית באש חיה שארכו כחודש, ואז לא היה לי מה לאכול כי-אם פת חרבה ולחם צר, ולפעמים גם מים חסרו לי. באותה תקופה נשלחתי בתור מרגל לראות אם לא נמצא בשטחנו מישהו מהצד שכנגד. נקלעתי לפרדס אשר בו היה כל עץ פרי נחמד למראה וטוב למאכל. כמובן שהייתי רעב וצמא, והיה חום נורא, הרמתי, איפוא, את ידי אינסטינקטיבית לקטוף תפוח, ופתאום נזכרתי ששבת היום, ונשארתי עם היד למעלה. הנסיון היה בל-ישוער. כי במצבי הייתי ממש כמי שאחזו בולמוס. אך עזרני השי"ת והתגברתי על תאוותי והורדתי את היד מן העץ.

היה אתי אותה שעה חייל שהשתתף עמי במבצע הריגול, וראה את המעשה. הוא שאל אותי לפשר החידה, למה הרמתי את היד למעלה כמה רגעים, ואח"כ הורדתי. הסברתי לו סיבת הדבר, כי שבת היום. הוא ממש הופתע לשמוע זאת, ולא יכול היה להאמין למשמע אזניו. והוא, שעד אז רדפני בכל מיני צורות, אמר: "אכן נודע הדבר שאתה בן-אדם הגון", ומאז התחיל לכבדני, ולעזור לי בכל מה שהיה לאל ידו.


"למה קודר אלך בלחץ אויב"

כשהיתה לנו מנוחה בזמן האימונים, לקחו אותנו להתרחץ לנהר מסויים אשר מימיו היו עמוקים ורועשים, ורק בפינה אחת, במקום מוגדר, אפשר היה להתרחץ.

(עמוד תקצז)
בדרך לרחיצה בנהר, הרגשתי פתאום שמישהו דוחף אותי לתוך המים העמוקים, ומכל החיילים לא נקף איש אצבע, ולא עוד אלא שכולם נהנו בחושבם שכבר חיסלו אותי. אבל יד ה' היתה להצילני מהמים הזידונים. איך זה קרה איני יודע בעצמי, כי כמעט לא ידעתי לשחות, וגם המים סחפו אותי, אבל התחלתי איך שהוא לשחות עד שהגעתי למקום מפלט.

כשהגשתי לאחר-מכן תלונה על מה שעוללו לי, לא היה שם אז מפקדי הדורש טובתי, וממלא מקומו בעת ההיא היה מפקד אחר אנטישמי מובהק, וכשהתלוננתי, לא די בכך שהוא לא עשה כלום לרודפי, אלא עוד האשימני שאני שקרן, שנפלתי לבדי לנהר, ואני מחפש עלילה על מישהו. הוא כינה אותי במלים: "יהודי מלוכלך", וקנסני בעונש על עלילתי, לעמוד מול השמש בציוד מלא שש שעות בעמידת דום בלי לזוז!

לבסוף נודע לי מפי בולק הנ"ל, שהמפקד בעצמו ציוה לחיילים להפילני למים. הרהרתי אז בלבי את הפסוק (תהלים מב, י): "אומרה לא-ל סלעי למה שכחתני, למה קודר אלך בלחץ אויב".


השבח שהביא לשנאה גדולה

כשחזרנו מהאימונים, והרבה מהחיילים - למרות האכילה הרבה והזלילה שלהם - חזרו מעולפים מהליכה של כל-כך הרבה ק"מ ומהחום הגדול, קרא לי המפקד הראשי, אשר ידע שאני לא אוכל את אכלם, ושאלני מה אכלתי אמרתי לו דברים כהוייתם, שלא אכלתי יותר מלחם ומים. הוא כינס מיד את כל המחנה, ונשא לפניהם נאום : "ראו נא ראו את היהודי הזה, שלא אכל כלום ומחזיק מעמד, ואתם עם כל האוכל שלכם, אתם נראים כך, אתם צריכים ללמוד ממנו! מה יהיה בעת מלחמה, כשלא יהיה לכם לאכול..." ועוד ועוד, נאום שלם, כשאני משמש בו נושא מרכזי...

מרגע זה גדלה והתעצמה המשטמה נגדי פי מאה, וליבתה את האש עלי עד אין סוף. הרי בגללי הושמצו הם. כל החיילים ניסו איפוא להיפטר ממני בכל מיני אמצעים.


ליל שבת בלינטשיץ

בזמן האימונים הגענו בערב-שבת לכפר סמוך לעיר לינטשיץ, והיה זה יום מנוחה בצבא. מפקדי רצה אז לעשות לי טובה ואמר שהוא מתיר לי להכנס העירה לקנות אוכל. כשהגעתי העירה ראיתי יהודים ההולכים כבר לתפילה אני הייתי לבוש, כמובן, במדי הצבא ונתלוויתי לאחד מהם לבית - כנסת מסוים. כולם נתנו לי ברכת "שלום עליכם" ושאלוני למוצאי ולמעשי. כל אחד הזמינני שאסעד סעודת שבת על שולחנו, אבל היות שבית-כנסת זה היה של אנש
(עמוד תקצח)
ה"מזרחי", לא היה הדבר לרוחי ויצאתי. הם שאלוני : "לאן אתה הולך, יהיה לך אצלנו מכל - טוב", אבל אני התחמקתי ויצאתי.

חיפשתי יהודי אחר והלכתי אחריו לבית - כנסת שהיה יותר לרוחי, אבל כאן - לדאבוני - קבלוני (או יותר נכון לא קבלוני...) בדרך הפוכה, אף אחד לא שאל מי אני, מה אני עושה פה, לא "שלום עליכם" ולא כלום... נגמרה התפלה, והשבת במקומה עומדת... יצאתי אחרי כולם, ולהיכן הולכים? אני עייף ורעב מהדרך ואין בי הכח לחזור אל הכפר ללא אוכל. מה עושים?

אני כך הולך בדלות - כוחותי ומהרהר, שיהיה זה לי לימוד איך להתנהג כשרואים אדם זר במקום, איך שאפשר לקיים עולם מלא...

באמצע הדרך ראיתי מסעדה, ונכנסתי. בעלת המסעדה היתה אשה אלמנה והסברתי לה את מצבי שאני רעב, שתתן לי אוכל על תנאי, שאם תהיה לי הזדמנות - אשלם, ואם לא - שיהיה האוכל במתנה. וככה אכלתי "סעודת שבת", ואח"כ חזרתי אל הכפר לישון במנוחה.


מעשה שטן הצליח

כשחזרנו מהאימונים, כבר התרגלתי לכל הצרות, וביקשתי לשבת קצת במנוחה עד אימוני החורף שהחלו בחודש כסלו. אז הצליח מעשה שטן וקפץ עלי רוגזו של יהודי אחד שבא לאימוני החורף, וגם הוא - איני יודע איך, כנראה בעד בצע כסף, כי הוא היה עשיר גדול - קיבל מהמפקד שחרור אחרי האימונים לצאת מהמחנה לאכול. אבל הוא היה צבוע, עושה מעשה זמרי ומבקש שכר כפנחס.

במחנה היתה חנות, ואני אף פעם לא נכנסתי לשם בגלל שתי סיבות: א) לא רציתי להראות שיש לי כסף, כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה לבניו "למה תתראו" ; ב) שלא היה שם ממילא שום דבר כשר. אבל הוא כן היה נכנס לשם, וקנה מכל הבא ליד, אפילו בשר חזיר. מזה התחילו כל הבעיות, כי ראו את מעשיו, וקפצו גם עלי להאשימני, ועל-ידי כך רצו גם להסיר ממני את לב המפקד-הסניגור שלי.

ראש המחנה, שנקרא בפולנית "פולקובניק", היה גם הוא, ככל היתר, אנטישמי גדול, והלכו והלשינו לפניו על שנינו, על הנ"ל ועלי, שאנחנו מבזים את הצבא הפולני, ואומרים שהאוכל לא טוב, ואילו בחנות אוכלים הכל, וכן הלשינו על המפקד שלנו שהוא תומך בנו ומחפה עלינו.

היה זה ערב ר"ח שבט, הגיעה פקודה להתייצב לפני ראש המחנה הנ"ל. הוא התחיל לחקור אותי איך אני מתנהג כל הזמן מיום בואי לצבא עד כעת, באמרו שהוא כבר יודע הכל, אלא רוצה הוא לראות אם לא אשקר. בלית ברירה
(עמוד תקצט)
הוכרחתי לספר את כל האמת, איך ולמה איני אוכל, ומתי אני מתפלל וכדומה. הוא אמר שלעת-עתה אני יכול ללכת, אבל שאדע כי מכינים לי משפט.

לא עברו ימים מעטים, ובשבת ב' שבט נקראנו למשפט: אני, היהודי הנ"ל, המפקד שלנו, וכן הטבח, ועוד כמה מפקדים שלנו, וכמה עדים שהעידו שקר שאני לא מוציא לפועל מה שמטילים עלי, וגם שאינני אוכל משום שאני אומר שהאוכל לא טוב, ועוד ועוד.

קודם כל נתן הפולקובניק נזיפה למפקד על שנתן לנו לצאת מהמחנה וצעק עליו שבצבא לא צריכים להפלות בין חייל לחייל.

כן קבלו נזיפות הטבח ויתר הממונים עלי, משום שלא הודיעו לו מה שאנחנו עושים, וכן איפה נעלם האוכל שלא אכלנו.

אחרי-כן ציוה להביא שתי מנות אוכל של הצבא עבורי ועבור הנ"ל, ואמר שהוא נותן פקודה שנאכל. הלה אכל מיד בלי שום שהיות, ואילו אני לא זזתי ממקומי. בעת שהוא רק התחיל לאכול, אמר הפולקובניק למפקד : אתה רואה איך שהיהודים האלה הוליכו אותך שולל, פשוט רצו לצאת מהמחנה ולעשות חיים...

הוא שאל את הנ"ל: "האם האוכל טעים?" והוא ענה : "מאד!" "אם כן למה אתה לא אוכל?" והוא ענה בלי שום בושה : "אני בא מבית עשיר ולא חסר לי כסף, והיתה לי אפשרות לצאת החוצה ולעשות חיים, לכן נצלתי את ההזדמנות... אני לא עשיתי שום עבירה נגד הצבא..." הפולקובניק שמע ואמר: "אותו אני מבין..." ואז פנה אלי ואמר שוב: "אני מצוה שתיכף ומיד תאכל, ואם לא - סופך יהיה מר, ואעשה לך משפט פלילי, ובכן, הברירה בידך"…

אני נשארתי המום, ולא אמרתי שום דבר. דממה בחדר. פתאום הוא יצא מסבלנותו וצעק: "גולם ! מה אתה חולם? אתה עונה או לא!!!" ואני "כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו" (תהלים לח, יד).

הוא נגש לטלפון ודיבר עם מאן דהוא, לא עבר הרבה זמן, והופיעו שני חיילים ולקחו אותי למאסר ושמו אותי בצינוק. הקור היה 25 מעלות מתחת לאפס. בערב לקחו ממני את כל בגדי ונתנו לי שמיכה בלויה ולא יכולתי לישון כל הלילה מהקור הגדול. למחרת בבוקר שמעתי פותחים את הדלת, ובפתח הופיע המפקד שלי, ושאל אותי אם אכלתי. עניתי לו שלא. הוא ביקש ממני שאתן לו את הכתובת היכן אני אוכל בעיר, והוא הבטיח לי שהוא יביא לי אוכל. ביקשתי ממנו שיביא לי גם סידור ואת התפילין שלי. הוא אמר לי שתפילין הוא לא יוכל להביא לי בשום אופן, כי יש חוק שאסור להשאיר אצל אסיר שום חגורה או חבל, בכדי שלא יוכל להתאבד, אבל סידור הבטיח שיביא לי. הוא הגיע בערב וקיים את הבטחתו, הביא לי אוכל וכן הביא עמו
(עמוד תר)
סידור, והבטיח לי חגיגית שהוא יעשה הכל עד שיוציא לאור משפטי. חוץ ממה שהתידד אתי, ה' עזר שמפאת שהפולקובניק העליב אותו בפני קהל ועדה, נכנס לאמביציה נגדו, ועבד אתי יחד יד ביד.


אני - דוגמא לכל היהודים...

באותו יום (כך הודיעו לי אח"כ) הופיע שמי בפקודת - יום בין ה"נידונים"... על "עבירותי" הגדולות... ולא די, הפולקובניק שלח שליח מיוחד לקרוא את פקודת-היום בשמו (כולם התפלאו אז על מה זה). השליח נשא נאום אנטישמי - כל היהודים שהם כפויי טובה, אוכלים מלחמנו ויש להם כל טוב, ולבסוף משלמים הם רעה תחת טובה. הוא הביא דוגמא ממני, יהודי שחי בפולין, בא לצבא ומעליל על האוכל של הצבא שאינו טוב, ואינו ממלא פקודות. בתום נאומו הודיע חגיגית שהוא בעצמו ידאג שיענישו אותי בכל חומרת הדין, למען ישמעו וייראו.


מצות כיבוד אב

יום יום הביאו לי לצינוק אוכל, מרק, ובמקום חתיכת הלחם שנתנו לכל אסיר, הכניסו לי במרק חתיכת בשר-חזיר, כדי להניאני בזה לאכול טרפות. אבל לשוא... הם לא ידעו שמפקדי מביא לי אוכל, והחייל שעמד על המשמר - פתחי לא העיז לספר, כי פחד שהמפקד ינקום בו.

כך עברו שלושה ימים, והם ראו שאני מתפלל כל היום, ולא נוגע באוכל, פחדו שמא יקרה לי משהו מהצום, ולקחו אותי לרופא. הרופא בדקני, ואמר שלא רואה בי שום סימני מחלה או חולשה ואדרבה, אני בריא ושלם.

הפולקובניק, שראה כי מזימתו לא יצאה לפועל, ואני מתעקש ולא אוכל, רצה בכל מחיר להכשילני ויהי מה. עד כדי כך הגיע הדבר, שהוא קרא לאבי הי"ד ז"ל, ואמר לו שהוא מוכן לוותר על כל המשפט הפלילי שהוא הגיש נגדי, בתנאי שאשמע לפקודתו, ואוכל את האוכל שמגישים לי בצבא.

ויוציאו את מרדכי מן הבור, ויגלח ויחלף שמלותיו, והביאו אותי לפני אבי ז"ל בנוכחות הפולקובניק, ואבי ז"ל אמר לי בזה"ל: "איך זאג דיר בתורת כיבוד-אב, זאלסט עסן לאו!!!... וה' ירחם" ("אני מצוה עליך בתורת כבוד אב שתאכל לאו !!! ... וה' ירחם").

אבי ז"ל נפרד ממני בשמחה וביגון, בבחינת "וגילו ברעדה". בשמחה - ראה איך אני נלחם על שמירת המצוות אפילו במצב קריטי זה; ומצד שני יגון - בידעו באלו ידים אני נמצא, ועד כמה הם מסוגלים להענישני (הוא, כמובן, לא ידע את המצב לאשורו, וגם לי לא נתנו לדבר אתו שתי מלים ביחידות, שאם היה יודע את מלוא קושי מצבי, אולי היה נוהג אחרת. אלא
(עמוד תרא)
בוודאי מן השמים סובבו כך, שיאמר לי לא לאכול, שלאחר שנלחמתי כ"כ בענין, לא אכשל ח"ו באכילת טרפות ע"י מצות כיבוד אב, שלא תהא מצוה הבאה בעבירה ח"ו...).


מלאכים מן השמים

אחר הדברים האלה החזירוני שוב לצינוק. למחרת הופיעו לפני שני שוטרים מהמשטרה הצבאית, וקראו לפני פרוטוקול שלם מכל "חטאי" ונאשמתי באי ציות לפקודה, שבזמן מלחמה העונש על כך הוא מוות, ובזמן שלום - מאסר משנה עד 10 שנים. הם הציעו לי לשבור את עקשנותי, לציית לפולקובניק ולאכול, תוך כדי הבטחה שאם אעשה כך, לא יערכו לי משפט. אני האמנתי באמונה שלימה שמרשעים יצא רשע, ואמרתי שוב בפסקנות: לא!

השוטרים ראו שאני לא נשבר, וכבר עברו כמה ימים ועדיין לא אכלתי כלום - לכן התחילו לתת לי פרוסת לחם עם קצת מים. הם תמהו איך אני אוכל בשלווה, כי הם חשבו שאחרי שלושה ימים בצום, אתנפל על האוכל כמו חיה.

במחנה - כך סיפרו לי אח"כ - הפכתי לשיחת היום. היו כאלה שאמרו שאני סתם טיפש. ואחרים ההיפך, שאני חזק ולא נשבר. הרבה במחנה חשבוני לאיש-קדוש.

כך עבר שבוע שלם. בסוף השבוע הופיעו שני חיילים מזויינים, הם כבלו ידי באזיקים והוציאוני מהמחנה, וברכבת העבירוני לעיר לינטשיץ הסמוכה, ששם היה מחנה ריכוז מכל האיזור.

אחרי שהתרחקנו קצת מהמחנה, מיד התירו לי את האזיקים והחלו לנחמני ולחזקני באמרם : "אל תתיאש ! אתה בן-אדם מאמין, וה' בודאי יעזור לך שתצא לחפשי". הם הלכו אתי לחנות, ומכספם-הם קנו לי לחמניות ונתנו לי לאכול, וגם צידה לדרך נתנו לי.

דבריהם הפיחו בתוכי רוח של חיזוק גדול, בחשבי לעצמי : "הנה, אפילו גויים אומרים לי לא להתיאש", והרגשתי אז שהם ממש שליחים מיוחדים מהשמים לחזק את רוחי, בידעי נכוחה מה לפני, בדרך אשר הנני מובל בה כעת.


הדרך לגיהנום

למחרת באו שני חיילים אחרים, שחזרו וכבלוני באזיקים בידי, ולקחוני לעיר לודז', למקום שנקרא "חוינה", שם היה בית סוהר צבאי גדול שבו ישבו כל הנידונים לתקופות מאסר ארוכות.

(עמוד תרב)
בדרך לבית-הסוהר הובילוני ברחובות לודז' שהיה בה רוב יהודי, כשרוביהם דרוכים, אחד לפני ואחד אחרי. הבחנתי כי במקום שאנו עוברים הרחוב ממש מתרוקן, ואף שמעתי יהודי אומר לחברו באידיש: "נלך הצידה, מובילים כאן פושע!..." הרגשתי ברגעים אלה היתה נוראה - פושעים יכולים להיות אלה שמובילים אותי; פושעים יכולים להיות הרבה מאלה שמסתובבים ברחוב אזיקים ובלי שומרים חמושים משני צדיהם; ועל מי מורים באצבע שהוא פושע - עלי! למה ועל מה?! ואני חושב ככה ומתפלל אל ה': "הביטה משמים וראה את מכאובי הייתי זוללה, ענני ה' ענני".

דמעות זלגו מעיני, ומפאת היות ידי כבולות, לא יכולתי לנגבם, ומהכפור הם הפכו לקרח... הדרך הזו היתה לי מרה ממות, והרגשתי היתה שהדרך היא הדרך לגיהנום. המשכתי לחשוב: "א-לי א-לי למה עזבתני" (תהלים כ"ב, ב), "חרפה שברה לבי ואנושה ואקוה לנוד ואין, ולמנחמים ולא מצאתי" (תהלים סט, כא) - אבל פתח נחמה מצאתי לי, כשנזכרתי שכבר היו דברים מעולם, ואין חדש תחת השמש, כמו שמצינו במדרש (ויקרא רבה פרשת אמור לב, א) "מה לך יוצא ליסקל? - על שמלתי את בני; מה לך יוצא לישרף? - על ששמרתי את השבת; מה לך יוצא ליהרג? - על שאכלתי מצה; מה אתה בפרגול? - על שעשיתי סוכה, על שנטלתי לולב, על שהנחתי תפלין, לוקה על שהטלתי תכלת, על שעשיתי רצון אבא שבשמים", ועם המחשבות האלה הלכתי עד שהגעתי לבית-הסוהר, ואני עייף ויגע - אבל ירא אלקים...


טב למיתב טן דו...

בלילה הראשון בבית-הסוהר הכניסוני לחדר קטן, בו לא היה מקום אלא לאדם אחד. המיטה היתה איצטבה בקיר, ורק בלילה הורידוה כדי לשכב עליה, וביום חוברה שוב לקיר. אני לא עצמתי עין כל הלילה, ומחשבות ממחשבות שונות ריחפו במוחי. מה אעשה? מה יבוא עלי? הרגשתי היתה שזה הסוף. אפילו ללכת אין לי מקום ואני מסתובב על המקום וחושב... בחדר אין חלונות, וקרן אור לא נכנסת החדרה. אני לא יודע כמה זמן עבר. ומה עכשיו, יום, לילה... בחוץ זורחת השמש או יורד גשם? כלום.

פתאום נפתחת הדלת, ומוציאים אותי החוצה מאפלה לאורה. ואני פשוט מסתנוור מרוב אורה על העיניים. מכניסים אותי למפקד בית-הסוהר והוא מתחיל לחקרני על כל חיי מאז שנולדתי. והסופרים כותבים וכותבים וכותבים. עד שלבסוף שאל אותי: ומה תעשה פה? תאכל? אני לא עונה. אני חושב: דיה לצרה בשעתה".

הוא שואל אותי: מה אתה מעדיף, לשבת לבד בחדר, או עם עוד כמה אסירים הגונים? חשבתי, מי יודע כמה זמן אצטרך לשבת כאן, ולבד אני פשוט
(עמוד תרג)
אצא מדעתי, וחשבתי בלבי שמה שאמרו חז"ל "טב למיתב טן דו" (יבמות דף קי"ח ע"ב) הולם מאד את מצבי... ואמרתי איפוא, שאני מעדיף לשבת עם אחרים, והוא אמר לי שהוא יתן לי חדר עם שלושה אסירים "הגונים".


"ברוך הבא" של אסירים "הגונים"

בחלומותי הכי שחורים - אחרי שהודיע לי מפקד בית - הסוהר שאהיה עם אסירים הגונים - לא חלמתי שאקלע לחברה כזו. "חברה טובה"... אחד האסירים ישב שם עם גזר דין של עונש מוות, לאחר שרצח משפחה שלמה בשוד מזויין, וחיכה למותו... השני היה עוד לפני המשפט על שרצח את אביו באמצעות בקבוק... והשלישי היה דמות ידועה מהעולם התחתון, וכבר "ישב" 15 שנה...

הכניסו אותי ל"חדר" ומיד עם הכנסי קיבלו פני ב"קבלת פנים" חגיגית... הם שאלו אותי אם כבר ישבתי פעם בבית-סוהר, וכשעניתי בתמימות שלא - הם פרצו בצחוק אדיר: אם כן, אינך יודע את ה"חוקים" בבית הסוהר ואנחנו נלמדך.. הדבר הראשון עליך לדעת, שעד שלא יבוא אסיר חדש, חייב אתה לשרת את שלשתינו. לסדר בבוקר את המיטות, לנקות את התא, וכדומה.

ועכשיו - אמרו - נכין לך תעודת-זהות. יש לך תמונה? הם שואלים לא! - עניתי. "אם כך נעשה לך תמונה". הם פרשו שמיכה על הריצפה, ובקצה השמיכה הניחו שני כסאות זה על גבי זה, וציוו עלי לעלות למעלה. בלית ברירה, מוכרח הייתי לשמוע בקולם. שניים מהאסירים החזיקו בשתי קצוות השמיכה, זה מכאן וזה מכאן, והשלישי עומד מולי ומצווח עלי לעמוד יותר גבוה, על בהונות אצבעותי, וככה בעמדי גבוה על קצה האצבעות, סחבו שני האסירים בתנופה אדירה את השמיכה, וה"תמונה" נעשתה... נפלתי עם הפנים על הרצפה, והדם מאפי קלח ונזל... לשמע קול הנפילה פתח השומר את הדלת ופרץ בצחוק: "התמונה הצליחה?"... "חברי" לתא הושיטו לי ידם ואמרו: "מה אתה אומר מושקה? זאת רק ההתחלה... אנחנו נעשה ממך בן אדם"…


גדולה לגימה שמקרבת רחוקים

בקוטנא הבחינו שזה כבר כמה ימים שאיני בא לאכול, והתחילו להתעניין מה קרה אתי. בהיוודע להם מצבי, הודיעו הכל לאבי הי"ד, ואבי ז"ל התקשר עם עורך-דין, אשר הודיע לקהילה בלודז', ובלודז' התקשרו עם הרב-הצבאי שנקרא ר' יוסל'ה פיינער. הוא עשה מה שעשה, וכבר למחרת בא השומר והביא לי סל מלא אוכל, באמרו שהדוד שלי שלח לי את זה. אני השתוממתי, איזה דוד יש לי בלודז?!…

(עמוד תרד)
הייתי רעב מאד, אבל לא הייתי בטוח אם האוכל כשר, ואכלתי רק את הלחם, הפירות והדברים שאין בהם חשש כשרות - ואת היתר נתתי לחברי האסירים. ומיד - כמאמר חז"ל (סנהדרין דף ק"נ ע"ב): "גדולה לגימה שמקרבת רחוקים" - כל ההתנהגות שלהם אלי נהפכה מן הקצה אל הקצה. הם הניחו לי.

וכמאמר חז"ל הנ"ל נראה לי גם מיד בעת שנקראתי אחרי-הצהרים למפקד בית - הסוהר, והוא קיבלני הפעם לגמרי אחרת מאשר בפעם הראשונה, ושאלני איך אני מרגיש ואם לא עושים לי עוול. כן שאלני מה עם האוכל. כשעניתי לו לעת עתה אני לא אוכל; הסביר ואמר לי שה"דוד" שלי היה אצלו, והבטיח לי שכל זמן שאהיה בבית - הסוהר יעשה כל מה שביכלתו להקל עלי את השהיה בבית-הסוהר. כן אמר לי שאת הוצאות האוכל של בית-הסוהר שאיני אוכל - ישלמו לי בשלימות בצאתי מבית-הסוהר...

ואכן, הוא עמד בדיבורו. והמצב - הן מצד המפקד והן מצד האסירים - השתנה לגמרי. כל יום ויום הביאו לי אוכל, והיה זה אוכל שהספיק לא רק לי, אלא אפילו לתת גם לאסירים, ומזה הבנתי שהשולחים לי כנראה יודעים באמת את המצב שעם אוכל מיותר יכול אני לקנות את עולמי... ועכ"ז עדיין פחדתי לאכול. ולכן, כדי לוודא מה מקור האוכל וכן מאחר שרציתי גמרא, שאוכל קצת ללמוד - שמתי פתק קטן בפקק של הטרמוס בזה הלשון: "נא לשלוח לי תפילין וגמרא!" כנראה שהשולחים הבינו את הרמז, ומיד למחרת צורף לאוכל תפילין וכן מס' גיטין, ודבוק היה בה פתק רשמי מהרבנות הצבאית, וחתום עליה: הרב הצבאי יוסף פיינער, המעיד כי אוכל זה ממחלקת הדת והכשרות. אז כבר הבנתי שהתקשרו עם ר' יוסל'ה פיינער, וכנראה הוא ה"דוד" שהיה אצל מפקד בית-הסוהר. ואכן, בשיחתי פעם אחרת עם המפקד, נודע לי ש"דודי" הוא הרב הצבאי בכבודו ובעצמו...


אין שר בית הסוהר רואה כל מאומה בידו...

פעם אחת בשבוע היה בבית הסוהר אסיפת אסירים. האסירים שיחקו במשחקים שונים, נפגשו ודיברו וכד', וכן הרצו שם הרצאות לאסירים. היה שם גם חדר לספריה, וכל אסיר יכול היה לקחת ספר אחד למשך השבוע.

באחת האסיפות שאל המפקד מי מהאסירים יודע לכרוך ולתקן ספרים. אף אחד לא הרים ידו. ואז החלטתי שאני ארים את ידי. הוא נתן לי ספר אחד שאעשה לדוגמא. העבודה מצאה חן בעיניו, והכניסו אותי לספריה, בכדי שכל ספר שצריך תיקון - אתקנו. נתנו לי את מפתחות החדר, ומאז נהייתי כעין בעל-הבית בבית הסוהר. תקנתי קצת ספרים וביתר הזמן ישבתי ולמדתי, ואפילו את האוכל שהביאו לי אכלתי שם. לתא שלי הלכתי רק לישון. מצבי
(עמוד תרה)
פה נהיה הרבה יותר טוב מאשר בצבא, כי בעת ההיא היו אימוני-החורף שהם בדרך-כלל הכי קשים, והפעם היו אימונים מפרכים, כי זה היה לפני פרוץ המלחמה.

בפורים שלחו לי מהעיר יהודי שיקרא לפני את המגילה, וגם משלוח-מנות הגון.

קבלתי מכתבים מהבית, וכן אבי הי"ד ביקר אצלי, והוא ממש השתומם למראה עיניו. הוא חשב שימצאני שבור ורצוץ, והמצב היה בדיוק להיפך. אני עוד נחמתי את אבי ז"ל שלא ידאג, שהשי"ת מסובב הכל לטובה, ובעז"ה יהיה הכל טוב. אמרתי לו אז פירוש על הפסוק "וירא בסבלותם" - הקב"ה ראה שהם כבר יכולים לסבול - אז כבר מוכרחה לבוא הישועה...

ככה עברו ששה שבועות. בר"ח אדר נקראתי למפקד, והוא הודיע לי שקיבל פקודה לשחרר אותי עד המשפט, וזה סימן שהמשפט הוא לא כל-כך פלילי. הוא גם נתן לי כסף בעד הזמן ששהיתי בבית האסורים - הן בעד דמי-הכיס שלא לקחתי, והן בעד האוכל שלא אכלתי - סכום שהסתכם בערך ב-100 זלוטי.

מיד כשיצאתי מבית-הסוהר שלחתי מברק להורי, ולא רחוק משם מצאתי ילד כבן שמונה, ושאלתי אותו איפה יש בית-כנסת בקרבת מקום. הוא שאלני אם אני הוא אותו חייל שישב בבית-הסוהר (כנראה כל העיר דיברה ממני, ונהייתי איש חשוב...) וכשעניתי לו שכן, הוא שמח שמחה גדולה כאילו הייתי אחיו. הוא הובילני לשטיבל, ושם ערכו לי סעודה גדולה, אליה הופיע אחרי זמן-מה גם אבי ז"ל. הייתי אז רגוע וקויתי שגם המשפט יעבור בהצלחה.

נפרדתי מאבי ז"ל ונסעתי למחנה. וייהום כל המחנה: הזה פלבינסקי?! - כשיצאתי מהמחנה הייתי שבור ורצוץ וכחוש, ועכשיו חזרתי בריא-בשר ועליז.

נקראתי למפקד, ששאלני על כל הפרטים שעברו עלי. סיפרתי לו בערך מה שעבר עלי, וכן שקיבלתי 100 זלוטי. הוא פרץ בצחוק: "מזל של יהודי!... לא די שהוא לא היה באימונים המפרכים - הוא עוד קיבל כסף"…


המשפט

המשפט נקבע לחודש סיון, וכמאמר חז"ל "בשעת עקתא - נדרא" (ב"ר פא, ב) - קיבלתי על עצמי, שאם אצא זכאי במשפט, אעשה את יום ב' שבט (תאריך המשפט הצבאי הראשון) לתענית קבועה.

למשפט שלח הפולקובניק מכתב מלא שטנה, שאני בהתנהגותי מקלקל את כל החיילים, ושאני לא מבצע את הפקודות שמוטלות עלי, וכד' וכד'.

(עמוד תרו)
המפקד שלי - שכאמור לעיל הבטיח לי שאצא זכאי בדין - בא למשפט בכבודו ובעצמו, ועיטר אותי בכמה אותות הצטיינות. נקראו למשפט גם שני עדים שישנו על ידי, שהם יעידו - בתור שכני - על התנהגותי.

השופט התחיל להקריא את המכתב של ראש המחנה, אשר דרש עונש חמור מאד.

כעד הסניגוריה הופיע מפקדי, שהכחיש את כל הטענות, והוכיח שהכל שקר. עיקר טענותיו היו: איך יכול ראש המחנה, שאין לו כל מגע ושייכות ישירה עם החיילים - לומר דבר על התנהגותי, ועוד ראיה שאני חייל טוב בהראותו את כל אותות ההצטיינות שיש לי...

אחרי זה קראו לעד הראשון. היה זה שכני לחדר, בולק. אותו בולק שפיטמתי אותו בזמנו במאכלים שלא אכלתי ומאז נהיה ידידי.

שאלה: אתה מכיר את הנאשם?
תשובה: כן.
שאלה: הוא מבצע את כל מה שחיילים אחרים עושים ומה שמטילים עליו?
תשובה: חוץ ממה שהוא יהודי... הוא ככל החיילים.
שאלה: ולמה המפקדים מתלוננים עליו?
תשובה: הם צודקים!

לבי מתחיל לדפוק, וחושב אני : "ארורים הם הרשעים שהם כפויי טובה" (פס"ז שמות ה, ב), זה השכר בעד כל האוכל שנתתי לו.
השופט ממשיך לשאול: מקודם אמרת שהוא ככל החיילים, ועכשיו אתה אומר שהם צודקים?... והוא, עונה בפשטות: זה לא סותר את מה שאמרתי קודם.
שאלה: למה?
תשובה: אבי אמר לי שהיהודים הרגו את האלהים שלנו, ובעת שיש הזדמנות להתנקם ביהודי - מצוה לעשות זאת!...

השופט לא רצה להאזין לעדים נוספים, ואפילו העו"ד שלי לא הספיק לפתוח פיו, ומיד התחילו השופטים ביניהם בהתיעצויות מהירות, ואחרי זמן קצר יצא גזר-הדין שאני חפשי, רק שירשמו במסמכים - כדי להפיס דעתו של הפולקובניק - שנגזרו עלי אותם ששה שבועות שכבר ישבתי...

מאז ועד גמר שרותי, התנהל הכל כשורה. המשכתי לצאת לעיר לאכול, וההתנהגות אלי היתה "בחסד".


הנסיון האחרון בצבא

היה זה בערך בסביבות חג השבועות. בתקופה זו כנראה יש לנוצרים איזו חגא. לקחו אז את החיילים לכנסיה. החיילים הלכו מסודרים ארבע
(עמוד תרז)
בשורה. באמצע הדרך לא יכול חייל אחד להמשיך, והחזירו אותו למחנה, ומשום שהיה חסר אחד בשורה, לקחו אותי מיד בלי שהיות שאבוא למלאות את המקום החסר. הכניסו אותי יחד עם כולם לכנסיה, והרגשתי שאני פשוט מתעלף. סגרתי את עיני ושמעתי שהתחילו לשיר. אח"כ שמעתי פעמונים מצלצלים וכולם כרעו ברך. העומדים לידי התחילו למשכני בשרוולי, ואני ידעתי שזה ממש סכנת-נפשות אם לא אכרע, אבל החלטתי נחושה שלא חשוב לי כלום - ו"מררכי לא יכרע ולא ישתחוה". הייתי המום ולא שמעתי ולא ראיתי כלום, אלא בסוף התיפלה שוב פעמונים מצלצלים ו...יוצאים. ובחסדי ה' לא עשו לי כלום ויצאתי בשלום. כשיצאנו פנה אלי המפקד: "אני חשבתי שאני עושה לך טובה שאני לוקח אותך להתפלל כי אתה דתי... ואתה ביישת אותנו. פעם אחרת אפילו תרצה - לא אקח אותך..."

משחרור לשבי חדש

בתום שנתיים השתחררתי, ובאתי במזל הביתה. רוב חברי כבר התחתנו, וגם לי התחילו להציע שידוכים. אבל הזמנים השתנו, היו כל מיני גזירות, והפרנסה היתה חלשה בכל מקום, ובמקום לשאול ולנסות בחור אם הוא יודע ללמוד - היתה השאלה הראשונה : מה תעשה אחרי החתונה, כיצד וממה תתפרנס ?

באותו זמן עבר על יהודי פולין גל גזירות שונות, ופוגרומים נוראים, והפרנסה היתה ממש בשפל המדריגה. הפולנים ימ"ש העמידו שומרים ליד כל חנות יהודית, ולא נתנו לנוצרים לקנות אצל יהודים. אם הם תפסו יהודי שמכר לאינו יהודי - היכוהו נמרצות. ואם העיזו יהודים להתאונן ולדבר על כך - מיד העלילו בבית משפט שהיהודי אמר "חזיר פולני", ובבית-המשפט לא היתה רשות ליהודי אפילו לפתוח פיו, רק לשלם את הקנס. הרבנים גזרו אז תעניות ותפילות, אבל ללא הועיל, "גם כי אזעק ואשוע - שתם תפלתי" (איכה ג, ח) ואט-אט נתקיימה כל התוכחה, וגם המכה אשר לא כתובה בתורה.

באותו זמן היתה גם הגזירה הנוראה הידועה על השחיטה, ולא הרשו לשחוט רק מחוץ לגבול ורק בשביל יהודים, והוכרח איפוא לנקר את חלק האחוריים בבהמות, מחוסר בשר כשר דיו. מנקרים היו בפולין רק במספר מקומות, כי לא נהגו בפולין לאכול את חלק האחוריים, מפאת הידור, וכשהשנים כתיקנם אכן לא היה חלק זה נחוץ.

אבי הי"ד הציע לי אז שאלמד ניקור, אבל קודם נסעתי לאדמו"ר זצ"ל מגור לשמוע חוות דעתו הקדושה. בגור לא הייתי היחידי בשאלה זו, והיו רבים ששאלו אותה שאלה, וכמעט כולם קיבלו תשובת מרן זצ"ל, שבשביל גזירה לא כדאי ללמוד... הייתי במבוכה מה לעשות, הייתי אז עוד בחור,
(עמוד תרח)
ואפילו לאברכים היתה התשובה שלילית - אולי אני אקבל עוד נזיפה... החלטתי לעצמי לא לתת קוויטל, אלא לשאול בעל-פה. הרבי זצ"ל אמר לי: "מה איכפת לך לשמוע בקול אביך... רק תשתדל להיות ירא-שמים".

אחרי תשובת הרבי זצ"ל נסעתי ללודז' ולמדתי ניקור אצל ר' העניך ראק ז"ל. נסעתי הביתה ומה' יצא הדבר שנתקבלתי להיות מנקר בעיר ויעלון אצל האדמו"ר מפילץ הי"ד זצ"ל. משכורתי היתה מתקבלת על הדעת. שם שוב התחילו להציע לי שידוכים, ועל פרנסה כבר לא שאלו, כי הייתי ב"ה מסודר מבחינה כלכלית.

לא עבר זמן רב והשתדכתי עם משפחה מיוחסת, הרב אהרן הכהן אהרנוביץ הי"ד, מעיר הסמוכה ליטטוב. זוגתי מרת פריידה הי"ד היתה תלמידה של שרה שנירר ע"ה. ישבתי בשלוה ובמנוחה זמן קצר, בערך חצי שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השניה.

האוירה ברחוב היתה כבר במצב מלחמה. בני-אדם ברחו מהגבולות, לא מכרו סחורות, וכל העיר - שהיתה על הגבול - סובבה כעל גלגלים.

באותו זמן גרשו הגרמנים ימ"ש מגרמניה את כל היהודים שהיו פעם נתיני פולין - או אפילו אלה שהוריהם או סביהם היו מפולין עד 100 שנה, כל אלה שמוצאם לא היה גרמני טהור - אל מחוץ לגבולות גרמניה, והפולנים ימ"ש, מאידך, לא רצו להכניסם. כך שהמגורשים נאלצו לשבת ליד הגבול, תחת כיפת השמים בגשם ובשלג, והסבל והפחד היו ללא נשוא.

שלחתי אז את זוגתי הי"ד לבית הורי הי"ד, משום שהעיר זדונסקה-וולה היתה אחרי נהר וארטה, ושמה התבצרו הפולנים, וחשבנו איך שלא יהיה יחזיקו הם קצת מעמד, וודאי זה יותר טוב מעיר ששוכנת ממש על הגבול.


דם ואש ותמרות עשן

ביום 1 ספטמבר 1939, היה זה ליל ששי, באמצע הלילה, שמעתי רעש גדול. קמתי וראיתי שכל העיר עולה באש, והרעש של ההפצצות היה מחריש אזניים לאין תיאור. היה זה בעיר ויעלון ששם פרצה המלחמה. לשם נכנסו הגרמנים בקול רעש -גדול להראות את כוחם. הספקתי לתפוס איזו חבילה ורצתי החוצה לאיזשהו מרתף. אבל שם לא היה מקום, הצעקות והדוחק היו נוראים ואיומים. נשים וילדים התעלפו, אמהות חיפשו ילדיהם, לא היה מים ולא מקום לזוז, והמטוסים הרעישו ללא הרף.

מחוסר מקום במרתף התחלתי לברוח. בחוץ נגלה לעיני מחזה בלהות - בכל פינה אש ומתים. עד היום איני יודע כיצד הצלחתי לעזוב את העיר המורעשת .. ברחתי לעירו של חמי, ליטטוב. בשבת בבוקר כבר היינו צריכים כולנו יחד לברוח. כל הדרך היתה מלאה מתים, ולא ראינו אף חייל אחד...

(עמוד תרט)
ברחנו לעיר בו התגוררו הורי, ושם קבלוני כאחרי תחיית-המתים את אחי המבוגר ר' אברהם נ"י לקחו לצבא, ואותי חשבו למת.

הפולנים לא החזיקו מעמד על נהר וארטה יותר מיום אחד, וביום ראשון בבוקר כבר חיסלו הגרמנים את הצבא הפולני. רוב הפולנים ברחו עוד לפני שהגרמנים ראו אותם. הפחד היה גדול, וכולם, היהודים וגם הפולנים, נסו מהעיר. בדרכים אי אפשר היה לעבור, אנדרלמוסיא... בהמות... צבא... צעקות... מכונות... אזעקות... וגשם שוטף. פתאום הזדעזענו לקול רעש. הפולנים התחילו לרקוד משמחה. אני לא הבנתי לשמחה זו מה עושה, ושמעתי שצועקים בפולנית: "שלנו באים... שלנו באים..." אבל פתאום נהפכה השמחה לאבל. החל לרדת מטר של פצצות. הגרמנים השליכו פצצות ממטוסים וכן ירו מתותחי-אויר, ולא היה מי שיפריע להם. לאחר שעה הפכה כל העיר על תושביה לבית קברות ענקי. מהדף האויר עפו אנשים באויר על העמודים וחוטי החשמל. ראיתי אנשים... רגליים .. מעיים... ידיים... סוסים... גלגלים... היה שם יער, וכל עצי היער היו מלאי אברים... דם ואש ותמרות עשן... אלו שעדיין נשארו בחיים לא מצאו אחד את קרובו, רק שומעים צעקות: אוי אבא... אוי אמא... אין רחמנות... הורים עוזבים ילדים חצי מתים בלי אברים... פצועים... בנים עוזבים הוריהם ובורחים לנפשם... דורכים ברגלים על האנשים, חיים ומתים... במשך שעה קלה הפכו אנשים לדומן על פני השדה.

התחלתי לחפש את המשפחה שלי, וב"ה מצאתי את כולם חיים. אבי הי"ד קבע שאין טעם ללכת הלאה, והתחלנו לחזור כולנו לזדונסקה-וולה.


הפגישה הראשונה עם הגרמנים

לא הספקנו ללכת כמה מאות מטרים וכבר נפגשנו עם הצבא הגרמני, "גוי לא תשמע לשונם, נער וזקן לא ירחמו" (דברים כה, מט). עוד לפני שהספקתי להסתכל לצדדים תפסו אותי וציווני לפנות את המתים לצדי הדרכים כדי לפנות את הדרך לצבא המתקדם. אני חשבתי עד אז שאני יודע גרמנית, אבל לא הבנתי אף מלה אחת. הם אומרים לי להביא מריצה, ואני מביא משהו אחר וכדומה, והם צועקים "יהודי מלוכלך", ואני מקבל רק מכות מקתות הרובים של הארורים. בערב הם עזבו אותי לנפשי וכשכר עבודה - תלשו מחצית זקני...

כשהגענו לעירנו כבר הספיקו הפולנים לבזוז ולרוקן את הדירה, ולא נשאר כלום בביתנו.

הפולנים הארורים נעשו מהרגע הראשון כפויי טובה. פולני שעבד שנים בקהילה, הלשין על היהודים המכובדים ביותר בעירנו שהם מרגלים, והגרמנים לא היו צריכים יותר מזה, בלי שאלות הוצאו היהודים והומתו באכזריות נוראה לעיני כל העיר.

(עמוד תרי)
צרות בגשמיות וברוחניות

בהזדמנות הראשונה שניתנה להם הרסו הפולנים ימ"ש את כל בתי-הכנסת ובזזו מה שבא לידיהם. נכבדי העיר היו הראשונים שהגרמנים לקחו ולא ידענו מה עלה בגורלם.

תפסו לעבודה. אם עבדת ואם לאו - מכות קיבלת...

התחילו הצרות והגזירות. היו מחוייבים לשאת על הבגדים מגן דוד צהוב, ואחרי זה הריצו את כל היהודים לגיטו, ובכל חדר כמה משפחות, חולים... ילדים קטנים אין איפה לבשל וגם מה לבשל... מצרפים כמה מיטות ומסביב שמיכה וזה החדר- זורקים את כל הריהוט שעוד נשאר, החוצה, שיהיה קצת מקום, או לוקחים ושורפים את הריהוט שיהיה קצת אש. החדרים המרווחים מעלים עשן, ואין אויר לנשימה. האחד רוצה לישון, והשני חוזר מהעבודה ומפריע... מתחיל ריב... צעקות... מכות... קללות... אנשים נהפכו לחיות בלי בושה וללא רחמנות ילדים קטנים מתים... הורים מחביאים אותם שיזכו בעוד מנה אוכל. והחדר, שבלאו-הכי דחוס, מעלה ריח... הגרמנים הכניסו לדירה אחת כל מיני משפחות - חרדים ופושעים שעשו בדירה מעשים-בל-ייעשו, ללא בושה, והמצב הרוחני הוא בל-ישוער, ואין פוצה פה ומצפצף. רוצים להתפלל ולארגן מנין - והחפשיים מפריעים... המצב מחריד - גם ברוחניות וגם בגשמיות. בלילה חתך אחד את הראש של שכנו, כדי לזכות בפרוסת לחם. כך קרה גם עם אשתו של אחי אברהם הי"ו.


בזיונות ועינויים

הגרמנים הארורים ימ"ש מינו שוטרים מקרב היהודים, אבל מי היה מסוגל להיות שוטר. כוונתם הזדונית היתה שנהרוג אחד את השני. גם אותי רצו למנות לשוטר, וכשאבי הי"ד שמע מזה אמר: "כל זמן שאני אחיה אתה לא תהיה מוסר". הלכתי ואמרתי שהמשפחה חולה ובלילה איני יכול לעזוב את הבית וב"ה שחררוני מזה. תפקיד השוטרים היה להוציא לפועל את כל גזירותיהם האכזריות. כל יום משהו חדש, כל שעה גזירה אחרת.

הרשעים אספו את הבעלי-בתים החשובים של העיר לבית-הסוהר. גם אבי הי"ד היה ביניהם. הם לקחו נכבד אחר והושיבו אותו במריצה, ואבי הי"ד היה חייב להריץ אותו ברחוב. בכל פעם שהמריצה התהפכה - קיבל אבי הי"ד מכות רצח. הפולנים ימ"ש עמדו ברחוב והסתכלו במחזה ה"מרהיב" וצחקו בצורה הפגנתית בצעקם לגרמנים ימ"ש: "ככה זה טוב... על יהודים אין צער בעלי חיים..." את אבי הי"ד החזיקו במאסר כמה ימים, והוא שב לאחר מכן הביתה כששדרתו שבורה מרוב מכות, והכליות נעקרו ממקומם. לא היתה
(עמוד תריא)
אפשרות להשיג רופא וגם לא תרופה, והוא שכב ככה ביסורים נוראים בלי שום טיפול.

לידה קשה ומיתה גואלת

באותה עת נולדה לי בת. קושי הלידה בבית עם כמה משפחות בלי כל צרכים אלמנטריים ביותר, מיותר להסביר. הבת בכתה כל הלילה ולא נתנה לאבי הי"ד - בסבלו הגדול - מנוחה, וכשהבת כבר נרדמה, היה אבי הי"ד מעירה בצעקותיו יללותיו. בנוסף לזה לקחו אותי ואת אשתי לעבודה. בלית ברירה, בניתי עגלת ילדים מארגז שמצאתי, ובכל יום שהלכנו לעבודה הוצאנו את בתנו לרחוב. הקור היה נורא, ויהודים רבים שעברו, נתעורר בקרבם רגש הרחמנות למראה התינוקת המסכנה, ועמדו ונדנדו קצת את ה"עגלה" בכדי שהילדה לא תבכה... להשאיר אותה בבית עם אבי הי"ד היה ממש בלתי אפשרי, כי אבי לא יכול היה אפילו להזיז יד במיטה בה שכב ביסורים איומים.

אם לא הספיקו כל הצרות האלו, והנה בלילה אחד פרצו גזלנים פולניים והכו כל מי שהיה בבית, ומה שעוד נשאר - בזזו. הם ידעו שאבי הי"ד היה איש אמיד, היכוהו איפוא במיטה שיתן זהב... בעת ההיא כבר לא היה לו כלום, והוא אמר להם זאת, כי הם יכולים רק לקחת ממנו את נשמתו, זעק, והוא עוד יודה להם שהם יגאלוהו מיסוריו…

סוף כל סוף, אחרי חדשים של יסורים בל ישוערו ויתוארו, נפח אבי הי"ד את נשמתו והחזירה ליוצרה ביום ג' אלול תש"א. הכליות הפסיקו לגמרי את פעולתן, והשתן נכנס לרגלים, והרגלים התנפחו מיום ליום, עד שפשוט התפוצצו והוא נפטר. הוא עוד זכה להקבר בקבר ישראל. זכר צדיק לברכה. ת. נ. צ. ב. ה.

עבודות-פרך ושכר-כלבים

המצב החמיר מיום ליום, תפסו אותי כל יום לעבודות אחרות. הייתי מחויב לנקות בתי-שימוש, לפנות את השלג מהרחובות וכדו', והכל ללא כל אביזר אלא בידיים, אפילו מטאטא ממורט לא נתנו לך. אתה רועד מכפור, יחף ורעב, והידים קרועות וסדוקות מהכפור והעבודה. אם גמרת את חוק עבודתך של היום - אתה מוכרח לברוח ולהתחבא שלא יתפסו אותך למשמרת לילה.

הגרמנים הביאו לעירנו עדה שלמה של אוקראינים, כדי ליישב את בתי היהודים שהוצאו לגיטו, ומקום ריכוז ה"אורחים הנכבדים" היה בבית-ספר גדול בעיר. לשם לקחו אותי לעבודה. האוקראינים הגיעו עם כל רכושם, ומייד כשהם הגיעו עם עגלותיהם ורכושם העלו אותם לחדריהם - ועלינו היה לסדר את כל העגלות שורות-שורות, ולהעלות את כל החפצים לחדרים. היה עלי
(עמוד תריב)
לסחוב עד לקומה החמישית שקי קמח, סוכר, וכדו'. לא יכולתי - אבל לא היתה לי כל ברירה להשתמט...

היו שם גם שכנים "טובים" שלנו במשך הרבה שנים, אשר חשבתי שלא תהיה להם חוצפה לרדות בי - ודוקא הם חיפשו תמיד אותי. היכן שלא הייתי - תמיד הם מצאו אותי, וכל היום הלקוני במכות רצח על כל צעד ושעל, בעטו בי באכזריות במקומות רגישים בגוף וחשבתי שלא אצא חי מזה. ככה עבדתי כל היום.

בערב אחד אחרי העבודה, אומר גרמני לחברו: "צריכים לתת לו משהו לאכול"... אני התפלאתי מה קרה אתם?... מאיפה הם קיבלו פתאום רחמנות?!... אבל מיד התברר לי. הם פתחו את פח הזבל, מה שנשאר מהאוכל, כל מיני שאריות ולכלוכים, ואמרו לי: "כלב שכמוך, אכול! לא בידים אלא בפה... אם לא - נהרגך". לא היתה לי ברירה ואכלתי, ומיד הקאתי את הכל, אבל ללא הועיל. הרשעים הכריחו אותי לאכול שוב, ככלב שב אל קיאו. אחרי זה השליכוני מכל המדריגות, וככה נגמר היום.


סוס ו"רוכבו" רמה בשלג...

התחלתי ללכת הביתה שבור ורצוץ, ולא הספקתי ללכת הרבה, תפסו אותי שוב להוביל סוסים לאיזה כפר. הם קשרו 10 סוסים ביחד, ותפסו ברחובות מי שבא לידם כדי להנהיגם. היו כמה מאות סוסים, וככה הם ריכזו מחנה גדול, וכאן שוב צעקות ומכות.

כך התחלנו במסע הגדול. היה אז שלג גבוה על פני האדמה, ועוד ירד שלג בהתמדה. הגרמנים נסעו במגלשות משני צדי הכביש, כדי שלא נברח, ואנחנו התחלנו ללכת ולהנהיג את הסוסים. הדרך היתה מוצפת בשלג, כאמור, ויכולנו לראותה רק ע"י פנסי החשמל שכיוונו את הדרך. לא עבר זמן רב והסוסים התחילו להשתולל, אחד קפץ על השני, ונהיתה ערבוביה שלמה של סוסים ואנשים ביחד. סוס תולה על סוס והשלישי על שניהם וביניהם בן-אדם... הסוסים שורקים, אנשים צועקים שמע ישראל, הסוסים בועטים, קולות האנשים והסוסים יחדיו מחרידים ועולים עד לב השמים. הגרמנים לא יכלו כבר להשתלט על המצב, והסוסים ירדו מהכביש ונפוצו לכל עבר. הגרמנים ימ"ש צעקו - אבל מי שמע להם... הסוסים לא שומעים גם לגרמנים... והאנשים נסחבו בין הסוסים, מי בחיים ומי כבר בין המתים, מי באברים שלמים ומי באברים רצוצים, ומי שהיה לו מזל שלא קשר את עצמו לסוסים בחבל, או החבל נקרע והוא נפל מהסוס, רץ אחרי הסוסים מאימת הגרמנים שלא יהרגוהו.

(עמוד תריג)
המחזה הזה - מי שלא ראהו במו-עיניו ולא הרגישו על בשרו - לא יוכל לתארו. כמה מאות סוסים ואנשים, הכל גוש אחד. כל מי שיצא חי ושלם מהחבילה - ממש בנסים. נגזר עליו משמים שימשיך לחיות בגיהינום.

לבסוף באה הישועה למצב מסובך זה. השלג היה גבוה, הבורות היו מכוסים בשלג, והסוסים נפלו לבורות, והכל נעצר... הגרמנים ימ"ש לא יכלו לגשת לשם עם מגלשיהם רק ברגל, ועוד היה חושך, כך שלא היתה להם שום עצה, ובלית ברירה הוצרכו לחכות כל הלילה במקום. הם היו אובדי עצות, ולי היתה נקמה פורתא. חשבתי אז "תמות נפשי עם פלשתים". והתחלתי להסתכל ימינה ושמאלה, ושמעתי שהם צועקים שחייבים לחכות עד אור הבוקר, ומי שיזוז יהרג. אבל החלטתי שאחרי שני ימי עבודה כאלה, לא אחכה עד הבוקר, ויהיה מה שיהיה. אפילו יהרגוני - כדאי הדבר. אין לי כבר מה להפסיד. אספתי איפוא את שארית כוחותי, והתחלתי לברוח. בעצמי לא ידעתי היכן אני נמצא, רק לקחתי לי למטרה אור שראיתי מנצנץ ממרחק, בהביני כי ודאי שם קיים ישוב.


מבירא עמיקתא לשינה חפוזה

רצתי לכיוון האור, ופתאום חשתי שאני נופל ואחרי מתדרדר גוש שלג. נפלתי לבור עמוק והשלג עלי. מרוב עייפות התעלפתי. כמה זמן שכבתי כך איני יודע. התעוררתי ולא ידעתי אם אני חי או מת. מיששתי עיני וראיתי שאני אכן חי וער, איני חולם, (אט-אט נזכרתי בכל מה שעבר עלי. בכל המאמצים התחלתי לטפס כדי לצאת מהבור, אבל ללא הועיל. אני כבר באמצע הדרך ליציאה - והנה אני נופל שוב עם השלג. אני כבר כמעט למעלה - ושוב אני מחליק למטה. וכך כמה שעות, בעוד שהשלג ממשיך לרדת כל הלילה, עלה בדעתי לבנות מדרגות מהשלג, וכך הצלחתי איכשהו להגיע למעלה.

המשכתי הלאה לכיוון האור עד שהגעתי לבית הראשון. הצצתי פנימה וראיתי צלב-קרס, אבל החלטתי לנסות את מזלי, ממילא כבר אפסו כוחותי, ואם לא אנסה - אשאר מת על המקום. דפקתי על הדלת, יצא מישהו ושאלני מה רצוני. לא יכולתי לענות, ופרצתי בבכי. נכמרו רחמיו עלי, והכניסני לבית, והראה לי בפרוזדור מקום לנוח. נרדמתי במקום באפיסת-כוחות, ואחרי זמן לא רב העירני בעל-הבית בהעירו לי כי עוד מעט מאיר היום, והוא מפחד ועלי ללכת. הוא הראה לי את הדרך ללכת לעירי ויצאתי.

אברי גופי כבר לא יכלו להמשיך. הפקידים כבר לא רצו להישמע לפקודות... המנהל, הראש, עדיין פעל בסדר, אבל הפקידים, האברים, לא היו מסוגלים לעבור הלאה. הראש חושב והלב עדיין דופק. אני ממש שומע את פעימות לבי כפטיש על הסדן, אבל יתר האברים מחוסלים. אפילו העינים לא שומעות
(עמוד תריד)
בקולי. איני מסוגל אפילו לבכות, הדמעות יבשו. אני מתיישב וחושב: הנה הנה אני נופל ומת.

ישועת ה' כהרף עין

ממש ברגע הזה שמעתי קול פעמונים. אני מסתכל ורואה כי עוצר לידי גוי במגלשה, ושואל אותי: "מושקה, לאן אתה רוצה לנסוע, אמור!" עניתי לו, והוא אמר לי שאעלה. לא הייתי מסוגל להרים את הרגלים, קפץ הגוי מהר והרים אותי לעגלה, השכיבני וכיסני בקש, וכך המשכנו בנסיעה.

כברת דרך לפני עירי זדונסקה-וולה היה גשר וכשהגענו לשם אמר לי הגוי מצילי: "עד כאן יכולתי, מכאן והלאה אתה צריך ללכת בכוחות עצמך, ושלום מושקה". הוא הוריד אותי, ואני עמדתי ורק הסתכלתי כהוזה איך הוא נעלם, תוך כדי האזנה מפעימה לקול הפעמונים המתרחקים.

נסיתי בכל כוחותי לזוז, והדבר היה ממש בלתי אפשרי. הרגלים קפאו. תפסתי בידי את רגלי האחת והרמתיה. ואח"כ את השניה, וכך פסיעה אחרי פסיעה, עד שהגעתי למחוז חפצי. עכשיו אני מוגן... לא מפחד שיקחו אותי לעבודה... הרי אני שבר-כלי.

בינתיים כבר עלה השחר. הגרמנים ימ"ש התרוצצו ברחובות, כשהם מכים ותופסים לעבודה, אבל עלי רק מסתכלים ולא יותר. יש עוד יחידים מהם שזורקים אלי קללה או נותנים לי דחיפה, וזה הכל, אבל מהעבודה נצלתי...

הגעתי עד ביתי, רק פתחתי הדלת ונפלתי ללא אומר. הרימוני, השכיבוני במיטה, ועדיין לא יכולתי לדבר. כיסוני בכרים וכסתות - אך גם זה לא הועיל. אשתי הי"ד התחילה לשפשף לי את הרגלים - עד שחזרתי קצת אל הכרתי.

באו אנשים מכל העיר לשאול אחד על אחיו, אחת על בעלה - לא ידעתי לענות לאף אחד, הייתי חולה הרבה זמן. בבית עשו כל המאמצים שיחזיקו אותי בחיים. אני צריך לחיות. צריך עוד לעבור הרבה בחיים. בבחינת "בעל כרחך אתה חי"...


כופר נפש

ב21- בנובמבר 1942, הגיעו לפתע-פתאום לגיטו כמה מאות אנשי ס"ס, עם כובעיהם השחורים שעליהם התנוסס סמל ראש-השלד, והבנו מיד שזה לא מבשר לנו טובות... תוך כמה דקות הם התפזרו בכל הגיטו, והתחילו לצרוח: "הידיים למעלה", לא חשוב מי שנמצא ברחוב, במיטה, יחף, לבוש או לא, הפקודה ניתנה ללא רחמנות: "הידיים למעלה, לרוץ..." חלק מהם הריץ את אלו שברחוב, וחלק מהם נכנסו לבתים להוציא את כל הגברים ללא
(עמוד תרטו)
יוצא מהכלל, מרביצים וצועקים לרוץ: "הופ הופ הופ". בפחות משעה הם ריכזו כבר את כל הגיטו בשוק, ומשם העבירו את כולם לעיר הסמוכה שערדז, בה היה מחנה צבאי. הכניסו אותנו לחדרים למשך שלושה ימים במצב שלא יכולנו אפילו לקום. אחד היה צמוד לשני ברגלים פשוקות, אחד בין רגליו של השני, שפשוט איני יודע כיצד יכולנו להחזיק מעמד. רק פעם אחת בבוקר הוצאו האנשים לעשות צרכיהם, וקיבלו אוכל. האוכל היה ח"ו לא משלהם, אלא הובא לחם מהגיטו, וגם זה חילקו באכזריות נוראה. עמד איש הס"ס על עגלה וזרק באויר לחם לצד אחד ועוד לחם בצד שני, ומרוב מצוקת הרעב החלה השתוללות נוראה כדי לתפוס חתיכת לחם. אחד תפס מפיו של השני. כך התגלגלו אנשים על הארץ, והרבה שלא היו בעלי-כוח או זקנים - לא תפסו כלום, חוץ מבעיטות ומכות.. ממש יותר גרוע מחיות. "הייתי זוללה"... והם הרשעים, עומדים וצוחקים בקולי-קולות על שברנו. נגמר הלחם, החזירונו בחזרה לחדרים הדחוסים עד למחרת בבוקר.

אחרי שלושה ימים אמרו שהם נותנים לנו שהות של 4-3 ימים לעזוב את העיר. חזרנו העירה לגיטו, והתחלנו כולנו לארוז את חפצינו, וכל אחד חשב מה לקחת ומה לא לקחת, וכי כמה אפשר כבר לסחוב? לאן הולכים?... הפולנים ניצלו את ההזדמנות ובאו לרשת אותנו בחיינו, מה שאנו השארנו, לקחו הם.

לאחר יומיים התברר לנו שכל הגירוש המדומה הוא מעשה מרמה. הגרמנים קראו לראש המשטרה היהודית, והודיעו לו שהם יכולים לבטל את הגירוש, אם יתנו כופר נפש... ומי לא יתן כופר כדי לא להתחיל בנדודים חדשים?... "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו" (איוב ב, ד) המגבית התחילה, והשוטרים היהודים לקחו רק זהב ומטבע חוץ, ועברו מבית לבית ולא עזר כלום, היינו מוכרחים לתת הכל. כל התכנית השטנית היתה מחושבת שנישאר ערומים וחסרי-כל.


החיים בגיטו

בעיר הקימו אז "לשכת עבודה". כל יום קיבלת פתק לעבודה, בעבודה קיבלת כל היום מכות, וכמשכורת, שוב - מכות נאמנות , אם עבדת רחוק ולא הצלחת להגיע לביתך לפני השעה 5 בערב, שאז כבר אסור היה להיות מחוץ לבית, היית מוכרח ללכת בדרכים לא דרכים, על גגות וגדרות, בכדי שלא יתפסוך. אם תפסוך - נלקחת ישר למשטרה, ולא עזר שום תירוץ שאתה חוזר מהעבודה, ושוב קיבלת מכות עד כמה שיכולת להחזיק מעמד, ואח"כ זרקו אותך למרתף שהיה נקרא בית-סוהר, ולמחרת בתור קנס שלחו אותך שוב לעבודה.

(עמוד תרטז)
פתאום הגיעה גזירה שכל הגברים חייבים לעבור בדיקות רפואיות, ואף אחד לא ידע על מה זה ועל מה זה. הפחד היה גדול, והיו ניחושים שמי שלא יהיה בריא - יוציאו אותו מהגיטו. לאן? - אף אחד לא ידע. דבר אחד ידעו - שמי שהוצא מהגיטו - יותר לא שב...

עם כל מצבנו הנורא והאיום, השתדלנו בכל האמצעים לא לאבד חלילה את צלם האלוקים. בתוך הסתר-הפנים הגדול לא איבדנו את אמונתנו בהקב"ה ולא הרהרנו אחרי מידותיו. קיווינו וציפינו כל רגע לישועתו. "הן יקטלני - לו אייחל" (איוב יג, טו).

קשה היה אז להתפלל ביחידות, על אחת כמה וכמה - במנין. למרות זאת התאמצנו שבשבתות נתפלל במנין. דבר זה מובן שהיה כרוך בסכנת-נפשות בטוחה, אך ב"ה לא נתפסנו מעולם באמצע התפילות, שהתקיימו במקומות מחבוא נסתרים.

אני הייתי בגיטו מפרוץ המלחמה עד ערב חג השבועות תש"ב. קשים ומרים היו ה"חיים" בגיטו - אך לעומת התלאות שעברונו אחרי-כן, היו חיי הגיטו בגדר חיים טובים...


הכניסה לתקופת המחנות

ב20- למאי 1940 בלילה, הוצאתי ע"י השוטרים למקום ריכוז. כך הם הוציאו במפתיע באותו לילה את כל הגברים. בבוקר באו המשפחות להיפרד, וגם אשתי באה להיפרד ממני... ולאחרונה... היא נתנה לי את חתיכת הלחם האחרונה שנשארה בבית, ונפרדנו לעולם! לקחו אותנו לרכבת, ובדרך עברנו ליד ביתנו. אמי ראתה אותי, וניסתה לתת לי משהו לדרך, ומיד קפץ אליה גרמני, הפילה ארצה ובעט בגופה ברציחה. בצורה כזו ראיתי בפעם האחרונה את אמי הי"ד.

לרכבת דחסונו כאילו היינו גרועים מבהמות. הקרונות היו סגורים ללא אויר וללא חלונות, עד שהגענו לפוזנא.

המחנה אליו הובאנו היה פעם מחנה שבויים, והלכלוך וההזנחה היו נוראים. קיבלנו מיטות בנות 3 קומות, עליהן שרצו פרעושים, כנים, חרקים, ומה לא... עם כל זאת נרדמתי מעייפות, אבל בבוקר מצאתי את עצמי שותת דם, ומלא פצעים... כל הגוף אדום...

האוכל אשר קיבלנו ליום - לכל 5 אנשים ק"ג לחם, וזה הכל.

משהגענו למחנה כונסנו כולנו - שהיינו רובא דרובא אברכים חסידיים, אשר אלו היו לפי ה"רשימה" הראשונים למשלוח ל"גן עדן"... - לחדר, ואיש ס. ס. מפקד המחנה הסביר לנו שהסיכוי היחיד להאריך את החיים הוא לעבוד טוב...

(עמוד תריז)
באמצע "נאומו" ההין מישהו לדבר. הוא שאל: "מי דיבר?" וכמובן שלא היתה תשובה. ומיד הוא הראה לנו מה שהוא יכול ויודע. היה לו כלב שחור, והגרמני ימ"ש התחיל לצעוק אלינו: "לכרוע ברך, לקפוץ... להתגלגל על הרצפה"... והכלב רץ, ובכל פעם נשך לאחר... ככה הוא העניש אותנו במשך שעה (אחרי כמה חדשים, כשהכלב שהתעלל בנו רבות התפגר, השליך המפקד את נבלתו כמו שהיא, עם העור ועם המעיים, לתוך המרק, שזה היה מזוננו היחיד ליום פרט לפירורי הלחם, ואמר: "עד עכשיו אכל הכלב מכם, תתנקמו בו כעת ותאכלו אתם ממנו"... היש בעולם דמיון לסדיזם ורשעות של הסדיסטים והרשעים הללו? ימח שמם וזכרם!). לאחר תעלול השפלה זה הוא הוסיף לנו: "זה עוד לא הכל". הוצרכנו לקום והוא אומר: "תשירו את ההימנון היהודי, אבל בשמחה..." והוא ממשיך: "מה שאתם חושבים בלבכם - אני יודע... אבל המשיח בא בשבילנו לא בשבילכם"…

כל יום לפני העבודה נערך מיסדר. חוייבנו להסיר את הכובעים, כולם בפעם אחת, ואם ח"ו לא "דפק" בדיוק כפי שהמפקד ימ"ש רצה - היו לו כל מיני עונשים, שדעת אנוש לא יכולה להעלות.

אני נקלעתי למחנה שהיה יחסית עוד "טוב". המחנה נקרא "מחנה 42". מחצית בני המחנה עבדו בבית הקברות בפינוי מתים למקום אחר, והיתר בסלילת כבישים. אני הייתי בסוללים. כשנגמרה העבודה הזו - לקחו אותנו למחנה עבודה אחר שנקרא "גולנשין", שאנו כינינו אותו "מחנה-המוות", כי לא היתה שום אפשרות כלשהי להישאר בחיים הרבה זמן. הדרך מהמחנה עד לעבודה, דרך של יותר מ-10 ק"מ, עשינו ברגל. קמנו השכם בבוקר בשעה 4 וחזרנו ב-10 בלילה. לא היה לנו לא יום ולא לילה. היינו מה"ממהרים לצאת ומאחרים לבוא"... הכבישים היו חליקים כזכוכית מהכפור שאחרי הגשם, וכל הדרך הלכנו ונפלנו, וכשאחד נפל - נפל השני עליו, ומשום שלא הלכנו כדבעי - הוכינו נמרצות.

אני עוד לא ידעתי במחנה-העבודה את "המנהגים הטובים"... וכשהגענו למחנה ראיתי את כולם רצים, ולא ידעתי למה, ועמדתי. לפתע הופיע אחד הז'נדרמים והחל להכותני בראשי מכות רצח, וראשי - כמו כדור - קופץ מידו האחת לשניה, עד שנפלתי. הוא צעק אלי: "אתה רוצה לקום?!..." ובעט בי בלי רחמנות. לא ידעתי לאן ללכת. לבסוף הוא לקח אותי למקום העבודה, ומצאתי לעבודתי רק את ללא ידית. (אח"כ נתברר לי שהריצה שרצו העובדים היא כדי לפחות לתפוס כלי-מלאכה שלם, וכל אחד רצה לתפוס מכשיר יותר טוב. הרבה פעמים נשארו אפילו בלי שום כלי ונאלצים היו לעבוד ביד). האדמה עליה עבדנו היתה אדמה שחורה שקרויה "טורף", שאת
(עמוד תריח)
האדמה הזו ייבשו והשתמשו בה במקום פחם לשריפה, ואת זה חפרנו והיינו צריכים להעמיס על הקרונות. היתה שם רכבת, וכל קרון ממוספר במספר, הם נתנו לשלושה אנשים - שגם הם קיבלו את מספר הקרון - ועליהם היה לגמור את חוק עבודתם במשך שעה, לא חשוב אם הקרונות מלאים או לא. בכל שעה נשמעה צפירה והרכבות נסעו, וחוזר חלילה. היה שם מנהל-עבודה פולני שהסתובב לכל אורך הדרך, החזיק שוט בידו, ופשוט הלך והכה הלך והכה ללא שום סיבה.

ארוחת בוקר לא קיבלנו, רק קצת מנוחה. התישבנו, כל השלושה, אחד מכורבל בתוך השני, כדי להתחמם קצת מהכפור. לא דיברנו מרוב מרירות ועגמת נפש, וליקקנו את השלג להרטיב קצת את הפה, ו...שוב עבודה...

לארוחת צהרים קיבלנו "תבשיל" של 10 תפוחי-אדמה בגודל של אגוזים, שהיו קשים כאבן מהכפור, והכנסנו אותם בין הגוף והמלבושים שיתחממו קצת, כדי שנוכל לאכלם. אכלנו אותם בתיאבון גדול, אך קיבלנו מ"ארוחה" זו שלשול. בית-שימוש לא היה במקום, רק בור ששימש לעשות הצרכים, אולם גם לשם לא הלכנו, כי מקומו של בור זה הוקם מול ביתן מפקד המחנה, כך שאף אחד לא העיז לגשת אל אותו מקום, כי כאשר "תפס" המפקד מישהו שהעיז לבוא לעשות צרכיו האלמנטריים - הוא הוציא אותו משם בכח וצעק עליו: "אתה לא רוצה לעבוד"... תוך הלקאה אכזרית. מפחד המפקד היינו עושים איפוא צרכינו במכנסינו, ומהכפור נקרשה הצואה, וכשהגיעה שעת המנוחה, נאלצנו לקרוע הצואה מהגוף ולהשליכה. דבר זה גרם יסורים, כי הצואה נדבקה בגוף, ואח"כ היה כל הגוף מלא פצעים כתוצאה מכך. הריח הבחיל, הבגדים היו קרועים ובלויים, ומזג האויר קר מקור...

בצורה כזו עבדנו כל היום, ובערב נאלצים היינו ללכת את כל הדרך בחזרה ברגל. הם קראו את המספרים של קרונות העבודה ושמותיהם של האנשים ומי שהקרון שלו לא היה מלא כפי שהם רצו - קיבל 10 מלקות שוטים מאחור. כל יום הביאו מהמחנה הזה כמה הרוגים. בדרך חזרה ליוותה אותנו עגלה שהיה כתוב עליה "עגלת כלים", אבל למעשה היה זה בשביל המתים. כולנו קנאנו במתים שכבר התפטרו מעבודת-הפרך הנוראה שאין לתארה במלים, ההליכה של 20 ק"מ ברגל, ללא שינה, ללא מלבושים וללא אוכל, וכ"תוספת" - מכות-רצח. "זכיתי" לראות פעם אחרי העבודה כיצד תפסו כמה אנשי ס.ס. יהודי אחד, הפשיטוהו עירום כביום היולדו, והלקוהו בחגורות עד מוות, סתם, לשם תענוג. מוות נורא זה היה פרט למוות ה"רגיל" - מרעב, אפיסת כוחות ועבודה.

(עמוד תריט)
פלא התפילות בגיא הצלמוות

זה פשוט לא לתאר ולא להבין איך שבזמן הכי גרוע, בזמן שהלכנו בדרך לעבודה בכפור הנורא, עברו מיד ליד זוגות תפילין, כשהמניחים מסכנים נפשם בהנחתם במהירות, כדי שהצוררים לא יבחינו בכך. כשיצאנו בבוקר היה עדיין חושך, ובאמצע הדרך, כשרק התחיל השחר להאיר ואפשר היה כבר להתפלל, הלכנו ארבע בשורה, תוך השתדלות להיות רחוקים מעיני הנאצים. בדרך היו מיבנים עזובים שלאחד מהם "התגנבנו", ראשון נכנס בפנים והניח מהר את תפילין, וכשסיים, עבר הצידה, והשני נכנס פנימה והניח, וכך הלאה. בלילה, כשחזרנו, התפללנו בדרך מנחה ומעריב, וגם על קידוש לבנה לא וויתרנו. באמצע הלילה - כשהיה מעונן - וזמן השינה היתה המנוחה האמיתית היחידה, אם כבר יכלו לישון... גם אז, כאשר אחד מבינינו יצא החוצה לעשיית צרכיו ו"מצא" לבנה - מיד עורר את חבריו באמצע השינה המתוקה כדי לקדש לבנה... למרות שניטלה מאתנו השינה, ואעפ"י שמיבצע זה היה כרוך בסכנת נפשות, ממש שמחנו שזכינו לקדש הלבנה. קלים הדברים להיכתב ולהיקרא, אבל לאלו שהיו במקום, היודעים את המצב והנסיבות ונזכרים בכך, זה פשוט לא יאומן כי יסופר.

ההצלה ממחנה המוות

גם במחנה הנ"ל היו נסים נסתרים. במחנה שהיתי בסך הכל שלושה ימים. ביום השלישי כשאחת הרכבות התחילה לנסוע, התהפכה הרכבת על צדה, ואני נפלתי מתחתה, והוציאוני חצי-מת. ציוו על שני אנשים שיקחוני בחזרה למחנה על מריצה, ואיש ס. ס. עומד על גבינו. המריצה היתה מריצת-עבודה רגילה, קצרה, בעלת גלגל אחד בלבד, כך שראשי נפל החוצה מצד אחד, והרגלים מצדה השני, ובנוסף לכך הדרך היתה מכביש של אבנים, שבכל פעם הרגשתי מרוב הקפיצות שראשי מתפוצץ ח"ו. התחננתי לפניהם שיתנו לי להלך על רגלי, כי מרגיש אני שאיני יכול להמשיך כך. הם לקחוני איפוא תחת בית שחים, ובשארית כוחותי הגענו למחנה. בדרך זו נצלתי מהנסיעה למחנה-המוות, שהיה ידוע כי כל באיו לא ישובון. וכמאמר חז"ל (ירושלמי הוריות פרק ג' הלכה ד') : "לטובתי נשברה רגלי פרתי".


"בקבר חסדך"...

באותו זמן כבר לא היה אוכל במחנה, ואחרי העבודה הוצרכנו לקטוף סרפדים ולבשל אותם, וזה היה כל האוכל, למשך היום כולו. אז סיכן את חייו אחי אברהם נ"י - שנשאר אותה שעה עוד בגיטו - אשר היו לו עסקים עם
(עמוד תרכ)
הגרמנים, והותר לו לצאת מחוץ לגיטו. הוא הסתכן, כאמור, ושלח לי כל שבוע חבילת אוכל, שממש החזיקה אותי בבריאות ובחיים.

לא עבר זמן רב והחלמתי קצת, ושלחו אותי לעבוד בבית-הקברות. שמה היתה העבודה הרבה יותר קלה. עבודתנו היתה להוציא כמה מתים ביום, ולהעבירם למקום אחר. בקיץ היתה הצחנה מחרידה, ובחורף היה קשה מאוד לחפור באדמה הקפואה. אבל עם כל זאת התנהלה העבודה על מי-מנוחות יחסית. במטבח נמצא ידידי ר' שמעון מושקוביץ שעזר לי באספקת אוכל. בעבודה הזו שהיתי כשנה וחצי, כשכמעט כל העובדים היו חרדים, וגם אנשי ס. ס. לא היו שם. חייבים היינו להיות בהסגר כדי לא לבוא במגע עם אנשים אחרים, בכדי לא להדביק אותם במחלות, ובית הקברות היה ביתנו. שמה התפללנו כל יום במנין, בנינו סוכה, אפינו מצות ובפורים גם שלחנו משלוח-מנות איש לרעהו. כך שהתרגלנו לצרות איכשהו.


עזרה לילדים

בפוזנא היו עוד כמה מחנות. באחד מהם, שנקרא "לובא", היו ילדים, ורובם מתו במשך הזמן ממחלות או מרעב. לנו היה קצת יותר טוב, עשינו עסקים עם השומרים בבית-הקברות, ממה שמצאנו אצל המתים, שיני זהב, טבעות וכדו', ומכרנו אותם לשומרים בעד לחם ודברי מאכל אחרים, ובמה שיכולנו עזרנו לילדים המסכנים במחנה הסמוך. בזהב שבידינו גם שיחדנו את השומרים שיקחו את החבילות למחנה לובא, כי היציאה מהמחנה כרוכה היתה בסכנת נפשות. במחנה היה גם גיסי הקטן מנדל, אח אשתי, ופעם בעת שלא יכולנו לשלוח החבילות עם השומרים, סיכנתי את חיי, וקפצתי עם החבילה מעבר לגדר בית-הקברות, בהביאי לגיסי הקט את החבילה. בדרך חזרה תפסו אותי, ורצו לתלות אותי, ורק בדרך נס ניצלתי מידיהם, והם עזבוני לנפשי אחרי תחנונים.


מחזות אימים

המחנה הגדול ביותר בפוזנא נקרא "סטדיום", בו היה מקום תליה, וכל כמה ימים תלו כמה יהודים שנאספו מכל המחנות, ולפני תלייתם התעללו בהם הרשעים בכל מיני התעללויות שקשה לתארן על הנייר, בעינויים קשים, שלתלויים היתה כבר עצם התליה ישועה. כשהביאו אותם לתליה - היו הנדונים כבר חצי מתים, נפוחים מהמכות האכזריות. בזמן התליה לקחו כמה אנשים מכל מחנה ומחנה, אשר הוכרחו לעמוד ולראות בתליית אחיהם, ולא זו בלבד, אלא אילצום לאכול ולשיר משירי שבת בעת התלייה. ועוד לא שבעו הרשעים דיים -
(עמוד תרכא)
גררו את המתים והשכיבום על לוח עץ ע"י שער המחנה, וחתכו את בטנם לכל האורך בהוציאם את כל המעיים החוצה.

בכל פעם אחרי מחזות אימים כאלו, לאחר שהחברים סיפרו אחד לשני את מה שראו - התישבנו כולנו במחנה בבכיות עצומות, ואמרנו אחריהם קדיש, באמרנו: מי יודע. אם נשאר מישהו שיאמר קדיש לעילוי נשמתם הדווייה.


"בית-חולים" בפוזנא

בנין היה בפוזנא שקראו לו "בית חולים", ולמעשה היה זה בית המוות. היה זה מקום ריכוז של ה"מוזלמנים" הידועים - מהם נפוחים ומהם אנשי-עור-ועצמות... ושם עשו בהם כל מיני נסיונות, ומשם... למשרפה, למחנה "בונו" שליד אושוויץ, והיתר, שלא הספיקו לחיות עד-כדי-כך ומתו, היו מסודרים בסדר מופתי אחד ליד השני כמו עצים ביער.

למקום זה נקלעתי, ומעשה שהיה כך היה :
ביום מן הימים הרגשתי כאבים בשיניים, והפנים התנפחו לי. לקחו אותי איפוא ל"בית חולים". כשהגעתי למקום וראיתי מה מתנהל שם - חשכו עיני. שכחתי כבר מכאבי ויסורי, ורק טיכסתי עצות איך לצאת מהמקום. לא הספקתי לחשוב הרבה, ומיד תפסוני והכניסוני ל"רופא" ששאלני איזו שן כואבת, ובלי לבדקני ובלי הרבה דיבורים, לקח צבת והוציא לי את השן באכזריות, בשברו לי את עצם הלסת התחתונה, וכבר הייתי בחוץ, שוב לא חשבתי הרבה, בהכירי בעובדה שכאן אסור לי להישאר - וחזרתי למחנה. למחרת כבר לא יכולתי לצאת לעבודה. כל הפנים היו לי נפוחות. לא היה במחנה רופא ולא תרופה, רק משחה אחת ויחידה, משחה שחורה, "איכטיול". בכל יום מרחו לי את הפנים במשחה. לא יכולתי לגלח את הזקן. הצטברה כמות גדולה של מוגלה, ומהנפיחות, המוגלה, המשחה והשערות, איבדתי צורת בן-אדם, ונראיתי כמפלצת. הכאבים היו כה גדולים שלא יכולתי לפתוח את הפה. בלילה לא ישנתי, רק בכיתי וצרחתי מכאבים. קראתי לאבי הי"ד שיבוא לקחת אותי אליו... כל האחרים לא יכלו לישון בגללי, וזרקו אותי מהחדר - כי היתה זו שעת המנוחה היחידה שלהם, וזעקותי היו ללא הרף - ולחדר החולים לא רצו להכניסני, כך שנאלצתי לישון בחוץ...

חבר טוב

חברי היקר ר' שמעון מושקוביץ הי"ו, לקח את מנת הלחם שלי, בישלה במים ושפך לי - כמו דייסה - לתוך פי. ביום ראשון - שלא הלכו לעבודה - הוא הרתיח מים חמים ורחץ את כל גופי כילד קטן, כי כבר לא
(עמוד תרכב)
ייכולתי להזיז אבר. כמו-כן רחץ את בגדי, ועשה בשבילי כל אשר הייתי צריך אותה שעה קשה. פעמים איחר בגלל זה למסדר, קיבל מכות - והמשיך לעשות את שלו. אפילו איימו עליו שיהרגוהו אם לא יעזבני - אבל הוא לא שת לבו לכל זה, ואותי לא עזב, כי רצה להציל את חיי, אשר מובן כי בלי עזרה ודאי הייתי גווע אט-אט.

במצב כזה הייתי כמה שבועות, ולבסוף הגיעה שעת הסלקציה, ולקחו אותי מהמחנה. ר' שמעון אירגן אז למעני "מגבית": פעם בחודש קיבל כל אחד כפית סוכר, ואותה כפית הלך הוא ואסף מכולם שיתנו לי. אני לא רציתי לקחת, אמרתי שאני יודע לאן לוקחים אותי, ולמה לי סוכר?... הוא הי"ו נחמני שאפילו כשחרב חדה מונחת על צוארו של אדם - אל יתייאש מן הרחמים, והוא הוסיף - אני עוד זוכר את דבריו - "תראה שעוד נספר את זה בשמחה..." הרכנתי ראשי, לקחתי, ונפרדנו. גם ממפקד-המחנה קיבלתי מתנה לדרך: תחבושות (גם זה היה דבר יקר-ערך) ובקבוק חלב.

נסים גלויים

כשחפץ הקב"ה בחיים, הוא מסובב כל הסיבות, ובתקופה ההיא ראיתי ממש נסים גלויים.

לקחו אותי מהמחנה לתחנת הרכבת, בה היו אלפי אנשים. לפתע הגיעו גרמנים לתחנה, אשר בררו להם אנשים חזקים מבינינו לקחת אותם לאיזו עבודה אחרת. הם ספרו להם עד 49 ופתאום אמר האחראי - איני יודע עד היום למה, ומי היה הוא, ממש כמלאך מן השמים - "אם אתם רוצים את אלה לעבודה - תקחו גם את זה עם התחבושת... אם לא - לא תקבלו כלום"... לא היתה להם ברירה והם לקחו גם אותי... לקחו אותנו לאיזה כפר, ושיכנו אותנו במחלבה לשעבר. לא היו שם שומרים רק נוצרי אחד ובעל-הבית של המחלבה. לבעל-הבית היתה סבתא זקנה בבית, וגם היא היתה אחת מהשליחים של המקום, והיא התחילה להביא לי חלב וביצים, ואפילו שמרים לנקות את הדם, ולבסוף הם, הסבתא ובעל-הבית - לקחוני לרופא הכפר. הרופא בדק אותי, ואמר שאפילו לא בעת מלחמה הוא לא יודע איך ייתכן שאני חי... הוא אמר שכל ורידי מלאים במוגלה, והרבה זמן לא אוכל לחיות... אבל "עצת ה' לעולם תעמוד", והשי"ת חשב אחרת.

במחנה היה יהודי בן-עירי בשם ברסלר, וכשחזרו מהעבודה, הלך הוא בתוך הכפר לבקש אוכל, ולא חזר למחנה עם כולם. השומר ראה שחסר לו יהודי אחד, והודיע מיד למשטרה שחסר לו יהודי. הם תיכף באו לכפר לערוך חיפוש, אבל עד אז הספיק הוא כבר לחזור. אולם אז כבר לא עזר כלום. במשפט כבר נחרץ דינו למות בתליה, וכמנהגי-הרשע שלהם, ימ"ש, חייבים היו
(עמוד תרכג)
הכל לחזות בתליה. היה שם רופא ואיש הגיסטפו, הם עברו בחדרים לראות אם כולם יצאו, ומצאו אותי שוכב במיטה חולה. הרופא אמר לאיש הגיסטפו בנוכחותי, שהוא חושב שאותו אדם שעומדים לתלות הוא אדם בריא ופרודוקטיבי, ושאפשר עוד להשתמש בו... וכאן שוכב לו אדם שממילא לא יחיה הרבה, שיתלוני במקומו, וכי מה זה חשוב את מי יתלו... אבל איש הגסטאפו פרץ בצחוק פראי, אופייני לנאצים ימ"ש, תוך כדי סימון באצבעות צורת V, ואומר: זה ממילא ימות, ככה יהיה לנו שניים... זה, כמו שאני רואה, רוצה כבר למות, שיסבול עוד קצת... ולא הסכים להצעת הרופא. אני שומע את כל המיקוח, ולא זז בי כל עפעף. בכלל לא היה איכפת לי מה יעשו בי. אבל כאמור "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום". לבסוף תלו את אותו יהודי מסכן, הי"ד, באמצע החצר, כשכל היהודים - חוץ ממני - עומדים מסביב ומסתכלים במחזה, והרשעים ימ"ש עומדים וצוחקים בהנאה.


מחסידי אומות העולם

הרבה זמן לא עבדתי ושכבתי כל הזמן. הסבתא הביאה לי יום-יום חלב, וכל מיני מעדנים, ובמשך הזמן הרגשתי שמשהו יוצא לי בתוך הפה ולא יכולתי לסגור את הפה. הם לקחוני שוב לרופא, והוא ממש התפלא איך נשארתי בחיים, ממש תפס את ראשו בידיו בתמיהה. הוא בדקני שוב ואמר שאינו יודע איך זה, אבל הוא רואה שכבר יצאתי מכלל סכנה, אך בינתיים אין לו מה לעשות, צריכים להמתין עוד קצת. אחרי זמן קצר יצא לי דרך הפה חלק מעצם הלסת התחתון שנשבר ויצא מבעד לבשר, והחלק העליון התחיל אט-אט להתרפא. וככה הבראתי והרגשתי טוב, והתחלתי אפילו לצאת לעבודה. ככה עבר כל הקיץ, ושמה היה ממש כמו בית-הבראה. האויר היה צח, וגם אוכל היה מספיק. אנשי הכפר עשו לנו "מגביות" והביאו לנו - אפילו בגניבה - אוכל. הם היו מחסידי אומות העולם.

במשך הזמן תלו הרשעים ימ"ש עוד יהודי, ושוב באו אותו רופא ואיש הגיסטאפו. הרופא שאל למפקד המחנה: היכן החולה? והם קראו אותי החוצה. אמר הרופא לאיש הגיסטאפו: "אתה רואה! הרי אמרת שיהיו לך שניים"... והלה מנענע בראשו ואומר: "דער הונט האט גליק"... ("יש לכלב הזה מזל"…).


הנסיעה לאושוויץ

אחרי החגים, בר"ח כסלו, באה הפקודה להפסיק את העבודה, ונלקחנו לתחנת הרכבת הסמוכה.

(עמוד תרכד)
כרגיל, הוכנסנו לקרונות סגורים, שהיו כבר מלאים ודחוסים ממחנות אחרים, ואותנו עוד דחפו בכח, כמה מאתנו בכל קרון. המצב בקרון היה נורא. הצפיפות היתה כה גדולה, שעמדנו כולנו אחד על השני בלי שום אפשרות להזיז את הידים. אדם שהיה נמוך, או שכופף קצת את רגליו מעייפות - לא יכול היה להשאר בחיים, כי לא היתה לא אפשרות להתרומם ולא היה לו אויר, הוא נאלץ היה להנמיך יותר ויותר עד שמת מחוסר נשימה ומדריסת חבריו, ולא היתה שום אפשרות לעזור לו. רק צעקות "הצילו" נשמעו, תחילה בקולי-קולות ואח"כ, אט-אט - באותו קצב של נפילה - נדם הקול. אם המת היה קרוב אליך - עלית עליו בכדי שתהיה יותר גבוה, ותוכל עוד קצת "לא-אויר" לנשום, אבל עכ"פ לנשום... שחברך לא ילחץ לך עם ראשו על הלב. מזיעת האנשים בקרונות הסגורים, טפטפו מהתקרה טיפות כמו בבית-מרחץ, וכל הנמצאים בקרון כוונו פיותיהם למעלה - מרוב החום והצמא - "לזכות" בטיפת רטיבות... לא דיברנו אחד עם השני... אין מה לדבר... מה יעזרו דיבורים... הכל שקט, חוץ מצעקת "הצילו" נוספת עד הסוף. סימן שהמות גאל אחד מצרותיו. שמעו רק את רעש הגלגלים ואת פעימות הלבבות שעדיין דופקים... כמה זמן ארכה הנסיעה - אף אחד לא יודע, לא מרגיש, ולא רואה... אבל כל רגע היה כיום שלם.

קבלת הפנים

…והנה הרכבת נעצרה, ועוד בטרם הספקנו להרגיש את עצירת הרכבת, נפתחו דלתות הקרונות בחפזה, ומהקרון יצא עשן סמיך כמו ממרחץ-זיעה, והאנשים שעמדו קרוב לדלתות התגלגלו החוצה כמו שחצץ מתגלגל מארגז מורם של משאית. בשני צדי הדלת כבר עמדו מלאכי החבלה עם רוביהם בצווחות "לרוץ", תוך כדי הלקאה בקתות רוביהם. הראשונים המסכנים שנפלו ארצה - נדרסו, אם למוות אם לחצי-מוות, ע"י חבריהם הרצים, ואפילו לא מרגישים כבר מכות. הכל הפכו להיות כמו אוטומטים, רצו עם הזרם שגבר בכל רגע. אם נפלת - אין לך יותר סיכוי לקום בזרם גואה והולך שכזה. כך הגענו לשערי אושוויץ.

בפנים נראה היה כמו גן-עדן, גינות, בתים יפים, אבל לא היה לנו הרבה זמן לחשוב ולהסתכל. העבירו אותנו למקום רחב, לעריכת מיסדר. אנשי הס. ס. ערכו את הסלקציה ובררו את אלה לימין ואלה לשמאל. הפרידו בין מחנה למחנה, אלו לחיים ואלו למוות... המחנה שבצד שמאל נעלם מיד, ולנו, ה"זוכים" להשאר עוד בחיים ניתנת פקודה "להתפשט"! אחרי כמה רגעים עמדנו כולנו עירומים כביום הוולדנו. באו אנשים לבושים במלבושים דמויי פיז'מות עם מריצות ולקחו בהן את בגדינו.

עמוד תרכה)
אני עומד כמו בחלום וחושב: מה קורה פה?... הרוח חזקה - ובגדים אין... עמדנו וחיכינו. למה? ועל מה?... אתה רועד מפחד ומקור...

במצב כזה עמדנו כמה שעות, ורק ראינו שהרשעים עושים סידורים, כמו בבית-מטבחיים לפני השחיטה... אחרי זה נזכרו להביא משהו לאכול, ואנו עדיין בלי בגדים. הביאו בחבית גדולה מרק של סלק לבן שמאכילים את הפרות, וחילקו לשלושה אנשים בצלחת אחת ללא כף. אתה לוקח ומסתלק לצד השני ושומרים עליך שח"ו לא תקח פעמיים. האחד מחזיק בקערה הרותחת בידיו, והשניים מחזיקים בו שלא יברח... אין כף וכל אחד נותן לגימה כמה שנכנס לפה. לאלפי אנשים היו רק כמה עשרות קערות, ומלאכי-החבלה מאיצים לגמור ולתת את הקערות הריקות, ולא היתה ברירה אלא "לאכול" מהר. הלשון נשרפה, חצי מן המרק נשפך ארצה - אבל אין ברירה... גם אחרים צריכים לאכול. אח"כ ליקקנו את המרק אחד מגוף חברו, ומהאדמה שעדיין היתה רטובה קצת.

אחרי האוכל הביאו ספסלים, והעמידונו עליהם, וגזזו במספריים שגוזזים בהם צמר הצאן - את כל שערותינו. חלק גזזו וחלק תלשו אפילו עם הבשר, כמו שמולקים תרנגולות לא השאירו שערה אחת. הדם שתת מכל המקומות. לאחר מכן העבירונו לטבילת קלור נגד אינפקציות, כשהפצעים שורפים .. הטבילה הזו היתה מכוונת דוקא אחרי הגילוח. ואח"כ הועברנו - פצועים ומדוכאים - תחת מקלחת של מים בחום מקסימלי, שמילאו את כל הגוף אבעבועות. ביציאה ניתנו לנו בגדים. אז עדיין לא קיבלנו בגדי אסירים, אלא היו שם ערימות בגדים, וזרקו לכל אחד מכנסיים וחולצה, המכנסיים לא היו מכנסיים והחולצה לא היתה חולצה, מה שהגיע להם ביד, בגדי גברים מעורבים בבגדי נשים, ולא לפי המדה - לקטן לפעמים יצא בגדי ענק, ולגדול - בגדים שלא עלו עליו, אבל אין החלפות... אתה חייב ללבוש מה שזורקים לך... אני זוכר עוד עכשיו, כשהסתכלתי על עצמי ועל כל הסובבים אותי, עם כל היסורים והצער - נאלצתי לפרוץ בצחוק. ממש היה נראה לי כפורים... חסד ה' שעוד אפשר היה לצחוק...

ככה עבר היום הראשון באושוויץ.


לא אדם אלא מספר

בלילה העלונו לעליית-גג, והתחילו בספירה שארכה חצי לילה. בבוקר כבר היינו ותיקים וקיבלנו כוס קפה עם חתיכת לחם... למטה נתנו לכל אחד חתיכת נייר ועליו רשום מספר, כשהם אומרים לנו: מעתה יהיה המספר שמכם... אין לכם שם... אני קיבלתי מספר 141442. הכנסתי את הפתק בתפר המכנסים, והם התחילו לחרוט את המספרים על הידים. למזלי הרע אבד לי
(עמוד תרכו)
הפתק עם המספר. העמידוני בצד, ושני מלאכי-חבלה החלו לחקור אותי מאין באתי (הם חשדו בי שבאתי מצד הנשלחים שמאלה) ואמרתי להם שאיני מוצא הפתק. הם לא האמינו לי והלקוני מכות נמרצות: "אתה רוצה לומר או לא?!"... במשך הזמן של החקירה והמכות נגמרו כל המספרים, וראו שנשאר מספר אחד, מספרי, והייתי האחרון באותו יום להכנס תחת כנפי הרשעה... נטלוני למקלחת שותת דם להנקות מהדם, ושם עמד צועני לשמור על הנקיון והתרגז עלי שאני מלכלך לו את הרצפה... וגם הוא הרביץ לי ודחפני החוצה, ובחוץ דחפוני פנימה וחוזר חלילה, זה מכני שאכנס וזה מכני שאצא... ראיתי שאין לדבר סוף ואין כבר בכוחי לספוג כה הרבה - עד שזרקתי את עצמי על הארץ. שוב ספגתי מכות בכדי שאקום, אבל אני לא זע. הם התלחשו ביניהם משהו, ולמזל-טוב לקחוני בעצמם להתרחץ ונתנו לי את האושר הגדול לקבל את מספרם, וב"ה נשארתי בחיים.
אחרי זה קיבלנו את מלבושי-האסירים, כשהמספר כבר תפור עליהם.


קרקס סאדיסטי

באושוויץ הייתי ס"ה 5 ימים. לא עבדנו בינתיים, אבל כל היום היו לנו יסורי מוות. הייתי בבלוק A/4, שם הבלוק-פיהרר היה שלינג ימ"ש, והיה לו עוזר פולני. הם לא נתנו לנו מנוחה לא ביום ולא בלילה. כשהלכנו לישון הוציאונו מהמיטות והיינו צריכים לקפוץ מהמטה לתחת המיטה כמו גלגל, לקפוץ על הברכיים, על קצות האצבעות ועל ארבע. בידיים היינו צריכים להחזיק כסאות ולקפוץ, ואחרי זה להתגלגל על הרצפה הלוך ושוב, ולא להרים ראש, ומי שהעז להרים קצת את הראש - קיבל בעיטה בפנים בכל הכח. "משחקים" אלה הם שיחקו במשמרות. כש"התעייפו" בארגון הקרקס - החליף אחד את השני. הגרמני יושב לו על הכסא ומעשן סיגריה במנוחה, ומסתכל אם הפולני יודע להמציא עבודה כמוהו...


"הפרה"

אחרי 5 ימים לקחו אותנו למחנה של כורי-פחם, ושם התחילה סידרת עינויים חדשה. העמידונו תחילה למסדר, ולימדונו: "כובע למעלה, כובע למטה"... הם אפילו לא דיברו, רק הראו באצבע הקטנה, וכולם היו מחוייבים באותו שבריר של שניה לקיים את ה"פסק"... ה"קאפו"ס כבר החלו בספירה, והנה צעקת "דום"! הלאגער-פיהרר (מפקד המחנה) הגיע! כולם צריכים היו להחזיק את הכובעים למטה, ושקט מוחלט שרר כבבית-קברות הממונה עלינו מסר דו"ח למפקד המחנה. במקרה דיבר מישהו מלה. הלאגער-פיהרר בכבודו ובעצמו הטריח את עצמו ואומר: "מי שדיבר - יצא"! אבל אף אחד לא זז.

(עמוד תרכז)
ואז הוא אומר: "אני כבר אמצא את הכלב"!... ולמזלי הרב הוא בדיוק תפס אותי. ראשית הביאו כסא לאמצע החצר, השכיבוני עליו והילקוני ברצועה. מפקד המחנה ציווה עלי לספור, וספרתי תוך כדי השמעת צעקות מכאבים. הוא : "לא בסדר, להתחיל מחדש... תספור כמו שאתה סופר כסף בשקט!..." לא יכולתי לסבול את הכאבים ונתתי שוב צעקה, אז אמר: "אתה לא יודע לספור כבן-אדם... אם כן אתה בהמה... לכן תרוץ מהר מסביב המחנה, ותצעק 'מו' כמו פרה"... אחד רץ אחרי עם מקל בידו וצועק : "רוץ מהר... יותר מהר... יותר מהר..." והוא מלמדני איך פרה עושה "מו", והם כולם צוהלים וצועקים : "זה עוד לא בסדר... זה לא בדיוק כמו פרה"... וככה רצתי ורצתי עד שצעקתי ממש כפרה, ולא חסרו לי רק זנב וקרניים... לבסוף עזבוני לנפשי, והלאגער-פיהרר אמר בהנאה: "עכשיו תדעו שצריכים לעמוד במיסדר כבני-אדם"... וכל המחנה צריך היה לצעוק יחדיו: "יא, הער לאגער-פיהרר" ("כן, אדון מפקד-המחנה"). הפעם הייתי אני שהתמזל לי מזלי, ופעם אחרת היה זה אחר.


"הבנאי"

הם התחילו לחלק תפקידים. מי שיהיה קאפו, מי שיהיה מנהל המחנה, מי רופא, מי טבח ומי נגר, מי חייט וכן הלאה. הם קראו: "מי יודע נגרות?" "מי יודע לבשל?" וכן הלאה. לכל המקצועות - היו מספיק קופצים, וכשהם קראו : "מי מכם בנאי", אף אחד לא הרים את ידו. לא חשבתי הרבה והרמתי את היד. העמידוני בצד לבד, ואת האחרים חילקו קבוצות קבוצות - כל אחד לפי מקצועו. נקראתי ללאגער-פיהרר, והוא שאלני: "אתה בנאי מקצועי?" עניתי לו, שאני יודע רק לעשות טיט, אני עוזר לבנאי. "ובכן אתה שקרן" - אמר לי, ונתן לי כמה בעיטות וזרקני החוצה. מכות ובעיטות כבר לא היו אצלי בעיה, הייתי רגיל לזה...


"הספורטאי"

בשבוע הראשון לא עבדנו, אלא היו סידורי עבודה במחנה.

בשבת שמעתי שמחר יהיה ספורט, ומי שרוצה עוד מנה אוכל - יכול להרשם, ויקבל מנה נוספת על מנתו.

חשבתי לעצמי: מה יכול להיות, אני רעב, ארשם... קודם אקבל אוכל, ואח"כ כבר אעשה משהו... את האוכל כבר לא יוכלו לקבל ממני בחזרה... הלכתי ונרשמתי, ונסיתי את מזלי.

ובכן, היה לי כבר גם מקצוע - אני ספורטאי...

(עמוד תרכח)
למחרת, ביום ראשון, יום החופש, בנו במה עם חבלים ליד גדר המחנה, ומסביב ישבו להם אנשי הס.ס., ומעבר לגדר היו משפחותיהם, שבאו קצת לבלות ולראות במחזה הספורט...

נתנו לי כפפות-בוקס גדולות, שעל ידי הצנומות כמעט ולא יכלו להחזיק, והעלוני על הבמה. אני בחיי לא ידעתי ולא ראיתי אפילו מה זה בוקס, אבל עכ"פ חשבתי שנגדי יעמידו עוד יהודי כמוני, ומה כבר היהודי השני יוכל לעשות... שנינו נאמר "שמע ישראל"... ופתאום אני רואה ניצב למולי גברתן גרמני בעל בשר וענק ממדים, שרק בראותי אותו חשתי ברע... הוא היה לבוש רק בגד-ים, ועמד בקצה השני של הבמה, והתחיל לעשות כל מיני תנועות עם הגוף והידים, ואני עומד ולא עושה כלום. . הרשעים מסביב מתחילים לצעוק : "נו? למה אתה לא משתתף בקרב?!" אני מראה שאיני יודע. אבל זה כבר מאוחר מדי... הם אומרים שאעשה אחריו ופורצים בצחוק. אני מתחיל לעשות אחריו. הצחוק הולך וגובר... לאט לאט הוא מתקרב אלי ונותן לי מכת אגרוף בשיניים, שמעוצם המכה עפתי מחוץ לבמה כעשרה מטרים... ונשברו לי כמה שיניים, מסביב אני שומע מחיאות כפים סוערות, וצחוק עד לב השמים. אני כבר לא רוצה להמשיך, וכבר מתחרט על הכל, אבל עכשיו כבר כלום לא עוזר, ואני מוכרח שוב לעלות. אני שומע צעקות מסביב: "תן לו בחזרה.. תן לו בחזרה..." אבל במקום התאגרפות הפך כאן להיות משחק כדורגל: אני הייתי הכדור, והוא בעט בי ברגליו, ובתוספת לזה גם עם הידיים... עכשיו אני כבר לא חושב כלום, רק לברוח ממנו שלא אקבל עוד, והוא רץ אחרי כחתול אחרי עכבר, והצחוק הוא בלי הרף וללא גבול... נשנגמר המשחק קוראים לי לקבל עוד מנה אוכל, אבל אז אני כבר רוצה רק שיעזבו אותי לנפשי, ואני בורח משם כל עוד נפשי בי... אין לי כבר פה במה לאכול...

במחנה שוב צוחקים ממני: "טפש! נהיית בוקסר"... אבל אני עונה: מה לא עושים בשביל קצת אוכל... אני חשבתי שאקבל את האוכל קודם המשחק... אבל הם סידרו אותי יפה...


במעמקי האדמה

אחרי שבוע ימים ההחלנו ללכת לעבודה.

ארגנו אותנו קבוצות קבוצות, והלכנו למכרות הפחם. בבוקר לפני העבודה קיבלנו חתיכת לחם וספל קפה, וזה לכל היום. קיבלנו מספרים חדשים, שצריכים לזכור אותם. כעת יש לי כבר שני מספרים. המספר 141442 שעל היד, ומספר 90. לפני שירדנו במעלית למכרה, קיבלנו מנורות קרביט, ולמטה כלים לעבודה העבודה היתה עבודת-פרך, להעמיס קרונות פחם. המומחים היו פולנים שנקראו גורלס, והם פוצצו את הפחם. בזמן הפיצוץ שכבנו ארצה, ואחרי כמה
(עמוד תרכט)
דקות התחילה עבודת ההעמסה לקרונות. היינו צריכים לקחת את אבני הפחם הגדולות בידים, ואת היותר קטנות העלינו בקלשונים. מהידים נקלף הבשר מהעצמות... פשוטו כמשמעו. וככה היתה העבודה יום-יום. אלו שלא יכלו כבר לעבוד - מהעבודה הקשה, וממה שספגו לתוכם את הגאזים המרעילים, וגם האוכל המינימלי שלא היה - נקראו "מוזלמאן"-ים, ובכל כמה שבועות עשו סלקציות, והחליפום בפנים חדשות, והחלשים נשלחו ישר למוות אל תנורי הגאז.


יציאה מהגיהנום

וגם כאן התמזל מזלי. כשבאנו למכרה הודיעו: "הבנאי לצאת!" ראיתי שאף אחד לא זז והבנתי שחושבים עלי, ויצאתי, וזו היתה בעצם היציאה מגיהנום. מסרו אותי לפולני בנאי שאעזור לו בעבודתו בבניה בתוך המכרה. הגוי הזה היה עצלן גדול, ועבד לאט, ובכל זאת עוד עזר לי לעשות את הטיט, ואח"כ התישבנו לנוח...

במכרה יש אפשרות לראות ממרחק-רב אם מישהו בא, כשרואים את הפנס מהבהב בחושך התת-קרקעי, ואת אנשי הביקורת - שהיו להם פנסים מיוחדים - הכרנו כבר מרחוק. הפולני-הבנאי-העצלן ישב אתי ולא עשה מאומה, ולי הוא ציוה שאשמור אם מישהו לא בא, וכשראינו את אנשי הביקורת מתקרבים - התחלנו לעבוד במרץ רב.

לאט-לאט הוא התחיל לדבר אתי. אני הבחנתי שהוא ממש לא יודע כלל מה שמתרחש בעולם. כל חייו הוא לא ידע יותר מללכת למכרה, לבוא הביתה, לשתות ולישון. ולא יותר - לא קרוא ולא כתוב, היה ממש גולם אמיתי. התחלתי לספר לו כל מיני סיפורים מבריאת-העולם ועד הנה. ב"חידושים" נפלאים אלו מצאתי חן בעיניו, ושילם לי את שכרי בזה שלקחני אתו לאכול. ככה עבר עלי היום הראשון, והייתי שבע-רצון.


כשעירים לעזאזל

במכרה עצמו לא ראינו אפילו גרמני אחד, אבל ברגע שיצאנו מהמכרה חיכו לנו כבר מלאכי החבלה. יצאנו כולנו שחורים מהפחם, ומי שלא יצא "מספיק" שחור - היה זה סימן לרשעים שהוא לא עבד טוב... וקיבל את "שכרו" בכל מיני עינויים קשים.

היתה שם גבעה גדולה שנוצרה משריפת הפחם, ונקראה "שלקה". היה זה מין חצץ של פחמים. הרשעים לקחו חלק מאתנו וציוו עליהם שירוצו למעלה, לראש אותה גבעת "שלקה". זה היה כמעט בלתי אפשרי. השיפוע היה חד,
(עמוד תרל)
והגובה התנשא לכמה מטרים. הנדונים התחילו לטפס על ארבע, כי לא היתה אפשרות אחרת, ואחרי טיפוס קצר התגלגלו חזרה יחד עם אבני השלקה, וחוזר חלילה. אחד שכבר הצליח ביסורים וקשיים עצומים להגיע למעלה - ציפה לו חיל גרמני ובעט בו בפניו, והוא התגלגל למטה כמו השעיר לעזאזל, ועד שהגיע למטה היה ממש מרוסק-איברים, ונהרג במקום. בכל ה"משחק" הזה -שארך למעלה משעה, אלו שעמדו למטה ראו רק אנשים מעורבים באבני שלקה מתגלגלים, והגרמנים הארורים - ועובדה זו כאבה יותר מכל - עמדו וצחקו במלא-הפה.

אחרי "תרגיל" זה הסבירו לנו הרשעים שעשו זאת כדי שנדע להבא איך לעבוד. - "כלבים שכמוכם, לא באתם הנה לבית-הבראה... אתם גרמתם למלחמה... תעבדו!..." - כך סנטו בנו.


הסיפורים שהצילו

כשבאתי למחרת לעבודה, מצאתי כבר את "הגוי שלי" עומד ומחכה לי, עוד כמה חברים שלו. הוא סיפר להם שיש לו "יהודי-פלא", והוא אומר לי "מושקה - ספר גם לחברי. אל תפחד! אתה כאילו תעבוד אתנו ואנו נחפה עליך..." התחלתי את הכל שוב מבראשית, והם כולם ישבו בפיות פעורים... כל חייהם לא שמעו סיפורים כאלה... כשכר נתן לי כל אחד משהו: זה תפוח, וזה ביצה, דברים שכבר לא ראיתי ואפילו לא חלמתי עליהם זמן רב.

ככה עברו עלי כמה שבועות, כשאני מספר להם סיפורים, אשר גזלו שינה מעיני... - במחנה, במקום לישון, שכבתי וחשבתי מה אספר להם מחר - סיפרתי סיפורים מהגמרא והמדרשים, סיפורים על שדים ורוחות ודיבוקים, וכן כל מיני פנטזיות שהמצאתי. העיקר שהם נהנו... הייתי כה עסוק בהמצאת הסיפורים והעברתם, עד שכמעט ולא עבדתי...

כשבאו מטעם המחנה לביקורת ושאלו איך אני עובד, הראה ה"גוי שלי" על כל העבודה ואמר שאני עצמי עשיתי אותה... "הוא סוג א' א'" היה אומר עלי. ולכן, כשהגענו למחנה בזמן המיסדר קיבלתי בפני כולם כפרס עבור עבודתי הטובה, קערת מרק נוספת וגם כרטיס לסיגריות, ובו בזמן הביאו יהודי מסכן, שלא נותר ממנו אלא עור וגידים, אשר הלשינו עליו שהוא לא רצה לעבוד, והרכינו אותו ל"כסא" וקיבל 10 מלקות ברצועות. העמידו אותי לידו והכריזו : "זה מקבל פרס על עבודתו החרוצה, וזה מקבל מכות על עצלנותו..."

לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. מי כמוני ידע איזו "עבודה חרוצה" עבדתי...


(עמוד תרלא)
ניצלתי מידי האח ה"רחמן"

פעם אחת נעשתה במחנה "עבירה" גדולה באמצע הלילה. אחד מבינינו השליך משהו דרך החלון החוצה, ואחד השומרים ראה זאת. הם נכנסו מיד כמו שדים, ועוררו בצעקות את כולם: "מיד לרדת מהמטות!" הוצאנו כולנו החוצה להתגלגל בשלג... כשנכנסנו בחזרה עלה בדעתם שהבנין אינו נקי דיו, ושוב התחילו לצעוק, וציוו שכל אחד ירים מהרצפה את הלכלוך. אחרי-כן ציוו שכולם ירימו את היד עם כל מה שבתוכה ומיד... והמשיכו: "לקחת את הלכלוך לפה ולבלוע... הלא אתם רעבים..."

באותו ערב, כשקפצתי באמצע השינה מהמיטה בחושך - נפצעתי בעיני מפנס הקרביט שהיה תלוי על מיטתי, וקיבלתי דלקת. בבוקר לא ראיתי כלום ולקחו אותי לבית-החולים של המחנה.

לבית-החולים הלכתי בלית-ברירה, כי אוי ואבוי למי שנכנס שם... היה שם רופא ואח. את הרופא אפשר היה עוד לסבול, אבל האח היה יותר גרוע מהגרמנים. במו עיני ראיתי - אח"כ - איך שהוא חתך למישהו רגל במשור-עץ רגיל, ללא כל הרדמה, וכן - שמעתי - אחד שהתלונן על כאבים בבטן - השכיבו אותו אח "רחמן" על השולחן, ובלי הרדמה חתך לו הבטן בסכין והוציא את המעי-העיוור. הטיפול שנתן לי היה להחזיק בקבוק מים על העיניים. כאבי היה נוראים ולא יכולתי לישון, ומעוצם הכאבים - בכיתי. הוא בא אלי בכעס וגער בי: "מה אתה חושב שאתה אצל אמא בבית? .. פה לא בוכים! ואם לא תשתוק תיכף ומיד, ותפריע לי לישון, אחסל אותך!!!" הוא תפס אותי בשתי רגלי וסחבני מהמיטה ארצה, והמשיך: "כעת הברירה בידך: אם תשתוק - מוטב, ואם לא - אזרוק אותך החוצה דרך כל המדרגות"…

בבית-החולים הייתי 3 ימים והבראתי, וב"ה יצאתי מתחת ידו בשלום. הוא היה מסוגל אפילו להוציא את עיני ל"ע.

כשחזרתי למקום עבודתי לאחר כמה ימים, היתה השמחה רבה אצל הגויים "שלי". הם ממש קפצו משמחה, כי היו כבר בטוחים שאיני בין החיים.


נס תפילת יום הכפורים - השגחה מיוחדת

התקרבו הימים הנוראים. בר"ה לא הסתכנו לכנס מנין לתפילה, אבל לפני יום-כיפור מסרנו אחד לשני מפה לאוזן והחלטנו שנכנס מנין ל"כל נדרי". זה לבד היה אחד הפלאים איך שהכרנו אחד את השני מי הוא חרדי-חסידי. פשוט על הפנים הכירו, "הכרת פניהם ענתה בם", על אף שכל האסירים היו שווים וזהים במראיהם ובאותם מלבושים, אבל בכל זאת הכירו...

בליל יו"כ, כאשר כולם ישנו, עלינו בחשאי לגג הבנין, התגנבנו אחד אחד שלא יתפסונו, וארגנו מנין לתפילה. מחזורים לא היו לנו, אבל כל אחד אמר
(עמוד תרלב)
בקול מה שזכר בע"פ - והאחרים ענו אחריו. ממש כשגמרנו את התפילה הנוראה - בטוח אני שהרבה זמן לא היה לקב"ה כביכול תפילה מעין זו - הופיע אחד הגרמנים, ותפס אותנו ואמר: "מה אתם עושים פה?" בלית ברירה אמרנו שיו"כ היום ועלינו להתפלל. לתמהוננו אמר: "אני לא עושה לכם כלום", אבל הוא רשם את המספרים שלנו, וזה הכל. הלכנו לישון כמובן, שאף אחד מאתנו לא יכול לישון באותו לילה, וחכינו לבוקר לשמוע את גזר - דיננו.

בבוקר, בעת המיסדר, שמענו שהלאגער-פיהרר מקריא את המספרים שלנו, וכמובן כי כל גופנו החל לרעוד. אך למרבה פליאתנו אמר: "כל הבנדה (הקבוצה) שהתפללו - ילכו היום לעבודה ללא אוכל"... אנחנו ראינו בזה השגחה מיוחדת, שכר על תפילתנו. הנאצי ימ"ש אמנם חשב לתת לנו בזה עונש גדול, כי אפילו הכמות הזעירה שכבר אכלו - בכל זאת זה החזיק אותנו בחיים, אבל ה' חשבה לטובה, ואם פקפקנו עדיין אם לצום היום, ולצאת לעבודה בלי אוכל - ראינו בזה אות מהשמים, שאחרי התפילה הנוראה שקיימנו אמש - גם נצום ולא נעבור על אכילה ביום הכפורים. לשמחתנו לא היה גבול. אותו צום מעניין חיזק אותנו מאוד.

כשבאתי לעבודה, רצו הגויים שלי לתת לי אוכל כרגיל. הסברתי להם שהיום לא אוכלים. ואם אמש, לא היתה לי מרוב פחד אפשרות-ריכוז לחשוב מה אספר להם מחר - הרי שמזה שלא אכלתי, "עשיתי" להם סיפור שלם, בבקשם ממני להסביר להם בפרוטרוט מה זה ועל מה זה.


הרבה שלוחים למקום

אני כבר התרגלתי לעבודתי-אי-עבודתי במכרה, והנה אירע והביאו למחנה הרבה חיילים בתור שומרים, והלאגער-פיהרר דרש ממנהל המכרה שיארגן בניית מבנה בשבילם, אבל הוא הסביר לו שעתה זמן מלחמה וכל הבנאים בחזית, ואפילו לעבודת המכרה אין מספיק בנאים. הלאגער-פיהרר קרא אז ללאגער-עלסטר (זקן המחנה), שגם הוא היה גרמני, אך אסיר פוליטי, ושאלו אם יש לו בנאים בין היהודים, והוא ענה: "כן, יש אחד שקיבל הפרס..." (זה שמעתי אח"כ).

בבוקר שמעתי קוראים את המספר שלי, ולא ידעתי למה ומה קרה, אבל לא היה לי את מי לשאול.

היה נהוג, שמי שכבר אינו מסוגל לעבוד יותר, קראו את מספרו והשאירוהו במחנה, ולא קיבל יותר אוכל עד ששלחוהו למשרפה ל"בונו", אבל כאן ראיתי שהאוכל אני מקבל כרגיל, ובפחד-מוות חיכיתי כבר לשמוע מה קרה. כל מיני
(עמוד תרלג)
מחשבות חלפו במוחי. הימים האלה היו מהקריטיים ביותר של חיי. חיכיתי כל רגע למוות.

אחרי כמה ימים, שומע אני שקוראים את מספרי להתייצב לפני הלאגער-עלסטער. רצתי מהר לחצר, שם הוא חיכה לי עם עוד גרמני זקן, לא במדים. הוא שאלני אם אני מומחה לבניה, ואני גמגמתי ולא ידעתי מה לענות. הלאגער-עלסטער הרגיש בגמגומי ואמר: "כן! אתה לא רוצה... זה לא מתאים לך... אין לי מה לדבר אליך, יש לך כאן תכניות, ואתה צריך לבצע עבודה!!! ואם לא - כבר אדע מה לעשות אתך, כלב יהודי..." הוא אמר את שלו והשאירני עם הגרמני הזקן שהיה קבלן. הקבלן התחיל לדבר אתי בנחת, באמרו שממנו אין לי מה לפחד, שהוא רק קבלן ותו לא, ושעלי רק לעבור על התכניות ולרשום לו איזה חמרים אני צריך, והוא יספקם לי.

אני פרצתי בבכי מר, ובראותי שהוא מדבר אתי טובות, סיפרתי לו את כל האמת שאני בכלל לא יודע בבנאות, וזה שהודעתי שאני בנאי זה בכלל שראיתי שאף אחד לא הציע עצמו לבנאות, לכן נסיתי מזלי בחשבי שזה יותר טוב מללכת לעבודות-פרך אחרות או למות, ואולי יתנו לי איזה עבודה אצל בנאים, ואמנם הייתי קצת עוזר לבנאי ואני רק יודע לגבל טיט ולא יותר, ועכשיו אני רואה שקלקלתי לעצמי בזה. ומה יהיה עכשיו? אפילו לקרוא גרמנית איני יודע. וכך אני עומד לפניו ומשיח לו את מר לבי בבכיה, כשהתכניות בידי, ולעצמי הנני חושב שאני מסתכל בתכניות האלו כמו תרנגול ב"בני-אדם"…

"הרבה שלוחים למקום", ואם נגזר לחיות - חיים אפילו כשחרב חדה מונחת על הצואר. הקבלן הגרמני - שהיה בודאי מחסידי אומות העולם, או מלאך משמים - לאחר ששמע את דברי, הרהר קצת ואמר: "שמע, לעבוד אתה רוצה?" עניתי: "כן!" - "אם כן, אני אנסה לעזור לך, ואולי אציל את חייך". הוא לקח את התכנית, וסימן בעצמו את רשימת החמרים הדרושים, בהסבירו לי קצת את התכניות, והחזירן לי ואמר: "אני נוסע העירה להביא החמרים, ואח"כ אלמד אותך איך עובדים".

בתור "בנאי" קיבלתי חדר נפרד, מיטה, ארון, וגם מחסן לאחסנת הכלים. כל אסיר ידע, שמי שנפל בגורלו לעבוד בתוך המחנה הוא המאושר עלי אדמות, אבל אני, להיפך - לא יכולתי לאכול ולישון. עצבי פעלו באופן לא רגיל ומחשבותי התרוצצו: "מה יהיה הסוף"?

למחרת הגיעה משאית עמוסה לוחות, לבנים וכלי עבודה שונים. הקבלן פירק את הכלים, והסביר לי מה רוצים לבנות פה: "דבר פשוט מאד... בנין גדול עם פרוזדור ארוך באמצע וחדרים קטנים משני צדי הפרוזדור. קל מאוד בלי שום סיבוכים" - הוא אמר, ומיד החל להעמיד ארבעה עמודים על המגרש, מתח חוטים, וסימן לי כמה צריכים לחפור ברוחב, ומה העומק שצריכים.
(עמוד תרלד)
הוא הסביר לי שאין לי מה לחשוש, עלי רק לדרוש פועלים שיחפרו, ולהשגיח שיחפרו טוב וישר. "כל כמה ימים אבקר אצלך לראות איך מתנהלת העבודה, ומה חסר לך, ואל דאגה" - הוא סיים.

אני לא הייתי כה אופטימי, אך אחת ראיתי, שכל כמה שאעבוד יותר - אחייה יותר. לאחר כמה שעות כשהופיע הלאגער-פיהרר, הוא כבר ראה משהו ממשי על המגרש, ואני מסתובב לי עם התכניות ביד כ"מומחה"... אף אחד לא אומר לי דבר, כאן אני בעל-הבית...

שלחו אלי יהודים מהמחנה שיחפרו, ועלי היה רק להשגיח. הממונה שלי, הלאגער-קאפו אמר לי: "רק תראה לי מישהו שלא רוצה לעבוד"... אבל אני אדרבה, רציתי רק שלא יעבדו, כי איך זה אוכל לרדות באחי, וגם חשבתי: כמה שהחפירה תתמשך יותר - עדיף. לכן אמרתי לפועלי שאיני צריך שיעבדו הרבה - אבל מדוייק... וככה נמשכה החפירה כמה שבועות, והקבלן שלי בא כל כמה ימים ועשה את התיקונים הדרושים.

כשנגמרה החפירה, חשבתי שוב, מילא לחפור - אבל לבנות איך אדע, וכאן כבר אפסו סיכויי להמשיך לחיות, וכשבא הקבלן, פרצתי שוב בבכי. הוא פנה אלי ואמר: "למה אתה בוכה? אתה רואה שהכל הולך טוב!...אל תדאג, תיכף אלמדך איך לבנות".

החפירה היתה בעומק כמטר וחצי, ולא עשו יציקה, אלא מלמטה בתוך אדמה בנו בלבנים. הוא התחיל לבנות את הפינות, והראה לי איך שוברים לבנים. "ועכשיו - אמר - עליך למתוח חוט מפינה לפינה ולשים לבנים"... טיט לגבל ידעתי עוד מקודם, והתחלתי לעשות כדבריו, ו ..לבנות. הייתי ה"בנאי" היחידי, וכמה כבר הייתי יכול להספיק? את כל חושי הכנסתי בעבודה, והתחלתי לבנות שורה, והכל הלך - כאילו... - כשורה. אבל בהגיעי לצד השני ראיתי שכל השורה בשיפוע, וצד אחד גבוה בשורה שלימה מהצד השני. התברר לי ששמתי את החוט בצד זה על לבנה אחת ובצד השני על שתי לבנים... ואני גם התפלאתי באמצע העבודה, שהנה אני שם כ"כ הרבה טיט, והלבנים כמעט ולא מגיעים לחוט... מזלי היה שאף אחד לא עמד על גבי, והתחלתי לטכס עצות לעצמי מה לעשות שלא יתפסוני בקלקלתי. ואכן עלתה בדעתי "המצאה", פעם שמתי את החוט בצד זה על לבנה אחת ובצד האחר על שתים, בדיוק היפך מקודם, וככה התיישרה לי הבניה. וכדי שלא יראו את "גאונותי", קראתי מהר לפועלים שיבואו וימלאו את כל מה שכבר בנוי בחול, והתחלתי הכל מחדש כאילו השורות בכלל לא היו בלועות באדמה, ומי ילך וימדוד לי את העומק?... וככה בניתי לי לאט לאט שורה שורה, ועד שיצאתי מהיסודות - כבר הייתי "מומחה אמיתי"... הקבלן שלי היה שבע-רצון ממני, ואני עוד זוכר את דבריו שאמר לי אז: "אם יהיה לך מזל ותישאר בחיים, תהיה בנאי טוב.
(עמוד תרלה)
אני רואה שתפסת את המקצוע..." וככה, כבנאי, נשארתי בתוך המחנה, כלאגער ארבייטער, למעלה משנתיים, עד הסוף.


חי ומחייה

מהאוכל במחנה קשה היה לחיות ולהיות בריא, אבל לי בחסדי ה' היה מכל טוב, כי לי, כאמור, בתור בנאי, היה לי מחסן של הכלים, ובמחנה היו גם פולנים והם קיבלו תדירות חבילות מהבית, ולא היה להם איפה להחזיקם, ובאו אלי בבקשה שאשמור להם את החבילות במחסני, והסכמתי בתנאי אחד - שאקבל חלק מכל חבילה. בלית ברירה הם הסכימו, וככה היה לי מספיק לאכול, והרבה פעמים חילקתי גם ליהודים אחרים.

במיוחד בחורף, כשלא בנו, מינו אותי על המקלחות, והיו אז שעות מיוחדות לרחיצה, וללא יוצא מהכלל התרחצו אז כולם. אבל היו המיוחסים, הלאגער-קאפוס, שלא רצו להתרחץ עם כולם, ושיחדוני תמיד בכל מיני מאכלים כדי שאכניסם שלא בשעות המיועדות, וככה - ביחד עם מה שלקחתי במחסן - הייתי ממש ספק של אוכל לאחרים, והחייתי הרבה בזה.


חיים רוחניים

היה במחנה עמנו יהודי בשם ר' צבי פרוצל (נשאר בחיים, גר כיום בפ"ת), שהיה לו זוג תפילין. פעם נשברה לו רגל, והוא חשב שלוקחים אותו למות, ובא אלי והשאיר לי את התפילין. כמו-כן השאיר לי יהודי בשם ר' אברהם פילו, ספר משניות קטן. דברים קדושים הללו היו בשבילי רכוש גדול, ושמרתי עליהם מכל משמרת.

בינתיים נודע בכל המחנה שיש לי תפילין, ואחרי העבודה באו אלי יהודים רבים, בגניבה, למחסן, ואני נתתי רק לברך ולהניח, וב"ה שזיכיתי עשרות יהודים בהנחת תפילין, ואני יכול לומר שזה היה ממש נס, כמו אצל עובדיה ואחאב, שכולם ידעו מהתפילין, ואף אחד לא הלשין עלי. התפילין האלו נשארו אצלי גם לאחר השחרור.

במצב כזה לא היה חסר לי דבר, ועוד החייתי יהודים בגשמיות ורוחניות.


באו מים עד נפש

…אבל הגרמנים ימ"ש, לא יכלו לסבול שמצבנו קצת טוב, ומדי-פעם הזכירו לנו שאנו שבויים יהודים.

ביום ראשון אחד, היה הלאגער-פיהרר מרוגז ממשהו בעת בואו למחנה, וקרא פתאום למיסדר. כל אלו שעבדו בתוך המחנה, כל מיני בעלי מקצועות, והם היו המיוחסים במחנה - נעמדו מיד למיסדר, והוא התחיל לצרוח:

(עמוד תרלו)
"אתם כלבים יהודים אשמים בכל... אתם רציתם מלחמה ובגללכם כל הצרות... אתם לא עושים שום דבר, רק זוללים כאן, וצבא הגרמנים נהרגים בחזית. אני אראה לכם, כלבים שכמותכם!"... זו היתה ההקדמה. היה שם בור שופכין שיצא מהמחנה, שקוטרו היה בערך 10 X 10 מטר. הוא רץ החוצה, הביא עמו עוד כמה אנשי ס. ס. עם כלבים ונתן לנו פקודה לקפוץ לתוך הבור, ומי שלא יקפוץ - יהרג. היה לנו עוד קצת מזל שהיה חורף, ומי השופכין היו קצת קפואים בכל זאת, אלו שלמטה התחילו לשקוע בטינופת, ואז הוא ציוה לאלו שעדיין -עמדו בחוץ, לסחוב אותם החוצה. בחוץ התיזו עלינו הגרמנים מים בצנורותיהם, כדי לנקותנו מהסרחון, ולא יכולנו לעמוד מלחץ המים החזק. לאחר כל זה הוא אמר לנו: "כדי שלא תצטננו, תעשו 'ספורט' עד שתתיבשו, ותזרקו אחד על השני שלג". הם ימ"ש עמדו והסתכלו במחזה כשפיהם מלא צחוק.

מה שהספקתי לראות בשהותי תחת הנאצים ימ"ש, תקצר היריעה מלהכיל. כל הנ"ל היה רק מעט מזעיר מקורותי, והרבה דברים שכחתי כבר והרבה השמטתי. בסוף סיפורי רוצה אני רק לספר כמה התרחשויות שהתרחשו במשך שהותי במחנה, ובקיצור נמרץ :


התעללויות והשפלות שטניות

היה לי מכיר אברך - ר' כתריאל בקר הי"ד שמו - שעבד במכרה, ובסוף נתהווה לו פצע ברגל. לקחו אותו לרופא במחנה, ומה בדיוק הם עשו לו, איני יודע, כי הרשעים עשו כל מיני נסיונות על היהודים, אבל כבר למחרת שמעתי שהוא מת.

ידיד אחר - ר' יצחק הירש גרביער הי"ד - הענישו אותו, ובקור הכי חזק, הפשיטוהו לגמרי והעמידוהו כמה שעות בלי לנוע תחת השלג היורד.

היו אצלנו שני בחורים גבוהי-קומה וטובי-מראה, לאחד קראו דובצ'ה, והשני שלמה פונץ מפלונסק. לקחו אותם למרפאה ועיקרו אותם ללא הרדמה בצורה נוראה, תוך השמעת דברי ניבול וזלזול, סתם לשם רשעות והתעללות. אחרי כמה ימים כבר מחוייבים היו לצאת לעבודה כשאר היהודים. כן הם עשו כל מיני נסיונות וניתוחים ללא הרדמה ביסורים נוראים ובאכזריות לא תתואר.

פעם עשו מיסדר נקיון, ומצאו כמה אנשים שלא מצאו חן בעיניהם. והעונש: היתה שם בריכת מים רותחים מהחימום. לקחו את ארבעת ה"מלוכלכים" והעמידום כשגבם מופנה לצד הבריכה, וארבעה אחרים היו צריכים לתת להם, לאחר פקודת "הופ" מהרשעים, סחיבה ברגליים למטה, וארבעתם - כולם ביחד - נפלו לתוך הבריכה הרותחת עם הראש למטה והרגלים למעלה.

(עמוד תרלז)
היהודים במחנה התחלפו מפעם לפעם. אלו שנחלשו - והרשעים ימ"ש לא יכלו כבר להפיק מהם תועלת - נשלחו למשרפות.

אחד הטרנספורטים הגיע מהולנד, ובו היו רק מלומדים, פרופסורים, רופאים, מהנדסים, ובעלי מקצועות אוניברסיטאיים. והם עשו את הטעות הגדולה וזיהו את עצמם במקצועותיהם, בחשבם שיהיה איזשהו "רספקט" כלפיהם, ולפי גדלם הם דוקא חיסלו אותם אחת-שתיים בהמצאה שטנית: מיד עם בואם לקחו אותם - אלו שלא היו רגילים לשום עבודה פיזית קשה, ובודאי לא לעבודה מלוכלכת - ישר לנקות את הביוב. חלק מהם היו למטה וחלק למעלה, והוצרכו להוציא הלכלוך בדליים ולהעבירם למעלה, ואלו שלמטה - נשפך עליהם הביוב על הגוף ועל הפנים, ואחרי חצי היום החליפום, אלו שהיו למעלה ציוו עליהם לרדת למטה ואלו שהיו מלמטה - ציוו לעלות למעלה, ובערב לקחו אותם, בלי להרשות להם אפילו להתרחץ, לישון - וגם לא על ה"מיטות" המכובדות שהיו לכולם, כי הם הסריחו מעבודתם - על עליית הגג. זו היתה עצה מתוחכמת של הרשעים, וזה הצליח להם במאה אחוז. היהודים המעודנים הללו נפלו כזבובים מורעלים מהעבודה ומהגועל, ובמשך זמן קצר מאוד לא נשאר מהם אפילו איש אחד בחיים.

היו במחנה גם הרבה גרמנים אסירים פוליטיים, שקינאו בנו על כי אנו עובדים במחנה, ולכן הלשינו עלינו כל מיני הלשנות כדי שיוכלו לקחת את מקומנו - אבל "בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל" (תהלים ז, טז). אחד מהם חפר לו שוחה מתחת האדמה כדי לברוח, ותפסו אותו ותלו אותו באמצע המחנה, ומאז הפסיקו המסירות, ועזבו אותנו לנפשנו, וגם אנשי הס. ס. העדיפו אותנו, בידעם שלנו אין לאן לברוח.

במחנה היה יהודי בשם יצחק חלופוק ממלאבע, ותפסו אותו ב"קלקלתו" בשעת מעשה, בשעה שגנב ככר לחם. הוא נקרא בבהלה ללאגער-פיהרר, ששאלו: "למה גנבת?" ובקבלו את התשובה הפשוטה: "הייתי רעב!!!" ענה לו בצחוק: "איני מאמין לך... תיכף ננסה אותך אם באמת רעב הנך..." הוא ציוה מיד לטבח שיביא לחם שלם ודלי קפה... - ועכשיו נראה אם אתה רעב!!!" המסכן - שהפעם האוכל היה עינויו - התחיל אוכל. הלגימות הראשונות הוא עוד הצליח, ובסוף נכנע ואמר : "איני יכול יותר". התשובה ניתנה כשהיא מלווה בצחוק פרוע: "אין כאן איני יכול... אתה אמרת שאתה רעב, עכשיו אכול!!! אתה צריך כעת לגמור את הכל שאם לא כן, אגמור אתך... ראה, הברירה בידך..." אנחנו עמדנו וראינו את המחזה מסביב, וראינו שכל בליעה כרוכה למסכן בסכנת-נפשות, והרשע ימ"ש עומד ונהנה מהמחזה. מי שלא ראה את זה לא יכול לתאר לעצמו איזה מחזה מחריד, הוא אכל ואכל עד שהתמוטט, ולבסוף הוציאוהו משם בעגלה - מת.

(עמוד תרלח)
אחד ממכירי מעיר ליטטוב, לקחוהו הרשעים ימ"ש והפשיטוהו ערום בימי החורף העזים ביותר, ובצינורות התיזו עליו מים בכל העוצמה עד שנפח נשמתו, בעוד הרשעים מתמוגגים מהנאה, ימח שמם וזכרם.

לאחד מקרובי משפחתי גילחו את הראש, קשרו אותו מתחת למקלחת, ובמשך לילה שלם הטיפו על ראשו טיפין טיפין בלי שיהיה באפשרותו להזיז ראשו כמלא-נימה. הוא אמנם נשאר בחיים - אבל זה פגע במוחו ל"ע מרוב יסורים, ואחרי שנים של סבל גדול - הלך לעולמו מבלי שיזכה לחיות את חייו, הי"ד.


החלום

היה זה בח' כסלו תש"ה, חלמתי שאבי הי"ד בא אלי ואומר לי: "מרדכי אל תפחד, עוד מעט תינצל מהם!!!" ואני רואה בחלום, כמו בהקיץ, איך שהרוסים מגיעים, והגרמנים מובילים אותנו ליערות, ואני רואה בחלומי כיצד אני בורח מהגרמנים ומגיע לבית כפרי - הדרך שאח"כ כפי שאתארה הצילה את חיי - ועד שאני מגיע לארץ-ישראל, ובארץ אני רואה את הרבי זצ"ל מגור, וזוכר אני אפילו את דברי התורה שהרבי זצ"ל אמר בשולחן על הפסוק "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה'" (שמות כג, יז), ואומרת הגמרא (חגיגה דף ב' ע"א): "סומא באחת מעיניו פטור מן הראיה, שנאמר: 'יראה יראה' - כדרך שבא לראות כך בא ליראות" (ועי' פי' רש"י). ואמר הרבי: "כשנוסעים ליהודי טוב, לרבי, לצדיק - בחינת עליה לרגל - 'יראה יראה' - לא מספיק שבאים לבד, אלא צריכים גם לפעול אצל אחרים. וזה 'יראה' על עצמו, 'יראה' על אחרים". כל זאת ראיתי בחלום אותו הלילה.

מיד כשהתעוררתי, סיפרתי את החלום לחברי. היו כאלה שהאמינו, והיו כאלה שצחקו ממני, ובכל פעם שהיתה עת צרה אמרו הם לי: מה עם החלום שלך?... אבל, אני הייתי בטוח שהחלום יתקיים. כי אני מטבעי לא חולם הרבה, אבל כשאני כבר חולם, זה כמונח בקופסא, וכאן ראיתי באופן מדויק את כל השחרור.


תחילת השחרור - והתופעות סביבו

ובאמת לא עבר זמן רב ושמענו שהרוסים נוחלים נצחונות, והם כבר עברו את הנהר ווייסעל, אבל לפני וורשה עצרו את התקדמותם, כי הפולנים רצו בעצמם לשחרר את וורשה, והם נחלו מפלות עצומות. ובמשך אותו זמן הוצאו מהמחנות כל הפולנים, והגרמנים ימ"ש וזכרם, ניצלו את ההזדמנות האחרונה ושרפו את היהודים בהמוניהם, אפילו במחנות העבודה.

(עמוד תרלט)
לבסוף הגיעה הפקודה גם למחנה שלנו, שצריכים לעזוב את המחנה. נפתחו כל המחסנים, וכל אחר קיבל ככר לחם וקופסה שמורים, ולקחו אותנו לרכבת. ברכבת לא יכולנו להיות הרבה זמן, כי האמריקנים הפציצו את המסילות והרכבות, ואז הובילו אותנו רגלי. ומי שלא היה מסוגל ללכת, נורה על אתר. התמונה המחרידה, שלצידי כל הדרך מוטלים אלפי אלפי גוויות בכל מיני פוזות לא משה מנגד עיני עד היום.

ככה הלכנו יומיים. בדרך הכניסו אותנו למחנה בעיר גלייביץ, שם כנראה היה מקום ריכוז ומשם קיבלו את הפקודות היכן להמשיך. אני שהיתי שם רק לילה אחד וחצי יום, ומה שאני הספקתי בזמן הקצר הזה לראות שם, אפשר לומר שזה היה מ"עולם הדמיון"…

והנה רק כמה "דוגמאות" אופייניות :

הסתובב שם אחד מראשי הגיסטפו בשם מול, ימ"ש, עם אקדח ביד. מי שלא מצא חן בעיניו - יהיה זה יהודי ואפילו גרמני - ירה בו.

במו עיני ראיתי כש"התחשק" לו להרוג, והפעם היה הקרבן גרמני, והמחסנית נגמרה לו - היה הגרמני מחויב לכרוע ברך לפניו, והוא בנעימות ובניחותא תיקן את האקדח, ואחרי זה ירה בו בראש.

כשניתז מאחד מקרבנותיו דם על מגפיו - הוא קרא ליהודי שיבוא וילקק לו את הדם עם הלשון, ואם הוא לא רצה - נורה גם הוא.

במחנה הזה היו רבבות איש, ולא קיבלו בכלל אוכל (ספרו לי איך שכמה מביניהם ממש אכלו חתיכות בשר משכניהם, רח"ל) וגם מקום לשכב לא היה. במטה אחת הצטופפו כעשרה איש. כך התמוטטו אנשים למוות, ובחצר היו מונחות גוויות מסודרות, כקרשים, אחת על השניה. בעד פרוסת לחם שנשארה לי - קיבלתי אני ממישהו מקום על המיטה לשים את עצמותי עליה, וזה החזיקני בחיים.

מה גדול ואיום היה הרעב, תדגים העובדה דלקמן :

באחד הימים פרצו במחנה מחסן שהיו בו תפוחי-אדמה, ומרוב רעב קפצו כולם ותפסו תפוחי-אדמה לפיהם, ותחבוהום כשהם בלתי-מבושלים. מול ימ"ש עמד וירה על כל החבורה וכולם אפילו לא שמו לב לזה, והמשיכו לתפוס תפוחי אדמה. ראיתי אז יהודי שהיה לו בידו תפוח-אדמה ונורה, וכשהוא מתבוסס בדמו החזיק אותו כ"כ חזק בידו, שבעת שניגש אליו יהודי אחר לקחת ממנו את התפוח-אדמה, התגבר הוא ברגעיו האחרונים בכל כוחותיו, ולא הצליח להוציא מידיו, עד שנדם...

כל מי שנורה, ואפילו לא מת על המקום, תוך כמה רגעים הוא נשאר מונח ערום כיום היולדו, זה הוריד לו את נעליו שאין לו, וזה את מכנסיו כדי
(עמוד תרמ)
להחליפם ממכנסיו הבלויים; זה ממשמש אולי ימצא על גופו מציאה, חתיכת לחם, וכן הלאה.


החלום מתגשם

מגלייביץ המשכנו ללכת בכביש בתוך יער. אחרי כמה שעות הליכה שמעתי יריות וצעקות : "כולם לשכב". ראיתי שאין יותר מה לחכות, וכהרף-עין קפצתי לתוך היער השנים שהלכו לידי באו אחרי. הגרמנים ירו אחרינו ולא פגעו בנו. לאחר שנעצרנו לנוח מהלם הבריחה, ראיתי שהמקום בו אנו עומדים מוכר לי, ונזכרתי שזה המקום שראיתי בחלומי! מיד הרמתי את ידי לשמים ואמרתי להולכים אתנו: "נצלנו!" השנים היו חילוניים, והתפללתי מנחה והם ענו אחרי מלה במלה. אחרי התפילה התחלנו לצעוד, ואני הייתי מורה-הדרך, ממש כפי שראיתי בחלום. (חי עדיין היום בנתניה יהודי אחד שהלך עמי, שמו דוד וולף, שהוא יודע את כל הסיפור כהווייתו, ומוכן להעיד כי איני מגזים מאומה). הלכנו עד שהגענו לקצה היער, וכאן אמרתי: צריכים לצאת. דוד וולף הנ"ל הצטרף אלי, והשלישי - איני זוכר את שמו - פחד לצאת מהיער. (פגשתיו לאחר מכן - הוא נורה ביער ברגליו, ונשאר בחיים). כשיצאנו מהיער ראיתי מיד את הבית שראיתי בחלום, נגשתי בטוחות ודפקתי בדלת. כשיצא ממנו בעליו הגרמני, אמרתי לו בלי שום היסוס שאנחנו יהודים, ושיאסוף אותנו לביתו. הוא נתן לנו אוכל ואמר שהוא מפחד עדיין להכניסנו לביתו, אלא שניכנס ליער ומחר הוא יביא לנו אוכל ליער. הקור היה חזק, והשלג גדול, ופחדתי שנקפא ביער, אך ראיתי בחצר שיש לו איזה עלית-גג עם עופות, ועלינו לשם. העופות הקימו רעש, והגרמני יצא ואמר לנו: אם אתם בין-כך פה, תלכו כבר לרפת. בעליית הרפת היה שחת בשביל הפרות, ונחבאנו ושכבנו לישון שם. הלילה עבר בשקט.


נס ההצלה המופלא

"רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין בתשובה" (עירובין י"ט ע"א) הגרמנים ימ"ש, אפילו כשכבר ראו שהמצב התהפך לרעתם, הרי שבמקום לברוח לנפשם - הם עדיין המשיכו לחפש בכפרים יהודים שברחו, כדי להוציאם להורג...

הם הגיעו אל הגרמני שאנחנו היינו ברפתו שם הכפר היה ריבניק שליד גלייביץ, ושם הגרמני היה יורדן אלוזי. שמעתי שהגרמנים שואלים אותו: "היש פה יהודים?" והוא ענה שאינו יודע. - "אם ככה צריכים לערוך חיפוש!". הם עלו למעלה והתחילו לחפש בשחת. שמעתי שהם מרכיבים על רוביהם כידונים, ודוקרים בשחת. הייתי אותה שעה מצונן, ובדיוק אז הרגשתי צורך
(עמוד תרמא)
להשתעל... המצב החמיר, והרגשתי שאיני יכול יותר להתאפק... ידעתי שחיי תלויים בכח התאפקתי ואימצתי את שפתי בין השיניים. חשתי שאני מתנפח, ואיני מסוגל יותר להחזיק מעמד, ומרוב פחד - התעלפתי. זו היתה הצלתי. כמה זמן שכבתי מעולף איני יודע, ואחרי זמן-מה הרגשתי מישהו מוריד מעלינו את השחת. הנשמה ממש כמעט שפרחה לי אז... הרגשתי כבר יד על פני... והנה נתגלה לעינינו הגרמני "בעל-הבית" שלנו. נשמתי לרווחה והגרמני אמר: "אני ראיתי פה נס גלוי. הם הפכו את כל השחת, ואיך לא מצאו אתכם איני יודע. ובכן, כבר תשארו אצלי עד שתשוחררו"…

התברר שכנראה הנאצי ימ"ש עמד בדיוק על גופנו, ועם הכידון הוא דקר את כל השחת מסביבו ובעז"ה לא פגע בנו.

הבעל-בית שלנו הביא לנו כל העת אוכל, ואפילו כלי לעשיית הצרכים, וגם בגדים נתן לנו.


הנס האחרון לפני השחרור

בלילה בשעה שנזקקתי לצרכי וגיששתי באפלה כדי לחפש את הדלי, דרכתי על מקום לא נכון ונפלתי מלמעלה בדיוק למקום שהיתה שם המכונה לחיתוך השחת, בעלת גלגל ושני סכינים גדולים וחדים, נפלתי על הסכין ובעז"ה נפצעתי רק קלות ברגלי.

עברו עוד מספר ימים והרוסים הגיעו. ליד הבית בו שהינו, הספקתי עוד לראות כיצד הביאו הרוסים 3 גרמנים שחיפשו יהודים וירו בהם.

בדרכי הביתה נקלעתי למחנה שבו היו שבויים גרמנים וראיתי כיצד נהפך הגלגל ובדיוק כפי שהתנהגו הגרמנים אלינו כך התנהגו אליהם הרוסים כעת. וכך הובלו הם ימ"ש בדרכים, אלפים ע"י עשרות, בדיוק כמו שהם הובילו אותנו, ומי שהעיז להפר צו - נורה. כן יאבדו כל אויביך ה'.


אחרי השחרור

אצל הגוי הנ"ל ישבתי עד שבאו הרוסים וסלקוני מהמקום - כי נזקקו בו לצרכיהם, באמרם לי שאשוב לביתי... הייתי ללא פרוטה בכיס והרגשתי עצמי כזר בעולם וכקטן שנולד מחדש, ואלה אומרים לי כי אלך הביתה... וכי יש לי בית בכלל?…

יצאתי לכביש והפגישה הראשונה היתה עם גרמני במדים. רק ראיתי אותו ואוטומטית ברחתי כבורח מהאש, ובסוף נעצרתי וצחקתי לעצמי : הוי, טפש, הרי זה הרוג !... עד כדי כך היה הפחד מגרמנים מושרש בדמי, עד כי אי-אפשר היה להאמין כי יהודי יוכל לחזות בגרמני מתבוסס בדמו.

(עמוד תרמב)
אני שהייתי יחיד בודד (כנזכר לעיל פרשתי מקבוצתי וברחתי ליער), לא ידעתי לאן לפנות. פגשתי חייל רוסי ושאלתי היכן העיר הקרובה ביותר, והוא הפנה אותי לעיר הסמוכה גלייביץ. העיר גלייביץ היתה ממש ליד החזית ולא ראיתי שום נפש חיה, כי כולם ברחו. החנויות היו ברובן פתוחות והייתי יכול לקחת כסף וזהב ככל שארצה, אבל מרוב תמהון מי שם לב לדברים כאלה. שמחתי שיש לי פרוסת לחם בתרמילי... כך הייתי עדיין תחת הרושם הנורא של השנים האחרונות, נכנסתי לחנות נעלים והחלפתי את נעלי וזהו זה!

אותה שעה עברה ברחוב מכונית צבאית עמוסה שבויים גרמנים, ובלי טענות ומענות סחבוני לתוכה, והובילוני יחד עם כולם למחנה שבויים של אלפי איש, ואז ההרגשה הנוראה חילחלה : - האם משוחרר אני או שבוי?!... אחרי שפניתי - וגם זה תוך בעיות שונות - לקצין, ובכיתי לפניו על מה שסחבוני הנה, הרי יהודי הנני ונמצא אני כאן בטעות - שחררוני והראו לי לפנות לרכבת המובילה ללודז'.

לא היה בידי שום דבר כי אם מלבושי והתרמיל שבתוכו חתיכת לחם וקצת סוכר, והתפילין שבחסדי ה' נותרו לי כל זמן שהותי במחנה. הרכבת הגיעה לתחנתה האחרונה בעיר פיטרקוב. שוב לא היה לי לאן לפנות ולחמי אזל. נכנסתי לבית וביקשתי וקיבלתי קצת אוכל וגם נתנו לי לישון. למחרת התחלתי לנדוד, ובערך תוך יומיים-שלושה, הגעתי לעירי, קצת ברכבת וקצת בטרמפים.

בעירי התישבתי ותהיתי : הזאת עירי שהיתה מלאה יהודים?! איפה הם, רבש"ע?! אפילו את הגויים לא הכרתי ופחדתי אפילו - כיהודי יחיד במקום - שלא ירעו לי. החלטתי לגשת לדירת הורי אולי אמצא מישהו ממשפחתי - אבל לא מיניה ולא מקצתיה, אפילו זכר לא נשאר מהכל. התישבתי שוב ובכיתי, וכי מה יכולתי לעשות יותר מזה? מה אעשה הלאה? עלה במחשבתי ללכת לבית-הקברות, שם בודאי אמצא קרובים ומכרים, שמה המקום לבכות. במחשבות נוגות כאלה הגעתי לבית-החיים. משהגעתי לשער בית-החיים החילותי רץ בשמחת-מה, במחשבה שכאן אצליח למצוא מישהו - אבל גם במקום זה לא מצאתי את מבוקשי. המצבות נשברו וחוללו, דומה היה כי גם המתים ברחו... אין עם מי לדבר, אין למי לבכות.

חזרתי על עקבותי לבית הורי. פנה אלי אחד מדיירי הבית החדשים ושאלני למה אני מחכה. סיפרתי לו שאני יהודי וגרתי פה לפני המלחמה. הוא הכניסני לביתו ונתן לי מקום לישון. אותו פולני יעץ לי, מאחר שיש במקום, בדירה אחת, גרמני, שאלך למשטרה ואולי יפנו אותו ויתנו לי את מקומו. בלית ברירה הלכתי למשטרה ושם הפנוני למפקד המשטרה אשר הורה שאם אכן נמצא שם גרמני - יסלקוהו מיד. הלכתי בלויית שוטר, ודפקתי בדלת. הבעל לא היה בבית, והאשה
(עמוד תרמג)
שפתחה את הדלת שאלה אותי: מה רצונך? השבתי לה שגרתי כאן לפני המלחמה. השוטר שליווני רצה להראות לי את כוחו ואמר לי: "מה אתה מדבר עם כלבה זקנה, תן לי לדבר", והוא ציוה עליה בצעקות לפנות מיד את הדירה, כשהוא מוסיף קללות אופייניות לפולנים. האשה החלה לבכות ולהתחנן, ומקול הצעקות והבכיות התאספו כל השכנים עם מקלות בידיהם ורצו להרוג אותה באומרם: "את אמרת שאת בעלת-הדירה ואיזה צרות עשית לנו בעת שהגרמנים היו על הגובה, הרבצת לילדים ועוד ועוד..." הגרמניה, שראתה כי כלתה אליה הרעה - הרימה את רגליה וברחה, ויותר לא ראיתי אותה ואת בעלה. עכשיו היה לי לפחות מקום לגור, וגם אוכל לא חסר לי, כי היה בדירה מחסן עם אוכל לזמן רב, וגם הרבה סחורות שמכרתי, כך שלא חסר לי מאומה מבחינה חומרית.

כך ישבתי בעירי, התפללתי, אכלתי וישנתי. ללמוד לא עמד לי ראשי, ונצלתי את הזמן לכתוב את כל מה שעבר עלי, שהפרקים האלה מהווים רק מעט מזעיר מכל תלאותי.

אחרי ימים מספר בא אלי גוי, שהיה מנהל אצל אחד מבעלי האחוזה בסביבה, וסיפר לי כי חלם שהגעתי לעיר לבית הורי, והביא עבורי מתנה: חבילה מכילה כל טוב. הוא סיפר לי שהפולנים ימ"ש הלשינו בפני השלטונות הגרמנים איש על חברו עד אין סוף, ובעיר היו כל יום תליות, וכאן בלטו הפולנים ימ"ש ברשעותם. הוא יעצני שלא אשאר בעיר, כי אין זה מקום ליהודים, ולו היה הוא יהודי, בוודאי שלא היה נשאר פה אף יום אחד.

אך לא עבר זמן רב ויהודים נוספים החלו להגיע לעיר. ביניהם היה גם חברי היקר שהציל את חיי, ר' שמעון מושקוביץ הי"ו*. התחבקנו והתנשקנו ונפלנו איש לזרועות רעהו ולשמחתנו לא היה גבול, כאילו קמנו בתחיית-המתים. לאחר-מכן הגיעה עוד קבוצה של יהודים וביניהם היה גם אחי היקר ר' אברהם הי"ו.

הפולנים ימ"ש לא יכלו לסבול שהיהודים חוזרים, וכבר ראינו מודעות ברחובות בנוסח : "כלבים ויהודים לא רצויים", ובנוסף לזה התחלנו לשמוע שמועות על פוגרומים בקראקא, בלודז' ועוד. לעיר סמוכה לעירנו, ורטה, שבו 5 יהודים, ובו-בלילה שהגיעו, רצחו אותם הפולנים ימ"ש. אז ראיתי שהגוי, מנהל האחוזה, צודק, ואין המקום ראוי כאן ליהודים, וצריכים לחפש מקום אחר לאן לברוח, עד שנגיע בעז"ה לארץ-הקודש.

(עמוד תרמד)
נדודים חדשים

הנדודים התחילו שוב. הגעתי ללודז' יחד עם חברי ר' שמעון מושקוביץ הי"ו (אחי ר' אברהם נ"י נשאר בינתיים בעיר, בכדי שאם לא נצליח במקום אחר, יהיה לנו לאן לחזור). שם היו כבר יותר יהודים והיתה כבר קהלה מאורגנת, ומשם הכנו עצמנו לדרך.

עברנו את הגבול לצ'כיה. בברטיסלבה (פרשבורג) היה מחנה פליטים, ו"אונרה" (ארגון עזרה של האו"ם) דאג לאוכל, משם עברנו לגרמניה המזרחית, שם שהיתי כמה שבועות במחנה פליטים, ובכל פעם הייתי "שייך" למפלגה אחרת: פעם הרביזיוניסטים, פעם מפא"י, ופעם אפילו "השומר הצעיר"... מדי כמה ימים הציגו במחנה מופעי-בידור - אבל ראשי לא סבל ולא יכול להתרגל לכל אלה. עשרות ישנו בחדר אחד, בערבוביא, וממש לא יכולתי לראות - אחרי כל מה שעבר עלי - באיזו צורה יהודים מתנהגים, רח"ל.

לבסוף עברנו לאיטליה. באיטליה היו מאורגנות כל המפלגות וכל אחד דאג, כמובן, לאנשיו, והיו מחנות מחנות לכל מפלגה. אני הצטרפתי לקיבוץ שאירגנה "אגודת ישראל" בקפרוזא, בו היו בערך 70 איש, כולם דתיים. לא היה לנו מה לעשות בקיבוץ זה - התפללנו, אכלנו, ולמדנו כך בכל היום, תוך כדי ציפיה לעליה ארצה.

בשבעה-עשר בתמוז שנת תש"ז עברנו מקפרוזא לנפולי, בה שהינו כמה ימים, ולאחר-מכן עלינו לאניה והפלגנו בה סוף כל סוף ארצה.


הנסיעה וראשית צעדינו בארץ-ישראל

הנסיעה ארצה היתה פרשה בפני עצמה.

הפלגנו בספינת מעפילים שמשום-מה קרויה היתה בפינו: "עמירם שוחד"... הספינה היתה ספינת מוטור, שפעלה על נפט, בה היה מקום לכמה עשרות אנשים בלבד, ואנו היינו כמה מאות... ביום היה חם מאד, משום שהספינה כוסתה להסוואה בכדי שהאנגלים לא יתפסונו, ובלילה היה קר מאד, והצפיפות היתה נוראה, אבל .. הורגלנו כבר לגרוע יותר... בנוסף לכל הצרות טעה הקברניט בדרך, ובמקום לנסוע ארצה, נסע בכיוון מצרים, כך שהסתובבנו בים ללא צורך במשך עשרה ימים נוספים ללא מזון די הצורך וקיבלנו כל אחד ליום חצי בקבוק מים וחתיכת שוקולד בלבד. נוסף לכך קרה גם אסון - ילד אחד נפל מהספינה וטבע בים, והמצב היה כה מסוכן שזה היה יכול לקרות לכל אחד ואחד.

בעז"ה הגענו בר"ח מנ"א תש"ז לארצנו הקדושה, ליד קיסריה, ובלב-ים הורדנו באישון לילה לסירות אשר הביאונו לחוף מבטחים, לקיבוץ של השומר
(עמוד תרמה)
הצעיר. כל אנשי הקיבוץ קמו מהמיטות, קיבלו פנינו בחמימות, עשו לנו מקלחות ונתנו לנו בגדים חדשים, והלכנו לישון ולנוח מהדרך הקשה.

יש לציין לשבח את קבלת-הפנים הנפלאה שלהם, שאחריה הסבירו לנו ראשי הקיבוץ שהם נוסעים עמנו לכפר הרא"ה, ואם יקבלונו שם - מוטב, ואם לאו - יעזרו לנו אנשיהם בכל מה שנצטרך. לאחר-מכן נסענו אמנם לכפר הרא"ה, וגם שם קיבלונו בסבר פנים יפות. בשבת הייתי מלא שמחה - סוף-סוף זכיתי לשבת בין שומרי-שבת! אבל למחרת השבת ראיתי את עצמי בודד. לרובם ככולם של חברי הפליטים היו קרובי משפחה בארץ שבאו לקחתם, ורק אני ועוד כמה, מתי-מעט, נשארנו ללא קרוב וגואל בזמן ההוא עדיין לא היו קיימים בתי-עולים וכד', ונשארתי יחידי תחת השמש. מעולם, עד אז, לא ידעתי כל כך טוב את פירוש המילים "וגילו ברעדה", עד שחשתי זאת, באותם ימים, על בשרי. מצד אחד הייתי בשמחה על שזכיתי לעלות לארצנו הקדושה, ומצד שני הייתי מלא פחד ורעדה מה יהיה הלאה... לאן לפנות ? !

אכזבה מרה ושליח ממרום

מכפר-הרא"ה עברנו לקיבוץ חפץ-חיים, אבל שם שהינו רק מספר ימים, כי לא היה די מקום אפילו לאלה שהיו שם מקודם... הגיעה משלחת מטעם אגודת-ישראל ושכרה לנו דירה בראשון-לציון והתחילו לחפש עבורנו עבודה. היה זה לפני פרוץ מלחצת השחרור והיה אז קשה מאד להשיג עבודה.

מה עושים? - הרי יש ישוב חרדי בני-ברק! נסעתי, איפוא, לבני-ברק. בבני-ברק הסתובבתי בהרבה מקומות לחפש, אולי אמצא איזה מכר או מישהו שיעזור לי להסתדר, אבל לכל אחד היתה חבילת הצרות שלו, ואף אחד לא נאות אפילו להסתכל בי כדי לשאלני מאין אני ומה אני מחפש...

מלבושי היה אז כאחד הפליטים - קרועים ובלויים, ולא נראיתי טוב במיוחד... במקום מסויים ניסיתי את מזלי מספר פעמים, בחשבי אולי ירחם ה' ומישהו בכל זאת יעזור לי .. אבל במקום לקבלני בסבר פנים יפות ובחמימות כראוי לפליט מלחמה, קיבלוני - לדאבוני - בדיוק בצורה הפוכה. כנראה לא מצאתי חן בעיניהם... ביום מן הימים התנפל עלי אחד הנאספים שם והתחיל לצעוק אלי: "צא מכאן, אין כאן מקום מקלט לכל צרוע וכל זב..." הוא המשיך לגדפני בכל מיני גידופים, וכתוספת אף שפך עלי דלי מים .. והמשיך ואמר: "שלא תהיה לך פה דריסת רגל, חפש מקום אחר!!!"

כאבי היה כה עצום, עד כי לא יכולתי אפילו לבכות, וניטל ממני הדיבור. יצאתי איפוא לרחובה של עיר והסתובבתי ללא מטרה... עברו עלי אז מהשעות הקשות ביותר בחיי. עמדתי והרהרתי כפי הפסוקים בתהלים : "חרפה שברה לבי ואנושה ואקוה לנוד ואין ולמנחמים ולא מצאתי" (סט, כא), "ואני עני
(עמוד תרמו)
וכואב" (שם ל). ב"הסתדרות" מציעים לי כל מיני עבודות ורוצים לעזור לי, וכאן מקבלים אותי כך…

(לא הייתי כותב סיפור זה, ואכן חשבתי הרבה אם כדאי לכתוב זאת - עד שבאתי לידי החלטה שלא על מנת לקנטר ח"ו אכתוב זאת, אלא שיהיה זה מוסר-השכל עבורי וגם לאחרים איך להתנהג במצב דומה, שה' ישמרנו).

למעשה, היו אלו שעות גורליות. עמדתי וחשבתי: מה אעשה הלאה? בכיסי לא היתה פרוטה, נמצא אני בודד וגלמוד, "ואני כמעט נטיו רגלי" (תהלים עג, ב), ואם מקבלים אותי בצורה כזו, אולי באמת אקבל אחת מהצעות ה"הסתדרות". אלא שמאחר וכל העבודות המוצעות היו בקיבוצים חפשיים - לכן לא רציתי לקבלם - אם אפנה למקום כזה לבדי, במצבי הגלמוד, מי יודע להיכן אגיע! אבל אחרי שקרה מה שקרה גברו בלבי ההתלבטויות: אולי רק אנסה?!... "חנני ה' חנני כי רב שבעתי בוז"... כך הסתובבתי והרהרתי עד שפרצתי בבכי היסטרי באמצע הרחוב...

…ואז שלח לי ה' שליח מן השמים שהצילני ברוחניות ובגשמיות. הייתי הולך ובוכה, והנה ניגש אלי אברך אחד ושואל: ר' יהודי, מה אתה בוכה? מאין אתה? וכו'. והנה, להפתעתי הנעימה, כבר יש לי מכיר! היה זה ידידי, בן עירי ר' משה דוד וולקוביץ הי"ו, שלמדתי אתו יחד בבית-המדרש בפולין. שחתי לפניו את כל מר לבי, והוא לקח אותי לביתו ונחמני ואמר: "מה שלא יהיה, מכאן לא תצא! אצלי תאכל עד שתסתדר ותהיה לך פרנסה". בערב הלך אתי לשטיבל, ושם מצאתי עוד מכיר, ר' דוד פרייא הי"ו, אשר הודיע לי שעד שאסתדר אני יכול לישון אצלו. כך נשארתי בבני-ברק.

אחרי זמן מסויים התחלתי לעבוד בביח"ר לנקניק, אבל פרנסה עדיין לא היתה לי, כי פשוט לא היה בתקופה ההיא בשר... היה זה קצת לפני פרוץ מלחמת השחרור.


חתונתי והסתדרותי

התחילו לשדך לי שידוכים. לא ערכתי חשבונות מהיכן אתפרנס, אלא - "השלך על ה' יהבך", והתחתנתי בשעה טובה עם זוגתי החשובה מרת רחל סלבא (לבית שטרן) תחי'. ה"תנאים" התקיימו בביתו של ה"חזון איש" זצ"ל, וסעודת החתונה היתה מאד עלובה. הכינו אותה בנות המוסד "בית שרה שנירר", שם היתה אשתי תחי' עד החתונה. ביום החתונה שוב היתה הרגשתי נוראה: ביום גדול כזה לא זכיתי שיהיה אף אחד לצדי, לבדי בין ארבעה כתלים נאלצתי להתכונן. וככה הלכתי לחופה.

למחרת החתונה לא היתה לי פרוטה לקנות ככר לחם - זוגתי תחי' אמרה לי: "צריכים לקנות משהו לאכול", ולא ידעתי מה לענות לה... ירדתי, איפוא,
(עמוד תרמז)
לרחוב, לחנותו של ר' ראובן אהרונוביץ הי"ו, ושחתי לו את שברון-לבי ורוע מצבי, והוא בטובו אמר: "שמע, לחם וחלב אני אתן לך עד שירחיב..." חזרתי בשמחה לביתי ובישרתי לאשתי תחי' שסידרתי בחנות שנוכל לקבל בינתיים בהקפה. כמו כן נתן לי ר' משה יוסטמן הי"ו בהשאלה ירקות מחנותו.

לא עבר זמן רב וגוייסתי לצבא, שם עבדתי בתור מנקר, וזוגתי תחי' כבר קיבלה משכורת ב"ה.

אחרי שהשתחררתי נולדה לי למזל-טוב בתי יחידתי היקרה מרת חדוה פריידא תחי', והתחלתי לעבוד כל מיני עבודות, עד שנתקבלתי סופית לעבוד בתור בנאי בביח"ר לשמנים "טית בית", ובמשך הזמן נתמניתי שם למנהל-עבודה ומשגיח, מקום בו אני נמצא עד היום הזה, ומודה ומברך אני את השי"ת על כל הטוב שגמלני, שמאז ב"ה לא חסר לי כלום מבחינה חומרית ומתפרנס אני ברווח ובדרך כבוד.

זכיתי ב"ה לגדל את בתי לתורה לחופה ולמעש"ט, וזיכני השי"ת לקחת חתן לבתי את חתני-כבני היקר המופלג והמושלם הרב אברהם דוד שטוקהמר הי"ו, בן לידידי מחותני איש האשכולות הרב ר' יהושע משה שטוקהמר שליט"א, וב"ה יש לי כעת שלושה נכדים: נכדי שמואל זאב הי"ו, ונכדותי שרה צביה וצ'רנה רות יחיו, ואני מקווה ומתפלל לה' הטוב שאזכה יחד עם זוגתי תחי' לראותם עולים ומתעלים בתורה ביראה ובחסידות מתוך הרחבת הדעת, ונזכה לשמוח בחתונתם ולראות מבני ומנכדי דור ישרים יבורך ורוב נחת וקדושה מתוך כל טוב וטוב לעד.

* * *

"כל זה באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך" (תהלים מד,יח)

בסיום גלילת קורותי, תלאותי ושמחותי, אין פסוק הולם יותר לסיים מאשר פסוק זה. וזאת משני טעמים:

א) כי אכן כך היה. לאחר כל מה שעבר עלינו ועם כל מה שעבר עלינו, ב"ה "לא "שכחנוך ולא שקרנו בבריתך", עם כל הנסיונות הגדולים לא שכחנו מעולם את קודשא בריך הוא ולא שקרנו בבריתו.

ב) כי רצונו של הקב"ה שילמדו זכות על ישראל, ואפילו על הפחות שבישראל, כמו שמצינו אצל גדעון שלימד זכות על ישראל (שופטים ו, יג), אמר לו הקב"ה: "לך בכחך זה והושיע את ישראל" (שם פסוק י"ד) ע"ש. ומאידך גיסא - אין הקב"ה מרוצה כשמדברים ח"ו רע על עמו ישראל, ויכול המקטרג להיות גם הגדול ביותר, כפי שראינו אצל משה רבינו ע"ה, שאמר
(עמוד תרמח)
"והן לא יאמינו לי" וכו' (שמות ד, א), ואמר לו הקב"ה "הבה נא ידך בחיקך, ויבא ידו בחיקו והנה ידו מצורעת כשלג" (שם פסוק ו'), ואמרו חז"ל (שבת דף צ"ז ע"א) שאכן היתה ידו מצורעת, כי דיבר לשה"ר על לשראל ואמר "הן לא יאמינו", ע"ש בגמ' באריכות, וכן אצל אליהו הנביא שאמר "כי עזבו בריתך בני ישראל" (מלכים-א יט, יד) וישעיהו הנביא אמר: "ובתוך עם טמא-שפתיים אנכי יושב" (ישעיה ו, ה) ובפסוק שלאחריו: "ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה", ומביא רש"י ז"ל במקום, וז"ל: "רצפה, גחלת. וכן 'עוגת רצפים' (מלכים-א יט, ו) כמו 'עוגת רשפים'. ונאמר בישעיהו ובאליהו בצד"י רצפה, מפני שאמרו דילטוריא על ישראל - זה אמר 'עם טמא שפתים' וזה אמר 'כי עזבו בריתך', אמר הקב"ה למלאך: "רצוץ פה שאמר דילטוריא על בני". וכן בהושע (פרק א' עיי"ש) ואמרו חז"ל (פסחים פ"ז ע"א) "אמר לו הקב"ה להושע : 'בניך חטאו', והיה לו לומר: 'בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב, גלגל רחמיך עליהם'! לא דיו שלא אמר כך, אלא אמר לפניו: 'רבש"ע, כל העולם שלך הוא, העבירם באומה אחרת', ולכן נענש".

היוצא לנו מכל המובאות הנ"ל, כי הקב"ה כביכול מתרעם כשמלמדים קטגוריא על בניו, ובוודאי הוא נהנה כביכול כשמלמדים עליהם סניגוריא.

ובחזרה לפסוק הנזכר לעיל : "כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך"... לאחר כל מה שעבר על עדת ישראל בשואה האיומה שמאז בריאת העולם לא היתה כמותה - הרי איך שהם נראים, למרות הכל "בניך הם, בני חנוניך הם, בני אברהם יצחק ויעקב", וללא ספק ראויים הם שיגלגלו רחמים עליהם בכל דרגה שהם נמצאים.

על אחת כמה וכמת כאשר ישראל קדושים, רובם ככולם מקיימים את הפסוק "ולא שקרנו בבריתך" - זוהי מצות מילה. "כל זאת באתנו" - הכל יודעים שאלפים מישראל נהרגו רק בגלל שהיו מהולים, כי היו כאלה שהרשעים ימ"ש לא ידעו בבירור אם הם יהודים, ובדקום אם נימולים הם, ואז רצחו אותם ה' ינקום דמם - "ובכל זאת לא שקרנו בבריתך" - למרות כל זאת, מחזיקים כל ישראל כמעט בברית הזאת, ונימולים באהבה וברצון, ואינם עוזבים את ברית ה'.

דייה היא אפילו רק זכות גדולה זאת שיושיענו השי"ת וישלח לנו גואל צדק במהרה בימינו אמן.

------------------------------------
*) לפני גמר הדפסת הספר נפטר בפתאומיות והלך לעולמו ידידי הדגול הרה"ח ר' שמעון מושקוביץ ז"ל הנ"ל, ביום כ' טבת תשל"ד, וראה אני חובה להזכירו בזה. יהי זכרו ברוך ות.נ.צ.ב.ה.