תקציר המבוא:

אודות המחבר

המבוא לחלק א' כולל שלושה נושאים:
* השקפתו הדתית של המחבר על השואה ועל מקומה בתולדות עם ישראל: השואה היא כתם מוסרי על כלל האנושות ולא רק על הרוצחים, היא עונש וכפרה על חטאי העבר של דורות רבים, והיא באה ללמד על העתיד. אך לעומת חורבן יהדות אירופה – הופיע הנס של בניין ציון והישרדות היישוב היהודי בארץ ישראל. ולמעשה השואה היא הריסת הטרקלין בגולה ובניינו בציון.
* תאור קורותיו של המחבר בימי השואה, כאשר הסתתר במערות ובמרתפים.
* בחלק השלישי, המחבר מציב את שאלת העגונות, שהתעוררה במלוא עוצמתה לאחר תום המלחמה והשחרור מהמחנות, ומתאר את היחלצותו לסייע לפתור את הבעיות הקשות שנתעוררו.

במבוא לחלק ג' המחבר עוסק בתולדות האנושות ובתולדות ישראל כרקע להבנת השואה וללימוד לקח להבא. המלחמה, כלומר ההיתר לרצוח קולקטיב אחד ע"י משנהו הינה אחת ממחלות האנושות. הגורמים לה הם שאיפת השלטון והאדנות של העמים השונים, והאפיקורסות שנטלה את ערך חיי האדם. המלחמה מתאפשרת משום שאין משפט לאחראים על המלחמות ותוצאותיהן, כפי שקיים בדין הפלילי.
בדורות האחרונים השתכללו שיטות ההרג בעקבות ניצול התפתחות המדע למטרות הרג במקום להסתייע בו לפיתוח הקידמה וטובת הפרט. האנושות לא למדה לקח ממוראות המלחמה האחרונה, והתרופה האמיתית לפשיטת הרגל המוסרית של האנושות היא הידבקות באמונת ישראל.

המבוא:

(עמוד ה)
ב"ה,

זה ספר תולדת הגלות

כתם האנושות ואשמת האומות כולן

הספר הזה הוא חותם של כתם האנושות והתנוונותה. במדעי-החומר התפתחה האנושות והולכת קדימה, במוסר וברוחניות אולם נסוגה אחור, והולכת ויורדת מטה מטה, עד תהום הנשיה והאבדון. בתולדות העולם כולה לא נמצא רשום רצח כזה שנעשה בששת מליון נפשות נקיות וטהורות במאה העשרים. והרצח הזה לא נעשה מיחידים, אלא מממלכה שהוציאה בדינא דמלכותא צו וחוק, להרוג ולאבד זקן ושיבה. עולל ויונק, אנשים נשים וטף, בלא חמלה וחנינה על לא חמס בכפם. בימי המן הראשון היתה רק מחשבה רעה, שלא הוצאה מן הכח אל הפועל, אבל עתה בצעו אשר זממו עלו במעשה הרצח על מה שיכלה מחשבת אנוש לצייר ולרקם, והרסו והשמידו את היהדות של אירופה, חוט השדרה של היהדות כולה. ההשמדה הזו נעשתה ע"י מלכות רשעה אחת, אבל בסוד ובלחש היתה בהסכמת הרבה אומות אחרות, והמלכות הרשעה הזו היתה רק ה"תליין" בתור שליח חרש של האומות האחרות, כי לולי זה, היה בידן למחות, והיתה חובה קדושה. למחות, ומדשתקו, ש"מ שהודו. גם הנדידה של ספינה אחת קטנה עם קומץ פליטי חרב על הים הזועף, שפרשו כפיהם בתחנה ובקשה כמעט לכל אומות העולם, שירשו להם להניח כפות רגליהם על פסת ארץ בעולם, והאומות לא שמעו לשועות נכאים, היא היא העדות הברורה על אשמתן, והיא היא שחרתה על מצחן של אומות העולם "בושת עולמים".

אסונות בגולה ונסים בארץ ישראל

חז"ל אמרו, שגם נקיפת האצבע הקטנה היא כרוז מלמעלה, וק"ו הוא, שאסון איום ונורא כזה היה חתום בגשפנקא דמלך עולם, טעות גדולה טעו אלה, שבאו בטענה, שמזה שהניחה ההשגחה למלכות רשעה זו, לבצע מעשה הרשע הזה, מוכח בע"כ, שח"ו לית דין ולית דיין והכל הוא הפקר. כי כל מי שלא יעשה כחש בנפשו יודה, שכל האסון האיום לא היתה לו אפשרות בדרך העולם והטבע. אדרבה בכל ההשמדה הזו ראו יד ד', אבל היתה מתוחה נגדנו. כוונת ההשגחה בכל מלואה א"א לבשר ודם לשער, אבל בודאי היתה גזירה זו בתור עונש וכפרה על העבר, ובתור לימוד על העתיד. בתור עונש וכפרה על העבר א"א להיות שבשביל חטאי הדור הזה לבד באה עלינו הצרה הזו, כי הכי גדלה אשמתנו יותר מכל האומות אלא בטח היתה בנו איזו מכה נושנת ואנושה מכמה דורות קדומים, שנתמלאה סאתה והתפרצה בכל מילואה. הקרבנות שהבאנו לא היו בעד חטאי דור אחד, אלא בעד חטאי דורות עולם. ובתור לימוד על העתיד, על זה נאמר בתורה "כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל". כאשר האדם הוא עוד שקוע בתוך הצרה א"א לו לשער דעת עליון, אל מה ירמזו מליו וסימניו אבל אחר פדות ורוחה יאמר ליעקב ולישראל, מה פעל אל ביסורים אלה. שמץ מנהון יכולין אנחנו לראות, שההשגחה באה וטפחה על הרבה דעות כוזבות בבני ישראל במאות האחרונות. הרבה מבני ישראל ראו במאות האחרונות בכרוז האומות "שויון משפט לכל אזרחי הארץ", מעין פתרון לשאלת היהודים בגולה, והרבה טובים מאלה, לא ראו פתרון, אבל שמו מבטחם ביושר העמים, והבטחון שלנו ביושר שלהם הוליד והוציא קוצים מכאיבים לכנסת ישראל. באה ההשגחה וטפחה על פניהן של כל אלה, הראתה בעליל אמתת הפרצוף של האומות, אמתת מהות הציווליזציה, ולאות ע"ז נהייתה ההשמדה הזו דוקא בארץ, שעמדה על המדרגה
(עמוד ו)
הכי גבוהה בציויליזציה. התורה כבר הזהירה אותנו, "זכור אשר עשה לך עמלק", והכוונה שתזכור לעד מה שעשה לך עשו הרשע, וזרעיו וזרע זרעיו, ומה שהוא עלול לעשות לך, ואל תשום לעולם מבטח בישרנותו ובאנושיותו, כי הוא עשו בתחלה, שרצה להרוג את יעקב אחיו, והוא נשאר עשו לבסוף ולעולם ועד. ומחמת ששכחנו את האזהרה הזו, או שלא הביננו אותה היטב בא לנו הלימוד החדש בהרבה קרבנות, ועתה נאמר לנו, "ראה בעיניך אשר עשה לך עמלק": ראה על שאלת ההווה, וזכור לעתיד.

וזה לעומת זה הראה לנו אלקים, כי בה בשעה שהראה לנו פרצוף הגולה, הרג ואבדון בנ"י בתוך הגולה, וכי נס אסתר הוא סוף כל הנסים בגולה, כי ע"י זה לא היה קיבוץ גליות שלימה, הראה לנו ד' שעין ההשגחה היא פקוחה בהשגחה פרטית בארצנו הקדושה. בה בשעה שיד האויב משלה בכל אשר לנו בגולה, והאויב הזה בעצמו כבר עמד לפני שערי ציון וירושלים, להפיל חיל וחומה, אז נהיה הנס הגדול בשערי ציון וירושלים, שכמו ביד נעלמה הוסר האויב, ולא נתנה לו הרשות לבלע את הקודש, ולא בצע אשר זמם, לעשות גם שם השמדותיו הנוראות. גם אחר שקוט המלחמה העולמית והותחלה מלחמת ישראל בעד שחרור ארצו, הראתה לנו ההשגחה עוד הפעם זה לעומת זה, כי בעוד שבגולה שלטה יד האויב לשלוט בששת מליון יהודים, לא יכלה יד שונאינו לשלוט בנו בארצנו הקדושה אף במאות אלפים יהודים. בארצנו זכינו לראות מעין הנסים בימי קדם, ראינו מעין נצחון דוד מלכנו על גליית הפלשתי, מעין נצחון החשמונאים על היונים, נצחון המעטים על המרובים, הבלתי מזויינים על המזוינים, נצחון של קדוש ישראל וגואלו. כל העולם האזינו והקשיבו, פקחו עיניהם לכל הפלאות והנסים, שהתרחשו בארצנו הקדושה, והודו, כי נסי יה התראו עוד הפעם לעם ישראל בארץ ישראל, וכי רוח החשמונאים קמה לתחיה. וע"ז ג"כ נאמר "זכור", "אשר קרך בדרך" שכל שליטת עשו על יעקב הוא רק כאשר יעקב הוא על הדרך בגולה, ולא כאשר הוא בתוך ארצו, ארץ שעין ד' דורשת אותה בהשגחה פרטית.

תשובה נצחת למתמוטטים

ומכאן תשובה נצחת להרבה מתמוטטים, שנפלו מקדוש ישראל בשעה שראו האסון הנורא שקרה לבני ישראל, בשעה שראו לעיניהם, איך אמותיהם, אבותיהם, בניהם ובנותיהם, אחיהם ואחיותיהם מובלים לבית המוקד להשרף במו אש, באופן שלא ישאר מהם שריד ופליט, והרבה חללים הפיל האסון הזה. היו ג"כ מעין אלה שהשתמשו במקרה נורא זה בתואנה לפנות עורף לכל הקדוש, ולהשתחרר מעולה של תורה, אבל ברובם הצרות והיסורין העבירו אותם על דעת קונם. על אלה שבקשו תואנה אין לנו קובלנא, כי אצלם גם מלפנים לא היה תוכם כברם, וא"א להוכיחם על אמתת דברים, אבל יש לנו קובלנא על אלה שהיו מלפנים אמונים לד' באמת, ורק האסון הזה הסיב משבר רוחני בפנימיות נפשם, להם אנו שואלין, למה האסון הפכה אתכם לרעה, והנסים החדשים לא החזירכם למקוריותכם, למה ע"י הצרות התרחקתם וע"י הנסים לא התקרבתם, למה אינכם עושים בכלל חשבון הנפש, לראות ולהכיר נסי יה שהתרחשו בארצנו הקדושה כימי קדם וכשנים קדמוניות.

הנאמנים נותנין הודיה על כל נשמה שנותרה

אולם ההולכים בתורת ד', בהיותנו שנים אחדות בסכנת מות, וישבנו תמיד בהאי פחדא, קבלנו עלינו בכמה מיני קבלות ושבועות בתוך עומק לבנו, שאם יעזור לנו ד' ונזכה לראות עוד הפעם אור השחרור מתוך החשך והאפילה הזו, אז, במקהלות נברך לד' על כל נסיו ונפלאותיו, שהראה לנו בתוך החשכות הנוראה הזו, כי כל היודע פרק במחשבת ההמן האחרון יודע ג"כ שכולנו היינו בני תמותה, והיה עלינו דין יוצא ליהרג, כי תכנית הרשע העריץ הזה היתה להשמיד ולהרוג את כל היהודים מנער ועד זקן, עולל ויונק, טף ונשים, ורק מעט חסר שלא בצע את כל תכניתו, ואנחנו הם "אוד מוצל מאש". וכל נשמה ונשמה שנשארה בחיים נושאת בתוכה "נס גדול" כל אחד ואחד מיתר הפליטה יכול לכתוב ספר שלם מנסיו ונפלאותיו, שראה בעצם שאריתו בחיים. אבל לאמת לאמתו, אין בלשוננו עוד המלים, לתאר את כל הטרגדיה הנוראה הזו, כי היא "מכה אשר לא כתובה בספר" שאינה יכולה להכתב
(עמוד ז)
בספר. ולכן על כל נשמה ונשמה שנשארה בחיים אנחנו נותנין שבח והודיה אליו יתברך, בבחינת "כל הנשמה תהלל יה", כפי דרשת חז"ל.

קוינו לתשועת ישראל מציון

בהיותנו שקועים בתוך המעוקה הגדולה עשרות שנים וסכנת כליון רחפה על עצמותינו לא אבדנו תקוותנו בד' מושיע בעת צרה. לבנו היה מלא בטחון שדוקא מתוך צרה זו תוצמח תשועת כלל ישראל וכי התשועה הזו תבוא מציון וירושלים, כמאמר "מי יתן מציון ישועת ישראל", והאמינו, שכל האסון הנורא הוא רק מעין חרישה לזרע התשועה הזו, שעוד נזכה לה. הן הבטחון היא החובה הקדושה לכל בר ישראל מאמין, והן שהוא המזור היחידי נגד יאוש והתמוטטות, אבל במקרה שלנו היה מיוסד על השקפה אצילה ורוממה של אחד מגאוני דורות האחרונים.

בניין טרקלין לבנ"י בגולה

כאשר הכריזו האומות "שויון זכיות" לכל אזרחי הארצות, היתה צהלה בבית ישראל, שהיה מלא כוסף להשתחרר מחומות הגיטו הצר, ויושבי חושך ראו אור גדול, אולם מרן החתם סופר בדרשתו הראשונה הזכיר הבשורה הזו, והתפרץ בבכי רב עליה.. ההמון, שהכירו את גאוניותו וצדקתו השתוממו לשמוע אזנם. אז אמר להם הח"ס, אמשול לכם משל למה"ד, לבן מלך שחטא על פני אביו שבעתים ולעונש גרשו אביו מעל פניו לארץ רחוקה בין אנשים גסים ופראים. בן המלך בהתחילו להרגיש מצבו החדש, התחרט על חטאיו, ושלח דברי תפלה ותחנונים לאביו להשיבו אליו. אביו שנחמרו רחמיו עליו שמח לחרטת בנו ויקבלו בשתי ידים, אבל הבן שכח מהרה את כל תלאותיו בגולה ושב לדרכו הרעה בימי קדם. וכן היה חוזר חלילה כמה פעמים, פעם כשהיה בארץ רחוקה ערום ועריה, בלי חסות ומחסה, ושסוהו כל עוברי דרך, באה פתאום משלחת גדולה מאביו, מבונים ואמרכלים, ויביאו עמהם הבשורה שהמלך צוה עליהם לבנות בעדו שם טרקלין גדול, ומעתה לא יחסר לו מאומה. אבל הבן מלך בשמעו זאת התפרץ בבכי ויצעק צעקה גדולה ומרה. השליחים נבהלו ויתפלאו. והוא השיב להם, אל תתפלאו, עד עתה שהייתי ערום וערייה הפקר לכל, קוה קויתי, שיחמרו רחמי אבי עלי כבתחלה וישיבני אל בית המלך ששם היא כל חיותי, אבל עתה שאבי בונה לי פלטרין בארץ נכריה זו, מי יודע, עד כמה תתמשך עוד גלותי מבית אבי. וגמר החתם סופר: ממש כן הוא אתנו בני ישראל, אנחנו היינו בבית המלך בארצנו הקדושה, ומפני חטאינו נגלינו מארצנו. ועד עתה שהיינו בצרות קוינו שיחמרו רחמי אבינו עלינו, אבל עתה בונה לנו פלטרין בגולה, ומי יודע עד כמה תתארך הגלות, ועל דא קא בכינא.

הירוס הטרקלין בגולה ובניינו בציון

בעשרות השנים האחרונות נהרס הטרקלין הזה, ולקינו כפלים ככל חטאותינו, יד המות והכליון פגעה בכל אשר לנו, הנפשות הקדושות והיקרות לנו נשרפו על מוקד אש, הרכוש שלנו נגזל מאתנו, וכל עמל ידינו נהרס ונחמס. וכשנהרס הטרקלין הזה, אז חזרה התקוה הגדולה והנושנה בתוכנו, שד' יחוס עתה על שארית ישראל, וישוב אותנו לבית המלך, לציון וירושלים, וחסד ד' היה עלינו כאשר יחלנו לו. ועתה ראינו כי לא דרך הגויים דרכנו; הם נשענים על דרך הטבע ואנחנו נשענים על דרך הנס, כמו שכבר באר הגאון מהר"ל מפרג, ששני דרכים אלה חקק ד' בתחילת בריאתו את העולם, וד' הראה לנו נסיו ונפלאותיו הגלויים בציון וירושלים, מתחלת הסכמת האומות עד סוף שחרור ארצנו. ועלינו גם להתנחם בנחמה זו, שנחם ד' אותנו בציון וירושלים, כמאמר "ובירושלים תנחמו". ואנחנו יכולין לקבל רק תנחומי ד', כי בעולם עומדים עתה מצד אחד אבלים, כי כולנו אבלים אנחנו, ומצד אחד עומדים אשמים ברציחה זו, כי "המתרפה במלאכתו חבר הוא לאיש משחת", ואין מקבלין תנחומין לא מן האבלים ולא מן האשמים ברציחה, ואך ד' יכול לנחם אותנו והוא נחמנו בציון וירושלים, ועלינו לקבל תנחומיו ולרפא השבר הגדול בינינו ובין אבינו שבשמים ולשוב אליו יתברך, לתורתו ולמוסרו.

(עמוד ח)
הקול קורא, הכירו בבעל הנס, והכירו בתכלית הנסים

כל בנ"י מכירים ומודים, שנעשו בישראל נסים, שלא זכו אליה אומות אחרות, וגם אנחנו זה דורות עולם. וכבר אמרו בישראל, מי שאינו מודה בנסים שהתרחשו בארץ אינו רעאליסט, אבל לההכרה השלימות עוד לא זכינו. מצר אחד ישנם אנשים, שמכירים בהנסים האלה, ודורשים עליהם בגאון בכל אתר ואתר, אבל לדאבוננו אינם מכירים בבעל הנס, ומצד אחר ישנם אנשים, המכירים בשני אלה, הן בהנסים והן בבעל הנס, אבל לא בתכלית הנסים, כי יודעים אנחנו, שכמו שאין יסורים בלא עון כן אין נסים בלא כוונה עליונה, כי לא עביד הקב"ה נסי למגני. וקול ברמה נשמע קורא אלינו בקול גדול ולא יסוף : הכירו בבעל הנס, והכירו בתכלית הנס. הכירו בתכלית הנס לעשות חיסול הגולה ובנין ארצנו. והכירו בבעל הנס, הקורא אליכם. שובו בני אל התורה, הנשמה שלכם, התורה שלהטה מסביב מלפני שנות אלפים את האלילים השונים, וזרעה במקומם אור אלקים חיים ומלך עולם.

קוים קצרים מתלאות המחבר ונסיו

אספרה אל חוק בקוים קצרים מתלאותי, והנסים שהתרחשו לי, אשר אני אודה לד' עליהן ובתוך רבים אהללנו, כי הצילני מכף כל אויב, וזכני לראות עוד הפעם את אור השמש, אור השחרור. שתי שנים שלימות משנת תש"ב ועד שנת תש"ד הייתי כמו בכף המאזנים בין החיים והמות. ואלה שהיו במחנות לא סבלו כ"כ דיכוי הנפש כמו אלה, שהתחבאו בחדרי חדרים או במערות ומרתפים, כי אלה במחנות כבר היו נתונים ביד האויב, וכבר עשו שלום עם המות, אבל אלה בחוץ לחמו מלחמה פנימית גדולה, ובכל רגע ורגע יתבו בהאי פחדא, ובאמת היו מקרים, שלא יכלו לחיות בפחד תדירי זה, והתמסרו מעצמם אל מלאכי החבלה, או שלחו יד בנפשם. והצרה הזאת בכללה אכלה כאש בעצמותי, כי שאלה גדולה התנקרה במוחי, למה נגרע מכל אומה ולשון, מכל בהמה וחיה, לכולם יש חסות מהאנושות של המאה העשרים, ואך בני ישראל הם הפקר לכל. וכבר אמר דוד מלכנו בכח נבואתו על הזמן הזה, "ואנכי תולעת ולא איש", אינני איש, אך תולעת, ולמה תרמסוני ברגליכם. ואז אמרתי פעם לתלמידי, שהתוועדנו יחד על פני השדה מחוץ לעיר, אודות העתקה של ספרי שחברתי אז "תורת מקדשי ישראל", שכמעט א"א להיות שהאסון הזה בא עלינו בשביל חטאינו אנו לבד, כי לדור אחד א"א לחטוא כ"כ שיבוא לו עונש נורא כזה, אלא בודאי הצטברו חטאי כמה דורות מלפנים, ואנחנו עוונותיהם סבלנו על שכמנו ופורק אין מידם. פעם כשמלאכי חבלה פרשו רשתם לצוד נפשות יהודים יצאתי עם אחד מידידי את העיר, להחבא בשדות ויערים, עד יעבור זעם. ישבנו על נהרות העיר, וראינו עופות ובר אווזים שטים על פני המים, וכשנתייעפו שבו אל קנם, אז התפרצה אנחה גדולה ממני. ידידי שאלני, מה זאת, השיבותיו, עתה הרגשתי בתוככי בכל מילואה את קינת המשורר "גם צפור מצאה בית ודרור קן לה", ועמנו, "למה פרצתה גדריה וארוה כל עוברי דרך". לא בגויים החיים בהשקט ובטחה אני מתקנא, כי הם כולם בעיני כרוצחי נפש ישראל, ואיך אקנא ברוצחים, אבל בעופות אלה קנא קנאתי, איך מתוקה היא להם חיותם, ואיך מרה לנו חיותנו. כל יום ויום שמענו מקרבנות חדשים, ואז עשיתי מעט חשבון הנפש, מה יהא הסוף, הלא היום או מחר גם אנחנו הנותרים נלך בדרך הזו, ולמה נמות כבהמה, כסוס כפרד אין הבין. אז החלטתי בנפשי לצאת החוצה לישע אחינו בני ישראל, העטופים ברעב, והרעבים למזון חומרי וגם למזון נפשי, כי כולן הלכו כצללים, ולא מצאה ידם כח ועצמה, לעמוד ביום משבר. ואם ח"ו יקרה לי אסון על אם הדרך, לכל הפחות יהי' לי סיפוק נפשי, כי נתפסתי על דבר מצוה ומאז כמעט שיצאתי בכל יום ויום החוצה בדרך עזרה וצדקה וכמובן לא פעם אחת פגשתי מלאכי חבלה האלה על אם הדרך, כי הם לא נחו ולא שקטו יומם ולילה, לחפש אחר קרבנות חדשים, ולא פעם אמרו לי בהיותי במחנות אלה "פלשתים עליך", אבל כמו מעין "עמוד הענן" כסני מעיני הרשעים האלה. ואני ראיתי ממש נסים ונפלאות ערב ובוקר וצהרים, בכל עת ורגע, כי כל פסיעה ופסיעה
(עמוד ט)
היתה קשורה בסכנה להחרד מרשעי עולם אלה. וד' הנחני במעגלי צדק כי מצד אחד הצלחתי יותר מאשר חשבתי לעזור לנכאי לבב אלה. ומצד אחר הצילנו על דרכי המסוכנת הזו מכף כל אויב ומתנקם. ותליתי במה שאמרו חז"ל, שעקב מסירת נפש הוא הנס.

ומלבד הנסים הנסתרים האלה זכיתי לראות פעם אחת נס גלוי ממש, כי פעם בהיותי בבית גלמוד באו המשחיתים האלה וצלצלו, ואני מיד הרגשתי ממי יכול להיות צלצול כזה ולא פתחתי, והם שברו את הדלתות, ונכנסו לבית והתחילו לחפש ממוסד ועד הטפחת, בפתחם כל דלת ע"י מפתחותיהם, ואני הייתי בחדר אחד בדיוטה ראשונה. ואמרתי בנפשי, עתה נפלתי בידם, ונשבר לבי בקרבי ותרגז בטני, אבל עוד נשאר בי שביב תקוה, עמדתי כאבן דומם והתפללתי לד', הצילנו נא אך הפעם, כי הרבה עשיתי ועוד אני רוצה לעשות. שמעתי כשהם פותחים את הדלת הסמוכה לדלתי כמו טפח אחד ועוד רגע ואני בידם, אז נהיה הפלא שעברו על דלתי, וד' הכום בסנוורים, שנעלמה מעיניהם, ובשובם מלמעלה חזרו חלילה לגלות איזו נפש חיה במדור זה, וד' הצילנו אז ע"י נס גלוי מכף כל אויב ומתנקם, וקבלתי עלי לחוק הנס הזה בספר לדורות עולם, ולהודות עליו בתוך רבים, ועתה קיימתי נדרי בעת צרה.

אחרי האסון הותחלה השאלה הבוערה שאלת העגונות

אחר שזכינו לשחרור בעזרת הקל, ליום שקוינו כולנו בכליון עינים והייתי חבר לבי"ד בברוסל הותחלה השאלה הבוערה של העגונות לנסר בעולם היהדות, בתור שארית האסון הנורא. כמו האסון בעצמו אין לו דוגמא בתולדת העולם כן השאלה הזו הכרוכה בעקבה, כי הכל נעשה במסתרים חבוי מעין כל רואה, וחסרים לנו העדי ראייה. ויש להשתמש במלים של התנא האלקי (סנהדרין לז) "רשע מי הרגו לזה, אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה עפ"י שנים עדים יקום דבר". גם בשאלה שלנו כולנו יודעין היטב מה נעשה באלה האנשים שנשתלחו למחנות ההשמדה ולא שבו, אבל מה נעשה שחסרים לנו עדי ראייה. כי כל מי שראה זה לא ראה עוד אור השמש. כמו שנה אחר השחרור הוצאתי קול קורא, לעורר הרבנים שבכל אתר ואתר להתעמק יותר בשאלה זו, ומפני היותו נכתב בעוד הדבר חם אביא כאן רוב לשונו.

הקול קורא שהפצתי בשאלה זו

אל ראשי ישראל ואל הרבנים די בכל אתר ואתר. כתולדה מהמצוקה הגדולה, גזירת כליה ואבדון של קרן עם ישראל - יהודי אירופה - נשארו אלמנות חיות לאלפים ולרבבות, הן באות ומתנפלות לפני כל יודעי דת ודין וצועקות: חמלו נא, רחמו נא עלינו ועל שארית ימי חיינו, כי קשה כח הסבל. עד עתה יד המות והכליון פגעה בכל אשר לנו. כל עמל ידינו נהרס ונחמס, אבותינו ואמותינו, אחינו ואחיותנו, גם ילדינו התקוה האחרונה שלנו, נחטפו מידנו והובלו לכבשן האש. אנחנו, אוד מוצל מאש, אם אחר המות הנורא, אין תקוה לנו, לחיות בדרך כל הארץ ולהשאיר אחרינו שריד אחרון, למה לנו חיים? - בשמענו כל אלה הלב ממש מתפלץ מכאב ואיך נחשה?

לא הרי תקנות עגונות בימינו אלה כהרי תקנות עגונות בשנים כסדרן ובתקופות שלפנינו. השאלה אינה עתה על מספר קטן של עשר נשים, אך משתרעת על מאות ואלפים, ואם בשנים אחרות נכנסו ראשי ישראל בעובי הקורה כדי למצוא תקנה בעד עגונה אחת, שאבדה בעל נעוריה, על אחת כמה וכמה חובה קדושה כפולה ומכופלת מוטלת על כל רב ורב לחתור חתירה מתחת כסא הכבוד ולהתחנן מלפניו יתברך, אשר יורנו הדרך בשאלה חמורה זו הנוגעת עד נפש ישראל.

השאלה הזו איננה רק שאלת העגונים והעגונות כי אם ג"כ שאלת טהרת עם ישראל. מצב כזה, שמצד אחד יושבים אנשים גלמודים ומצד אחר יושבות נשים עגונות עלול לטמא ולתעב ח"ו את שארית ישראל, שקדוש היה צריך להאמר לו. ומה שלא הצליח האויב עד כה, הוא יצליח עתה, היינו, לטמא את נשמת ישראל הטהורה. ואם עד עתה שרף במו אש רבוא
(עמוד י)
רבבות גופי ישראל ישרוף מעתה את נשמת ישראל שנשארו בחיים, כי ח"ו תתרבה הזימה בישראל. ואיך נוכל להרים ראש מפני הרעה הרוחנית אשר תמצא את עמנו במשבר גדול כזה, הלא אלוקינו שונא זימה הוא, ובמצב הזה חבויה הסכנה הגדולה הזו, ועלול ח"ו לכלות את שארית לשד חיותנו הרוחנית והמוסרית גם יחד.

הלא ידוע לכולכם, כי בעקב האסון הנורא שקרה ליהדות הדתית ביחוד, ירדה היהדות הדתית עשר מעלות אחורנית. א) כי נוטל ממנה יסודה העיקרי, - יהדות מזרח אירופה. ב) ע"י העובדה כשהיא לעצמה, היינו, השאלות והקושיות שהתגוללו עליה מבחוץ ומבפנים ע"י האסון הנורא. ג) הרס הקהילות הקדושות באירופה, ועי"ז מיעוט האפשרות לחיות חיים דתיים כמקדם. אם אנחנו מסתכלים מסביבנו, רואים אנחנו נוראות: אין נוער! רוב הנוער עזב אותנו, ובחרו באשר מצאו : בהפקרות. הפקרות ואדישות שוררת בכל חלקי החיים הישראליים. קוינו לטוב, כי אם יזכה ד' וישארו שרידים בחיים הם יהיו הלוחמים הגדולים בעד טהרת הדת, בעד הצדק והמשפט והנה בעתה, שערוריה בישראל. רבה העזובה בקרב הארץ.

מה היה מוטל על החרדים לדבר ד' באמת לעשות בשעת משבר זו, הלא לסובב מעיר לעיר ומכרך לכרך, כמו שמובא בתנא דבי אליהו (פרק יא), לנחם את שארית ישראל הפצועה, ולנשוב בהם עוד הפעם את רוח התורה והיהדות המסורה. אבל יסתם כל פה, אם בשאלה בוערת כזו לא מצאנו ידינו ורגלינו, ואם עמדנו כאבן דוממה, כאשר לבות ישראל צועקים מכאב נורא.

ואם יאמר המתנצל, הלא כבר מסרו לנו חז"ל הקדושים המאמר "הלעיטהו לרשע", דעו נא כי אין לנו עתה ענין ברשעים, אלא באנשים הלוחמים בכל מהות נפשם, שלא להיות ח"ו בכלל רשעים. שמעו נא מאמרים, ששמענו בהיותנו בבי"ד פה. אשה אחת עגונה באה לפנינו לבקש היתר להנשא, והביאה עמה שני עדים והעידו מה שהעידו. בתוך המשא ומתן חקרנו גם על כשרות העדים ונאמנותם. קרוב אחד של האשה, נשוא פנים ונכבד לווה את העגונה אל הבי"ד. ובשמעו את זאת אמר לנו: דעו נא, כי בנפשה היא, כי אם לא תהיה לה אפשרות להנשא עוד הפעם לאיש, אז תמוט רגלה ותפול ח"ו בזנות, ותהיה מופקרת, ומזה אני רוצה להצילה, דעו כי טהרת ישראל נוגעת כאן. גם בא לפנינו איש דתי, שאשתו הומתה ונתנו לו היתר לישא אשה. חפש אחר אשה שתרצה לשמור את חוקי הדת, לנהל בית כשר, לשמור שבת ולשמור על טהרת המשפחה, ולא מצא מתאימה לו אלא בין העגונות. בא לפנינו לשאול היתר בעדה. שאלנוהו על ראיות ועדות, ומחמת שלא מצאנו אותן מספיקות, אמרנו לו, שבמקרה זה אין אנו יכולים לתת לו היתר. אחר ימים בא לפנינו, ואמר, התבוננתי בגורלי והחלטתי, שאם לא תתנו לי היתר, אשיאה כך בלא היתר. הוכחנו על פניו, ואמרנו לו, הלא בעשותך זאת תאבד את עולמך. השיב לנו, מוכרח אני לעשות כאן מסירות נפש בענין העולם הבא שלי, למסור את העוה"ב שלי בעד טהרת נפשי רוחי ונשמתי. אני רואה בגורלי, כך, שאם לא אשיאה אאבוד את העוה"ז ואת העוה"ב, ואם אשיאה אפשר שלא אאבוד גם העוה"ב, כי אשה דתית היא ונחיה עפ"י התורה.

מכל האמור יוצא, שהזנחת השאלה הזו תמשוך אחריה רעות רוחניות גדולות : א) על חלק גדול מהעם אנחנו דנים ממש דיני נפשות. ב) גורם כליון החיים לעם ישראל. ג) טומאת החיים. ד) התמוטטות הדת. ומי יאמר זכיתי לבי טהרתי מחטא זה, הלא מקרא מלא הוא, שגם רק המתרפה במלאכתו חבר הוא לאיש משחית, הינו להשחתה היוצאת ישר על ידי הזנחת הפקידו וחובתו. הן אמת שהרבה מכם רחוקים מן החלל, בכל זאת אינכם פטורים, הלא כולם אחיכם ובשרכם הם, מבני ישראל הם.

לכן התאזרו, וכל אחד יהיה בגבורים בעזרת ד'.

ההוצעות, עבודתי, וההודעות

על אודות ההתעוררות שלי בקול קורא לעשות אסיפה כללית מגדולי ישראל קבלתי תשובה מאחד מנשיאי היהדות החרדית וגדול הדור, כי אסיפה
(עמוד יא)
כזו א"א עוד להיות א) מפני חסרון אמצעי כסף הדרושים לאסיפה כזו. ב) חסרון יסודות היתר לדון עליהם, כי באסיפה כזו אינו די לבוא למנין, אלא צריכין לנהל משא ומתן של הלכה על הנושאים הנוגעים ישר לשאלת העגונות, וזה אי אפשר כי אין לנו עוד ספר "בירור הלכה" על השאלה הזו, שיהיה היסוד של השקלא וטריא. ולכן הציע הוא, שיבחרו מקודם באיזה ת"ח מסוגלים לעבודה קדושה זו, יתנו להם איזה זמן די מחסורם, שלא יצטרכו לעסוק בפרנסתם, ויניחום בבית מלא ספרים, וימסרו לכל אחד ואחד איזה מקצוע בשאלה חמורה זו, והם יבררו את ההלכה בשאלה זו שלא הובאה בשו"ע די באר, וימסרו בכתב את יסודות היתר, ואח"ז יוכלו הגדולים העומדים בראש, לבחון את היסודות האלה ולהכריע עליהם. אבל גם ההצעה הזו נשארה מעל, מהאי טעמא גופא של חסרון אמצעים, שהיא לדאבוננו מכה אנושה ביהדות החרדית, שכאשר מציגים שאלת ספרותית אז אין כסף לאדון זה. אני בראותי כל אלה, אמרתי לנפשי, אולי משמים הניחו לי מקום להתגדר, ונטלתי עלי העבודה הקדושה והקשה הזו, לעבדה בכל מיטב כחותי. ועתה אחרי עבור כמה תלאות על דרכי זה, - כי אני תולה החסרון לא בחסרון כסף אלא בחסרון הבנה, מצד אלה שהכסף בצלחתם, - הנני מושט לפניכם עבודתי בשאלה זו, ואעשה עוד איזו הודעות.

א) אינני נוטל העטרה לעצמי, שיסמכו עלי הלכה למעשה, ע"ז יכריעו גדולי הדור האמתיים. אני רק המברר את ההלכה הזו עד מקום שידי מגעת, אבל לא המכריע, אני אולי בבחינת עורך דין, ולא בבחינת שופט.
ב) כל מקצוע ומקצוע של השאלה החמורה הזו הכנסתי במסגרת של "עזרה" מיוחדת, וכל עזרה ועזרה חלקתי לשערים ולסניפים, באופן שאפשר יהיה לקבל סקירה מקיפה ובהירה מכל מקצוע ומקצוע בשאלה זו.
ג) כשבררתי מושג אחד, שעליו מוסבת כל העזרה, לא נמנעתי במקום הצורך גם לנגוע בשאר המושגים, שהם כמו סניפים להמושג הכללי, כדי למסור המושג שלפנינו בשלימות ולא תהי' תלויה מעזרות אחרות. והבדלתי רק בזה, שעל המושג שאנו דנין בעזרה זו דברתי מקיבעא, ועל המושגים האחרים מקופיא.

ד) בסוף כל עזרה ועזרה הוספתי "תמצית מכל האמור", והכנסתי בה גם המסקנות הנחוצות, ומפני הטעם האמור בסעיף ראשון כאן לא כניתי אותן בשם מסקנות.
ה) בספר ראשון נתבררו הלכות גדולות שבכל הש"ס, שהן יסודות לפתרון השאלה הזו. ובספר שני נתבררו ההלכות המיוחדות לשאלה זו בפרט.

ו) מפני שבכל כלל וכלל המובא בספר הזה לא הגבלתי את הבירור רק בנוגע לשאלת עגונות, אך השתדלתי לתת סקירה מוקפת על הכלל כולו, לכן בדין יש לקוות, שהספר הראשון יהי' מסוגל לא רק לרבנים יושבי על כסא ההוראה, אך גם לב"ב לומדי תורה או בחורי ישיבה, אלה המשתוקקים ללמוד מתוך ספר מסודר ומנופה, כי הרבה הלכות, שנשנו ונתבררו בספר הראשון הזה הן נחוצות ושייכות לידיעות לומדי תורה.
ז) הספר השני לנגד זה יש לו הכוון של תקנת עגונות בפרט, ויהי' יותר מסוגל לרבנים יושבי על מדין, שהשאלה הבוערת הזו היא אחד מתפקידים שלהם בתור רב, וגם לוא אינו גדול כ"כ לפסוק בעצמו, אבל הבקיאות בחומר של שאלה זו, היא שייכות ישר לתפקידו. לא רק להשיב שאלה צריכים להיות בקי בדיניה, אלא גם לשאלה. ומקוה אני שימצאו ג"כ הרבה לומדי תורה, שלא מן הרבנים, שיתעניינו לדעת החומר הרוחני של השאלה הזו. ומלבד זאת, גם יש בו בספר השני כמה הלכתות גדולות הנחוצות גם לשאר עניינים.
ח) כבר העירו גאוני ישראל, שהספר הזה יהי' לתועלת מרובה גם לגדולים. א) מפני החומר ההלכת המקציעית שבו. ב) מפני הסדר שבו.
ט) מקוה אני שע"י החומר רב שהצטבר בספר זה " עזרת נשים ", שיזכה הספר הזה, כמו שכתבו עליו כמה גדולים, להיות האוצר הרוחני לשאלה אקטואלית זו, וע"י התמצית שעשיתי בכל עזרה ועזרה בסופה, יהי' גם המפתח לה.

ואני תפלה, שיהא רעוא שאימא מילתא דתתקבל