תקציר המבוא:

אודות המחבר

במבוא המחבר מתאר את קורותיו בימי השואה.
הוא פותח במטרת כתיבת המבוא - להזכיר את חסדי ה' שליווהו, בייחוד בתקופת השואה.
המחבר מספר על סבו ואביו שכיהנו כאב"ד בראזלא (הונגריה). הוא מתאר את הידיעות שהגיעו אליהם בשנת תש"ג (1943) על גורל היהודים באירופה, ואת בריחתו לאורדיה מרה – גרוסווארדין.
בהמשך הוא מספר על שילוחו לאושויץ, ומתאר את עמידתו הרוחנית של חמיו. מאושויץ נלקח המחבר לעבודה בפינוי הריסות גטו ורשה, לאחר השחרור הוא נסע לארה"ב דרך שבדיה.
בסיום המבוא המחבר מספר על פעילותו לחיזוק חיי הדת בקליבלנד ועל עלייתו לארץ ישראל בתשל"ג (1973).

המבוא:

(עמוד ט)
"כוס ישועות"

"זכרתי בלילה שמך ד'" (תהלים קיט, נה).

לכל זמן ועת לכל חפץ (קהלת ) מזה עידן ועידנין נכספה גם כלתה נפשי להעלות על ספר, כל מה שראו עיני, ומה שזכיתי לשמוע מבית אבא, והסבא, וחמי זכרונם לברכה לחיי עוה"ב. ומה שאזני קלטה מפי חסידים ואנשי מעשה, זכרונות מימים עברו, חלק מהן לפני שעלה הכורת הצר הצורר להשמיד ולכלה יהדות אירופא המפוארת, בעוד שקרן התורה היה בשיא פריחתו, מרכזי תורה צצו וצמחו כמו פטריות אחרי הגשם, תורת הבעש"ט הק' התפשטה וחדרה בכל עיר ועיר, אין יותר גבולות, אין מחיצות, תורה וחסידות התמזגו בהרמוניה נפלאה, והלכו שלובי יד ביד, על אפם ועל חמתם של שונאי ישראל שלא היו חסרים באף מקום.

וחלק מהזכרונות שייכים לתקופה שמשנת תש"ג והלאה, שאז התקדרו השמים בעבים, והבעיא היהודית הפכה להיות בעיא כלל עולמית, המלכות הרשעה הרימה ראש, וחרטה על דגלה הסיסמא הידועה לשמצה "פתרון סופי לבעית היהודים", משפט שכל שומעו תסמרנה שערות ראשו, מצד אחד שונאי ישראל ממתיקים סוד איך להפטר מעם סגולה, מהצד השני סגר עליהם המדבר ללא אפשרות לצאת, והמדינות הנאורות והמתורבתות, ממלאות פיהם מים כאילו לא נוגע להם כל מה שמתרחש, ומצב זה נמשך עד שנת תש"ה. שעל אותו מצב ניתן ודאי לומר את דברי המשורר, לולי ד' שהיה לנו בקום עלינו אדם, אזי חיים בלעונו בחרות אפם בנו, ברוך ד' שלא נתננו טרף לשניהם. והותיר לנו בטובו ובחסדו הגדול, שארית הפליטה, שמהם יסוד ומהם פנה בבנייתו ושיקומו של כלל ישראל להחיות העצמות היבשות, ולהפיח בהם, אמונה ובטחון ש"הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל", וכך קולו של יעקב, נשמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים, והדיו מגיעים גם לאחינו שבגולה בכל מקומות מושבותיהם.

"עת לחשות - ועת לדבר"

שנה רודפת שנה, והדברים עומדים כשהם קפואים בזכרוני עד היום
(עמוד י)
הזה, יום בו אני מתחיל בס"ד להוציא הדברים מכח לפועל, ממחשבה למעשה, היום יום וא"ו טבת תשנ"ג, יומא דהילולא של הק' ר' יחזקאל משינווע זצ"ל, בנו של הק' מצאנז זיע"א, כמובן שלא ניתן להעלות על הנייר כל מה שהתרחש במשך למעלה מיובל שנים, אבל לפחות ציוני דרך על ידי תמצית ועיקר הדברים. ושני מניעים לדבר, א) עצם הסיפור זהו גופא ההודיה לשם יתברך ויתעלה, כי חלצת נפשי ממות, את עיני מן דמעה, את רגלי מדחי, מה אשיב לד' כל תגמולוהי עלי? כוס ישועות אשא ובשם ד' אקרא. ב) החיזוק והאמונה שזה נותן אצל השומעים בבחינת "מעשה רב" . וכמו שהתורה אומרת: (שמות י ) ולמען תספר באזני בנך ובן בנך... וידעתם כי אני ד', שע"י הסיפור מגיעים לידיעת ד', אחד מעיקרי האמונה, שהוא מצוי ומשגיח.

"זכרתי משפטיך מעולם ד"' (תהלים קיט נב).

היות ומטרת המבוא היא: שדרכו אני רוצה להזכיר חסדי ד' שליוו אותנו לאורך כל הדרך, ובמיוחד בתקופה האיומה, מלחמת העולם השניה, לכן רוצה אני להתחיל דוקא בעובדא המיוחסת לזקני הק' מ"א רבנו פנחס חיים זצוקלה"ה. הסיפור אני מוסר אותו כפי ששמעתיו ממקורות מהמנים. חסידים ואנשי מעשה, מעירנו מארגרעטן.

בידוע הוא שזקני הק' שמש כראב"ד וכאדמו"ר בראזלא במקום אביו-זקני הק' במשך ארבעים שנה. ובתקופת מלחמת העולם הראשונה, היה מוכרח לצאת משם מפני חמת המציק, ובא לעיר מארגרעטן ותקע שם אהלו כשמונה שנים בערך, וביום שהוכרז על הפסקת המלחמה, העיר כולה צהלה ושמחה, וכל התושבים יצאו בשמחה ובריקודים ממש, כששמע זקני הק' וספרו לו מהמאורע המשמח זה, התפרץ בבכי מאין הפוגות, ואיש לא הבין מה היתה הסבה לכך, אחרי שנרגע ישב על כסאו ואמר לאלה שעומדים סביבו, אתם אמנם שמחים, כי אתם לא יודעים מה שעתיד להתרחש בעוד עשרים שנה. ודבריו היו דברי נבואה ממש, כי חלפו בדיוק עשרים שנה מסיום מלחמת העולם הראשונה, עד לעלייתו של אותו רשע לשלטון שחרת על דגלו להשמיד להרוג ולאבד כל אשר עם ישראל יכונה ח"ו, ואנחנו צאצאיו לצערנו הרב, הרגשנו על עורנו ועל בשרנו את הנבואה בהתגשמותה, דרך המחנות וכבשונות האש, אשר לא יאומן למי שלא ראה במו עיניו, מה מסוגלת החיה המפלצתית שבאדם לעשות, אם לא יודעים לשלוט בה, ולהתגבר עליה.

(עמוד יא)
"ואהי תמים עמו" (תהלים יח, כד)

זקני הק' מראהו כמראה מלאך אלקים, איש קדוש ובעל מופת כרכא דכולא ביה, כל דבר, וכל פעולה הנוגעת לעבודת ד' בצע אותה בשלמות הכי מירבית שיכול להיות. כשעמד להתפלל, ראו בחוש שהוא לא שייך כבר לעלמא דין, התפשטות הגשמיות ממש, עד שלא היתה לו יותר כל שליטה על עצמו, צעקותיו המרעישות עולמות, העידו כמאה עדים על מה שהתרחש בלבו פנימה, איתדבקות רוחא ברוחא, ולא אחת קרה שבאמצע התפלה קפץ פתאום על השולחן, או שטייל ארוכות וקצרות באמצע ביהמ"ד, כשפניו פני להבים וזיקוקין די נור ניתזים ממנו לכל עבר.

דרשותיו שנשא לפני קהל מרעיתו וצאן ידו, ארכו שעות על גבי שעות, ולפעמים נמשכו למעלה מחמש שעות, ודבר בקצרה מאד, מגלה טפח ומכסה טפחיים, שאם היה אומר כל מה שניתן להאמר, יכולים להשתרע על פני ימים שלמים. בפי כל חכמי דורו היה מכונה בשם "שר בית הזוהר" עריכת שולחנו היתה ממש כעין עבודה שבמקדש, וכל מי שהיה נוכח יכול להבין את דברי חז"ל שאמרו: בזמן שבית המקדש היה קיים, מזבח מכפר, עכשיו שאין ביהמ"ק קיים, שולחנו של אדם מכפר.

"צדיק גוזר והקב"ה מקיים"

פועל ישועות לאלפי אנשים, מאות נסים גלוים ונסתרים התרחשו על ידו, ואפשר היה לכתוב על זה ספר שלם, אולם אין זה המכוון במאמרנו זה, אבל נזכיר כמה גרגרים זעיר פה זעיר שם, דברים שיש בהם להעיד על שיעור קומה של זקני הק'. משפחת וייס שגרים בבני ברק, יודעים לספר מעשה שהיה אצל דודתי ז"ל אחותו של כ"ר מר אבי ז"ל בתו של הק' רבנו פינחס זיע"א ששמה היה יענטע, שהיתה חולה, ומיד אחרי המחלה החזירה נשמתה ליוצרה, והורידו אותה מהמטה כנהוג, והיו צעקות עד לב השמים. וזקני הק' שלא ידע מכלום, יצא החוצה לקול הצעקות, וכשספרו לו במה דברים אמורים, בא לאותו חדר שהגופה מונחת שם כבר, ואמר להם הוציאו כל איש מעלי, אחרי שכולם יצאו, ונשאר עם בתו יענטע, היה שם בקבוק שהכיל חומץ, לקחו ושפך ממנו עליה, תוך כדי שהוא מדבר אליה מה את עושה? הרי לשנה הבאה את יולדת בת, ומיד הרגישו שהסדין שהיתה מכוסה בו התחיל לזוז, וכן היה שחזרה לתחיה, ולשנה הבאה ילדה בת.

(עמוד יב)
זקנתי הצ' אשת חבר של זקני הק' רבנו פינחס, בתו של הק' ר' אברהם חיים מלינסק זצ"ל, הלכה פעם אצל הק' משינווא, לבקש ישועה עבור מר אבי ז"ל, שהיה חולה, וכשנכנסה לחדרו של הק' משינווא זצ"ל אמר לה: מה עושה הראזלא רב שלי? (הכוונה על רבנו פינחס חיים מראזלא) והוסיף לומר: אל תתפלאי שאני אומר כך, תאמיני לי שהרבה פעמים אני מתבייש בשמים מהחצות (תיקון חצות) שהוא עורך.

"ואגדלה שמך"

גם את שמו רבנו פינחס כרוך עם סיפור מסוים, ומעשה שהיה כך היה. בשעת הברית היו נוכחים שם זקנו הק' ר' אליעזר מקמארנא, וגם אבי זקנו הק' רבנו יצחק אייזיק מקמארנא בעל היכל הברכה בשעת אמירת השם נתכבד זקנו רבי אליעזר זצ"ל, בקריאת השם, ואמר רק את השם "חיים", אמר לו אביו רבנו יצחק אייזיק זיע"א תוסיף גם השם "פינחס", כי אני רואה שיש בו ניצוץ של נשמת ר' פינחס בן יאיר. שהוא היה מחברייא קדישא של התנא האלקי רשב"י כידוע.

נתעוררתי לכתוב כל הסיפורים הללו ולהעלות בס"ד על הכתב מאמרי זה, "כוס ישועות", כי יום אחד לפני זה, בא אלי אברך יקר, בנו של ת"ח גדול, אשר ידיו רב לו בחכמת הקבלה, וכמובן שכח הבן יפה בגלל כח האב, אשר יש לו יד ושם עשרת מונים בחכמה זו. ונפל לידם הספה"ק אהל מועד על חנוכה, מזקני הק' שהוצאנו לאור בס"ד מתוך כ"י הק'. ואמר לי אותו אברך בשם אביו, שכדאי הוא לחיות שבעים שנה, רק לחבר ספר שכזה, שמימי רשב"י עד היום הזה, לא היה אף אחד בעולם שחבר ספר כה ענק, וכה מקיף את כל עניניה רזיה וסודותיה של חנוכה. (יותר מאוחר נפגשתי עם אותו צורבא מרבנן, וסכמנו בס"ד שנעשה כל המאמצים להוציא הספר לאור בדפוס - כי עד עכשיו הוצאנו רק את תצלום הכ"י, כמו כן להוסיף הסבר במקומות הצריכים הבנה, כדי שתהיה יד כל אדם שוה בו. הקב"ה יעזור שנוציא מחשבתנו לפועל, ספר שיאיר כל העולם כדברי המקובל ההוא, ספר שהוא בבחינת שמן טהור בחותמו של כהן גדול).

"נתתי לך שכם אחד על אחיך"

את כל כובד משקלו השקיע באבי הק' ר' יהודא יחיאל זצ"ל, שעוד בחיים חיותו כולם ידעו שאותו הועיד ליורשו וממלא מקומו1), וכן היה
(עמוד יג)
שאחרי פטירת הסבא זצ"ל בשנת ב-רצו"ת ד' דרכי איש, אבי ז"ל מילא מקומו כאב"ד ראזלא, והמשיך לנהל עדת ד' על מי מנוחות.

הנביא אומר: תתן אמת ליעקב, חסד לאברהם, וכי אפשר להעלות על הדעת שאאע"ה, הוא לא אוחז במדת האמת? או יתכן שיעקב אע"ה הוא לא איש חסד? אלא הפירוש הוא: הגם שכל אחד כלול מכל מדה טובה, אבל את הדגש הוא שם במיוחד על מדה מסויימת, ומכאן יוצא שאברהם חסד, יצחק גבורה, יעקב תפארת, משה נצח, וכו', וכו', כל המדות כלולות בכל אחד ואחד, ובכל זאת כל אחד הצטיין במדה שונה משל קודמו. ומהבא אחריו.

על אבא ז"ל: אפשר להסתפק בתואר אחד האומר את הכל, "איש האשכולות" איש שהכל בו, ובכל זאת אבא ז"ל היה בולט באופן מיוחד בגודש מדת אהבת ישראל, אהבה ללא מעצורים וללא מיצרים. כל הגיגיו מחשבותיו ורעיוניו היו, איך להיטיב לשני, איך להקל עליו את עול סבלו, איך לגרום לו נחת וקורת רוח בלי שהוא ידע, ובלי שאחרים ידעו, כל פרוטה שהגיעה לידו, לא נח ולא שקט עד שנשלחה והגיעה ליעדה, והכל בהצנע לכת ובאיתכסייא. ואלה מעשים בכל יום, והדברים מפורסמים וידועים, לכל מי שהיה שם.

"הכרת טובה"

הנושא של הכרת הטוב היה אצלו עבודת הקודש ממש, לעילא ולעילא מדרך הטבע, כל מי שעשה לו טובה הכי קטנה, ואפילו שלא לפי בקשתו, לא נח ולא שקט עד שהחזיר לו במדה גדושה, מנה אחת אפים. וכאן אני רוצה להזכיר מה שכתבנו בספרנו קול מנחם, על שאלת הקב"ה לאדם הראשון המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת? וע"ז ענהו אדה"ר האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ (בראשית ג, יב). וברש"י ז"ל שם. אשר נתת עמדי, כאן כפר בטובה. וזה נשאר לדורות ולנצח נצחים שאדה"ר כפר בטובתו של הקב"ה, וחז"ל הוסיפו אש על
(עמוד יד)
המדורה שאלמלא כתוב א"א לאומרו, וז"ל במדר"ר בראשית פ' יט, כ. ויאמר האדם... ארבעה הם שהקיש הקב"ה על קנקנן ומצאן קנקנין של מי רגלים, ואלו הן. אדם... שנא' : ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי וכו' ע"ש.

"ברוך משלם שכר טוב ליראיו"

ועל פי זה יובן מה שאמרה רחל אמנו כשנולד יוסף, ותהר ותלד בן ותאמר אסף אלקים את חרפתי. ואיזו חרפה היא לאשה שד' מנע ממנה פרי בטן? ואמרנו בס"ד, שהיות ורחל אמנו מסרה את כל הרוחניות שלה בזה שנתנה הסימנים לאחותה כדי שלא תתבייש, וכל היודע ושמע מהקרבה עילאית זו, היה בטוח ומשוכנע שרחל אמנו לא יקופח שכרה המגיע לה תמורת פעולה כה נעלה ונשגבה, והגע עצמך מה היו הבריות אומרות אם לא היו מתחשבים עם מה שהיא עשתה למען אחותה. והרי יכול לצאת מזה חורבא וחילול ד' לא ישוער, וזו היתה דאגתה וקוצר רוחה של רחל אמנו ע"ה, בחינת מה שאמר המשורר למה יאמרו הגוים איה נא אלוהיהם. (תהלים קטו), ולכן אחרי שנולד יוסף יכולה לומר . עכשיו אסף אלקים את חרפתי. שע"י לידת יוסף שהוא היורש הרוחני של יעקב אביו כידוע, ובזכותו ירדו ויצאו ממצרים בשלום, ונקרע להם הים, וכו' וכו', ובזה ידע כל העולם, שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, בזה שקבלה שכרה מושלם.

"מה בצע כי נהרוג את אחינו"

איתא במסכת יומא יב. ...מה היה בחלקו של יהודא? הר הבית הלשכות והעזרות. ומה היה בחלקו של בנימין? אולם, והיכל, ובית קודשי הקודשים, ורצועה היתה יוצאת מחלקו של יהודא, ונכנסת לחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי, ובנימין הצדיק היה מצטער עליה לבולעה בכל יום, שנאמר חופף עליו כל היום, וכו', ע"ש. וכדי להבין למה זכה בנימין דוקא שיבנה בית המקדש בחלקו? ומה ענין הרצועה של יהודא שנדחקה לחלקו של בנימין? וכדי להבין כל זה עלינו להקדים עוד שאלה, בשעה שיוסף החליט להתגלות לאחיו והמציא בחוכמתו את הסיפור מגניבת הגביע, למה בחר שהגביע ינתן דוקא באמתחת בנימין? והרי אותה ההצגה יכלה להתרחש גם אם הגביע היה באמתחתו של זבולון או דן, והתשובה היא: כי בהתגלות יוסף אל אחיו הרי נתגלה גם כן כבוד שמים, שלמעלה מדרך הטבע, שחוץ מהתגשמותם של החלומות שמלפני למעלה מעשרים
(עמוד טו)
שנה, הרי בבת אחת ראו את יישומם של כל ההבטחות והתקוות שהיו תלויות ועומדות עד הנה, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה, בית המקדש, וכו', וכו'. ואם כן ברגע אחד נפתחו השמים, ונראו מראות אלקים ממש. ולכן רצה יוסף שהתגלות זוטרא זו, תופיע ותתרחש דוקא ע"י בנימין. ולמה דוקא הוא? כי גם ההתגלות העתיד להיות בהיות ישראל על אדמתם כשיבנה בית המקדש, תהיה בחלקו של בנימין כנ"ל. ולמה דוקא בחלקו של בנימין? כי הוא היחידי שלא ראה את פני עשו לא הוא ולא אמו. וזה היה על ידי זה שיוסף שרבב קומתו לפני אמו שלא יסתכל עליה אותו רשע. ומי מסר נפשו עבור בנימין? הן כלפי יעקב אביו "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך", והן כלפי יוסף "ועתה ישב עבדך תחת הנער עבד לאדוני", אם לא יהודא, ולכן זכה וקבל חלק באותו מזבח סוד המסי"נ לדורות, "רצועה היתה יוצאת... ובה היה מזבח בנוי" רואים שוב שאין הקב"ה מקפח שכרה של כל פעולה ומעשה טוב, ואם בעוה"ז כך בעוה"ב על אחת כמה וכמה.

"הצנע לכת עם אלקיך"

שני סיפורים קטנים המאפיינים את מדת "הצנע לכת" שלו עד להיכן מגיעה. א) במשך שנים רבות הוחזק ותופעל מקוה טהרה בעיר ללא תשלום, מתוך התחשבות עם מיעוטי יכולת שאין בהישג ידם לשלם, ולכן נטל על עצמו את כל ההוצאות בלי שאף אחד ידע מזה. ונתגלו הדברים רק לאחר פטירתו. ב) כל ערב פסח נוסף על קימחא דפיסחא חולק למעלה מאלף ק"ג מצות לעניי העיר. כמובן על חשבונו, וגם במקרה זה אף אחד לא ידע מי עומד אחרי מבצע זה.

"אוהב שלום ורודף שלום"

על פי התנהגותו של מר אבי ז"ל, ניתן לומר שהיה בו ניצוץ מנשמתו של הלל שהתבטל בפני כל אדם. ומוכן להשפיל עצמו ולהתבזות, ובלבד לגרום קורת רוח והנאה לזולת. מסר נפשו ממש עבור השלום, ולא הלך לישון אם נודע לו ששני בני אדם מסוכסכים בעירו ראזלא, בה שמש כראב"ד במקום אביו זקני הק', כנ"ל. ולא נח ולא שקט עד שהשכין שלום ביניהם. כל ערב שבת עבר בכבודו ובעצמו בשוקי העיר, ובדרכי נועם המאפיינת אותו, העיר לבעלי החנויות שעליהם כבר לסגור חנויותיהם לפני שיהיה מאוחר. הרבה כתבי יד, שעמל עליהם ושם לילות כימים, ולא זכינו שבחיים חיותו יוציאם לאור, להוציא הספר הק' לב שמח להק'
(עמוד טז)
מאלסקא, שזכה להדפיסו בתוספת הגהות משלו ודברים שזקני הק' ר' משה דוד אשכנזי סיפר לאבי ז"ל, מה שראה או שמע אצל הק' ר' הענך מאלסק זיע"א. ויתר כתביו וחידושיו והגהותיו על הש"ס, ספו תמו עם פרוץ המלחמה, ולא נודע איה מקומם עד היום הזה.

על מצבתו של כ"ק זקני הק' רבנו יצחק אייזיק מקאליב כתוב: "היה ערליכר יהודי" ויכול ללמוד היטב על הדף, מר אבי ז"ל שהוא דור חמישי לאותו צדיק, יכולני לומר עליו, שחוץ מגדלותו וענותנותו ואהבת ישראל המושרשת בו בשרשים מאד חזקים ועמוקים, הוא גם יכול ללמוד שיעור על הדף.

"ויהי בנסוע הארון".

שכיבתיה דאבא מארי היתה בי"ט מנ"א שנת תרח"צ. וזכורני שבאו מכל הסביבה והמחוז, נספד כהלכה ע"י גדולי וקדושי ישראל, שהדגישו את מעלותיו ומדותיו התרומיות, ועמדו במיוחד על תמימותו, ועל החוט של חן וחסד שהי' משוך על פניו. ואיך שהביא תשועה לרבים ע"י תפלותיו וברכותיו. ובאותו לילה של פטירתו בא אלינו לפנות בוקר השכם, השומר של החברא קדישא, וכולו נבהל ונרגש ומסר לנו הסיפור דלהלן. שבהיותו על משכבו בא משהוא ודפק על החלון ואמר לו: תסתכל מה קורה בחוץ! עמד והציץ דרך החלון, והוא רואה שאלומת אש הולכת ברצוא ושוב מקבר המהרי"ץ לקברו של מו"ר אבי ז"ל, זיע"א. וכן חוזר חלילה.

"גדולים צדיקים במיתתם"

מקובל היה שכל הכפרים הסמוכים לעירנו, ששם היתה אגב טחנת קמח, והביאו גם כן שקי חטה ושעורה לביתנו להחזקת התלמידים והאורחים. בין הבאים היתה משפחה אחת שקראו לה מונדולפי, ואחרי פטירתו של ראש המשפחה, בתו הפסיקה להביא את תמיכתה כנהוג. וכך נותק הקשר בין אותה משפחה לבית אבא ז"ל. יום אחד בשעות הבוקר המוקדמות מגיעה הבת הזו לביתנו עם עגלה עמוסה מכל טוב. וספרה לנו הסיפור דלהלן: איך שאבא שלה ז"ל, בא אליה בחלום, ואמר לה למה את לא לוקחת יותר את החטה לטחון היכן שאנו רגילים? היא לא התייחסה בתחלה לדברי החלום הגם שחזר ונשנה על עצמו שלשה פעמים, בפעם השביעית אמר לה במלים הללו, אם לא תשמע בקולו עונשה יהיה גדול מאד, ותדעי לך הוא מוסיף ואומר: שהוא חי שם רק בזכות זה שהוא מחזיק ותומך בביתו של הרב.

(עמוד יז)
"יתומים היינו ואין אב"

אני חייב לפרסם ברבים שפטירתו של מר אבי ז"ל, הותירה כל העיר בכלל ואותנו בפרט כצאן אשר אין להם רועה. אדם בעל שיעור קומה כשלו, קשה למצוא, לילי סדר של פסח, ועריכת שולחנו הק' קשה לתאר אותם במלים, האור העצום שקרן מאור פניו, זרח והאיר כל פנה ופנה בבית. אמירת הברכות אצלו, אם זה קידוש או ברכת ידים והמוציא, היו לשם דבר, בדחילו ורחימו ניגש לכל דבר שבקדושה. זכורני ששנה אחת בעת אמירת ההגדה שם את רגליו על המטה והפסיק לחצי שעה לפחות וסיפר לכל בני הבית איך עלינו להודות להקב"ה על כל חסדיו וטובותיו אתנו, בשעה שאנו מברכים את הברכות, והדברים היו שמחים וברורים כנתינתן מסיני.

"אם הבנים שמחה"

אמי הצ' בתו של הק' ר' משה דוד אשכנזי, בן אחר בן עד החכם צבי זיע"א, מתוך מסי"נ ומתוך אהבה רבה הצליחה לחנך הבנים שלה, עם כל עומס ונטל האחריות של ניהול הבית, ולגדל ולחנך דור ישרים, שמונה ילדים בבית, עם כל זה מצאה עוד זמן, להקדיש מזמנה ומחוכמתה לעזור לזולת, ואנשים חשובים השכימו לפתחה, לשמוע עצותיה ואמרי פיה, קיימה בפועל כפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון. והיא המשך ממש לדרכו של מר אבי ז"ל, שחלקה כל כספה למטרות צדקה למרות שאת צרכי ביתה סיפקה בצמצום ודי הצורך ותו לא. בעידנא דרעוא לעתים קרובות אפשר לראות אצלה התרוממות הנפש ממש, כמו אצל צדיקים גדולים.

אך למותר לציין שכל מעייניה ושאיפותיה עלי אדמות היו לראות ילדיה יושבים ראשונה במלכות, מאן מלכי רבנן, גדולים ושלמים בתורה ובדרכי החסידות. וזכורני כשהייתי בגיל בר מצוה וחזרתי מהישיבה כי לא הרגשתי טוב, והייתי מוכרח לשכב בבית. אמא שמרה עלי כל הזמן וישבה ליד מטתי, וכשהתעוררתי ראיתי שעיניה זולגות דמעות. כששאלתי מה סבת הבכי הזה? ענתה לי וכי דבר קל הוא בעיניך שכבר שלושה ימים שאתה נעדר מהישיבה? עד כדי כך הגיעה מסי"נ עבור לימוד התורה.

יום פטירתה חל בג' אייר, שנה וחצי אחרי פטירתו של מר אבי ז"ל, את ארונה הכניסו לבית הכנסת כדי להספידה שם, דבר נדיר למדי אפילו בימים ההם. לפני פטירתה שהיה אז בעש"ק, עוד בקשה להביא לה נרות
(עמוד יח)
שבת קודש וברכה והדליקה כמנהגה בקודש. אחרי זה בקשה כוס חלב, ברכה עליו "שהכל נהיה בדברו" ומתוך ברכה זו נפרדה מהעולם, ועלתה נשמתה השמימה, שגם זה נהיה בדברו ודאי.

"קטונתי מכל החסדים"

חלפו רק שנים מועטות מפטירתו של מר אבי ז"ל, וכבר התקדרו השמים בעבים, התחילו בשורות איוב להגיע מכל עבר, והתקיים בנו בחוש ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. חוסר הבטחון והוודאות ואין את מי לשאול באיזו דרך ישכון אור, זה היה מנת חלקם של כל יושבי אירופא באותה תקופה. והנה את אשר יגורנו בא לנו. יום אחד יצאה פקודה מטעם הכובשים והשלטונות, שכל האוכלוסיא - היהודית כמובן - עליה להתייצב במקום מסויים תוך עשרים וארבע שעות. פשטו כל מיני שמועות שהאנשים נשלחו לסיביר, למחנה עבודה כביכול, והרבה התייצבו בחושבם שבזה תהיה להם נפשם לשלל, לי היה חבר בן עשרים בערך, והיה מלא וגדוש בתו' ויר"ש, מאיר לייב קליין שמו, בנו של ר' שמואל שמילקא ז"ל, הוא היה בין ההולכים ומאז לא שמענו שום דבר עליו, לילה אחד בא אלי בחלום כדי להודיעיני שיומא דהילולא שלו הוא א' ניסן. ולמדתי שני דברים מחלום זה. א) שחברי שבק חיים לכל חי. ב) שרצונו היה שאזכור אותו ביום פטירתו. ובמה שנוגע אלי הבנתי שלא להתייצב כדרוש. אבל מה עושים במקום זה? והחלטתי לעשות גורל, ויצא לי הפסוק "ועתה ברח לך" (במדבר כד, יא). ולא עברו כמה שעות וכבר הייתי מחוץ לתחומה של עיר, והלכתי אצל אחי שלום ז"ל2) בעיר גרוסוורדיין, ומן השמים התגלגלו הדברים ששם הכרתי את זוגתי הצדקת שהיתה מיועדת לעזר כנגדי בעתיד שהקב"ה יאריך ימיה ושנותיה בטוב עד מוע"ש, שאני מוכרח להוסיף כאן שמאות ואלפי פעמים היתה לי לעינים בעצותיה הנבונות והישרות בבחי' חכמות נשים בנתה ביתה, והיא

(עמוד יט)
נשאה ונושאת אתי בעול, מאז ועד הנה, בכל הקשור לפעולות ומבצעים למען הפצת תורה וקירוב רחוקים.

חמי זצ"ל, האדמו"ר רבנו פינחס מקעכניא, בנו של אותו צדיק ר' שלום מלאנטשין זיע"א. חמותי הצ' שלומצא בת הק' ר' מאיר מקרטשנוב ז"ל, כרכא דכולא ביה, איש מופת, שבחיו מי ימנה הן בגדלותו בתורה, והן בהתנהגותו בקדושה וטהרה, גדל בבית זקנו הק' ר' שלום שוודרון זיע"א, כל שם מאלה שהוזכרו ויזכרו להלן במאמרנו זה, ראוי הוא לקבוע לו מדור ומחיצה לכשלעצמו. ואז היינו יוצאים מהמטרה שקבענו לעצמנו, אבל זעיר פה זעיר שם, חייבים אנו להעלות מספר קוים לזכרונם.

"צדיק גוזר והקב"ה מקיים"

מסופר על חמי ר' פנחס מקעכניא זצ"ל, שהיתה אז עיירה קטנה בשם סטשעל, והיתה שם מגפה רח"ל, ובאה משלחת גדולה לחמי ז"ל שיעשה משהו, כדי לבטל רוע הגזרה, אמר להם שחייב ללכת לאותה עיירה עצמה, ושם יראה מה ניתן לעשות. נסעו יחד לאותה עיירה, וכשהגיעו לצומת דרכים המובילה לעיירה, ירד מהעגלה והלך ברגל לאורך ולרוחב, ואמר למשלחת אני מבטיח לכם שכל ילד שעוד נשמתו בגופו לא יאונה לו כל רע, ועלה שוב על הכרכרה, והמשיך אתם לעירה, והזמין את רב העירה אליו, ושאל אותו כמה "שאלות רב" היו לך השנה בעניני סירכות וטרפות? כי היו שוחטים דקות באותה עירה. ואמר לו שעד כמה שהוא זוכר, לא היו שום שאלות. אז אמר לו חמי הק' שעליו לפטר מיד את השוחט דמתא. ולסיום הוסיף ואמר לו: דע לך, ששולחן ערוך יו"ד מתחיל בהלכות טרפות ומסיים בהלכות אבלות לומר לך, שאם לא נזהרים ח"ו בהלכ' שחיטה וטרפה, העסק מסתיים בהלכות אבלות רח"ל. ועל ידי אותו מעשה שהיה כל התינוקות שנולדו באותה תקופה היו נחשבים ממש כמו בניו של חמי הק'.

בהיותי סמוך על שולחנו של חמי הק', זכיתי להכיר ולראות בחוש המושג "אשה גדולה" (מלכים ב' ד'), גדולה במדות, גדולה במעשים, הזכרנו כבר שהיא היתה בתו של ר' מאיר מקרטשנוב בנו של הק' ר' מרדכי מנדבורנא זיע"א. מסופר שכשהיתה עוד ילדה קטנה היתה מאד חביבה בעיני הק' מנדבורנא, ביתו של חמי זצ"ל המה הרבה אנשים שבאו אליו על מיני בעיות. מגיע לפעמים שהסבו על שולחנו כשמונים איש ויותר. ובפרט בשבתות וימים טובים, והיא טיפלה בכל הקהל הגדול הזה,
(עמוד כ)
והיא שעמדה כמפקד בגדוד לנצח על המלאכה מלאכת הקודש, לנהל בית התבשיל עם כירים וסירים ענקיים, וזכתה לגדל בנים קדושים וטהורים ממשיכי השרשרת.

"בתוך עמי אנכי יושבת"

כמה דוגמאות מהתנהגותו הק' בעת יצאנו לגולה למחנות הריכוז. ביחד עם כל קהלתו הק'. חצי שנה לפני הגירוש הסופי כבר התחילו האנשים לברוח ולעבור את הגבולות מהונגריה לרומניה, שאלתי את חמי הק', האם אני יכול להתחיל לפעול גם כן בכיוון זה? אמר לי לא! איפה שכל עם ישראל הולכים שם נלך.

שבועיים לפני חג הפסח של שנת תש"ד, המצב החמיר, והתחילו צרות רבות ורעות להלכה ולמעשה, ואז חמי הק' קרא לי ואמר לי בזה הלשון. תשמע בני, אני חשבתי שהם הולכים רק על הגוף, עכשיו אני רואה שהם רוצים גם הגוף וגם הנפש, ולכן נפלה נא ביד ד' כי רבים רחמיו. אתה רוצה להתענות אתי שלושה ימים רצופים? אמרתי לו כן. ואחרי תענית של שלושה ימים יחד. הוא המשיך להתענות יום אחר יום.

"קוב"ה אורייתא וישראל חד הוא"

לב מי לא יקרע בראותו יוצא מביתו אל יעד בלתי ידוע, אל עתיד מלא חושך ענן וערפל. אבל עם הספר תורה ביד, שני ספרי תורות אהובים ונעימים, שבחייהם מעולם לא נפרדו, וגם עכשיו הם דבוקים וצמודים אחד לשני. "תרי רעין דלא מתפרשין".
כשיצאו למחנות, היתה פקודת היום להוריד את הזקן, מי שלא הוריד הוא ממש מכניס עצמו בסכנת נפשות, חמי הק' היה היחיד שלא ציית להוראה, וכדי לסמאות עיניו של השטן הלך כל הזמן עם תחבושת על הפנים, כדרכם של כואבי שיניים.

"רבתי בגוים - היתה למס"

את מוראות וזוועות המלחמה לא רוצה אפילו להעלות על הכתב. משתי סיבות. א) אין בפי די מלים כדי לתאר ולהסביר את כל מה שעבר עלינו וכל מה שסבלנו מידי החיה הנאצית. ולכן מי שלא ראה במו עיניו יהיה קשה להכניסו לתוך התמונה, כי פשוט לאו כל מוחא סביל דא, קשה להאמין שהדברים הללו התרחשו במציאות ואין אלה סתם הזיות.
ב) ספרים למאות ולאלפים נכתבו בנושא זה אם על ידי עדי ראיה או
(עמוד כא)
שמיעה, או בדידי הוה עובדא, והם בהישג ידו של כל אחד ולכן אין אני רואה צורך לכתוב על דברים שהם בבחינת ולמפורסמות אין צריך ראיה, אבל אני רוצה להעלות ולדלות מזכרוני כמה עובדות הבאות להוכיח על חוזקו ועוצמתו של בן ישראל ועל הנקודה הפנימית החבויה וטמונה בו ששום גורם ושום כח בעולם לא יוכל לשלול אותה ממנו. וכח זה התגלה במיוחד דוקא באותם התנאים של אז שאנשים שהם לאו דוקא חסידים ואנשי מעשה, אלא מה"עמך" גילו עוז ותעצומות בצורה עילאית וחרפו נפשם כדי לקיים עוד מצוה ועוד מצוה כשחייהם תלויים להם מנגד פשוטו כמשמעו.

"כפלח הרמון רקתך"

כשהגענו למחנה עבודה אושוויץ הידוע לשמצה ולדראון עולם זה היה שלושה ימים לפני חג השבועות, כמו שידוע שהמחנה היה מוקף גדר מחושמלת מכל עבריה, וכל מי שמתקרב אליה, הוא מגיע בשניה אחת לעולם שכולו טוב. והנה אני רואה שאנשים רצים בחופזה לכיוון הגדר דוקא. הייתי מאד סקרן לדעת מה מושך אותם דוקא לשם, ולהפתעתי הרבה גליתי למה רצים ועל מה רצים. מי שהוא מצא כמה דפים מתוך מחזור לחג השבועות שבהם נמצא ה"אקדמות" שאומרים כפי המנהג לפני קריאת התורה בחג קדוש זה. כ"כ התרגשתי ברגעים אלה, ואמרתי רבש"ע? הרי רק בגלל מעשה זה, אתה חייב לחלץ עמך ישראל מהצרה והשביה בה הם נתונים.

"טוענת עולך, יחידה ליחדך."

כשהרוסים התקרבו, והגרמנים ימ"ש התחילו להרגיש שהאדמה בוערת תחתיהם, אבל לא מוכנים עוד לוותר על השלל היקר שנפל בידם, עד שלא יקיזו את טיפת דמו האחרונה, החליטו שם בדרג גבוה שאת כח אדם שניתן עוד להפיק ממנו תועלת יועבר לגרמניה, וכך יום אחד מצאו עצמם רבבות אנשים לוקחים עצמם כל עוד נשמתם באפם מגיטו ורשא למחנה ברסלאו בגרמניה, והיתה שם אנדרלמוסיא ובלבול שאי אפשר לשער, אבל דבר אחד היה ברור, שאסור להזדהות כיהודי כי מסחורה זו היו מתפטרים מיד, עם סיבה או בלי סיבה, וזה אלץ אותנו לשמור על השתיקה, ולקיים בכל אחד ואחד כבדהו וחשדהו. שמתי לב שבתוך כל הערבוביא שהיתה שם, בני ברית ולהבדיל שאינם בני ברית, היה שם ילד צעיר מאד, וראיתי איך שכל בוקר היה הולך ליד פסי הרכבת
(עמוד כב)
ומדבר לעצמו, משום מה היה לי הרושם שילד זה משלנו הוא. ורציתי לקרב אותו אלי, שיהיה לו לפחות אח לצרה, יום אחד הלכתי אחריו עד שנצמדתי אליו ואמרתי לו : ילד! תגיד לי, נכון שאתה יהודי? לשמע שאלה זו נבהל ונפעם כולו, כי פחד ממני שאולי אני טומן לו פח. כדי להרגיע אותו אמרתי לו: אין לך מה לדאוג גם אני יהודי כמוך וחבקתי אותו וישבנו לבכות יחד על מר גורלנו כמעט חצי שעה, כשנרגענו שאלתי לשמו איך קוראים לו? אמר לי: שקוראים לו יצחק וויניג מעיר וורשא . אחרי שסר ממנו הפחד אמרתי לו שוב, מה אתה לוחש לעצמך כל בוקר כשאתה מתהלך לבד? והוא מסר לי הדברים דלהלן : בשעה שאנשי הס.ס. באו לקחתו עם עוד הרבה ילדים, רצה אמו אחריו ואמרה לו : תשמע בני? תורה לא למדנו אותך כי לא היתה לנו האפשרות לכך, אבל "שמע ישראל" כן אתה יודע, תחזור על זה בכל עת שאתה במצוקה, איפה שלא תהיה, ואת מצוותה אני עוד שומר, ולאן שאני הולך אני חוזר שוב ושוב על הפסוק שמע ישראל. אכן "טוענת עולך", ואיזה עול כבד טוען על שכמו עלם רך ואומלל זה, ובכל זאת "יחידה לייחדך", אנחנו היחידים בעולם כולו המייחדים שמו בכל תנאי ובכל מצב. אותו פסוק שיצא מפיהם של השבטים שבטי יה עדות לישראל, כמובא במדר"ר בראשית צח, ד. ע"ש. ואותו פסוק עודנו חי וקיים בתוכנו עד היום הזה.

"כבושה בגולה, לומדת יראתך"
אחותי הגדולה ז"ל. ששמה היה ביילא, א"א לשער גודל צדקתה והדקדוק בעשיית המצוות, והזהירות מקלה שבקלות, כחמורה שבחמורות. כשהגיעה לפרק בתולה נשאת, גדולי עולם הריצו שליחים כדי לזכות בה עבור יוצאי חלציהם, יומא דהילולא שלה חל ביום כ"ב ניסן (יום ח' של פסח בחו"ל) והלכה על קידוש ד', ביחד עם בעלה הק' הרב אברהם דב, בן הק' ר' יהושע, בן הק' ר' יעקב פרנקפורטר זיע"א. אחותי ז"ל היתה במחנה אושוויץ-ברקנו, וכ"ה כסלו זמן חנוכה ממשמש ובא, ומה עושים כדי לקיים מצוה חשובה שכזו. הרי להעיז אפילו לדבר על דבר שכזה אפשר לשלם במחיר של חיים ח"ו. אבל אצל אחותי ז"ל השאלה היא להפך, מה לא עושים כדי לקיים מצוה חשובה שכזו? ובכן הדבר הראשון מוותרים על מנת לחם שזהו המזון הבסיסי והיחידי ליום שלם, כדי לקבל תמורתו נרתיקים של כדורי-אקדח, כדי שישמשו כנרות לחנוכה. והדבר השני מוותרים שוב על מנת לחם של יום נוסף כדי להשיג קצת שמן. ומהיכן הפתילות? על זה כבר לא צריך מנת לחם, אלא פשוט
(עמוד כג)
מוציאה כמה חוטים משמלתה והרי לך כל מה שדרוש להדלקת נרות חנוכה. ושם בצריף, הדליקה נר חנוכה, דבר הכרוך בסכנת נפשות ממש. "כבושה בגולה" ובכל זאת "לומדת יראתך."

"למען קדושים מושלכים באש, הושענא".
אותו פרק שאחותי ז"ל הגיעה למחנה, היתה בחודש השלישי להריונה. כמובן לידות וילדים בגיל רך אין להם מקום במחנה עבודה. אבל בכל זאת הציעו לה הצוררים האכזרים, שאם תסכים למסור לידם התינוק אחרי שיצא לאויר העולם, יהיו מוכנים לתת לה נפשה לשלל ולהשאירה בחיים. אבל היא לא הסכימה בשום אופן, באמור להם : מה שהקב"ה נותן חייבים לשמור עליו. וזוהי אחת הסיבות שנשלחה כמה שיותר מהר לעלות על מזבח קדושת ד', הי"ד.

"וחי אחיך עמך"
כשהיינו בגיטו וורשא, היו לוקחים אותנו יום יום לעבודה, על משאיות דחוסות עד אפס מקום. בקושי היה מקום לעמוד. שטח העבודה היה להקים בונקר ענק באורכו ורוחבו. יום אחד הגענו לשטח כרגיל ופתאום מולנו ממש הגיע מי שהוא עם רכב. יצא מרכבו ושלף את אקדחו וירה יריה אחת באויר - יותר מאוחר הבנו שזה היה סימן לפתיחת המרד. - ופתאום נשמעו יריות מכל הכיוונים, ומכל העברים, וא"א לזהות מי התוקף ומי הנתקף, ותוך רגעים מספר כל הרחבה היתה מלאה פגרים מתים שנפלו משני הצדדים. ואנחנו עומדים תוהים ובוהים ולא ידענו מה עלינו לעשות. לא עברו אלא דקות אחדות ואנשי ס.ס. שהיו שם התקרבו אלינו, והכניסו אותנו לחדר ענק סגור מכל הצדדים, וחשבנו שהנה עוד מעט ויבואו בטח לשחרר אותנו כשיעבור הזעם, אבל ראינו שעברה שעה, ועוד שעה, ואין דורש ואין מבקש, נסינו לפרוץ הדלת ולצאת, אבל הדלת היתה מלוחות פלדה שלא ניתן בשום אופן להתגבר עליהם. והיות ולא ידענו כמה זמן יהיה עלינו לבלות בגן-עדן זה? והיתה שאלה של קיום ממש, היו אנשים חלושים שבשבילם זה היה ענין של פקוח נפש ממש, אז הוחלט בינינו שכל מי שיש לו מזון מסוג כל שהוא שיניח אותו באמצע, ומי שמרגיש עצמו שאינו יכול להחזיק מעמד, שילך ויקח ממה שנמצא במרכז החדר. חמשים שנה חלפו מאותו סיפור. ואני עומד היום ותוהה איך זה יתכן שאז היתה אחדות בדרגה של הקרבה למען הזולת, ואיך המצב היום? התשובה היא: כי אנחנו מצפים לתשועה
(עמוד כד)
גדולה שעומדת להתרחש בקרוב בס"ד, כי הרי אנחנו ממש בעיקבותא דמשיחא לפי כל הסימנים שנאמרו בחז"ל ובספה"ק, ולכן גם מאידך גיסא, ההתנגדות של הבעל דבר גוברת והולכת, ומפעילה את כל מלוא כובד משקלה כדי להפריע ולשבש את מהלך הדברים.

"ובכל זאת שמך לא שכחנו"
לא יאומן, אבל זאת עובדא. אנשים שהגיעו למחנה אחרי יום עבודה מעייף ומפרך, וברוב המקרים גם תוספת של מנה גדושה המורכבת ממכות ובעיטות, ובקושי הרגליים הבצקות נושאות את העצמות היבשות. ובהגיעם למחנה עליהם לעמוד בתור כדי לקבל את לחם חוקם שאין בו שיעור כדי חיותו, אבל לפחות יש בו שיעור שלא למות. וראה זה פלא שהיו כמה כאלה שקודם כל עמדו בתור כדי לזכות בהנחת תפלין של יד בלבד (כי של ראש לא היה), שבדרך לא דרך נמצאה במחנה, בטח מתוך עזבונו של אחד מבאי שער המחנה, ולפעמים בגלל זה עלולים להפסיד את המזון המיועד להם, ובכל זאת... ובכל זאת שמך לא שכחנו, כמדומני שאפילו מלאכים ושרפים יש להם ממה לקנאות בעם ישראל, להם אין בחירה, להם אין נסיונות שכאלה, להם אין להט החרב המתהפכת מול העינים, חרב הנתונה בידו של עשו שכל כולו, וכל קיומו מבוסס על החרב. "ועל חרבך תחיה".

"נדחי ישראל יכנס"
מיום שיצאנו ממחנה אושוויץ, והובילו אותנו לגיטו ווארשה, כבר אז הרשעים הפרידו ביני לבין הרבנית תליט"א, ולא קרב זה אל זה, ואחד לא יודע מה נעשה עם השני, ואחרי גמר המלחמה, ע"י מברק שנשלח לפני ששה חודשים ונשאר תקוע באיזה שהוא מקום, אז ידעתי שהרבנית ב"ה עודנה בחיים והיא נמצאת בשוודיה. כמובן שאחרי פרוצידורה שלמה כדי להשיג הניירות הדרושים הגעתי לשם, וגליתי להפתעתי שאיך בתנאים לא תנאים הקימה מחנה חרדי כדי להמשיך בדרך ישראל סבא כמו מלפני המלחמה. וכמו כן בית ספר "בית יעקב" משמונים בנות.
וזכורני שמיד שהגעתי לשוודיה, והחוק אומר שלפני שנכנסים למדינה, חייבים לשהות פרק זמן במחנה הסגר הנמצא בעיירה הנקראת קרנטין, עיירה זו היא מוקפת תעלת מים מכל ארבעת רוחותיה, וניתן ליכנס אליה רק מצד אחד. לילה אחת יצאנו לנשום קצת אויר, וראינו שמהעבר השני של התעלה היו ארבע בנות מבני עמנו, שהתנהגו בקלות
(עמוד כה)
ראש ובזחיחות דעת עם כמה בחורים שאינם בני ברית לצערנו דבר שהיה נפוץ אז. בלחץ התנאים בהם היו נתונים, ולמרות המרחק שהפריד בינינו, הצלחנו ליצור אתם קשר, ונוכחנו לדעת שהן ניצלו ממות בטוח בדרך נס. ואז הרמתי קולי ואמרתי להן, בנות יקרות שמענה! רבבות אלפי ישראל והוריכן בתוכם, תפלתם האחרונה בשעה שהכניסו אותם לתאי הגזים ולכבשונות האש היתה, שאף אחד מהבנים שלהם לא ימכור ח"ו את נשמתו בעד בצע כסף, ואמרתי את זה כל כך בהתרגשות ובבכי, עד שגם הן הצטרפו לבכיות שלנו. ולמחרת היינו בשטוקולום, וראינו שהן נרשמות לעלות לא"י, כך לפעמים במספר מלים חמות היוצאות מן הלב, אפשר להציל דורות שלמים.

"בית ועד לחכמים"
משוודיה הלכנו לארצות הברית גיסי הק' ר' שלום יששכר דב זצ"ל, הרבי מקעכניא, אז היה עוד בחיים, ואחר כך קבענו משכננו בקליוולנד-אוהיו, ונתקיים בנו בס"ד, שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה (תהלים צ.), שזכינו לעשות שם דברים גדולים (כמו שנפרט להלן בס"ד), וביתנו שימש בית אכסניא לגדולי ישראל, ראשון בקודש היה רבנו הק' מסאטמר זצ"ל שהיה אורחנו יותר משבוע, וצמוד לדירה היה לנו שם חצר גדולה, ובית מדרש, ומקוה, וגלינו שם קן של יונים, וזכה רבנו הק' לקיים בעצמו מצות שלוח הקן, אבל כדי שלא יהיה לזה דין של מזומן, בקש ממנו רבנו זצ"ל להפקיר הבית. ואמר לי בבדיחותא האם אתה לא מפחד שאני לא אחזיר לך הבית? שהרי אני יכול לזכות בו אחרי שהפקרת אותו. אמרתי לו על דעת כן. והיה אצלנו גם כן הרבי מדעש זצ"ל. הגאון המפורסם ר' אהרן קוטלר זצ"ל היה אצלנו פעמיים, בפעם הראשונה בא יחד עם הגאון הרב אליהו מאיר בלוך זצ"ל ראש ישיבת טעלז, כדי שנעזור להם בהתרמת אנשים אמידים עבור קיום המוסדות, וב"ה חפץ ד' בידנו הצליח ועזרנו להם בצורה מכובדת, ובדבר רציני, בפעם השניה בא הגאון ר' אהרן שוב לשם ביקור שיש בו משום הכרת הטוב. כמו כן בין באי ביתנו היה הק' ר' מנדל מסטרופקוב זצ"ל, ועוד, ועוד.

"דברים היוצאים מן הלב נכנסים ללב".
כשהגעתי לקליוולאנד, יוצאי מרמרוש אירגנו יום זכרון לזכרם של תושבי העיר שנספו בשואה. העצרת היתה בבית הכנסת ששם התפללתי גם כן. בבית כנסת הייתה עזרת נשים, ובכל זאת ראיתי שגם הנשים ישבו
(עמוד כו)
בביהכ"נ עצמו, אלא שהגברים ישבו מצד אחד, והגברות מהצד השני, לא מצא חן בעיני הדבר, והיה שם רב אחד, שמפני כבודו אין אני מזכיר את שמו, נגשתי אליו ואמרתי לו : כבוד הרב! אם ישנה עזרת נשים, למה שישבו בביהכ"נ, ולא למעלה בעזרת נשים! אמר לי אל תשכח שאתה באמריקא, וכאן שונים פני הדברים מאשר באירופא, ולא כדאי לעשות מזה סיפור וכו' וכו', תוך כדי שיחה עם הרב ההוא, אני שומע שמכריזים שמכבדים אותי לעלות על הבמה כדי לשאת את דברי, עליתי על הבמה, אבל, במקום לשאת את דברי על השואה ועל החורבן שזה היה ענינא דיומא, פתחתי ואמרתי : רבותי! אנו אמנם עומדים לערוך טקס אזכרה לקדושים אשר בארץ המה, ובטוחנו, שנשמותיהם הטהורות נמצאות כאן, והם ישמעו את כל מה שאנחנו נדבר בס"ד, אבל אני מתבייש להתחיל לדבר, כי הם הלכו על קידוש ד', ולא העלו על דעתם שיתכן דבר כזה שישבו אנשים ונשים בתוך בית כנסת. ולכן אני מבקש אף על פי שיקח כמה דקות, כל הנשים מתבקשות לעלות לעזרת נשים, וכן היה שקבלו את הדברים בהבנה רבה, וללא כל התנגדות או סימנים של אי שביעות רצון. אחי ורעי, הסיכום מכל הנ"ל שאם מגלים אפילו קצת של מסי"נ, ישנה ס"ד מלמעלה, ומצליחים.

"ויחן את פני העיר".

על פסוק זה אומרים חז"ל שתקן להם תקנות (עי' מס' שבת לג:) ואחת התקנות היא : שתקן להם מרחצאות. ולכן מיד עם הגיענו לקליוולנד הלכתי לראות את המקוה, חוץ מזה שהוא ישן נושן ולא מתאים כבר לגיל הצעיר, שמחפש גם הטוב וגם היפה. נוסף לכך היתה שאלה רצינית מבחינת הלכה, שהצנורות לא עוברים ישר מהגג לאוצר מי גשמים, וההשקה נעשית דרך צנורות מברזל, שאלתי את הבלן איך לא מתקנים דבר שכזה שיכול להיות ח"ו לעיכובא לדעת כמה פוסקים? ואמר לי שהוא לא יודע למה, כי הוא עובד כאן בסך הכל חמש עשרה שנה, ופניתי לאחראים על המקום, ולא קבלתי מהם שום תשובה שתניח את דעתי, ולא היתה לי בררה אלא ללכת ולתקן הכל בעצמי וההוצאות על חשבוני כמובן. ולא די אלא היו כאלה שיצאו נגדי בטענות מי שמך לאיש שר ושופט, אבל ב"ה לא התפעלתי מזה ולא נפלתי ברוחי, א) היות וכל כוונתי היתה לש"ש, ב) אחרי שפניתי לכל הנוגעים בדבר ולאף אחד לא איכפת לו, קיימתי בעצמי במקום שאין אנשים השתדל להיות איש.

למרות התיקון גדול שעשינו באותו המקוה הישן, לאחר כמה שנים
(עמוד כז)
החלטנו בס"ד, להתחיל לטפל בהקמת מקוה חדש ומשוכלל, שיקרב עוד ועוד אנשים, שיתחילו לבקר במקוה, כשהתחלנו לבדוק מה הסיכויים והאפשרויות התברר לנו שקיים כבר איזה גוף שחשב על רעיון זה, אלא שכבר שנים שהם אוספים כסף למטרה זו, ונכון להיום יש להם בסך הכל בקופה, אלף ומאה דולר. זה אמר לי אחד מראשי ישיבת טלז. היו שם שני אחים ממשפחת שפירא, הידועים כעסקנים רודפי צדקה וחסד. ובקשתי מהם שנעשה אספה ונדון בנושא, קשה היה לי לשכנעם, אבל ב"ה בסופו של דבר שמעו בקולי, אף על פי שהזהירו אותי שאף אחד לא יבוא ולא יצא כלום מזה. למען האמת הם לא טעו בהערכתם, כי מתוך ארבע מאות הזמנות ששלחנו הגיעו שני האחים הנ"ל, ועוד בנו של אחד מהם, ואני הרביעי. חכינו שעתיים תמימות ואף אחד לא הגיע. ואמרתי להם אם כבר אנחנו פה לא עוזבים המקום עד שנצא עם החלטה סופית שבונים מקוה בס"ד. ולחצתי עליהם קצת עד שהסכימו. ומיד צלצלתי לאברך אחד מתווך דירות ומגרשים קראו לו פרץ מאנדל. אמרתי לו שאני מחפש מקום להקים מקוה, אמר לי לזה צריך הרבה הרבה כסף, אמרתי לו שאני מכיר מקום מתאים פינתי, ששם גר רופא אחד, ואם ירצה למכור, זה יהיה המקום האידיאלי בשבילנו, אמר לי המתווך גם אם יסכים למכור, זה מקום יוקרתי, ובודאי יבקש מחיר מופרז עבורו. אמרתי לו בכל זאת בוא ננסה ונלך אצלו. תוך כדי נסיעה חממתי את האברך עצמו, ואמרתי לו שמקוה זה ענין של קדושה, וקיום המצוה היא גופא קידוש ד', וכשהולכים על קידוש ד' מצליחים. תכנס אצלו ותציע לו העיסקא, ותגיד לו שאנו מוכנים לתת ארבעת אלפים דולר דמי קדימה, והא לך כבר מאתים דולר על חשבון. הוא נכנס אצלו. ואני חכיתי לו ברכב. כשכל כולי תפלה שהקב"ה יצליח דרכנו. לא עבר הרבה זמן, והאברך יצא כולו קורן משמחה ואומר לי: רבי! מזל טוב, העיסקא בוצעה כמתוכנן, כמובן לשמחתי לא היה גבול, אותו לילה עוד, הזמנתי שוב האחים שפירא, והם הזמינו אחד עשר איש ובאותו מעמד עצמו אספנו כל הכסף, והמגרש כבר שלנו אחרי שלושה ימים בסך הכל. ושם נבנה בס"ד מקוה עם כל ההידורים ההלכתיים, ועם כל השכלולים, ומקוה זה היה לנגד עיניהם של כ"ק האדמו"ר מסאטמר זצוק"ל, וראש ישיבת טלז וליקווד, ועוד כמה גדולים, וכולם גמרו עליו את ההלל, וביחס לאותה תקופה קרוב כבר לחמשים שנה, זה היה ממש נס בתוך נס, ושוב רואים כמה גדול כוחה וגבורתה של מסי"נ, לא עברה תקופה וכבר המקום התפרסם, ושמו הטוב הולך לפניו, ומאות מבנות ישראל קדושים נוהרים אליו.

(עמוד כח)
"מקדש עצמו מעט מקדשים אותו הרבה."

הדירה שבה גרתי, זו היתה וילה עם מרתף למטה, היות והיה שם בית כנסת, רציתי מאד שיהיה גם מקוה במקום, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי, כי זה כרוך בכל מיני רשיונות ואישורים למיניהן שלא המקום לפורטן כאן. ולכן היינו בטוחים שהמאבק לא כדאי אם הכשלון צפוי מראש.

אבל לנסות הרי מותר, אומר ועושה צלצלנו למשרד העבודה... והסברנו להם בדיוק מה אנחנו רוצים להקים ומהי מטרת המקוה. ובקשנו את עזרתם שישלחו לנו פועלים בעלי מקצוע לשם הקמת המקוה. למחר בבקר השכם מופיעים שני גברתנים שחורים כעורב, אחרי שהציגו עצמם מי הם ומה מטרתם, בקשו שנתן להם כלי עבודה, פטישים, איזמלים, קרדומות, וכו', אמרנו להם שציוד כזה לא מצוי ברשותנו, לא חשבו הרבה, חזרו לאחוריהם ותוך פרק זמן באו שוב עם כל הכלים הדרושים והתחילו לעבוד בקצב מזורז, ולא עברו אלא יומיים וכבר הבורות עומדים הכן.

תוך כדי עבודה היו מן השכנים שעינם צרה בנעשה אצלנו וצלצלו לעיריה לדעת אם הפעולה היא חוקית אם לא. ומיד הופיעה ועדה שלמה, פחדנו מאד שלא יחייבו אותנו להחזיר העפר למקומו ואולי גם בתוספת תשלומי כפל, בדקו הבורות מכל הצדדים, שאלו מספר שאלות, ואשרו שהכל ע"פ החוק, ואין בזה שום חריגה, והלכו כלעומת שבאו, וראינו בזה אות מן השמים, שגם למעלה מסכימים עם מה שאנו עושים. חכינו שהפועלים יבואו כדי לקחת שכרם המגיע להם. עברו כמה ימים והם לא מופיעים. צלצלנו למשרד העבודה, וספרנו להם שוב את כל הסיפור, ומסרנו להם את שמותם של הפועלים, והם אמרו שלא שלחו שום פועלים, וגם לא רשום אצלם שמות שכאלה. ודבר זה נשאר אצלנו כתעלומה עד עצם היום הזה.

"אין דבר נעלם ממך"

ואם בתעלומות איירי, רצוני להוסיף כאן עוד סיפור שקרה לי באותם השנים הראשונות שהגרנו לארה"ב, הרבה מתושבי העיר נסעו אצל קרוביהם במקומות אחרים, וכך יצא ששנה אחת נשארנו ללא כהן בראש השנה דוקא, והיה לי מזה עגמת נפש גדולה מאד. אני הייתי בעל תפלת מוסף לפני העמוד, וכשהגענו לברכת רצה פתאום מופיע מי שהוא
(עמוד כט)
ליד הארון קודש, והתחיל לברך הברכה בניגון וסלסול כל כך ערב לאוזן, שלא אשכח אותו לעולם. אחרי התפלה שאלתיו לשמו, ענה לי שקוראים לו ישראל יצחק, הוא הופיע גם למחר יו"ט שני של ראש השנה, ונתננו לו עליה לתורה כמובן, ומיד כשעלה לתורה התפרץ בבכי חזק, ולא ידענו מה לעשות אתו ומה להגיד לו, כי לא ידענו מה היה לו. ואותו סיפור חזר על עצמו גם ביום כפור. אחרי ערבית של מוצאי יו"כ, שאלתי למקום מושבו ונתן לי כתובת מסויימת, לא עבר אלא זמן מועט ושמעתי שהוא חולה, הלכתי לבקרו, ונסיתי להוציא מפיו מי הוא ומה מעשיו, ולא הצלחתי להוציא ממנו ולו מלה אחת. ואחרי יומיים שבק חיים לכל חי.

"והיית אך שמח"

על הפסוק: כי בשמחה תצאו. ובשלום תובלון. אומרים תלמידי הבעש"ט הק', על ידי שמחה תצאו מהגלות. ואני רוצה לסיים מאמרי זה בסיפור קטן שהתרחש אתי. באותה תקופה ואני בתוך הגולה, עבדתי אצל גוי, ותפקידי היה, להוביל גללים לזיבול, מהרפתות לשדות, עבודה לא קלה ולא נעימה בכלל. פעם אחת כדרכי כל יום יצאתי עם העגלה העמוסה, והנה נתהפכה העגלה, וכל התכולה נשפכה למטה והסוס רובץ תחת משאו, והייתי יחידי עומד תוהה ובוהה ולא ידעתי מה לעשות? כך עמדתי ובכיתי זמן רב. ופתאום התחלתי לשיר "כי בשמחה תצאו... ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה", והתפללתי להרים - אלו ההורים, ולגבעות - אלו האמהות, שיחלצו אותי ויעזרו לי לצאת מהמצב שאליו נקלעתי, שאי אפשר לתארו במלים, ושרתי אותו ניגון גם על הפסוק "עבדו את ד' בשמחה", תוך זמן מועט הופיע לפני גוי, וראה את המצוקה שאני נתון בה, ואמר לי: מה אתה דואג? ועזר לי להרים העגלה, שאוכל להמשיך הלאה.

"הטוב שמך ולך נאה להודות"

לפיכך אנחנו חייבים להודות ולהלל, לשבח ולפאר, למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הנסים האלו. והתקיים בנו ממש כפשוטו, "כי חלצת נפשי ממות, את עיני מדמעה, את רגלי מדחי", ולא די בזה, אלא "אתהלך לפני ד' בארצות החיים", שזכינו בס"ד לעלות לארצנו הק', בז"ך סיון תשכ"ג, ועברנו כמעט בכל רחבי הארץ אם בשבתות או במלוה מלכה, אם בערים, ועיירות או ביישובים וקיבוצים, עשינו לילות כימים, חרשנו וזרענו במקומות שהם בחינת קרקע בתולה מבחינה רוחנית. ארץ
(עמוד ל)
לא עבר בה איש, ובכל מקום שהיינו שם, הצלחנו בס"ד לעשות נפשות לד' ולתורתו.

כך חלפו עשר שנים של פעילות ומעשים ללא הפסק, בשנת תשל"ג הלכתי להשתטח על אחד מקברות התנאים הק', והתפללתי מעומקא דליבא שנזכה לעשות משהו, כדי להנציח את תודתנו לבורא ית"ש על אחת מאלף אלפי אלפים, ורבי רבבות פעמים הטובות שעשה אתנו, שזכינו לצאת בשלום מתוך לועו של אריה. הפח נשבר ואנחנו נמלטנו, וכך במשך שלושה ימים הזלתי דמעה ברחמים ובתחנונים, שהקב"ה יתן לי את ההזדמנות לשלם נדרי, ולקיים מה שהבטחתי כשהייתי בגיטו וורשא. שניה אחת ממש לפני שהכניסו אותי לכבשן האש, ואמרתי כבר שמע ישראל. ובאותו רגע שחרב חדה מונחת כבר על צוארי, אמרתי רבונו של עולם, אם אצא בשלום מהגיהנום הזה, אעשה הכל כדי שבניך יאמרו "שמע ישראל" כשהם חיים, ולא לפני מיתתם רק.

ואחרי שלושה ימים נפל ברעיוני בס"ד להקים המפעל הק' הנקרא בשם "בר בי רב דחד יומא" והוא על פי המסופר במס' חגיגה ה' ע"ב וז"ל: "רב אידי אבוה דר' יעקב בר אידי, הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא, וחד יומא בבי רב, והוו קרו ליה רבנן "בר בי רב דחד יומא". עי"ש, ובט"ו בשבט שנת תשל"ג הכרזנו על זה ברוב עם ועדה בעיה"ק טבריה ת"ו. מפעל שעד היום ב"ה שוקק חיים, ולפי הערכה מאד זהירה, השתתפו בו עד היום למעלה משש מאות אלף אנשים ונשים כו'.

"הרחיבי מקום אהלך"

זכינו ברחמי וחסדי הבורא ית"ש להקים ישיבות, כוללים, בתי מדרשות, מקוואות, בארצה"ק, אבל בנושא "בר בי רב דחד יומא", היינו ממש החלוץ היוצא לפני הצבא, שמאז שהתחלנו ברעיון זה, הרבה גופים התעוררו ופתחו עוד ועוד מוסדות כהנה וכהנה, מי יתן והיה להגדיל תורה ולהאדירה. הרבה פעמים ההשתתפויות בכנסים אלה מגיעים לאלף נפש ויותר, נעילת הכנס מסתיימת באופן קבוע באמירת "שמע ישראל", ואתה קורא יקר דמיין קצת לעצמך אלף איש עומדים יחד על רגליהם, כמלאכים ושרפים, עוצמים עיניהם ופניהם נשואות למרום, ובוקעים יחד בקול אדיר וחזק, כולם בצוותא חדא. "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד", קול הפולח ומגיע עד כסא הכבוד, גם מי שלב אבן לו, יתפורר לרסיסים, בהשמע הקריאה הנשגבה והרוממה הזו.

(עמוד לא)
"אתה החלות להראות את עבדך"

תפלתנו לבורא עולם שכל מה שעשינו זה רק אתחלתא, ונזכה עוד לעשות כהנה וכהנה, וכמו ששמעתי מאחד מגדולי ישראל בתקופתנו זו, שעלה ארצה בגיל שבעים וחמש, והיה מהסס מאד האם רצוי בגיל זה להתחיל מחדש בהקמת ישיבה והפצת תורה ויראה ברבים, כמו שעשה כל ימי חייו עד הנה או ימשיך את ימיו על התורה ועל העבודה בצינעא, ויפרוש מכל פעילות ציבורית, והלך להתייעץ עם אדם גדול הדור דאז, ואמר לו: עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו. להגיד כי ישר ד', פירוש: אם מגידים ומפרסמים את ישרות ד' ודרך עבודתו. זוהי עצמה סגולה לעוד ינובון בשיבה. וכן היה. שהמשיך על משמרתו כמעט עוד עשרים שנה עד יומו האחרון.

והיית אך שמח. אומר רש"י ז"ל לשון הבטחה. כי לא שייך בזה צווי, שאם השמחה תבוא רק משום צווי ולבו בל עמו, לא שייך לקרוא לזה בשם שמחה... אלא שהקב"ה מבטיח לו שאם יעשה כל מה שאמרה התורה שם, שיזכה למדה הנקראת "שמחה", שמחה אמיתית. וזהו הדבר שחייב כל אחד לשאוף להגיע אליו "עבדו את ד' בשמחה, בואו לפניו ברננה".

תפלתי ובקשתי מעומק הלב שכל מי שלמד בספר הזה ויהנה ממנו, ותהיה לו הזדמנות שיאמר את הדברים בשמי ברבים, שיזכיר שמי לברכה והצלחה, ושנזכה ליראת ד' טהורה, עומדת לעד, ולאורך ימים ושנות חיים טובים, שנים רבות של פעולות ומעשים, להגדיל תורה ולהפיצה ברבים, עד ביאת גו"צ בב"א.


_____________
1) זכורני כד הוינא טליא, נכנסתי יום אחד לחדרו של מר אבי ז"ל, והיה שם גם ר' שלום אחי ז"ל, ושניהם יחד בוכים, כשראה אותי ר' שלום אחי ז"ל, אמר לי לצאת עכשיו החוצה, אמרתי לו אבל אני רוצה לדעת למה אבא בוכה? ענה לי ר' שלום אחי, אני אגיד לך, אבל אתה מבטיח לי שאתה לא מספר לאף אחד. הבטחתי לו. אז אמר לי: שלפני זמן קצר אבא קבל מכתב שהיה בתוך שלש מעטפות אחת בתוך השניה, ובמכתב היה כתוב, "היות ואני מרגיש שימי ספורים, אנכי הולך בדרך כל הארץ, ולכן הנני מסמיך את ידך, שאתה יורש את מקומי אחרי". ועל דא קא בכינא.

2) בקשר לתאריך פטירתו של אחי הק' רבי ומורי ר' שלום נ"ע. יש אתי סיפור מעניין, מחוסר ידיעה על זמן פטירתו, קבעתי על דעת עצמי שיום היא"צ יהיה בר"ח אלול. ואח"כ בא אלי מי שהוא ואמר לי: שהוא יודע שזה היה בי"א סיון. ואז התחלתי לשמור על י"א סיון עבור אחי שלום נ"ע, וגם על ר"ח אלול של אחי אליעזר נ"ע. שנה אחת עבר יום י"א סיון ולא שמרתי על היא"צ שלו, ואז אמרתי לעצמי למה צריך שני ימים, אני אמשיך לשמור רק על ר"ח אלול עבור שניהם. ובאותו לילה עצמו בא אלי בחלום אחי ר' שלום נ"ע, ואמר לי למה לא שמרת על יום היא"צ שלי! וכך נקבע סופית שיום פטירתו הוא י"א סיון. תנצב"ה.