תהלות דוד - ר' דוד בן ציון קליין

הספר יצא לאור ביסודות בשנת תשנ"ב
נושא הספר: שאלות ותשובות בעניני אורח חיים
מיקום המבוא בספר: נספר תהלתך - בעמודים: רה-רכו

תקציר המבוא:

במבוא, המחבר מתאר את חמש השנים ת"ש – תש"ה (1945-1940), שבהן היה בפלוגות העבודה ההונגריות, בתחילה בהרי הקרפטים, לאחר מכן בחזית הרוסית ובשנת תש"ג (1943) במכרות בעיר בור שביגוסלביה. הוא מתאר את מסירותו לקיום מצוות הדת כפי יכולתו, בייחוד, הוא מספר על הינזרותו ממאכלות אסורים, והקפדה על שמירת השבת והמועדים והנחת תפילין. באותה שנה החלה הנסיגה לכיוון הונגריה שלוותה במעשי אכזריות של אנשי הס"ס שקיבלו את הפיקוד עליהם, ששיאם היה בטבח שמונה-מאות יהודים בכפר צ'רבנקה. לעומת זאת הוא מספר על מעשי חסד של האוכלוסייה הסרבית. לאחר מכן הוא מספר על הגעתם להונגריה, שחרורם מעול הגרמנים, והיכנסם מחדש לעול זה לאחר מהפכת 'צלב החץ', כשהם נלקחים לצעדה רגלית מפרכת למחנה באוסטריה, שם שוחררו העצורים ע"י הרוסים. בסיום הוא מתאר את השבועות הראשונים שלאחר השחרור ואת תהליך השיקום הפיזי והרוחני.

המבוא:

תהלות דוד

(עמוד רה)

קונטרס "נספר תהלתך"

מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי - במה אקדם לה' על רוב חסדיו שעשה עמדי מעודי עד היום הזה, ובפרט בשנות השואה האיומה, אשר ברוב רחמיו וחסדיו הצילנו מידי הרשעים הנאצים הגרמנים ימ"ש בניסי ניסים ובאופן הפלא ופלא ואלו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנו מספיקים להודות לה' אלוקינו ולברך שמו יתברך על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות נסים ונפלאות שעשה עמנו - מלך גואל ומושיע פודה ומציל ועונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה על כן אברים שפלגת בנו ורוח ונשמה שנפחת באפינו ולשון אשר שמת בפינו, הן הם יודו ויברכו וישבחו ויפארו וכו' את שמך מלכנו תמיד.

ואמרתי כדאי להעלות על הכתב את הדברים כדי שישארו לזכרון ויראו את החסדים הגדולים, שאין להתיאש ח"ו ואפילו חרב חרה מונחת לו על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. וב"ה האמונה והבטחון בקב"ה שהי' בי עזרו לי להתחזק ולקבל את היסורים באהבה, הטוב כי לא כלו רחמיו והמרחם כי לא תמו חסדיו כן יעזרנו ה' הטוב גם להבא להצילנו מכל רע ומכל מיני פורענויות המתרגשות לבוא לעולם וישם בלבנו אהבתו ויראתו לעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם אנחנו וזרענו וזרע זרענו ויזכנו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות לעולם ועד.

* * *

ובכן בשנת תרצ"ט (1940 למספרם) בסביבת חג הפסח התייצבתי בפעם הראשונה לצבא ההונגרי בעיר מולדתי "העלמעץ" וב"ה קרה נס ויצאתי לחפשי אעפ"י שבדרך כלל לקחו כל אשר נשמת רוח חיים באפו ואפילו בעלי מומין ל"ע ומובן שהשתמשתי בכל מיני סגולות ששמעתי שמסוגלים לזה - אמנם כ"ז לא עזר כלום כי למרות זאת נקראתי ביום ח' לחודש אלול למחנה עבודה יחד עם קבוצה גדולה של חסידים ואנשי מעשה מעירנו הנ"ל לעיר "שאראשפאטיק", שם מצאתי כבר אלפי איש במחנות שעבדו שם בסביבה בכל מיני עבודות שונות ומשם נשלחו גם פלוגות פלוגות לחזיתות המלחמה, ברוסיה וכו', אין ברצוני כאן לפרט כל מה שנעשה שם באותם הזמנים כי יחסית לזמן יותר מאוחר הי' עוד המצב נסבל פחות או יותר והי' עוד אפשר להשיג אוכל כשר ע"י אנשי הקהילה דשם שעזרו לנו בזה, וברם זכור אותו האיש לטוב ר' נתן גרינפלד ז"ל שדאג לאוכל כשר עבור אלפי איש ממש בלי גוזמא כי ביתו היה פתוח לרווחה לכל אחד ואחד יומם ולילה ואין לתאר עלי גליון איך שמסר נפשו ע"ז יהא זכרו ברוך.

ברצוני כאן לספר פרט קטן אחד שעשה רושם כביר על הנוכחים. כשהגענו לשם בליל שישי היה "הברוך הבא" הראשון שיצאה פקודה לגלח את הזקן והפיאות ואי אפשר לתאר את גודל הכאב הבכיות והצעקות שנשמעו שם מפי יהודים חסידים ואנשי מעשה שבאו לידי כך שהכריחו אותם להוריד את הדיוקנא דקדושה וזה היה לנו לאות על מה שעוד צפוי לנו ל"ע. באחד הימים מעשי"ת באה ועדת שחרור ששחררו בדרך כלל את החלשים לפי פקודה מגבוה ובין מאות איש גם אני השתחררתי ב"ה ממש בדרך נס וזה היה יום לפני ערב יוה"כ אולם הרשעים ימ"ש עיכבו את השחרור עד ערב יוה"כ אחרי הצהריים, הגענו הביתה רק לפנות ערב ממש בשקיעת החמה כמובן פנינו ישר לבית הכנסת ושם יצאו לקראתנו והיה לשמחת הורינו ז"ל ושאר תושבי המקום.

בח' סיון ת"ש נקראתי שוב פעם לעיר הנ"ל אבל בעזרת השם יתברך באופן פלא לאחר כמה ימים נשלחתי הביתה והפעם בלי שום בדיקות רק לפי השחרור הקודם בערב יום כיפור, ואז
(עמוד רו)
נסעתי בחזרה לישיבה בקאסאני' ששם למדתי באותו הזמן עד סוכות תש"א שנקראתי שוב יחד עם כל הצעירים שהיו בגילי לצבא סדיר וכך נשארתי עד השחרור בתש"ה לפני חג השבועות. השנים הללו היו מלאים צרות צרורות והרפתקאות וב"ה שבמשך הזמן מנעתי מפי אוכל לא כשר ומסרתי נפשי באופן יוצא מן הכלל ואם כי היה מאוד קשה אבל תמיד היה הקב"ה בעזרי וזימן לי לחם ומזון פעם באופן יותר קל ופעם יותר קשה וכמובן שהיה תלוי גם המקום בו היתה שהותנו כי לפעמים היינו רחוקים ממקום ישוב ולא היה באפשרות להשיג שום דבר.

בסביבות סוף החורף של שנת תש"א הפשיטו מאיתנו את בגדי הצבא ההונגרי שלבשנו עד אז וכדי לעשות סימן ניכר שאנו יהודים הוכרחנו לענוד סרט בצבע צהוב על אחד השרוולים של החליפה והמעיל מלפנים, ומאחור מגן דוד גדול מצבע שמן כדי שיכירו כבר מרחוק ששייכים למחנה העבודה, ואוי ואבוי היה לזה שהצבע ירד קצת שהיה עלול לקבל עבור זה עונש חמור וע"כ היה מוטל עלינו תמיד לתקנו.

בשנת 1942 למס' נסענו מעיר "באיא" לכיוון הרי הקרפטים כמה ימים לפני חג הפסח, חשבנו אז שנגיע עוד לפני חג הפסח לאיזה מקום קבוע או שנהיה עוד ברכבת ושם נערוך את הסדר באמצע הנסיעה - אוכל כשר מצות יין וכו' הצלחנו ב"ה לקבל מקהלת "באיא", אעפ"י שהיתה שם רק קהלת רפורמית בכל זאת עזרו לנו בזה כך שב"ה לא היה חסר מצות כשרות למהדרין ויין בבקבוקים חתומים כדת וכדין וכאמור עיקר דאגתנו היתה איפוא נהיה בהתקדש ליל החג שנוכל לחוג את ליל השימורים כדבעי. והנה בדיוק בערב פסח לפנות ערב בערך כשעה לפני שקיעת החמה הגענו לישוב ששמה ההונגרי היה "טאראצקאז" וביידיש קראו לו טערעסיף סמוך להרי הקרפטים ואז עוד גרו שם כמה מניינים של יהודים חרדים, הוציאו אותנו מהרכבת והיות שהתכנית הית' להמשיך למחרת ברכבת קטנה שנסעה לבין ההרים על כן אמרו לנו שנשאר בחוץ תחת כיפת השמיים ונישן על חפצינו ובבוקר נמשיך הלאה, זוכרני איך שבכינו בדמעות שליש שבדיוק בליל קדוש כזה לא נוכל לערוך את הסדר כראוי וחשבנו על הבית שאז עדיין היו כולם בבית ולא חלמו על שואה, וההרגשה היתה מרה מאוד ל"ע. התפללנו לקב"ה שיתן בלב מפקדנו שיכניסו אותנו לכל הפחות לאיזה מבנה שנוכל לאכול כזית מצה ולשתות את הארבע כוסות כדת וכדין והנה ב"ה תפלתנו נתקבלה ויהודי המקום כשנודע להם שהגיעו לשם יהודים שבמחנה עבודה אצו רצו ושיחדו את המפקדים ואז הכניסו אותנו לבית הספר המקומי שהיה גדול יחסית ונתנו לנו רשות לערוך את הסדר. ואף על פי שנתנו גם רשות לצאת ולהתארח אצל יהודי המקום בתנאי שיחזרו עד שמונה בערב, אמרתי לבחורים שנשאר בפנים לערוך את הסדר ולא כדאי ללכת לאף מקום וב"ה עשרות בחורים שמעו לי ונשארו שם - התחלתי בתפילת ערבית בהתעוררות עצומה בבכיות ובדבקות ואח"כ ערכתי את הסדר לכמעט מאתיים איש חרדים שהתישבו ע"י השולחנות והיתר עמדו מסביב מהם רק כסקרנים עד לשעה מאוחרת בלילה לעיני המפקדים והקצינים שלא אמרו דבר כי שיחדנו אותם בכמה בקבוקים משקאות יינות וכו' ולשמחתנו לא היה קץ שעלה בידנו בעזהשי"ת לערוך את הסדר הקדוש כדת וכדין.

עוד אציין ממה שעבר עלי ב"באיא" פעם בשבת ק' לא יצאנו לעבודה כי הקור הי' נורא, קרא לי מפקד החדר שהי' יהודי משומד ל"ע ובקש אותי לחטוב עצים כדי שיהי' במה לחמם את החדר במחנה צבא של חיל ההנדסה - והיות שמאוד חרה לי על שבחר דוקא בי למלאכה זאת סרבתי ואמרתי לו "לא" אני בשום פנים ואופן לא אעשה זאת כי ידעתי שרק להכעיסני מתכוון כי היו שם גם גויים בינינו וגם כאלה שלא הקפידו על חילול שבת קודש ל"ע, וכמובן שמאוד כעס עלי ואמר לי האם אתה יודע שאתה בצבא ועליך לקים כל פקודה עניתי לו כן אני יודע אבל אינני
(עמוד רז)
רוצה לחלל שבת כי אתה משומד ואתה יודע שאני "דתי" על כן להכעיס בחרת בי לעבודה הנ"ל, ואז לקח אותי בידים ובמשך שעות שלמות ציער אותי ועשה לי צרות צרורות בעונשים כבדים, אבל ב"ה לא נשברתי וראה שאיני מוכן להכנע ועומד איתן בדעתי שאיני מוכן לחלל שבת כשכוונתו דוקא להכעיס - וב"ה מאז אף פעם לא צוה עלי לעבוד בשבת ובזכות השבת קודש ניצלתי.

בשנת תש"א תיכף אחרי הפסח הגענו למקום הרים וגבעות ויערות גדולות הרי הקרפטים שוממים מתושבים וכמובן שהתחלנו לדאוג מאין ניקח כאן אוכל כשר במקום כל כך שומם, הקור היה שם נורא והשלג היה גבוה. היות ורצינו לספור ספירת העומר אחרי צאת הכוכבים כדי לקיים "תמימות" כמה מחברי המדקדקים במצוות ואני נשארנו ערים ולא הלכנו לישון בזמן שכל אנשי המחנה כבר היו ישנים (כך היתה שם הפקודה לשכב מוקדם כדי שיהיה אפשר לקום השכם מאוד לעבודה). כי חיכינו לזמן צאת הכוכבים, ע"כ התישבנו על מקומות השכיבה ושוחחנו בינינו מה יהיה כאן איך נתגבר ואיך נוכל להחזיק מעמד בקשר לאוכל כשר והנה פתאום נכנס איש בבגדי חיל הונגרי דבר בלתי מציאותי באותה הסביבה ופונה ישר אלינו ומתיישב על ידנו ומדבר בשפת האידיש ושואל למה אינכם הולכים לישון יחד עם כולם ומדוע אתם ערים וכמובן שענינו לו שאנחנו מחכים לזמן ספירת העומר וע"ז אמר לנו יפה מאוד שאתם מדקדקים במצוות ב"ה ואז שאל אותנו האם יהיה לכם כאן אוכל כשר ומה תאכלו כאן ואמרנו שבאמת מזה אנו מדברים כעת ודואגים מה יהיה במקום שמם כזה, ואז אמר לנו אל תדאגו יש כאן בסביבה גוי שומר היער שיש לו כמה פרות חולבות, מחר בבוקר תכנסו אליו והוא ימכור לכם חלב ואתם יכולים לעמוד גם בשעת החליבה כדי שלא יהי' חלב שחלבו עכו"ם ואין ישראל רואהו ויהיה לכם חלב אי"ה במשך כל הזמן שתהיו כאן, האיש נעלם ויותר לא ראינו אותו - ובאמת כן היה כאשר אמר למחרת הלכנו לשם ומאותו היום מכר לנו מידי יום ביומו כמה ליטר חלב טרי שהיינו בשעת החליבה וחילקנו את החלב בינינו כי היינו סה"כ כמה בחורים מדקדקים ומזה היתה פרנסתנו במשך הזמן שהיינו שם. ותמיד הזכרנו את החיל הבלתי ידוע "כאליהו הנביא" זכור לטוב, ומענין היה הדבר שכשנודע הדבר לאנשי המחנה הלכו גם אחרים אצל הגוי הנ"ל ורצו לתת לו הרבה יותר ממה שקבל מאתנו ולא רצה בשום אופן למכור לאחרים רק לנו. ותמיד אמר להם אלה באו בראשונה ואיני משנה בדיבורי והיה לנס ולפלא.

באמצע חורף תש"ג הגענו לעיר אורגובאנ"י ושם עבדנו בחפירת תעלות למקום אימונים לצבא ההונגרי, במקום הזה השתתף גם נשיא המדינה. במלחמת העולם הראשונה נהרגו שם כל היהודים שבסביבה וקברו אותם בקבר אחים, אנחנו שעברנו שם כמעט כל יום הצטערנו שתמיד היו הקרבנות אחינו בני ישראל בכל אירוע ובכל המצבים תמיד היהודים היו אשמים הי"ד.

סמוך לעיר הזאת הי' כפר אחר בשם "פאהי" גם שם לא גרו יהודים מטעם הנ"ל וכשהגענו לשם יצאה פקודה מטעם המפקדה שלנו, היות שיש רק שני אכסניות צבוריות ובכל אחד יש רק מקום לכחמישים איש מותר להיתר ללכת בכפר לחפש להם מקום ואני שמחתי מאוד לזאת כי חשבתי שאם יש לי ההזדמנות לא להיות עם הרבה חיילים ביחד ולשמוע ניבול פה ר"ל כל היום וכל הלילה ואני חייב לעשות זאת, ואמרתי לשני חברים שלי בחורי ישיבה שנלך ונחפש עד שנמצא איזה מקום מתאים בשבילנו והיו לי ב"ה בטחון בהקב"ה שנמצא איזה מקום, הלכנו והלכנו עד לפנות ערב ממש ולא מצאנו שום מקום. חברי התחילו להציק לי שלא מבינים אותי איך פתאום נהפכתי להיות עקשן, אני אחזתי בשלי ואמרתי להם אל תתיאשו ה' יעזור. והנה ממש לפנות ערב כשהיינו כבר בסוף הכפר נכנסנו באיזה חצר ושאלנו האם יש בשבילנו מקום
(עמוד רח)
ונעננו בחיוב שיש להם מקום ששימש פעם לרפת וזה הי' מקום גדול ומצא חן בעינינו, מיד הביאו קש ותבן והציעו לנו שם באחד הפינות מקום מצויין וב"ה באמת מצאנו גויים מאד טובים שבמשך היותנו שם עשו לנו רק טובות, האשה הזקנה אמרה שהיא יודעת גם מנהגי היהודים כי היתה משרתת אצל יהודים שנים רבות וכל שבת באו והדליקו נרות, והם מאד מאד העריכו אותנו שהיינו נמוסיים ובעלי דרך ארץ שמתנהגים בעדינות, ידענו גם להתאפק ולא נכנסנו הרבה לביתם כי לא רצינו להתקרב כ"כ אליהם ואמרו כמעט שלא ראו עוד חיילים כאלה מנומסים וממש קדשנו שם שמים, וב"ה הגויים הרגישו בנו שאנחנו מתנהגים בקדושה וטהרה כבחורים חרדים.

פעם קרה שמסרו להמפקדה שאנחנו מקבלים חבילות מהבית דבר שהי' אסור בהחלט ע"כ החליטו לעשות חיפוש אצל כולם ובפרט לאלה שגרו בנפרד, הדבר נודע לנו כשחזרנו מהעבודה לפנות ערב, שהגיעו למקום האכסניות קצינים וערכו חיפוש בחפצינו ולמי שמצאו מצרכים החרימו אותם וקבלו עונש חמור, ומן השמים הי' שמצאנו את הילד של הגוי כבן עשר יושב על מעקה החצר, קראנו לו ואמרנו לו שעורכים חיפושים ושיספר זאת להסבתא, הוא היה ילד נבון וסיפר לה על כך ולכן היא הוציאה הכל מהחבילות שלנו והכניסתם לביתה, וכשהגיעו הקצינים מצאו הכל ריק ואז אמרה הזקינה מה אתם רוצים מהחיילים שגרים כאן הם עניים מרודים אין להם כלום ועזבו את המקום, ואז קראה לנו ואמרה תראו שהוצאתי את הכל ואפילו את התפילין שלכם שמתי אותם מתחת למראשותי כי ידעתי שישאלו מה זה האם זה לא מכשיר קשר סודי וכדומה, וכמובן הודינו לה מאד עבור עירונותה, וכשקבלנו חופש לנסוע הביתה לכמה ימים הבאנו להם מתנות והם באותו הזמן סיידו והחליפו קש ועשו סדר ונקיון ושמחנו לזה מאד. אמרתי לחברי אתם רואים ב"ה שזה הכל בזכות ששמרנו אזנינו מלשמוע ניבול פה ל"ע ע"כ קבלנו מקום טוב כזה שיכולנו ללמוד ולהתפלל בלי מפריע ופינו הי' מלא שירות ותשבחות להקב"ה שגם במקום כזה באופן יחסי הרגשנו טוב וקראנו להם חסידי אומות העולם.

פעם היה מאד קר בחוץ ובבוקר באה הגוי' הזקנה ואמרה בחורים היום אתם לא יוצאים לעבודה כי אינני נותנם לכם רשות לצאת בקור כזה וסגרה את הדלת שלנו עם מפתח וכשעברו שם לעבודה ורצו לקרוא לנו, היא אמרה שהם אינם כאן וחבל לכם לחפש אותם וב"ה הצלחנו באותו יום להשתמט מלצאת לעבודה.

כמובן שאין ברצוני כאן לעמוד על כל פרט ופרט שקרה אתנו במשך כל השנים כי העיקר רוצה אני לספר מה שהיה בשנה האחרונה או יותר נכון בחצי השנה האחרונה מערב ראש השנה תש"ד עד שהשתחררתי בעזרת השם יתברך בפסח תש"ה דהיינו מזמן הנסיגה (ריקצוג).

גם זאת למודעי שאין כוונתי כאן להתפאר ח"ו במה ששמרנו במסירות נפש ממש על התורה ומצוותיה ובעיקר על כמה דברים חמורים דהיינו הנחת תפילין, השחתת זקן, כשרות, שבת, ושמרנו פינו מניבול פה לע"ל דבר שהיה מאוד נפוץ שם ובעזהשי"ת באמת כמעט שלא נכשלנו בהם חוץ מכמה פעמים ספורות מתוך אונס גדול שרחמנא פוטרה לא יכולנו לעמוד בהם כמו שיסופר אי"ה להלן וכוונתי בזה אך ורק שאני בעצמי אזכור תמיד לקדש שם שמים בכל המצבים וידעו דור האחרון שאפילו אם שלטו הרשעים ימ"ש על גופנו אבל לא הצליחו לשלוט על נפשנו.

אחרי טלטולים בכמה מקומות במדינת הונגריה עצמה קבלנו פקודה בקיץ תש"ג 1943 לנסוע למדינת יוגוסלביה ולעבוד שם בעיר "בור" במכרת נחושת, בחודש יולי למספרם התאספנו בערך כ1000- איש בעיר "סעגעדין" ומשם נסענו בספינה על נהר טיסה ודונה ואח"כ המשכנו עם רכבת עד העיר הנ"ל "בור".

(עמוד רט)
חוץ מהקבוצה הזאת באו בזמנים שונים לשם עוד שלשת אלפי איש, אותנו הצעירים השאירו בעיר בור עצמה במחנה שקראו לה "בערלין" דהיינו "בערלין לעגר" והיתר עבדו שם בסביבה ולכל מחנה קראו בשם אחר, היה שמה ועסטפאלן לאגער, ברעגענז לאגער, פאראלבערג לאגער, וכו', אנחנו שנשארנו בעיר בור עבדנו במכרות הנחושת, חלק עבדו למעלה על ההר וחלק חפרו מנהרה (טונעל) מתחת הרי הנחושת, וגם אני עבדתי שם שבוע ביום ושבוע בלילה (טאגשיכט או נאכטשיכט) אי אפשר לתאר את המצב הנפשי בו היינו נתונים כשהובילו אותנו לעבודה מתחת לאדמה בלי אויר לנשימה שאותו קבלנו רק ע"י צנורות חמצן, יום עבודה היה 11 שעות עם הפסקה קצרה, ביחד עם סרבים שבויים שנדונו למוות ע"י הגרמנים (שטראפלאגער), בפנים המנהרה היה תמיד רטוב כי הרבה פעמים אחרי שהפציצו את האבנים ירדו מים רבים כמו מעינות מבין הסלעים - ולא פעם קראו אסונות בנפש ל"ע ע"י מפולת אבנים וכבר ביום הראשון שהגענו היה קרבן אחד מחברנו בחור ירא שמים שהיה משמש בקודש אצל הרהצה"ק מסטראפקוב זצ"ל שנהרג ע"י שפגעה בו אבן שעפה מהתפוצצות ולא ידע שצריכים להתרחק ממקום הפיצוץ הי"ד.

כדאי להזכיר כאן שבפסח תש"ד ערכתי את ליל הסדר בתוך המנהרה, בשעה 12 בלילה בשעת ההפסקה התישבתי על אבן אחת גדולה עם כזית מצה שאפינו במסירות נפש ממש ע"י כך שאחד מחברנו התגנב העירה וקנה קצת חטה שבררנו אותה, טחנו אותה ע"י אבנים ואפינו אותה בתנור שהתקננו באיזה פינה נידחת שלא יבחינו בו הרשעים ימ"ש אבל כמובן שלא עלה בידנו לאפות כמות גדולה רק כמה כזיתים שחלקנוה בין המדקדקים ביותר, גם קצת יין הצלחתי לקבל ע"י אחד מההורים של בחור שהיה גר במדינה זאת ששלחו לו כמה בקבוקים חתומים והגיעו בשלום ובהצלחה לתוך המחנה וכך ערכתי את הסדר וזכיתי לקיים מצוות אכילת כזית מצה וארבע כוסות על הסדר באותה שעה של ההפסקה כנ"ל. באותו פסח לא היה לנו מה לאכול פשוטו כמשמעו כי מצות לא היה לנו יותר מהכזית הנ"ל לשתי הלילות וגם חמץ לא אכלנו ח"ו - מה שכן היה לנו קצת זה היה מעט קטניות שעועית, שהצלחנו קצת לבשלם בימים הראשונים אבל אח"כ קבלנו ל"ע כאבי בטן וקיבה ר"ל כי לא הספקנו לבשל אותם כדבעי אבל העיקר הוא שלא נכשלנו באיסור חמץ כי הנסיון היה גדול נורא וקשה, לסבול רעב במשך שמונה ימי הפסח.

הנסיון גם במשך כל השנה לא להכשל במאכלות אסורות היה קשה מאוד וזוכרנו שבימים הראשונים שהגענו לשם היה המצב חמור מאוד כי אחרי העבודה המפרכת פשוט לא היה לי מה לאכול וכמעט כל החברים שלי התחילו כבר לאכול מה שנתנו שם במטבח וגם אני יעצתי למי שבא לשאול בעצתי שיתחיל לאכול כי זה היה בגדר של סכנת נפשות ממש. ופעם שכבר לא יכולתי לסבול את הרעב ר"ל והרגשתי שאצטרך להתחיל לאכול מה שבשלו שם ומתוך צער התחלתי לבכות בהתרגשות עצומה והחלטתי "שאינני אוכל בשום פנים ואופן דבר איסור" יהיה מה שהיה, ובטוח אני באבינו שבשמים שיתן לי כח לסבול ויזמין לי כבר באיזה אופן פרנסתי ופתחתי את הספר "מחנה ישראל" של החפץ חיים זצ"ל שהיה איתי תמיד, דפדפתי בו וחפשתי אולי אפשר בכל זאת למצוא איזה היתר לאכול משהו אפילו אם לא האיסור גופא, ומרוב עייפות נרדמתי וכשהתעוררתי הרגשתי עצמי כבריה חדשה לגמרי כאילו שראיתי לפני את הישועה ממש והרגשתי הקלה - פתאום שמעתי שמכריזים מי שרוצה ללכת למטבח לעזור שם לקלוף תפוחי אדמה ילך, ומובן שגם אני הייתי בין ההולכים ואעפ"י שהכריזו שמי שיעיז לקחת רק תפוח אדמה אחד דמו בראשו ח"ו בכל זאת הרהבתי עוז בנפשי ולקחתי כמה מהם בכיסי וב"ה הצלחתי לעבור ולא חפשו בכיסי, תיכף ומיד מצאתי מקום מוצנע ובישלתי אותם והחייתי את נפשי ומאז ב"ה כאילו נפתח צנור השפע ותמיד הזמין לי הקב"ה בכל מיני אופנים ודרכים שונים ומשונים ולא
(רי)
נגעתי ב"ה במאכלות אסורות ואדרבא המצב הוקל במקצת עד שגם חלק מהחברים הפסיקו עם האוכל הלא כשר והיינו עשרים בחורים כאלה במשך כל הזמן.

ב"ה עלה בידנו אח"כ לבקש את אחד הטבחים שהיה מעיר מולדתי שכשיוודע לו שעומדים להוריק את פחי האשפה יזרוק לתוכם ירקות בכמות גדולה כך שהם לא יבחינו בדבר ח"ו ויודיע לנו ע"ז ואז נלך לבור הזבל ונוציא משם את הירקות ויהיה לנו במה להחיות את נפשנו ובאמת כך היה במשך זמן ארוך שהטבח הנ"ל הודיע לנו שהיום הוציאו את פחי האשפה והוא החביא לתוכם כמויות של ירקות כמו כרוב וגזר וכו', אח"כ הוצאנו אותם משם מבלי שיוודע הדבר למי שהוא ובזה קנה לו עולמו - ויש לציין שבנסיגה הוציאו אותו פעם להורג ל"ע יחד עם כמה אנשים וברגע האחרון ניצל בנסי ניסים ומי יודע אם לא בשכר מצוה גדולה זו.

למרות שבענין האוכל הכשר היה לי קשה מאוד ועל פי רוב לא היה לי רק לחם יבש ולפעמים עלה בידי לקבל או לקנות קצת ריבה וכדי שיהיה מזה הרבה ערבבנו בתוכו מים כדי שיהיה נוזלי, בכל זאת השתדלתי להכין לשבת קודש במה תפוחים או לפעמים כמה אגוזים שקנינו אותם אצל גויים סרבים שבאו ע"י המחנה ומכרו לנו. קצת כסף היה לנו מזה שנתנו לנו שלוש סגריות בכל יום וכמובן שהתגברתי ולא עישנתי אותם רק מכרתי אותם שיהיה לי לפעמים במה לקנות כמה תפוחים כנ"ל ובפרט לשבת קודש. פעם קרה לי נס נגלה וזה היה באחד מערבי השבתות שלא היה לי כבר כסף במה לקנות לכבוד שבת קודש אבל חשבתי הרי אמרו "לוו עלי ואני פורע" ואם אין מזומן צריכים ללוות כדי שיהיה במה לכבד את השבת, קיימתי דברי חז"ל הנ"ל ולוויתי לי כמה פרוטות והלכתי ע"י הגדר לקנות כמה תפוחים והנה איך שהגעתי לשם והתחלתי לעמוד על המקח עם הגוי המוכר התחילה פתאום "אזעקה" ואז אמר לי המוכר "קח ולך" ונתן לי במתנה שק שלם מלא תפוחים נהדרים והיות ולא הצטרכתי כ"כ הרבה בבת אחת מכרתי אותם והיה לי כבר בסף מזומן מספיק וזה נתן לי אומץ ועידוד גם להבא לסחור קצת עם זה ואז בעזהשי"ת הצלחתי בזה והיתה לי הקלה בהשגת מזון כשר, ותליתי הנ"ל בשכר מצות כיבוד שבת קודש שלא רציתי לוותר על קניית התפוחים לסעודת שבת.

התקרבו הימים הנוראים והתחלתי לדאוג עבור "שופר" שיהיה במה לתקוע בר"ה והיה ביננו אברך אחד שהיה שו"ב ונדמה לי שהיה מכפר גניץ' שהצליח לצאת מהמחנה ולקנות קרן של איל אצל גוי ומזה עשה שופר כשר ובר"ה תקענו כדת וכדין בלי שום התערבות מצד הרשעים - גם ביום הכפורים היתה הפקודה לצאת לעבודה כרגיל ואז עבדתי ביום (טאגשיכט), אי אפשר לתאר עלי גליון מה שעבר עלינו מבחינה נפשית כי לא יכולנו להתחיל לעבוד ואפילו רק לנגוע לדבר מוקצה ביום הקדוש והנורא הזה ואפשר לומר שגם הם מנהלי העבודה הרגישו בדבר וראו שזה לא ילך היום בשום פנים ואופן וניסו לחלק את העבודה בקבלנות דהיינו שאם נגמור עבודה מסוימת נלך הביתה למחנה וכעבור שעתיים בערך שחררו אותנו בכלל באותו היום מהעבודה כי הרגישו שלא יהיה שם שום תוצרת וב"ה עלה בידי לא לנגוע בכלל בשום עבודה ובאמתלה שאינני מרגיש טוב הצלחתי להתחמק ביום קדוש זה מלחללו, חזרנו למחנה והתפללנו במנין בלי שום הפרעה ב"ה.

התקרבו ימי חג הסוכות ודאגנו מה יהיה עם מצות סוכה ואיך נקיים אותה לכל הפחות פעם אחת. ב"ה עלה במוחנו רעיון נפלא שלא רחוק מהמחנה יש מקום שאפשר לגשת לשם באמצע היום בלי בקשת רשות ושם המקום מתאים להקמת סוכה כשרה כי מצאנו מקום בין שני הרים שנוכל להשתמש בהם כקירות ודפנות הסוכה והוספנו עוד דופן מענפים שמצאנו שם וסוככנו אותה כדבעי כדת ובדין עם ענפי אילנות ופסולת עלים וכו', כך שאף אחד מהרשעים לא שם לב
(עמוד ריא)
לזה כאילו יש כאן משהו שקשור לחגי ישראל וב"ה הצלחנו תמיד באמצע היום לגשת לשם ולקיים מצות סוכה כהלכה רק כמובן שבערבים היה הדבר כרוך בסכנה לגשת כי היה אסור ללכת לשם ואונס רחמנא פטרי', ולשמחתנו לא הית' קץ שב"ה קיימנו גם מצוות סוכה.

במשך זמן קצר משעה שהגענו לשם היה לנו מפקד כללי של כל המחנות בדרגת סגן אלוף קצין בצבא ההונגרי איש טוב שהתנהג בחסד כלפינו דבר שלא מצא חן בעיני כמה קצינים רשעים ימ"ש והם הלשינו עליו שאינו די קשה ואכזרי ליהודים וכמובן תיכף החליפו אותו באחר, רשע מרושע בן בנו של עשו הרשע "המן" מזרע עמלק ימ"ש וזכרו מתלמידיו של היטלר הרשע ימ"ש, בשעה שהציג עצמו לפנינו אמר לנו אני אראה לכם מי אני ומה כחי אתם היהודים אשמים לכל המלחמה אנשים נבזים ושפלים מרגלים ועוד מילים יותר גרועים, ובאמת לא הגזים כלום כי תיכף ומיד התחלנו להרגיש ידו החזקה ורשעתו האכזרית והתחילו לענוש בעונשים חמורים בעד כל דבר קטן והעונש הפשוט היה שתלוי את האיש על הידים שהיה שלובות מאחוריו כך שרגליו לא הגיעו לארץ ולא נגעו בקרקע העונש המנימלי היה "תלוי" לשעתיים אבל לפעמים תלו גם לכמה וכמה שעות ל"ע ומובן מאליו שבדרך כלל התעלפו ואז עוד הרביצו לתלוי מכות רצח ובעטו בו וכו' ואח"כ שפכו עליו קצת מים להחיות נפשו והמשיכו בתלייתו ובמשך כל הזמן התעללו וצחקו ממנו וספג מכות אכזריות ל"ע עד שכמעט הוציא נפשו השם ישמרנו.

איש אחד וצ'יללג שם משפחתו מבודאפעסט שהיה צייר בממלכתו ונתמזל מזלו שלקחו אותו לבית הקצינים לצייר להם והיה ממש גר שם, מפיתם אכל ומיינם שתה כי פשוט חיבבו את המלאכה הזאת והיה גם פטור מהעבודה הרגילה - ובמשך הזמן שלח הביתה מכתבים ע"י שליח גוי שהיה חיל בצבא ההונגרי ובאחר המכתבים שעבר צנזורה מצאו שצייר "קריקטורות" תמונות מצחיקים מאנשי הקצונה איך שהם חיים על חשבוננו וכו' ומובן שאסרו אותו ודנו אותו למאסר עולם ולתליה של מאה ועשרים שעות רצופות בצורה שהזכרתי לעיל וכבר מיותר לתאר איך ובאיזה מצב היה כי נותרה בו רק הנשמה ועשו ממנו גל עצמות ואח"כ זרקו אותו לבור עמוק ושם קבל אוכל רק כדי שלא ימות ובמשך כל הזמן קבל יום אחד עשרים וחמש מלקות ויום אחד שעתיים תלי' - פעם ראיתי אותו כשהובילו אותו השומרים וראיתי שכבר לא היה בכלל בגדר בן אדם כי נתעקמו לו אברי גופו ידיו ורגליו ל"ע ורק הנשמה עוד פעמה בקרבו עד שביום הנסיגה הוציאו אותו להורג הי"ד.

ומעשה בשני בחורים שברחו דרך היערות וכשתפסו אותם דנו אותם למיתה ביריה וכשהוציאום להורג עשו מפקד לכל האנשים שנמצאו במחנה כדי שכולם יראו את המחזה הנורא המזעזע, הם בעצמם היו צריכים לחפור את קברם ולעיני כולם קשרו להם את העינים וכיתת יורים שהיו מורכבים מששה חיילים עמדו מולם ולפקודה "אש" ירו בהם ונפלו בתוך קבריהם על קדוש השם, ה' ינקום דמם ונקמת דם עבדיו השפוך. ומובן שאי אפשר לתאר את ההרגשה שהרגשנו אז מבחינה נפשית כי נשבר רוחנו בקרבנו ובעצם זאת היתה כל מזימתם של הרשעים ימ"ש.

אלה הם רק סיפורים אחדים ודוגמאות ממה שעוללו לנו שם וכדאי גם להזכיר כי לא נתנו לני רשות ללכת בסוליות עור על הנעלים ובאחד הימים יצאה פקודה לקחת מאתנו את כל הנעלים ובמקומם קבלנו נעלים מסוליות עץ שהיה מאוד קשה ללכת בהם ומכש"כ לעבוד בהם כי היה מחתיכה אחת והכל רק כדי לענות ולצער אותנו כנ"ל.

עיקר הצרות התחילו בער"ה של שנת תש"ד כי איך שהרוסים התקרבו לגבולות יוגוסלביה
(עמוד ריב)
התכוננו ההונגרים והנאצים ימ"ש לסגת ואז התחיל הגיהנום עלי אדמות פשוטו כמשמעו התנהגות אכזרית שאין דוגמתה כלפינו, לפי מה שנודע לנו אח"כ הית' תכניתם להשמידנו במקום ולחסל כולנו ביריות ח"ו אמנם מן השמים עכבו אותם ונתבטלה תכניתם זו ברגע האחרון ואז החליטו לקחת אותנו איתם כי פחדו מהפרטיזנים היוגוסלבים שלא היו רחוקים משום שהסתתרו ביערות. מפחד שהנ"ל יתנפלו עליהם כשהדבר יוודע להם ולכן החליטו לחדול מתכניתם זו.

סיפר לי אחד מחברי שעלה בידו לברוח דרך היערות לפרטיזנים של טיטו (שהיה המושל במדינת יוגוסלביה) שפגשתיו אחרי המלחמה, שהפרטיזנים תיכננו לשחרר אותנו מידי הגרמנים כמו ששחררו את הקבוצה השניה שיצאו קצת יותר מאוחר מ"בור" וע"ז אי"ה ג"כ יסופר הלאה, אלא שההשגחה לא נתנה להם לעשות זאת כנראה הצטרכנו לעבור שבעה מדורי גהינום לכפרת עוונות והמשכנו לסגת עם הצבא ההונגרי והגרמני וכבר ביום הראשון היו קרבנות בנפש ומשום מה ירו באחד הבחורים ל"ע ונפל על קידוש השם הי"ד.

בימים הראשונים שהלכנו במדינת סרביה שביוגוסלביה היה עוד המצב נסבל כי למרות שלא קבלנו בכלל אוכל מטעם הצבא היה עוד איכשהוא אפשר להשיג קצת אוכל פה ושם גם התושבים עזרו לנו קצת והיו מקומות שכשראו אותנו עוברים תחת משמר כבד של השומרים ההונגרים והגרמנים יצאו לקראתנו עם סלי פירות וחלקו לנו לחם ומים והראו כלפינו קצת רחמנות ובפרט הסרבים היו בטבעם אנשים טובים וגם בהיותנו במחנה בעיר "בור" התנהגו במשך כל הזמן כאנשים וכשותפים לסבלנו והיו מוכנים לעזור בכל מיני אופנים, והרבה פעמים ניסו להכניס למחנה כל מיני פירות שהביאו למכירה אבל נתנו אותם במחיר זול מאוד והרבה פעמים "מצאנו" כסף בתוך הלחם ובכונה תחילה כדי שהרשעים ימ"ש לא ירגישו בדבר ואם מישהוא הצליח לצאת העירה ברשיון או בלי זה היו מכבדים אותו מאוד ונתנו לו לאכול ולשתות בחינם בלי שום תשלום. גם כעת בשעת הנסיגה כשעברנו בכפרים הנ"ל בחלק הסרבי הרשו לנו להכנס בפרדסים ולתלוש פירות מהעצים והכרמים אמנם אנחנו הבחורים החרדים לדבר ה' קדשנו גם כאן שם שמים ובשבתות וימים טובים שחלו אז לא נגענו ח"ו בפרי שהיה מוקצה ובודאי שנזהרנו לתלוש מהעצים וע"י זה סבלנו רעב אבל עשינו הכל במסירות נפש, ודרך אגב אספר גם שעוד ביום א' דר"ה נפלה לי הסוליה מהנעל ולא רציתי בשום פנים ואופן לתקנו למרות שמובן מאליו שזה הקשה עלי את ההליכה וגרמה לי קשיים ולמרות שחברי בקשו ממני והזהירו אותי שאם לא אתקן זה יגרום לי צרות בכ"ז התעקשתי לשמור על קדושת היום ובטחתי שהקב"ה יעזור.

אמנם כשעברנו לחלק הנקרא הורבציה ששם כל תושבי המקום הם רשעים ימ"ש מצאצאי הגרמנים הנאצים והרבה מהם שרתו בצבא הגרמני ובקבוצות ס.ס. אז התחילו הצרות צרורות ושם הפסיקו לתת לנו בכלל אוכל ואפילו את מנת הלחם שעד אז לפעמים עוד נתנו לנו 250 גר' ליום גם את זה לא נתנו יותר, ומאז התחילו ללוות אותנו הס.ס. בתור שומרים ואלו רצחו בלי רחם בלי שום התחשבות ובלי פחד ומורא כי הם נשארו המפקדים היחדים עלינו, וזה היה בשבת תשובה ובשעות הצהרים נתנו רשות לנוח קצת לא בשביל שנוכל לאכול כי ממילא לא היה מה, אלא כדי שהם יוכלו לאכול בזמן ההוא, והיות שבשדות היו עוד פה ושם מפוזרים שיירי ירקות אבטיחים רקובים או תירס יבש שנשארו בשדה כמובן שבקשנו רשות להכנס לשדה ולקחת משהוא, והם נתנו באמת רשות, אבל כשנכנסנו והסתערנו על השדה פתאום התחילו לירות בנו מתוך רובים ומכונות יריה ונפלו ל"ע עשרות בחורים ביניהם יראים ושלמים וזוכרני איך שאחד שנפצע מכדור מרצחים צעק לעזרה ואז ניגש אחד מהרשעים ואמר לו הנה העזרה שבקשת ונתן לו עוד כמה כדורים בראש ל"ע עד שעשה אותו ככברה והוציא נשמתו בקריאת שמע ישראל
(עמוד ריג)
הי"ד. הדבר הזה עשה עלינו רושם רע בל ימחה ודיכא אותנו לגמרי כי זה היה פעם הראשונה שהרשו להם לערוך טבח המוני וראינו מגמת הרשעים ימ"ש שכוונתם רק להשמידנו ח"ו והפקר אנחנו בידיהם ועושים הכל בלי שמישהוא יפריע להם במעשי הרציחה.

בערב יוה"כ הגענו לעיר הבירה בעלגראד והיות שהרשעים פחדו שאנשי העיר יפגינו נגד מעשיהם הברוטליים וכנראה נודע להם דבר זה ובאמת כך היה כי כשעברנו ברחובות העיר עמדו המונים על המרפסות והחלונות וזרקו עלינו כל מיני מזון פירות לחם ומעדנים והיו הרבה שצעקו לעבר הרשעים הרפו ידיכם מאנשים חפים מפשע מה אתם רוצים מהם עזבו אותם את כל היהודים האומללים - וע"כ סבבו אותנו אנשי ה.ס..ס. עם רוביהם ביד ועם כל מיני נשק אחרים עד שעברנו את העיר והובילו אותנו לחלק השני של העיר הנקרא "זימוני" הכניסו אותנו למקום ששם הרגו את כל יהודי המדינה ומצאנו עוד את הקירות מלוכלכים מדם אחינו שנהרגו עקה"ש מצאנו שמות קדושים ציציות וכד' ומובן מאליו שאוכל לא קבלנו בכלל וממש צמנו כבר כמה ימים והצום היה קשה מאוד מאוד. מישהוא נתן לי תפוח אדמה אחד לפנות ערב וזה היה כל מאכלי בערב יוה"כ, ועוד לא הסתפקו בזה רק שבאמצע יוה"כ אחרי שעות הצהרים באמצע תפלת מוסף פתאום נכנסו הרוצחים עם רובים בידים ובצעקות נראות כחיות טרף צעקו בכל כוחם "החוצה החוצה" מהר מהר וסבבו אותנו בכוונה להרוג כולנו בבת אחת אי אפשר לתאר את הצעקות שהגיעו עד לב השמים בצעקנו "שמע ישראל" אמרנו וידוי כי חשבנו שזה הסוף ח"ו, והקב"ה שמע לתפלתנו וריחם עלינו וב"ה ברגע האחרון שינו דעתם ובדרך נס עזבו אותנו ורק כמה בחורים קבלו ענשים חמורים, אי אפשר לתאר במילים מה שעבר עלינו אז איזה פחד ומורא תפס אותנו ונשבר רוחנו בקרבנו בגופנו החלש גם כך, ומובן שגם אחרי התענית הקשה לא היה לנו בכלל מה לטעום והתחלנו להרגיש את הרעב שהציק לנו מאוד לא היה לנו טיפת כח ולא ידענו באיזה כוחות נצא לדרך הארוכה עוד כהגלות אמנם תמיד התגברנו בכוחות על אנושיים המשכנו הלאה כי פחדנו מהרובים שהיו תמיד מופנים כלפינו.

בערב סוכות הגענו לעיר אחת "אויבידעך" ושם הכניסו אותנו לאיזה בית חרושת שהיה מפוצץ ממטוסי האנגלים בלי חלונות ודלתות, הרעב המשיך להציק לנו עד כדי כך שהתגלגלנו על הרצפה מרעב ונזכרנו בפסוק באיכה - טובים היו חללי חרב מחללי רעב וגמרנו בינינו שאיננו זזים מכאן הלאה ואין בנו כבר כח לסבול ממילא את הרעב יעשו אתנו מה שרוצים, אבל רק חשבנו ואמרנו כי למעשה זה לא היה לגמרי כך ואחרי יומיים בערך נכנסו הרשעים עם רוביהם בידם כרגיל וצעקו בקולי קולות (הינויס) החוצה החוצה מהר מהר ובכמה דקות כולנו היינו בחוץ ועמדנו שוב פעם בשורה מוכנים להמשיך ללכת, ואז בבוקר קבלנו גם רבע לחם שבלענו אותו כמעט בבת אחת ומובן שלא נודע כי בא אל קרבנו וכך המשכנו ללכת וללכת בלי טיפת כח עד יום ה' ב' דחוה"מ שאז הגענו למקום המפורסם שנודע אח"כ כמקום הפורענות. כפר גדול בשם "צ'רבנקה" ושם החליטו הרשעים ימ"ש להשמיד אותנו במקום כי חבל לסחוב אותנו ויותר קל בשבילם לחסל אותנו בבת אחת שאף אחד לא ישאר בחיים, אמנם ההשגחה העליונה לא אמרה כך ואם כי בעה"ר לא הרבה נצלו מהגזרה הנוראה בכל זאת לא נתנו להם להפוך זממם לגמרי כי היה מן השמים שאלה שצריכים להשאר ישארו בחיים.

ובכן שמעו נא קוראים נכבדים מה שעוללו לנו ומה שעשו אתנו הרשעים ימ"ש. הצבא ההונגרי שעד אז גם הם עוד היו שם, עכשיו עזבו אותנו לגמרי ומסרו אותנו לידי הס..ס. שבאו במיוחד למטרה זו לטפל בנו ולחסל אותנו ח"ו, ולא להשאיר זכר ועל כן ראשית כל קבלנו פקודה שלא ממשיכים יותר אלא נשארים במקום, המקום היה ביח"ר ללבנים ובחצר היו גם נדבכים
(עמוד ריד)
וערימות של לבנים מסודרים ובלתי מסודרים בביח"ר היו שתי קומות ומקום שמיבשים את הלבנים עם פתחים קטנים.

חלק מהאנשים נשארו בחוץ בין הערימות כי בפנים היה האויר קצת דחוס ומחניק ובכ"ז החלטתי עם עוד כמה מחברי להכנס בפנים בחלק השלישי ורק אח"כ נודע לי שהכל היה מן השמים שלא נשארנו בחוץ כי אלה נהרגו ראשונה ע"י המרצחים. במשך יום השישי ערב שבת קודש עשו לנו צרות צרורות והתנהגו אלינו בגסות מופרזת הכריחו אותנו לנקות החצר והסביבה ולהרים את הלכלוך בידים וסתם הטרידו אותנו ומובן שלא חשבו לתת לאכול ולשתות והיה לנו מזל שבליל שבת קודש נודע לנו שבחצר הסמוך ישנם ערימות חרצן וזג שנשארו מדריכת הענבים ומזה לקחנו ואכלנו בתיאבון גדול כלחם טעים, כי כמו שהזכרתי לעיל כבר כמה שבועות שכמעט שלא ראינו אוכל לפנינו ונאלצנו לאכול עשבי שדה ועלי אילנות שהזדמנו לנו בדרך, גם השבת עברה עלנו כאתמול עד לפנות ערב ואז חל המפנה הגדול והגיע השעה הקריטית.

לפנות ערב ממש וזה היה ליל הושענה רבא אספו את כל האנשים שמנו כארבעת אלפים איש למגרש קטן שם בחצר והכריזו שמי שאינו יהודי ויכול להוכיח את זה יצא מהשורה ובזה כבר ראינו התחלת הפורענויות וידענו מה שבכוונתם לעשות אתנו כי קבלו כבר את הפקודה לחסל אותנו ח"ו וע"כ הוציאו את מי שאינו יהודי כי היו כמה בתוכנו שנולדו מנישואי תערובת ל"ע וכמה שהתנצרו ואת אלה לא רצו להרוג באופן אכזרי אלה התחילו לחפש בניירותיהם להוכיח את גויותם ואז אמרנו מוטב למות כיהודי על קידוש השם מלהנצל כגוי.

במעמד זה בחרו באנשים חזקים והעבירו אותם לחצר השני' בקרבת מקום עם כלי עבודה שיחפרו קבר ארוך והם האיצו בהם שיגמרו מהר מהר את מלאכתם בחפירת תעלה ארוכה כדי שיוכלו עוד באותו לילה להפיק את זממם ולהוציא לפועל את מחשבתם האכזרית להוציא להורג את כולנו ח"ו בבת אחת. נתנה הפקודה להתפזר ולחזור למקומותינו בביתנים של הביח"ר הנ"ל ואמרו גם שאפשר להתפשט וללכת לישון, אמנם אנחנו תיכף הרגשנו שמשהוא עומד להתרחש כאן ולכן לא התפשטנו לגמרי רק את הנעלים פשטנו כי רגלינו היו כבר נפוחות מרוב הליכה וכאבו מאוד ואת המעיל העליון עם החפצים שמתי תחתי כמה בחורים מאתנו נשכבו לנוח קצת והרבה נשארו יושבים על החפצים לחכות לבאות.

לא עבר הרבה זמן והופיעו אנשי הס.ס. ובקשו שכל אחד ואחד ימסור להם את כל חפצים שלו שעונים וכסף כי אנחנו ממילא כבר לא צריכים אותם, והדבר הזה חזר ונשנה כמה פעמים ועל פי פקודה זאת הצטברו להם הרבה דברים כי פחדנו שיערכו חיפושים בכיסים וכו', אח"כ באו שוב והכריזו שאם בעוד 20 דקות לא יקבלו 20 שעונים אז יהיה 20 קרבנות וכן הלאה ומובן שכל זה היה רק אמתלה בשבילם שכאילו לא קוימה הפקודה ובעוה"ר קיימו מה שאמרו ועוד יותר כי לא רק 20 איש הרגו אלא קודם כל את מי שמצאו בחוץ בחצר בין הלבנים הרגו ביריות רחמנא ליצלן וכל מי שהיה קרוב לפתח הוציאו אותו וירו בו כך שהחצר היתה מלאה הרוגים שהתגוללו בדמם וחלק עוד היה בהם קצת חיות.

בינתיים הורידו את כל האנשים שהיו בקומה ב' והעבירו אותם לחצר הקרובה בה היתה חפירת התעלה הזאת שהזכרתי לעיל, האנשים הסתדרו קבוצות קבוצות ולאות פקודה נכנסו לבור הגדול הזה ובמכונות יריה נהרגו כולם על קידוש השם ונפלו חללים אחד על השני, וגם מהקומה הא' הוציאו כבר את האנשים משתי הכניסות הראשונות סה"כ כשמונה מאות איש והעבירו אותם לאותה החצר שמענו את כל היריות כעל שדה קרב, כי במשך כל הזמן רק ירו וירו
(עמוד רטו)
וכעבור זמן קצר נהרגו בעוה"ר מאות בחורים נחמדים בכדורי המרצחים ימ"ש וזכרם, ארץ אל תכסי דמם והקב"ה ינקום נקמת דם עבדיו השפוך. מכל אלה השמונה מאות נשארו בחיים חמשה שלא מתו תיכף אלא רק נפצעו ועל זה אי"ה אחזור אח"כ לספר מה שקרה אתם.

כפי שהזכרתי לעיל אני הייתי בכניסה השלישית של הביח"ר ובדיוק כשהגיע התור אלינו הגיעה פקודה להפסיק עם הרציחות במקום ועם ההרג ההמוני, זה היה בערך בחצות הלילה והסיבה לא ידענו אך אפשר שלא היה זמן לזה כי הרוסים התקרבו לשם והרשעים מהרו לצאת מאותו הכפר ששם גרו גם "שואבים" מצאצאי הגרמנים רשעים מפורסמים וגם הם עמדו כבר מוכנים עמוסים על עגלות וכלי רכב אחרים להמלט משם וכנראה החליטו שאת הנשארים יקחו אתם ובאמצע הנסיגה יחסלו אותם באמצע הדרך.

אנשי הס.ס. נכנסו בפראות אלינו ובאכזריות התנפלו עלינו עם כת רוביהם ובצעקות. ובאיומים צוו מהר מהר לצאת כי מי שיעיז להשאר יורים בו במקום ואין לתאר את הפחד שתקף אותנו כי שמענו כבר במשך כמה שעות את היריות מחצר זו ומהחצר הסמוכה והתחלנו להדחף כי פתח היציאה היה צר וקטן ומובן שנדרסו במקום כמה אנשים. רובם יצאו יחפים וגם אני ביניהם כי לא היה זמן לנעול הנעלים וגם החפצים האישיים נשארו בפנים יחד עם התפילין ויתר הדברים ורק את מעילי הספקתי להרים ובתוכו סידור תפלה וכשיצאנו ראינו לפנינו את חברינו ההרוגים בחצר כמו בשדה מלחמה ועוד שמענו את היריות מסביבנו.

אותנו סידרו שני אנשים בשורה והובילו אותנו לאמצע הכפר ובמשך כל הלילה התעללו בנו הרשעים אנשי הס.ס. ימ"ש בעזרת אנשי הכפר הרשעים מלידתם נאמנים להיטלר הרשע ימ"ש ובמשך כל הלילה הרביצו בנו וירו בנו, והרגו סתם כך בקת הרובים, עשרות איש בלי רחם ובלי שום נקיפת מצפונם הטמא, ולמראה עיני ריצצו ראשו של אחד מחברי הטובים יליד עירי הי"ד. גם אני קבלתי מרשע אחד מקת הרובה על החזה מכה עצומה והוסיף לי בעיטה חזקה ורק בעז"ה לא כרעתי ברך ולא נפלתי ארצה וכך נצלתי בעז"ה כי מי שנפל ארצה או רק התכופף קבל תיכף כדור בראש.

ההתעללות הזאת נמשכה עד אור הבוקר ואז התחילו להאיץ בנו ללכת בריצה כשהם רודפים אחרינו עם רוביהם ביד כמו אחרי בהמות יער, ואסרו עלינו להרים ראש ולהסתכל מה שנעשה סביבנו, שלושה ימים ושלושה לילות רצנו כך ובאמצע הריצה הזאת הרגו עשרות ומאות איש בלי שום טעם ובלי שום סיבה, כבר בשעות הראשונות של היום הראשון זרקתי את מעילי כי לא היה לי כבר טיפת כח לסחוב גם את המעיל ולפעמים הכניסו אותנו לתעלות מים ולביצות והובילו אותנו על קוצים ודרדרים ועל כבישים שהיו באמצע הסלילה על האבנים החדות וקשה אפילו לתאר על הניר את המצב הזה וכל זה כשאני יחף בלי נעלים על הרגלים וחוץ מזה שהיו נפוחות היו גם מלאים פצעים שדם היה זב מהם כי אלה שכן היה להם נעלים דרכו אחד על השני מרוב פחד ומורא - כמובן שבמשך כל הזמן לא קבלנו שום אוכל ושתיה ורק מה שהספקנו לתלוש מהעצים לפעמים או עשבי שדה אכלנו באמצע הריצה.

אחרי כמה שעות של ריצה בראש מורד כנ"ל בשעות לפני הצהריים קבלנו קצת מנוחה ומובן שהמנוחה לא היתה בשבילנו אלא רק בשבילם שרצו לסעוד ולא היתה להם ברירה רק לתת גם לנו לנוח ואז נכנס מאנשי ה.ס.ס. לשדה לזרוק בינינו כמה דלועים מאכל בהמה בצחוק פרוע וכשהתרסקו הדלועים התחילו לחטוף ולריב אחד עם השני כי כולם היו רעבים ככלבים להבדיל, ואז מצאו עלילה לירות באנשים כאילו עושים זאת להשליט סדר ונהרגו עשרות איש ואותו הדבר
(עמוד רטז)
חזר ונשנה תמיד גם כשהביאו לפעמים דליי מים כמו לבהמות בלי שום כלי שתיה שאפשר לשתות מזה, וכמובן תמיד רבו על זה ותמיד נפלו ל"ע עשרות איש הי"ד.

עוד באותו היום בשעות הצהרים קרה הדבר ששמע אחד מאנשי הס.ס. איזה קללה שנזרקה מפיו של אחד מהאנשים בשפה ההונגרית כי לא ידע שהם מבינים שפה זו ולמזלו הרע איש הס.ס. הבין מה שאמר ומיד לקחו אותו הצידה והרגו אותו ביריה, וכדאי לציין שהם ארגנו קבוצה של כמה אנשים שישמשו בתור קברנים דהיינו לזרוק כמה אתים אדמה על ההרוגים וגם כאן התחילו הקברנים הנ"ל לקבור את ההרוגים הנ"ל ובינתיים שמעו איך שאנשי הס.ס. מדברים ביניהם שאחרי שיגמרו לקבור גם הם ילכו בעקבותיהם, על כן זרק אחד מהקבוצה של הקברנים את האת מידו וברח והסתתר בינינו. הרשעים התחילו לרדוף אחריו אך הצליח להתחבא ולא מצאו אותו כי לא הכירו אותו - וע"ז הכריזו שאם בעוד כמה דקות לא יתייצב לפניהם אז "יעשרו" אותנו דהיינו שיוציאו להורג כל אדם עשירי ובעצם זאת היתה סיסמתם במשך כל הזמן ובעוה"ר עשו זאת הרבה פעמים במשך הימים רק בהבדל שלא רק את כל העשירי הרגו רק בלי שום מנין וחשבון עשו כך ואז הכניסו אותנו לאיזה שדה וציוו עלינו שכל אחד ישכב על בטנו עם הפנים כלפי הקרקע ואמרו שאסור להרים ראש ועל זה התחלנו לבקש ולהתחנן לפני המתחבא שירחם עלינו ויציל אותנו ואל יתן להרוג עשרות איש במקומו וע"ז קם ממקומו ולא רצה לגרום לקרבנות מיותרים ובקול קורע לבבות נפרד מאתנו כי ידע בבטחה מה שמחכה לו כי הרשעים ימ"ש לא יסלחו לו ע"ז רק תיכף ומיד יהרגו אותו אשר באמת כן היה ולפני כולנו ירו בו ונפל עלקה"ש, אולם זה כבר לא עזר כלום ולא הציל אותנו כי גם מאתנו הוציאו עשרות איש מבין השורות ששכבו על הארץ כנ"ל ולפני כולנו ירו בהם באכזריות נוראה והרבה מחברינו נפלו אז ושם נשארו בצידי כביש ולא זכו אפילו לבוא לקבר ישראל ל"ע הי"ד. גם כאן ראיתי את ההשגחה העליונה וחסדי השי"ת, כי זוכרני כששכבנו אמר לי בחור שהיה לי חבר עוד מהישיבה מרדכי גראד ששכב לידי שנזוז יותר פנימה כי כאן הוא מפחד, וע"ז אמרתי לו שלא נלך לאף מקום כי ממילא אין אנו יודעים איפוא מקום יותר טוב ובטוח, נשאר כאן ונאמר "וידוי", אמרנו וידוי וכשקמנו ראינו שכמעט רק אנחנו נשארנו שם לבדנו באותו המקום ומסביבנו הקימו כמעט את כולם והציאו אותם להורג ל"ע וראינו את ההשגחה באופן מוחשי.

כל פעם אחרי קצת מנוחה שנתנו לנו או בבוקר כשקמנו והסתדרנו ללכת נפלו הרבה קרבנות כי כל אחד רצה להיות בשורות הראשונות כי ללכת בשורות הסופיות היתה סכנה יותר גדולה כי אחרינו רכבו על סוסים המפקדים הסאדיסטים רוצחים רשעים ואכזרים ימ"ש שהכריזו בגלוי שלא ישאירו אף אחד מאתנו ח"ו, והיות שלא היה לי כבר טיפת כח ללכת ורגלי היו נפוחות מלאי פצעים ובכמה מקומות היה כבר נראה הבשר החי לכן הייתי תמיד בין האחרונים ותמיד שמעתי את דיבורם השחצני וראיתי במו עיני איך שהם יורים להנאתם על כל מי שלא מצא חן בעיניהם משום מה וב"ה שלא נגעו בי וראיתי גם בזה השגחה עליונה שהמכנסיים שלי נקרעו לגמרי והייתי יחף ולכן לא הייתי כל כך חשוב בעיניהם כי לא הסתכלו בעין יפה על מי שנעל נעלים טובות או שראו על מישהוא מעיל טוב ועל אלה ירו יותר מאשר על אחרים כי כמובן חשקה נפשם במעיל הטוב והיפה בבחינת הרצחת וגם ירשת. ואוי ואבוי היה למי שהתכופף להרים משהו. היות והרעב והצמאון הציק בנו נורא, ניסינו לשאוב קצת מים עם הכובע כשראינו שלולית מים ואז אם הבחינו בו תיכף ומיד ירו בו וקבל כדור בראש לע"ל, באחד הימים לפנות ערב יצא אחד מהבחורים שהלך בשורות הקדמיות מהשורה ורצה להתכופף לשתות מים מאיזה תעלה שראה לפניו ובאותו הרגע נקבו אותו ככברה ממש ובו במקום נפל לתוך השלולית הי"ד.

(עמוד ריז)
ביום הראשון עוד בשעות הבוקר שמעתי מס.ס. צעיר שהלך על ידי איך שאמר למבוגר ממנו אני עוד לא הרגתי יהודי וזה ענה לו "נו" תקיים מצוה זו תיכף, ובלי שום שהות לקח את הרובה וירה באחד האנשים שהיה לידי בצחוק פרוע.

קרה גם שאחד הבחורים בקש מרשע אחד שיתן לו כדור בראש כי אין לו כבר כח לסבול את הצרות ואין לו כח לחיות וכו'. וממש באותו הרגע נזדמן לשם קצין ס.ס. שעכב אותו ואמר לו דוקא לא תקבל כדור כי אני רוצה שתסבול עוד ולא הרג אותו.

ביום השני כשעברנו ליד פסי רכבת, עברה שם רכבת מלאה חיילים גרמנים וכשאלה ראו אותנו עוברים על הכביש הפעילו את מכונות היריה ומהרכבת ירו עלינו, ואז נפלו הרבה קרבנות ל"ע כמו זבובים ר"ל. היו בינינו שני אחים בשם מושקוביץ שהלכו כל הזמן שלובי זרוע כדי שלא יתרחקו אחד מהשני ובפעולה זאת האח המבוגר קבל כדור מאחוריו שעבר דרך בטנו ל"ע ועוד באותו ערב נפטר שם בחצר שנחנו בלילה והיה לו זכות שבא לקבר ישראל ע"י אחיו הקטן השכול ל"ע.

הפצועים צעקו לעזרה ולמרות שהיו רופאים בינינו לא העזו לגשת ולהגיש עזרה ראשונה כי גם הם סיכנו עצמם ע"י כי היה אסור להם לעשות זאת.

בלילה הראשונה היינו בעיר זומבור וזוכרני איך שבלילה נתנו פקודה לשכב (וכמובן תמיד בשדה חרושה וכד'), שורות שורות ולעשות רווחים בין השורות, ולא להרים ראש רק לשכב על הבטן וזה היה תמיד בגלל שלא נראה מה הם מתכוננים לעשות. הם סבבו אותנו עם רוביהם ביד וגם בין השורות עמדו חילי הס.ס. מזוינים ורק אח"כ נודע לנו שחשבו שם לחסל אותנו, כל חיל קבל שורה וברגע האחרון ממש נתקבלה הפקודה לחדול מזה אבל בבוקר כשקמנו והתחלנו להסתדר בשורות אז היו קרבנות כרגיל בכל פעם כנזכר לעיל כמה פעמים - בשעה שיצאנו מהעיר בשעות המוקדמות פתאום קבלנו פקודה תיכף לרדת מהכביש לתוך התעלות ולשכב על הבטן וכרגיל תמיד במעשה כזה אמרתי גם אז "וידוי" כי חשבנו ח"ו עד כאן, וכך היה נראה המצב וגם אז הסתיים הענין בזה והוציאו מבינינו הרבה אנשים והרגו אותם לפנינו לעיני כל ביריות רוביהם הי"ד.

כאן המקום לציין שבאותו מוצש"ק ליל הוש"ר שהתחילה ההשמדה ההמונית כשעמדנו בחצר לפני שנתנו פקודה לחזור למקומותינו בתוך הביח"ר חלקו אותנו לשתי קבוצות דהיינו שהוציאו כמה מאות איש שאותם הובילו בדרך אחרת גם כן בליווי אנשי ס.ס. וכאמור הם יצאו עוד לפנינו תיכף בערב ואנחנו יצאנו רק בבוקר והיות שאיתם עשו אותו הדבר בדרך שרצחו אותם בלי רחם ל"ע וכשעברנו בכמה שעות יותר מאוחר באותו הדרך מצאנו את החללים הרוגים בצידי הכביש ובתוך התעלות ותיכף הבנו שלהם עוללו כמו שלנו בדיוק והתנהגו איתם כמו שאיתנו.

נחזור לעיל ביום שלישי לפנות ערב דהיינו ביום שמחת תורה הגענו לעיר "באיא" שבהונגריה שם הכניסו אותנו לבית הקברות היהודי וגם שם קבלנו פקודה חמורה לא לדבר אפילו מילה רק לשכב על הבטן בין הקברים ואודה על האמת ששמחנו וחשבנו אם נגזר עלינו חס ושלום הרי למות יותר טוב למות כאן לכל הפחות בבית קברות מאשר בצד הכביש או בתעלת מים, מופקרים לעוף השמים או לחיות טרף. אמנם דוקא שם בערך בחצות הלילה פתאום קבלנו פקודה לקום, וברגע ראשון לא ידענו מה רוצים כעת באמצע הלילה מאתנו הרשעים הללו האם כבר גם בלילה לא נותנים לנוח קצת, אבל להפתעתנו הבלתי צפויה שמענו קול בלתי מוכר מדבר אלינו בנעימות ובצורה יפה, היה זה "גנרל" הונגרי שהיה מפקד העיר כשנודע לו שאנשי הס.ס. הביאו לכאן
(עמוד ריח)
יהודים אומללים במצב חמור מאוד תיכף התקשר איתם ובקש מהם שיעבירו אותנו תחת פקודו וכן היה, ובעז"ה השתחררנו אז לעת עתה מיד הרוצחים השפלים הנבזים ימ"ש. תיכף ומיד העבירו אותנו לאי קטן שע"י העיר שהיה בין הנהר הגדול דונה לבין הדונה הקטן, וכשקמנו בבוקר נפלנו אחד על השני בבכיות ודמעות של שמחה שבעז"ה נצלנו מהם אבל מאידך התאבלנו על אחינו החברים היקרים שאתם היינו יחד כמה שנים ובאופן כה טראגי נרצחו בידים הטמאות מגואלות בדם טהור ומארבעת אלפים איש נשארנו סה"כ כמה מאות ודוקא בשלושה ימים הקדושים הללו הושענה רבא, שמיני עצרת ושמחת תורה נהרגו על קידוש שמו הי"ד, ארץ לא תכסי דמם הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, ואנחנו רק בניסי ניסים ונפלאות נצלנו בחסדי הקב"ה ובהשגחה עליונה שראינו ממש במו עינינו, בכל רגע ורגע שהכדורים עפו מעל ראשינו ובינינו ולא פגעו בנו כי כך היתה גזרת הקב"ה שעלינו להשאר בחיים ולהקים דורות חדשים וכו'.

כדי שהתמונה ממה שנעשה ב"צ'רבנקה" תהיה שלמה עלי לספר גם מה שקרה עם אותם החמשה אנשים שנשארו בחיים בתוך קבר האחים. וכן סיפר לי חברי ר' זלמן רייכמן נ"י מהניצולים שם. אחרי שהרשעים ימ"ש הרגו ביריה בערך כשמונה מאות איש והלכו להם. כמו שגמרו עבודתם במסירות, ואז באו כמה קצינים מצבא הונגריה מאלה שהיו אתנו במשך כל הזמן ולמרות רשעתם נכמרו רחמם בראותם את ההרג ההמוני ואת הרציחה האכזרית כלפי אנשים חפים מכל פשע באופן כה ברוטלי, אחד מהם בכה בדמעות שליש ואמר בקול מחניק אנשים יקרים מי שנשאר בחיים יצא מהר מהבור ויטפס איך שהוא כי הגרמנים אנשי הס.ס. הלכו מכאן ואז היו עוד חמשה מהם שרק נפצעו, ארבעה בצורה קלה רק שנפלו עליהם ההרוגים והנ"ל רייכמן היה החמישי שהיה פצוע קשה בצורה חמורה מאוד כי הכדור עבר דרך גרונו ואפו ל"ע ודמו היה שותת ולא יכל לדבר כי כוחותיו עזבו אותו, רק אחרי ששמע שאפשר להנצל ניסה בכל כוחו להתגבר ואיך שהוא הצליח לצאת מהבור מבין ההרוגים ששכבו עליו והרבה עוד פרפרו בין החיים למיתה ל"ע כך שכל הבור התרומם, מחזה נורא ומזעזע שאי אפשר לשחזרו בכתב, וכשיצא ראה לפניו אשה זקנה ורמזה לו לרוץ לעבר הכביש כי שם עמדה פלוגת חיילים הונגרים שם פגש את הארבעה שנמצאו בתוך השורה ואי אפשר היה להכירם, אבל בראות המפקד שהגרמנים מתקרבים עם כלבי הגישוש לחפש את היהודים שהתחבאו ונמלטו לשם צווה להם לעזוב את המקום הם התחילו לרוץ לכיוון השדות והתחבאו בתוך שדה תירס, הגרמנים רדפו אחריהם ועלה בידיהם להרוג שלושה ביריות ורק הוא רייכמן ועוד אחד הצליחו להימלט, אבל בעזרת הכלבים השיגו אותם ואז קרה נס גדול מהשמים שבדיוק כשהכלבים רצו לקפוץ עליהם נשמעו קולות "האזעקה" והכלבים נבהלו וברחו יחד עם בעליהם הרוצחים ימ"ש, וכך נצלו ונשארו שם בתוך שדה התירס כמה שעות בפחד עד שבאו הגויים תושבי המקום שנשארו שם ואספום הביתה, שם העלום לגג כדי להסתירם וקראו לרופא שהתחיל לטפל בו באופן מיוחד כי כאמור היה במצב חמור ואיבד הרבה דם וכו', וכוחותיו עזבו אותו עד כדי כך שגם הרופא התיאש ממנו ואמר לגוי שהוא יכול לחפור לו קבר כי לא יחזיק מעמד בדרך הטבע בשום אופן - אולם ההשגחה העליונה לא הסכימה לזה ובעז"ה מצבו התחיל להשתפר מיום ליום, וכשהיה כבר אפשר נכנס לבית חולים ונתחו אותו ונשאר בחיים ב"ה.

ונחזור לעיל לשהותנו ע"י נהר "דונה" בעיר באיא. אחרי כל מה שעבר עלינו בשבועות האחרונים ובפרט בשלושת הימים האומללים, נשארנו בלי טיפת כח מיובשים מרוב התעניות הצומות הרדיפות והרציחות ובפרט שנזהרתי במשך כל הזמן לא להדחף כשזרקו בינינו דלועים או שהביאו מים והשתדלתי לא לצאת מהשורה כי ידעתי שזה סכנת נפשות ממש כאמור לעיל ע"כ
(עמוד ריט)
כמעט שאוכל לא בא לפי רק פעם הצלחתי לקבל ממי שהוא חתיכת דילועין מאכל בהמה, ולשתות ג"כ כמעט ולא שתיתי וכדאי לציין כי באחד הימים התלוננתי לאיש ה.ס.ס. שהלך לידי כל הזמן ובאמצע ההליכה שאל אותי משהו וע"ז אמרתי לו שאינני יודע מה רוצים מאתנו כי מה עשינו ומה חטאנו אנחנו אנשים אומללים חפים מפשע וכו' ובעצם איני יודע איך העזתי לדבר לפניו כך, והנ"ל ריחם עלי ונתן לי פרוסת לחם לבנה וכמובן שלשמחתי לא הית' קץ אמנם לא זכיתי לטעום ממנה כי שמתיה בכיסי עד שאנקה ידי לכל הפחות במידי דמנקי ואז מי שהיה לידי חטף אותה מכיסי כי כמובן גם הוא היה רעב כמוני, חשבתי והרגשתי כאלו היו... אותי ח"ו. אחרי השחרור כשפגשתיו הערתי לו על זה והוא אמר לי תאמין לי שאינני זוכר כלום כי הייתי מבולבל מרעב ומרוב הצרות ולא הייתי אחראי למעשי ובקש סליחה.

מפקדנו החדש דאג לזה שנקבל אוכל רגיל וכבר בבוקר הראשון הביא לחם חם וטרי וכמובן האנשים התחילו לחטוף את הלחם החם ואכלו כזאבים רעבים והכניסו לתוך הקיבה הריקה היבשה והכאובה שנצטמקה במשך הזמן ועוד באותו יום נחלו ל"ע וקבלו מחלות קיבה ומעיים ל"ע מחלה מסוכנת מאוד ובפרט שם במחנות כידוע נפלו קרבנות יום יום כי לא טיפלו בנו כלל והאנשים שהיו בין כה חלשים מאפיסת כוחות לא היה בהם כח התנגדות והמצב היה עגום מאוד.

השמחה של השחרור מאנשי ה.ס.ס. גם לא ערך הרבה זמן כי ביום החמישי לשחרוררנו עלה על השלטון בהונגריה סאלאשי ימ"ש תלמידו ועוזרו של היטלר הרשע ימ"ש ועוד באותו יום חזרו החיילים ההונגרים שהיו אצלנו ב"בור" הרשעים המפורסמים גם המפקד הרשע שלנו בדרגת אלוף "מוראני" ימ"ש שהיה מפקדנו שם ב"בור" היה מאנשיו של היטלר ימ"ש ונתן פקודות חמורות לחיילים שיתנהגו אלינו בגסות ובאכזריות ולעשות אתנו כרצונם. העבירו אותנו למחנה בעיר "סענטקיראלוסאבדיא" וזרקו אותנו לקרונות של בהמות סגרו עלינו את הדלתות והתנהגו אתנו בדיוק כמו עם אלה שהובילו לאושויץ לא נתנו בכלל אכילה ושתיה כמה ימים וכשהגענו לשם הכניסו אותנו לצריפים בלי שום תנאים אנושיים לא היה שם אפילו קצת קש שיהיה על מה לישון רק ישנו על רצפת אדמה או על מיטות מענפי עצים בלי שום שמיכות תחתינו או להתכסות למרות שהיה כבר קרוב לחצי חודש אוקטובר למספרם. והתפשטו המחלות המדבקות שעשה שמות בינינו ונפלו קרבנות לרוב ל"ע, ומשם נשלחו לכל מיני מחנות בגרמניה הידועים והמפורסמים וכמובן לא הבדילו בין חולים לבריאים רק החולים ביותר שגם הם עצמם הודו כבר שהם חולים וממילא לא יחזיקו מעמד השאירו, והיות וגם אני הייתי בין אלה ר"ל וכשעברתי לפני הרופא לבדיקה אמר עלי אתה כבר יכול להשאר כאן בשבילך כבר לא משנה בלום כי הכיר בי שאני במצב גרוע ביותר ע"כ מיותר שישלחו אותי למחנות ובעזהשי"ת נשארתי שם כי אלה שהלכו למחנות רובם וכמעט כולם או שמתו עוד בדרך לשם מאפיסת כוחות או שמצאו מותם במחנות כידוע ורק אחדים ממש שנשארו.

וכעת אציין עוד פרט קטן מעניין מאוד שראיתי השגחת הקב"ה ממש עין בעין אחרי שנשארתי שם כעבור עוד כמה ימים וחברי הטובים נשלחו למחנות התגעגעתי מאוד אליהם וכאב לי הדבר שהם הלכו לגרמניה ואני נשארתי כאן בין החולים כי בכלל לא ידעתי טיבם של המחנות שם כי לא שמענו עליהם עד אז וע"כ חשבתי שבהזדמנות אבקש שישלחו אותי גם למקום שכמעט כולם נשלחו לשם וחשקה נפשי ללכת אחריהם ובאמת כעבור כמה ימים כשעשו שוב פעם טרנספורט מכמה עשרות איש מוכנים לשלחם יצאתי גם אני מהצריף ועמדתי בשורה בין כולם כדי להצטרף אליהם, ואז ניגש אלי אחד "מהחיילים" ההונגרים ותפס אותי בבגדי ובקול
(עמוד רכ)
רעשני צעק עלי מה אתה מחפש כאן תסתלק מהר מהר מכאן מקומך בפנים בצריף כי אתה חולה האם אתה רוצה ללכת לגרמניה, ומובן שלא יכולתי לסרב לפקודה ונכנסתי פנימה בעגמת נפש ורק אח"כ נודע לי שזאת היתה ב"ה הצלתי כמעט ממוות בטוח לחיים כי לא הייתי יכול להחזיק מעמד בשום פנים ואופן ואפילו רק להגיע לשם במצב שהייתי שרוי בו כי רובם עוד נשארו בדרך ומכש"כ במחנות ההשמדה - ואחרי התבוננות חשבתי שזה לא היה אלא "אליהו הנביא" זכור לטוב שבא בצורת חייל להצילני ומאת ה' היתה זאת כי מה פתאום חרה לגוי הזה החייל שלא הכיר אותי בכלל שאני רוצה ללכת לגרמניה ואדרבא הרי מטרתם היתה להשמידנו ח"ו ואז ראיתי במו עיני השגחת הקב"ה השגחה פרטית וב"ה שהציל אותי בניסי ניסים ומה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי.

כשעזבה הקבוצה האחרונה את המחנה לכיוון גרמניה יחד עם המפקדים הרשעים, נשארנו ס"ה - כשמונים איש כולנו חולים מסוכנים שאפילו ללכת לא היה בנו כח קבלנו מפקד חדש בדרגת סגן וכשנכנס אלינו להציג את עצמו לפנינו התחיל כך, הרשע מרושע האלוף "מוראני" הלך מכאן ושמעתי את מה שעוללו לכם במשך כל הזמן תדעו שאני קבלתי את הפיקוד עליכם ואשתדל בכל כוחי להיטיב לכם ולשפר מצבכם כי הנני משתתף בסבליכם הרב, כי היה אדם טוב לב, ותיכף ומיד התחיל בסידור מטבח וחפש טבחים מי שיהיה מסוגל לבשל לנשארים, אמנם לא היה מי שיקבל עליו את התפקיד כי כולנו הינו חולים ושכבנו על הדרגשים עשויים ענפי עצים או על סתם אדמה בלי קש ותבן ולא היה בנו כח אפילו לזוז ורק אח"כ כשהתאוששנו קצת מצא שני בחורים שהיו מוכנים לזה ואני הייתי השלישי בתור עוזר, אבל בעוה"ר לא היה בי כח להרים אפילו דלי ריק ומכל שכן עם מים רק סחבתי אותו על הרצפה ונוסף לכל זה גם בגדים ללבוש לא היה לי וגם לא נעלים רק הלכתי יחף והחורף כבר בתוקפו אמנם הרווחתי בזה שעבדתי במטבח שלכל הפחות התחממתי קצת על יד התנור הבוער וב"ה היה לי משהו לאכול ולשתות חם, כי גופי נחלש מאוד והמחלות הדביקו גם אותי ר"ל.

את החולים ביותר שלחו לבית החולים בעיר "סומבאטהעלי" אבל אותי לא רצה הרופא עדיין לשלוח כי אמר שהיות ואני עובד במטבח יש לי מה לאכול וחבל שאסע מכאן לבית החולים כי לרפאות אותך כבר אי אפשר ח"ו, ואין מה לעשות וכאן יהיה לי יותר טוב, ועד סוף חודש נובמבר למספרם 1944 נשארתי שם עד שהגיעו לשם אנשים אחרים יותר בריאים וסילקו אותנו מהמטבח ואז הרופא החליט לשלוח גם אותי לבית החולים שהזכרתי לעיל ושמחתי לזה כי כאן היה לנו קר מאוד בלי בגדים ונעלים כאמור לעיל ובמרתף רטוב וחשוך וכדומה.

לבית החולים נשלחנו כמה בחורים בלווי שומרים מזוינים מהצבא ההונגרי וברצוני להזכיר כאן פרט קטן אך לא לשם התפארות ח"ו רק שבעצמי אזכור תמיד לקדש שם שמים בכל המצבים במסירות נפש כמו שמסרתי נפשי בשעה זו עבור הנחת תפילין, והמעשה היה כך, הגענו בשעות הצהרים לעיר "צעלדומאלק" שם הצטרכנו לחכות לרכבת שניה כשעתיים לכן רצו השומרים ללכת אתנו יחד לאיזה מטבח צבאי לסעוד סעודת צהרים והיות שבאותו היום לא הנחתי תפילין כי לא היתה לי ההזדמנות והאפשרות לכך כי החיילים השומרים לא עזבו אותנו לאף רגע אף על פי שהתפילין שקבלתי מאחד הבחורים (כאמור שלי נשארו באותו לילה המפורסם בצרבנקה בביח"ר ללבנים) היו תמיד אצלי בכיס כדי לנצל הזדמנויות להניחם וידעתי שאם עכשיו לא אניחם לא יהיה שום אפשרות אח"כ במשך היום לזה, על כן בקשתי אותם שישאירו אותי שם בתחנת הרכבת ואני אחכה עליהם כאן עד שיחזרו משם וכוונתי היתה שאחפש איזה מקום נסתר שאוכל להניחם אבל מובן שבקשתי עוררה אצלם צחוק ואמרו לי מה אתה חושב שאנחנו בתור
(עמוד רכא)
שומרים שלך נעזוב אותך כאן שתוכל לברוח ואיך אתה מעיז לבקש דבר זה וכי אתה רוצה שיעמידו אותנו לדין בגללך וכד', לא ולא איננו מוכנים למות בגלל בקשה טפשית כזו בוא אתנו. אולם אני לא הרפיתי מהם והעזתי בכל זאת לבקש בכל לשון של בקשה הסברתי להם והתחננתי לפניהם הלא אתם בעצמכם יודעים שאני חולה ואין לי כח לברוח ואין לי לאן לברוח כי לא היה אז כבר יהודים בכל הארץ, ושאני מוותר על האוכל וכו'. ובעהשי"ת עלה בידי לשכנע אותם וזה היה ממש נס מן השמים כי בעצם היו צודקים מבחינתם שאין להם בשום אופן רשות לזה לעזוב שבוי בלי שמירה, ובקיצור הם הלכו להם והשאירו אותי לבדי ואז התחלתי לחפש מקום מתאים להנחת תפילין אבל לא מצאתי מקום כזה בשום אופן כי התחנה היתה מלאה עם גרמנים וחיילים למאות והתחלתי גם קצת לפחד שלא יפגעו בי ח"ו כי הייתי יהודי יחידי שם, אך הקב"ה שמר אותי והאיר עיני וחנן לי דעת מה לעשות התישבתי על הארץ בפנה בתוך התחנה עם הפנים אל הקיר שאהיה נראה בעיניהם כאילו עני מסכן וכל הזמן הסתכלתי אחורנית וראיתי שאף אחד לא שם לב עלי, הוצאתי את התפילין הנחתי אותם ואמרתי קר"ש, הייתי כ"כ מאושר שזכיתי ב"ה להניחם ביום כזה שלא קויתי וחשבתי ע"ז שאוכל להניחם ומה עוד בין מאות רשעים ימ"ש שאילו היו יודעים מה שעשיתי היו בודאי נוקמים בי ח"ו, וכשחזרו השומרים חייכו אלי ואמרו אתה בסדר.

בבית החולים הצבאי היתה מחלקה מיוחדת בשביל יהודים עם שמירה מיוחדת ע"י שומרים מזויינים, ממחנה "בור" היינו שם כשישים איש והרופאים בדרך כלל טיפלו בנו די טוב ואפילו "דיאטה" קבלנו למי שהיה זקוק לזה שהיה מסוכן כי כולנו היינו נגועים ב"דיזינטריה" ר"ל, למי שהיה בראשית המחלה נתנו גם תרופות נגד זה אבל לחולים יותר אמרו הרופאים ששום דבר לא עוזר כבר והם בעצמם אמרו שרק הקב"ה יכול לעזור שנתגבר על המחלה ובידו לרפאות כי הוא רופא נאמן ורחמן, ובאמת כך היה שבעזרת השי"ת התחלתי להרגיש יותר טוב ומצבי השתפר קצת בלי שום תרופות, אמנם נפלו הרבה קרבנות מדי יום ביומו ר"ל.

בינואר 1945 למספרם באה פקודה להוציא את כל היהודים מבתי החולים ולשלחם למחנות והיות שבמשך כל הזמן לא היו לי נעלים לקחתי לי שם נעלים שמצאתי שם שהיו לא זוגיים ואחד שלא עלה על רגלי חתכתי אותו שרק חצי הרגל נכנס בו וכך סחבתי רגלי וכך הובילו אותנו רגלי עד לעיר "קאסאג" שהית' על הרים גבוהים והשלג הגיע לגובה של כמה מטרים לכן כמה מחברינו מתו עוד באמצע הדרך בי לא היה ביכולתם להחזיק מעמד ומאפיסת כוחות נשארו בדרך, ואנו שבכל זאת הגיענו לשם מצאנו שם כבר מחנה של כמה אלפים איש שהיו ג"כ במצב ירוד מאוד אמנם לא כמו אנחנו שמפקד המחנה אמר עלינו שעוד לא ראה בחייו אנשים חלשים כמונו והיה ברוגז למה שלחו לו כאלה שממילא אינם יכולים לעבוד ואינם מסוגלים לשום דבר ולא נראים כבר כאנשים נורמליים, שהינו שם כחדש ימים וסבלנו מהקור הנורא שהיה שם, גם בלילות לא ישנתי כי לא היה שם בכלל שמיכות במה להתכסות וגם שם היו רק דרגשים מעצים וענפים בלי קש מתחתינו והלכלוך היה ללא נשוא כי אנשי המחנה שהיו שם היו כבר מלאי כינים ר"ל בלי שום אפשרות להחזיק קצת נקיון ולא היה שם שום מקום להתרחץ או לכבס את הסחבות שלבשנו, ולי לא היה בכלל שום בגד רק מצאתי איזה מעיל גשם ישן קרוע וזה לבשתי על גופי הצנום והיבש שהיה רק מעצמות ועור ושקלתי אז סה"כ כשלושים וחמש ק"ג, הלכלוך גרם למחלות מסוכנות ל"ע והמצב היה עגום ומזעזע. בראשון לחודש פברואר 1945 העבירו אותנו למחנה במדינת אוסטריה והלכנו ג"כ רגלי וכשעברנו את הגבול ב"סומבטהעלי" ערכו אצלינו חיפושים סתם לשם רשעות והמוכסים היו מאנשי הס..ס. ההונגרי בשם "נילאש" שצוו עלינו להתפשט ערומים ולהכניס את כל החפצים לתוך איזה שמיכה לבדיקה ותוך כדי כך הרביצו בנו
(עמוד רכב)
הז'אנדרים ההונגרים מכות רצח עם מקלות גומי על גופנו המיובש שלא היה כבר יותר מאשר שלד עצמות ובלי רחמנות היכו בנו באכזריות נוראה וכשהגעתי בתור וראו את התפילין כמובן ששאל אותי הרשע ימ"ש מה זה והסברתי לו שזה דבר שבקדושה ושיחזירם לי ואז בעט בהם כמו בכדור ר"ל והם נקרעו לחתיכות והפרשיות נתפזרו בחדר לקול צחוקם של הרשעים ימ"ש ונמח זכורם מלהזכירם.

באותו היום לא הנחתי תפילין כי לקחו מכולם וכשהגענו למחנה "בשארכנדורף" היה כבר לפנות ערב וכשראיתי אחד מתושבי המחנה שהיה כבר שם זמן רב בקשתי ממנו שיביא לי תפילין וע"ז ענה לי שהוא מסכן את חיי עצמו ח"ו אם יושיט לי כאן תפילין עד שעבר אותו היום וכמדומה בפעם הראשונה לחיי בעוה"ר בלי הנחת תפילין. במחנה הנ"ל היה המצב איום ונורא כי ראשית כל לא היה מה לאכול ומה שנתנו היה אמנם נקרא מרק "תפוחי אדמה" אבל למעשה זה היה מים ורק פה ושם צפו פירורי תפוחי אמה וגם אספקת הלחם לא הית' כ"כ בסדר והאנשים התהלכו נפוחי רעב והמחלה "פלאק טיפוס" ר"ל התפשטה מהר והפילה חללים רבים ומאלה שבאנו לשם ממחנה "בור" כולם מתו ונשארנו רק אחדים ממש כי לא היה בהם כח להתגבר על המחלה בלי שום טיפול רפואי ובלי תרופות.

כשיצאתי לעבודה ביום הראשון הרגשתי שכוחותי עוזבים אותי ר"ל ואפילו סתם לעמוד לא היה לי כח ומה גם שהרוח החזקה והקרה ממש הפילה אותי וכאמור לעיל לא הייתי לבוש בכלל ולא היה לי כלום חוץ ממעיל גשם קרוע ואפילו חולצה וכו' לא היה עלי וספר לי אח"כ אחד שהיה מעירי כי תמיד אמר לחברו שהוא לא מאמין שאוכל להחזיק מעמד כי הייתי נראה ל"ע במצב איום ונורא ורק בניסי ניסים ובעזרתו ית"ש נצלתי.

קרה פעם שעמדתי סתם כך באמצע העבודה כי לא יכולתי בשום פנים ואופן לעבוד ופתאום הגיע ביקורת קצין ס.ס. רשע מרושע שהיה מפורסם ברשעתו וכשחברי ראו אותי שאינני עובד צעקו עלי שאתחיל לעבוד כי אני בסכנה אם הקצין יתפוס אותי בקלקלתי ואני לא נבהלתי בכלל והמשכתי לעמוד וכהשקצין הבחין בי קרא לי ושאל אותי מדוע איני עובד, הראתי לו את הידים שהיו שחורות וקפואות ואמרתי לו שאיני יכול לעבוד עם ידים אלו וב"ה קרה נס ובמקום שיעניש אותי ריחם עלי וקרא במקום לרופא והראה לו את הידים שלי ואמר לו מדוע אינך מטפל בו תן לו שלשה ימים לנוח כדי שיתרפא וכולם ראו ממש בעיניהם את ההשגחה העליונה כי חשבו כולם מי יודע איזה עונש יתן לי.

היות שידעתי את מצבי הקשה שאינני מסוגל לצאת לעבודה ואני מסוכן בסכנת נפשות ע"כ החלטתי שאינני יוצא יותר לעבודה יהיה מה שיהיה, מקודם ניסיתי באופן רשמי אולי אקבל רשות להשאר בתוך המחנה ע"י אשור מרופא, אבל כשלא הצלחתי בזה ולא רצה לתת לי אישור כי היה בטבעו אדם רע ואיים עלי שאם אתלונן שהנני חולה ישלח אותי לבי"ח ופירושו הוא שאם אחד חולה שלשה ימים נשלח לביה"ח ואז באו אנשי ס.ס. והוציאו אותו להורג ביער הסמוך כי לא היה שם שום בי"ח, ע"כ כמובן שלא הסכמתי לזה ולא היתה לי ברירה אלא להשאר בלי רשיון והקב"ה חנן לי דעת להעמיד פנים כאלו סודרתי ע"י האחראים לזה לעבוד במטבח וכל בוקר אחרי שעמדו בשורה לקבל ארוחת הבוקר ומשם יצאו ישר לעבודה יצאתי מהשורה ורצתי לסירים הגדולים הריקים תפסתי אותם ביד ביחד עם מישהוא והלכתי איתם למטבח ואח"כ כבר נשארתי בפנים המחנה כל היום וב"ה אף פעם לא תפסו אותי בקלקלתי ולאף אחד מהאחראים לא הייתי חשוד שהנני עושה את הדבר מעצמי בלי שום פקודה ובלי שסודרתי לעבודה זו וח"ו אם היו שמים לב לזה והיה נודע להם הייתי נאשם בהשתמטות מעבודה וידעו כולם מה מגיע
(עמוד רכג)
שם בעד זה. בהתחלה הסתובבתי סתם כך כל היום במחנה אבל אחרי שפעם כמעט נתפסתי חפשתי לי עבודה כדי שלא יחשדו בי, והמעשה היה כך ביום אחד באו באופן פתאומי ביקורת מקציני ס.ס. בדרגות גבוהות לבדוק מי נשאר במחנה בלי אישור רפואי או אחר, והוציאו את כולם מהחדרים והעמידו אותנו בשורה והם עברו יחד עם הרופא ועם היומן ושאלו על כל אחד מה מעשיו כאן האם הוא חולה או לא, והסדר היה כך שמי שהיה חולה יום או יומיים שחררו ונשלח בפנים בחדרים ומי שהיה כבר חולה שלשה ימים ויותר נשלח לבית החולים שהוזכר לעיל וחסלו אותו מיד.

ברגע הראשון עלה בידי להסתתר בשרותים אבל אחרי שנפל פחד עלי להיות שם כי חשבתי שאם יבואו לחפש חס ושלום אז העונש ידוע, ולכן יצאתי ועמדתי בשורה בין כולם - כשהקצין בדרגת סרן שאל עלי מהרופא שהזכרתי למעלה שהיה מרוגז עלי מכבר ורצה תמיד לשלוח אותי לבית חולים ואף פעם לא הסכים שאשאר אפילו ליום אחד במחנה וחשבתי הנה עכשיו בטח ינקום בי ויגיד שנשארתי בלי שום אישור וכמובן גם ביומן לא הייתי רשום ולרוב השתוממותי ענה לקצין "בן אדם זה חולה" ועל שאלתו כמה ימים הוא כבר חולה ענה ואמר "זה היום הראשון" כי מן השמים לא נתנו לו לומר אחרת ואז נשלחתי בפנים על ידי הקצין וגם אז ראיתי את ההשגחה עליונה שנצלתי כי ראיתי בחוש ששמו בפיו מלמעלה מה יאמר ואיך ידבר כי אם חס ושלום היה אומר שאני חולה יותר מיומיים הייתי נשלח תיכף לבית החולים הנ"ל שפירושו היה היער הסמוך ח"ו.

ומאותו היום ואילך אחרי שחזרתי "מהמטבח" תמיד חיפשתי לי עבודה קלה ושומרי המחנה חשבו שבאופן רשמי עלי לעבוד בפנים ואף פעם לא שאלו אותי מדוע אתה לא יוצא לעבודה. הרבה פעמים קרה שאלה שנשארו בפנים יצאו לכפר ובדרך כלל הביאו את כלי העבודה השבורים לבעלי מלאכה מקצועיים כדי לתקנם, ועל ידי זה יצאנו ברווח שהיתה לנו אפשרות לקבל חתיכת לחם או פירות וכד', והרבה פעמים הביאו הנערים משהו מהבית לאכול.

וגם את זה כדאי להזכיר כאן שלפעמים נמצא בין תושבי המקום הגויים אנשים טובים ורחמנים שהשתתפו בצערם של היהודים ולדוגמא אציין שהיתה גויה שכל יום בשלה תפוחי אדמה שלמים עם הקליפות וכשראתה אותנו מרחוק שאנחנו באים אז מהרה ושפכה אותם על הכביש וכשראתה שהחייל שלווה אותנו מכה ומרביץ עם מקל כשהתכופפנו להרים את התפוחי אדמה פתחה פיה וצעקה עליו ואמרה אתה לא מתבייש להרביץ באנשים אומללים שרעבים כזאבים, איזה בן אדם אתה, תחכה גם עליך יעבור כוס, ואנחנו השתוממנו לשמוע הדברים הללו.

בשבועות הקרובים לחג הפסח נחלאתי גם אני במחלת הפלק טיפוס ל"ע שעשה שם שמות והיו הרבה קרבנות מדי יום ביומו וכמובן שהם לא טיפלו בנו ולא נתנו שום תרופות רק שכבנו ערומים לגמרי תחת שמיכה ששמנו עלינו ושכבנו על הרצפה כמו בהמות ברפת להבדיל ועוד יותר גרוע, ואת זה אני זוכר שבאחד הימים חשבתי שערב פסח כעת ונתתי אל ליבי הלא פסח היום והתחלתי למלמל את ההגדה כך בשכיבה על הרצפה. אבל כמובן שלא היה בי טיפת כח ואחרי כמה מילים נרדמתי, כמובן שאינני זוכר מה שנעשה באותם הימים כי שכבתי בלי הכרה ל"ע, אמנם אני זוכר שביום א' בפסח לפי חשבוני נהיתה מהומה גדולה כי הרוסים התקרבו מאוד והנאצים רצו לסגת משם על כן נתנו פקודה שכל אחד יצא מהבנין גם החולים והיות ושכבתי בלי בגדים כי לא היה לי מה ללבוש מצאתי על ידי מכנסיים ומעיל שהיו שם עזובים ניסיתי ללבשם איכשהוא והתחלתי לזחול להסחב ולנסות ללכת אמנם ע"י הדלת נפלתי ועל "ארבע" חזרתי איכשהוא "למיטתי" וכנראה שעוד באותו היום נכנסו הרוסים ורק שאני לא ידעתי מזה כי הייתי
(עמוד רכד)
בחוסר הכרה אח"כ התברר לי שגם את התאריך המדוייק לא ידעתי ואיני יודע אם נתבלבלתי כבר לפני פסח או בתוך ימי הפסח - כדאי להזכיר כאן גם שהיה נס מן השמים שהרשעים לא חיסלו אותנו ביום הנסיגה לפי שכך עשו במקומות אחרים ובמחנה הסמוך נכנסו החילים ובו במקום הרגו אותם ל"ע.

באחד הימים קמתי בבוקר והרגשתי קצת יותר טוב כי חומי הגבוה מאוד ירד קצת ואז התחלתי לחפש בגדים מאלה שנשארו פזורים שם, התלבשתי קצת וטפסתי על סולם שעמד שם ועליתי בשארית כוחותי לקומה א' ושם מצאתי כמה אנשים שהתחממו ע"י תנור בוער והנה נכנס בחור אחד במרוצה ואומר שהחייל הרוסי צוה לכבות תיכף את האש כי יש סכנה מהאויב שרואה את העשן ואני השתוממתי על השמועה הזאת וחשבתי שהוא אולי מתלוצץ כי מנין יש כאן פתאום חיילים רוסים, וכששאלתיו למה הוא מתכוון ענה לי כנראה אינך יודע מה מתרחש מסביבך הלא כבר השתחררנו עוד שלשום ורק אז נודע לי כל הדבר שאמנם אנחנו משוחררים וב"ה שסוכ"ס התפטרנו מהנאצים הארורים ימ"ש וכמובן שלשמחתנו לא היה קץ והדבר היה מוזר בעיני עד שכמעט לא האמנתי לכל הדבר.

למחרת יצאתי קצת וראיתי שם בחצר הרוגים, ונבלות סוסים כי היו שם ממש שדה קרב בין הגרמנים עם הרוסים ופעם קבלנו אפילו פגז שפגע בגג הבנין שהיינו בו אבל היינו כ"כ אדישים לכל דבר שלא הרגשנו בכך ולא שמנו לב לזה, וב"ה שלא היו שוב אבידות בנפש. תחת החלון עמד תותח רוסי שהשיב אש וכל זה לא עשה עלינו שום רושם ולא התרשמנו משום דבר.

משם עברתי לצריף שהיה ממול ששמש פעם כמשרד למחנה שלנו ושם מצאתי שני בחורים שבאו לשם ממחנה סמוך אחד היה פצוע ברגלו מכדור שקבל בשעה שברח מהמחנה ועוד בחור אחד, וראיתי אצלם אוכל מבושל התחלתי להרגיש את הרעב שנורא הציק לי ולא היה לי מה לאכול בקשתי מהם קצת אוכל וע"ז ענו לי שאין להם מים ואם אלך להביא קצת מים הם מוכנים לבשל גם בשבילי. מובן שהסכמתי לכל זה כי הרעב והצמאון הציקו לי מאוד אחרי התעניות של חדשים ואתרי המחלה הקשה שהוציאה לי את כל הכוחות וכל הלחות שהיו עוד בי ואיך שיצאתי מהדלת לכיוון המשאבה התחילו לעוף כדורים באויר ואני הלכתי לתומי בלי לשים לב לכל זה ולא ידעתי אפילו שאני מעמיד עצמי בסכנה כי הקרב עוד לא הסתיים. הגעתי למשאבה בקושי רב ולא היה בי כח להרים את הדלי רק סחבתי אותו ואך התחלתי להפעיל את משאבת המים מופיע חייל רוסי וקורא לי שאלך אתו ואכנס לבנין שהיה מקודם המטבח של הגרמנים מהמחנה שלנו וכעת כבר ישבו בו קצינים רוסים בדרגות גבוהות וסקרו את המפות כי המקום שמש כבסים צבאי. נכנסתי אחריו והנה אחד הקצינים חקר אותי ושאל מה אני עושה כאן ומה עבדנו כאן וכו' והיות שהבנתי טוב צ'כית והשפות דומות קצת הבנו אחד את השני וסיפרתי לו הכל ושמח לדו"ח שלי. הם הסתכלו עלי כעל בריה משונה ממש "הפטלינג" על גופי הצנום והידים השחורות הבגדים הקרועים והבלויים ומתפלאים ומניעים את ראשם לאות השתתפות בצערי ובסבלי והיות שבדיוק אז הכניסו להם את ארוחת הצהריים כמעט שהתעלפתי מריח המאכלים שנכנסו בחטמי. החייל קרא לי למטבח ולמחסן ואיך שנכנסתי התנפלתי על הקפה השחור שמצאתי שם בצלחות עמוקים שהיו מונחים שם כבר כמה ימים כך שהאבק כבר כיסה אותם והתחלתי לשתות מהר מהר כי שמחתי לזה כמוצא שלל רב והחייל מתפלא ושואל מה זה מה זה מה קרא אתך אתה נראה כמי שלא אכל ולא שתה מימיו והראתי לו שאני מאוד רעב וצמא ולכן נתן לי מהמחסן כל מיני דברים ומלאתי כמה תרמילים וחזרתי למקומי.

כעבור כמה זמן הופיעו שני קצינים שחקרו ושאלו לקורותינו ושלחו לנו אוכל ע"י חייל
(עמוד רכה)
בדליים מלאים לרוב, ואח"כ שלחו כמה משאיות והעלו אותנו וצועקים "דא גוספיטל" פירושו לבית החולים כי כולנו היינו חולים מאוד ובמצב בלתי אנושי. כשעלינו על המשאית היה שם חיל שדיבר באידיש שאלתיו האם הוא יודע שפסח עכשיו וע"ז ענה לי שאיני יודע כי כאמור התבלבלתי ולא ידעתי מה התאריך המדויק.

את בית החולים סדרו בעיר "סומבאטהלי" מיוחד למען ניצולי המחנות וכשהתרחצתי במקלחת לפני שהשכיבו אותי במטה עמדו שם שני רופאים וכשראו את גופי המצומק והשחור ספקו כפים מרוב השתוממות ואמרו עוד לא ראינו בן אדם במצב ירוד כזה ובצורה כזאת הנך רק עור ועצמות ממש, בדרך הטבע א"א להחזיק מעמד וחוץ מזה היינו מלאים פצעים על גופנו הצנום, אבל כאמור רק בעזרת השי"ת היינו יכולים לסבול כל מה שעברנו מכל הבחינות מבחינה גופנית ונפשית יחד. בביה"ח טיפלו בנו כראוי ולאט לאט התחלנו להבריא ולקח עוד חדשים עד שקבלנו כוחות חדשים. כדאי להזכיר ששכב על ידי יהודי יותר מבוגר והיות שלפי חשבוני היה צריך להיות יום אחרון של פסח באותו הערב רציתי להתפלל תפלת מעריב של חג והוא אמר לי הנך טועה כי כבר עברו ימי הפסח ואז נודע לי שמרוב בלבול הדעת לא ידעתי את התאריך ואיפוא אוחזים. כעבור שבועיים בערך בקשתי שישחררו אותי כי רציתי לנסוע הביתה לא ידעתי כלום מהשמדת הורי היקרים ז"ל ובכלל מהשמדת מיליוני היהודים הי"ד כי חשבנו שכבר חזרו ממחנות העבודה שבגרמניה והרי בטח לא עוללו להם כמו שעוללו לנו ובאשליה כזאת הייתי כל הזמן ואחרי ששחררו אותי נכנסתי בעיר הנ"ל למשרדי הקהלה שם קבלתי קצת כסף ונסעתי לכיוון עיר הבירה בודפסט, הנסיעה ערכה חמשה ימים במקום כמה שעות בדוחק ובצפיפות נוראה בלי אכילה ושתיה כי לא התכוננתי לזה רק מה שקבלנו פה ושם, הגענו לבודפסט בדיוק בש"ק כשנודע שם שהגיעו אנשים מהמחנות הצטופפו מאות אנשים שבאו לשאול בשלום קרוביהם האם הכרנו אותם או היינו ביחד איתם ובפרט שאני באתי ממחנה "בור" שביוגוסלביה ושמעו כבר את מה שנעשה שם ומה שעבר עלינו בדרך חזרה, כולם התענינו על מכריהם וקרוביהם רק מובן שבעוה"ר לא יכולתי לבשר להם דבר טוב ע"כ שתקתי ולא אמרתי כלום.

אני שהייתי קרוב לחמש שנים במחנות לא הייתי כבר רגיל לחיים הרגילים העירוניים והשתוממתי כשראיתי לפני יהודים וחיי קהילה, האם זו מציאות או רק חלום ולא ידעתי ששם בבודפסט נשארו ב"ה עשרות אלפי יהודים שנצלו שם ולא היו בכלל בהמחנות.

נער צעיר אחד העיר לי שאסור לטלטל כאן כי אין עירוב בעיר, והאם אינני יודע ששבת היום הדבר נגע כ"כ ללבי שהתחלתי לבכות כי חשבתי מה קרה בעצם איתי שאחרים צריכים להעיר לי ששבת היום ואסור לטלטל, ועניתי לו במהירות בחור יקר האם יודע אתה מאין אני בא ולמה אינך שואל? והאם אתה יודע מה מצבי ושרק כעת הגעתי ברכבת לכאן כנראה שאין לך מושג מכל מה שעבר עלי. כעבור זמן קצר קבלנו כמה בחורים יחד איזה חדר לאכסניה ואז הוצאתי הכל מכיסי כי האמת היא שרק מתוך בלבול דעת ומצב בלתי נורמלי ובלתי יתואר טלטלתי עד אז ולא בשאט נפש ח"ו. כי אפילו ברכבת בדרך נסיעתנו התפללתי תפלת שבת. יצאתי לרחוב וחפשתי ביכנ"ס ושם מצאתי ביכנ"ס מלא מפה לפה והרב עמד ודרש בפרקי אבות השתוממתי על המראה האמת היא או אולי רק חלום, וב"ה כי לא אלמן ישראל יש עוד גם כדבר הזה. אמנם אני ששכחתי כבר שאפשר גם לשבת על הכסא או ספסל התישבתי על הרצפה ע"י החלון וכשהעירו לי ע"ז מדוע איני יושב על הספסל עניתי לשואל כבר מזמן שכחתי שגם על ספסל אפשר לשבת כי התרגלתי כבר במשך השנים הרבות לשבת אך ורק על הרצפה ל"ע התעכבתי שם עוד כשבועיים אצל מכיר אחד מעירי שהחזיק אותי ממש כבן שלו ונתן לי אש"ל מלא בכבוד גדול כי
(עמוד רכו)
מאוד שמח לקראתי "ויגלח ויחלף" ויבא אותי לביתו. כשנסעתי הביתה לעיר מגורי "העלמאץ" מצאתי שם מתי מספר צעירים ורק כמה מבוגרים שחזרו מאושויץ כולם שבורים ורצוצים כי אפילו מי שזכה לחזור לא מצא כי אם אחד מעיר ושניים ממשפחה כי לא היתה משפחה אחת שלמה כולם הרוסים אין לתאר על הנייר את החורבן הנורא את הבתים השוממים והריקים. גם אני לא מצאתי אף אחד ממשפחתי הגדולה שגרו שם לפני החורבן לא הורים ולא קרובים, ביכנ"ס חרב ונחרב ושומם בלי תקרה ורצפה בלי חלונות ודלתות ובחוץ התגוללו באשפה ובגללי סוסים ובהמות גליונות ספרי תורה ספרי קריאה שסועים קרועים ורקובים אוי לנו כי חטאנו. כמובן שעברו כמה שבועות וחדשים עד שהתאוששנו קצת כי הלב היה מאובן והראש היה מבולבל. הצעירים התחילו לאט לאט להתחתן וכך חזרו החיים למסלולם.

ינקום ה' נקמת דם עבדיו השפוך בידי צוררים רשעים למיניהם ימ"ש - קהלות הקודש שמסרו נפשם על קדושת השם הנאהבים בחיים ובמותם לא נפרדו, יזכרם אלוקינו לטובה.