תקציר המבוא:

אודות המחבר

ספר זה הוא חלק עשירי של שו"ת משנה הלכות, בפתח המבוא המחבר מתייחס לשלמות שמייצג המספר עשר, ומביא מובאות ומקורות רבים.
במבוא המחבר מספר באריכות רבה את קורותיו מראשית המלחמה:
תקופת המלחמה - נלקח לבירקנאו מגיטו אונגוואר, ומשם לאושוויץ, לגלייביץ ולבסוף לבוכנוולד. המחבר מתאר את היסורים הקשים, את אכזריות הגרמנים ואת שמירת המצוות במסירות נפש במחנות, כגון: תפילין, סוכה, פסח, צום יום הכיפורים וכו'.
השחרור – כולל תאור של מצב המשוחררים ומותם של ניצולים ממחלת הטיפוס ומבולמוס האכילה. אחר השחרור עבר המחבר לצרפת שם עסק בהצלת ילדים שהופקדו בידי נוצרים ומשם המשיך לארה"ב.
המחבר מבכה את אביו ואמו הקדושים שהעריצם, ומסיים בקינה משולבת בתפילה לנקמה בגויים.

המבוא:

הקדמת ברית שלום
על שם הכתוב הנני נותן לו את בריתי שלום...

העשירי יהי' קדש לה'

וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבר תחת השבט העשירי יהי' קדש לה', לא יבקר בין טוב לרע ולא ימירנו ואם המר ימירנו והי' הוא ותמורתו יהי' קדש לא יגאל אלה המצות אשר צוה את משה אל בני ישראל בהר סיני (ויקרא כ"ז ל"ב) וכתב הא"ע והנה הנבחר הוא הא' והעשירי שוה כמו זה, ר"ל דהקב"ה אמר קדש לי כל בכור פטר כל רחם וא"כ הנבחר הוא הא' שהוא הבכור שהוא קודש והעשירי שוה להבכור וכמו גבי בכור אין חלוק אס הוא תמים או בע"מ לעולם הוא קדוש דהרי הוא קדוש מרחם כן העשירי הוא קודש לה' ולא יבקר בין טוב לרע, וכמו בבכור א"א להחליפו באחר אלא זה שנתקדש הוא שנשאר בקדושתו לעולם כן העשירי הוא קודש ולא יחליפנו ולא ימיר אותו ואם יעבור ויחליפנו וימיר אותו והי' הוא ותמורתו יהי' קודש.

ורמז בזה דכשאדם מתחיל בקדושה והי' ראשיתו קודש הבכור פטר כל רחם אז כל הנמשכים והבאים אחריו קדושים דגופי' בתר ראשי' גריר וע"ד כס' מ"ש (ב"ק נ"ב) הא משכוכות ר' יעקב אומר עיזא דאזלא בריש עדרא פרש"י יש לבעל העדר עז חריף ודרך העזים להלך בראש והעדר הולך אחריהם, ובמשנה אבות מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה והמתחיל במצוה אומרין לו גמור במצות ולכן העשירי יהי' קודש לפי שהנבחר הוא הראשון שנבחר להיותו קודש מרחם וממילא העשירי נגרר אחריו ושוה כמוהו להיות קודש ולא אמר העשירי הוא קודש אלא יהי' קודש שהראשון גרם להעשירי להיות קודש.

ובמשנה (אבות פ"ה מ"א) בעשרה מאמרות נברא העולם ומה ת"ל והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. וצ"ב והלא אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ורצה הקב"ה לזכות את ישראל ולמה ברא העולם בעשרה מאמרות ולפרוע מן הרשעים מה שהי' יכול להבראות במאמר אחד, ואטו מי ששבר כלי ששוה דינר אחד ישלם עשרה זהובים בשביל הבעה"ב שנתן עבורה עשרה דנרין (ועיין בבית שמואל אחרון וחכם צבי מחלוקת הפוסקים במי שלקח אתרוג קודם סוכות שוה מאה דנרין והחזירו אחר הסוכות באם חייב לשלם) ועכ"פ בדידן כי לא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה ולמה הרבה עליו מאמרות יברא באחד והי' קודש.

והאמנם נראה דבריאת העולם היתה מהשתלשלות עשר ספירות עוטה אורה ממדריגה למדריגה עד שהגיע לעולם השפל שהוא העולם הזה וכנגדם הם עשרה מאמרות שבהם נברא העולם ולולא נברא בי"מ רק במאמר אחד היה העולס חסר וכבר ביאר כק"ז המהר"ל ז"ל דעד העשירי לעולם חסר תוס' דאחר אחד יבא שנים ואחר שנים שלשה וכן אחר ט' יבא עשרה אבל מספר עשרה הוא שלימות שאין אחריו תוספות אלא אם רוצה חוזר ומונה אחד ושנים עד עשרים שהוא תוס' על עשרה שנים וכן עד מאה ולעולם המספר העשירי הוא השלימות ע"ש ולכן כשמוסיפין על המספר בחשבון מוסיפין אפס על אחד שהוא עשר ועל עשרים שנים ואפס ועל מאה שהוא מספר נוסף חוזר על האחד אלא שהוא מוסיף עוד אפס 00 כזה וכן לאלף ולאלפי אלפים כל שהחשבון מתרבה האפס מתרבה בבחינת מאן דהוא רב הוא זער ועל מיליאן כותבין שש פעמים אפס וכל זה מורה על הסיבוב ולא על ההוספה וכן לעולם והבן. והביאור בזה דכל שנתגדל הוא שהוא כאין בעצמו וכל שמוסיף גדולה מוסיף ענוה ולכן במשה רבינו עניו מאד מכל אדם. והוא הקודש.

והיות שהעשירי הוא קודש לכן גם בכתיבה אחר ט' כותבים י' שהוא אחד להורות שהעשירי שהוא השלימות ליכא אלא באחד שהוא הבורא הוא היוצר (ופלא שאפילו באוה"ע כשכותבין מספר אחד כותבין אותו כעין צורת יו"ד 1 כלומר שאינו קו ישר אלא כפוף בראשו כעין קוצו של יו"ד) והוא אחד ואין שני ולכן העשירי שהוא קודש חוזר הקדושה לקדמותו שהוא בתכלות השלמות אבל ביצירת האדם כתיב בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת כלומר שהאדם לא נברא שלם וכן שאר נפשות רבות אלא שיש בהם חסרון וחייבים להשתדל להגיע להשלמות ולהיות קודש.

ומה"ט נשא הקב"ה עולמו בעשרה מאמרות שראה שאין העולם מתקיים בלי קדושה כיון שיש בו באדם חסרון ולכן אמרו ז"ל נמנו וגמרו נח לו לאדם שלא נברא משנברא גמורה מיד משתחוים רווחים וע"ד חז"ל שהי' לכל אחד ואחד ד' אמות ואפילו להחוטאים שכיון שיכנע לבם הערל ומשתחוים ונופלים על פניהם מיד נעשה הרוחה והיו קודש. ואפילו בירושלים שהיתה הקדושה פחותה מקדושת העזרה אמרו ז"ל ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים (שם) והגם שהיו בני ישראל כחול הים אשר לא יספר ולפי החשבון של הכליות בע"פ היו לערך שלשים מליונים יהודים בירושלים לחג והוא פלא, וזה הטעם נמי דבארץ ישראל אמרו ארץ צבי כתיב כיון דמעשר קדושות היא פשטא ליה וגמדא ליה ואין לה שיעור והגם שכתיב בה ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה אינו תופסת מקום אלא לפי יושביה היא מרחבת גבוליה וע"ז אמר הפייטן הרחיבי גבולך והטעם דוהי' הנשאר בציון והנותר בירושלים כל הכתוב לחיים בירושלים יאמרו לו קדוש והי' קודש.

ואפשר דה"ט הא דתנן (אבות פ"ה מ"ו ופסחים נ"ד ע"א) עשרה דברים נבראו ערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלחות וי"א אף המזיקין וכו' ותמהו המפרשים למה אלו דוקא ועיין ס' גבורות ה' לכק"ז המהר"ל ז"ל בהקדמה שני' מה שהאריך להתוכח עם המתפלסים ובדרך החיים אבות פ"ה משנה הנ"ל. והנלפענ"ד לפ"מ שנחלקו החוקרים חכמי אמת אם הנסים שנעשים ונעשו מזמן לזמן הם בריאה חדשה או שכבר התנה הקב"ה בששת ימי בראשית על הנסים אלו כיון דאין חדש תחת השמש ועיין בעל העקרים ובעל העקידה מה שהאריכו בזה וי"ל דלכן נבראו אלו ע"ש ביה"ש דוקא דביהש"מ הוא ספק יום וספק לילה וצריך להוסיף מחול על הקודש ויש בו קדושה יותר מששת ימי המעשה שהם חול ונבראו בזמן הזה דברים אלו במספר עשרה שיש בהם קדושה ונתוסף עליהם קדושת שבת וממילא בשעה שיצטרכו ישתנו אלו מדרך הטבע כיון שלא הוטבע בהם הטבע בשביל הקדושה שנבראו בתוכה ולכן משתנים מפעם לפעם. אבל דרך הטבע שהוטבע לגמרי אין לשנות אלא אלו שהם עשרה והיו קודש.

ואולי מה"ט כל ההנהגה בארץ ישראל הוא למעלה מדרך הטבע לפי שהוא מעשה ישות וכל בי עשרה שכינתא שרי' ולכן ארץ ישראל אשר עיני ה' אליך בה ודורש אותה מראשית השנה עד אחרית שנה אין שם דרך הטבע כלל והכל תחת השגחתו הפרטית שהוא קודש.

ומה נמתקו בזה דברי חז"ל ברכות (כ"ז ע"א) כשהעבירוהו לר"ג מנשיאותו אמרו מאן נוקים ליה נוקמיה לר' יהושע בעל מעשה הוא נוקמיה לר' עקיבא דילמא עניש ליה דלית ליה זכות אבות אלא נוקמיה לר' אלעזר בן עזריה דהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא דאית ליה זכות אבות ולא מצי עניש ליה ובירושלמי הובא ברבינו נסים גאון שם וז"ל והיה ר"ע יושב ומצטער לא שהוא בן תורה יותר ממני אלא שהוא בן גדולים יותר ממני אשרי אדם שזכו לו אבותיו אשרי אדם שיש לו יתד להתלות בה ומה היתה תדתו של ר"א ב"ע שהיה עשירי לעזרא ע"כ וצ"ב למה דייקו לומר שהי' עשירי לעזרא דוקא היל"ל שהוא מצאצאי עזרא או מיוצאי חלציו של עזרא ועוד מי לא היו לו עוד אבות גדולי התורה קודם עזרא. עוד אמרו חז"ל בגמ' מנחות (נ"ג ע"א) אמרו ליה לר' פרידא ר' עזרא ברי' דרב אבטולס דהוא עשירי לר"א ב"ע דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא א"ל מאי כולי האי אי חכם הוא יאי וכו' ואי לאו אשי' תוכלי' וצ"ב נמי למה אמרו עשירי לר"א ב"ע שהוא עשירי לעזרא דוקא ולא חשב החכמים שביניהם ולפמ"ש אתי שפיר כיון דהעשירי הוא קודש והאחד הולך אחר העשירי ולכן אמרו לו דר' עזרא קאי אבבא שהוא עשירי לר"א ב"ע ועשירי לעזרא וא"כ העשירי הוא קודש.

א"ל ר"פ מאי כולי האי ודאי שעשירי הוא קודש ומעליותא כשהוא עשירי אמנם הרי אמרו בעשרה מאמרות נברא העולם ליתן שכר טוב לצדיקים ולהפרע מהרשעים א"כ אדרבה עשירי לפעמים גריעותא הוא והוא על דרך שכתב השל"ה במה שכתוב בתורה באמצע התוכחה וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם דמה מקום לזה זכירת ברית אבות בתוכחה וכתב ז"ל דלא דמי בן מלך שחטא שעונשו גדול מבן בורסקי מפשוטי עם שחטא וז"ש וזכרתי את בריתי יעקב וגו' שאתם מזרע גדולים נמצא החטא גדול ולכן אמר ר"פ אי בר אוריין יאי ואי בר אוריין ובר אבהן יאי ויאי כיון שהוא ת"ח ויש לו זכות אבות אבל אי בר אבהן ולאו בר אוריין אשי' תכלי' כלומר דאז אדרבה גרע הוא מה שהוא בן גדולים שהרי הוא כעין מזיד ופושע במה שאינו בר אוריין שהרי אמרו ז"ל מי שהוא ת"ח ובנו ת"ח ובן בנו ת"ח שוב אין התורה פוסקת מזרעו ואם הוא לא למד הרי הוא מתחייב בנפשו ואשי' תוכלי' דזה לאומת זה עשה אלקים ואמרו ליה שהוא עשירי לר"א ב"ע ועשירי לעזרא והוא קודש.

וזה לעומת זה עשה אלקים ומדה כגד מדה מה שאמרו ז"ל סנהדרין צ"ד גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה לאפי' וצ"ב דמה שייכות יש לו עוד להאי גיורא עם עשרה דורות גוים שלפניו והרי מיד שנתגייר הרי הוא כקטן שנולד לכל דיניו ומאי איכפת ליה עוד בבזיון העכו"ם ולפמ"ש אתי שפיר דכמו בקדושה העשירי הוא קודש וחוזר אל הראשון שהוא השורש שלו והכ"נ להיפוך עד דור עשירי נתעורר בו השורש מצד הטומאה והס"א ולכן עד עשרה דרי דוקא לא תבזי ואח"כ והי' גם הוא קודש.

ובמ"ש יש להבין קצת מה שאמרו בעמוני ומואבי לא יבאו בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא להם בקהל ה' עד עולם וצ"ב כיון דאמר עד עולם גם דור עשירי למה לי דעד עולם גם זה בכלל וכבר עמדו בזה המפרשים, ולהנ"ל י"ל דס"ד כיון דעשירי הוא קודש א"כ עכ"פ לאחר שנתגייר עכ"פ בדור עשירי יבא בקהל ה' קמ"ל דעד עולם לא הוי קודש, ולולי דמסתפינא הי' לומר בזה טעם בממזר דכתיב נמי לא יבא ממזר בקהל ה' גם דור עשירי לא יבא בקהל ה' ולא נאמר עד עולם וכבר האריכו בזה דהרי האמת שממזר נמי איסורו עד עולם וכבר כתבתי מזה ועיין מנ"ח, ולפמ"ש י"ל דבאמת ממזר מזרע ישראל הקדושים הוא אלא שנפגם ע"י מעשה רשע טומאת החטא והי' ס"ד דעכ"פ בדור עשירי שהוא קודש יחזור לקהל ה' ע"ד שאמרו העשירי הוא קודש ולא יבדיל בין טוב לרע ולא יבקר ולכן אמר גם דור עשירי ולא אמר עד עולם דלאחר עשרה דרא הו"ל ממזר שאינו ידוע ומת ונתקן ע"י העשירי שמת ונעדר בקודש.

ואמרו ז"ל עשר ירידות ירדה שכינה לעולם (אדר"נ ל"ד ה' פדר"א י"ד) והוא כנגד עשר ספירות ונקרא ירידה לשכינה ולכן ירדה על העולם וכנגדן בחורבן הבית עשרה מסעות נסעה שכינה וכנגד זה עשר מסעות גלתה סנהדרין (ר"ה ל"א ופתיחה דאיכה כ"ה) מכפורת לכרוב ומכרוב לכרוב ומכרוב למפתן וממפתן לחצר ומחצר למזבח וממזבח לגג ומגג לחומה ומחומה לעיר ומעיר להר ומהר למדבר וממדבר עלתה וישבה במקומה וכנגדה בסנהדרין והעשירית לטבריה שהיא עמוקה מכולן שנאמר ושפלת וגו' ופרש"י וטברי' עמוקה מכולן שפילים היו אז מכל המסעות שגלו ע"כ וקאי עמוקה על השפלות ולא על המקום והטעם שהעשירי היא קודש ולכן ההיפוך כשנפלה ח"ו לא תוסיף שהיא עמוקה מכולם ומה"ט נמי באו עשר אומות להחריב את ביהמ"ק שנאמר אהלי אדום וישמעאלים וגו' (תהלים פ"ג ו' בעה"ט בראשית כ"ה כ"ג) שיובנה במהרה והי'קודש.

ובקרא עשר אמות אורך הקרש ועשר על עשר אמות בית קדשי קדשים (שמות כ"ו כ"ז) ועשר יריעות המשכן ועשר אמות גבהו של משה (ברכות נ"ד ע"א ושבת ק"ו) שהמשכן הי' לכפר על העולם כולו שנברא בעשרה מאמרות ולכן דוקא הכל עשר וק"ק נמי עשר אמות מכיל ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם והי' קודש.

עשרה קשין הן, ובגמ' ב"ב דף י' ע"א הוא הי' אומר עשרה דברים קשים נבראו בעולם הר קשה ברזל מחתכו ברזל קשה אש מפעפעו אש קשה מים מכבין אותו מים קשים עבים סובלים אותו עבים קשים רוח מפזרתן רוח קשה גוף סובלו גוף קשה פחד שוברו פחד קשה יין מפיגו יין קשה שינה מפכחתו ומיתה קשה מכולם וצדקה תציל מן המיתה וצ"ב למה להני יש תקנה ומיתה קשה מכולם האמנם לפי שמיתה היא העשירי ולכל התשעה כיון שחסר להם השלמות יש להם שבירה ותיקון אבל מיתה שהיא עשירי ומן הקשות אין לו תקנה אלא שיכנס בקדושה שהוא צדקה שמעשר הוא העשירי והיא קודש ומציל מן המיתה שנכנס בו חיות שבעשרה מאמרות נברא העולם והרשעים גרמו מיתה והצדיקים מקבלין שכר וחיים וקיימים לעולם ולכן העשירי שהיא הצדקה תציל מן המות דכל הטבע משועבדת להעשירי שהיא קודש.

ועשרת הדברות מה"ט דוקא לא פחות ולא יותר ונכלל בהם כל התורה וכמ"ש לעיל בשם רס"ג ורמב"ן שמנו התרי"ג בעשרת הדברות שהם כנגד עשרה מאמרות שוב ראיתי לרבותינו בעה"ת פ' תשא עה"פ ושני לחות העדות לחת חסר כתיב לומר ששניהם שוות ושנים כנגד שמים וארץ וכנגד חתן וכלה וכנגד שני שושבינן חמשה דברות על לוח זה וחמשה על לוח זה כנגד חמשה חומשי תורה ושניהם עשרה כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם ע"כ וברוך פוקח עורים, ונראה עוד דשני לוחות כנגד התורה שבכתב ושבע"פ ושניהם קודש.

עשר פרות אדומות הנה מה"ט נראה דזה לעומת זה ישנם עשרה פרות אדומות לקנח צואת הטומאה ותשע פרות נעשו משעה שנצטוו בה במצוה זו עד שחרב הבית בשני' שיבנה במהרה בימינו ראשונה עשה משה שניה עשה עזרא שמעון הצדיק עשה שתים, ויוחנן כ"ג עשה שתים הרי ששה שביעית שרף אליהו שמינית שרף חנמאל המצרי תשיעית שרף ישמעאל בן פאבי עשירית עתיד לשרוף מלך המשיח במהרה בימינו וברבינו בחיי פ' חקת ז"ש הכתוב ומי כהחכם יודע פשר דבר חכמת אדם תאיר פניו ועוז פניו ישונא מי כהחכם זה הקב"ה שנאמר ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג') ומי יודע פשר דבר זה שהקב"ה שפירש התורה למשה ע"ש וצ"ב ונראה דה' בחכמה יסד ארץ בעשרה מאמרות והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא כדי להכניס קדושה גם בארץ אמנם כיון שעד העשירי יש בו חסרון ולכן כששרפו תשע פרות עדיין יש רוח טומאה בעולם אבל כשישרוף העשירי ע"י מלך המשיח ויעביר רוח הטומאה מן הארץ אז יהי' קודש ולא גילה זה רק למשה ואפילו שלמה המלך אמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני ורק העשירי שהיא מלך המשיח יעבור רוח הטומאה וכל הנשאר בירושלים יאמר לו קדוש.

עשרה שכינתא שריא ואמרו רז"ל כל בי עשרה שכינתא שריא (סנהדרין ל"ט ע"א) ועיין מהרש"א בח"א ובתוס' ב"ק פ"ג ד"ה שני אלפים, ובמשנה אבות מנין לעשרה שיושבין ועוסקים בתורה שנאמר אלקים נצב בעדת א-ל ומנין אפילו חמשה שנאמר וכו' ומנין אפילו אחד (אבות פ"ג מ"ו) שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ונמצא דאפילו על אחד משרה שכינתו ובגמ' ברכות פריך לה מאחר דאפילו תלתא עשרה מיבעיא ומשני עשרה קדמה שכינה ואתיא תלתא עד דיתבי ופרש"י קדמה שכינה קודם שיהיו כל העשרה וזה מעלת העשרה על היחיד שקדמה שכינה ועיין שו"ת הרשב"א סי' נ' ובשו"ת "ש א"ח סי' מ"ב והמשלים לעשרה ראשונים נוטל שכר כולם כיון שקדמה שכינה ומצפה לעשרה הרי המשלים לעשרה הוא הגורם לשכינתא שיהי' שמה קודם ותשרה על ישראל ולכן העשירי יהי' קודש.

וכיון שכל בי עשרה שכינתא שריא מה"ט תקנו דאפילו במאכל ומשתה שהוא לכאורה דבר גשמי מ"מ כיון שנעשה בציבור בעשרה מעלין אותו מאכל גשמי ג"כ לקדושה שהרי כל העולם כולו נברא בעשרה מאמרות כדי להעלות אפילו הדומם למעלה רוחנית שהכל לכבודו ברא וק"ו הצומח והחי ולכן תקנו בברכת המזון בעשרה אחר המאכל לברך בה' ומה"ט אמרו על השלחן אשר לפני ה' ובפרט בזמן הזה דשלחנו של אדם מכפר ודומה למזבח ובזה נראה ביאור הכתוב ויחזו את אלקים ויאכלו וישתו כלומר דבאכילה ושתיה נמי כיון שהיו אצילי בני ישראל והיו בעשרה או יותר ויחזו את אלקים דכל בי עשרה שכינתא שריא ומעלים האכילה מדומם לעשותה קרבן עולה לריח ניחוח לה' והי' קודש.

והיות כי מעלת הקדושה ושכינתא שריא על עשרה קודמת ואתיא יש לבאר קצת יותר הא דתנן (כלים פ"א מ"ו) עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה וכו' עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה וכו' וקחשיב עשר מעלות דקדושה וברע"ב שם סוף פ' ציין התוי"ט עליו הביא מחלוקת הגאונים אי ארץ ישראל הוא ממנין עשר הקדושות דקתני עשר וקחשיב י"א ע"ש ודעת הרמב"ם בפ"ז מהל' בית הבחירה דאינו ממנין הקדושות ע"ש ולכאורה לשון מעלין משמע שיש לפנינו קדושה מעלין בה ולא מורידין א"כ הראשון נמי קודש דצריך להיות קדושה ראשונה להוסיף עליה וכיון שאמרו עשר קדושות הן זו למעלה מזו וקדושה הראשונה הוא הקדושה הקלושה והוא כבריח ואמצעי בין טומאת ארץ העמים וקדושת הארץ ולכן נחלקו אי גם זה נכלל בכלל העשר קדושות ומה"ט פריך מה הוא קדושתה וקצת יש לומר דמה"ט אחד עשר סמנים היו בה ואחת היא החלבנה ואמרו כל תפלה שאין בה מתפילת פושעי ישראל אינה תפלה וצ"ב אדרבה הי' לרחק בתפלה הפושעי ישראל ולא לצרפו אבל כיון דעשר קדושות ההתחלה הוא בקדושה פחותה מאד בבחינת הבדל בין טומאה לקדושה וזה גורם לשכינה שתבא ותקדים ולכן מצרפין אמנם לכתחילה טוב שיהיו כולם קדושים ולכן אחד עשר סמנים היו בה לכתחילה מ"מ העשירי הוא קודש.

והנה בקדושת הארץ לכאורה נראה דיש כאן ב' קדושות האחד ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות והוא קדושה מעצמה ומבריאה ומהאי טעמא מצינו באברהם אבינו שאמר לו הקב"ה (בראשית) לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך, ודרשו ז"ל דזכותא דא"י יגרום לו להוליד בנים וקיי"ל דעשר שנים שלא ילדה יוציא ויתן כתובה (יבמות דס"א) הוא בארץ ישראל דוקא וילפינן לה מאברהם אבינו ויצחק והוא פלא כיון דאכתי לא היתה קדושת ארץ ישראל עד לאחר שקדשוהו יוצאי מצרים ע"י יהושע א"כ מה תועלת בא"י יותר מכל הארצות גם ביצחק אמרו רז"ל דהי' אסור לצאת משם כיון שהי' עולה תמימה ואין חו"ל כדאי הוא לו וביעקב איש תם הי' מתיירא ומפחד מעשו שהי' לו זכות ישיבת ארץ ישראל והוא הי' בחו"ל בבית לבן ואפילו כל הונו ורכושו שרכש בחו"ל אח"כ נתנו לעשו ולא רצה ליהנות ממנו בארץ ישראל לפני שלא הי' ארץ ישראל וקדושתה ראוי להשתמש ברכוש חו"ל ונחלקו הראשונים במה שאמרו שקיימו האבות כל התורה כולה אי קיימו גם בחו"ל או דוקא בארץ ישראל אבל פשוט דבא"י קיימו כל התורה כולה וצ"ע מ"ש ארץ ישראל משאר ארצות קודם מ"ת, אבל פשוט דהאי קדושה שנתקדשה א"י בשעת בריאת העולם שמקודשת מכל הארצות הוא קדושה עצמית בארץ הקדושה שנבראת בעשרה מאמרות אבל יש עוד מצוה אחרת בשעה שנכנסו ישראל לארצינו הקדושה ואז קדשה יהושע בקדושה חדשה ועל קדושה זו נחלקו בה בגמ' ובכמה מקומות אי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא או לא ועיין חינוך מצוה ש"מ בקדושת עיר חומה דאין סומכין אלא על חומה המוקפת בשעה שכבש יהושע את הארץ וכיון שגלו בחורבן ראשון בטלה קדושת עיר חומה וכשעלה עזרא בביאה שנייה נתקדשו כל הערים המוקפים חומה וכו' שביאתן בימי עזרא שהוא ביאה שנייה כביאתן בימי יהושע, מה ביאתן בימי יהושע מנו שמיטין ויובלין וקידשו ערי חומה ונתחייבו במעשר אף בימי עזרא כן וכן כשיבא משיח בביאה שלישית נתחיל למנות שמיטין ויובלות ויתקדשו בע"ח וכו' ע"ש, והי' קודש.

והנה קדושה זו תלויה בביאת ישראל לארץ וביושבים עליה ואין זה ענין לעצם קדושת הארץ שקדושה זו מעולם לא בטלה שהרי קדושה זו היתה עוד בימי האבות כמ"ש למעלה. והנראה דקדושת הארץ הו"ל כקדושת בכור שהרי קיי"ל בבכור דקדושתו מרחם שכל שהוא פטר רחם לאמו ונפרש ממקור הטומאה נבדל ומעצמו נתקדש ואפ"ה קיי"ל דחוזר ומקדישו כמבואר בבכורות כ"ט ע"א ולכאורה דבר תימה כיון שנולד בקדושה ונתקדש בשעת לידה קדושה שני' למה וע"כ דקדושת פה שאני מקודשת פטר רחם והכ"נ לענין קדושת הארץ שהגם שנתקדשה משעת בריאה והוא מעשר קדושות מ"מ כשישראל על אדמתן צריכין קידוש שני וקדושה שני' זו שקדשו ישראל תלוי' במחלוקת אי בטלה או לא בטלה אבל עצם הקדושה לא בטל ואל יבטל ולעולם יהי' קודש.

וידוע מחלקות שרפי קודש רבינו הגדול הבה"ג והרמב"ם ז"ל במנין תרי"ג מצות אי אנכי ה' אלקיך ממנין תרי"ג י"א שלא למנותו במנין תרי"ג דרק אחר שידענו שיש אלו' אחד הוא הוא המצוה על התרי"ג מצוות ודעת החולקים דגם ידיעת אנכי ה' אלקיך הוא בכלל ומנין התרי"ג, וי"ל דתלוי בהא מחלוקת אי קדושת ארץ ישראל נמנה מעשר קדושות או לא נחשב ממנין העשר קדושות והבן היטב, ואפשר נמי לכוין בזה האחד עשר סמנים שבקטורת שאמרה תורה ולא עשרה והאחד עשרה הוא החלבנה ואמרו ז"ל דאין תפלתן מתקבלת אם אין בה מתפלת פושעי ישראל ולכן הכניסו החלבנה בסימני הקטורת ואם חסר אחת מכל סמניה חייב מיתה מה שלא מצינו בשאר מצות חיוב מיתה עבור חסרון בשב ואל תעשה ולהנ"ל י"ל דהאחד לא נחשב בפני עצמו ועלה דוקא עמהם בצירוף שהם עשרה ובטל לגבי עשרה והיו כלם קודש.

ובגמ' (ברכות נז:) תשעה וארון מצטרפין לעשרה ופריך אטו ארון גברא הוא ומשני תשעה וקטן מצטרפין ואכתי קשה אטו קטן גברא הוא דהרי הא דעשרה נקראו עדה ילפינן עדה עדה מעדת מרגלים והתם כולם גדולים האמנם התם מצינו עד מתי לעדה הרעה הזאת שלא היו צדיקים ומצטרפין ונקרא עדה והחלבנה נמי הגם שאינו ראוי מצד עצמו וחסרון ברוחו מ"מ כל בי עשרה מצטרף הכ"נ דבעשירי לא יבקר בין טוב לרע ולכן גם כקטון כגדול העשירי יהי' קודש.


וזה היתה גם בריאת האדם בעשר אצבעות ידיו ועשר אצבעות רגליו שהוא נגד עשר ספירות. ועיין רמב"ן עה"ת פ' כי תשא עה"פ ורחצו אהרן ובניו ועל דרך האמת בעבור היות ראשי האדם וסוו הידים והרגלים כי הידים למעלה מכל גופו בהגביהו אותם והרגלים למטה והם בצורת האדם רמז לי' הספירות שיהי' כל גופו ביניהם וכמו שאמרו בספר יצירה כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו ובין עשר אצבעות רגליו ובמלת הלשון ובמלת המעור לפיכך נצטוו משרתי עליון לרחוץ הידים והרגלים והרחיצה הזאת לקדושה תרגום אות' אונקלוס, ומן הענין הזה תקנו רז"ל נטילת ידים בתחלה שיתכוין לזה ע"ש. ומה"ט אמרו ז"ל (ירושלמי סופ"ק דחלה) עשר מצות אדם עושה עד שלא יאכל פרוסה משום לא תחרוש בל תזרע בל תחסום לקט שכחה ופאה תרומה ומע"ר ומע"ש וחלה, רבי יצחק בידו אתי למיסב לידוי הוא פשט עשרת אצבעתיה ואמר הרי קיימתי עשר מצות ע"כ, ועיין ש"ע א"ח סי' קס"ז ואולי מה"ט נמי עשרה נסים נעשו לאבותינו בביהמ"ק (אבות ה' ה') לא הפילה אשה מריח בשר הקודש וכו' ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים, ולכאורה היאך זה נעשה נס תמידי שלא אמר אדם לחבירו צר לי המקום וא"כ הו"ל טבע שמעולם לא אמר אבל י"ל דכיון דהעשירי הוא קודש וקדושה אינו תופס מקום שהוא למעלה מן המקום ולכן לא אמר אדם והיה זה דוקא שהוא העשירי שהוא קודש.

ונראה דמה"ט נמי עשה שלמה עשרה מנורות וכאו"א הביא לה אלף ככר זהב והעמידו על ככר עיין מנחות כ"ט ע"א, וצ"ע למה דוקא עשר מנורות וכל אחד עשה מאלף ככר, וי"ל לפמ"ש ז"ל הרוצה להחכים ידרים וסימנך מנורה בדרום והרוצה להעשיר יצפין וסימנך שלחן בצפון, וכדי שלא יטה אחר המלאכות בפת הגם שהם מצות ומספרם עשר כדחשיב בירושלמי עשר מצות אדם עושה עד שלא יאכל פרוסה, מ"מ הרי כבר אמר רשב"י (ברכות ל"ה) אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה אלא ועמדו זרים ורעו צאנכם ועם ישראל יעבדו את ה' אלקיהם ולכן נגדם עשה עשר מנורות המרמזות על החכמה.

ולפי שאמרו ז"ל אלף נכנסין לביהמ"ד ואחד יוצא להוראה ולאו כל אדם זוכה לזה וראיתי בני עליה והמה מועטים ולכן כל אחד ואחד הביא לה אלף ככר והעמידו על ככר כלומר אלף נכנסין לביהמ"ד ואחד יוצא אלא דלכאורה תקשה א"כ האחרים הפסידו ולמה ליה ליכנס בין האלף כיון שממילא אינו זוכה להיות אחד מיני אלף, אמנם האמת אינו כן אלא כל האלף זוכין שע"י שע"י זכה זה האחד, ולכן הראה שלמה ע"ה שהכניס אלף ככר והעמידו על ככר כלומר מכל האלף נעשה ככר אחד ומינה עשה המנורה, הכ"נ באלף נכנסין לביהמ"ד לא הי' האחד מן האלף יוצא להוראה אם לא היו התתקצ"ט נכנסין עמו והיו כותתין עצמן להיות צוותא להאחד שיצא להוראה ולכן כולן נוטלין שכרן בקודש.

ומה"ט נראה דבימי שלמה כסף וזהב לא נחשב לכלום דבצל החכמה בצל הכסף וכיון דעשה שלמה עשר מנורות. והוריד חכמה עליונה בישראל ומאסו בכסף וזהב ובחוצות ישליכו ולא הי' שוה כלום נגד החכמה העליונה שזכו בה והאמנם היות כי לאו כל אדם זוכה ובעוה"ז הרי ר' ישמעאל פליג ארשב"י ואמר הנהג בה מנהג דרך ארץ ורק לעת"ל יזכו להיות ועמך כולם צדיקים יושבים ועטרותים בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ולכן דרשו ז"ל (מנחות כ"ט) כי בי-ה ה' צור עולמים בשתי אותיות השם ברא ב' עולמות וביו"ד ברא עוה"ב ובה"א ברא עוה"ז, דעוה"ז שיש בה אכילה ושתיה ושאר עניני עוה"ז נברא בה"א - ה"א לכם זרע שצריך לנהוג בה מנהג דרך ארץ ולכן אלף נכנסין לביהמ"ד ואחד יוצא להוראה, אבל עוה"ב שכולו חכמה נהנין מזיו השכינה (נתברר כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יהי' האדם נברא ביו"ד שהוא נגד עשר מנורות חכמה עילאה מאין סוף ב"ה והוא קודש.

ומיהו הכ"נ עשה שלמה עשרה שלחנות במקדש (מנחות צ"ח ע"ב) כי זה לעומת זה עשה האלקים דאל"כ ניטלה הבחירה וליכא שכר ועונש והבוחר יבחר וע"ז אמרו (אבות פ"ב מ"א) רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהוא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. ויש לדייק כיון שאמר שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות האיך יחשוב הפסד מצוה כנגד שכרה והרי אינו יודע השכר מצוה ומה הוא מפסיד, גם לשון שיבור לו האדם צ"ב דאטו בידו הוא לברר והרי הוא מצוה וחייב לעשות מצות ואין בידו לברר דרך זו או זו אלא בע"כ ולעול ולמשא ניתנו המצות לצרף בהם בני אדם והיו קודש.

והאמנם נראה דבאמת התנא מיירי כשיש לפניו שני מצות ויש בידו לקיים או זו או זו ושניהם דרכים טובים הם ואיזו מהם יבור לו, ולמשל מי שבידו לקיים עבירה לשמה ומצוה לשמה תרוייהו מצוה הוי או אפילו מצוה שלא לשמה מ"מ תרוייהו מצוה נינהו, וכן מי שבידו לקיים מצות פדיון שבויים שהוא מצוה גדולה שאין כמוהו וגם בידו ליישב וללמוד תורה ומצות פדיון שבויים יתקיים ע"י אחרים איזה מהם יבור לו האדם. והנה אמרו ז"ל דמרדכי הצדיק קודם שהציל את כלל ישראל ונעשה שני למלך נמנה שלישי בין הסנהדרין ולאחר שהציל את ישראל ונעשה שני למלך משנה למלך אחשורוש והי' דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו מנוהו חמישי. והקשה הרש"ל בט"ז יו"ד סי' רנ"א הרי פק"נ דוחה כל התורה, וכתב הט"ז ז"ל דאפ"ה זכות גדול הוא למי שלא נתמנה מן השמים למצות פק"נ ונשאר בלימוד התורה ממי שנתמנה מן השמים להיות עוסק בפק"נ ומציל כל ישראל אעפ"כ תלמוד תורה כנגד כולם וזכותו גדול שמן השמים חסו עליו שישאר וילמוד תורה ומעלתו גדולה ממי שזכה להיות נתמנה להציל בנ"י והנה נראה שאע"פ שאין אנו יודעין מתן שכרן של מצות אבל רואין שיש הבדל בין מצוה קלה לחמורה אלא שלזה השכר עוד יותר גדול מזה, ולכן רבי אומר איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם כשיש בידו תרוייהו. ולכן עשה שלמה עשרה שלחנות ועשר מנורות זה לעומת זה כדי שיבור לו האדם הדרך הישרה ואף דתרוייהו הם קודש.

והקדוש ר' פנחס בן יאיר בברייתא (ע"ז דף כ') רפב"י אומר זריזות מביאה לידי נקיות ונקיות מביאה לידי טהרה וטהרה מביאה לידי פרישות ופרישות מביאה לידי קדושה וקדושה מביאה לידי ענוה וענוה מביאה לידי יראת חטא ויראת חטא מביאה לידי חסידות וחסידות מביאה לידי רוה"ק ורוה"ק מביאה לידי תחיית המתים ותחה"מ בא ע"י אליהו זכור לטוב וקחשיב נמי עשר מעלות זו למעלה מזו ועיין ירושלמי שקלים שדרשו לכולהו מקרא ובתוי"ט שלהי סוטה מה שהביא חילופי נסחאות ולקצת נסחאות יש י"א מעלות ובגמ' ע"ז תורה מביאה לידי זריזות ולכל הגירסאות ונסחאות יש להבין שדווקא עשר מעלות זו למעלה מזו וכשמגיע למעלה העשירית אז הוא קודש.

ובגמ' בכורות נ"ח ע"ב ת"ר כל אשר יעבור פרט לטריפה שאינה עוברת תחת השבט מצוה למנותן בשבט לא מנאן בשבט או שמנאן רבוצים או עומדים מנין ת"ל העשירי קדש מ"מ ואין לי אלא שקרא שמו עשירי לא קרא שמו עשירי מנין ת"ל והי' קדש מ"מ ופרש"י טריפה אינה עוברת כגון שנשברו רגליה מן הארכובה ולמעלה ולא מצי למיזל ועיין תוס' חולין (קל"ו ע"ב) שתמהו דא"כ אפילו מן הארכובה ולמטה נמי לא מצי למיזל ובהגרש"ש תמה למה נקט דרשה זו מתיבת תחת ופי' לפמ"ש הד"מ יו"ד סי' ל"ה בשם התשב"ץ שמ"כ בשם הר"י החסיד שיש להעביר היד ע"ג בהמה אם תשפיל לארץ תחת ידו ודאי כשרה הוא וזהו כל אשר יעבור תחת פרט לטריפה שאינה עוברת תחת ואח"ז דריש השבט מצוה וכו' ע"ש ויש לדייק עוד למה באמת מצוה למנות בשבט דוקא ובשום מצוה לא מצינו מנין בשבט אלא בפה או ביד וגם להקדישו שסקרו בסקרא עם השבט והי' קודש.

ולענינינו נראה ביאור הדברים לפמ"ש אסור לילך בקומה זקופה אלא לעולם יעבור תחת בהכנעה ובאימה ויראה ובמס' כלה רבתי רפ"ב אסור לילך בקומה זקופה ובגילוי ראש ובס' המנהיג הל' תפלה סי' מ"ט ובש"ע א"ח סי' ב' ס"ו ז"ל אסור לילך בקומה זקופה ולא לילך ד"א בגילוי ראש וההולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה אלא צריך לילך בהכנעה ולהכניע עצמו בפני כל (ובמס' ד"א זוטא פ"א) דרכן של ת"ח עניו ושפל רוח זריז ממולא עלוב ואהוב לכל אדם שפל לאנשי ביתו ירא חטא ודורש את האדם לפי מעשיו, ואומר כל מה שיש בעוה"ז אין לך חפץ בהם לפי שאיו עוה"ז שלו יושב ומשנה ומנטף כסותו לפני רגלי ת"ח וכו' אל תהי כפתח גדול שמכניס את הרוח ולא כפתח קטן שמנבל את היקרים היה כאסקופה התחתונה שהכל דשין בה וכיתד הנמוכה שהכל תולין בה (ובפ"ב) הוי אוהב את התורה ומכבד את התורה אוהב את הצדקות ואת התוכחות ואת המישרים ואל תרדוף אחר הכבוד ואל תגוס דעתך בהוראה דע שמן היום ולמחר בין שהוא שלך בין שאינו שלך את שלך אינו שלך ואת שאינו שלך למה הוא לך הוי עלוב ואהוב לכל ושפל רוח בפני כל אדם הוי כנוד שאינו בקוע וכפתח שאינו נפתח להכניס את הרוח וכאסקופה התחתון שהכל דשין בה (ובפ"ה שם) הדר תורה חכמה הדר חכמה ענוה ובפ"ח הוי רך כקנה שהרוח נושבת בו לכל רוח שתרצה שאין התורה מתקיימת אלא במי שרוחו נמוכה עליו וכו' ע"ש בדברי קודש.

ומבואר דלזכות בכתרה של תורה וקדושה התנאי להיות שפל ברך ורוח נמוכה וזה שדרשו כל אשר יעבור כלומר שיכניע עצמו זה סימני טהרה וכשרות שלו פרט למי שאינו עובר זה סימני טריפה שאינה עוברת דכל המתגאה כאילו עובד ע"ז וההולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה ואמרו ז"ל דיסרו אותו בשבט מכין אותו דבדכרים לא יוסר עבר (משלי כ"ט י"ט) ולכן דרשו תחת השבט מצוה למנותן בשבט דבדברים לא יוסר ואמרו במנין בהמות כן דהחומר שהוא הנפש הבהמיות באדם שהוא מתגאה בעולם שאינו שלו וכמעשה דאדם אחד שבא לפני שמעון הצדיק יפה עינים וטוב רואי וקוצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית לשחת שער נאה זה אמר לי רועה הייתי לאבי בעירי והלכתי לשאוב מים מן המעיין ונסתכלתי בבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטורדני מן העולם אמרתי לו ריקה מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך שסופך להיות רמה ותולע העבודה שאגלחך לשמים (תוספתא נדרים פ"ו ט' וגמ' נזיר ד' ע"ב) והנה החלק הבהמיות הוא שהתגאה עליו ונראה דהלכתי לשאוב מים היינו תורה שהתורה נמשלה למים והצדיקים היו רועיך כמ"ש ביעקב אבינו ומשה הי' רועה את צאן יתרו ודוד המלך הי' רועה צאן והכ"נ האי גברא הי' רועה לאביו והלך לשאוב מים שהוא תורה ופחז עליו יצרו ע"י השערות הגדולות שבא מנפש בהמיות ולזה מצוה למנות בשבט ולהכניע נפש בהמיות ולהביאו להיות קודש.

ובגמ' יבמות (קכ"א ע"א) אר"ג פעם אחת הייתי מהלך בספינה וראיתי ספינה אחת שנשברה והייתי מצטער על ת"ח שבה ומנו ר"ע ושעליתי ביבשה בא וישב ודן לפני בהלכה אמרתי לו בני מי העלך אמר דף של ספינה נזדמן לי וכל גל וגל שבא עלי נעניתי לו ראשו ופרש"י נעניתי לו ראשי ועבר על גבי והלך לו ינענע לו ראשו ידחה מפני השעה ולא יתגרה בהן ע"ש. ביאור הדברים להנ"ל דדרכן של ת"ח לכוף ראשן על כל גל וגל והנה ר"ע קודם שנשא בת כלבא שבוע הי' רועה צאן כלבא שבוע אבל לא הי' לומד תורה עד ארבעין שנין ונכנס בספינה שהוא בירת העולם ונשתברה הספינה והי' ר"ג מצטער על ר"ע שח"ו יאבד בגל המים הזדונים וכשעלה ליבשה בא ר"ע וישב ודן לפני ר"ג בהלכה אמר לו ר"ג בני מי העלך א"ל דף של ספינה נזדמן לו וכל גל וגל שבא עליו נענה לו ראשו כלומר כשראה נגעי ופגעי הזמן נכנע בעצמו ועל כל גל וגל שבא עליו נענע לו ראשו ועבר עליו הגל והלך לו ומאס בתענוגי עוה"ז ואחז עצמו בדפי הספר תורה ולא הלך בתר גבהות עינים אלא כף כאגמון ראשו והי' כחמור למשא ללמוד תורה והי' קודש.

ונראה לכוין מה שכתב שם וכשעליתי ביבשה בא וישב ודן לפני בהלכה וכו' ויש לדייק מה שכתב בהלכה דוקא ולמה לא הי' די באמרו בא וישב ולמד לפני תורה והנראה לפמ"ש ז"ל משחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה וכתיב תועבת ה' כל גבה לב וכו' ולכן דוקא כשראהו דן לפניו בהלכה שאלהו מי העלך והשיב לו שעל כל גל וגל נענה לו ראשו והשפיל עצמו ובשביל זה זכה להיות שכינה עמו והי' קודש.

עוד יש לאלק מילין בהא שאמרו בעשרה נסים (אבות פ"ה מ"ז) עומדים צפופים ומשתחוים רוחים וצ"ב דמאחר שמשתחוים רווחים ואמרו ז"ל שכל אחד ואחד הי' לו ד"א על ד"א אמאי עומדים צפופים וכבר אמרתי לעיל דבאמת הנס הי' על העומדים צפופים דמקום המקדש אינו תופס מקום ועזרת ישראל י"א אמה רוחב על קל"ה ומחזיק כל בית ישראל וביו"ט עולי רגל ובהקהל העם רבבי רבבות הרבה מיליאנים בנ"י אלא שבעזרה אכתי עומדים ובעמידה איכא עדיין קצת התנשאות עכ"פ ולא כפוף לגמרי ולכן היו צפופים אלא מיד שמשתחוים ונכנעים בהשתחואה מיד הם רווחין עד שמגיע ד"א לכל אחד ואחד שגרמה להם ההכנעה של השתחויה להרחבת הקדושה והי' כולו קודש.

כתיב תומת ישרים תנחם וסלף בוגדים ישדם (משלי י"א ג') ופי' רבינו יונה עה"ת פ' בשלח שמדבר בדורשי החכמה ולומדי התורה ואמרו כי הישרים והם לומדי התורה לשמה תמתם בבקשם להלמוד לדעת ולהבין תנחה אותם בדרך הידיעה עד הגיעם אלא מקומה מלשון לך נחה את העם (שמות ל"ב ל"ד) אבל הלומד שלא לשמה כי אם להקרא חכם או לנצח את שאר הלומדים ומבקש לסלף כדי להשיב על הישרים ולהטעותם הסלף ההיא ישדם שנאמר ולא ישיגו בה אורחות חיים אשר אורחותיהם עקשים ונלוזים במעגלותם (משלי ב' ט"ו י"ט) ואמר אח"כ לא יועיל הון ביום עברה כי העונש הלומד שלא לשמה ומבקש דרכים כאשר יסלף דברי צדיקים מלבד העונש אשר יבא לו והוא שלא ישיג החכמה כתקנה כמו שאמר הפסוק גם יבא עליו יום עברה בהיותו עובר מתעבר נמצא דבריו סלף ובגידה וזה לא תועליהו רבוי החכמה אבל היא תפילהו לפי דרכו הרעה במהירות בל יקום כאשר קרה את אלישע אחר. אבל הישרים לומדי תורה לשמה תמתם תנחם אותם ויעלו ממדרגה למדרגה עד שיהיו כולו קודש.

ובגמ' ב"מ ל"ג ע"א ת"ר העוסק במקרא מדה ואינה מדה במשנה מדה ונוטלין עליה שכר גמרא אין לך מדה גדולה מזו ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמרא ופרש"י גמרא שהוא לתת לב להבין סתימת טעמי המשנה מה הם וששתים סותרות זו את זו יבין לתרץ שיהיו שתיהם קיימות או לדעת דברי התנאים החולקים בדבר ונימא הא מתני' פלוני חכם הוא ואמר בימי רבי נשנית משנה זו שבקו כ"ע מתני' ואזלו בתר גמ' הדר דרש להו ולעולם הוי רץ למשנה יותר מן הגמ' מאי דרוש כדדרש רבי יהודה בר אלעאי הגד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם לעמי פשעם אלו ת"ח ששגגות נעשות להם כזדונות ולב"י חטאתם שזדונות נעשות כשגגות והיינו דתנן ר' יהודה אומר הוי זהיר בתלמיד ששגגת תלמיד עולה זדון. ופרש"י לעמי וכו' הוי זהיר בתלמוד בגמ' שהיא תירוץ טעמי המשניות או אם תשמע בדבר משנה מרבך הזהר לשאול טעמן ומי שנאה ששגגת תלמוד אם שגית בהוראה בשגגת תלמידך שלא ידעת טעם המשנה ונתת טעם אחר ומתוך כך דמית לה דין או הוראה שבא לידך ולמדת הימנה שלא כדת שאין הטעם כמו שהיית סבור שאלו ידעת טעם המשנה לא דמית לה מעשה הבא לידך עולה זדון ענוש אתה עליה כמזיד שזדון היא בידך שלא שאלת טעם מרבך ע"ש. ופשוט דלפי שינוי הטעם נשתנה ההלכה ולכן הזהיר לשאול את רבו טעמי המשנה וסודותיה ולעמוד על בורים ואז כשתבא איזה הוראה לידו ומדמה מילתא למילתא יהיו הוראותיו לאמתה של תורה ועל טהרת הקודש.

ביאר לן רש"י הקדוש ז"ל דהמפרש טעם המשנה או ברייתא מדעתו ויש טעם אחר שלא כדבריו אם דימה לטעם זה הוראה והורה כן הרי אין זה בכלל טעה בהוראה אלא הרי זה כמזיד וענוש עליה כמזיד דהי' לו לשאול בתר טעם המשנה או הברייתא ולא לפרש כרצונו ודעתו הגם שנראה לו פירושו מ"מ הקבלה מכרעת והם רשאים ולא אתה וכמה יש להזהר בזה ובפרט בדורינו אנו שכל אחד רוצה להיות פרשן ולפרש שמעתתא לפי דעתו אפילו מצא פי' אחר בפוסקים ואין לסמוך על הפירושים האלו וכ"ש שאין לעשות מעשה ח"ו אלא נסמוך על הראשונים שקבלו תורה קבלה אמתית איש מפי איש עד משה רבינו דכתיב זכרו תורת משה שקבל מפי הגבורה והוא קודש.

ועל זה דוה לבי על הל' שבת החמורות אשר אמרו רז"ל שהם כהררים התלוים בחוט השערה ובק-ל אפשר להכשל ולהתיר חילול שבת החמור אשר לגודל קדושתו המחללו הרי הוא כגוי גמור וכאלו עובד ע"ז ושמעתי מפי מורי צדק שמקובל מהח"צ ואחריו ממרן הגה"ק אדמו"ר בעל ד"ח מצאנז שאין מדמין בהל' שבת מילתא למילתא והי' הדבר אצלי בקבלה עד שמצאתי לרבינו הגדול החינוך ז"ל במצוה שכ"ג שכתב וז"ל וכלל זה יהיה בידך שהל' מועד כהלכות שבותי שבת שאין לך לדמות ולהוציא בהן דבר מדבר כי פעמים תמצא לרז"ל מתירין מלאכה כבידה בענין א' ופעמים יחמירו על הקלה בענין אחר ואל תתמה וכו' וכן בענין שבותי שבת וי"ט נמצא בגמ' מקומות שהעמידו דבריהם ז"ל אפילו במקום תורה ופעמים מקילין בהן במקום שראו טוב להקל ולא דבר רק בכל דבריהם וזכור בני כלל שהל' מועד כהל' שבותי שבת שאין בהם לדמות דבר מדבר ואל תטעה בו כי גדולי עולם אמרוהו ע"ש ומבואר דבשבת ודאי אין לדמות דבר לדבר ויש ליזהר בדבר יותר בהל' שבת ואפילו בכל ענינים קשה הדמיון וההיקש ורק ליחידים נאמר וכ"ש בהל' שבת הקודש.

והיות כי ידוע דכשם שפרצופותיהן של בני אדם אינן שוות כך דעותיהן אינן שוות וא"א לשני בנ"א לכוין לדעה אחת בכיון ואפילו הנביאים ששרתה עליהם רוח ה' אמרו ז"ל (סנהדרין פ"ט) סגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד והגם שאמרו הכל ענין ונבואה אחת מ"מ לא אמרו בלשון אחד, וגדולה מזו ראיתי בעהמח"ס אור המאיר (דף קס"א) בשם המגיד זלה"ה שמיום שנחלקה מלכות בית דוד אין לך אדם שיאמר איזה דבר תורה או עבודה שלא יהי' לו לעמוד נגדו בר פלוגתא להכחיש דבריו ואפילו לא נמצא סמוך לו ואינו ביודעו ומכירו מסתמא הוא מצוי הרחק ממנו ולפעמים מעבר לים עכ"ל הובא דבריהם בהקדמה על סידור עבודה ומורה דרך (סלאוויטא), ולפום ריהטא י"ל מגמ' (סוטה מ"ז וסנהד' פ"ח) משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צורכן רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות משמע דוקא מזמן שמאי והלל ואילך ולא קודם משנחלקה מלכות בית דוד שהי' זמן הרבה קודם לזה והי' כולו קודש.

והנראה דתרוייהו אמת אלא דהמגיד מיירי בחידושין שנתחדשו לו בתורה מיום שנחלקה מלכות בית דוד אין לך אדם שמחדש דבר תורה או עבודה שלא יהיה לו בר פלוגתא אלא דבימים הראשונים בימות המלכים ואילך הביאו הדבר לפני ב"ד הגדול והכריעו בדבר ע"פ הרוב והי' המיעוט כפוף ובטל ברוב אבל משרבו תלמידי שמאי והלל רבו מחלוקות בישראל והללו עומדים על דעתם והללו עומדים על דעתם ואומרים כך קבלנו וא"א לעמוד על בורין של דברים ונעשית תורה כשתי תורות הללו עושין כבית שמאי והללו עושין כבית הלל וכל אחד אומר של חבירו חול ושלו קודש.

ולכן הנני מבקש מלומדי בספרי זה או בשאר ספרים שלנו שאם ימצאו במקום מן המקומות במקומות אשר נראה דעתינו בדבר או בהלכה אחת או בענין אחד לנטות אחר דעה אחת או אחר מנהג שהנהיגו ונהגו רבותינו ואבותינו אל יבהלו לטעון ולתפוס אותנו על הכרעותינו שהוא טעות או שגגה וירבה סליחה ומחילה לא כן הדבר כי כן ראינו וקבלנו מאבותינו ורבותינו לשמור על תורתינו וכבר אמר החכם שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך ורבנו הרמ"א ז"ל שהי' רבינו ורבן של ישראל לאחר שקם רבינו הבית יוסף ואסף וחיבר הש"ע ושינה כמה ממנהגי בני אשכנז אשר אנו מבני בניהם ואשר נהגו בארצותינו ובמקומותינו מאז ומעתה פרס מפה על כל הש"ע והגיה עליו בכל המקומות לפי מנהגינו מנהגי אשכנז והציל את כל מנהגי אבותינו שנהגו ע"פ חכמי אשכנז ובעלי התוס' אשר יסודם בהררי קודש.

וזה לשון הרמב"ם בתשו' מ"ו (פריימאן) ומה שטען החכם האחר שאנשי בבל נוהגין לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות אין טענה זו כלום לפי שאם נראה אנשים בריאים וחולים לא נחלה אנחנו את הבריאים כדי שיהיו שוים לחולים אלא נשתדל להברות את החולים להשוותם לבריאים עכ"ל ע"ש ויהי' בזה די לחכם להבין ולהשכיל שאם באיזה מקומות של שבחים עמדנו לשמור על חומות וגדרים שגדרו אבותינו הגם שבמקומות אחרים נהגו מנהג אחר ע"פ גדול אחר מ"מ מה שנראה לפי עניות דעתינו קבענו בו מסמורות וכל אשר יעבור תחת השבט ונוהג כהם כמוהם יהי' קודש.

ומיהו אם לאחר העיון בדברינו כראוי ולאחר היגיעה בהם לעמוד על האמת באהבה ובחמלתך על עמל זולתך לא ישרו הדברים בעיניך או שימצא סתירה בדברינו מגמ' או פוסק או פוסקים מפורשים ודאי אין משא פנים בדבר וזהו דרכה של תורה זה בונה וזה סותר ומזה ומזה יתקלס ברי' ולא עוד אלא שאם יודיעני אכיר לו טובה ואם יהי' בידי להשיב כל ימי חיי אי"ה אשיב לו כפי ידי הטובה הנראה לי ואם לאו אודה ולא אבוש ואי"ה אתקן מה ששחתתי בספרים הבאים אחריהם וז"ל המבוא שערים בהגש"ד סי' ל"ט סק"ג בסופו הנה אלה הם הטעמים הנלענ"ד ומ"מ על בינתי אל אשען ולא כתבתי זה אלא דרך משא ומתן בעלמא לרוות צמא התלמידים לכן אתה תלמידי פקח עיניך וראה את כל אשר כתבתי פה ועבור עיניך בו כאהבתך ובחמלתך על עמל זולתך ואם ישרו בעיניך וימתקו לחכך תשמרם בבטניך ויכונו על לבבך ותצפנהו כי טוב הוא ודע שיש בהם עוד טעמים אחרים אלא עתה עת לקצר ע"כ, ע"ש בסוד שיח שרפי קודש.

והעלה לן שתי נקודות יקרות בהלכה אחד שהקורא בדברי חבירו ילמוד בו באהבה והשנית שחייב לחוס על עמל חבירו ולחמול על מעשיו כמו על מעשה עצמו שלא מעצמו נכתב הכתב הזה ולא נפל הדיו על הנייר במקרה ונעשה אותיות אלא הרבה טרח ועמל ויגיעה השקיע קודם שכתב הדברים וחבל על מעשה יוצר להשחית בלי טעמים ברורים שחייבים השחתה וקב"ה כביכול חס על מעשיו כדכתיב ורחמיו על כל מעשיו ואפילו כשחייב להשחית אמרו ז"ל שאמר מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה והממהר להקשות על דברי חבירו ולסתור את בנינו הרי הוא מראה שאינו חס על עמל חבירו וכחו וחילו שהשקיע בבנין זה ואינו אוהבו דאילו הי' אוהבו באמת הי' מתחשב יותר בדבריו ומעיין אולי הי' מוצא בו טעם לשבח והי' מוצא שגם דבריו הם קודש.

הפמ"ג בפתיחה כוללת לא"ח באגרת לר' בנימין המלמד כתב שיעמוד בתוך ספרו מידי פעם בפעם שמצוה לחבב דברי חבירו וכיון שיקרא בהם דרך חבה ממילא ימצא בהם טעם ולפענ"ד הוא נכלל במצות עשה של ואהבת לרעך כמוך שזה עיקר האהבה לאהוב את דברי חבירו וכ"ש דברי תורה לחבבם כדברי עצמו, ואפשר לפעמים חייב לחבב עוד יותר משל עצמו לפ"מ שאמרו ז"ל בת"כ ואהבת לרעך כמוך אר"ע זה כלל גדול בתורה בן עזאי אומר זה ספר תולדות אדם גדול יותר ופי' בעה"ת עה"ת פ' בראשית עה"פ זה ספר תולדות אדם מחלקותם דמקרא דר"ע לא שמעינן אלא מה דעלך סני לחברך לא תעבוד ובא בן עזאי והוסיף שאף אם הוא אינו חושש לכבוד עצמו אפ"ה יש לו לחוש לכבוד חבירו לפי שרואה דמות חבירו ואינו רואה דמות עצמו ע"ש. ולפ"ז ממילא לענין לחבב דברי חבירו נמי י"ל מי שאינו חש לדברי עצמו ואינו חש על עמלו מ"מ חייב לחבב ולחוס על עמל ויגיעת חבירו יותר משל עצמו ואולי מה"ט רמזו ז"ל בזה ספר תולדות אדם שמה שחבר אדם בספרו זה ספר תולדות שלו אשר הוליד ויצר מפרי מחשבתו בחמלת ה' עליו והמשחיתו כאלו משחית תולדותיו וזרעו והמדבר עליו כאלו דבר עליו ועל זרעו ומה"ט מצינו כמה פעמים בתנאים ואמוראים שהיו מהדרים אחר הדברים שיצאו מפי רבותיהם ועיין שבת נ"ג כמה מחבבין זא"ז ופסחים ק"י