תקציר המבוא:

אודות המחבר

במבוא זה הנקרא 'על ניסיך', המחבר מתאר את תלאותיו בתקופת השואה למן בריחתו מביתו שבגליציה המזרחית ועד להגעתו לבוכרה ואת הצלתו. בתחילה המחבר מתאר כיצד החליט לעזוב את קהילתו פרמישלאן, שם כיהן כרב, ולברוח מזרחה. הוא מתאר את מסלול בריחתו דרך סטלינגרד וקאזאן עד שהגיע למחנה המעצר בעיר פישמא שבהרי אורל, שם שהו בני משפחתו, ותוך כדי כך הוא מספר על המפגש שהיה לו עם חוקר נ.ק.ו.ד. יהודי חסיד חב"ד. לאחר מכן הוא מספר על שהייתו בקולחוז באזור אורל, ומסיים בסיפור התאחדותו עם בני משפחתו ומעברם לבוכרה, שם מצא עבודה כמורה להיסטוריה פולנית.

המבוא:

(עמוד קכז)
קונטרס על נסיך שבכל יום עמנו

א.
השבת השחורה בפרמישלאן

ביום שני, ז' בתמוז תש"ב (1941.6.22) פלשו הגרמנים לפולין וביום השבת הקרוב ביום י"ב בתמוז, מטוס קרבי גרמני זרק פצצה על עמדה צבאית סוביטית ומהריסוסים נפצעו ונהרגו 19 יהודים. לא קשה לתאר לעצמו איך ההפצצה השפיע על האוכלוסיא האזרחית, הבהלה היתה גדולה מאד, הפחד והאימה ללא גבול.

היות וזה מספר חדשים שהאדמו"ר מבעלזא מרן רבי אהרן זצוק"ל התגורר בפרמישלאן, מפני שהעיר בעלזא הוכרזה ע"י השלטונות כעיר ספר ואסור לאזרחים לגור שם. בלי איפוא לחשוב הרבה החליטו כמעט כל היהודים להתאסף במשטח בית הכנסת שממול דירתו של הרבי, בתקוה שבזכותו של האדמו"ר לא יאונה להם כל רע. מבל הרחובות וסימטאות רצו אנשים כל אחד עם החבילה על הכתף לכוון הבית כנסת, היינו "למקלט".

שכנעתי את סבי הגאון ר' שמעיה זצ"ל להצטרף ג"כ לאנשי העיר וללכת לביתו של האדמו"ר. תיכף כשהגענו למקום, הוזמננו לעלות לחדרו של הרבי. הוא היה מאד רציני, מתוח ושקוע במחשבותיו, ומדי פעם בפעם נאנח עמוק. לא ישב אפילו רגע אלא היה מתהלך מפינה לפינה עם האבנט בידו.

בינתיים הזמן רץ והשעה היתה שתים עשרה וחצי. פנו אלי לבקש מהרבי שנתחיל להתפלל כי השעה מאוחרת מאד.

הגיע הזמן להתפלל - אמרתי לרבי בקול רועד.

בשמים אינם רוצים את תפלתי - הכריז הרבי.

כעבור כמה דקות, נתן הרבי רשות להתחיל תפלת שחרית והנה פתאום נפתחה הדלת לרוחה ובחור נכנס עם בשורה בפיו, הרוסים הרגו כעת 29 ראשי האוקראינים עם הכומר שלהם בראש, כי חשדו בהם שבזמן ההפצצה הם ירו מחלונות בית העם (דום נארודני) ורוב הפצועים נפגעו מירי האוקראינים. התפלה המהירה נעצרה וגם הנשימה של המתפללים נעצרה. כולם הוכו בהלם. כי לא ידענו אם יש לשמוח או לדאוג, אם זה טוב או רע ליהודים.

הפסיק השתיקה המוחלטת והאוירה המתוחה - הרבי. הוא קם מכסאו ופנה אלי : אתה חייב לעזוב מיד את פרמישלאן, כי הנך מוכר וידוע כרב המקום, ואם הגרמנים יכבשו את פרמישלאן יעשו כהרוסים, וישפטו את ראשי היהודים עם הרב בראש. בהתחשב עם חולשתו של הסבא, אתה צריך למצא לו אכסניא בפאמורן עיירה הסמוכה לפרמישלאן, ואתה עד כמה שאפשר הרחק מפרמישלאן.

בשיחות והתיעצות עם ידידנו, התגבשה אצלנו מזמן תכנית, להשתכן שנינו יחד,
(עמוד קכח)
באיזו עיירה עד שיעבור הזעם. ויש לציין שבימים ההם הברבריזם והאכזריות של הנאצים החיות טרף, לא היו ידועים, לכן כמה תמימים היינו אז במהלך מחשבותינו.

דבריו של הרבי שכנעו אותי, והסכמתי לפעול כפי שיעץ הרבי, אבל מאידך גיסא חששתי שלא אוכל לעמוד במשימה, בכל זאת ממש באותו רגע, למרות שמחשבותי היו מבולבלות, החלטתי ואמרתי לרבי, שאשתדל להגיע ליערות אורל ולהצטרף עם אבא ויתר המשפחה, ואבקש ברכה מהרבי.

הרבי תפס את שתי ידי בשתי ידיו ועמדנו פנים אל פנים בערך רבע שעה אם לא יותר, וכל הזמן דיבר בלי שאבין את תוכן דבריו, כי הייתי נרגש ונפחד לקראת הבאות. רק משפט אחד הבינותי "אם ירד גשם דע לך שאלה הן גשמי ברכה". ומה היה הקשר עם ברכת הפרידה, לא היה לי ברור.

אחרי שנפרדנו ועזבנו את חדרו של הרבי חיכו לי כמה מבני משפחת הרבי עם גיסו של הרבי רבי יוחנן רבה של הרובישוב בראש, ובקשו שאחזור לרב ולבקשו כשם שיעץ לי לעבור לעיר אחרת, שגם הרבי ומשפחתו יעשו כן. בתחלה סירבתי, אבל בסוף הסכמתי לעשות את רצונם. כשרק פתחתי את הדלת, התפלא ושאל אותי הרבי, מה קרה? הרי כבר נפרדנו! אני בא בשליחות המשפחה! מיד הרכין ראשו ונאנח, ואחרי עבור כמה דקות הרים את ראשו ואמר: הם צודקים, כי אסור להיות עם אותו רשע אפילו רגע, אבל מה אעשה, הרי טפלי תלי בי, איך אני יכול לצאת לדרך עם שבעים נפש? אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים.

אנשי פרמישלאן עמדו תחת הרושם הכביר של הפצצה ולא יכלו להרגע. קבוצות קבוצות עמדו ושוחחו והתוכחו, וכולם דאגו לגורלם המר. כאשר נפוצו שמועות שהגרמנים הולכים ומתקרבים ובעוד שעות מספר עלולים לכבוש את פרמישלאן, הדליק אצלי אור אדום ואמרתי עת לעשות.

הלכתי עם הסבא הביתה, שינוח קצת אחרי ההתרחשויות של היום, שהשפיעו קשות עליו, ואני רצתי לארגן איזו עגלה, כדי לעזוב את פרמישלאן במהירות המירבית ולהגיע לפאמורן. לא קל היה להשיג בפניקה בזאת עגלון שיסכים להסיע אותנו לפאמורן, אפילו בכסף מלא.

למזלי התנדב יהודי אחד שלא הכרתי אותו, לעזור לי למצא עגלון שיסכים להסיע אותנו לפאמורן. חיש מהר הלכנו לעגלון מכרו של היהודי הזה. סכמנו את המחיר ונסענו לביתו של סבא, הושבנו את סבא בעגלה וכאשר הושטתי את ידי להודות ליהודי הבלתי מוכר לי, אמר לי אני אלווה אתכם ואחזור עם העגלון לפרמישלאן. זאת היתה כמובן הפתעה נעימה ועידוד משמעותי בעת כזאת. כאשר הסוס התחיל לזוז נתתי מבט אחרון על בית סבא, ואמרתי בלבי שלום לך פרמישלאן! מסופקני אם אי פעם תדרוך כף רגלי על אדמת פרמשילאן.

ב.
בדרך לפאמורן

בלב בבד ובמצב רוח מדוכא עזבנו את פרמישלאן ובראש דאגותינו עמדה השאלה
(עמוד קכט)
האם החלטתנו זו היא נבונה, או שמא טעינו. המחשבה הזאת דקרה את מוחנו ולא נתנה לנו מנוח, והרגשנו שבעת צרה גדולה אנחנו. מתוך רציניות השעה, לא החלפתי מלה עם סבא, ובמבט חטוף על קלסתר פניו של הסבא, ראיתי ששפתיו נעות כל הזמן, כנראה התפלל או למד בע"פ.

הנסיעה היתה לא נוחה ואפילו קשה, ובכל זאת רציתי שהיא תמשך עד כמה שאפשר, כי פחדתי מהרגע של פרידה, כי איך אוכל להשאיר אותו לבד וגלמוד בבית לא שלו ובין אנשים זרים. והנה בין שניה עפו ונעלמו בל המחשבות ותכניות, כי קרה אסון.

רבונו של העולם - צעקתי - הצילו!

אף שהדרכים והכבישים לא היו של אספלט, אבל בכל זאת עברנו יותר ממחצית הדרך ללא כל בעיות מיוחדות. לרוע מזלנו ביקש העגלון לרדת מהעגלה, כדי להקל על הסוס להעביר את העגלה בגבעה שלפנינו. והיות והעלייה והירידה מן העגלה היו קשים לסבא, הרשה העגלון שסבא ישאר בעגלה. העגלון חשב ללא כל צל של ספק לטובה, אבל ללא כל אשמה של העגלון, נהפכה העגלה כשסבא בתוכה. חיש מהר הקמנו את העגלה ולשמחתנו הגדולה, פנה אלינו ואמר: זה היה נס גדול אני ב"ה בריא ושלם. כן! מעשה נסים, חזרנו והכרזנו.

אחרי שסבא נרגע מהמקרה, וגם הסוס החליף כח, המשכנו בנסיעתנו, לאט לאט התקרבנו לפאמורן ובדפיקת הלב ובתפלתו של אליעזר עבדו של אברהם אבינו "ה' אלהי, הקרה נא לפני היום" איש הגון, שיטפל בסבא - נכנסנו העירה. ותיכף במבט חטוף יכולנו לקבוע שאין כל הבדל בין פרמישלאן לפאמורן, אותה בהלה ופאניקה, פחד ועצבנות, מודאגים ונבוכים. קבוצות קבוצות עמדו במרכז העיירה מתוכחים ומתיעצים. אחרים רצים ממקום למקום ומחפשים מקום שישמש להם כמקלט. וגם כאן נפוצו שמועות שהגרמנים נמצאים כבר לא רחוק מהעיירה - והמתח הולך וגדל.

בהסתכלי על המצב הסוער הזה, באתי לידי מסקנא שלא אוכל לסדר לסבא אכסניא, כפי שחשבתי ותכננתי מקודם. פשוט התייאשתי, ומצבי היה קריטי מאד. מצד אחד אורבת הסכנה בהא הידיעה של פלישת הגרמנים לפאמורן, ומצד שני אפסו הסיכוים לסדר אכסניא לסבא.

בינתיים נפרדו מאתנו העגלון והבחור המלווה אותנו, כי הם רוצים במהירות להגיע חזרה לפרמישלאן לפני שקיעת החמה. ובשעה שאני מנתח את המצב החדש שנוצר, ראיתי מרחוק דמות מוכרת, והלכתי לקראתו, אולי הוא המלאך המושיע. כשנפגשנו פנים לפנים, נזכרתי שזה ידיד משפחתינו ששמו שטינברג (איננו קרוב משפחה) הגר בפאמורן, אשר רגיל היה מדי פעם לפעם לבקר אצלנו.

כמובן שהוא הזמין את סבא, כי הוא רואה בזה כבוד גדול לאכסן את סבא והוא גם תקוה שבזכותו הוא ומשפחתו ינצלו. אחרי הצהרתו זו התחבקנו שלשתנו ושלובי זרוע הלכנו לביתו, והראה את החדר שהעמיד לרשותו של סבא. חדר מרווח מרוהט ונקי.

וכעת הגיע הרגע הקשה והכאוב - הרגע של ברכת הפרידה. בקול חנוק ורועד
(עמוד קל)
זרקתי משפט לחללו של החדר: נקוה שנתראה בעזהש"י בקרוב עם כל המשפחה כשכל המשפחה בריאה ושלמה. מי יודע - ענה סבא בקול דממה דקה. והוסיף: הלואי!

קרני שמש האחרונים של השמש השוקעת חדרו לחדר בה ישבנו, וראיתי בזה תזכורת שעלי להתכונן ולהמשיך ללכת וללכת ליעד שקבעתי לי, להגיע ליערות אורל בהם אבי וכל המשפחה נמצאים שמה.

קמתי וראיתי שדמעות זלגו מעיני סבא. המצב היה רגיש, מתוח ומחושמל. ברגעים קשים ורציניים כאלו השתיקה יפה מהדבורים, וחוץ מזה הרגשתי שאין בכחי להוציא כל הגה מפי, וכאילו נדברנו להפרד ע"י הנפת יד. יצאתי ולא יכולתי להמשיך בדרכי, כי סבא עמד על יד החלון, הסתכלנו זה על זה שעה קלה - והיה זה מבטו האחרון. שלום לך סבא, אמרתי בלבי, על אף שלא שמע, ושבור ורצוץ עזבתי את העיירה פאמורן, והלכתי בלי לדעת אם הכוון הוא נכון.

ג.

ביער

ימים רבים עמדתי תחת הרושם הכביר והמרגש של הפרידה מסבא, והתמונה הזאת עמדה לפני עיני ביום ובלילה בחלום ובהקיץ.

למחרת היום נוכחתי לדעת שתנועת אנשים לחצות את הגבול הפולנוסוביטי הולכת וגדלה. אבל דבר אחד הפליא אותי כשנפגשתי עם קבוצות אנשים שעשו את דרכם חזרה הביתה. הם נימקו את צעדם, שחבל על המאמץ הזה, כי זה לא בר ביצוע לחצות את גבול הסוביטי, ואפילו אם מי שהוא יצליח, יתפס ללא כל ספק ויענש בעונש חמור. תיאור הגיוני זה של המצב, החליש את המוטיבציה שלי עד כדי כך, שלא המשכתי ללכת בכוון הגבול, התיישבתי והתוכחתי עם עצמי, כן להמשיך או להפסיק וללכת חזרה, אבל לאן לחזור?

כאשר ישבתי על יד העץ בשולי הכביש והתלבטתי מה להחליט, הופתעתי הפתעה משמחת, הנה עמד בפני השמש ר' חיים, שהיה מוכן לעשות את הדרך יחד. שמחתי היתה ללא גבול, כי מכל הבחינות טובים השנים מהאחד.

הלכנו בקצב ועברנו כברת דרך ארוכה, ועל פי הצעתו של חיים שמש נחנו על הדשא שעל יד היער, כדי לצבור כח ולהמשיך ללכת. שנינו היינו בדעה אחת שיותר בטוח ללכת בלילה מאשר ביום. וכדי לעקוף הכפרים והיישובים שהיו מאוכלסים ע"י אוקראינים, ללכת ולהתקדם בצעדה בתוך היער.

ופתאום חל שינוי ראדיקאלי במהלך מחשבתו של חיים. הוא יצא ממש מן הכלים השתגע וצעק, את נפשי הצלתי ושלום יהיה לי, ומה עם אשתי והילדים, הפקרתי אותם והשארתי אותם מחוסרי אונים. מה עשיתי, מה עשיתי? חזר על זה פעמים רבות. ניסיתי להרגיעו, אבל ללא הועיל. בחצי פה אמר תהי בריא והלך בצעדים גדולים חזרה הביתה.

מצבי הנפשי והפיזי היה בכי רע, ושוב עמדתי בפני הדילמה: להמשיך או לחזור,
(עמוד קלא)
אחרי שהתעמקתי בסוגיא גורלית זו, באתי לידי מסקנא: לא לחזור אלא להמשיך, ויהיה מה שיהיה, כי ההשגחה העליונה משגיחה ושומרת עלי. האמונה הבלתי מעורערת הזאת והאופטימיזם החזירו לי את בטחון עצמי, הרגעה וצלילות הדעת.

אחרי שחיים השמש עזב אותי. נשארתי לשכב על הדשא ולהנות מהאור שהלבנה והכוכבים הפיצו בחלק כדור הארץ הזה. בלי חשק גדול קמתי כדי להמשיך בדרכי. נכנסתי לתוך היער, מאור לאפלה. אחרי הצעדים הראשונים החלטתי לצאת מן היער וללכת לאור הלבנה, כי מה נורא המקום הזה אמרתי לעצמי. עשיתי כמה נסיונות לצאת מהיער, אבל לרוע מזלי הנסיונות עלו בתוהו, כי במקום לצאת הסתובבתי כמו במעגל ונמצאתי באותו מקום.

והנה נשמעים צעדים בתוך היער וכל פעם שומעים יותר ברור - זה סימן שאינו מבשר טוב. דפיקת לבי נשמעת חזק, כל רמ"ח אברי רועדים, האסון הולך ומתקרב. זה סופי הודאי, ואזני שומעת: עמוד - באוקראינית, הידים למעלה, אני שומע ואינני רואה שום דבר בתוך אפלת היער.

המציאות היא אכזרית, שלשה אוקראינים מזוינים תפסו אותי והאשימו אותי שאני קומוניסט, כי אני שואף לעבור לרוסיא הקומוניסטית, ואין אצלם כל ספק שאני מרגל. היה איפוא אצלי ברור כשמש שבעוד רגעים מספר הם יבצעו את עונש מות, כי מי יאמר להם מה יעשו, הרי אני נמצא בידי רוצחים וצמאי דם יהודי, צאצאיהם של כמילניצקי ופטלורה.

בדלית ברירה השלמתי עם הרעיון שימי חיי עומדים להסתיים מיד, באופן כה טראגי. בראש דאגתי עמדה קבורתי, שהייתי בטוח שאת הגופא יזרקו לכלבים ולא אבוא לקבר ישראל. על זה היה דוה לבי.

קבלתי פקודה להתפשט לגמרי, והם פזרו הבגדים בין העצים, ואותי קשרו עם חבל לעץ. שלשתם עמדו ממולי שנים מהם כוונו הרובים כלפי והשלישי עם האקדח בידו כנראה ראש הקבוצה, היה צריך לתת את הפקודה לירות.

שפת אנוש עלי אדמות עניה ודלה לתאר במלים מה שעברתי באותם רגעים גורליים. הרגשתי צורך לצעוק לצרות ולזעוק וזה יקל עלי במקצת. נסיתי אבל לא הצלחתי להוציא הגה מפי, כי כולי הייתי מאובן שאינני שייך כבר לאיש חי נורמלי. נסיתי עוד פעם, וזה הצליח, צעקתי בכל כחי שמע ישראל וחוזק צעקתי היה כל כך עצום, שהרעיד את עצי היער.

אבל הפלא בדבר היה שיחד עם זעקת שמע ישראל נשמעו שלש שריקות ממושכות, וכאשר פתחתי את עיני אחרי זמן מה, לא ראיתי הרוצחים - הם נעלמו. ואף שיצאתי בחסדי ה' ממש ממות לחיים, אבל נפשית וגופנית הייתי לגמרי הרוס. בראש וראשונה הייתי זקוק לשינה, וקשור בעמידה לעץ נרדמתי תיכף.

ישנתי כל הלילה כולו ללא כל הפסקה והתעוררתי למחרת בצהרי היום, וליתר דיוק קרני שמש שחדרו בצהרי היום לבין העצים, הם שהעירו אותי. בהתחלה לא זכרתי מה שקרה אתי, אבל לאט לאט נזכרתי בכל והתחלתי להאבק להשתחרר מהחבל בו נקשרתי לעץ. בעמל רב ובקושי גדול הצלחתי להשתחרר מהחבל. הבעיה שעמדתי
(עמוד קלב)
בפניה כעת - למצא הבגדים שפוזרו ביער. כמעט כל הבגדים מצאתי, חוץ מנעל אחד הגרביים והחולצה. ויצאתי חיש מהר מהיער ולהמשיך בדרכי. אני מניח שכל הרואה אותי בביגוד הלא נורמלי יחשוב שאני לא נורמלי, ואולי בעת אנורמאלי לא שמים לב על ביגוד אנורמאלי. אבל בעיה פי כמה רצינית לא נתנה לי מנוח, כי נוכחתי לדעת שהרגלים שלי חולניות וחלשות ופה ושם התכוצויות, והמצב הזה היה מדאיג אותי מאד, כי בלי רגלים, כלומר בלי היכולת ללכת, אני אבוד. אמנם הלכתי אבל רק בקצב איטי עקב בצד האגודל ובהפסקות ארוכות.

מודאג ממצב הרגלים, חלש והרוס כתוצאה מההרפתקאות השונות, - לא ראיתי תרופה ומזור למכאובי ודאגותי, האופטימיזם פינה את מקומו לפסימיזם והרבה השפיע לרעה הבדידות, חוסר אפשרות להחליף דעות, להתיעץ, כי ברור שיותר קל הוא לשאת בעול החיים בכל מצב שאדם נמצא, כאשר המדובר בשנים. אך ישועת ה' כהרף עין. בזמן שאני מנתח את מצבי האומלל הנוכחי ואת הסיכויים להגיע ליעדי המיוחל הבלתי ראליים כמעט - לא יאומן אבל עובדה, עגלה הרתומה לשני סוסים שבה ישבו שני אנשי פרמישלאן (מר מאנדל בן למשפחה מאד נכבדה ובחור צעיר בשם בערל) התעכבה לפני והוזמנתי להצטרף אליהם ולעלות לתפוס מקום בעגלה. לשמחתי לא היה גבול, כי בין רגע נפתרו כמה בעיות חמורות, ושאלתי את עצמי האם זה חלום או באמת מציאות ראלית?

היות והנסיעה לאור היום בכבישים היתה מסוכנת, החלטנו למעט בנסיעות ביום, ובעיקר לנסוע בלילות.

מצב רוחי השתפר, הבטחון עצמי התחזק והתקוה להגיע ליעדי גדלה. מאז שיצאתי לדרך ליוו אותי הלבנה והכוכבים והאירו את דרכי. והנה בפעם הראשונה שהלילה חשוך, כי עננים כיסו את הלבנה והכוכבים. העננים הללו אינם ענני גשם, יש להניח שהם עוד מעט יתפזרו והלבנה שוב תאיר את הארץ - קבע בפסקנות מר מאנדל.

הלואי וירד גשם, כי אז הנסיעה יותר בטוחה - הוסיף בערל.

עוד זמן מה שוחחנו על דא והא, והנה אסון נורא הבלתי צפוי, ומי יודע מה הוא המחיר שנשלם.

ד.
הפגיעה בקשרי הטלפון של החזית

אנחנו בצרה גדולה וחוששני שלא נצא חיים מעסק ביש הזה. צריכים להתפלל לה'-
אמרתי להם, ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים..

בגלל חשכת הלילה נכנסנו בלא יודעין לשטח צבאי (אח"כ נודע לנו שהיה זה חלק מהחזית) "והפלישה" שלנו הרסה את חוטי הקשר. לא פחות ולא יותר! גרמנו לשיתוק הקשר הטלפוני החיוני במקרים כאלה.

קצין רוסי עם שני אקדחים בידיו ותחבושת על הראש שנפצע, בא בריצה מהירה והאשים אותנו שעשינו זאת בכוונה תחלה, כי אתם סוכני האויב, והעונש הוא מות,
(עמוד קלג)
ולא יכול להיות אחרת. שני אחי לצרה מאנדל ובערל בשמעם דבריו של הקצין, פרצו בבכי ספונטאני ולא היו מסוגלים לפתוח הפה ולבקש ולהתחנן לפניו, הגורל נפל עלי לשכנע אותו שאין אנו אשמים ואנו חפים מכל פשע.

ניגשתי אליו לבקש שיתנהג אתנו במדת הרחמים, כי בשגגה נעשה הדבר. אנו מוכנים להשבע שלא היתה מצדנו כל כוונה זדונית, כי הרי אנחנו יהודים שברחנו מהיטלר ההורג ומשמיד את היהודים, ואיך יעלה על הדעת של מי שהוא שאנו סוכני היטלר זה ממש אבסורד. אנו מתפללים יומם ולילה שרוסיא הסוביטית תכה את צבאו של היטלר, שהעולם בכלל והיהודים בפרט יראו את מפלתם המוחלטת של הפושעים הנאצים. התפלאתי שנתן לי להרחיב בדיבור, וכבר אינני זוכר בדיוק הנימוקים ההגיונים שאיננו אשמים. הרגשתי היתה שהצלחתי לשכנע אותו, ואני הייתי כמעט בטוח שהוא היה יהודי או ממוצא יהודי.

אחרי שגמרתי את דברי התחיל לרדת גשם והקצין חשב דקות אחדות ואמר, הג'יפ שלי שקע בתוך הבוץ, אם תצליחו שלשתכם להוציאו, ארשה לכם להמשיך בדרככם.

חברייא! צעקתי, נס מן השמים אנו נצא חיים ממות בטוח. הקצין הראה לנו את הג'יפ השקוע, ובלי מאמץ מיוחד הוצאנו את הג'יפ מהבוץ. נפרדנו ממנו בתודה רבה ובברכה חמה מקרב הלב. בדרך סיפרתי להם שבברכת הפרידה בירך אותי האדמו"ר מבעלזא בברכת צאתך לשלום, והוסיף שאם ירד גשם, דע לך שגשמי ברבה הם. לכן הייתי כל כך בטוח שנצא בשלום מהמות הבטוח.

ה.
הגיוס לצבא האדום

אחרי שנפרדנו מהקצין הסוביטי וברכנו אותו שהציל אותנו, המשכנו בדרכנו ובפינו שבח והודיה על הנסים שבכל יום עמנו. להפתעתינו הגדולה לא ידענו שאנו כבר עברנו את הגבול הפולני-סוביטי, וכי אנו נמצאים בברית המועצות תחת שלטונו של סטאלין.

הדבר מעיד על התוהו ובוהו בברית המועצות בימים ההם. אבל את יד הברזל של הדיקטטורה הרגיש כל אחד ואחד שכף רגלו דרכה על אדמת ברית המועצות.

כפי שהיה צפוי, כאשר רק עשינו הצעדים הראשונים על אדמת ברית המועצות, ניגש אלינו מיליציאנט והתחיל לחקור אותנו, מאין באתם, לאן אתם נוסעים, פספורט וכו'. בסופו של דבר החליט למסור אותנו למשטרה צבאית, כי אנחנו מחוייבי גיוס.

האמת היא שבדיעבד השלמתי עם המצב החדש, כי תהיה לי איזו מסגרת, קורת גג, לא אמות מרעב, לא אחיה בפחד תמידי ואגמור החיים של נע ונד. הצטערתי רק שנתפרדה החבילה. עלי היה להתייצב באולם ענק ובו היו מאות מתגייסים, חלק במדים וחלק ללא מדים ובערל התייצב בבנין המרוחק כמאתיים מטר. בנוגע לבערל הייתי רגוע ובטוח שבמוקדם או במאוחר נצליח להפגש ולצעוד יחדיו לקראת היעד שקבענו. יותר מסובך היה למצא קשר עם מאנדעל שנסע על פי פקודתו של השוטר בכוון הפוך, וזה גרם לי עגמת נפש ודאגה לגורלו. ואכן מאז נעלמו עקבותיו עד היום הזה. והנה פתאום
(עמוד קלד)
נעשה שקט באולם הגדול, כי נכנס איש צבא לסדר אותנו בשורות, ששה איש בשורה. מפה לאוזן התפשטה שמועה שיעבירו אותנו ישר לחזית. זה הדליק אצלי אור אדום, והשתדלתי להיות הקיצוני בשורה האחרונה והקרוב ליציאה. הסתדרו כמה טורים של ששה איש בשורה, והקצין הלך וחזר והלך וספר אחת שתים שלש, כשעבר על ידי ספר אחת שתים שלש עם איזו תוספת שלא קלטתי ולא הבינותי, כי הרוסית שלי אז היתה מאד חלשה. החלטתי שאם יעבור עוד פעם להטות אוזן ולהקשיב היטב. והנה הוא מתקרב וסופר בקול רם וחזק אחת שתים שלש, ולא יאומן כי יסופר להפתעתי הגדולה ולשמחת לבי אמר לי ביידיש בקול דממה דקה, מה עושה כאן היהודי? התחלתי לתכנן כל מיני תכניות ואפשריות איך להמלט, כי מבצע כזה היה מאד מסוכן בשבילי ובשביל הקצין זכור לטוב. לא היה לי האומץ לעזוב את השורה לעיני כל ולברוח. אמרתי בלבי אני חייב להיות זהיר ולחשוב אלף פעמים לפני שעושים צעד הרפתקני כזה. בסופו של דבר, החלטתי לא להיות פזיז אני חייב להצטייד בסבלנות עד שאמצא הזדמנות נוחה לבצע את המבצע הזה.

וההזדמנות לא איחרה לבא. כעבור בערך רבע שעה עזב הקצין את האולם ושוב רעש ואי סדר - הזדמנות מצוינת ובלתי צפויה בשבילי, ובתוך רגעים אחדים הייתי בחוץ וחפשתי מחבוי ולחכות לבואו של בערל.

והימים הם ימי קציר חטה. במרחק סביר היו עמרים עמרים מפוזרים בכל שטח השדה שנקצר, ומהם עשיתי לי מחבוא, כאשר כל הזמן היו העיניים מכוונות לכביש, כי הייתי בטוח שאראה את בערל ואולי גם את מאנדל. בשכבי מכוסה בשבלים הייתי מולל הגרעינים שבשבלים ואוכל. בינתיים הזמן רץ והייתי מודאג שלא רואים לא את בערל ולא את מאנדל. חששתי שמא בערל עבר ואני לא שמתי לב, כי מתוך עייפות נרדמתי לכמה שניות, או שמא לא הצליח להמלט, ואני נשארתי שוב לבדי. אבל בערל אינו מאכזב וגם היום הוא הוכיח את עצמו. והנה הוא רץ בכל כחו, הנה הוא בא! הוא התחיל לספר לי איך קשה היה לו להמלט ועל כל מיני תחבולות שהשתמש בהן, אבל הפסקתי אותו, המצב הוא רציני אנו נמצאים בשטח צבאי ומה גם ששנינו עריקים ולאו כל יומא מתרחש נס, לכן עלינו חיש מהר לעזוב את המקום המסוכן הזה. יצאנו לדרך ופגשנו כלחוזניק מבוגר שהסביר לנו איך להגיע לתחנת הרכבת. אחרי בערך חצי שעה הגענו לתחנת הרכבת, שהיתה ריקה מבני אדם, ובצדה עמדה רכבת משא של פחם המכוסה בענפי עץ, כדי להטעות את האויב שלא תהיה אוביקט להפצצה.

ו.
הנסיעה ברכבת משא

מאז שבאנו לתחנת הרכבת עברו כמה שעות ונעשה מאוחר - קרוב חצות לילה. התלבטנו מה לעשות, בי כנראה אין הרכבת הזאת עומדת לזוז ולנסוע לפי מסלולה, ואם כן, מי יודע מתי, שלעת עתה לא רואים כל סימן חיים. בנתיים מצבנו הפיזי התדרדר נורא, נפלנו ממש מרגלנו והחולשה הכללית בשיאה. כנראה לשוא באנו הנה ובזבזנו את הזמן חנם... החלטנו לעזוב את התחנה כי זה שאנו מסתובבים לבדנו יכול לעורר חשד שאנחנו אנשים מסוכנים. ונוסף לזה אל נשכח לרגע שאנחנו עריקים.

(עמוד קלה)

ההחלטה נתקבלה ואנו מתחילים ללכת, להמשיך וללכת, ויהיה מה שיהיה. וכאשר עשינו הצעדים הראשונים, שמענו שיחה קולנית בלתי ברורה של כמה גברים, אבל עם התקרבתם לתחנה יכולנו לקבוע בודאות שהם באו להפעיל את הרכבת ולצאת לדרך. מהעמדה המוסתרת שלנו יכולנו להבחין בשלש דמויות. שהן הצוות של הרכבת משא : נהג הקטר, עוזרו והמבקר, ושנינו היינו תמימי דעים, שבקונסטלציה כזאת לא בא בחשבון לנסות בשוחד "לקנות" את מבקר הרכבת שירשה לנו לנסוע נסיעה ברכבת זו, כי אחד יפחד מהשני, והוא עלול אפילו למסור אותנו למשטרה.

היות ובמשך הזמן שהסתובבנו בתחנה ובקרונות הרכבת, בדקנו היטב את הקרונות ובחרנו בקרון שלפני האחרונה, שהיא המתאימה ביותר לנסיעה אי-ליגאלית. בלי לחשוב הרבה עלינו בזהירות ובזריזות יתירה לקרון שלפני האחרונה. מיותר לציין שהשכיבה על פחם היתה מאד לא נותה, אבל העיקר שנוסעים, כי דקות אחדות ממש אחרי שהסתדרנו התחילה הרכבת לזוז. וניחמתי את עצמי, שכבר היה לעולמים, גם יעקב אבינו - מספרת התורה - ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא.

כיסינו את עצמנו בענפי עצים, כמו שהיו מכוסות כל הקרונות, וגם מבחינה בטחונית שלא יגלו אותנו. הנסיעה נעשית יותר קשה, היתה לי הרגשה שכאילו כל עצמותי שבורות ואני כלי שבור. בכל זאת עצם הדבר שנוסעים ומתקדמים ומתקרבים לאט לאט ליעדנו המיועד, התקוה הזאת מעודדת ומכניסה לעצמות היבשות והשבורות רוח חיים.

הלילה עבר ללא כל הפתעות או מכשולים, רק תנאי השכיבה היו ללא נשוא. ואף על פי כן הצלחתי להרדם וישנתי עד לאור הבקר. התעוררתי עם כאבי גב והראש והרגשתי רע. אמרתי לבערל אני זקוק למה שהוא שירענן אותי ויקטין את הרעב. יש לנו שני מלפפונים ושני תפוחי עץ - ענה בערל, חשבתי שזאת תהיה ארוחת צהרים, נקדים את "הסעודה" ונהנה ממנה בארוחת בקר.

והנה פתע פתאום שמענו מעל ראשנו רעש גדול של מטוס גרמני מסרשמיד ושניה אחריו פצצה עזה והמטוס נעלם מן האופק. יצאנו חיש מהר מהקרון ולמראית עינינו תמונה מחרידה. הקטר וכל הצוות יחד עם הקרונות הושמדו לגמרי ורק הקרון שלנו ושלאחריה יצאו בשלום מהפצצה. שכחתי מהכאבים שלי ומאפיסות כחות, ואמרתי לבערל עלינו להסתלק מהמקום הזה במהירות האפשרית, כי אם יראו אותנו כאן יאשימו אותנו ללא כל צל של ספק שידינו בזה, הלכנו מהר כמעט רצנו, כדי להתרחק מהמקום הזה עד כמה שאפשר. למזלנו ראינו איזה אהל נטוש בשדה, נכנסנו ונשמנו לרווחה. הצעד הראשון היה לשכב ולנוח, כדי לצבור כחות להמשיך ללכת. מה טוב לשכב על האדמה! הכרזתי בסיפוק, אבל השמחה לא היתה שלמה, כי מעצמת רעש הפצצה היו האזנים שלי אטומות ובקושי שמעתי מה שבערל מדבר אלי, ורק אחרי עבור יומים חזרה השמיעה לתיקונה.

ז.
סטלינגרד - קאזן - פישמא

אחרי שנחנו והחלפנו כח וגם נרגענו מהפצצת הרכבת בה נסענו וניצלנו בחסדי ה',
(עמוד קלו)
התחלנו לתכנן מה הלאה? אנו נמצאים קילומטרים ספורים לפני סטלינגרד, ומשם נצטרך לנסוע באניה כדי לחצות את הנהר וולגה ולהגיע לעיר קאזן ומשם לפישמא, היא התחנה האחרונה של היעד שלנו.

העיר סטלינגרד לפני הקרב הגדול, היתה עיר יפה מאד, ובהיותה עיר נמל, היתה התנועה ערה, אנשים יצאו ונכנסו, נסעו וחזרו. בשבילנו היה זה מאד נח, כי לא התבלטנו אלא היינו בין הרבים ובתוך הרבים. בראש וראשונה התחלנו למצא קשר עם הקברניט של האניה, כדי שנוכל להפליג לקאזן.

ללא קשיים גדולים נדברנו, והסכום כסף שדרש היה גדול ובפרט בשבילנו. ניסינו לרכך אותו שיקטין קצת את הסכום, אבל הוא בשלו, וקבענו שאי"ה מחר בשעות הצהריים נשלם כפי המדובר ונפליג. השאלה היא: כסף מנ"ל?

מתוך כל ההצעות שהועלו, העדפתי שנעבוד כסבלים, בתקוה שנרויח את דמי הנסיעה. ואמנם כן היה. ונוסף לזה קבלתי מיהודי אמריקאי שבא כתייר לברית המועצות, במבט הראשון הכיר בנו שאנחנו יהודים שהמקצוע שלנו איננו סבלים ולא בני סבלים, ובעד הובלות שתי מזוודות נתן לנו עשר פעמים ח"י רובל, שכיסה את כל ההוצאות של הנסיעה באניה וגם ההוצאות נסיעה שנצטרך בקרוב. המצב רוח שלנו השתפר לאין ערוך.

מעודדים ומלאי תקוה ובטחון בה' התייצבנו לפני קברניט האניה, ואחרי ששלמנו לו את סכום הכסף שדרש הכניס אותנו לתוך תא המכונות והחביא אותנו על יד המנוע וכיסה אותנו עם ברזנט, שעין אדם לא תגלה אותנו. הנסיעה היתה חלקה בלי בעיות, אבל סבלנו מחום המנוע וכל מיני צנורות. הנחמה היחידה היתה שאנו מתקרבים יותר ויותר ליעדנו ובסופו של דבר גם זה יעבור.

קאזן! - הכריז מבקר האניה. אחרי שהקברניט עיגן את האניה, התחילו הנוסעים לעזוב את האניה, אבל אנחנו נשארנו עוד זמן מה במקומנו, רק אחרי שהנוסעים התפזרו, היינו אנחנו האחרונים שיצאנו מהאניה.

הצעד הראשון היה, להתרחץ במי הוולגה, כי היינו מלוכלכים מהפיח שבתוך תא המכונות, וזה במה שבועות שמים לא באו על גופנו. רעננים ונקיים התחלנו לחפש את תחנת הרכבת, כדי לנסוע לפישמא - היעד של טלטולי הדרך שלנו.

ח.
בכלא פישמא

פישמא היא עיירה קטנה עם בנין רב קומות של הנ.ק.ג.ב בהרי אורל במחוז סברדלובסק, אשר יערות סביב לה. באחד היערות הללו במרחק של כמה קילומטרים מפישמא היה מחנה לאסירים שונים - ושמה נמצאו בני משפחתי, ואליהם ברצוני להצטרף. שמע בערל! זה כמעט בטוח שלא ירשו לי להיות אתם יחד, אבל הסיכוי שאוכל לשהות במחנה זמן מוגבל הוא סיכוי סביר. לא אשקוט עד שאקבל רשיון להכנס לתוך המחנה אם לא בקביעות אז זמנית. ועליך בערל אני מטיל משימה שתחפש
(עמוד קלז)
בסביבת פישמא קולחוז בשבילך וגם בשבילי, כי אם לא אצליח אהיה נאלץ להצטרף אליך בקולחוז. זה הפתרון היחידי בשבילי ובשבילך. אנחנו נוסעים איפוא שנינו לפישמא, ושם נפרד זמנית, ומקום המפגש שלנו תהיה תחנת הרכבת בפישמא.

למזלנו לא חכינו הרבה והרכבת בכוון פישמא הגיעה, עלינו וברמיזא בעלמא עשינו את העיסקא עם המבקר ונסענו. הרגשות היו מעורבים, מצד אחד אחרי כל כך זמן שמסך הברזל הפריד ביננו, יש איזה זיק של תקוה להתחבר עם האהובים שלי, ומאידך גיסא הפרידה עם אח לצרה בערל העיק עלי ואני מתאר לי גם על בערל. אין מנוס, צריכים להתחזק ולבטוח בהשגחה העליונה, כי המציאות הראלית היא קשה היא אכזרית.

בדפיקת לב של התרגשות עצומה, אני יורד ממדרגת הקרון, ובאותו רגע ניגש אלי מיליציאנט ושאל אותי השאלות השגרתיות, מאין באת ולאן אתה הולך פספורט מסמכים וכיוצ"ב. אחרי כמה דקות החליט למסור אותי למשטרה. באותו זמן שהמיליציאנט התעסק בי, נעלם בערל ומצא בודאי מקום מסתור.

שיקר המיליציאנט שהוא מוביל אותי למשטרה, כי הנכון הוא שמסר אותי לנ.ק.ג.ב שבבנין הגדול והגבוה שלא שלטא בו עינא... בלי לדבר אתי מלה, הורידו אותי כמה קומות מתחת לקרקע ששם נמצאו בתי כלא תת-קרקעים. אין פלא שהמיקום הזה הפחיד אותי מאד, אבל כמה גרוע היה שהכניסו אותי לתא שבה ישבו ארבעה בריונים מעולם הפשע פרצופים משונים שמעולם לא ראיתי כמותם, היו אלה מפלצות בדמות בני אדם. התא היה מלא עשן מהעישון הרצוף שלהם, ופחדתי להסתכל עליהם. התישבתי בפינה עם עינים סגורות.

הדאיגה אותי במיוחד העובדה שאף אדם בעולם אינו יודע ממצבי הנוכחי, ואני גלמוד, לבדי, בודד ומבודד ואני מסופק אם בערל יודע מהנעשה אתי, הוא בודאי מניח שאני במשטרה.

וכשאני שקוע במחשבות כאלו נזכרתי בפסוק בתהלים (קב-כא) "לשמוע אנקת אסיר". האמונה הבלתי מעוררת שהקב"ה שומע את אנקתי נרגעתי, והתפללתי שאבינו שבשמים שהוא אב הרחמים ישמע ויקבל את אנקתי. בקשתי המידית היתה שארדם, כדי שלא אצטרך להסתכל בפרצופיהם של המפלצות הללו. ולא יאומן כי יסופר, שכמה רגעים אחרי שפניתי לה' בבקשה לשמוע אנקת אסיר נפלה עלי תרדמה וישנתי חזק, בלי לדעת מה שמתרחש אתי.

ט.
החקירה הלילית

השעה היא 2 בלילה, נקראתי לעלות לקומה הששית לחקירה. היות וישנתי חזק לקח זמן עד שהצליחו לעורר אותי. ידעתי שלעמוד לחקירה של אנשי נ.ק.ג.ב זה קשה מאד ולפעמים היא גורלית, אבל מאידך גיסא נהנתי לעזוב את הכלא עם המפלצות. לפני שנכנסתי לחדר, בו צריכה להתקיים החקירה, הודלקו פרוז'קטורים המכוונים "להאיר" הפנים שלי, כך שלא ראיתי מאומה, כי הפרוז'קטורים סנוורו העינים שלי.

(עמוד קלח)

בחדר התנהל באותה שעה ויכוח ער וסוער והדבורים היו בטונים גבוהים, ואני עומד בנתיים על הרגלים עם עינים סגורות. והויכוח הרעשני נמשך, בלי סוף, ואני עיף ויגע. הקשבתי היטב לדעת על מה הם מתוכחים, אבל לשוא, פשוט מאד הראש לא עבד, כי הלא גורלי בידיהם, לכן אין פלא שהייתי מבולבל.

פתאום שמעתי טריקת דלת והקולות הושתקו ואורות הפרוז'קטורים כובו - סימן שהויכוח הקולני הסתיים.

שקט מוחלט שרר בחדר והמתח הלך וגדל עד למקסימום. והנה שמעתי פקודה בקול רם ותקיף : תתקרב! בקושי עשיתי את הצעדים הראשונים, כי הרגלים היו נפוחות, אולי מהעמידה זמן כה רב, והעינים טרם חזרו לאיתנם, לכן הייתי כעור הממשמש בחושך.

אל תעשה כאן הצגות, זה לא יעזור לך - צעק האיש. אבל בתוך כדי דבור הנמיך את קולו ובשקט אמר לי שב בבקשה. לא האמנתי מה שאזני שומעות, ובאילו אבן גדולה נפלה מהלב. חשתי שכאילו נולדתי מחדש ודף חדש נפתח בחיי. ומאידך פחדתי שמא אין זאת אלא מלכודת ועלי להיות מאד זהיר. התישבתי על קצה הכסא, נשימתי נעצרה וחכיתי איך החקירה תעבור, כי הפחד והתקוה היו אצלי בערבוביא.

ש. מאין אתה?

ת. אני מפולין המזרחית, שהיא כעת תחת שלטונם של הנאצים.

ש. מה היה המקצוע שלך? וכאן הרים את קולו, דפק בשלחן ואמר תגיד את האמת את כל האמת, כי אם תשקר, דע לך שהעונש לא יאחר לבא.

ת. הייתי מורה לשפת יודיש. והנה חשכו עיני וחיל ורעדה אחזני. החוקר הראה לי את הסמיכה לרבנות מרבי מאיר אריק ורבי יהושע ווידרקהר.

ש. אתה מודה עכשיו ששקרת, ואתה פופ (רב) ולא מורה. התעודות הללו לקחתי ברגע האחרון לפני צאתי מפרמישלאן ושמתי אותן בכיס המכנסיים. כאשר ישנתי בכלא לא הרגשתי כאשר בדקו את הבגדים אם אין לי דבר חשוד. וכעת אני בצרה גדולה ואין לי כל זיק של תקוה לצאת בשלום מן התסבוכת הזאת. סופי מתקרב, כי בדרך הטבע אינני רואה כל אפשרות לשכנע את החוקר, כאשר הסמיכות מונחות לפניו. והחוקר לוחץ עלי לתת לו תשובה על שאלתו.

ת. כן כן, אני מצהיר שהייתי מורה, וזאת לדעת שכל מורה ליודיש לא היה יכול לקבל משרה כזו ובודאי שלא היו לו סיכויים להתקדם במקצועו ללא מכתבים מסוג זה. וזאת לדעת שכאשר התחלתי לתת תשובה לשאלתו לא ידעתי באמת מה לענות לו, ואין לי הסבר אחר אלא שמן השמים שמו בפי את תשובתי.

י.
חוקר נ.ק.ג.ב מתודע

ראשית כל צריכים לשרוף התעודות שלא ישאר זכר מהן - קבע החוקר - כי הן עלולין לסכן אותך ואותי. וכעת דע לך שהנך בר מזל גדול שהצלחתי אחרי ויכוחים
(עמוד קלט)
סוערים לנצח את חברי לעבודה ולקבל תיקך לידי, כי אם מי שהוא היה מטפל בך, לא היית יושב כאן ולא היית בין החיים. ואני - המשיך החוקר מודה להקב"ה שהמציא לי מצוה רבה כזו שנפל בגורלי להציל יהודי שגדולי ישראל כותבים עליו גדולות. וכאן הקריא לפני מלה במלה מה שכתבו בסמיכות, ודרך אגב נודע לי שהוא איש יודע ספר. לקח איפוא גפרור ושרף התעודות.

בהתרגשות רבה סיפר שבלילה זה לפני בואו הנה מל את בנו שנולד לו לפני שבוע, ותיכף הוסיף שידוע לו שאין מלין בלילה, אבל בנסיבות ותנאים בהם הוא עובד, אין לו ברירה אחרת מטעמים הידועים. כל משפחתי - ממשיך החוקר - ואני בתוכה הננו חסידי ליובוויטש, ואני מאמין שלא פעם הייתי נמצא במצבים קריטיים ומסוכנים, ויצאתי בשלום בזכותו ובעזרתו של הרבי שליט"א. הוא הזמין כוס תה וכיבד אותי, וללא גוזמא הוא החיה בזה את נפשי, כי זה שבועות שלא היתה בפי שתיה חמה.

וכעת - פנה אלי - ושאלוני, מה בקשתך ואעשה.

סיפרתי לו בקיצור על טלטולי הדרך הארוכה, כדי לראות ולהתראות עם אבא ובני המשפחה. השאיפה שלי היא להצטרף אליהם, ואם זה אינו בר ביצוע, לכל הפחות להיות אתם במחנה ימים אחדים.

אני מצטער מאד - התנצל החוקר הנחמד - לא אוכל למלא את בקשתך, כי הנוהג הוא שלא מרשים בכלל לבקר אצל האסירים, לעתים רחוקות במקרים יוצאים מן הכלל מרשים לבקר אצלם לשעה קלה. דבר אחד אני אנסה לעשות, לבקש את מזכיר המפלגה להרשות לך לבקר את משפחתך ל-12 שעות. אני מסופק אם הוא יסכים, אבל לנסות כדאי, הנימוקים הם משכנעים ויוצאי דופן: א) שעשית דרך כל כך רחוקה. ב) שאחיך חולה. ג) שאביך זקן.

בו במקום כתב למזכיר המפלגה מכתב חם מאד שישתדל לעזור לי ככל האפשר. קבלתי את המכתב ונפרדנו בחיבוקים ונשיקות ובירכנו איש את רעהו שנזכה לביאת הגואל צדק במהרה בימנו.

יא.
הפגישה המיוחלת והמרגשת עם המשפחה

מצויד במכתב הנ.ק.ג.ב למזכיר המפלגה בפישמא צעדתי בבטחון עצמי ובתקוה שסוף סוף אחרי כל ההרפתקאות ומצבים מסוכנים אזכה לראות את אבא וכל המשפחה. ללא כל קושי התייצבתי לפני מזכיר המפלגה הקומוניסטית, ואחרי שקרא את המכתב מהמציל שלי שאל אותי כמה שאלות שגרתיות ומסר בידי רשיון לבקר את משפחתי ל-12 שעות בלבד.

בדרכי למחנה הכלואים (פאשיולק) קפצתי לתחנת הרכבת כדי לפגוש את בערל. בפי שנדברנו הוא חכה לי מודאג, כי לא ידע מה שקרה לי. סיפרתי לו על הכלא ועל החקירה הלילית ותוצאותיה, והטלתי עליו משימה, לבוא בדברים אם אחד הקולחוזים
(עמוד קמ)
בסביבה, להתקבל, כי תיכף אחרי תום הביקור אצל משפחתי, נעבור שנינו לקולחוז, ואני בטוח שנוכל להתקבל, כי הם מחפשים ידים לעבודה.

אחרי הליכה של כמעט שעה הגעתי לצריף של עץ המחולק לחדרים נפרדים עבור כל משפחה. והנה אני עומד על יד הדלת, בה נכנסים לחדר שגרו ההורים ושני אחי. אני מתוח מאד נרגש וגם נפחד, כי הפתעה כזו הבלתי צפויה עלולה לגרום לזעזוע נפש. אחרי דקות אחדות דפקתי בדלת וכאשר היא נפתחה וראו אותי, עמדו על רגליהם דום כמאובנים ושאלו האם זה ריאלי, האם אין זה חלום? המראה הזה עומד נגד עינים עד היום הזה. ומתוך שמחה שזכינו לראות ולהתראות זלגו עינינו דמעות. הבכי של שמחה הסיר מעלינו את המתח והתחבקנו והתנשקנו. ועלי לציין שהשמחה שלי היתה מעורבת עם צלילי העצב, לראות את אהובי כאסירים הכלואים ביערות אוראל הנידחים והמנותקים לגמרי מהעולם החיצוני. התנאים והדיור-למטה מכל ביקורת. המזון מצומצם עד למינימום, אין עזרה רפואית והעיקר מיואשים מלהגאל בזמן קרוב.

בינתיים התפשטה השמועה על בואי הנה, ורובם ככולם קבעו שזאת היא שטות גדולה לעזוב את מקום המגורים ולבוא למחנה האסירים בהרי האוראל. אחדים הכריזו בא אלינו אדם מפלאנטה אחרת.

הסיבה לזה שהיו מנותקים מהעולם כולו ומחוסר מידע מה שקרה ליהודים תחת שלטונם של הנאצים אמרו מה שאמרו. כאשר בכמה משפטים תיארתי להם את המצב האמיתי של היהודים באירופה בכלל ושל פולין בפרט, על מחנות השמדה, על הגיטאות ועל תאי גז - הסכימו שהצדק אתי.

בינתיים הזמן רץ, וחיש מהר פג הזמן ועלי לעזוב המחנה. כולנו הצטערנו מאד להפרד, אבל הבטחתי להם להיות בקשר תמידי.

אחרי שקבלתי מאבא זצ"ל את ברכת הדרך יצאתי מעודד שמצאתי אותם בחיים, בתקוה שיעלה בידינו בחסדי ה' להגאל מגלות ברית המועצות בשלום. והיות ובערל אינו מאכזב, ראיתיו מרחוק באותו מקום שנדברנו שהוא ממתין לי.

יב.
בקולחוז

אחרי שהלכנו כברת דרך והגענו סוף סוף אל ה"מנוחה", קבלו אותנו בקולחוז בלי כל קושי, ומסרו לנו חדר לשנינו. החדר היה עלוב ומוזנח וקטנטן, שלא היה מקום לשתי מטות, החלטנו בדלית ברירה לישון במטה אחת. ואעפ"י כן הייתי מרוצה, שיש לי מסגרת מסוימת וקורת גג, שלא אצטרך ללון בשדות וגינות, בתחנות רכבת או באהלים נטושים. הפסקתי איפוא להית ככלב רחוב המשוטט יומם ולילה.

העבודה בקולחוז היתה קשה מאד, ממש עבודת פרך מעלות השחר עד שקיעת החמה. ומה גם שהאוכל היה רחוק מכדי שביעה, כי מטעמים מובנים לא יכולתי להנות מהמטבח, והתפריט שלי היה: שלש פרוסות לחם קצת ירקות ופירות. אין זה אלא נס מן השמים, שבאוכל דל כזה הצלחתי לעמוד במבחן ולבצע העבודה הקשה והמפרכת.

(עמוד קמא)

יג.

סמרקנד - בוכרה
אחרי שיחרורם של האסירים במחנות עבודה ביערות אורל, הצטרפתי לבני משפחתי ועברנו כרבים אחרים לאוזבקיסטאן שבדרום, בעיר סמרקנד. המעבר מ-40 מעלות קור ל-40 מעלות חום באוזבקיסאטן, גרם לעשרות מקרי מות והגורם השני היה הרעב הכבד. החמיר המצב והגיע לשיאו, כאשר אזלו כל התכשיטין וחפצים יקרי ערך - ולחם אין. השאלה מאין יבא עזרי חזרה על עצמה מדי יום ביומו. אך ישועת ה' כהרף עין, נתבשרנו שהארגון של הפטריוטים הפולנים (ז.פ.פ) עומד לפתוח בית ספר פולני בסמרקנד ובבוכרה. נפתח לנו אשנב של תקוה! כי אם אתקבל כמורה בבית הספר הזה, אוכל לפרנס את כל המשפחה בכבוד. ולמזלי חיפשו מורה להיסטוריה שידע בעיקר ההסטוריה של פולין. מכיון שלא מצאו לא בסמרקנד ולא בבוכרה מורה כזה, פנו אלי. מאז השתפר מצבנו מקצה אל הקצה.

אבל לא ארכו הימים וקבלתי צו קריאה להתגייס, כי כתושב פרמישלאן באחרונה הייתי נחשב כאזרח ברית המועצות החייב לשרת בצבא.

האוירה בביתנו היתה אוירת תשעה באב, עת צרה. אחרי התיעצויות רבות, החלטתי לעבור לעיר בוכרה, כי גיוס בימים ההם זה מות בטוח. ואני משער ששני אחי לצרה מאנדל ובערל שעקבותיהם נעלמו גויסו בודאי בכח ונשלחו לחזית, ולא חזרו.

השלטונות בסמרקנד לחצו חזק על אבא זצ"ל שיגיד איפה אני נמצא, אבל אבא טען כל הזמן שלא יודע. כאמצעי לחץ הכניסו את אבא לבית הסהר - אבל ללא הועיל. והיות ואבא נבחר כיו"ר של הארגון ז.פ.פ התחשבו בו ושיחררו אותו.

מאחר וגם בבוכרה לא היה היסטוריון שידע ללמד את ההיסטוריה של פולין בעל פה מחוסר ספרים, התקשרתי עם המנהל מר שוצמן, והוא קבל אותי בשתי ידים ובשמחה רבה והציע לי חדר מרוהט בבנין בית הספר שאגור שם. אבל אין רגע בלי פגע.

ביום בהיר אחד, כשאני מכתיב לתלמידים על פולין בתקופתו של המלך קאזימיר, פרץ לתוך הכתה המנהל רועד כולו ולבן בסיד ולחש באזני, שבמשרדו יושבת ועדת פיקוח מטעם משרד החינוך, הדורשת בין היתר, הסבר למה לא מלמדים לתלמידים את ההיסטוריה של הקומוניזם? יש לך הסבר - שאל אותי המנהל?

לא! עניתי - אז אנחנו אבודים שנינו, הדבר הזה מריח עם קונטרבולוציה, אוי לי חזר על זה כמה פעמים בקול בכי.

פניתי אליו שירגע קצת וירד למשרד ולומר להם שבעוד מספר רגעים אני אבוא, כדי שיהיה לי קצת זמן לחשוב מה ואיך עונים על השאלה הזאת. האמת היא שלא יכולתי לחשוב, כי בעצמי הייתי מבולבל ועשיתי לי חשבון הנפש שעל עבירה זו אין כפרה וצדק המנהל שוצמן שאנחנו שנינו אבודים.

מאחר ולא הייתי מסוגל לחשוב, ירדתי למשרד בלי לדעת מה לענות להם. השיחה התחילה בדברי שבח והוקרה שאני יכול ללמד בכתות הגבוהות ההיסטוריה בלי ספר.
(עמוד קמב)
ראש הועדה אפילו התבטא שכדאי להדפיס ההרצאות שלי ולחלק אותן בין בתי הספר הפולניים.

בכוונה עברתי מנושא לנושא כדי להרויח זמן ולחשוב על תשובה המתקבלת על הדעת. וכל הזמן הסתכל המנהל עלי, כאילו שואל מאין יבא עזרי? והנה ראש הועדה פנה אלי ושאל, איך זה ייתכן שבית ספר העומד תחת פיקוחו של משרד ממשלתי מחנך את התלמידים ללא ההיסטוריה של הקומוניזם, אבקש הסבר. באותו רגע היתה לי תחושה שכאילו מי שהוא שם לי בפי התשובה הנכונה. בתשובה לשאלתו פרצתי בצחוק שאין להשוות שתי ההיסטוריות זו לזו, כי בנוגע להיסטוריה של פולין, בדלית ברירה שאין להשיג כאן ספר כזה אני מכתיב, אבל ההיסטוריה של הקומוניזם נפוצה לרוב בכל ספריה כולל ספריית בית הספר, בחנויות של ספרים ובכל בית פרטי, צריכים שאני אכתיב? אני מתאר לי שלכל תלמיד של בית ספרנו יש לו היסטוריה זו. ולפני הבחינה הם נבחנים בעל פה. ושוצמן יצא ממש מן הכלים מתוך שמחה וסיפוק.

ויש לציין שהמקרה הזה היה בשבילי סוף הנסים בגלות ברית המועצות, ומאז ועד תום מלחמת העולם השניה ביום (8 במאי 1945) כ"ה באלול תש"ה היו הימים יחסית "רגילים".

ואסיים בתפילה :

עד הנה עזרוני רחמיך, ולא עזבוני חסדיך, ואל תטשני ה' אלהינו לנצח.