תקציר המבוא:

אודות המחבר

ספר זה הוא חלק עשירי של שו"ת משנה הלכות, בפתח המבוא המחבר מתייחס לשלמות שמייצג המספר עשר, ומביא מובאות ומקורות רבים.
במבוא המחבר מספר באריכות רבה את קורותיו מראשית המלחמה:
תקופת המלחמה - נלקח לבירקנאו מגיטו אונגוואר, ומשם לאושוויץ, לגלייביץ ולבסוף לבוכנוולד. המחבר מתאר את היסורים הקשים, את אכזריות הגרמנים ואת שמירת המצוות במסירות נפש במחנות, כגון: תפילין, סוכה, פסח, צום יום הכיפורים וכו'.
השחרור – כולל תאור של מצב המשוחררים ומותם של ניצולים ממחלת הטיפוס ומבולמוס האכילה. אחר השחרור עבר המחבר לצרפת שם עסק בהצלת ילדים שהופקדו בידי נוצרים ומשם המשיך לארה"ב.
המחבר מבכה את אביו ואמו הקדושים שהעריצם, ומסיים בקינה משולבת בתפילה לנקמה בגויים.

המבוא:

(עמוד יב)
וברוך אהאלמ"ה שהחיינו וקיימנו לזמן הזה להוציא לאור חיבורי זה שו"ת משנה הלכות חלק עשירי אשר ברוב רחמיו וחסדיו חמל על נפשי אחר שבאתי באש ובמים בשבעה מדורי גיהנם תחת הנאצים הארורים ימ"ש הם ונשיהם ובניהם ובנותיהם וכל משרתיהם והמסייעים להם וכל אשר להם ימחו מספר החיים מתחת השמים שלקחו אותי מארץ מולדתי בשעת המלחמה העולמית כשעמד היטלער הרשע להשמיד להרוג ולאבד את כל שונאי ישראל מכל העולם כולו בכל מיני מיתות משונות ואכזריות ורגז את כל העולם כולו ברשעתו ובאכזריותו אשר כמוהו לא היה וכמוהו לא יוסיף עד ביאת משיח צדקנו, עליונים ותחתונים חלו ורגשו מפניו והיה עת צרה ליעקב אשר כמוהו לא נהייתה מאז היתה לגוי ואפילו בימי החורבן שהרגו מהם לרבבות ורבבי רבבות לא הגיעו אפילו לשליש ולרביע ממה שעבר עלינו ובימי מרדכי ואסתר שיצאו המן ואחשורוש להשמיד ולהרוג ולאבד את כל עם מרדכי מנער ועד זקן ברוב רחמי ה' ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם ולא נהרג מהם איש, אבל בעונ"ה הרוצח והרשע היטלער ההמן שבזמנינו אשר חשב על היהודים לאבדם מן העולם ולקעקע ביצתם של שונאי ישראל באופן אכזרי ובמעטאדין שלא נשמעו תחת השמים מאז בריאת שמים וארץ ונלוו אליו כל הגוים רובם ככולם ממזרח וממערב מצפון ומים בסיוע שיש בו ממש החל משנת תרצ"ח בגערמאניא הארורה ונכנסה בצעכאסלאוואקיא ואח"כ בפולניא וארצות אחרים כאיטליא צרפת דענמארק האללאנד גריכנלאנד ולבסוף בהאנגאריא ליטא לעטלאנד חצי ברה"מ ועוד ועוד ובכל מקום אשר דרך כף רגליו הטמאות ורכבו ופרשיו הססמא שלו היתה לאבד את כל שונאיהם של ישראל ונלוו אליו כל הגוים ואפילו הגוים הרחוקים מארצו והיו במצב מלחמה אתו (שרצה גם לשלוט על כל העולם כולו כנבוכדנצר הרשע) מ"מ בענין זה של השמדת עם ישראל לבם נכון עמו וסייעו לו בסיוע שיש בו ממש כידוע זה בכל העולם.

ולמען ידעו דור אחרון אביא כאן עובדא שעי"ז ידעו בנינו ובני בנינו הדור האחרון עד כמה כל הגוים רגשו עלינו ועזרו בהשמדת עם ישראל בעונ"ה. ידוע כי עלה ביד כמה מאחינו בני ישראל מארץ אשכנז באמצע המלחמה ע"י פראטעקציא ותשלום כסף הרבה שכרו אניה אחת לברוח מתחת ממשלת הנאצים והיו כאלף ושלש מאות איש אנשים ונשים וטף ויצאו על הים הגדול ובאו עד לחוף הים של ארה"ב (אמעריקא) וביקשו היתר לכנס והשתדלו אצל הנשיא רוזוועלט שר"י (שהי' אז נשיא המדינה) אצל השר החוץ ושאר שרי המלכות וסירבו ליתן להם היתר כניסה והחזירו אותם מגבולי ארה"ב וחזרו לבקש מקום פליטה לא נתנו להם בכל העולם ושטטו בלב ים אנה ואנה עד שטבעו אותם הגערמנים בלב ים וכן הי' באניה שניה שיצאו כעין זה. מצד השני המלכות של בריטאניא אדר היה להם המאנדאט בזמנו על ארצנו הקדושה סגרו הדלת ולא הניחו לבני ישראל לברוח לשמה וכל המאמצים שנעשו לא עזרו בזה וכל מי שבא לגבול ארצנו הקדושה החזירו אותם ובסיוע של המופטי ושאר רשעי העולם סגרו כל מקום לברוח מתחת ידי האכזר הנאצי הזה, ורחל מבכה על בניה לאה מכה פניה שובו בנים לגבולי ואין לאל ידיה מחמת רשעת הגוים שסגרו הגבולים.

גם ידוע ומפורסם ההשתדלות שעשו אז עכ"פ בזעיר אנפין כפי כחם אצל הנשיא רוזוועלט והממשל שלו בארה"ב שהתכנסו כשתי מאות רבנים לבית הלבן בוואשינגטאן בבחינת לך כנוס את כל היהודים ולבקש רחמים מהנשיא רוזוועלט שר"י ולא רצה אפילו לקבלם ולדבר אתם בתירוץ - ודחיה של מה בכך שאין לו זמן והוא עסוק בעניני מלחמה ומלכות ושלח להם את משנהו שידבר אתם ולא עשו כלום לטובת ישראל ואף לא הזכיר דבר בכל שנות המלחמה עכ"פ להזכיר ולהזהיר את האכזר היטלער שלא יהרוג וישרוף את כלל ישראל הגם שהזהיר אותו על כל שאר דברים שסופו ליתן חשבון ויענשו אותו אבל לא על ישראל והדברים ידועים ומפורסמים הלוא הם כתובים על ספרי מדינים היודעים בדבר המדינה.

וגדולה מזו הי' אחד יחיד במינו הרהגה"צ מוה"ר מיכאל דוב ווייסמאנדל זצ"ל אשר חגר מתניו ובכל כחו ובעזרת כמה גורמים אחרים מסר נפשו עבור הצלת בני ישראל מסלאוואקיא וכמעט עלתה בידו להציל את כולם עד רגע האחרונה שבסוף נתפס גם הוא ונתנוהו ברכבת להביאו לשריפה בכבשונות באוישוויץ ובירקאנאו וברוב רחמיו ע"פ נס עלתה בידו לפתוח הרכבת ולקפוץ ממנה ולברוח ונשאר בחיים חיותו והוא אז בשכלו הזך ובכחות האחרונים התריע בטעלעגראמים לכל העולם ובפרט לארה"ב לעזרה ובתוך הדברים עכ"פ שלח להם מפת מקום כבשוני האש (הקרעמיטאריום) בבירקאנאו אשר שרפו בו בכל ביום כשנים עשר אלף יהודים בתאי הגז וביקש היות שבאו שם בכל יום בארץ האויב להטיל פצצי אש (באמבעס) שיפצצו את הכבשוני האש ולא יהיה עכ"פ מקום לשרוף את היהודים וגם שיפצצו את המסילות הברזל ולא יוכלו להביא את בני ישראל לתאי הגז ואחר המלחמה מצאו את כל המכתבים והפלענער ששלח הרהגה"צ הנ"ל לארה"ב - והם סרבו להטיל באמבעס שמה, וגם לאחר המלחמה אנחנו שנשארנו ע"פ נס שאלנו את החיילים האמעריקאים על זה והשיבו אנחנו ידענו מקומות כבשוני הגז אבל לא הי' לנו צו (ארדערס באפעלען בלע"ז) מהשטאב קאמאנדא עליונה לעשות כן, והם דברים ידועים ומפורסמים והרוצה לראות יקרא בספרו מן המצר של הרהגה"צ הנ"ל ולא העלתי את זה רק למען תספר באזני בנינו ובני בנינו וידעו אחינו בני ישראל האמת ולא יאמינו לההשלאות אשר קצתם רוצים לומר אשר לא כל הגוים היו במעל הזה.

והנה בשנות המלחמה משנת תרצ"ח התחילו הצרות הכי גדולות וארץ שנולדתי בה שהי' אז טשעכאסלאוואקיא התמוטטה וחלק ממנו לקח היטלער האכזר (סודעטען געביט בלע"ז) והתחילו האנטעסעמיטען לעשות צרות
(עמוד יג)
אחינו בני ישראל גם במדינה זו ועשו הרבה צרות ועינויים קשים ותרגז העולם וכל הארץ כולו הי' במצב חרום. ובמשך המלחמה לקח הרשע גם שאר חלק מהמדינה והנשיא בענעש ברח לברה"מ וחלק הנקרא קארפאטיען לקחו ממנו חלק ההונגרים וחלק עשו לעצמן ממשל לשעה. ובשעת תש"ד קודם הפסח בא שמועה לא טובה שנכנס היטלער וחיילותיו והתחיל האקציא על בני ישראל מארצות האחרונים שנשארו עוד כמה יהודים שמה עד זמן ההוא. הידיעה המרה שהגיע לנו הוממה אל כולם, ולא ידעו לטכס עצות הי' זה לפני פסח ומיד אחר החג בא צו חתום ביד החותם בכל מדינה ומדינה ובכל מקום שיש שם יהודים להכנס אותם ולהביאם במקומות מיוחדים ואני בתוך הגולה הייתי נמצא אז אצל אחותי ראשקע הי"ד עם ששת ילדים, שבעלה הקדוש הי"ד כבר לא היה בבית שנלקח ע"י הרשעים למחנה עבודה הנקרא (מונקא סאזוד בלע"ז) וכשמעי מהשמועה ותחרד כל גופי וארכבותי דא לדא נקשן ונכנסתי לבית מיוחד ובכיתי הרבה מאד בצעקות גדולות ובקשות לאבינו שבשמים שירחם על עמו, ואיפה אתה מלאך מיכאל אשר מעולם ממליץ טוב על עם ישראל ואיה זכות אבות ואמהות ועוד כהנה וכהנה אשר בעת צרה יצאו דברים בלב נשבר בבכיות גדולות אשר תשברנה אפילו לב אבן, אמנם כנראה שהי' לאחר חתום שטרות וכתב שנכתב ונחתם מפי המלך מלכי המלכים אין להשיב. ובזמן קצר קבצו את כל היהודים מכל המקומות כפרים ועיירות והכניס אותם בשתי מקומות באונגוואר, ובמקום שהביאו אותנו הי' בית חרושת אבני אדמה (ציגעל פאבריק) שטח של כמה מאות מעטער, ובאותו מקום לבד קבצו כשלשים אלף איש בלי בתים בלי מאכל, ומשתה, והיינו שם משבוע שלאחר הפסח עד ללפני שבועות, וסכנתי נפשי וחיי להחיות את עצמי ואבי ואמי ואחותי עם ששת ילדיה הקטנים ועוד הי"ד.

וזכורני בלילה הראשונה שבאנו וישבנו על האדמה שם ישבנו וגם בכינו וכל העיף והיגע מהדרך הניח ראשו על החבילה שלו או של חבירו או על האדמה או אפילו על רגל חבירו בלי מקום, ושמעתי אז מאשה אחת שפתיה נאות קולה כמעט בל ישמע בלילה ומדברת על לבה (דא ליגט נעביך אויך איינער) גם פה מונח אחד, בבוקר אור כל מי שבידו תפס קצת מקום מהארוני קור שהיו שם להניח האבני אדמה ותקנו והכינו קצת מקום לישב שמה עד שנראה מה יבא יום, והכנתי גם קרן זויות עבור משפחתנו הכבודה כפי האפשר, וכשעברתי דרך הגעטטא כמעט לא הכרתי אדם כי בעונ"ה הצר הצורר צוה לכולם לגוז את זקנם ולא הכרנו שום אדם כמ"ש והם לא הכירוהו שיצא בלא חתימת זקן וכאן הי' ההיפוך והי' זה חלק מהפלאן שלהם להשפיל ולהכניע ולבזות כל מה שאפשר וממילא בזה ליקח מהם את כח המחשבה שאולי יטכסו עצה נגדם.

לגעטטא אונגוואר - עיר ואם בישראל, מלפנים לערך עשרת אלפים נפשות צדיקים קדושים טהורים גאונים ת"ח בע"ב, כרך דכולה בה ישיבה גדולה לערך שלש מאות בחורי חמד ת"תים בתי כנסיות מקוה טהרה בית חולים לישראל מוסדות צדקה וחסד הרבצת תורה - כולם אנשים נשים וטף זקנים וזקנות מניקות ומעוברות חולאים, כולם הכניסו לשם, גם הכניסו כ"ק אאמו"ר הרהגה"צ ומשפחתי זצוק"ל הי"ד, ומיום ההוא והלאה אין רגע בלי פגע ובכל יום קללתו מרובה מחברתה בבוקר יאמר מי יתן ערב ובערב יאמר מי יתן בקר ממש כמה שמבואר בתוכחה, וגם כל חולי וכל מכה אשר לא כתובה העלה ה' בעונ"ה.

והנה בעברי דרך הגעטטא והנני שומע קול דממה דכה שקורא אותי בלשון רכה והנני פונה ונדהמתי וזלעפה אחזתני לראות מו"ר גאון הגאונים קדוש וטהור מרן ר' יוסף אלימלך כהנא גאבד"ק אונגוואר הי"ד כמעט לא הכרתיו עומד באמצע הגעטטא בלי זקן ועיניו זלגו דמעות ושפתיו נדות אלי (דו ביזט דאך מיין תלמיד זעה וואס די רשעים האבען צו מיר געטאן מיין גאנץ לעבען האבע איך מיין האנט נישט צו גערירט צו מיין בארד אין פאות אין די רשעים האבען מיך) אתה הנך תלמידי ראה מה עשו לי הרשעים והראה לי על זקנו ופאות הראש ואמר מעולם לא נגעו ידי בצלם אלקים ועכשיו באו הרשעים הללו ועשו לי מה שעשו וזלגו עיניו דמעות ונזדעזעתי עד דכדוכה של נפש וכמעט פרחה נשמתי בדברי אותו קדוש גאון עולם ובאותו שעה אמר לי בבקשה עשה לי אהל מקום לשבת, ומיד גדרתי לו קצת מקום וסבבתי אותו בסמיכות והודה לי על זה והלכתי שם לשמשו עד שבא הזמן והוציאו אותנו משם להביא לאושוויץ ונשאר עוד רבינו בגעטטא עד הטראנצפארט אחרינו, הי"ד.

מידי שבוע בשבוע לקחו אלפים מאתנו ברכבת של משא סגור ומסוגר לא יאומן כי יסופר בימי השרף והדוחק והצער בתוך הרכבת בלי מזון והעיקר בלי מים הגיע עד לפק"נ ממש לערב שבועות זמן מתן תורתינו הגיע התור עלינו ועל קרובינו ונלקחנו והגיענו לבירקונא מקום מוכן לפורעניות ביו"ט ראשון של שבועות לעת ערב התש"ד ושם ראינו את הלהט החרב המתהפכת להבי אש יוצאים עד לב השמים קולות וברקים (במקום הר סיני) מצעקת אחינו בני ישראל תינוקות נשרפים חיים רבת מעמינו מושלכים לתנורי גז לשריפת הגופים הקדושים והטהורים לאחר שהביאום כביכול במרחצאות וכיוצא בו והמיתם ע"י מיתת גז והרג ואבד במכת רצח ובזיון עד אין שיעור.

הדרך מהגעטטא לבירקענוא היה איום מאד מפני כי היה זמן הקיץ והשמש בגבורתה ותקפה חמה מאד גם כי חוץ מזה הכניסו אותנו עם כל החבילות ברכבת של מסעות מלא על כל גדותיו אנשים נשים וטף זקנים עם נערים גם חולאים והביאו אותם על הידים הכניסו הכל שמה וסגרו את החלונות והדלתות הכל סגור ומסוגר בלי אויר ובלי מים לשתות החום היתה נוראה וכמעט יצאו נפשות בני אדם מצמא, הילדים צעקו למים צמד לשונם לחיקם ואמותם אין לאל ידם להושיעם, גם הגדולים וזקנים עבר כח הסבל וכמעט פרחו נשמתם מצמא. עברנו דרך מקום אחד שעמד הרכבת והביאו כמה דליות מים וחילקו לכל אחד כמות
(עמוד יד)
מצומצם של מים מאד, פשוט כל מי שהגיע מים לידו בעודו בכפו יבלענו בשתיה אחת או שתים כל אחד כפי יכלתו לעצור שהיה בגדר פיקוח נפש ולהחיות את נפשו כפי האפשר.

באותו שעה שכולם חטפו מים ושתו הבאתי בשמחה מהמים לאאמו"ר הקדוש הי"ד וחכיתי שישתה ויקל לעצמו הצער של הצמא וחשבתי אולי אוכל להביא עוד מעט מים והנה ראו עיני מה שבעצמי לא האמנתי שאאמו"ר לקח המים וחיפש אחר כלי ונוטל ידיו עם המים בצמצום ימין ושמאל וימין ושמאל והאנשים מסביב התחילו כמה מהם לתמוה וכמה מהם בצעקה מה זה לשפוך מים בשעה זו וכי אין הוא צמא אחרים צמאים ואפילו התגיבו תן לנו המים אם הוא שופך אותה, גם אני בחיל ורעדה עומד לפני קדושת האי צדיק ולומד הסוגיא האחרונה של מצ' מסירת נפש להקב"ה ותורתו לומד אני מהאי קדוש וטהור הפרשה האחרונה של קידוש ה', לא שאלתי כלום ולא אמרתי כלום, גם אאמו"ר הקדוש הי"ד לא אמר לי כלום ולא דיבר כלום אבל הסתכלתי הסתכלתי בפניו הקדושים לוהט כאש פניו בוערות מלא דאגה כצד אחד ושמחה וצהלה על פניו מצד השני שזכה ליטול את ידיו ולקדש אותם ברגעים האחרונים.

באותה שעה נזכרתי הגמרא (עירובין כ"א ע"ב) ת"ר מיעשה בר"ע שהיה חבוש בבית האסורין והיה ר' יהושע הגרסי משרתו בכל יום ויום מכניסין לו מים במדה, יום אחד מצאו שומר בית האסורין א"ל היום מימך מרובים שמא לחתור בית האסורין אתה צריך שפך חציין ונתן לו חציין, כשבא אצל ר"ע אמר לו יהושע אין אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך סח לו כל אותו המאורע אמר לו תן לי מים שאטול ידי, אמר לו לשתות אין מגיעין ליטול ידיך מגיעין אמר לו מה אעשה שחייבים עליהם מיתה מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חברי אמרו לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו, וכששמעו חכמים בדבר אמרו מה בזקנותו כך בילדותו על אחת כמה וכמה ומה בבית האסורין כך שלא בבית האסורין על אחת כמה וכמה. ופרש"י בילדותו שהי' יכול לקבל טורח ועינוי. ובתוס' (שם ד"ה מוטב אמות אמות מיתת עצמי) אע"ג דבפ"ק (י"ז ע"א) אמר ארבעה דברים פטורין במחנה רחיצת ידים וכ"ש במקום סכנה מחמיר על עצמו היה, ע"כ.

והנה למדתי פרשה זו וסוגיא זו מאאמו"ר הקדוש הי"ד אמר מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור אדברי חברי ומחמיר על עצמו הי', אוי לי מה שאבדנו, והנה מאז נטל ידיו התחיל לומר דברים שפתיו נעות וקולו בל ישמע אבל כנראה שמאותו זמן עד בואנו לבירקענוא כמעט לא פסק פיו מלומר ושפתיו מרחשות.

כשהגענו לבירקענוא הרכבת עמד וברגעים פתחו הדלתות ונכנסו אנשים מלובשים בלבוש משונה ודברו אידיש בינם לבין עצמן ואמרו "געהן רעכטס, ווארפט אוועק אללע זאכען, לאזט איבער די קינדער", ועוד דברים כאלו אשר עשו רושם נורא עלינו, לא ידענו מה הם מדברים אבל נראה שלא היה להם רשות לדבר יותר וכמה מאתנו חשבו שזה איזה רשעים שבאים לצער אותנו יותר, אבל לאחר כך ראינו שהם כוונתם לטובה להציל כל מה שאפשר אלא שהי' אסור להם לדבר אתנו כמו שצריך ולכן אמרו מה שאמרו בדרך אגב והשומע ישמע והחדל יחדל ולא היה בידם לעשות יותר וכוונתם הי' "געהן רעכט" כלומר שילכו לימין שלימין שלחו הנשארים לעבוד ולחיים ולשמאל הלכו לתאי הגז, גם אמרו לזרוק את הכל, כי מי שלקח איזה חבילות וכיוצא בזה אתו, היו מיד שולחין אותו לצד השמאל, וגם אמרו "לאזט איבער די קינדער", כי הרבה נשים ואנשים צעירים שהיו יכולים בדרך הטבע ע"פ דבורו להנצל לילך לעבודה אבל כיון שהיו להם ילדים והלכו אתם ולא רצו להפרד מהם מיד שלחו אבותיהם עמהם. ופעם ראינו שאחד לקח התינוק מיד האם ודחף את האם לצד הימין והיא צעקה עליו איזה אכזריות הוא עושה, והוא מיד הלך לו והציל את האם ובעונ"ה נתקיים שם שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח אבל על הרוב בעונ"ה נאספו האם והבנים גם יחד כחנה ושבעה בניה ועוד יותר ויותר מה נאמר.

מיד לאחר היציאה מן הרכבת בכמה דקות כבר עמדנו נגד מלאך המות (מענגעלא ימ"ש) שד מלובש בבגדי אדם ובידו מקל ומראה באצבעו ימין ושמאל ובזה הוא דן לחיים ולמות רבבות אנשים ונשים וטף בלי שום מחשבה, והי' שם אדם אחד בן עירי צולע על ירכו ואמר במסיח לפי תומו שהוא כבר הלך בצד השמאל ואח"כ חזר והלך לצד הימין וכנראה שהרשע לא ראה אותו או מה שהוא קרה, והי' שם אחד ששמע את דבריו ואמר לו אתה יכול לברך גומל (די קענסט גומל בענטשען די ביסט ארויס פון טויט צום לעבען) שיצאת ממות לחיים, והיה נראה הדבר זר בעינינו ולא ידענו מה הוא מדבר אבל מיד לאחר זה למדנו פירוש הדברים. באותה שעה הלכתי יחד עם אאמו"ר ואמרתי לו שאני הולך אתו, ואז המלה הראשונה והאחרונה שדיבר אלי ואמר "די געה און זיי מצליח" ובדברים אלו נפרדנו בגשם, הרשע עשה את שלו והפריד ממני את אבי ואמי ואחותי עם הילדים הקטנים ונלקח ממני ארון אלקים אאמו"ר הרהגה"צ הקדוש ואמי מורתי הצדקנית הקדושה ואחותי עם ילדיהם הי"ד כולם והרגו אותם בתאי הגז ביום שנתן בו תורה נלקחה. תורה תורה חגרי שק ואחר כי אבי ואמי עזבוני והלכו להיכלות גבוהות של מקדשי השם ברבים אשר אין לשום ברי' רשות ליכנס שמה אותי עזבו לאנחות ומאז התחילו הצרות היותר גדולות מבורקונא לקחו אותנו לאושוויץ למאנאוויץ סימנו על הזרוע מספרים (להבדיל כבהמות נדמו) ולא קראו בשמות אלא במספרים (ופלא שהמספר קטן על ידי שנתנו הי' 8274 א. שהיא במספר קטן אה-י'ה וגם הי' לי עוד מספר בבוכענוואלד 121926 שהיא ג"כ במס"ק 21 שהוא אהי' אשר אקי') ולקחו כל אשר לנו ורק הלבישו-אותנו-בלבוש אסורים הידוע ועינו אותנו בכל מיני עינוי עבודת הפרך לא יאומן כי יסופר בל
(עמוד טו)
מזון ומחי' ולא הניחו לנו לקיים אפי' המצות שהי' אפשר לקיים ופעם הכו אותי מכת רצח על אשר לא רציתי להתגלח בתער אלא במספרים. שהי' לאיש אחד שם ושלמתי חלק לחמי שיגלח אותי במספרים וע"ז לקיתי מכת רצח ופעם על שכסיתי את ראשי להתפלל ערבית או כיוצא בו ואם אור הבוקר קמתי להניח תפילין שהביאו שם בגניבה ג"כ הכו וכן הכו על לא דבר רק לשם הכאה בעלמא מה אספר, התפילין והט"ק וכל ספרי קדושה הכל נטלו הרשעים מאתנו ואעפ"כ כמה הצליחו שע"י איזה נס טמנו תפילין שלהם ובאו אתנו שתי זוגות תפילין אלא שהי' קשה מאד להניחם כי הרבה רצו להניחם והי' צריך שלא יראה הבלאקאווע שהוא הי' ראש של הבאראק או המשמש שלו לכן הרבה מאתנו השתדלנו לקום באור הבוקר קודם שקמו השאר והגם שהי' עדיין לילה ע"פ רוב ואעפ"כ נסיתי להניח תפילין וב"ה עלתה בידי ע"פ רוב להניח תפילין הגם כי הרבה פעמים נשמע הדבר לראש הבאראק ובא עם מקל אמי בידו והכה אותנו מכות גדולות, וב"ה וב"ש רוב רובא דרובא מימים הנחתי תפילין ולפעמים כשלא הצלחתי בבוקר אז לעת ערב כשחזרתי מעבודה חפשתי אחר קרן זוית שהיו מניחין שם תפילין. כשהלכתי לתפלה התפללתי ע"פ רוב על הדרך או במקום העבודה, ופעם כשחזרתי ביקש ממני אדם אחד להתפלל בקול שגם הוא יאמר אחרי.

ולא אוכל מלעבור ולרשום עוד מעשה רשע שעשו עם בנות ישראל הכשרות, דהנה הנשים והטף שבאו אתנו כמעט כולם דנו לשריפה וכל אשה שהי' לה תינוק או תינוקת וכן נשים זקנות מיד הלכו על צד השני, אמנם הבחורות הבתולות וגם נשים בריאות שלא היו להם ילדים ג"כ לקחום לעבודה והלכו לצד השני, ומה נורא הי' כשיצאנו מבית המרחץ (שהי' זה הכרח לעבור לכל מי שנשאר בחיים) וגם הם יצאו מצד שני וגדר של חוטי חשמל מפסיק בינינו והנה ראינו כולם מגולחי ראש כאנשים ורובם ככולם בלי מכסה שלא הי' להם שום מכסה על הראש וכמעט לא הי' אפשר להכיר רק מי שהכיר אעפ"כ שמענו צעקות הוי אח ואחות וחרדה עברה בעצמותינו חיל אחז אותנו איך נפלנו ביד אויב והיינו לשמצה ולביזה וללעג ולקלס בגוים, ומאז התחלתי להרגיש שח"ו הגיע הזמן של סוף וקץ לכל הגוים. על השאלות שהי' לכמה מאתנו מה נעשה עם אבותינו והיהודים שהלכו לצד השני הראו לנו בידים למעלה כלומר הלכו השמימה וזה הכל, היו כמה שאמרו קדיש ואחרים לא אמרו.

בו ביום הביאו אותנו בככר אחר והעמידו אותנו זה אחר זה והעלו לנו מספרים על הידים בכתובת קעקע כמו סימנים על בהמות ולא קראו אותנו בשם מאז רק במספר אשר עדיין נשאר רשום עלינו מי שעבר במקומות אלו (והיו שם כמה מהסדרנים ואמרו שזה הי' דבר גדול והצלחה שבזה נראה שנשאר בחיים עכ"פ לעת עתה). משם הביאו אותנו לאוישוויץ והיינו שם לילה אחת ושוב נלקחנו משם לבונא (מאנאויץ) לעבודה. בבונא היו לערך עשרת אלפים איש ונחלקו לכמה מחלקות קאמאנדאס לעבודה ובכל יום יצאנו לעבודה קשה מבלי לחם לאכול בערום ובחוסר כל, העבודה היתה עבודת הפרך בחומר ובלבנים ובמלד (צימענט בלע"ז) גם בבנין ממש, לא היה עבודה קשה שלא הביא אותנו לעשותה. פעם ביום ראשון שיצאנו לעבודה הביאו רכבת עם מלד והיינו שם לערך שלשים איש ובשעה אחת הצרכנו להוריד אלף שק עם מלד ולהוליכו למקום רחוק וכמה נפלו תחת השקים והכו אותם, והנוגשים עצים ומכים (לויס לויס בלע"ז) להזדרז להזדרז, ככה יצאנו בכל יום עשרת אלפים איש לעבודה וחזרנו בכל יום בשעת יציאה יצאנו במספר וכשחזרנו חזרנו במספר, ואם לאיזה סיבה לא הי' המספר מתאים אז יצאו כולם על ככר הנקרא אפעל פלאץ בלע"ז ושם עמדנו וגם חכינו עד שנמצא החסר או שקבלנו עונש ע"י רקידה על הברכים וכדומה, והי' אפשר לעמוד שעתיים או יותר בלי מאכל בקיץ תחת החמה ובחורף על השלג, ונתקיים ממש הייתי בקיץ אכלני חורב וקרח בחורף.

בלאגער (מחנה) זו בונא עבדנו עבודת הפרך בחומר ובלבנים וגם בבניה של לבנים ויציקת צימענט לעשיית חשמל בלי מאכל ומשתה כמעט ונפל ממנו רב חללי רעב שבעוד כמה ימים או שבועות נעשינו רזים כפרות פרעה דקות ורעות אשר לא ראינו עד הנה וכמה ממנו מתו מהמכות מהם תלוי על עץ התלי' בעונ"ה.

כמה פעמים חזרנו מהעבודה ולא הניחו אותנו להבאראקים רק תיכף הוליכו אותנו לככר האפעל פלאץ, ובהגענו שמה בעונ"ה מצאנו כבר מוכנים ז' תליות ובאו הרשעים ותלו שבע כוכבי לכת מחברינו והתירוץ היה שרצו לברוח מהלאגער ועשו זה לפני כל העדה למען ישמעו ויראו, וכן קרה עוד חמשה עשר, ופעם אחד וברגע אחרונה אחד מהנתלים צעק בקול, אחינו כשתזכו לצאת מפה תקחו נקמה גם בשבילי - עדיין הקול מצלצל באזני "ברודער ווען איר ווערט ארויס נקמה אויך פיר מיר", מי יתן ה' שינקום. נקמת דם עבדיו השפוך.

והנה מלבד מעבודת הפרך שעבדנו יום יום פעם בש"ק הוציאו אותנו לעבודה ונשאנו כל היום קורות ברזל גדולות עד כשבאתי בחזרה בפנים ללאגער הידים היו נפוחות, כמו כרים היו האצבעות מנפיחה, ובכל זה סבלנו מרעב שממש כולנו היינו מתי רעב וכל עת היינו מוטרדים למצוא מה שהוא לאכול.

יום אחד כשחזרתי מהעבודה עברתי דרך בלאך אחד וראיתי כעין חדר ומשם מוציאים מיני מאכל ישן והוא מלא עיפוש, והנה החדר הי' סגור ומסוגר אמנם מן הצד הי' חלון אחד שבור קצת וחכיתי עד הלילה והכנסתי את ידי שמה והוצאתי משם בקושי לחם מעופש שהי' מונח שם שהי' כנראה ממה שהביאו מאושוויץ מהלחם שהביאו אתם האנשים הבאים שמה, והנאצים ימ"ש הביאו שמה ונתנו
(עמוד טז)
מזה להדברים אחרים שלהם שם, והנה לקחתי מהלחם הזה ולקחתי קצת קאפפע שחור שנתנו בבוקר וטבלתי את הלחם שמה עד שנימוק קצת ואכלתי קצת מזה וככה עשיתי כמה ימים עד שפעם מצא אותי השומר והכה אותי מכות גדולות ולקח הלחם וזרקו לביה"כ והיו שם אנשים שהלכו ורצו להוציא מביה"כ הלחם בעונ"ה.

באחד הימים חפשו אחר חייטים לתקן בגדים והכריזו שמי שהוא חייט ירשום והחייטים-שיעשו מלאכה אחר העבודה יקבלו מנה נוספת, והיה זה נוגע לחיים ולכן עמדתי ג"כ בין החייטים ומינו אחד שיהי' ראש החייטים הביאו מחטים וכל כלי תפירה והחייטים ישבו אל המלאכה. כשבא המפקח וראה שהמחט בידי ואיני יודע מה לעשות בה אמר שעלי לסלק שאין אני חייט. לאחר המלאכה הלכו כולם לבקש המנה שהגיע להם יותר וגם אני הלכתי, והמפקח צוה להמחלק שלא ליתן לי היות שאין אני חייט, ואז הלכתי להבלאקאווע בקובלנא שהיות שהוא קיבל ובירר אותי כחייט והוא אינו מניח אותי להיות חייט, ואז אמר הבלאקאווע אני אמרתי שהוא חייט אז הוא חייט ובלית ברירה הסכים, והייתי יושב שם כל השבוע עד עש"ק שאז הם ישבו שם ג"כ, ואני לא רציתי לעמוד שם הגם שלא עשיתי כלום ממש אפילו רק לעמוד לא רציתי והפסקתי מלהיות חייט.

ברם זכור אותו איש לטובה ר' איסר לויפער מקראקא אשר נתנו אותי כמסייע לו בעבודת החשמל שהוא אומן בזה וגם לפעמים כשהצליח לקנות באיזה אופן כמה תפוחי אדמה מעכו"ם בשלתי לו התפוחי אדמה בצנעה שלא ירגישו בזה וכשהגיע יום השבת ראה שאני מתחמק מלעשות מלאכה בש"ק שחרר אותי וחיפה עלי שלא יראינו וככה עמדתי על יד הצינורות וחוטי חשמל ואם עבר אחד מהקאפאס עשיתי עצמי כאלו אני בודק בצינורות או בחשמל וככה נצלתי זמן מה מחילול שבת וגם הבישול לא בישלתי ח"ו בש"ק להנ"ל.

ואולי כדאי עכ"פ לרשום דאף גם זאת בהיותכם ביד אויביכם לא מאסתים ולא געלתים לגמרי ח"ו ולפני ראש השנה היינו בצער שלא הי' לנו שופר (והגם שלא היו לנו סידורים להתפלל מ"מ היינו מתפללים בע"פ הש"ע כל מי מה שידע) וראה ה' בצערינו ובער"ה בעת צאתינו למקום העבודה מצא אחד מאתנו שופר קטן מונח באמצע הדרך ממש שופר כשיעור לא פחות ולא יותר והביא אותו למחנה וקיימנו תקיעת שופר והי' זה לנס. בסוכות הוציא אחד מאתנו מטה קצרה וכרך סביב עם סמיכות ועל ראש המטה הניח קצת נסורת של עצים דק וארוך לשם סכך ובראותי שעשו את הסוכה עוד קודם תפלת ערבית נטלתי את ידי לשתי חתיכות פת שהי' לי מונח לצורך כל כבוד סוכות לערך כזית ונכנסתי לסוכה ועשיתי קידוש והמוציא על הנ"ל ולא הספקתי לגמור עד שהרשעים התחילו לירות כיון שהיו הרבה אנשים שנתקבצו ומיד סלקו הסוכה והכניסוה אל הבאראק.

עוד כדאי לציין סיפור אחד שהי' ארגונים נפרדים וכל אחד נסמן במספר שלו וארגון 63 היה בו לערך 160 אנשים והיה נקרא (שטראף קאמאנדא) ארגון עונש והי' שם הממונה (הקאפא) רוצח שהי' כבר יושב 21 שנים בתפיסות על שהרג את אשתו ובניו בגערמאניא הארורה שמו הארור הי' ווילי ימ"ש ובכל שבוע הוסיפו על הארגון שלו אנשים לפעמים שלשים או ארבעים ולפעמים עשרים פחות או יותר ועד סוף השבוע לעולם חסרו אצלו אנשים אלו או יותר שבמשך השבוע קיצר חייהם בעבודת הפרך והעינוי והמכות, בינתיים העבירו אותי ועוד שלשים צעירים לארגונו ולאחר שבוע כבר נהייתי ונחלתי וראינו שזה הוא הסוף של השונאים והתחלתי לחפש אחר עצות לצאת בחיים ונכנסתי למשרד שהי' שם כביכול בענין העבודה והלכתי שמה יום יום שיעבירו אותי עכ"פ לקאמאנדא (ארגון) אחרת ולא רצו אף לשמוע ממני אלא מיד כשנכנסתי במשרד לאחר העבודה בערב מיד בא אחד וזרק אותי החוצה ככה הי' מידי יום ביום, פעם בשבת קודש יצאנו לעבודה בבוקר ובמקום העבודה מחמת הרעבון הגדול ראיתי שם על האשפה גל עם קליפות בלתי מבושלות מתפוחי אדמה עברתי שמה ולקטתי כמה מהקליפות מתוך האשפה ואחד תפס אותי על העבירה זו ולקחו אותי הקאפא שלי ואותי האיש ופשטו אותי על ספסל, אחד ישב על כתפי והשני לקח עץ עב וארוך והכה אותי על אחורי בכל מקום שאפשר קרוב למאה הכאות עד ששים ושש או שבע סיפרתי שוב הפסקתי לספור והי' כל גופי עולה בנפחות געשוולען וכמעט לא נשאר בי חיות כלל ורק בבטחונו של הקב"ה ובעזרתו בכחות האחרונות נכנסתי אח"כ להמחנה.

כשנכנסתי אל המחנה לא הלכתי כלל למקום המנוחה שהי' לנו ולא ליקח המנה שנתנו שם כי מאסתי כבר בכל קצתי בחיי אלא נכנסתי להמשרד של העבודה ורציתי לספר להם ולבקש ולהתחנן על נפשי אבל כרגע שנכנסתי קם אחד ממקומו וצועק (דער שווארצער איזט שוין ווידער דא הינוס מיט איהם) השחור הזה (כך קרא אותי מפני שהי' זקני שחר וגם פני שחרחורת) הרי כבר הוא כאן עוד הפעם זרקוהו החוצה ומיד יצאתי והתחלתי לבכות בבכיות נמרצות תחת המפתן והתפללתי לה' והתחננתי לפניו מעומק הלב והנה אני רואה ואחד מהנאצים "עס עס" עומד לנגדי ומאד נבהלתי ממנו כי ידעתי מה זאת אומרת אבל במקום לצעוק עלי שאל אותי (יונגע וואס איזט דען לויס) כלומר "נער מה קרה" ומתוך רגש הלב ובכיות אמרתי לו האיך אין רחמנות כאן ורואים שאני בין מות לחיים ואינם רוצים לעזור לי, ואני בטוח שלא הבין אף מילה שאמרתי אבל הוא נכנס להמשרד ועוד כמה רגעים הוא יצא ופנה אלי ואמר לי אל תדאג שלמחר הרשע הקאפא ווילי לא יהי' עוד אתך שיעבירוהו מהקאמאנדא (ארגון) שלכם ומתוך הבכיות אמרתי לו שאיני מאמין לא להם ולא לו כי כבר אין בי כח והם הבטיחו לו ולא ישמעו אבל הוא באחת שאלך עכשיו למקומי ואם לא יעשו כמו שאמר אזי אבא שנית לכאן וכאמור שהוא כבר יסדר.

(עמוד יז)
יצאתי משם והגם שלא האמנתי כלום אבל מה שהוא רוח קל עבר על עצמותי והרגשתי קצת כעין חלוץ עצמות וכשבאתי על מקום החני' אמרתי לאחד מחבירי תראה שמה שהוא יהי' בבוקר חדש והחבר שלי אמר בצחוק ודאי יהי' מקל חדש לא די לך במה שהי' היום ואעפ"כ מה שהוא זר קרא בי שהי' לי בכל השבת קודש אמונה פשוטה ושמחה בלי טעם. בלילה הזה נדדה שנתי ועברו עלי כמה מחשבות טובות ומטרידות ולא ידעתי לשום לי עצה לא יכולתי לישן קצת והייתי כמעט כמתעתע בין המחשבות בבוקר אור הנחתי תפילין על רגע ואמרתי שמע ישראל וקבלתי הקפה שחור והלכנו לאפעל מקום קיבוץ המחנות לצאת לעבודה, והנה הקאמאנדא 63 שלנו מתכנסים על מקומם והקאפא הרשע איננו עדיין ובלבי ציפיתי ציפי' אולי ירחם ה', האמנם בעוד איזה רגעים והנה הרשע בא במרוצה במקום עמד עלי. ונקפתי ככפור כשראיתיו, האמנם הוא רץ ובא ומחפש בין השורות וישר בא אלי, ובכעסו הרים את ידו "איך וועל דיר העלפען" "אני כבר אסתדר אתך" ויצא לבי מפחד אמנם באותה רגע בא קאפא שני ורמז אלי אל תפחד מאתו הוא כבר החליפו אותו מפה ואיננו אתכם יותר ואני קבלתי את תפקידו והי' כמים קרים כמעט תחיית המתים ומאז הקיל עלי העולם שהקאפא השני הראה כלפי קצת הסברת פנים עד שעברתי אח"כ לקאמאנדא אחרת. והנה אותו הנאצי "העס עס" שראיתי בש"ק אחר הבכיות שהבטיח לי ועשו כדבריו לא ראיתיו לא קודם זה ולא לאחר זה וגם שאלתי לאחרים עליו ואמרו שלא ראו בזה נאצי עס עס ושאין זה מדרך הנאצים והם בכלל לא התערבו בחליפות גברי בעבודה כי לא איכפת להם בזה כלל, והוחלט אצלי ואצלינו שזה הי' שליח אלקים או אליהו הנביא זכור לטוב מלובש בלבושם שישמעו לדבריו ועשה מה שעשה כדי להציל אותי ואת אשר עמנו ועד היום אני מאמין באמונה שלמה שזה הי' שליח מיוחד מן השמים להציל וברוך רחמנא שמסר עלמא לעושי רצונו.

באחד הזמנים נחלתי מאד במקום העבודה והרגשתי כאבים בכל הגוף מכף רגל ועד ראש והלכתי להקאפא ובקשתיו להקל מעלי העבודה שהי' בחוץ שלג מעורב עם גשם וקר מאד ולא הי' לי לא מעיל וגם הנעלים היו קרועים ונכנסו המים הקרים והוא ברשעתו צעק עלי כחיה רעה אתה עצלן צא ועבוד ומאז הביט אחרי כל היום לראות אם אין אני מפגר בעבודה ובדמעות בעיני בכל כחותי האחרונות עשיתי עבודתי כי ידעתי שאחרת יפול עלי ויהרגני, וכשנכנסתי לאחר העבודה במחנה מיד פניתי מה שקראו שם בית חולים (ק"ב) ומדדו החום והי' עולה מ42 (ארבעים ושתים וחמש פסיק מעלות) וכל גופי בוער כאש ושאל הרופא אם יש לי שלשול, השבתי לו שלא, אז חתם להשאר יום אחד במחנה ולצאת למחרתו, האמנם לא יכולתי לצאת וראיתי שאם אצא עוד לאיזה ימים אז כבר לא אוכל לחזור וחשבתי תחבולות, וביום שני נכנסתי בערב שנית להבי"ח וקבלתי עוד יום אחד להיות במחנה (בלאק שאונונג) ככה עברו כמה ימים ובעזר איזה תחבולות הכניסו אותי לבית חולים. לאחר יומיים או שלשה והנה השמועה שבאים הנאצים לעשות "סעלעקציא", כלומר העמידו את כל אנשי בי"ח ערומים ועבר רופא נאצי ובירר את כל החולאים ושלחם לקראמעטאריאם בבירקאנא, כששמענו מהסעלעקציא התחילו שם בכיות וצעקות מה לעשות ואני כשלעצמי בכיתי מאד והתחרטתי שבעצמי נכנסתי לבי"ח. בקשתי מהרופא היהודי שיראה להציל אותי ולא להראות אותי ואמר שא"א להחבא והי' צערי רב מאד ואעפ"כ הרגיע קצת אותי שמאחר שאני רק איזה ימים בבי"ח ולא נחלתי אולי יתן ה' ואנצל ובעזרת הא-ל ב"ה כך הי', שעבר הרשע אצלי והניח אותי ואז בעונ"ה רובם שלח לתאי הגז.

לאחר הסעלעקציא פתאום שמעתי קול מצעקות בכיות ויללות גדולות הלכתי אחר הקול וראיתי בחור אחד לערך עשרים וארבע עשרים וחמש שובר את ידיו וצועק ובוכה, רציתי להרגיעו קצת והוא במרירות לבו השיב לי בערך בזה הלשון (אוי ברודער שוין באלד זעקס יאהר ווי איך מוטשע זיך אין די ציין פון דעם לייב און נאך אזוי פיעל צרות און ליידען איז מיר אללע מאהל געלונגען ניצול צו ווערען און יעצט נאך דעם אללעמען געהט מען מיך פארברענען) אחי היקר זה כמעט שש שנים שאני בשיני הארי וסבלתי כל מיני צרות וגיהנם ועכשיו אחר כל זה הנני מוכן לשרוף בתאי הגז, דברתי קצת על לבו אבל לא מצאתי לו נחמה, ובעוד כמה שעות בא האויטא ולקח את כולם שנבררו לבירקענאו לשריפה וזה הי' הפעם האחרונה שראיתיו, ועל דא ודאי קבכינא עיני עיני ירדה מים אהאי שופרא שנשרף אקידוש השם.

אחר הדברים הללו כשראיתי שהבי"ח הוא מקום סכנה מאד עוד יותר מבחוץ בקשתי מהרופא שירשום אותי לצאת מהבי"ח, ובקשתי עוד מהרופא שיתן לי פתקא שאני חלש ויעבירו אותי ממקום העבודה שלי לקאמאנדא אחרת יותר קלה, וסירב מלעשות כן, אמנם אעפ"כ כשיצאתי הלכתי לקאמאנדא אחרת ואמרתי שהיום יצאתי מבי"ח ולכן מחמת חולשה חלקו אותי לעבודה במשמרתו, והיות כי דבר כזה הי' מצוי והגם שלא הי' לי פתקא הסכים והלכתי לעבודה אתו. בערב כשחזרנו מהעבודה כבר הי' כל הלאגער כקדירה והביאו כולם לאפעל פלאץ שחפשו אחר אחד שנעלם וחסר, מיד הרגשתי שלא נברא זה אלא בשבילי והי' הטומעל גדול הלכו ממחנה למחנה מבלאק לבלאק עד שמצאו בארגון שיצאתי בה הי' איש אחד יותר והתברר שאני הוא, ומיד לקחו אותי שם במקום המשרד שלהם ומתוך איומים וצעקות גדולות מה זאת עשיתי ענין של סאבאטאזש וגם אפשר ליהרג בשביל זה וכדומה וכדומה, ואני עיני ולבי לשמים לבי בוכה וגופי מוקפה, הסברתי שאין האשמה בי שכן אמרו לי הרופאים וידוע הוא אצל כולם שמי שיוצא מבי"ח והוא חלש הולך לארגון (קאמאנדא) בשביל החלושים ולכן עשיתי כמו שאמרו לי, וגם הקאפא לקח אותי בקאמאנדא שלו ולא עשיתי שום עול שהרי לא אמר לי כלום שאיני שייך בקאמאנדא שלו, וכנראה שקצת הי' להם רחמנות ועכ"פ משמים רחמו עלי ושבקו אותי חי אמנם העבירו אותי מהבלאק זה שהי' פחות או יותר נח לבלאק (מחנה) אחר והי' שם הבלאקאווע כלומר הראש של אותו הבאראק רוצח גדול והכה את האנשים ועינה אותם באכזריות גדולה וגם הוא הלך אחרי
(עמוד יח)
שידע שהביאו אותי אליו בשביל העונש והי' חיי תלויים ממש מנגד, מחוץ תשכל חרב שחזרו אותי להעבודה שלי אותה היתה קאמאנדא נוראה שבה היו הורגים בכל שבוע ושבוע הרבה אנשים ומחדרים בבראק אימה מהבלאקאווע ימ"ש.

בלילה ההוא נדדה שנת העני בדעת ולא יכולתי להשתלט על המצב והייתי אובד עצות רק בטחתי בה' באמונה והסכמתי לקבל הכל באהבה, ועת צרה הוא ליעקב וממנה יושע (ירמי' ל' ז'), בעת צרה הזו ולא יכולתי ליתן לי עצה מכל הצרות הלכתי בבוקר אחד לחפש מה שהוא לאכול ונכנסתי בחצר המטבח דשם והי' הכניסה אסורה לשם רק למי שעבד במטבח הי' לו היתר כניסה ואני כאור הבוקר קודם שהיו שם אנשים נכנסתי בחשאי לחפש מה שהוא לאכול שזרקו מהמטבח מאתמול - איזה קליפות מתפוחי אדמה או כיוצא בו, ובשעה זו נכנס אחד מעובדי המטבח וראה אותי ודבר אלי בלשון (יוגאסלאווי וקצת גערמאני) והבנתי קצת דבריו וברגע שראיתיו נתמוטטו רגלי אבל מיד הרגיע אותי והציע לי שאני אעשה אתו מסחר כלומר שאני אביא לו בכל יום קופסא אחת סיגריות והוא יתן לי בחלופין תפוחי אדמה, והיות כי אסור להוציא מהמטבח שום דבר, אבל הוא המוציא האשפה בכל בוקר אז בהוצאת האשפה הוא יוציא דלי מלא תפוחי אדמה מכוסה באשפה מלמעלה ואני אלך ואוציא את הכלי עם התפוחי אדמה -ואניח שם הסיגריות, והגם שהי' הדבר בסכנת נפשות שאם ימצאו דבר כזה ויתגלה הדבר הייתי בסכנה גדולה סכנת מות, האמנם מאידך גיסא הייתי בסכנת רעב והרי אמרו בגמ' (ב"ק ס' ע"ב). רעב בעיר פזר רגליך שנאמר ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה לגור שם ואומר אם אמרנו נבא העיר והחרב בעיר ומתנו שם, מאי ואומר וכי תימא הני מילי היכא דליכא ספק נפשות אבל היכא דאיכא ספק נפשות לא ת"ש לכו ונפלה אל מחנה ארם אם נחיינו נחיה (מלכים ב' ז') והכי הלכתא, והסכמתי לו להמסחר והוא אמר לי המקום שיניח הדלי רק ביום ראשון עמד מרחוק לראות אם אמצא המקום ונשאר על זה. עכשיו הי' מוטל עלי למצוא הסיגריות ולשכנע שזה ענין של מסחר היה הדבר מסוכן לומר למי שהוא שלא למסור, וב"ה לאחר יגיעה מצאתי מי שנתן לי סיגריות שקנו במקום העבודה מאת הגערמאנים ואני נתתי להם חילוף זה תפוחי אדמה שקבלתי ועוד נשאר לי איזה תפוחי אדמה כריוח להחיות את נפשי וחלקתי עם חברי שם כפי האפשר ולא עשיתי מזה מסחר רק כדי להחיות את נפשי כפי האפשר והשאר חלקתי לאחרים.

פעם קמתי בבוקר אור לצאת לחצר המטבח להביא מה שהוא והי' שם שומר וראה אותי שהלכתי למקום האשפה וחשב שהנני הולך או לגנוב או לחפש באשפה ולאכול האשפה שהקפידו גם על זה, אז רץ אלי והכה אותי באגרפו על העין וכמעט סימה את עיני ח"ו ומחמת המכה כל צד שמאל של העין נצרר בדם ועלה בנפוחה אשר כמעט לא היו יכולים להכיר אותי וכשחזרתי להבאראק שאל אותי הראש של הבאראק (בלאק עלטעסטער) מה זה וכי הלכתי לאיזה מקום לגנוב או היה מריבה עם מי שהוא, יראתי לומר האמת ואמרתי שנפלתי בלילה על אבן וקבלתי מכה זו, והגם כי הי' מסופק בהמעשה מ"מ ע"פ נס לא עשה לי כלום.

לאחר מעשה זו נכנס במחשבתי שאני חייב לעשות מה שהוא כדי לעבור מהבאראק זה שהכניסו אותי כעונש, אספתי קופסא של סיגריות והי' לי שם גם בן דוד שהי' בקאמאנדא אחרת ובקשתיו שידבר עם הקאפא שלו ואני נתתי לו קופסא עם סיגריות מלאה להקאפא השני והקאפא שלי הסכים להעביר אותי לו.

ומעשה שהי' כך הי' בו ביום שקבלתי המכה בהשגחה פרטית נעשה אתי עוד מעשה קודם בואי במחנה במקום העבודה הביאו רכב (טראנספארט) עם מלד כמה דקות קודם הזמן שביתת עבודה שהי' בכל יום בשעה ארבע והביאו רבע לארבע, ובעל הבית היינו המושל שם צוה להוריד את כל המלד קודם ואח"כ לילך והעובדים בקאמאנדא אמרו שכבר הגיע זמן ובאמצע הויכוח גם אני הייתי שם והנאצי נתן לי סטירה, וכשבאתי לתוך המחנה וקרה לי המעשה במטבח, בבוקר על האפעל פלאץ לצאת לעבודה שאלו אותי חברי מה קרה ואמרתי לאחד מחברי עכשיו אם תהי' אתי נוכל להעביר את הראש הנ"ל שהי' רשע גדול. והנה כשהגיע הקאפא וראה אותי שאל אותי מה קרה, אמרתי לו שזה מהמכה שקבלתי אתמול מהנאצי ואמרתי להקאפא שידבר עם הנ"ל ואם לא אז אלך ל"רעפארט" והקאפא הלך לדבר אתו והוא בא לראות אותי ושאל מה זה, אמרתי לו אתמול נתן לי כבודו סטירה אז שאל אני נתתי סטירה, אמרתי לו הן וכולם ראו, ורק אחר שהלכתי הביתה התנפח וזה מהסטירה שלו. והנה דבר כזה הי' עלול לצרות גם לו אם היו עדים והעידו שהוא הכה אחד מהעובדים והי' על לא דבר, ומאז הוקל עלי קצת ולא הביט אחרי בכל פעם, ובזה ממילא בע"כ הי' מרוצה להסכים להחליף אותי שאצא בקאמאנדא אחרת לעבודה רק שהייתי צריך למצא לי מי שירצה לקבל אותי.

עכשיו נחזור להקופסא ציגארעטען שנתתי להקאפא השני מהקאמאנדא והוא בשביל זה הסכים ליקח אותי בקאמאנדא שלו והקאפא שלי הסכים להחליף אותי ונכנסו שניהם שם במשרד העובדים והעבירו אותי מקאמאנדא לקאמאנדא וקבלתי ידיעה שלמחר אצא בקאמאנדא החדשה מספר ק"ז (107) ממספר 63. והנה לערך בשעה שמונה בערב שמעתי שהשמש (שטובע דינסט בלע"ז) קורא את שמי נזדעזעתי מה קרה, אבל הוא בא ואמר לי שקיבלו צו להעביר אותי לבאראק אחר (מס' 27) הוא לא ידע הטעם אבל אני ידעתי כי החליפו לי הקאמאנדא ממילא החליפו גם הבלאק שלי כי אנשי עובדי הקאמאנדא היו כולם בבלאק 27 שהי' לפי המושג בלאק נוח, ומיד לקחתי לי את הכלי שלי ובאתי לפני הבלאקאווע והרשע בא אלי והושיט לי שתי סטירות מפה ומפה כמעט שנפלתי לארץ ואמר לי זה לך לעצט געלט שאני נותן לך, ואני אכתוב גם להבלאק
(עמוד יט)
שאתה הולך מי אתה, ולא ידעתי מה לעשות ומה לענות, הי' לי כף לאכול שהי' מצד השני נשחז כעין סכין ולקח את זה ממני וככה שלח אותי עם השמש הנ"ל ועם התיק שלי. ואני הייתי מפחד מאד מי יודע מה יעשה לי הבלאקאווע החדש כאשר יראה מה שכתב זה הרשע אליו בשבילי.

להפתעה שלי כשבאתי להבלאק החדש מצאתי איש יהודי מבערלין שהי' שם הבלאקאווע איש נוח וקיבל אותי בסבר פנים יפות, וצוה לשמשו ליתן לי מטה למעלה על קומה שלישית שהיו שנים ישנים תחתי כי היו כעין עליה זה על זה, והיות כי עדיין לא התפללתי מעריב שמתי המצנפת על ראשי וישבתי למעלה על המטה והתחלתי להתפלל ערבית, פתאום ראיתי הבלאקאווע שעבר דרך מטתי כנראה שרצה לדעת ולתהות על קנקני איזה מין ברי' זה, וכשראיתי אותו עובר מחמת פחד בחפזון לקחתי המצנפת מעל ראשי ושכבתי על המטה וכנראה שהרגיש האיך זה נבהלתי מאד ואז השיב לי בניחותא אתה מתפלל, פה תוכל להתפלל בלי מפריע (דא בעטעסט האבע קיין אנגסט דא קענסטו בעטען אן איין שטער) והיה זה הדיבור הראשון אלי במחנות ששמעתי מאיש לדבר בדרך ניחותא ורחמים. שוב נתברר לי שהוא הי'! מבערלין יהודי דתי והי' לו שופר וטלית ותפילין, השם ישלם לו בג"ע על חסדו וטובו שעשה עמי ועם אחרים שם.

ביום הכפורים יצאנו לעבודה כבכל יום מיהו החלטתי להתענות הגם כי הי' בכלל פיקוח נפש ורבים אמרו שאסור להתענות שעי"ז יחלש ביותר ולא יהי' כח לעמוד מ"מ לא רציתי לאכול מפני כמה טעמים הגם שאפשר שהי' מותר ע"פ הדין אמנם אמרתי בלבי מי יודע אם אזכה עוד לראות להיות חפשי ואולי זה היו"כ האחרון של ימי חיי אצום ויעבור עלי מה והנה בעת הצהרים שבכל יום לא נתנו כלום לאכול הקאפא הרשע שידע שיו"כ היום הלך לאיזה מקום ובקש והביא קדירה גדולה עם מאכל וצוה לכל אחד לעמוד בשורה והוא בעצמו חלק את המאכל לכל אחד ואחד, ולאחר שעברתי וקבלתי המאכל נצטערתי מאד, לאכול לא רציתי, לשפוך המאכל על הארץ הי' קורא לזה סאבטאזש, והי' ממית אותי, לא ידעתי מה לעשות, בינתים עבר עלי עוד אחד מבני המחנה עם מאכלו שאכל, ואני לקחתי את המאכל שלי במהירות גדולה ושפכתי לקערתו ורמזתי לו שיאכל במהרה וכן עשה לאחר שסיים לחלק הסתובב הרשע וראה שאיני אוכל מיד פנה אלי בכעסו (ווא איזט דיין פרעסען) היכן המאכל שלך אמרתי לו כבר אכלתיו בא אלי והסתכל סביבותי אם לא שפכתיו על הארץ ולא מצא על הארץ אבל הבין שנתתיו לאחר ולכן מיד שגמר לחלק הגם שהי' זמן חצי שעה להנפש לא הניח אותי אלא אמר (איך וועל דיר העלפען) אני כבר אסתדר אתך ומיד צוה עלי לעמוד ולילך לעבודה והנה לקח בעצמו "טראגע" מין תיבה גדולה שיש לה שתי בדים ונושאין בו שני אנשים אחד הולך מלפניו ואחד מלאחריו ובא בעצמו והניח שם חול ואבנים מלא על כל גדותיו וצוה לי להעלות את זה למעלה על בנין של ג' קומות ועמד עלי כל הצהרים ומיהר עלי לעלות ולירד מצד השני החליף בכל פעם ופעם שעלינו וירדנו שהרי הוא לא הי' חייב עונש רק אני וחשב הרשע שבהיותי רעב ועניתי בצום נפשי שלא אכלתי כלום ובעבודה קשה כזו אפול ואמות ח"ו אבל מאת ה' היתה זאת שקבלתי הכל כל בשמחה רבה ובלי לאות ואדרבה הרגשתי כעין קלות ורגלי משליכות אותי במהירות עד הלילה תודה לא-ל שחזקני.

כשנכנסנו ללאגער למחנה לאחר שעה ארבע עמדנו להתפלל מוסף ומנחה ועשינו מנין ואחד הי' ש"צ והתפללנו בע"פ כל אחד מה שידע ובעזה"י ידעתי כל התפילות אז בע"פ האמנם באמצע התפלה והנה הלאגער פירער הוא הראש של כל המחנות מסתובב וכשראינו אותו התחילו כולם להשתמט והוא בקולו האכזרי "ווער איזט דער פאבעטער" מי הוא השליח צבור וכלם מפחד לא השיבו והוא צעק שנית מי הוא הש"צ וקם שם נער אחד קטן וחלש כמעט לא ניכר שהוא מבני אדם ואמר אני הוא הש"צ והרשע בהתלו אמר לו (ווא איזט דען דיין הער גאט ווארום העלפט ער דיר ניכט) איה אלקיך למה לא מושיע לך ולא ענה דבר והרשע אעפ"כ לא עשה לו כלום אלא נפח בידו (בעטע ווייטער) התפלל הלאה והלך לו והי' גם זה לנס.

לאחר התענית הי' לי קצת מרק שנתנו שמה שהי' מקצת קמח מעורב בקצת פירות מבושל בו זה הי' האויפפאסטען שבירת התענית ב"ה וב"ש שאכלנו משלו.

לאחר ששהינו במחנה מאנאוויטץ כל הקיץ עד לאחר חנוכה באותו הזמן התחילו המלחמות סביבות המחנה שלנו שהצבא של ברה"מ (הרוסים) התחילו לרדוף את הנאצים וכבר נשמעו התותחים מסביבות המחנה ולכן ביום רביעי שלמספרם 18 יאנואר בא צו לכל המחנות להנסוג אחור וליקח את כל היהודים מהמחנות בתוככי גערמאניא ולאחר כן ח"ו להשמיד את כל שונאי ישראל ואז התחילו הימים הקשים כפלים ממה שהיו. בשעה שיצאנו קבלנו לכל אחד חצי לחם ויצאנו לדרך הקור הי' נורא והשלג גדול ואנחנו בלי מלבושים רק קרוע ובלוע בלי מנעלים ולא היו לי רק מנעלים של עץ ואנחנו נרדפנו מהם, הלכנו בכל הלילה בלוית הנאצים ה"עס עס" לערך עשרת אלפים אנשים ובאותה הלילה נפלו בדרך ארבעה "עס עס" שלא היו יכולים לילך וירו אותם והרבה הרבה מאחינו בנ"י שנפלו בדרך בעונ"ה שלא היו יכולים לילך והלכנו משם ביום ובלילה עד שהגענו למחנה גלייאוויץ שהי' ג"כ באבער שלעזיען והי' הקור גדול מאד והגענו לשם עש"ק בלילה כלומר ליל ש"ק ולא הי' מקום ללון כי היו שם הרבה אנשים ממחנות רבות שבאו לשם ומחמת עיפות מן הדרך כל כך זמן בלי מזון ומשתה, הצענו סמיכה על השלג לישן שם על השלג והנה בעוד כמה רגעים הרגשתי שידי ורגלי כבר התחילו להקפות וכמעט יצתה נשמתי ובכל כחי התעוררתי ואת ש"ב שהי' שכב אצלי ואמרתי מיד לעמוד שבאם נשכב ככה עוד מעט ונמות וכן עשינו והרבה שלא עשו כן מתו שמה ולאחר המצאות ותחבולות עלתה בידי ליכנס עכ"פ דרך חלון לבאראק והייתי שם כל הלילה עד הבוקר.

(עמוד כ)

הבוקר אור ויצאנו על שלג שנית ואין מזון ואין מקום לישב הקור נורא שורף ורק עוברים ושבים וממתינים ככה עבר יום השב"ק חפשתי מקום להחבא ולהשאר שם אבל לא הי' במציאות ביום ראשון התחילו להוציא האנשים והביאו רכבת פתוחה מה שהיו להעביר סוסים ממקום למקום והכניסו לערך מאה ושלשים איש בכל רכב ורכב שכמעט לא הי' מקום לעמוד וכ"ש שלא הי' מקום לישב וקודם כניסה נתנו לכל אחד הנכנס שמנה עשר או חלקו לעשרים חלקים לחם אחד של שני קילא גראם ובזה נכנסנו ברכבת, והתחיל השלג לירד עלינו ונמס על הבגדים והקור גדול הולך וחזק והמלבושים שנרטבו מהשלג שנמס עלינו נעשו כפור וכאשר אך יצא יצא הרכבת בתנועה הראשונה נפלו רובם זה על זה ונהרגו כמה מאתנו וכמה נפצעו בעונ"ה וככה בזה המצב נסענו מגליאוויץ דרך ברין טשעכאסלאוואקיא לגערמאניא מיום ראשון עד יום ששי לאחר הצהרים בלי קבלת מזון ומחיה ולא מים לשתות. גם פה כדאי להזכיר ממעשה עמלק כשעברנו דרך ברין עבר הרכבת תחת גשר והרבה מאתנו ידעו שפת טשעכין ודרשו שלום בשפתם ואנשי ברין הלכו אז לעבודתם והיו להם מה שלקחו לארוחת צהרים או מה שהוא מאכל קל וזרקו מה שלהם לתוך הרכבת, והי' שם מאפה אחד ששמע ויצא החוצה עם סל של לחמניות והנאצים ברשעתם ירו נגדו שלא יביא הלחם לנו וחזר אותו האופה עם הלחמניות. שם הביאו לכמה וואגאנען ברכבת קצת מרק חם האמנם מיד החזירו גם את זה או שפכו אותו ולא הגיעו רק לאיזה מהם מעט מזעיר. ולזכרון בעלמא כי בברין הנ"ל זרק מי שהוא תפוח קטן לתוך הרכבת ואני תפשתי אותו ולפי שהיו שם הרבה שרצו לחטפו ממני הכנסתיו כולו בפה, ובאו שנים והחזיקו בי ורצו להוציאו בכח מן הפה, והתחיל אחד לפתוח הפה ולהכניס ידו בפי ואז בלעתי את התפוח כמו שהוא בלי לעיסה והי' נס גדול שלא נחנקו שונאיהם של ישראל באותה שעה. ולא הרגשתי שום רעבון רק חשבתי היות כי מבואר ברמב"ם דא"א לחיות יותר מז' ימים בלי מאכל, והיות כי כבר אכלתי תפוח קטן זה ודאי אוכל לחיות עוד שבוע ימים עכ"פ.

והגם כי ביום הראשון לא הי' מקום ברכבת לעמוד ביום שני ושלישי כבר היה מקום לישב ואפילו לישן כי הרבה מאתנו מתו ככה שמחמשת אלפים שיצאנו משם כשהגיענו לבוכענוואלד לא הגענו אלא לערך שש מאות משוברים ומדוכים וכשפתחו את הדלת לרדת מן הרכבת לא הי' בנו כח לא לעמוד ולא לרדת ולא לילך ובאו כמה מהאנשים שהיו בבוכענוואלד וסייעו אותנו להכנס להמחנה בבוכענוואלד והי' זה עש"ק לפנות ערב וכשראו אותנו אחינו בבוכענוואלד נסו קצת להרגיע אותנו שפה לאחר שנכנס למחנה יהי' יותר טוב ועוד דברי תנחומין.

כשהגענו לבוכענוואלד הסבירו לנו שא"א ליכנס הלילה ליכנס לפנים בבאראקים כי אי אפשר ליכנס בבאראקים עד שיכנסו כולם במרחץ לכבס מהכנים ושאר דברים והיתה שם צעקה גדולה כי לא הי' אפשר עוד לסבול ולחיות לילה אחת בחוץ ונפלה עצה בלבי והי' שם ש"ב אתי ולקחתיו בראשו ואמרתי לאדם שני שיקחנו ברגליו ושננו נשאנו אותו עד לפתח המרחץ ודפקנו על הדלת בבכיות שזה אחינו והוא ח"ו נוטה למות ובאם לא יכנסוהו ימות בקור וברוב חנינה חמלו עליו ועלינו והכניסו אותנו בפנים במקום המרחץ שהי' חם יותר מבחוץ ואחד מהם הי' לו קצת מאכל בקערה, לערך שתים או שלשה כפות ונתן לי ואכלתיו לאחר שלא קבלנו מאכל זה כמה ימים. במרחץ גלחו אותנו והשיבו אותנו תחת מי המקלחת ולא הי' לנו כח לעמוד תחת המקלחת והגם שהזהירו אותנו שלא לשתות מן המים שממקלחת שהם היו מעורבים עם בורית מ"מ לא היה בנו כח ואומץ למנוע כי כבר היינו שבוע ימים בלי מים רק מה שאכלנו קצת מהשלג שנפל ברכבת עלינו ובלשונינו היינו מלקקים זה מזה השלג ולכן שכבנו תחת המקלחת ופתחתי את פי והמים ירדו לתוך הפה ועלי יחד, ולאחר ערך שעה אחת יצאנו משם נתנו לנו חלוק ארוך אחד ובלי מנעלים רק יחף יצאנו משם למקום באראק לפני הפתח של הבאראק הי' שם חבית מלאה מרק חם ונתנו לכל אחד כף אחת מאכל ונכנסנו בפנים הבאראק והלכנו לישן על קרשים קרושים מן הקרח זה אצל זה ששה על קרש אחד וכן למעלה מזה, ג' קומות זה למעלה מזה. המקום הי' צר ונמוך כך שלא הי' מקום לישב וליכנס.

בבוכענוואלד כבר לא הלכנו לעבודה כי כבר הרשעים ראו שהמלחמה מתקרבת לסוף ויהי' אחריתם מרה ומ"מ לא הפסיקו מלענות אותנו והי' עוד העינוי יותר מקודם שכמעט לא נתנו לאכול רק פעם ביום איזה מרק שהי' כמעט כל מים וקצת פת ובכל יום ויום היינו צריכים לעמוד בחוץ על השלג והגשם בקור גדול שעות על אפיל כביכול למנות אותנו כמה יש וכמה מתו וכמה ברחו והי' ממש נוגע לפק"נ בכל יום לעמוד שעות ולא אפשר הי' לישב רק לעמוד במקום אחד בקור ושלג בלי מלבושים ובלי מנעלים כצורך, ככה ישבנו שמה ג' חדשים.

האמנם בוכענוואלד קובע לעצמו פרשה בפני עצמה כי שם הי' הצרות גדולות עד אין לשער, הרעב הי' גדול מאד במחנינו עד כדי כך שבעיני ראיתי שם איזה אנשים שהיו ג"כ במחנה והם מהרוסים שחתכו ירך מאדם אחד מת ובשלו אותו ואכלוהו ועוד מעשיות כאלו ממש הי' נמצא לאכול בשר עצמן, גם מלבושים היינו חסרים אפילו מה שהי' במחנות הקודמות הי' כאן פחות והקור הי' גדול ונורא ובכל יום ויום היינו עומדין על אפעל פלאץ שעות בבוקר ושעות לפנות ערב בלי מזון ומחיה על הקור והרבה נפלו ומתו מהצרות והעינוים הקשים.

בתענית אסתר בא אלי אחד ממכירי מעירנו ואמר לי בזה הלשון כשתצא ותשתחרר מפה אם תמצא אחד מבני תגיד להם היא"צ שלי שהוא ערב פורים, אמרתי לו ר' יצחק הירש וואס רעדט איר איר וועט באפרייט ווערען מיט מיר, אז אמר ניין רגלי כבר הם נפוחות מרעב ואני כבר אמות, השבתי לו גם רגלי נפוחות והוא השיב יש חילוק, ובין כך ובין כך בעוד שאני מתהפך אנה ואנה ור' איציק הירש כבר
(עמוד כא)
איננו, וכשחזרתי באתי ומצאתי לבנו בארצנו הקדושה ר' מנדל בן-ציון ואמרתי לו זמן היא"צ של אביו. ובאמת בכל יום הצרות מתרבות ובכל שעה ושעה נחלש כח הסבל, ופשוט שבאמת כח טבעי כבר לא הי' בנו כלל ורק הכח הרוחני ורוח החיים והרצון לחיות ולראות נקמה באותו רשע הוא שהחזיק אותנו, ומי שלרגע עזב האמונה והבטחון והרצון לחיות מיד חלף הלך לו בעונ"ה.

פעמים יכולנו להתפלל ופעמים לא הי' אפשר מפני הנקיות שלא הי' שם וגם לא הי' שם סידור, ומיהו בעזה"י הנחתי תפילין כל האפשר לרגע עכ"פ, ולא הי' ספר ללמוד רק כמה דפים שהיו נמצאים פה ופה.

לפני פסח יצאה שמועה שהחיילים של ארה"ב מתקרבים והי' שמחה גדולה בין האסורים אבל הופרה השמחה בראותינו שהחיילים האמעריקאים לאחר שקצת התקדמו עמדו שם זמן רב איזה ימים ובאותה שעה התחילו הנאצים להוציא בכל יום ויום כמה אלפים אנשים מבוכענוואלד ועל הדרך כמה מהם הכניסו ביער והרגום ואחרים מהם רצו להעביר למקומות אחרים, ובשבועות האחרונות היו בבוכענוועלד לערך 88000 או שמנים וחמש אלף שבוים יהודים עם להבדיל גוים אבל רובם היו יהודים שהביאום ממחנות אחרות, ובשעת השחרור לא היו יותר מחמשה ועשרים אלף.

גם פה מקום לרשום על החיל האמעריקאנער שהיו תחת מארשאל פעטאן שהי' הקצין שלהם ובכיון עמדו כמה פרסאות לפני בוכענוואלד יותר משבוע כדי שיוכלו ועכ"פ לא עשו כלום למנוע ההשמדה הסופית בעונ"ה ממחנה בוכענוואלד מה שהי' בשבוע האחרונה שכמעט רובם מתו אז ונשמדו ע"י הרשעים הארורים ימ"ש

בפסח לא הי' לנו מצות ולא שום דבר יותר מכל יום אבל הי' שם אדם אחד שהשיג קצת חטים מאיזה מקום מחוץ למחנה ולקחו שתי אבנים וטחנו החטים על האבנים ועשו מהם קמח ולשו ועשו שלש מצות קטנות וישבנו שם וערכנו סדר ושאלו את הקושיות רובם מאתנו לא הי' לנו מצות ובאותו זמן הרעב כ"כ נתגבר אשר ראיתי במו עיני כאשר אחד מן השבוים לקח חלק ממת אחד ובשלו אוי לעינים שכך ראו, וכדאי להזכיר שהגם שלא הי' אפשר להשיג מאכל כשר לפסח ומ"מ הי' שם קצתם מאתנו שלא אכלו חמץ ומה שקבלו נתנו לאחרים והם בתמורה זו נתנו להם תפוחי אדמה אם היו להם וכיוצא בו והיו שם כאלו שגם לא רצו ליתן את שלהם לאחרים שחשבו זה בכלל לפנ"ע לא תתן מכשול ליתן לבן ישראל לאכול חמץ בפסח (הגם שלהלכה לא הי' כאן ספק שהיה מותר לאכול אפילו חמץ ממש מטעם פק"נ שהי' פק"נ ממש).

בשביעי של פסח לעת ערב יצא כרוז במחנינו שכל מי שהוא יהודי יצא למקום אפעל כלומר בחצר ויצאו הרבה יהודים וגם אני בתוכם ולא ידעתי מה בדעתם ומה רוצים אבל השבוים הגוים שמחו שמחה רבה וגדולה שלוקחים היהודים וימיתו אותם האמנם בעמדם כמה שעות על החצר הותירו את כלם וגם אני חזרתי אמנם כבר חשבתי שזה ענין מסוכן מאד שהם אומרים להיהודים לצאת ולכן החלטתי שאם יקראו עוד שנית לא אצא בעצמי וכן הוה בלילה זו שכבנו על הקרשים כמו עד השתא ובבוקר יצא כרוז שנית שכלם יצאו לחוץ אל החצר וכל אומה ואומה יעמדו אצל בני אומתו, הרוסים אצל הרוסים הצרפתים אצל הצרפתים האיטאלאניס אצל האיטלקים ולהבדיל היהודים אצל היהודים לזה כבר נעשה מבוכה והחלטתי כי לא רציתי לצאת מפני החשש שיוציאו היהודים וימיתו אותם ולכן היות שהי' בפינה אחת אנשים שמתו הלילה ושכבתי בין המתים והיות כי זה דרכם של הרשעים שהי' להם סדר ובחשבם את המנין ראו שחסר להם אחד ושמעתי שהולכים ומחפשים את האחד והי' מספר שלי ופחדתי מאד ולא אמרתי דבר בינתים שזה לקח כשעה שמעתי שאומרים למשמש שטובע דינסט לך ומנה את המתים ותיכף בא למנות המתים ומצא אחד יותר ומיד הכריז הנה הרי הוא מת ומונח בין המתים ותעמוד החיפוש.

האמנם היות כי פחדתי שאם אשכב בין המתים ובין כך ובין כך יבאו להוציא את המתים ויביאום לתנור הגז לשריפה ויקחו גם אותי ולכן הראתי קצת סימני חיות ואז הכריז שנית הנהו חצי מת "ער איזט האלב טויט" ואז בא אחד והוציא אותי מבין המתים והניחו שם ספסל אחד שהניחו עליו כמה גוססים שלא יכלו ללכת ברגליהם וגם אני בתוכם והיו שם לערך י"ג או י"ד אנשים. וכדי לברר זהות האנשים אם הם יהודים או משאר האומות בא הסגן שם ושאל את כל אחד שם האומה שלו והתחיל באחד ושאלו וואס ביזט דא (מה אתה) והשיב טאליאנא חזר ושאלו יודע טאליאנא כלומר יהודי והוא אמר לא אז צוה לו להוריד המכנסים וכיון שראה שהי' נמול הוציאו מיד משם וזרקו החוצה בין היהודים ואח"כ בא להשני שישב שם ושאלו כראשון וג"כ עשה לו כמעשהו ואז הגיע אלי ומאד פחדתי ורעדתי ולקחתי סמיכה והורדתי עלי ועל ראשי וחשבתי שאם ישאל אותי שאם אני יהודי הרי אסור לומר שאיני יהודי אבל החו"י כתב שמותר לומר מילתא דמשתמע בתרי אנפי למשל יאמר כן יודע דבלשונינו כן הוא תרגומו שכן הוא שהוא יהודי אבל בלשון לע"ז "כן יודע" משמע שאינו יהודי, ומחסדי ה' הי' שבא אלי ושאל אותי בלשון פאלאני "אטי שטא" ומה אתה והשבתי לו ברתת שלא הבין אפילו מה שאמרתי ושאל עוד פעם אתה פולסקי שחשב שאמרתי לו ככה שהוא הי' פולאני ובשפה רכה אמרתי דברים בלתי מובנים ומאת ה' היתה זאת שהניח אותי לא בדק אחרי כלל ונשארתי שמה עד שיצאו משם.

לאחר שבררו כל מה שהי' בידם הוציאו את כל היהודים שיצאו לחצר מחוץ למחנה בוכענוואלד והרבה מהם הרגו ביערות ואחרים הוליכו למחנות אחרות, והנה לאחר שחזרו הגוים להבאראקים שלהם יצאו הרבה יהודים שג"כ הסתירו עצמן ויצאו בין הנשארים ואז ראינו כמה מהרשעות אצל הגוים שהגם שהם ג"כ היו שבוים ואסורים במחנות כמוני מ"מ כשראו יהודי מיד הלכו למסור גם זה
(עמוד כב)
יהודי וגם אלי בא אחד ובאצבעו הראה עלי הרי גם זה יהודי והי' שם גוי אחד (אולי אליהו הנביא) שהרים קולו עליו ואמר מה אתה אומר שזה יהודי והלא זה חברי והלך לו המסור. אח"כ התחילו הנאצים להוציא ממחנה בוכענוואלד בכל יום לערך שבעת אלפים איש כי כבר לא הי' יהודים להוציא שכבר יצאו ביום ראשון כביכול כולם, והיה בכל יום יצאו מלאכי חבלה מהמחנה ואספו כשבעת אלפים איש והוציאם החוצה מחוץ למחנה והוליכם למקומות אחרים או הרגום ביערות ובכל יום כשיצאו המחבלים לחפש אחר האנשים במחנה נחביתי בכל יום במקום אחר, ופעם ראיתי שם מכונה גדולה שעושה צימענט והיתה עד חצי' עם מים והיו המים נקרשים וקרח עליו מלמעלה ושברתי את הקרח ונכנסתי בהמכונה וישבתי במים לערך 4-3 שעות עד יעבור זעם המחבלים.

ביום כ"ו למטמוני"ם הצליחו הרשעים והוציאו את כלנו להחצר ולהוציא אותנו החוצה והי' מחסדי ה' שאחד מחסידי או"ה נכנס להראש של העס עס ופעל שעוד יום אחד יסכים שיחזרו אלו ולמחר יצאו כולם ולקח זה זמן רב השקליא וטרי' ובנתיים מצאו אנשים אחרים וחזרו אלו למקומם.

כשנשארתי שם בין העכו"ם הי' שם בבלאק (באראק אחד) שהי' נקרא בלאק לצעירים יוגענטליכער בלאק והיו שם הרבה צעירים יהודים וחשבתי שאולי אוכל באיזה אופן להשאר שם ובאתי לבקש שיקבלו אותי שמה והי' שם איש בליעל אחד וגוסטאב שמו והכה אותי מכת רצח עד כי כמעט יצתה נשמתי מחמת המכות והוא הי' יהודי ואח"כ שמעתי כי לאחר שנשתחרר מצאוהו אחרים שג"כ הכה אותם כמוני ועשו לו מה שמגיע לו.

ביום כ"ה למ"ט מונים כשקמתי בבוקר שברתי קרש אחד בתקרה ועליתי למעלה וישבתי שם בקרן זוית וחשבתי להנצל והייתי אפשר מצליח רק כיון שראו אותי עולה התחילו עוד אחרים לעלות והמחבלים המחפשים אחר אנשים הרגישו בדבר וצוה לכלם לירד וירדו כלם רק אני נשארתי לבדי והוא לא האמין כי ירדו כולם ועלה בעצמו להתקרה וראה אותי וצעק עלי לירד מיד וכשראיתי שכלתה הרעה ירדתי והמחבל עמד שם בשעת ירידה והי' שם עמוד גבוה והיתה חודו חד וחלק והכה אותי המחבל והטה את ראשי על הקרש והעמוד ופצע את מוחי והתחיל הדם שותת הרבה והמחבלים הבהילו אותי לצאת לחצר ולהוציא אותי מחוץ למחנה אבל באמצע כשהי' הדם שותת מראשי נפלתי על הארץ והי' שם אחד מהמחבלים שהעלים עין ממני בראותו שנפלתי וככה נשארתי שוכב על הארץ עד שעבר הזעם ולקחתי שם חלק משק אחד וחבשתי את הפצע עם השק וחזרתי להבאראק.

ליל כ"ח ניסן היתה הלילה אחרונה תחת הנאצים וכבר נחלשתי מאד עד שלא הי' בי כח ושכבתי על הקרשים ולא הי' לי כח לעמוד לספירת העומר ואפילו לישב לא הי' לי כח ואמרתי אז לש"ב שהי' שוכב למולי אין לי עוד כח לעמוד מ"מ אנסה עוד בכל כחי לספור ספירה הלילה הזה ולמחר אין לי עוד כח לספור ובכל כחי אחזתי בשתי ידי בעמוד והצלחתי לישב וברכתי ברכת ספירה וספרתי מיושב ומיד נפלתי בחזרה על הקרשים בלי אונים וכח כמתאלף, בינתים שמעתי רעש במחנה והי' עולה בדמיוני שזורקים לחמים בהמחנה החילים האמעריקאים ואמרתי שם לאחד שיצא לראות אם באמת זורקים לחמים במחנה ואמרתי כמדומה לי שהיום אנחנו נצא לחרות ונהי' חפשים והם צחקו ממני ומדברי כי ידעו שלמחר יקחו את הנשארים ויוליכו אותם מחוץ למחנה והנה בבוקר אור ונשאר קצת יותר שקט משאר ימים, ולא חכתי כיום יום להמחבלים שיבואו אלא מיד בבוקר נכנסתי תחת אחת הבלאקים והי' רפש וטיט ונחבאתי שמה לערך שתי שעות עם עוד שתי חברי, האמנם בהמחנה הי' שקט נורא ופתאום התחילו לירות כרבע שעה או יותר יריות אחר יריות וידעתי שזה מה שהוא שלא בסדר אמנם היריות הפסיקו ונעשה שוב שקט והוצאתי את ראשי קצת מהמחבואה לראות מה נעשה בחוץ וראיתי שאחד מבני המחנה הולך ויש לו בגד לבן על ידו ועל כתפו יש לו רוה קשת ביקס ואת מי שמוצא על הדרך אומר בא בחדרך אנחנו כבר בני חורין ולא האמנתי למה ששמעתי אלא חזרתי את ראשי וחכיתי עוד קצת עד ששמעתי כרוז על הרם קול "וויר זינט פריי, וויר זינט פריי, וויר זינט פריי" אנחנו בני חורין, אנחנו בני חורין, אנחנו בני חורין. כששמעתי זאת יצאתי מתחת הבאראק מלוכלך מלא בטיט ורפש ולא הי' לי כח לשמוח אלא ראיתי על יד המחנה עוברים תתוחים (טאנקען אמעריקאים) וחילים אמעריקאים וידעתי שבעזה"י יצאנו לחרות ונעשינו בני חורין.
והנה בעוד שעתיים כשכבר היינו בני חורין וה"עס עס" כבר ברחו להם מן המחנה בא צו מהמשרד העליון הויפט קאמאנדע שבויימאר אצל בוכענוואלד (שהם לא ידעו שכבר נכנסו האמעריקאים וכבר עזבו הנאצים) ובא להם צו על הטעלעפאן שיחריבו את המחנה בוכענוואלד עם האנשים שלא ישאר כלום ויעזבו את המקום אמנם כיון שכבר קבל את הטעלעפאן אחד מאתנו השיב להם שכבר עשו הכל והכל בסדר וחסדי ה' שלא צוו להם לפני כמה שעות לעשות כן שאז לא הי' נשאר שריד ופליט מכל הנמצאים בבוכענוואלד.

לאחר שנשתחררנו ונכנסו האמעריקאים. לא הי' במחנה מים לשתות ולא מה לאכול כי הנאצים שחתו המים ואת הכל, והחיילים מצאו שם דברים אחרים שהניחו הנאצים ולקחו אותם ובשלו אותם בעשן הקטורת (סטים בלע"ז) ובשלו תפוחי אדמה בקליפה כמו שהם והביאום לאכול לכל בני המחנה וזה הי' כמו סם המות לכל בני המחנה שהיו כ"כ רעבים ולא אכלו שנים והיו מעיהם נחמרו והי' צריך לתת להם כמו שמצינו בגמ' באסי' דר' צדוק בכל יום ליתן להם לאכול שיתרחבו המעים והם נתנו להם לאכול את החזיר עם תפוחי אדמה ורובם שאכלו מזה מיד נחלו במחלת טיפוס בלע"ז וכמעט רובם מתו לאחר השחרור, ולי העני העיר ה' עלי רוחי ולא אכלתי בשר חזיר אפילו בזמן השבוי
(עמוד כג)
וכ"ש עכשיו לאחר השחרור כבר לא נגעתי בהבשר והשומן הזה אלא לקחתי איזה תפוחי אדמה ואכלתי מהם והגם שאכלתי מתפוחי אדמה יותר מדאי אבל מ"מ לא קלקלתי הקבה כל כך וב"ה ב"ש מאז התחלתי לחזור לאתני מידי יום ביומו, יצאתי מן המחנה לעיר ויימאר והנאצים נחבאו מאתנו ונכנסנו במקום שיש שם עופות ולקחנו ביצים והבאנו להמחנה ואכלנו שם והחיילים האמעריקאים התחילו להביא לאכול והחולאים הכניסו שם למקומות מה שקראו לו בית חולים שעשו מקומות וקבלו קצת רופאים והתחילו ליתן רפואות כפי האפשרי.

והגם כי נלאתי לכתוב מ"מ אכתוב קצת. מיד לאחר השחרור אשר בעונ"ה רוב מהמשוחררים נפלו למשכב במחלת טיפוס והי' מגפה גדולה ר"ל והיו שם כמה מחבירי ומיודעי והלכתי בכל יום לעזור להם במה שאפשר, והיות כי לא הי' אחות וכלום במקום שהיו שוכבים החולאים המסוכנים האלו סכנתי בעצמי ואולי אף לא ידעתי עד היכן הסכנה הגיע. ובבקור אחד אמרתי שם לאחד מש"ב שילך לבי"ח ויראה בשלום אחיו כי אני פחדתי לילך שמא כבר מת, ואמנם גם הוא לא רצה ללכת לכן הלכנו גם שנינו ועמדנו בחוץ על יד הדלת עד שפתח אחד הדלת מבפנים וראינו שעודנו חי ונכנסנו בפנים.

והרופא שם שראה היאך שאני בא בכל יום ומטפל עם כמה מהחולאים אמר לי שאקח שנים מהם לחדר שלי כי בחדרי יקבלו טיפול יותר טוב ויחיו וב"ה וב"ש עשיתי כן ולקחתי אותם בחדר שלי וחיו וב"ה הם עכשיו בעל משפחות חשובות, האחד מהם ר' משה יודא קליינמאן הי"ו והשני ש"ב ר' מאיר קליין הי"ו. והנה ישבנו בבוכענוואלד כמה שבועות והתחילו לארגן האנשים לצאת משם.

לאחר כמה ימים התחילו לארגן האנשים קצתם החליטו לחזור הביתה ממקום שבאו וקצתם לא רצו לחזור. ואני, בתוך האנשים שהחליטו שלא לחזור כי ידענו ששם לקחו הקאמאניסטים והזהרתי כמה מחבירי שלא לחזור תחת ממשלת המינים, והיו שם כמה קאמאניסטים יהודים שרצו ח"ו להפוך הקערה על פיה ואנחנו בעזה"י שם ארגנו מנין ואיזה סידורים קבלנו שם ואני הלכתי לחזק המתפללים אשר רצו לנהוג ע"פ דרך התורה וע"ז קמו (נגדי) הקאמניסטים ובאו מידידי ואמרו לי שלא אלך יחידי שהקאמאניסטים מחכים עלי ועורבים עלי במקלות להרגינו והשם הי' בעזרתי ולא יכלו לי ואין להאריך כאן יותר מפני חוסר הזמן ואולי יתן ה' ואזכה עוד לכתוב את הכל אשר קרה אתנו להיות לדור אחרון.

ולאחר שנשתחררנו בעונ"ה עוד מתו רבים ואולי רובם מאתנו עד שריחם ה' על מיעוטא דמיעוטא ואנכי הצעיר בתוכם והוציאנו מעבדות הזאת ולאחר זה ג"כ עברו עלינו מים הזידונים שעברנו מבוכענוואלד לצרפת (עקאי) והי' שם אחד המיוחד למעשה רשע ויחד עם אנשי המלוכה באו אלינו שהיינו שם קרוב לחמש מאות מזרע צעירי וילדי ישראל ורצה ח"ו להמירם וליתן להם ניירות שהם גוים בטענה שבאופן כזה לעולם לא יהי' עוד מעשה היטלער ובענייתי עם עוד מחבירי ובפרט ידידי ר' אליעזר צדוק מרגליות וידידי ר' משה שעהן הי"ו פעלנו נגד זה ח"ו והצלנו את כולם, ורובם מהם מיד הלכו לארצינו הקדושה שנכנסו לישיבות והם היום עמודים חזקים לתורה ועבודה וקצתם עברו לוואנדוים בצרפת שבעזה"י עשינו שם מקום כשר ומקום תורה ואח"כ עברנו מוואנדוים לטאווערני ע"ה פאריז ומשם יצאתי לארה"ב וגם מאז באתי לארה"ב לא שקטתי ולא שלותי ויבא רוגז לב יודע מרת נפשו.

ואמרו חכמים זכרונם לברכה נודרים בעת צרה ואין לך עת צרה יותר בעולם ממה שבעונ"ה עברנו בה ועדיין לא נושענו ואמור אמרתי אם יהי' אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ושבתי בבית ה' כל ימי חיי באהלה של תורה כל ימי חיי בלי תערובות הבלי עוה"ז ולחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו כלו אומר כבוד ולהבין ולהשכיל בדרכיו הן הן נוראתיו גבורותיו אשר עשה בחורבן הגדול והנורא הזה אשר כמעט נשתכחה תורה מישראל נאספו החרש והמסגר ראשי ישיבות ותלמידיהון מלמדין ותינוקות של בית רבן זקנים עם נערים, ויהי ה' אלקינו עמנו כאשר הי' עם אבותינו אחד הי' אברהם ולא כרע לעובדי ע"ז כנמרוד וחבריו, ושמתי לילות כימים ובזכות אבותי ורבותינו הקדושים זכני השית"ש ללמוד וללמד ולחבר חיבורים אשר בעזהי"ת נתקבלו בעולם התורה בכל העולם כולו באהבה ואהדה ובס"ד דברי שמעתתא מתבדרין בבתי מדרשות בין שוחרי התורה, לא מחמת חכמה יתירה שיש בי או מעלות יתירות מחבירי בדור הזה ח"ו כי יודע אני מכאובי לבי ואם אפרטם אוי לי וי לי כמבואר בוידוי של רבינו יונה אבל מאת ה' היתה זאת הוא נפלאת בעינינו אשר אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה.

וזה קרוב לשלשים שנה מאז חברתי חבורי על רבינו הגדול הבה"ג על מס' כתובות, נדרים, ונזיר, ומדור התשובות ח"א אשר נקבו בשם משנה הלכות גדולות ושו"ת משנה הלכות, הוטבו הדברים בעיני רבותי מהדור הקודם הגאונים והקדושים אשר רובם כבר בארץ המה זוכים ונהנין מזיו השכינה ועטרותיהן בראשיהן ונתנו מהודם עלי דברינו וזרזוני להמשיך ולחבר חיבורים ומאז זכני השי"ת לחבר עוד חיבורים קטנים לצורך השעה וחבורי שו"ת משנה הלכות תשעה חלקים ובעזה"י זה החלק העשירי אשר אני פעם לפעם נותן לפניכם היום הוא הקודש והם שו"ת אשר שולחים אלי ידידי מפעם לפעם גם גדולי הדור אשר רוצים להשתעשע בדברינו וכמה מכתבים אפילו ממקומות הרחוקים ממדינות אחרות מארבע פינות העולם בשאלות בענינים מענינים שונים לא ראוי זה כנראה זה הצד השוה שבהם שהם מתקשים בשאלות הנוגעים בתורתינו הקדושה ובתרי"ג מצות וה' הטוב הי' עמדי אשר לאחר היגיעה הגדולה נותן לי מתנת חנם ולשון לימודים להשיב לשואלי ולכותבי אלי דבר כפי האפשר ולישב דבר דיבור על אופניו ולהבדיל בין הטמא ובין הטהור ובין האסור והמותר ובין החול ובין הקודש.

(עמוד כד)
ובכאן הנני מבקש סליחה מהרבה מאחינו בני ישראל אשר כתבו אלי ולא השבתי להם ולא יחשוב החושב שח"ו אני מזלזל בכבודו או בתורתו אבל צריך אני לגלות את כל לבי בזה כי המלאכה מרובה ואני הנני נשארתי לבדי כי את הכל אני כותב בעצמי בס"ד ואיני סומך על אחרים בכתיבת דברי תורה ולאו בעל מלאכה אחת אני וב"ה וב"ש כבר השבתי בס"ד בערך חמשת אלפים או יותר ענינים בענינים שונים וגם נדפסו הללו ושאר ספרי "כמשנת עמרמי" ועוד אבל בעונ"ה עוד לא הספקתי להשיב על כלם ומונחים אצלי מכתבים עם שאלות יותר מאלפיים שאלות אשר עדיין לא הספקתי להשיב ולכן אני מבקש סליחה מכל מי אשר לא קבל תשובה או לא קבל בזמנו שאין זה ח"ו מרוע לב אלא פשוט מסיבת הזמן שבוגד בי וא"א להשיב על הכל ויהי' כבודו מחול ויען ויאמר סלחתי.
וקטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשה אלקים את עבדיך כי בבגד אחד יצאתי מבין שיני האריות ומרגלא בפי על דברי אבינו כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות דכשהלך אליפז ולקח הכל עכ"פ הניח לו את מקלו ועתה הי' לשני מחנות אנחנו אף את המקל לא השאירו לנו הרשעים את הכל לקחו מאתנו ולא זאת מטלטלי כסף אלא גם את הגופים הכל לקחו ולא השאירו לנו כלום הנאצים הארורים ימ"ש ולא נשאר לנו רק התורה הזאת ואעפ"כ ועתה הייתי לשני מחנות בעזה"י זיכני הבורא ית"ש בזרע של קיימא בנין וחתנין ת"ח בלעה"ר כלם עוסקים בתורת ה' אשתך כגפן פורי' בירכתי ביתך עקרת הבית בת גדולים וקדושים אהובה ליבא בת הרהגה"ק מוה"ר דוד שלמה הי"ד נכדת שרפי קודש שרי התורה וחסידות חתני הרה"ג החסיד המפו' מוה"ר יהודה ארי' בן כ"ק מחותני הרהגה"צ מוה"ר פנחס מנחם אלטר שליט"א ראש הכולל וחבר בד"צ לק"ק גור בירושלים עיה"ק עם צפירת ביתו בתי הצדקנית מנב"ת מרת מרים מלכה תחי' ונכדי היניק וחכים אברהם מרדכי ני"ו. חתני הרה"ג החסיד המפו' מוה"ר יעקב יצחק שליט"א בן כ"ק מחותני הרהגה"צ מוה"ר אלתר אלטר מנחם ביעדערמאן שליט"א רב ור"מ למוסדות לעלוב ב"ב ת"ו עם צפירת ביתו בתי הצדקנית מנב"ת מרת רחל לאה תחי' ונכדי היניק וחכים דוד שלמה ני"ו בני היקר הרה"ג החסיד המפו' מוה"ר דוד שלמה שליט"א עם אשתו הצדקנית צפירת ביתו מנב"ת כלתי מרת דבורה שרה תחי' בת כ"ק מחותני הרהגה"צ כו' מוה"ר ישראל דן טויב אדמו"ר ממאדזיץ שליט"א בני הבח' המופלא ומופלג עדיו לגאון ולתפארת מתנהג בחסידות ר' עמרם הי"ו ובני המופלא ומופלג עדיו לגאון ולתפארת מתנהג בחסידות כו' ר' משה הי"ו ובתי הילדה המהוללה מאד נעלה פיגא רשקע תחי' לאויוש"ט כלם אהובים מחנה קדוש בס"ד, ויתן ה' שאזכה לראות אצל כולם תורה וגדולה במלא המובן ותהי מטתי שלמה לפני אבי שבשמים.

ועתה זכני השי"ת שמו כהיום לראות מעשה ידי שאין בהם להתפאר אשר טפחתי וריביתי ביגיעות התורה שמתי לילות כימים יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת וכמעט בעזה"י לא עברה לי לילה או יום בלי לחדש בתורתינו הקדושה ומזה בניתי הבנין הזה בס"ד בשעה שבנ"א בונים ארמוניות קיימתי בעצמי אל תקרא בניך אלך בוניך או ביתי אשר בניתי לי ע"ד שאמר דוד המלך ע"ה אגורה באהלך עולמים ויתן ה' שיתקבלו דברי ויהיו לריח ניחוח בלתי לה' לבדו ויראו עינינו וישמח לבנו בישועתך באמת ישועת ישראל העולמית ע"י משיח צדקינו ומלאה הארץ דעה ויהפכו כלם ללמוד תורה והיה קודש.

ואציגה פה מה שעלה על לבי ומחשבתי לקונן על החורבן שאנו עברנו בו וזה קינה שני' שכתבתי בתשעה באב
הראשונה כבר נדפסה בספרי משנה הלכות חלק ו' בריש הספר.

אלו דברי אדם מועט לעולם אסקופה הנדרסת בפני לומדי התורה עבד נרצע לאדוניו ולעמו זרע קודש בני אברהם יצחק ויעקב המחוה קידה דסגידנא קמי' ומקמיה דיקר אורייתא בכל עידן ועידן לא על אניש רחיצנא ולא על בר אלהין סמיכנא אלא באלקא דשמיא דהוא אלקא קשוט ואורייתי' קשוט ומסגא למעבד טוון וקשוט בה אנא רחיץ ולשמה קדישא יקירא אנא אמר תושבחן מודה על העבר על כל החסד אשר עשית עמדי וצועק על העתיד אשר אתה עתיד לעשות עמי ועם כל בני ביתי יהא רעוא קדמך דתפתח לבאי ולב בני וחתני באוריתא ותשלים משאלין דלבאי, כולם לטובה ולבא דכל עמך ישראל לטב ולחיין ולשלם, חותם בלב ונפש.

מנשה הקטן בן אאמו"ר הקדוש מוה"ר אליעזר זאב ואמו"ר הקדושה מרת רחל לאה ה"יד שבעה עשר בתמוז לסדר ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום.

תשבי יבשרנו

תשבי שלח לבשרינו, מארבע כנפות הארץ לקבצנו, ולהשיב לב בנים על אבות

משמים יגולו רחמיך, על עמך עירך ונחלתיך, האבלים והשוממים והחרבות

חסדיך גלגל על מידותיך, ותבנה בית מקדשך, זכור לנו הקרבנות מבנים ואבות

העל אלה תתאפק א-ל אדון, נא העבר ממשלת זדון, תקום נקמתך אתה א-ל נקמות

אדע כל היצורים, אזעק לפניך תמרורים, זכר הנאצי העמלקי מתחת השמים תמחה

תבא כל רעתם לפניך, אשר כלו רוב משארית עמך, בתופים ובמחולות ובכלי זמר ושמחה

(עמוד כה)
זכור אשר חרף צר, כמוהו לא קם אכזר, על בנך יחידך מיום בריאת שמים וארץ

כמעט עשהם כלה, כשריפת פרים ועולה, והרגיז את העולם כלו להכחידם מן הארץ

רעל וסמי גז, שרפם בתנורי חשמל וגז, ומהם גם שרפו, וקברו חיים בארץ

עמך אשר פדית, בניך אשר טיפחת ורבית, בכל העולם אשר שמעו עמים ירגזון

מושלכים חללי חרב וכידונים, לחכו עפר כתנינים, ונפוחי רעב בלי מחי' ומזון

לשמע זאת תצלנה אזנים, על גבורי מלחמה בעלי קרנים, גדע בחרי אף וחפזון

קרו ישראל לקעקע, במיתות משונות אין להם רע, טרפם ואכלם כחי' רעה בירגזון.

הנאצים הארורים הגערמנים, ברשעתם ורציחתם הטיראנים, חלחלו התחתונים והעליונים

נזדעזה העולם כלו, מהיטלעד הרשע ופמלי' שלו, ימ"ש, מהריגת ישראל כששת מיליאנים

אתמה על השמש, איך לא מתכסה מלהאיר ולשמש, לעם בזוי מלהיות מיציר כפיו נמנים

צלם אלקים ואדם השחיתו, גרועים מחוי ויבוסי, אף מחית טרף, ירדו רבבות מונים

ימחו מספר חיים, מתחתית ארץ עד שמי שמים, לא תשאר זכר מהם ומהמונם.

מי כמוך בא-לים, ה', סובל ומעלים עין מרוצחים מכל הדורות

תמהר ושפוך חמתך עליהם, ונקום דם עבדיך שנשפך בידיהם, כמים הנובעים בנחלים ונהרות.

חיות כפירים ונמרים, אריות נחשים ועקרבים, שפיפון עלי דרך הולכי מדברות

תחת השמים בכל הנבראים, לא נשמע אכזריות כהני פראים, מאז יצרת חיים עלי אדמות

הלנצח תאנוף ותשכחנו, ולעולמים תכעוס ותעזבנו, חלילה לך אדון כל הנשמות

שמע קול דמיהם, הם ונשיהם וזרעיהם, מובחרי עמך צועקים אליך מעלי אדמות

מקהלות רבות, רבנים גאונים, אדמורי"ם צדיקים וחסידים, תלמידים וראשי ישיבות, בע"ב זקנים וזקנות,

יונקי שדים בחורים ובתולות מעולפות כספירים חתנים וכלות

מפולניא, ליטא, גרמניא, גאליציא,טשעכאסלאוואקיא, אונגארן, האללאנד, בעלגיא, צרפת, יון (גריכענלאנד)

איטליא, רוסלנד, שוועדען, נארוועגיא, ראמניא, עסטרייך,טוניס, לעטלאנד, יוגאסלאוויא, ועוד קהלות קדושות כולם הובאו מארבע קצבות, מששת התרצ"ח עד תש"ד להשמיד להרוג לשרוף ולהמית, בסמים בכל יום לאלפים ורבבות, ברכבת עומדים צפופים רעבים גם צמאים, צפד לשונם לבשרם, הילדים אומרים תנו לנו מים, והם משיבים למה לנו כזאת חיים, כך הם מובאים מהגעטאות, בליוי הס"ס הנאצים והזאנדער קאמאנדאות, בכל מיני אכזריות, אשר על הכתב אי אפשר להעלות, צרו ורדפו בנים ואבות. התחנה האחרונה נשמעת מידאנעק, טרעבלינקא, בירקאנו, אוישוויץ מאנוויץ, גליאוויץ, בועכנוואלד, דאכא, ווארשא, טערעזינשטאט, יאווזשנע, שם המקומות המפורסמים, ועוד כהנה וכהנה, נתקבלו בבורקאנא ע"י רוצח הידוע, כל היוצא מרכבת שמו מופיע, וביד המלאה דם, ימין או שמאל מורה באצבע, אלו שהראה לשמאל נלקחים לסמי גז ותנורים, חשמל (פערגאזונגס אויווענס) ועל הימין לרדותם בעבודת הפרך עדי יצא דמו וחייו גמורים, והתינוקות זרקו לשרפת אש חיים, והקולות והבכיות עלו עד לב השמים, כאלו וכאלו ראו עיני, הידים רותתות והשערות עומדות, וברכים כושלות בזכרי את המעמד נגד עיני; לבד מה שעשה הרשע בהשלכת אחבנ"י במי דניעפער, ונהר דאניי, והריגות באבי יאר, ועוד קברים רבים שקברם בעודם חיים, מפה ומפה הביא עלי המציק, ובלעגי שיניו החריק, ואמר אי אלקיכם, צור אשר בו אתם חוסים, למה לא בא להושיעכם, כשאתם מאויבכם נדרסים.

מארבע פינות עם הבינות הובאו לבית השחיטות, ועתה אתה אלקי סליחות, למה תהיה כאיש נדהם, המוכה מגדול ורם, ואין בידו אונים להושיע, את שמך הגדול בגוים המחולל, יתקדש בישראל ויהולל, אותך ואותנו להושיע תרדוף בלי הרף, תשלח חרונך על הגוים באף וחרב, תשמידם מתחת שמי ה', שמור שארית ישראל, ואל יאבד עוד ישראל, וידעו כולם אדיר במרום ה', כעשן מן העולם תכלם, מתחת השמים תכחידם, כי אכל את יעקב וחרפו אויבך ה' חיים ארוכים לאודים מוצלים מאש, אשר קדשו שמיך במים ובאש, והולכים בתורת ה'

ממרום תלחום עם שונאינו, העומדים לכלותינו, העבירם מן העולם מדה כנגד מדה

נחמי נחמי עמי יאמר אלקינו, בתוך אבלי ציון תנחמנו, ובנה ירושלים עיה"ק במדה

שלח לנו משיח צדקינו, מארבע כנפות הארך לקבצנו, ותרחם על האלמנה הגלמודה

השתא בעגלא ובזמן קרוב, עמך אשר אמרת לא יסופר מרוב, תשמחם בגאולה העתידה.

חזקו משנה לשנה, וספרו באזני בנינו ובנותינו הקנאה החדשה והישנה, הן הן נוראותיו וגבורותיו, אשר בכל דור ודור מחדש עלינו גזרותיו, ועומדים עלינו לכלותינו, והקב"ה ברוב רחמיו מצילנו, אשמח ואשיש ביום אשמע מבשר קול, יתקע בשופר גדול, יגאל בעוז משבי, להשיב אל ארץ צבי, ע"י מלך המשיח ואליהו התשבי.