מנת חלקי - ר' קלמן לנדא

הספר יצא לאור בירושלים בשנת תשס"ד
נושא הספר: חידושים וביאורים על מסכת בבא בתרא
מיקום המבוא בספר: הקדמה - בעמודים: 1-24

תקציר המבוא:

בראשית דבריו המחבר מודה לרבותיו בישיבות ארץ ישראל, שלמד בהן בשנות בחרותו. בחלק הראשון של המבוא, המחבר מספר על פעילותו הענפה של אביו בהצלת יהודים מציפורני הנאצים בקרקוב ובבוכניה. הוא מספר על הקשרים שרקם אביו עם ראשי הגסטאפו באזור, שסייעו לו בפעולותיו. הוא מביא סיפורים על החלצותו של אביו להוציא יהודים מבתי הסוהר ולסייע למשפחות רבות לברוח לסלובקיה ומשם בסיוע הרב וייסמנדל להונגריה. הוא מספר בפירוט על הסיוע שהגיש אביו לאדמו"ר מבלז, בהחזקתו ובבריחתו. לחלק מן הסיפורים היה המחבר עד בעצמו, ואת האחרים הוא מביא מכלי שני. בחלק השני של המבוא המחבר מספר על בריחת משפחתו להונגריה דרך סלובקיה ועל עלייתה לארץ ישראל בסוף שנת תש"ד

המבוא:

מנת חלקי

(עמוד 1)
ה' מנת חלקי וכוסי [כל טובתי הימנו - רש"י] אתה תומיך גורלי חבלים
נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה עלי אברך את ה' [תהלים ט"ז]

הקדמה

אודה ה' בכל לבי ובתוך רבים אהללנו על אשר לא עזב חסדו ואמתו ממני ושם חלקי מיושבי בהמ"ד, יסור יסרני ולמות לא נתנני וניצלנו משפחתי ואני מהחורבן האיום והנורא מימי הזעם שקרה לישראל, וכמעט שנתקיים בנו הכתוב (דברים לב) "אמרתי אפאיהם אשביתה מאנוש זכרם, ותנינן בספרי (דברים פיסקא שכב) "אמרתי אפאיהם, אמרתי באפי איה הם. אשביתה מאנוש זכרם, אמרתי לא יהיו בעולם, אבל מה אעשה להם לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם".

והנה איתא בגמ' פסחים (נ, א) אמר רבי אחא בר חנינא: לא כעולם הזה העולם הבא; העולם הזה, על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב, ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת. לעלם הבא כולו הטוב והמטיב. ובספר הצל"ח שם לאחר שנתקשה בביאור מאמר זה כתב לפרש ע"פ מה ששמע בילדותו מהרב החסיד המוכיח הגדול המפורסם מוהר"ר אפרים רישר זצלה"ה מגיד דק"ק בראד. דהנה כתיב (ישעיה, יב) 'אודך ה' כי אנפת בי', לפי שמעליון לא תצא הרעות, ואין דבר רע בא מהקב"ה והכל הוא לטובה, ואפי' הפורעניות שבא על האדם אינו רעה אבל טובה לזכך אותו ולהכניע יצה"ר ולטהר הנשמה שיזכה לעולם שכלו טוב, אלא שהאדם בעוה"ז אינו מבין הדבר לאשורו ונדמה בעיניו כאלו הוא רעה, כמו החולה שעושין לו תחבושת ויש לו יסורים והחולה השוטה צועק להסיר התחבושת, אמנם אחר מותו רואה ומבין הטוב האמיתי, וכמו כן לעתיד לבוא כשנזכה לזה במהרה נאמר 'אודך ביום ההוא כי אנפת בי' שנותן הודאה לשעבר על שנתאנף בו הקב"ה לפי שעה, להטיבו באחריתו, וזהו כוונת המאמר כאן, בעוה"ז אומר על בשורות רעות דיין האמת, שסובר שזהו מצד מדת הדין, ולעוה"ב כלו הטוב והמטיב, פירוש שיראה למפרע שכלו היה מדת טובה והיה לו לברך על הכל הטוב והמטיב עכת"ד.

ונראה דזה מש"כ במדרש תנחומא (פר' בראשית סי' כ"ה) "בעולם הזה יחידים מודים להקב"ה, אבל לעולם הבא הכל מודים ואומרים לו הודאה, שנאמר אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני", והן הן הדברים שרבינו הצל"ח כוון לדרש זה.

והנה ידוע מה שאמרו במד"כ (תהלים פרק מח) "דמינו אלהים חסדך בקרב היכלך".

'דמינו אלהי-ם', היינו כשנמצאים כאן בעוה"ז דמינו שהוא מדת הדין, אבל כשנמצאים "בקרב היכלך" למעלה רואים שהכל חסדיך.

(עמוד 2)
ואחרי שמשפחתנו ניצלה מגיא ההריגה ובאנו ארצה באמצע המלחמה העולמית בשנת תש"ד התקבלתי ע"י הכהן הגדול מרן רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל לפנימיה של ישיבת פוניבז, ושם זכיתי ללמוד אצל מו"ר מרן הגאון הגדול רבי מיכל יהודה לפקוביץ שליט"א, אשר את כל ליבו הרחום והשופע טוב, השקיע להכניס אותי למסלול הלימוד ואשר קשה להביע את רגשות הכרת הטוב אשר אני חב לו על כל מה שעשה עמדי, ואח"ז למדתי אצל מרנן הגאונים הגדולים, הגאון רבי דוד פוברסקי, והגאון רבי שמואל רוזובסקי זצ"ל.

בתקופה ההיא זכיתי לקרבה מיוחדת של רבינו הגדול בעל "החזון איש" זצוק"ל, ויש לציין דאז הייתי התלמיד הראשון בישיבה שעלה מעמק הבכא, אמנם באו לישיבה פליטים לפני, אך אלו היו מרוסיה שנקראו ילדי טהרן, ורבינו החזו"א יצא ממש מגדרו לקרב את פליטי החרב, ולא יתואר איך שהקריב את זמנו לקרב אותם, ואף שקטונתי לתאר אישיות ענקית זו, ארשה לי לומר שזהו אחד מהדברים המיוחדים שאפינו אותו, כל אחד ואחד מתי שרצה היה נכנס אליו בלי שעות של קבלה, וביתו היה הפקר, והוא פנה מלימודו והקדיש את זמנו היקר לפונים אליו, ועד כדי כך הגיעו הדברים שלפעמים כשראה צורך בכך היה מציע "בוא נלמד גמרא ביחד", ונתן לו התחושה כאילו רבינו הוא החברותא שלו.

שמעתי שהגאון הגדול רבי אליעזר פלצינסקי שליט"א שהיה ממקורביו של החזו"א, נכנס פעם לרבינו ומצא אותו מהורהר במחשבתו, ורבינו הסיח שקשה לו, איך זה שהגר"א הלך לגלות, והיה מתגלגל בין אנשים פשוטי העם בלי שינה ואוכל, הרי כל זה ודאי הפריע לו בעומק לימודו, ואמר דהנה בגמ' אמרינן, "ראה הקדוש ברוך הוא שצדיקים מועטין עמד ושתלן בכל דור ודור", והנה הגאון הרי היה מצדיקים המועטין שהקב"ה שתלן בכל דור, ו"שתלן" היינו להתחבר עם העפר, ולכך מוכרח היה הגר"א ללכת לגלות ולהתחבר עם הפשוטים ביותר, ועל אתר שאל רבי אליעזר את החזו"א ומה עם רבינו? והחזו"א שתק, ורבי אליעזר המשיך באמרו הנה רבינו הקשה והשיב, גם אני אעשה כן: הגר"א הלך להתחבר עם העפר והנה אצל רבינו "העפר" הוא שבא אליו. ורבינו החזו"א שמע ושתק.

ואכן רבינו זצ"ל שהיה אחד מהמועטין שהקב"ה שתלן התחבר עם העפר, והפקיר את זמנו בלי גבול, ולרדת לעם ולשמוע הבעיות של כאו"א, והשפיל את עצמו עד עפר להציע לפשוטים ללמוד אתו ולתת את התחושה שהוא החברותא.

בשנת תש"ט עברתי לירושלים ללמוד בישיבת חברון, ושם ובהכולל שע"י הישיבה, הושפעתי רבות ממרנן הגאונים הגדולים ראשי הישיבה רבי יחזקאל סרנא, רבי אהרן הכהן, ורבי משה חברוני, ומרן המשגיח רבי מאיר חדש זצ"ל.

ובשנת תשכ"ד זכיתי בסי"ד להתמנות לר"מ בישיבת "כוכב מיעקב" (טשעבין), ומצטער אני על שלא זכיתי לעטר את הספר בהסכמתו של מרן הראש הישיבה פאר הדור הגאון הגדול רבי ברוך שמעון שניארסון זצ"ל, אך חושבני דלאחר שנתמניתי לר"מ בהישיבה ע"י רשכבה"ג מרן הגאון מטשעבין זצוק"ל, וחתנו מרן ראש הישיבה, וחלק גדול מהסימנים של הספר זכיתי להגיד לפני תלמידי ישיבתנו הק', היא גופא ההסכמה, כי ודאי שלהגיד דברים לפני תלמידים מקשיבים צריך לזה יותר אחריות, מלהדפיס ספר שאין בו פסקי הלכות, ולזה רואה אני כאילו ברכתם מופיעה בשער הספר - "מנת חלקי" אשר שמי מרומז בו.

(עמוד 3)
והנה כמה עלי להודות ולהלל על החסדים הגדולים שה' גמל עלי, ואם לעשות את חשבון נפשי, הרי אולי זכיתי לכך, משום שכשהיינו בעמק הבכא, שכידוע אבא מורי ואמי מורתי היו אבירי ההצלה בשנות הזעם, אשר להלן ידובר בזה באריכות, ולפעליו הכבירים של אבא היה צריך הון רב של כסף, ולצורך זה הוא אסף קבוצה של גבירים גדולים לממנם, אחד מהם היה יהודי בשם אמיל ויץ, שאבא הצליח להביא אותו מורשה, (היו מספרים שבתחילת שנות ארבעים למנינם הלוה לגו'נט מאה אלף דולר שבזמנו זה היה הון רב והיום מיליוני דולרים) והוא הבטיח לאבא ז"ל, להחזיק משפחות של רבנים, קבלתי ממנו הרבה כסף לחלק בגטו, וכן זכיתי שמידי שבוע בכל יום חמישי הייתי בא לצדיקי הדור, מרן אדמו"ר קדוש ה' רבי אהרן מבעלזא זי"ע ואחיו הגה"ק ר' מרדכי מבולגרייא זי"ע, וכקש"ת הרה"ק רבי ישעיה מטשכוב הי"ד רבי ישעילה היה בן זקוניו של מרן הדברי חיים והרה"ק מויעלופלי הי"ד, ומסרתי שם סכום הגון לכלכלת ביתם ומסיבות שונות שאין מקומם לכתוב כאן מצאתי מאוד חן בעיני הגביר האדיר הנ"ל ומחמת זה הצלחתי להוציא ממנו סכומי כסף גדולים לחלק בין העניים המרודים והנדכאים שהיו בגטו.

תכתב זאת לדור אחרון

ואמרתי אעלה על הספר את פרשת מסירות נפשם הגדולה של אאמו"ר הרה"ח רבי אליעזר נתן לנדוי ז"ל ואמי מורתי מרת שרה ע"ה להצלת אחב"י, ויוחקו הדברים על הספר ויכתבו למען ידעו דורינו והדורות הבאים את חסד ה' אשר גמל עלינו בשנות הזעם עת ניצלה משפחתנו מן התופת, ויזכרו לעד פעליו הכבירים של אבי מורי זצ"ל אשר הציל אלפים רבים ממות לחיים בשנות הזעם.

ופוק חזי מאן גברא רבה דעמיה מדברנא דאומתיה קמסהיד עליו הלא הוא הגאון הקדוש רבי מיכאל בער ויסמנדל זצ"ל אשר בספרו הנורא "מן המיצר" שכתב בדמע בימי הזעם אשר ז"ל "אנחנו מצילים כעת בעזהי"ת כמה משפחות משם, כבר עברו בעזרתנו הנה כמו ק"נ נפש, לפני איזה ימים עבר לכאן בעזרתנו משתדל גדול ר' אליעזר לאנדוי מבאכניא, אשר ידוע לכל כי הציל במסירות נפש אלפים ואלפים ממות לחיים על ידי הקשרים הטובים שהיה לו עם מקצת רשעים, והקשרים הללו היו רק קשרי כסף" [מן המצר עמ' קע].

והנה עד כמה הוא כוח ההשפעה של נתינת כסף, וזה אפילו במקום שמבחינה שכלית אין הדבר נתפס, נראה לי שיש ללמוד מהנאמר במגילת אסתר (פרק ד) " ויגד לו מרדכי את כל רשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך ביהודים לאבדם: ואת פתשגן כתב הדת אשר נתן בשושן להשמידם"

ויש להבין מרדכי ששלח לאסתר להגיד שנגזר להשמיד את כלל ישראל, אמאי היה צריך לשלוח לאסתר להגיד את פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול על גנזי המלך, מה זה הוסיף לאסון הגדול ביותר שניתנה הגזרה להשמיד את עם ישראל. ונראה דבאמת פרשת הכסף של המן הוסיפה נופך לעומק הצרה, דהנה על פי דרך הטבע אם המן רצה לתת כסף לאחשורוש היה הוא צריך לקחת, ואם אחשורוש נענה לבקשתו של המן, אך סרב לקחת מהמן את הכסף הרי זה הראה את גודל שנאתו ליהודים, וזהו מה שמרדכי הגיד את פרשת הכסף להראות לאסתר את עומקה של הגזרה ועד כמה קשה יהיה לבטל את הגזרה.

(עמוד 4)
אלא א"כ יש לשאול: אחשורוש שהיה מלך על עשרים ומאה מדינות, איזה ערך יכול להיות לכספו של המן אצל מלך אחשורוש, ובפרט שבזמנם הכל היה שייך למלך ולא לעם, ומה שעוד המן שחכם (בעיניו) היה, איך הוא חשב שכסף יכול יהיה להשפיע על מלך אחשוירוש, אלא מכאן נמצאים למדים דשוחד כסף עובד אצל כולם אפילו אצל מי שהוא שליט על כל העולם, ואם אחשורוש לא רצה לקבל את הכסף שהמן רצה לתת, אזי היא פרשה חמורה וזהו מה שהגיד מרדכי את "פרשת הכסף".

הרקע הכללי של התקופה ותחילת מעשי ההצלה

וקודם שאתאר את פעולתיו הכבירות של אבי מורי זצ"ל ואת מעשיה הגדולים של העזר כנגדו אמי מורתי ע"ה, ראוי להקדים מעט על הרקע הכללי של התקופה, כידוע ימי השלטון הנאצי בפולין היו שתי תקופות, בשנים ת"ש- תש"א עדיין לא היתה השמדה המונית ומדיניות הגרמנים ימ"ש היתה לרכז את היהודים בתנאים קשים ולנצלם לעבודה, בתקופה זו יצאו מהם גזרות שונות ומשונות ומי שהפר את הגזרות היה גורלו מות או מר ממות, לעתים עם מעצרו של האיש הייתה משפחתו של הקרבן מקבלת את אפרו, [והסדר הגרמני שלט בכל, משפחתו של ההרוג היתה צריכה אף לשלם את דמי המשלוח של ארגז האפר]. חוקים אלו הוצאו על ידי המושל הכללי של פולין גנרל האנס פרנק ימ"ש שמושבו היה בקראקא שבה גרה משפחתנו. בתקופה השניה שהחלה בשנת תש"ב. הוחל ע"י הגרמנים בהשמדה שיטתית של היהודים בפולין ובשאר ארצות הכיבוש.

בזמנים הללו עסק אבא ז"ל ללא לאות וללא הרף בהצלת יהודים רבים, הוא הצליח ליצור קשר עם המפקדים הגרמנים ולשחדם פעמים רבות להציל יחידים וקבוצות, ולהעסיק אלפים רבים של יהודים במפעלי העבודה שהיו מחסה זמני מגזירות המות.

ותחילת הפרשה הזאת שנתגלגלה ע"י ההשגחה, הייתה כך: אבא זצ"ל עסק במסחר במטבע זר, ודבר זה היה אסור על פי חוקי השלטון הגרמני, לגרמנים נודע הדבר וחוליה מטעמם נשלחה לבצע חיפוש בביתנו, כשהגיעו הרשעים לא היה אבא זצ"ל בבית, הם נפנו לחפש מטבעות זרים ולא מצאום, בתוך החיפוש מצאו מחסן קטן שבו היו פולי קפה, קופסות שימורים מסוגים שונים, ושאר מצרכי מזון שבזמן המלחמה לא היו בנמצא בפולין, גם לא בידיהם של חיילי וקציני צבא הכיבוש הגרמני, איש הגסטאפו שנמנה עם המחפשים [ושמו היה גרובר ימ"ש] שאל "מה זה" ואמא ע"ה השיבה, "מצרכי המזון הם שלנו". והוסיפה:"אנו יכולים לספק גם לכם מסחורה זו." שאל גרובר כמה זה יעלה, היא השיבה: "כסף קטן". הלה שתק לרגע והשאיר הוראה שעל אבא להתיצב לפניו מיד במטה הגסטאפו.

ואכן למחרת אחרי תפילות ובכיות התייצב האבא לפני גרובר במטה הגסטאפו, וזאת יש לדעת כי ממטה זה בדרך כלל לא היו יוצאים חיים, אך אבא מתוך תחושה פנימית החליט לנסות לשחד אותו והציע לו קפה וסרדינים פורטוגלים במחיר שאמא אמרה: בכסף קטן, ואכן בחסדי ה' הוא הצליח, הוא העניק לו כל מיני מצרכים שלא ניתן היה להשיג, וגרובר לא הסתפק בכך אלא היה מזמין את אבא בכל מיני תואנות שיבוא אליו וכל פעם רצה יותר, במשך הזמן הכיר שם גרובר לאבא קצין גסטאפו בשם קונדה ימ"ש, הסיבה לכך היתה כנראה משום שקונדה עבד סמוך לו והוא חשש ממנו, קונדה היה רודף בצע יותר מגרובר, והרבה ישועות יצאו מההכרות אתו, לאחר זמן קצר נשלח גרובר לחזית של המלחמה ונעלם. וכך מפתח קטן זה שנפתח בחסדי ה', התחיל מסע ההצלה המופלא וניצלו אלפי יהודים, וביניהם כ"ק מרן אדמו"ר מבעלזא זי"ע ועוד גדולי ישראל, וכפי שיסופר עוד להלן, וזכתה גם משפחתנו לעלות ארצה ולהנצל מן התופת.

(עמוד 5)
באמצעות קונדה שחרר אבא יהודים שנקלעו לעת צרה, ועל כל שחרור ושחרור היה הוא מקבל לא רק מצרכי מזון יקרים אלא אף תכשיטים, וע"י כך הצליח אבא לשחרר הרבה יהודים מידי הגסטאפו, במשך הזמן הכיר קונדה עוד אחד מרוצחי הגסטאפו ששמו הינריך ימ"ש שגם דרכו באופן הנ"ל נצלו חיי יהודים, עם הזמן קודמו השנים ומונו לראשי מחלקת היהודית של הגסטאפו מחלקה ששלטה על מאות אלפי יהודים.

בתקופה זו הצליח אבא לשחרר הרבה יהודים שנתפסו והובא למטה הגסטאפו "מונטולפי" בקראקא, ואבא ז"ל בחסדי ה' הצליח מעל המשוער, אחד מהניצולים שאבא הוציאו ממונטלופי היה הגאון הגדול רבי יהושע מנחם ארנברג זצ"ל שזכה לשרוד את השואה והגיע ארצה והיה אב"ד בת"א, וזכורני איך היה בא בפורים אל אבא ובהתרגשות היה מניח לפניו את משלוח המנות.

בשנת תש"א לאחר שהגרמנים כבשו -מידי הרוסים את העיר הגדולה לאלוקים למברג, באה השמועה כי מרן האדמו"ר מבובוב רבי בנציון הלברשטם הי"ד נאסר בלמברג ע"י הגסטאפו, אבא נחלץ לפעולה כדי לשחררו, והגיע לסידור עם קונדה, שהגסטאפו מקראקא יוציאו צו דרישה להביא את הרבי לקראקא לצורך חקירה. אך למגינת הלב נשבה ארון אלוקים, והתשובה מלמברג היתה שזמן קצר לפני הדרישה הוא הוצא להורג, אף שהרעיון הזה לא צלח בפעם הזו, בכל זאת היה בו סייעתא דשמיא משום שאחר כך ניצלו כמה וכמה יהודים שנאסרו בערים שונות בפולין והיו על סף המות, ואבא ז"ל הצליח בדרך זו להביאם לקרקא ולשחררם.

הקמת מחנות ההשמדה הגרמניים

בשנת תש"ב עברה משפחתנו לגור בעיר בוכניה הסמוכה לקרקא, בעיר זו היה יהודי ושמו סלו גריובר הי"ד, אדם זה הקים מפעלים בבוכניה שבו עבדו יהודים בשביל הצבא הגרמני, - בתקופה זו החל השלב השני של תהליך ההשמדה ההמוני של יהודי פולין, ותחילת מעשיהם של הארורים היה לרכז את היהודים כולם בגטאות בערים הגדולות, והוציאו צו על חיסול כל הישובים הקטנים והגטאות שבהם והעברת כל היהודים לגטאות המרכזיים.

כידוע כשהחלו הגרמנים להקים את מחנות ההשמדה שמרו הם את הדבר כסוד כמוס כי פחדו מהתקוממות כללית של היהודים אם תוודע להם האמת, הנאצים היו מפיצים שמועות שמובילים את האנשים למחנות עבודה ששם התנאים הם יותר טובים מהגטאות, והמוני העם האמינו להם, ואספר כאן עובדא נוראה שהייתי עד לה במו עיני, והיא תמחיש עד כמה אחבנ"י האמינו להם, בזמן האקציה בבוכניה הוציא סגן מפקד המשטרה היהודית של הגטו מבונקר את בתו ובעלה ושני ילדיהם, ומסר אותם בעל כרחם לרוצחים ששלחו אותם למחנה השמדה, אביהם עשה זאת לאחר ששמע שמועות שהפיצו הנאצים, שבכוונתם להביא כלבים מאולפים שיגלו את הבונקרים ומי שימצא שם יוצא להורג במקום, ולכן חשב המסכן שמציל את משפחתו הנשלחת רק למחנה עבודה, מיד אחרי מעשה נורא זה ובעוד האקציה נמשכת, בא לביתנו האב האומלל הזה בבכיות ושאל האם עשה דבר נכון או לא, ומשלא קבל תשובה נטרפה ממש דעתו והשתטח בבכיות נוראות על הרצפה וצעק ככרוכיא שהוא רוצה תשובה האם נכון עשה או לא, מראה נורא זה שראיתי מלוה אותי עד היום.

(עמוד 6)

באחת השיחות סיפר קונדה ימ"ש לאבא את האמת האיומה לאן נשלחים המוני ישראל, וזכרני כי כשאבא חזר מקראקא לבוכניה אמר בהתרגשות לאמא שיש לו מה לספר לה, ומכיון שלא רצה שהילדים ישמעו נכנס איתה לחדר אחר, אך אני לא ויתרתי והקדמתי אותם והסתתרתי באיזה פינה, ושמעתי את הסיפור הנורא שקונדה סיפר לאבא על מחנה בעלזיץ לשם נשלחו מרבית יהודי גליציה [במחנה ארור זה הושמדו קרוב למיליון יהודים].

ואכן מחנה השמדה הנורא הזה היה שונה ממחנות אחרים כמו אשוויץ, שהם היו גם מחנה עבודה וגם השמדה וכך נצלו משם יהודים רבים שעבדו במחנות אבל "בעלזיץ" היה רק מחנה השמדה שמי שנשלח מיד הומת ורק בודדים ממש נצלו משם.

הגה"ק רבי מיכאל בער ויסמנדל זצ"ל בספרו מן המיצר (עמ' קע"ו) כבר ידע אז באמצע המלחמה לתאר בצורה מזעזעת את מחנה השמדה זה, וכך כתב "וכשהגיעו מרכבות המות לבתי הכליון, פתחו המרכבות וצוו על החיים להוציא את המתים והחיים אשר נשארו בחייהם בנסיעות רצח זו, לא היה במוחם עוד דעת ובלבם עוד רצון ובאבריהם עוד כח רק אימת מות גם במוח וגם בלב וגם בכל עצמותיהם וקול השוטר צורח אליהם אתם תחיו אך עליכם לעבוד בזה המחנה, וכו' שוב צורח השוטר שיעמדו כולם בשורה, והרי הם עומדים, והלה הולך על פני השורה ובוחר לו כשלושים איש בעלי כח למראית עינו, ומעמידם מן הצד, ונותן בידיהם מקלות. ואח"כ הוא נותן צו על כל השורה עד שהוא סופר עד עשרה יפרוש כל איש את נעליו, ויזרקם על הגל הזה והרי הנעלים נחלצים ונזרקים עד שהוא סופר עד עשרה. ואח"כ פקודה שניה עד שהנני סופר עד עשרה יחלוץ כל איש ואשה את בגד העליון ויזרקם אל גל זה והרי הבגד נפשט ונזרק. ופקודה שלישית על המכנסים ופקודה רביעית על החלוק והרי כולם עומדים ערומים. ואחר כך מצווה חדשה על הערומים לרוץ במהרה לתוך המקום הקבוע בחצר אשר בקרקעיתו מסמרות ברזל ועיכובים שונים ועל הנבחרים אשר בידיהם מקלות, פקודה נתונה להכות את הרצים למען ירוצו במהרה והרי הכל נעשה... רצים הערומים בכל הכח ואחר הערומים רצים היהודים בעלי המקלות ומכים או מראים עצמם כמכים ואחר המכים רצים השוטרים וכו' והרי כולם נרדפים להיכל הרחיצה או להיכל הרחיצה מסוג א' או להיכל הרחיצה מסוג ב' וכשהם נאספים, סוגרים השער ואין כאן רחיצה רק רציחה, והשוטר העומד בחדר הסמוך על כלי הרציחה שלו אין עליו לעשות כלום רק להניח אצבעו על שני מפתחות ופתאום זרם ההרג נכנס לרצפת הברזל להיכל הראשון, ושטף של תמרות מות בעד הצנור הפתוח ממלאים את ההיכל השני וישראל הנתונים בתוך החומה, קולם בוקע את החומה.

ואלו הנשארים כשלשים איש מבעלי המקלות עבודה חדשה עליהם: לסדר הבגדים כל מין בגד לעצמו, מנעלים לחוד, כובעים לחוד, מכנסים לחוד, וחלוק ובגד עליון לחוד ועליהם לבדוק בתוך הכיסים ובתוך התפירות הנמצא שם זהב או מרגליות או ממון סתם. חושבים האומללים כי כשיעשו באמונה, הרי יחיו ועושים באמונה ומוציאים הן הזהב והן מרגליות והן ממון...והשלשים בעלי המקלות ובעלי חיפוש וסידור הבגדים למחר או בתוך שבוע או בתוך עשרה ימים גם הם ינוחו בתוך הבור העומד בחצר, הלא בעלי מקלות אחרים באו במרכבות החדשות" עד כאן תיאורו המחריד של הרב ויסמנדל זצ"ל ושם כתב שהוא שמע זאת מבעלי המקלות שכמה מהם הצליחו להטמן בתוך ערימות הבגדים של הנרצחים שנשלחו לגרמניה וכך נצלו בודדים ממש.

(עמוד 7)
ו. לפני זמן קצר סיפר לי מישהו שנסע בירושלים באוטובוס, והוא שמע מיהודי היושב מאחוריו שדיבר בהערצה גדולה על אבא ז"ל, ומתוך הדברים שמע ששמו של יהודי זה הוא ד"ר שינפלד, וכעת הוא גר בבית טובי העיר בירושלים, ואחרי שבררתי שאכן גר שם יהודי כזה, עליתי אליו וכשהצגתי את עצמי שאני בנו של רבי אליעזר לנדוי היה בהתרגשות גדולה.

הוא סיפר שהוא היה מאנשי מחתרת בבוכניה, והוא שמע מאקציה שצריכה להיות בקרוב, ולאחר שנודע לו שאבא דאג לאנשים שונים שיקבלו חותמות המאשרות שהם אנשים שצריכים אותם לשם עבודתם במפעלים, בקש הוא שאבא ישיג לו חותמת כזאת, ולאחר שאבא אמר לו שכעת אין באפשרותו לעזור לו, שאל הוא ביאושו א"כ מה עליו לעשות, אמר לו אבא תעשה כל מאמץ שבעולם ותסתתר באיזה בונקר, כי דע לך שלא נשלחים למחנות עבודה אלא למחנות השמדה, והוא כששמע מסמכות גדולה כמו אבא עשה בכל יכולתו להסתתר, ולא לקבל מה שאומרים שיותר טוב להתייצב מלהסתתר וכך הוא ניצל ונשאר בחיים, ואחרי שהוא היה גר כמה עשרות שנים בשבדיה הוא הגיע כעת לירושלים, הוא אמר לי שלעולם הוא לא ישכח את המסירות הנפש של אבא שכ"כ עזר ליהודים, ולו אף שלא עזר אבל הוא לא נרתע אף על הסיכונים שבדבר, להגיד לו את האמת לאן נשלחים אחבנ"י.

האקציה בבוכניה והצלת האחים הקדושים מבעלז

בפרק זמן זה הגיעו האחים הקדושים מרן אדמו"ר מהר"א מבעלזא ואחיו הגה'ק רבי מרדכי מבלגורייא זי"ע לבוכניה, לאבא נודע אז מראשי הגסטאפו שבעוד זמן קצר תהיה בבוכניה אקציה, וחלק גדול מהיהודים ישלחו למחנות השמדה, לאחים הקדושים הנ"ל לא היו עדיין תעודות המאשרות כי הינם עובדים במפעלים, ולכן דאג אבא להעביר אותם לגטו קראקא באמצעות מכונית משא, אבא דחס במכונית זו עוד כמה עשרות נפשות שהיו בלתי ליגאליים, בנסיעת הצלה זו הרגיש רבינו הק' שלא בטוב, אך לא הסתיר את הנאתו הגדולה שיהודים רבים ניצולים עמו.

כמה ימים לאחר מכן התחילה האקציה בבוכניה, קונדה והיינריך ימ"ש הודיעו לאבא כי בדעתם לעשות ביקור בבוכניה בזמן האקציה, וברצונם לאכול אצלנו בבית כמובן שכל הבית נהיה כמרקחת להכין את הארוחה החגיגית ר"ל.

ולאחר שמלאכי החבלה באו והתישבו לאכול והריקו כוסית אחרי כוסית, התחננו לפניהם אבא ואמא ז"ל שיתנו הוראה להפסיק את האקציה, ואחרי כמה כוסיות נענה קונדה לתחנוניה הבלתי פוסקים של אמא ונתן במקום את ההוראה להפסיק מיד את האקציה, ואכן לאחר מכן התברר שבמקום כמה אלפים שהיו צריכים להישלח לבעלזיץ, נשלחו כאלף יהודים הי"ד, כך נצלו חיי יהודים רבים.

לאמ"כ קרא לי אבא ובקש שאלך לתוך הגטו לביתו של הרה"ח ר' בעריל פרנקל ז"ל, לברר מה שלומו ושלום משפחתו, מסיבות שונות היו לאבא חששות כבדים לגורלו של רבי בעריל, זכורני שנרתעתי ואמרתי האם אין לחשוש שאכנס לגטו בעת כזאת [באותו הזמן עמד לנגד עיני המראה שראיתי דרך החלון, שתי עגלות עמוסת גויות של הנרצחים הי"ד שמתוכם זבו שלוליות של דם הנרצחים בדרכן לבית הקברות] אך אבא אמר כי האקציה נגמרה ואני יכול ללכת, ואכן הלכתי לביתו של רבי בעריל, ביתו היה נעול ולמרות הדפיקות העזות אף אחד לא פתח לי את הדלת, כי הם חשבו שהאקציה נמשכת, כשצעקתי את שמי פתחה לי אשתו את
(עמוד 8)
הדלת, ושם מצאתי ששלום לר' בעריל ולמשפחתו [עמם בבית היתה גם אחותו וילדיה שאחד מהם הוא הגאון הגדול רבי יחזקאל ברטלר שליט"א שניצל עם משפחתו ע"י אבא והגיע ארצה] רבי בעריל פרנקל ז"ל ניצל וזכה להיות מחותנו של מרן הגרי"ז מבריסק זצוק"ל כאשר בתו נישאה לבנו הגאון רבי רפאל סולובייצ'יק זצ"ל, בעת שישבנו שבעה על פטירתו של אבא ז"ל, בא הג"ר רפאל לת"א לנחם ואמר לי שהוא לא הכיר את אבא אישית אבל חש כי עליו לבוא מאחר שאבא הציל את אשתו ומשפחתה.

לא פעם שואל אני את עצמי אף שקונדה אמר לאבא בפסקנות שהאקציה כבר נגמרה, איך זה שאבא לא פחד לשלוח אותי לברר את שלומו של רבי בעריל, ולא חשש שמא יקרה ח"ו אסון, הרי עוד לא עברה השעה שניתנה רשות למשחית, ואכן בדרך ראיתי מכוניות משא של קלגסי הז'נדרמריה החוזרים מהגטו, וממש עד היום אין לי תשובה על כך, אבל זה היה אז המצב, אבא לא הסתכל כלל על עצמו וכל פעם שראה צורך היה נכנס לגוב האריות במסירות נפש שלא יתואר.

ולהמחיש מה זה מסירות נפש אצטט כאן סיפורו של מר קמיל המר הגר בת"א [בעל ביח"ר מזרוני גומי אויר כפר סבא] שהוא אחד מהניצולים הרבים שניצלו ע"י אבא ואת דבריו הקליט הסופר הרב משה גרילק שליט"א וכך סיפר "כמה ימים אחר גמר האקציה ב1942 בקראקוב, אקציה שחיסלה את הגטו הזה, ערכה המשטרה הנאצית צייד על יהודים שהסתתרו מחוץ לכתלי הגטו. היו אלה יהודים שבמסמכיהם חסרה החותמת העגולה של השלטונות הנאציים. חותמת המזכה לפחות זכות לחיים זמניים... המשטרה הנאצית עצרה יהודים רבים שהיה להם אישור, כמונו, לשהות בקראקוב. אך באותו יום הם דרשו מאיתנו שתהיה על האישורים שלנו גם החותמת המיוחדת הזו, למזלנו הרע, לא היתה - חותמת זו על המסמכים והאישורים שלנו. כי למעשה בעצם לא היינו זקוקים לה, כי לא היינו שייכים לגטו קראקוב. הרשעים בכל אופן אסרו אותנו, את כולנו.

הם עצרו בצורה כזאת בערך כ-50 יהודים שהיו להם היתרי עבודה ותעסוקה בקראקוב. כל אלה, ואני בתוכם היינו מועמדים להישלח לאושוויץ. מי שהציל אותנו לא היה אחר אלא השתדלותו של שמידט (שמידט' הוא כינוי לאבא ז"ל) - תוך שהוא מסכן את חייו.

הגיעה משאית משטרתית והעלו אותנו עליה. לבסוף נעצרה המשאית ליד בניין גדול, הראו לנו את הדרך למרתף. הדרך אליו היתה מאובטחת משני צדדיה על ידי ז'נדרמים צעירים, אשר הכו כל אחד מאתנו עם מקלות גומי, ובעטו בנו ללא רחם. אח"כ הגענו לפרוזדור שני, מואר באור קלוש. בסוף הפרוזדור נמצא המרתף, שהפך כעת לתא המעצר, בו היו עוד למעלה מ-30 יהודים... תאר לך שמונים יהודים, חלק מהם הכרתי וחלקם לא - וכולם אומללים. כי כולם הבינו שזה הסוף... האדם היחיד שיכול היה להגיש לנו עזרה מבחוץ, היה שמידט. וכו' ידעתי שבאותו יום הוא היה בקראקוב... קיוויתי שאיכשהוא דבר המעצר הזה יגיע לאזניו... זו היתה תקוותי הגדולה. וגם לאחי לצרה אמרתי בלחש: "אתם עוד תראו קיים סיכוי, ר' לייזר הוא פה, בקראקוב" ואם ידע הבנתי שהוא יסכן את חייו למעננו כפי שסיכן פעם אחר פעם את חייו כדי להציל אפילו יהודי בודד. חיי יהודי אחד, היו נחשבים אצלו כחיי חמישים או כחיי מאה יהודים.... בתוך תוככי לבי האמנתי שגם הפעם זה יקרה. אמונה שכזאת. ובעצם, כך זה קרה בפועל. מישהו הודיע לו טלפונית על המקרה שלנו. הוא באמצעות קשריו ההדוקים והשתדלותו הלוחצת הצליח לעצור את כל המערכת, נכנס פנימה קצין וקרא את העצירים הראשונים לבוא למשרדים בקומה
(עמוד 9)
עליונה, במטרה לרשום איתם פרוטוקול. בתור חמישי שישי עליתי גם אני אל המשרדים בקומה העליונה. ישב שם וואכטמייסטר בשם שהיה מוכר היטב ליהודים, והוא רשם בנוכחותם של כמה ז'נדרמים את הפרוטוקולים וכו'

ואז באותו רגע נתקלתי לפתע פתאום בשמידט... הוא נכנס לגוב האריות ממש! את ההתרגשות שלי עד כדי דמעות אי אפשר לתאר. הוא עמד על המדרגות בין המרתף לבין הקומה שלהם. הוא בא לבד, הופיע כמלאך משמיים מול עינינו!... ואמר שלא ילך לישון עד שלא ישחרר את כולנו ורצתי במהירות למרתף על מנת לחזור על דבריו של ר' לייזר. הנשים והגברים החלו לבכות מרוב שמחה בנופלם על צוארי, כדי להודות לי על הבשורה הטובה.

כפי שהתברר לנו לאחר מכן שמידט דן מראש על כל פרטי ההצלה שלנו עם קונדה ואנשיו והוא קיבל ממנו הבטחה שיסדר את הענין באופן רצוי. אולם שמידט עצמו היה אחוז פחד. נוכחותו של מפקד הז'נדרמריה היתה עלולה להשפיע לרעה על כל הענין. ברגע מסויים, אחרי מאבק פנימי עם עצמו, החליט שמידט להיכנס לבדוק את הדברים בעצמו. זה היה כמעט מעשה התאבדות מצידו. הבניין היה בניין המפקדה של הז'נדרמריה, ואסור היה לאדם זר להיכנס אליו. שמידט הופיע בעצמו במרתף בו היינו כלואים. כשהגיע מאחור, הרגשנו כולנו באינטואיציה את נוכחותו, ורגע אחד נעלם האי שקט האיום שלנו. כשהמפקד הבחין בו צרח: חוצפה גדולה של יהודי! והוא ציוה עליו לעמוד איתנו בשורה.

שמידט נטל על עצמו סכנה נוראה זו כדי לבדוק ולראות אם אנשי קונדה איתו סיכם, שידאגו לשחרר אותנו אכן הגיעו כדי להציל אותנו. לכן בא אישית למקום הזה.

לפתע גם שמידט נאסר. לקחו ממנו את התעודות שלו. הוא ניגש אלי ואמר: "אני חושב שאנחנו אבודים". אבל זה לא לקח הרבה זמן, ופתאום קראו לו והוא יצא... עוד היו אי אלו התייעצויות של הז'נדרמים עם אנשי הגסטאפו. אמנם שמענו את השיחות ביניהם אך לא הבינונו מהם הרבה. חיכינו לעתיד מעורפל מלאי חששות. אך פתאום הודיעו לנו שכולם יוצאים, שאנחנו משוחררים.

כשחזרנו בשלום לבוכניה הגענו שנים או שלושה מן הניצולים שהכרנו את ר' לייזר מקרוב, אליו הביתה. הבנו שמבצע ההצלה שלנו עלה לו הרבה כסף של שוחד. אמרנו לו: "לייזער, אנחנו יודעים שהפעילות שלך כרוכה בהוצאות רבות, וברצוננו לשלם לך עבור זה". הוא חייך את החיוך המקסים שלו נישק אותנו, הוציא בקבוק יין או יי"ש, שתינו לחיים והוא אמר: "זה שאתם בחיים, זה התשלום הגדול ביותר עבורי". עד כאן תמצית לשונו של מר המר.

ברצוני כאן להעיר שאף שבהתאם לעדותו של מר המר לא לקח אבא ממנו כסף, אבל יש לציין שמחלק גדול של ניצולים רבים הוא לקח, כי יהלומים ומתנות מיוחדות הם היו כלי זינו של אבא.

האפשרות הזאת שניתן לשחד את ראשי הגסטאפו בקראקא דלפה לגרמנים עצמם, בספר "קראתי ואין עונה", שמחברו ד"ר פוקס ז"ל כותב הוא בעמ' 101 שהתעשיין הגרמני הידוע "שינדלר" - שבתקופה הנוראה היה נמצא בקראקא- ביקר בבודפסט שם נפגש עם קסטנר וסיפר לו שבקראקא יש אפשרות לשחד את ראשי הגסטאפו.

(עמוד 10)
באקציה האמורה לעיל רצחו גם את סלו גריובר הי"ד, שהקים את המפעלים בהם עבדו יהודים רבים עבור הצבא הגרמני, גריובר נרצח לאחר שנתפס מתלונן בשיחת טלפון עם קצין צבא גרמני על כך שהגסטפו מערים קשיים בעבודת המפעל. לאחר מותו של גריובר נאלץ אבא להיכנס לעובי הקורה, כדי להחזיק את המפעלים, ואף יזם את הרחבתם והקמת מפעלים נוספים בהם עבדו יהודים רבים כאשר כתמורה לכך ניתנו להם חייהם לשלל, יהודים רבים נהרו לגטו בוכניה בכדי לקבל עבודה במפעלים מתוך ידיעה שעל ידי זה ינצלו חייהם. אבא החזיר את מרן מבעלזא ואחיו מקראקא לבוכניה, ודאג לאישור שמרן הק' הוא עובד במפעל במחלקת החייטות, וכן נרשם שם כעובד זקן אדמורי פולין הרה"ק רבי מטשחויב הי"ד.

כבר הזכרנו לעיל שהממשל הנאצי המרכזי של פולין היה ממוקם בקראקא [ולא בורשה] ולכן היו לאבא לפעמים ידיעות דרך קונדה באיזה מקום יהיו אקציות, ואבא באופן סודי היה מודיע לכל מיני מקומות, אם באופן ישיר אם בעקיפין על האסון העומד כפתח, כך שהרבה הרבה יהודים נצלו חיי שעה, לאחר שהיה להם שהות להסתתר ממלאכי החבלה, לאחר כתיבת הדברים סיפר לי מחותני הרה"ח שלום דוד הורוביץ שליט"א שהוא ואחותו הגב' ר. פינקסוביץ היו בגטו טרנוב ובשנת 42 באה אחותו ואמרה שהיא שמעה שרבי אליעזר לנדא הודיע שבקרוב מאוד תהיה שם אקציה וכל מי שיכול שיתחבא בבונקר, ואכן תוך זמן קצר היתה שם אקציה גדולה ושלחו את הנתפסים למחנה בעלזיץ ושם כולם נשרפו אך רבי שלום דוד ואחותו התחבאו בבונקר ונצלו, ושנה לאחר מיכן לאחר שהגטו בטרנוב חוסל סופית נשלחו הם לאושויץ וחייהם נצלו בנס.

כמובן שכל הפעילות הזאת עלתה הון רב כי במרוצת הזמן השוחד היעיל ביותר אצל הנאצים היה יהלומים, אותם היה אבא מעביר לקציני הגסטאפו הנ"ל במשך כל תקופת פעילותו התייעץ אבא רבות עם צדיקי הדור ששהו בגטו, עם מרן הרה"ק מבעלזא ואחיו, והרה"ק רבי ישעילה מטשחויב זצוק"ל ז"'ע ובאופן תדיר קבל את ברכתם, וודאי שזה היה הגורם המרכזי בהצלחתו.

אבא היה קשור לחמיו הסבא, הגאון הצדיק רבי לייזר טיפנברון זצ"ל, אשר היה גר בביתנו, וזכרני איך שאבא בא פעם מקראקא הביתה בלילה, ומיד נגש לסבא ואמר בהתרגשות גדולה שהוא היום לא הניח תפילין, משום שנאלץ היה להתעכב בקראקא ורק עכשיו בלילה היה יכול לחזור, הסבא הורה לו להניח תפילין בלילה, וזה מכבר נתקשיתי בהוראתו מהמבואר בשו"ע או"ח (סי' ל' סעי' ב) דאסור להניח תפילין בלילה ושם באשל אברהם (אותז') כתב הפרמ"ג "ויראה מי שלא הניח כל היום, תפילין ובבין השמשות נזכר מניחן. דד"ת לחומרא" הרי מבואר דאם נזכר בלילה ממש אינו מניחן, שוב מצאתי בספר מקור חיים [בעל החות יאיר] (סי' ל אות ב) דכתב דלפי מה שנפסק בשו"ע סי' ל' דלילה זמן תפילין אלא דרבנן אסרו להניח שמא ישכחם ויישן בהם דמסתבר שמי שנאנס להניח תפילין ביום, מניח תפילין בלילה, אך החו"י סיים דחלילה לפסוק כן הלכה למעשה משום דהפוסקים לא הזכירו את זה וש"מ דלא פלוג. ועיין בדובב מישרים ח"א סי' לג אות ב.

(עמוד 11)
וחושבני שאפשר שהסבא פסק לו כך, משום דלא להניח תפילין אצל יהודי יר"ש הוא אחד מהדברים החמורים, ולזה חשש שמא בזמן שאבא יהיה עוסק בהצלת נפשות, הדאגה שמא לא יניח תפלין ירפה אותו ממלאכתו, ולזה הורה לו להניח אף בלילה, וכדמצינן ברופא שהתירו לחלל שבת היכא דיש חשש שאם לא יתירו לו יתרשל. עיין שו"ת ציץ אליעזר חלק ח סימן טו אות יב.

סבא היה מגזע תרשישים - חתן נכדתו של הגאון הגדול רבי אביש'ל קאנר, ובמשפחתו התאחדו תורה וגדולה על שולחן אחד, המשפחה היתה עשירה מאוד, אשתו, הסבתא סאשה ניהלה את העסקים, היא הייתה בעלת חווה גדולה, פעם אחת יצא מבית המדרש וראה שנכדו רוכב על סוס, דבר שעשה לרבי אבישל עגמת נפש גדולה, מיד בא אל הסבתא סאשא, ואמר שאם בביתו יכול לקרות דבר כזה, אזי צריכים תכף למכור את החווה וכך נעשה.

הסבא רבי לייזר זצוק"ל נהג בפרישות עצומה, ולא התענין בדבר מחוץ לד' אמות של תורה ותפילה, היה גאון וצדיק גדול, בימי חול לא פשט את בגדיו לעלות על יצועו, ונרדם תדיר כאשר הוא לובש את בגדיו לרבות המעיל העליון והכובע, וזכרני שהייתי ישן בחדרו ראיתי איך שגם בשנתו לא פסק פיו מלמלל בדברי תורה, הוא הקפיד לכתוב את החידו"ת בדיו שהכין בעצמו [עיין בגמ' שבת (פ"ה,ב) דברי רבי חייא לר"ח ושם במהרש"א ד"ה א"ל ר"ח].

אספר עובדא שהיתה עמו ואשר ראיתי בעיני, המראה איזה ענק היה האיש, אחד מהרוצחים הגדולים שהיה בבוכניה היה נאצי בשם בוגוש ימ"ש, באחד מהלילות נכנס רשע זה לביתנו וצרח שמאחד מהחלונות בוקע אור דבר המהווה עבירה על צוו ההאפלה ששרר אז, הוא התפרץ לאחד החדרים וראה את סבא מעוטר בפאות ובזקן יושב ואוכל סולת [לאחר תענית שנהג בה באותו יום] הרוצח כשראה את את תואר פניו הקדושות של סבא עם הזקן והפאות, נרתע לאחוריו [בשנת תש"ב כבר לא היה בנמצא יהודים עם זקן ופיאות מאחר שהנאצים גזרו להורידם] הרשע התחיל לצרוח ולהטיח ולברך כלפי מעלה באומרו עכשיו נראה איפה האלוקים שלך, הסבא -בשמעו את ברכותיו של הרשע - התעלם ממנו לגמרי והמשיך לאכול את הדיסא והרוצח הזה שכ"כ הרבה שפך דמם של יהודים, הוציא את אקדחו והצמיד אותו לרקתו של הסבא, לא היה אז ספק בעינינו כי הוא עומד לירות בו מיד, אך הסבא לא התפעל ממנו כלל, ואף וידוי לא אמר, אלא המשיך לאכול את הסולת שלו כאילו הרשע אינו קיים כלל, דבר שלא יאומן, השגה כזאת, כי כל בן אדם במצב שכזה אוחז אותו שיתוק ואינו מסוגל לבלוע, ואז באותו רגע אמרה לרוצח בתו של הסבא, [דודתי מרת שאשי לב ע"ה] "אדוני האם אתה לא רואה בעצמך שאדם הזה הוא לא נורמלי", והרוצח עונה אחריה "כן כן הוא לא נורמלי וחבל לבזבז כדור עליו" הוא עזב אותו והלך לו.

(עמוד 12)
קרונות המוות על פסי הרכבת

הגרמנים, כשהיו שולחים את היהודים ברכבות למחנה ההשמדה, קרונות הרכבת לא היו של נוסעים אלא קרונות של משא עבור סחורות ובהמות, והעמיסו את אחב"י לתוך הרכבת בצפיפות רבה, ונסיעה שהיתה צריכה להתארך כמה שעות נמשכה לעתים ימים, הגרמנים פשוט השאירו את הרכבות בפסי רכבת צדדיים בצידי הערים למשך ימים שלמים כאשר האומללים היו שוהים בקרון הסגור בעמידה ולעתים אף בלא שום אוכל ומים, וכך כשהרכבת כבר הגיעה סו"ס למחנות כבר מתו רבים בדרך, ואף הנשארים כבר היו כחצי מתים, רכבות אלו מתוארות בספר "מן המצר" של הרב ויסמנדל זצ"ל [עמ' קעו] שאף הוא עצמו נשלח ברכבת כזו לאושוויץ וניצל כאשר קפץ מחלון הרכבת ונמלט על נפשו.

לפעמים הצליח אבא ז"ל להגיע אף אל הרכבות האלו, ולדאוג לאוכל ומים עבור היהודים הכלואים בהן, וזכרני כאשר הגיעה פעם רכבת כזו ממרחק רב ועצרה ליד בוכניה, קיבל רשות להעלות מצרכי מזון ומים לרכבת, ספרו אז כי הצעקות של האומללים ברכבת היו מחרידות ביותר.

לעיתים רחוקות היה אבא מצליח להוציא מן מהרכבת יהודים זכרני איך אבא בא הביתה וסיפר כי עלה על רכבת כזו בנסיון להוריד משם יהודים, ובשהותו ברכבת נסגרו לפתע הדלתות והרכבת החלה לנוע, ואבא בתוך התופת, וקרה נס שהדבר נודע לקונדה, והוא דאג לעצור את הרכבת ואבא ניצל.

סיפר לי שא"ב הרב אברהם משה כהן שליט"א, שפעם שאל את אבא, איך היה לו הכח והעוז להכניס עצמו בסיכונים כה גדולים, ענה לו אבא: "כשנכנסתי לגוב האריות ציירתי לעצמי, הנה אם בני קלמן היה נמצא שם, האם הייתי נרתע".

כשחוסל הגטו של קראקא והיהודים נשלחו למחנות ההשמדה, הסתתרו יהודים רבים בבונקרים, והנאצים למרות מאמציהם לא הצליחו לגלות את כולם, לאחר שוחד רב הצליח אבא-להוציא מהבונקרים כשבעים איש, והעביר אותם לגטו בוכניה וכך נצלו, אך דבר ההצלה המדהימה קיבלה פרסום רב, והדבר נודע לאחד מגדולי המרצחים בפולין שהיה מפורסם לשמצה קצין האס. אס ארמון געט ימ"ש מפקד מחנה פלשוב, פעולה זו כמעט וגרמה לאבדן כל משפחתנו ועל כך עוד יסופר להלן.

באחד מהבונקרים בקראקא ששרדו לאחר חיסול הגטו היו בחורים חסידי גור שהיו מופלגים בתוי'ש, חבורה מופלאה זו קראו להם "מתי'סובציס" [הרבה ספורים נכתבו עליהם בספרים שונים] הארי שבחבורה היה מתתיהו, הוא היה תלמיד הגימנסיה הגרמנית בוינה, ואחרי שהכיר את
(עמוד 13)
בוראו הוא ברח מבית אביו מוינה לישיבת יח"ל בלובלין ומשם לחצר הרבי מגור, והנה כשמו כן הוא, בזמן השואה יסד בכמה ערים בפולין חבורות של אברכים שנכנסו לבונקרים, אף שהיהודים היו אז עדיין בגטאות, סדר יומם היה כולו בעסק תורה ויר"ש תוך התעלמות מוחלטת מהנאצים וחוקיהם, הם היו "אלה שלא נכנעו".

אחר החיסול הגטו בקראקא הגיעו קולות מהבונקר שלהם להצילם וכאן אצטט את דברי הרה"ח משה שינפלד שליט"א הגר כיום בת"א ואחרי שניצל מגיא ההריגה הגיע ארצה והיה חתנן דבי נשיאה של אגודת ישראל הרב איצ'י מאיר לוין זצ"ל החוקר הידוע של השואה ר' משה פרגר ז"ל בספרו הצלת הרבי מבעלז הוצאת ישורון ירושלים שנת תש"כ מביא את דברי רבי משה שינפלד (עמ' 52) אשר זה לשונו "וברצוני לספר על מעשה שהיה, כאשר האדמו"ר מבלז נחפז לענין שבהצלה, אם כי ענין זה היה קשור בפעולה נועזת מדי. וגופא דעובדה כך הווה. בין הגטאות של בוכניה וקראקא הוצב קשר הדוק ומתמיד. בכל יום היו שיירות מצויות מטעם ה"בוידינסט" הגרמני. אנשי בוכניה היו נוסעים לסדר בקראקא עבודות שונות וכן שליחויות חשאיות. יום אחד הגיעה אלינו לבוכניה בשורה נוראה, שבגיטו קראקא נתגלה אחד ה"בונקרים" של חסידי גור וכמה מבין החברים והידידים שלי נתפסו ע"י הגסטפו. נוסף על כך נפלו אותו יום לכפות המרצחים אחדים מקרובי משפתת האדמו"ר מגור זצ"ל. השליח שהעביר אלי את ההודעה הזאת הדגיש, כי ודאי הדבר שביכולתו של קצין הגסטפו קונדה להציל את האנשים שנתפסו והוכנסו זמנית לבית הסוהר שבפנים הגטו. ומאידך לכולנו היה ברור, שהדרך היחידה לשחד את קונדה היא רק באמצעותו של ר' אליעזר לנדוי. מיהרתי איפוא להכנס לחדרו של האדמו"ר מבלז, להודיע לו על הסכנה ולבקשו להשפיע בנידון זה על מר לנדוי.

הרבי מבלז ציווה תיכף ומיד להזמין אליו את הנ"ל, והפליג בפניו בזכותם של הבחורים מחסידי גור. הופתעתי ממש לשמוע כיצד האדמו"ר מבלז מדבר בשבחם של קומץ הבחורים שלנו. אמנם ידעתי זאת עוד מהזדמנויות קודמות, כי הרבי מבלז נפגש עם כמה מהבחורים בזמן שהותו בגטו קראקא וכיבדם וחיבבם עד מאד. גם אני שנתמניתי על הצעירים שבחבורה עלה בגורלי להתקבל מתוך יחס מיוחד בחוגו של האדמו"ר מבלז. משהגעתי לגטו בוכניה קיבל אותי הרב מבילגורייא בכבוד גדול ובלתי רגיל. "באם אתה משתייך על אותה החברותא של בחורי גור, הרי מן הדין לקום בפניכם!" אמר הרב. אודה שהתביישתי מאד לשמוע דברים כאלה. ועתה זכיתי לשמוע דברי הוקרה והערצה שיצאו מפיו של האדמו"ר מבלז.

יש להגיד, שר' אליעזר לנדוי לא היסס אף לרגע. הוא קיבל כל גילוי של איזה רצון או משאלה מצדו של הרבי מבלז בתור פקודה ממש, שאין להרהר אחריה. לכן נחפז לצאת לקראקא בלקחו אתו "צידה לדרך", היינו מתנות נאות לשם מתן שוחד לראש הגסטפו. אלא שאיתרע מזלם של הבחורים שנתפסו. עוד באותו הערב נבהלנו כולנו מהבשורה המרעישה, שר' אליעזר השתדלן רב ההשפעה אצל אנשי הגסטפו, נתפס לרגל השתדלותו זו עבור אנשי "המחתרת החסידית", והמפקד הראשי של מחנה פלאשוב, הצורר הידוע לשמצה ארמון געט, איים עליו לתלותו באותו מחנה פלאשוב לעיני כל העצורים היהודים. אין לשער את עוצם המבוכה והמהומה שפרצו בגטו בוכניה, ברגע זה ראינו את עצמנו נבוכים ואובדי עצות. החרדה היתה כפולה ומכופלת. חרדנו מאד לגורלו של ר' אליעזר לנדוי, שסיכן את עצמו לקפוץ לתוך גוב האריות במטרה
(עמוד 14)
להציל מאחינו בני ישראל ותוך כדי כך הוא עצמו נלכד בפחי המוות. ונוסף על כך חשנו בפועל ממש, כי באם חלילה אין מעמד לשתדלן זה על אף כל ה"קשרים", הלוא כל עצם קיומו של מחנה העבודה בגיטו בוכניה היא בסכנה חמורה והכל מתמוטט חלילה. לכן אין תימה, שבגיטו בוכניה פרצו כולם בזעקה של רחמים ובאמירת תהלים בציבור. הרב הישיש מצ'חויב התפלל ובכה בדמעות שליש והצדיק מבלז נתייחד בחדרו ואיש לא העיז להיכנס אליו פנימה.

לא ארכו השעות ור' אליעזר לנדוי, חזר אלינו לבוכניה, לאחר שזכה לצאת חי מתוך מאורת חיות הטרף. אמנם פצוע היה בראשו ותחבושת כיסתה את פניו, אבל כל זה לא הוריד כלום משמחתו ומשמחת כולנו, על שהוא ניצל בנס מתחת לעץ התליה ממש. לצערנו קצרה ידו מלעזור ולהציל את קבוצת בחורי גור, אלה מסרו את נפשם על קדושת השם, והרוצח הנפשע והנתעב, געט הוציא ביחס אליהם את מזימתו. אבל חמתו לא שככה, משום שנאלץ בכל זאת לשחרר את האחראי למחנה העבודה בבוכניה, מר לנדוי. והלוא בהצלתו של האיש היתה כרוכה הצלתו של מחנה העבודה כולו, עכ"ל סיפורו של ר' משה שינפלד.

והנה על אף פעולותיו הכבירות של אבא היו גם אנשים ממורמרים שאבא לא הצליח להציל את יקיריהם ודבר הזה הוא טבעי ביותר כשהבעל או האשה או ילדיהם נהרגים שהנשאר לפליטה חושב שכן היה יכול להציל וזכורני כשבאנו ארצה התפלל אבא בת"א בבית הכנסת שבו התפלל יהודי בשם ע"ט ז"ל שבעת המלחמה ברח לרוסיה והשאיר את אשתו ואת ילדיו בגטו הוא היה מכיר טוב של אבא עוד מלפני המלחמה, והנה לאחר שהתחילו הרבה פליטי חרב לבוא ארצה ושמע על פעולות ההצלה של אבא וממשפחתו לא שמע כלום הוא הניח שנהרגו, הוא בא בטענות לאבא איך זה שאבא לא דאג להציל את אשתו וילדיו שהיו בבוכניה, הוא לא רק שלא רצה לשמוע את תשובתו של אבא אלא הפסיק בכלל לדבר עם אבא והציק לו הרבה מאוד והנה כעבור זמן הגיעה אשתו עם ילדיה האשה שכלל לא עלה על דעתה שבעלה הוא בחיים פגשה את בעלה כאן בת"א, אשתו ספרה לו שחייה וחיי ילדיה נצלו כמה פעמים ע"י אבא ורק בזכותו היא כאן, רבי עקיבא בא לפני אבא ובכה לפניו למחול לו על הצער שגרם.

נס ההצלה

הסייעתא דשמיא שהיה לאבא הייתה גם אצל מפקד הגסטאפו בבוכיה שאמבורג ימ"ש וזאת לאחר שהלה ראה את הקשרים שהיו לו עם ראשי הגסטאפו בקראקא, התחביב של הרשע היה לעלות על הרכבות הנוסעים שהיו עוברים דרך בוכניה לבדוק את הניירות של הנוסעים ולהתבונן בהם אם יש להם פרצוף יהודי ואם מצא שם יהודים היה מוריד אותם והיה מוביל אותם ישר לבית הקברות ויורה בהם למות, וזאת היה עושה אפילו כשהיה לו ספק אולי יהודי הוא ומעיז להציג את עצמו בתור גוי פולני, ובחסדי ה' הצליח אבא גם איתו ובאמצעות מתנות רבות נצלו חיי יהודים.

לפעמים היה אבא שולח אותי לביתו של הרשע להביא לו בשרים מעובדים ומשובחים, ולא אשכח את הפנים האדיבות והמחייכות של רוצח הזה אלי, ובצאתי ממנו היה מלוה אותי החוצה באומרו שאגיד לאבא שהוא מאוד מודה לו על המשלוח.

(עמוד 15)
הייתי אז קרוב לתריסר שנין והייתי בתוך הענינים, כשאבא היה נמצא בבוכניה נלויתי אליו בפגישות שהוא קיים עם גורמים שונים בגטו, וכשאבא היה בקראקא או כשהיה מאוד טרוד וקשה היה להגיע אליו, הייתי שומע את צרותיהם של האנשים, ומסרתי את דבריהם לאבא.

אנחנו היינו גרים על הדרך שמובילה לבית הקברות ויום אחד ראינו איך שרוצח זה הוביל בחורה לבית הקברות, אבא היה לא רחוק מהבית והצלחנו להזעיק אותו, אבא הספיק להגיע לבית הקברות עוד לפני שהרוצח הוציא את זממו, הבחורה עמדה כבר ממש בפתח הקבר הפתוח כדי שעם היריה תיפול ישר לתוכו, הרוצח הסתכל על אבא באומרו בחיוך: "אלה לא אנשים משלך היא לא יהודיה אלא פולניה". אבא ראה אותה איך היא עומדת ורועדת וראה בחוש שהיא יהודיה הוא נעמד בפני איש הגסטאפו ואמר לו: אדוני אין דומה לך בהבנת פרצופי אנשים הנה אתה הורדת אותה משום שהיא יהודיה ואני בטוח שאתה צודק היא יהודיה, והנה האומללה כששמעה זאת זעקה: "אני גויה ולא יהודיה" החנופה שאבא החניף לו הועילה, ואבא בקש ממנו לבוא אתו הצידה ואחרי תחנונים נענה לו לעזוב אותה, אך בתנאי שהיא תודה לפניו שהיא רימתה אותו והיא יהודיה ולא גויה.

אבא נגש אליה ואמר לה בהתרגשות גדולה באידיש, "שמי אליעזר לנדוי אני רואה שאת יהודיה קבלתי הבטחה שאם תודי שאת יהודיה הוא ישחרר אותך" אבל הבחורה בפחדה התעקשה ועמדה על שלה כי היא גויה ולא יהודיה וככל שאבא עמד והתחנן והפציר בה שתודה כך היא התעקשה יותר ויותר ועמדה על שלה, הרוצח איבד את סבלנותו וכשהוא מחזיק את אקדחו הטעון בידו צרח הוא על אבא "עליך מיד לזוז מכאן"! ואבא זצ"ל לא ויתר ובקש ממנו שיתן לו עוד דקה לשכנע אותה, ואז הסתובב אבא אליה התפרץ בבכי מר למה היא עושה לעצמה כך, היא נשברה ונפלה לפניו בבכיות וזעקה, אני יהודיה ולאחר שהיא קמה והודתה לפני הרוצח שאכן היא יהודיה ובקשה ממנו סליחה שחרר אותה הרוצח [וכמובן שלאחר מכן קיבל על כך משלוח מנות נאה].

את הסיפור המדהים הזה שמעתי בעצמי מאבא זצ"ל וגם מן הבחורה בעצמה, ולא אמנע מלהעיר כאן: בתקופה ההיא כבר נהרגו מיליוני יהודים בפולין, דם יהודים נשפך כמים, המות היה ענין של כל יום וחייהם של אנשים לא היו שוים כקליפת השום, באופן טבעי מתפתחת בתקופה שכזאת קהות חושים כלפי נפשו של יחיד, מדהים להיווכח כי אצל אבא היה הזעזוע והחרדה לגורלו של כל יחיד ויחיד בין אם הכירו או לא כאילו הוא האדם היחידי והראשון הנתון בסכנה כיצד לא היסס לרגע לרוץ במעלה ההר לבית הקברות להתחנן אל מול אקדחו של הרוצח על נפשה של נערה שמעולם לא ראה אותה ואף לא היה ברור כי היא יהודיה ולבכות לפניה בדמעות שליש שתודה ותציל את חייה, חושבני שבמעשה זה הוא הגיע לדרגה גבוהה ביותר ומי יודע אם לא בזכות זה זכה הוא ומשפחתו להנצל מן המלחמה בשגם בעקבות סיפור זה נסתבב נס ההצלה וכפי שיסופר להלן.

לאחר ששוחררה הבחורה הוכנסה אלינו הביתה, ואמא ע"ה השקתה והאכילה אותה, היא נשארה אצלנו כמה ימים עד שאבא סידר לה רשיון עבודה, דבר זה היה רגיל אצלנו שאנשים שאבא הציל את חייהם דרו בביתנו במשך תקופה עד שקבלו רשיון עבודה במפעלים שנתן להם את הזכות לחיות, בנוסף לכך היה בבית גם בונקר שבו התחבאו אנשים שהיו מבוקשים על ידי הנאצים, ונציין את אחד האנשים שהתחבאו בו ה"ה רומק אניספלד שהיה מאנשי המחתרת בקראקא
(עמוד 16)
והנאצים חפשו אחריו ואכן הוא ניצל ע"י אבא וזכה לעלות לארץ (עם הזמן החליף את שמו לניר גד ונתמנה ע"י משרד החוץ לשגריר באחת מארצות אפריקה).

לאחר מספר ימים קבלה הבחורה עבודה במזכירות אחד המפעלים, אולם זמן קצר לאחר מכן היא נעלמה לפתע ולא השאירה אחריה שום עקבות, זכורני כיצד נכנסנו אבא אמא ואני למנהל המפעל בו עבדה הרה"ח ר' מנדל בלום הי"ד [אביו של ר' מאיר בלום הי"ו מת"א] לשם נקראו אנשים שונים כדי לברר מה עלה בגורלה, גם המשטרה היהודית הוכנסה לעניין ואולם כל הבירורים לא נתנו תוצאות.

באותה תקופה חלה הרעה משמעותית במצב וכך היה המעשה, כאמור לעיל אבא הוציא מקראקא לאחר חיסול הגטו כשבעים איש והעביר אותם לגטו בוכניה, הדבר נודע למפקד האס.אס ארמון געט ימ"ש וזה נגרש כים לא נח ולא שקט ושלח את סגנו לגמור עם אבא את החשבון, הרוצח הגיע למשטרה היהודית בבוכניה ופקד עליהם לאסוף את שבעים האנשים שהגיעו מקראקא ולאחר מכן לקח את אחד השוטרים היהודים [ר' נפתלי רפס ז"ל] ועמו הלך לביתנו כדי לעצור את אבא ולהביאו לידיו של געט. הם באו מאוחר בלילה לבתינו והרוצח צוה על אבא להתלבש מיד ולבוא עמו, אמא ע"ה ראתה את המתרחש ופעלה מיד, היא נצלה את הזדמנות כשהרוצח דבר עם אבא קמה מהמטה וקפצה דרך חלון ורצה להזעיק עזרה.

אבא התלבש וביקש מקצין האס.אס להכנס לשירותים, ולמרבה הפלא הרשה לו את הדבר, אבא לא היסס ונמלט מיד מן השירותים לרחוב, לאחר כמה דקות התעורר הרוצח משלותו וצעק לו כי עליו לצאת מיד, משפתח את הדלת וראה כי אין איש בפנים נתמלא חמה ופקד עלי ועל אחותי חנה תתי' [כיום הגב' חנה שטיינברג מת"א אשת הרה"ח ר' אברהם שטיינברג הי"ו] שעלינו לבוא מיד אתו התחלתי להתלבש, הרוצח רצה שאתלבש יותר מהר אבל לא יכולתי, הוא הרביץ לי במקלו ואחרי המכות רעדתי כ"כ חזק עד שלא הייתי כלל מסוגל להתלבש, אחת מבנות המשפחה באה לעזרתי והלבישה אותי.

הרוצח הכניס אותי ואת אחותי לתוך מכוניתו ונסע לכוון הבית הקברות הייתי בטוח שהוא לוקח לרצוח אותנו שם בבית הקברות ומתוך בכי אמרתי בפולנית לאחותי הנה עוד מעט הורגים אותנו, ואחותי חנה שהיתה בת תשע: מראה לי את האצבע שלה ואומרת: "אני אתן לו את הטבעת היפה שלי", [מזה אפשר ללמוד עד כמה השוחד של נתינת טבעות שאבא היה נותן לרוצחים היו מוטבעות בתוך נפשנו, בתוך נפש ילדיו] לאחר שהשוטר ר' נפתלי רפס העיר לו שהכוון הוא מצד שני, הסתובב הרוצח ונכנס עם האוטו לחצר המשטרה היהודית שם הלילה האיר
(עמוד 17)
כיום באמצעות הפרוז'קטורים הוא צוה עלי לעמוד על יד הקיר ושם כבר עמדו כמה אנשים כשהם צמודים לקיר מהם שמעתי שהם מניצולי השבעים של אבא ובמשך הלילה אספה אותם המשטרה היהודית והובא לכאן ואמרו שכנראה בתוך זמן קצר יוציאו את כולנו ח"ו להורג.

בינתיים אמא שקפצה מהחלון לרחוב רצה לכוון מפקד הגסטאפו שאמבורג, כשראה אותה שוטר פולני כשהיא רצה בלילה ברחוב, רצה לירות בה אך ניצלה כשהיא צעקה שבאו שודדים מזוינים לביתה והיא ברחה מהם, היא בקשה ממנו שיקח אותה למפקד הגסטאפו ואכן היא הגיע אליו והתחננה שיציל את אבא (אז היא לא ידעה על בריחתו של אבא ועל כך שאנחנו נלקחנו במקומו) והנה כשאנחנו ע"י הקיר רואה אני את מפקד הגסטאפו שאמבורג בא וצועק "ואס איז דאס" הוא נכנס לחדר ומזמין את הקצין האס. אס אליו ובא בטענה איך הוא נכנס לגטו ועושה פעולות משטרתיות בלי להודיע לו על כך, אחרי דו"ד אמר לו מפקד הגסטאפו שעליו לעזוב את המקום. כידוע הסמכות של הגסטאפו היתה גבוהה יותר מהאס. אס. שוחררנו ועלינו לחדרו של מפקד המשטרה היהודית לישון אצלו, גופי כ"כ רעד עד שמאן דהו החזיק אותי בכל כוחו בחשבו שעי"ז אפסיק לרעוד, אחרי הספור הזה קרא קונדה לאבא ואמר לו שעליו לעשות הכל לעזוב את המקום ולהתחבא כי אין מנוס מהרוצח געט ובתוך זמן קצר יוציא הוא לפועל את זממו.

אבל מה' התשועה ומיד התחילו ישועות מקיפות, לאחר זמן שיהדות העולם חפשה דרך להוציא מגיא ההריגה את קדוש ה' מהר"א מבעלזא זי"ע בא אלינו קצין גבוה של הצבא ההונגרי ומסר לאבא איגרת אשר בו נאמר "החלטנו להציל את הרבי בכל מחיר, השליח הוא איש מהימן, מכם דרושה מסירות נפש, כי בלעדכם לא יצליח שום דבר לסדר, הוא מסוגל למצוא את הדרך - ולעבור את הגבולות ועליכם לסדר הכל עד היציאה" על החתום שטרן ושלאגע.

ובאותו הזמן ממש הופיעה גויה ולאחר שהיא התישבה על הרצפה היא הוציאה מתוך נעלה מכתב אשר בו פרטי הצלה איך לעבור רגלי את הגבול מפולין לסלובקיה באמצעות גויים מבריחי גבול היודעים טוב את הדרך, ולתדהמתנו התברר שהיא שליחה של הבחורה האמורה לעיל שנעלמה בלי להשאיר עקבות, וזהו הסיפור המדהים: היא הייתה ארוסתו של ר' בן ציון קאלב מעיר קייסמרג במדינת סלובקיה, ולאחר שהנאצים כבשו את פולין עשה הוא מאמצים להביא את ארוסתו למדינתו ואחרי שלש שנים הצליח הוא [בעזרתו הגדולה של הגה"צ ויסמנדל זצ"ל] להכיר מבריחי גבול ושלח אותם לארוסתו, ואכן היא נסעה מהעיר שהייתה נמצאת בה לבוא למקום קרוב לגבול סלובקיה ולעבור את הגבול, ולשם כך היא הייתה צריכה לעבור דרך בוכניה, אבל שם למזלנו הוריד אותה מהרכבת מפקד הגסטאפו ככל המסופר לעיל וכששוחרה ע"י אבא שמרה את דרכה בסוד כמוס וניסתה שוב לעשות את המאמץ ולעבור את הגבול וה' הצליח בידה והגויה נשלחה לתת לנו את פרטי הביצוע של הבריחה המסוכנת שהיא עברה.

שני אשנבי ההצלה הובאו לפני מרן מבעלזא והגה"ק מבולגרייא הרבי בחר להמלט באמצעות הקצין ההונגרי תכניתו של הקצין היתה להלביש את הנוסעים עמו במדים של קציני הצבא הרוסי ולהובילם במכוניתו להונגריה אשר שם היה מחנה גדול של שבויי מלחמה רוסיים במכונית היה מקום לשלשה אנשים, אבא שעוד לפני המלחמה היה חסידו של הרה"ק רבי ישעילה מטשחויב הי"ד נכנס אל הקודש פנימה והציע לו לנסוע במכונית של הקצין ההונגרי אך הוא סירב באמרו שאינו רוצה לעזוב את בנו וילדיו, לכן הצטרף כשלישי לנסיעה עם האחים הקדושים מבעלז משמשו של הרבי.

(עמוד 18)
אבא החליט לקבל את התכנית שהביאה אותה הגויה ולעבור עם משפחתנו את הגבול לסלובקיה באמצעות מבריחי הגבול. אך הוחלט ששני אנשים צעירים ינסו לעבור את הדרך שהייתה נראית מאוד מסוכנת, נבחרו שני בחורים אמיצים שהם משה שינפלד ורומק אניספלד איש המחתרת היהודית שנזכר לעיל, הם נסעו לעיר זאקובנה כדי לעבור דרך ההרים את הגבולות, אחרי יומים כשאבא ואמא לא היו בבית שמעתי דפיקות בדלת כשפתחתי אותה ראיתי מחזה שלא אשכח אותו: רומק האיש הגבוה והחסון עמד לפני חוור כקיר ואמר כדמעות: "זה כפוט, הניסיון נכשל לגמרי", אחרי לילה של הליכה דרך הרים גבוהים הצליח הוא ור' משה לעבור את הגבול הפולני ולעבור את הגבול לסלובקיה אך הם נתגלו ע"י שומרי הגבול הסלובקי שירו עליהם, ומשה שינפלד נהרג, אך הוא קפץ לתוך התהום וברח מפניהם וחזר לביתנו.

למעשה נתברר לנו אח"כ כי משה שינפלד לא נהרג ולא נפגע כלל, אלא שהרה"ח משה שינפלד שליט"א [המפורסם בפקחותו ושנינותו] כשירו עליו נפל ארצה ועשה את עצמו כמת, הסלובקים הארורים עברו לידו אך הוא לא הניע אבר, ולאחר שהיו בטוחים שנהרג, הסתלקו מהמקום, ור' משה הצליח אחר כך לעבור את הגבול והגיע לסלובקיה, ומאז שניצל והגיע ארצה מנעים הוא בקולו בתפילות ימים הנוראים בחצרות מרנן אדמורי גור.

לאחר התיעצות עם צדיקים החליט אבא שלמרות הנסיון הכושל, עליו להמלט בדרך הנ"ל כי אין ברירה אחרת מאחר שהקרקע בוערת תחת רגליו כפי שסופר לעיל, אבא החליט לספר לקונדה על בריחתו, וזאת מאחר והנסיעה ברכבת של כל המשפחה שלכולם יש תווי פנים יהודיים היתה מעשה מסוכן, אבא הניח שגם אם חלילה ניתפס יוכל קונדה לסייע בשחרורנו, להפתעתו היה קונדה מרוצה מבריחתו ואף גילה לאבא את קלפיו: "תראה" אמר קונדה "אתה יודע מה אני עשיתי בשבילך וזאת משום שאני יודע מזמן שאנחנו מפסידים את המלחמה ואתה שכ"כ הרבה עשית בשביל אחיך היהודים תזכור אותי ואחרי המלחמה תעיד איך אני עזרתי איפה שיכלתי לעזור", אבא ניצל את חששותיו של הרשע וביקש ממנו כי ידאג לשמור על יהודי בוכניה שלא ישלחו למחנות השמדה, קונדה הבטיח אז לאבא כי ישתדל למנוע את חיסול הגטו, וגטו בוכניה לא יחוסל אלא אם כן יקבל פקודה מפורשת על כך מברלין.

אבא ניצל עד תום את פרידתו מקונדה ואמר לו הנה אני משאיר בגטו בוכניה משפחה גדולה שלי ואני רוצה להכיר לך את אחותי המבוגרת ממני שתוכל באמצעותך לעזור למשפחתי ולעוד יהודים ולאחר שהוא הסכים הציג אבא אותה לפניו.

לילה לפני הבריחה נפרד האבא בבכיות מהרה"ק רבי ישעלה מטשכוב הי"ד, מעמד הפרידה היה מרטיט, הרבי הישיש הדליק שני נרות ולווה את האבא החוצה כשהוא מחזיק שני נרות דולקים בשתי ידיו הקדושות, לפני כן אני קבלתי מהרבי הק' סגולה לשמירה. חתיכה קטנה משרוולו של אביו מרן הרה"ק הדברי חיים ז"'ע מצאנז. למחרת נסענו ברכבת עד לעיר זאקופנה ובחסדי ה' דרכינו צלחה ועברנו בלילה את הגבול רגלי דרך הרי הקרפטים ובחסדי ה', כשפינו לא הפסיק למלמל בכל הדרך הקשה את הסגולה הידועה "לוי יצחק בן שרה סושע" הגענו לסלובקיה בשלום.

קונדה קיים את הבטחתו ואחותו של אבא מרת שינדל ע"ה המשיכה את דרכו של אבא, צדקת זו הצילה מהגסטאפו יהודים רבים ואחרי בריחתנו, ניהלה היא את מסלול הבריחה ודרכה נצלו הרבה יהודים שעברו את הגבול לסלובקיה והס"ד הייתה גדולה משום שדרך מבריחי הגבול
(עמוד 19)
נוצרו דרכים נוספות לעבור את גבולות פולין לסלובקיה ובמרוצת החדשים הבאים עברו לסלובקיה מאות משפחות שנמלטו מהגטו, דודתי מרת שינדל עצמה אף היא ברחה מן הגטו, בשלב מסוים הגיעה ארצה ונישאה בזו"ש לשר התורה כקש"ת אדמו"ר מאוז'רוב זצוק"ל.

גם אתרי שדודתי ברחה מהגטו ועברה את הגבול קיים קונדה את הבטחתו לאבא בדבר קיום הגטו של בוכניה, ולזה היה הרבה זמן ליהודים להינצל בדרך האמורה לעיל אבל סופו של הגטו הגיע והיהודים שם נהרגו על קידוש ה', ראיתי בספרי חוקרי השואה שמציינים שגטו בוכניה היה אחרון הגטאות שהושמד ביניהם ר' משה פרגר בספרו "אלה שלא נכנעו" עמ' 316 חוקרים אלה לא טרחו לדעת את הסיבה למה דוקא גטו זה נשאר הרבה זמן אחרי כל הגטאות בפולין.

בית צדיקים יעמוד

כמסופר נסע מרן מבעלזא עם פמליתו בתור שבוי מלחמה רוסי להונגריה, ידוע ומפורסם סיפור הניסים הגלויים שנעשו לו בדרכו ורבות נכתב על זה בספרים בענין, סופר גם על חלקו של אבא זצ"ל בפעילות להברחת הרבי [ואמנם יש לציין כי חלקה של אמא ע"ה היה רב בענין] ולא נכפלו כאן הדברים, אך יש להעיר כי עיקר זכותו של אבא זצ"ל אינו מתמקד בהברחת הרבי מהגטו כי אם באחזקתו בגטו במשך למעלה משנתיים, אבא דאג לכך שהרבי זצ"ל מבעלז וגם הרה"ק הישיש מטשחויב היו רשומים כפועלים במפעלי החייטות, ורישום זה היה בו סיכון רב, הרבי היה כידוע חלוש ביותר ולא היה כשיר כלל לעבודה, מקום עבודה במפעלים היה סם החיים ורבים רבים חכו בכליון עינים לאשור כזה, וסכנה רבה היתה ברישומם כפועל במפעלים, הן מצד הגרמנים והן מצד בני גזע ישראל שבמצב ששרר בגטו היו בהם גם בבחינת חלבנה וד"ל, בנוסף להחזקתם במפעלים דאג אבא לכלכלת ביתם במשך תקופת שהותם בגטו, כאמור לעיל.

בבוכניה היה הרה"צ רבי שלמה הלברשטם זצוק"ל בנו של מרן כקש"ת אדמו"ר רבי בן ציון מבובוב הי"ד שהיה אז אברך הוא היה מגיע רבות לביתנו להתייעץ עם אבא על המצב ועל הדרכים שיש לנקוט בזמנים השונים, הוא ניצל ועבר את הדרך לסלובקיה האמורה לעיל ולאחר המלחמה הגיע לארה"ב ולאחר שהוא מילא את מקום אביו הקים מעפר את בית בובוב.

וכאשר כ"ק האדמו"ר רבי שלמה מבובוב זצוק"ל בא ארצה לפני מספר שנים נערכה לכבודו בבת ים קבלת פנים המונית וקהל רב עבר בסך לקבל את ברכתו של הרבי, בין המון הקהל היה גם אחי הרה"ח צבי לנדוי הי"ו וכשאחי הושיט לו את ידו אמר לרבי מקורבו הרה"ח יהושע ביטרמן הי"ו: "האיש הוא בנו של רבי אליעזר לנדוי" כששמע זאת הרבי הישיש קם ממקומו והחזיק בחזקה את ידו של ר' צבי ואמר: "איי האבא שלך ז"ל הציל אותי האבא שלך הציל אותי, כל חצר בובוב שאתה רואה הוא רק מכח אביך".
כך זכה אבא בזכות המופלאה מלבד הצלת אלפי בני ישראל אשר כל אחד מהם הוא עולם מלא, ששני הבתים הגדולים עמודי עולם בישראל, חסידות בעלז וחסידות בובוב, קיימים הודות למסירות נפשו הגדולה של אבא ז"ל.

הנה הרבה יותר ממה שכתוב כאן היה שם, אבל הקפדתי לכתוב רק מה שעיני ראו, או שציטטתי עדים נאמנים בהם גדולי ישראל ואוסיף כאן עוד עדויות (ראה להלן בפ"ב הדברים שאמר כ"ק מרן אדמו"ר מבעלזא על אאמו"ר).

(עמוד 20)
לסעודת הבר מצוה של אחי צבי הי"ו בביתנו בת"א, הגיע הגה"ק מבילגורייא זצוק"ל ונתן לו חומשים שעל אחד מהם כתב, וזל"ק "דורון דרשה ומיטב ברכותי ליקירי המופלג כמר צבי נ"י, בן ידיד נפשי הרה"ח העסקן הדגול אשר נשא נפשו להצלת ישראל היחסן וכו' מוהר אליעזר הלוי לנדא הי"ו".

אצטט כאן ממכתב שקבל הגאון רבי שמחה בונם ערענפלד שליט"א גאב"ד מטרסדורף חבר
מועצת גדולי התורה באה"ב שהיה בביקור באה"ק תאריך המכתב הוא משנת תשי"ט, וכותב אליו חמיו הגאון רבי שמואל זלטנרייך זצ"ל אבד"ק טשקאוע בגליציה, ובין השאר הוא כותב לרבי שמחה בונם: "אם יש ביכלתך עוד לבקר אחד אשר יש לנו התחייבות עליו מימי הזעם והשמד, ולומר לו שיש לך פקודה ממני לבקרו ולפרוס שלומו ה"ה מוה' אליעזר לנדא, וכו' ותאמר לו שאני כתבתי לך שכדאי לבקרו, ולהכיר את האיש אשר עשה נצורות וגדולות ממש ממש במסנ"פ לטובת אחבנ"י והציל הרבה הרבה נפשות ישראל ממש ממיתה משונה ע"י הנאצים ימ"ש - אשרי חלקו בעוה"ז ובעוה"ב, כי אני הייתי שם בזמנים הללו במדינה של גהנום, ואני זוכר תמיד את עשייותיו לטובה ולברכה".

ברצוני להוסיף שבמשך השנים יצא לי לפגוש בדרך אקראי המון אנשים בארץ ובחו"ל ובעיקר באה"ב, כששמעו שאני בנו של רבי אליעזר לנדוי, ספרו לי כי את חייהם חבים הם לאבא ז"ל שע"י פעליו נצלו והדברים חזרו על עצמם פעמים רבות ולכך לא תמיד טרחתי להתענין בפרטים, בירושלים ישנה חברה "מוזס חשמל" שבראשה עומד רבי אליעזר מוזס הי"ו פגשתי אותו כשביצע את עבודת החשמל במלון רמת תמיר תוך כדי שיחה הוא הבין שאני בנו של רבי אליעזר, ואז נרתע ואמר לי אבא שלך הציל אותי ממות לחיים! ומפני הרגילות של הדבר לא טרחתי לשאול אותו פרטים על דבר הצלתו, כעת בזמן כתיבת שורות אלו החלטתי לשאול את היהודי הזה הגר בבית וגן פרטים על הצלתו, הוא אמר לי שהוא יצא מחוץ לגטו קראקא [ספור שהוא למעלה משישים שנה] ונתפס והוכנס לבית הסוהר של הגסטאפו במונטלופי שממקום זה לא היה לו כל סיכוי לצאת חיים, אבא שלא הכיר אותו הוציא אותו וכך ניצלו חייו, ואחרי המלחמה יצא לאה"ב ומאז לא ראה ולא שמע על אבא כלום.

מסופר כאשר הגה"ק מבולגרייא התכונן לאחר שהמלחמה נגמרה לצאת לביקור באירופה, הוא שאל את אחיו מה אוכל להגיד לאחינו בני ישראל, השיב רבינו הק', "תאמר ליהודים כי אותו הרשע התכוון לכל אחד ואחד וכל יהודי שנשאר חי, שני מלאכים שמרו עליו" והנה לאבא היו לא רק שני מלאכים אלא הרבה הרבה שליוו אותו, המלאכים שהיו שלוחים של רבינו הק' מבעלז ושלוחים של גדולי וצדיקי הדור שהיו שם בתוכנו, מלאכים שהיו שלוחם של אחב"י המעונים והמיוסרים, וביותר המוני המוני כתות מלאכים שנבראו מכח המצוה שאין למעלה ממנה שאבא זצ"ל קיים באופן עילאי בשלמות, השליך את נפשו בלי שום חשבונות כלל וכלל והצליח להציל המונים מאחב"י, הם הם אשר לווהו ונווטו את דרכו להצליח אצל הרוצחים השפלים באופן שלא ניתן להאמן, ושהנס היה שהכל נעשה באופן טבעי באמצעות שוחד וכמ"כ שמשמים הוכנס לראשם [וכנראה עוד בתקופה הראשונה של המלחמה אף שאז היו לגרמנים רק ניצחונות] שהם מפסידים את המלחמה ועליהם לדאוג מה יהיה אחרי מפלתם.

(עמוד 21)
פרק ב

כאמור נצלנו בחסדי ה' ועברנו את הגבול הפולני והגענו בשלום בחודש סיון תש"ג לפרשבורג עיר הבירה של סלובקיה אולם גם אותו מקום היה אז בחזקת סכנה - אף שהיהודים שם הסתובבו באופן חפשי - כי ממשלת סלובקיה היתה הכי אנטישמית בין מדינות אירופה שלא נכבשו ע"י הגרמנים כיבוש מלא, עוד בשנת תש"ב הסכימה הממשלה הסלובקית לדרישת הגרמנים להעביר לרשותם את יהודי סלובקיה ומפקד האס. ס. ויסלציני' נשלח ע"י הימלר ימ"ש לבצע את הרצח, בשנת תש"ב הוציא הרוצח מעל 57,000 יהודים מסלובקיה למחנות השמדה בפולין.

אך הצדיק רמ"ד ויסמדנדל זצ"ל הצליח לשחד את הרוצח בחמישים אלף דולר ואחרי שהוא קבל בשני תשלומים הסך הנ"ל הפסיק את הרציחות למשך שנתים "וממחרת יום כפורים זה תש"ג עד מחרת יום כיפורים תש"ה - עד בלבול מלחמת הפרטיזנים - היתה המנוחה הזאת ממסעי הגירוש קימת בסלאוואקיא", מן המיצר עט' סב ד"ה ובמחרת.

הגאון רמ"ד למד את הדבר שאפשר לשחד אפילו רוצחים כגון אלה, מקל וחומר וכך הוא כותב: "פגשתי בשוק את ד"ר אבעלעס וסיפר לי שאיש יהודי מפרשבורג יצא מן מסע הגירוש לחירות בהשתדלות וויסליצעני בעצמו ע"י סרסרות... בנתינה של איזה חפצים שוים כסף - ולא כסף רב. אמרתי בליבי אם לוקח שוחד עבור יחיד למה לא יקח עבור רבים" (שם עמ' מד).

ואחרי הצלחתו הכבירה של צדיק זה במשימה זו, כמה קולעת היא הגדרתו שכתב "שני דברים למדתי באותם הימים שיש כח למעות ויש כח לדמעות. שם עמ' סג ושם בעמ' פ"ג כותב הגרמ"ד ליהדות העולם בדרך רמיזה "ב"ה הצלחנו לבטל את הגירוש פה דהיינו ע"י הרפואה שנתן יעקב אבינו לעשיו הרשע, ע"י שעברו שרים גדולים על "לא תקח".

לכן היה זה טבעי ביותר שאבא והגרמ"ד זצ"ל, אשר דרכם היתה כ"כ משותפת, שבפגישתם הראשונה נפלו וחבקו זה את זה מתוך בכי מר, ולאחר מכן הסתגרו שניהם לשעות מרובות ודנו באפשרויות הצלה.

נשארנו בפרשבורג כמה ימים וזכיתי ללון בחדר אחד עם הצדיק [ביתו הקבוע היה בניטרא] ושם ראיתי את עבודת הקודש שלו, הוא דאג למבריחי גבול שיעבירו אותנו מסלובקיה למדינת הונגריה ואחרי לילה שלם עברנו רגלית את הגבול והגענו לתחנת הרכבת ג'יער שהיא עיר הספר בהונגריה וכאן נקלענו לצרה גדולה.

לפי התכנית היה על המבריח לקנות עבורנו כרטיסי רכבת ולהעלות אותנו על הרכבת שנוסעת לעיר הבירה בודפסט אולם הגוי נכנס לפניקה לאחר שראה שיש במקום הרבה שוטרי גבול הוא נטש אותנו ונשארנו לבד, וכמובן שלא ידענו מלה הונגרית, אבא ז"ל לא איבד את העשתונות ולאחר שהתישבנו על ספסל במקום, הלך לתחנה לראות אולי הוא יקנה בעצמו את כרטיסי הרכבת הוא נסה לדבר שם גרמנית אבל הם ידעו רק הונגרית, אבא חזר ואחרי הערכת המצב עם אמא ע"ה הם העריכו שאנו כאן בסכנה גדולה כי אפילו אם אבא יצליח לקנות את כרטיסי הרכבת, איך הוא ידע לעלות על הרכבת שנוסעת דוקא לבודפסט הלא יכולה להיות דרך הפוכה שח"ו הרכבת תבוא מבודפסט ונוסעת לסלובקיה או אפילו לפולין, השהייה שם היתה מסוכנת
(עמוד 22)
ביותר וכל רגע היה חשש ששוטרי הגבול שהסתובבו בתחנה יבחינו בנו וח"ו יגלו את זהותנו ויחזירו אותנו לגרמנים - בני בריתם הצבאית - כפי שהיו רגילים לעשות כשהם תפסו פליטים. וכאן קרה נס מופלא, אצטט את דברי הרב עזריאל טאובר שליט"א שהוא מגדולי מחזירי בתשובה בדורינו אשר במבוא ספרו "מאפלה לאורה" כותב וז"ל בעירה קטנה בשם ג'יער. תחנת הרכבת היתה מלאה וגדושה בחילים ובאנשי משטרה. ר' אליעזר חשש לפתוח את פיו בפני אחרים פן תתגלה זהותו האמיתית. היה עליו לרכוש כרטיסי רכבת לבודפסט אולם הוא פחד לעשות זאת ועמד נבוך ואובד עצות.

בעוד הוא ממשיך לעמוד חסר אונים, הבחין לפתע באדם עטור זקן. על ראשו חבש כובע לבן, שמתחתיו השתלשל שער ארוך המגיע עד לכתפיו, מראהו היה אופיני לאמן איש הבוהמה. לפתע ניגש "האמן הבוהמי" אל ר' אליעזר לנדוי והתחיל מדבר עמו ביידיש הם החליפו ביניהם אך מלים ספורות, מחשש פן יאזין להם מישהו ויסגיר אותם לשלטונות. האיש קנה כרטיסי נסיעה לבודפסט עבורו ועבור הרב לנדוי ומשפחתו.

כאשר ישבו סוף סוף בתא נפרד ברכבת, ואין איש מסביכם, החל האיש המלובש כ"אמן" לדבר. הוא שאל:"האם במקרה שמך אליעזר לנדוי?" ר' אליעזר החויר כסיד. "כיצד זה יכול אתה לדעת את שמי?" שאל.

"שמי עמרם גשטטנר" השיב האיש (עמרם גשטטנר היה אבי אמי) "אני מתגורר בבודפסט. הופעתי החיצונית מזויפת. אני נראה כך מפני שלא רציתי לגלח את זקני כאשר התחלתי להסתתר ולהעמיד פני גוי. לעומת זאת, גידלתי פרא את שער ראשי, כדי שאצליח להראות כמו אמן טפוסי".

"הורי, עליהם השלום, היו מהעירה "ג'יער," המשיך האיש ואמר, "הם גם קבורים בה. היום הוא יום היארצייט של אבי ז"ל אולם לא התכוננתי לבוא לכאן מפאת הסכנה הגדולה המרחפת על ראש היהודים.

אבל אמש הופיע בחלומי הרבי מבעלז (שהיה בחיים חיותו) וכך אמר לי: מחר יום הזכרון של אביך עליך לעלות לקברו, בג'יער. בתחנת הרכבת תמצא יהודי בשם אליעזר לנדוי יחד עם בני משפחתו. הוא עשה רבות למעני אנא עזור לו.

כאשר התעוררתי הבוקר, המשיך סבי את דבריו, בעוד ר' אליעזר מביט בו בעינים פעורות מתדהמה, "לא ידעתי מה לעשות. האם לקבל ברצינות את דברי החלום? האם להתעלם ממנו ולא לעלות לקבר? והרי היום באמת יום הזכרון של אבי המנוח. החלטתי, איפוא, להישמע לדברי חלום בלתי רגיל זה, למרות הסכנה הגדולה המרחפת על ראשי. כאשר אך חזרתי מבית הקברות, מיד הבחנתי בך ובמשפחתך, עומדים כולם בתחנת הרכבת. באותו רגע גמלה בליבי ההכרה כי אכן אמת היה החלום." עכ"ל.

ואכן האיש הרה"צ ר' עמרם גשטטנר הי"ו לא רק שהעלה אותנו על הרכבת כנ"ל אלא הכניס אותנו לביתו ונשארנו לגור אצלו כמה שבועות.

ספרו של הרב טאובר יצא לפני כמה שנים כשנכנסתי לחדרו של מרן ראש הישיבה הגרב"ש שניאורסון זצ"ל [שהרב טאובר היה מאוד מקורב אליו] הוא הוציא את הספר והראה לי את דברי הרב טאובר, ראיתי שהוא היה מרוגש, הרגשתי שרצה להגיד לי משהו בזה, אבל הוא
(עמוד 23)
לא הוסיף ושתק, והנה לא מזמן יצא הקובץ זרע ברך [ע"י בניו הגאונים שליט"א] ומתוכו מתברר שלמרן ראש הישיבה קרה מקרה כעין זה וז"ל "בזמן שהותו בבוכארה חלה במחלת הטיפוס שקטלה רבים, בלילה הקשה ליל ההכרעה "קריזא נעכט" ראה בחלומו את כ"ק מרן מהר"א מבעלזא זי"ע והזכיר את עצמו לרפואה, אמר לו מרן, הנה אבי הרה"ק רבי יששכר דוב זי"ע עובר לפניך, אחוז באבנטו ותתרפא וכך הוה, רבינו ראה את מרן מהרי"ד עובר לפניו, אחז באבנטו והלך עמו דרך מועטה, וכיון שנתעורר משנתו התחיל להזיע הרבה, סימן להתגברותו על המחלה הנוראה ובעז"ה החלים ושב לאיתנו".

הנה רוחו של רבינו הקדוש ראש גולת אריאל לא היתה רק במדינת פולין והונגריה רוחו היתה מרחפת גם במרחבי רוסיה ובוכרה.

בבודפסט גרנו יותר מחצי שנה ושם הסתרנו את הדבר שאנו יהודים וחיכינו להזדמנות לעבור את הגבול ההונגרי לרומניה ומשם לנסוע ארצה בינתים קבלו מרן מהר"א מבעלזא ואחיו זי"ע רשות לעזוב ברכבת את הונגריה לעלות ארצה, כמה שעות לפני הנסיעה לקח אבא אותי להרבי ואחרי דוחק רב הצלחנו להגיע לדירתו כשהמון רב מרוגש מקיף את הבית להפרד מהאחים הק'.

נכנסנו לרבינו ומרן אמר לאבא לשבת ע"י השלחן כשאני עומד לצידו, ואחר שיחה קצרה אמר לאבא שכיון שהוא נוסע הרי הוא יכתוב לו מכתב, בינתים באו לשם רבנים חשובים להפרד אך לא לקח שעה ואבא נקרא אל הק' והרבי נתן לאבא את המכתב בכתב יד קדשו דבר שהיה נדיר ביותר ולאחר זמן קצר יצאו האחים הק' לנסיעתם כשהקהל ממרמר בבכי.

מכתבו של מרן היה מאוד חם נאמר בו שאבא הציל אלפים מבנ"י, ולצערי איני זוכר את מלוא תוכנו, באותם הימים נערך חיפוש אצל אבא ולאחר שאבא פחד מאוד שמא ימצאו את מכתבו של הרבי, הוא קרע אותו.

סיפר לי הרב יצחק לנדא שליט"א שהיה משמשו של מרן, שבשנת תש"ט בא אבא בראש השנה לשלחנו הטהור של רבינו ולאחר שישב בשולחן שאל אותו רבינו אם הוא נטל ידים לסעודה וכשאבא השיב שלא נטל, אמר לו מרן שילך ליטול, ואחר שאבא יצא ליטול ידיו אמר רבינו "יהודי זה הציל אלפי יהודים וגם אותי".

בהגיע הרבי לאה"ק עשה את שבת הראשונה פר' בשלח, בחיפה ושם הגיד: נאמר "אז ישיר משה ובני ישראל" וכתב רש"י "אמרו רבותינו זכרונם לברכה, מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה" והנה בפרשה זו נאמר וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים וכתב רש"י שם "דבר אחר חמושים, אחד מחמשה יצאו, וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה" נמצא שבני ישראל שאמרו שירה היו לאחר אסון גדול שרובם ככולם נתיתמו והם נשארו אחד מחמשה, ועל זה נאמר אז ישיר מכאן רמז לתחיית המתים מן התורה היינו הבטחון והאמונה שכל הנספים יחזרו ויקומו הוא אשר נתן להם הכח לומר בשמחה רבה שירה על הניסים שהיו להם.

והנה אמירת הד"ת הנ"ל מופיעה בספר "בית צדיקים יעמוד" עמ' 208 הוצאת מכון אור מצפון אולם כשהראיתי לכ"ק מרן האדמו"ר מבעלזא שליט"א את הקדמת הספר העיר לי כדלקמן: שהדברים הנ"ל לא נאמרו ע"י הרבי זצוק"ל אלא ע"י אביו הגה"ק מבולגרייא זצ"ל, וכמ"כ אמר
(עמוד 24)
לי שהגה"צ מנארל שליט"א ספר לו כשהאבא ז"'ל היה בירושלים והתפלל אצל הרה"ק והתכבד האבא במפטיר אמר הרבי זצ"ל להגה"צ מנארול את הדברים הנ"ל שכתבתי בשם הרב יצחק לנדא.

מיד כשהגיע ארצה השתדל הרבי בעצמו להציל את אבא ולהביאו ארצה וכך כותב ר' משה פרגר בספרו הצלת הרבי מבעלז עמ' 96 "ואופיינית ביותר בנידון הוא עדותו האוטריטטיבית של השופט המחוזי בת"א ד"ר יצחק קיסטר. היה זה בחורף של שנת תש"ד, מיד עם באו של הרבי מבלז לירושלים - מוסר השופט קיסטר - הוזמנתי באורח דחוף לבקר אצל הרבי מבלז, נכנסתי לחדרו של האדמו"ר אשר בכל חזותו השתקף חורבן יהדות פולין, וכו' אחרי כן פנה אלי הרבי מבלז בבקשה נמרצת, שאשתדל להשיג "סרטיפיקאט" עבור מר אליעזר לנדוי המתגורר עדיין בהונגריה, הרבי הפליג עד מאוד בשבחו של זה וסיפר לי הרבה פרטים על מסירות נפשו להצלת ישראל ועל השתדלויותיו לעזור ליהודים בימי האימים והזוועות.

הופתעתי - מציין השופט קיסטר- שהרבי מבלז חזר והבליט כמה פעמים את מעלת ערכו של האיש ואף הדגיש את שמו המדויק כפי שנרשם בפספורט הפולני שלו "לאזאר לנדוי" הרבי מבלז הפציר בי לעשות הכל ולהשתדל עבורו להציל אותו ולהביאו ארצה ישראל וכו' הרבי החליט להזמין אליו גם את היו"ר של "ועד העזרה ליהודי פולין" מר ישעיה הורוויץ, וגם באזניו של מר הורוויץ השמיע הרבי בקשה נמרצת כזו עבור מר לנדוי".

וב"ה רצונו של רבינו הק' התקיים ובאותו שנה שבו ראינו ניסים גדולים, נצלנו והגענו ארצה, (אלול תש"ד) לאחר שהיינו בראש השנה בירושלים באנו לגור בת"א, מרן מהר"א מבעלזא זי"ע הזמין את אבא ואמר לו, עד שתמצא לשכור דירה קח את דירתי ותדור בה עם משפחתך, ואכן רבינו הק' נסע לצפת ואנו התגוררנו בדירתו של רבינו הק' עד אחר חג הסוכות.

זכו אדוני אבי ואמי מורתי ע"ה להשתקע בארץ הקודש ולהקים בתים מפוארים של לומדי תודה - ועוסקים במצוות, דורות ישרים מבורכים.

והם נלב"ע בשיבה טובה ובשם טוב, אבי מורי רבי אליעזר נתן ב"ר משה דוד זצ"ל בליל שימורים ט"ז ניסן תשמ"ט, ואמי מורתי מרת שרה ע"ה ב"ר אליעזר זצ"ל, ביום ז' אדר ב' תשמ"ו ויה"ר שתהא הוצאת ספר זה לעילוי נשמתם הטהורה, עד יבא גואל צדק בב"א.

והנני חותם בהודאה להשי"ת על העבר ובתפילה על העתיד, ונזכה אני ונו"ב אסתר תחי' לאוי"ט - ששלי שלה - ונזכה לראות ביחד נחת של קדושה מכל צאצאינו שיחי'.

סיון שנת תשס"ג

קלמן בן הרה"ח ר' אליעזר נתן זצ"ל סג"ל לנדוי

-----------------------------------
בגמ' (נדה לא,א) דרש רב יוסף מאי דכתיב *אודך* ה' כי *אנפת* *בי* ישוב אפך ותנתמני במה הכתוב מדבר בשני בני אדם שיצאו לסחורה ישב לו קוץ לאחד מהן התחיל מחרף ומגדף, לימים שמע שטבעה ספינתו של חבירו בים התחיל מודה ומשבח לכך נאמר ישוב אפך ותנחמני.
עם זאת כל הפעילות שלו נעשתה מאחורי הקלעים ואבא במשך כל התקופה היה נזהר שלא לקבל שום תפקיד רשמי.
ראה בספר "זכור ימות עולם" עמ' 132.

ועוד סיפור מבהיל: כשעזבנו את פולין באמצע המלחמה בכדי לבוא ארצה נאלצנו לעבור רגלי שלשה גבולות, מפולין לצ'כוסלובקיה משם להונגריה, ומשם לרומניה, ומשם נסענו לא"י וכאמור זה היה באמצע המלחמה, יצאנו מרומניה עם שיירה של שלש ספינות בדרך התנפלה עלינו ספינת מלחמה גרמנית ומיד טבעה אחת מהאניות ששמה "מפקורה" ובתוכה כמה מאות יהודים הי"ד ולמרות שגם את הספינה שלנו רצו להטביע, נצלנו בניסי ניסים דבר שכלל לא ניתן להשגה איך ספינת דייגים גדולה שמותר היה להכניס בה כמאה איש אך העמיסו ודחסו בה כמה מאות איש מצליחה לברוח מספינת מלחמה הגרמנית, והנה מחמת מנוסתה של הספינה לכוון תורכיה עלתה הספינה על שרטון, וכמה ימים היינו מנותקים מן העולם עד שהצבא התורכי הגיע והעביר אותנו ליבשה משם הלכנו ברגל, את הילדים הרכים הסיע הצבא באמצעות פרידות משום שההליכה הייתה דרך הרים ולא היה אמצעי תחבורה אחר וכך הלכנו ימים ולילות שבורים ורצוצים, זכרני שבאחד הלילות שהינו שוכבים על האדמה באה דודתי שאשי ע"ה הנ"ל ובישרה בביטחון מלא: "אנחנו נגיע לארץ ישראל" היא ולמה שהסבא רבי לייזר בא אליה בחלום ובקש ממנה שכשנגיע לא"י ונפגוש שם בירושלים את גיסו רבי נפתלי הגר שנפרע לו את החוב שמגיע לו ממנו.
והנה אחרי שהגענו סו"ס ארצה נסע אבא עם משפחחנו לירושלים בביטחון מלא [שבקשתו של הסבא בחלום הוא דבר רצינו] לחפש את גיסו של הסבא, ואכן בערב ראש השנה במאה שערים בבתי אונגרין מצאנו את הישיש הרה"צ רבי נפתלי הגר זצ"ל גיסו של הסבא, הוא הכניס את משפחתנו אליו הביתה ושם שהינו בראש השנה בצאת החג שאל אבא את רבי נפתלי האם הסבא היה חיב לו כסף, הוא ענה שאינו חייב, אבא סיפר לו את החלום ואחר שהוא התיישב טוב בדבר, אמר דאפשר שמצד לפני משורת הדין סבא חייב לו מחמת איזה שותפות שהיתה ביניהם [כבר הזכרנו שהסבא ורבי נפתלי היו נכדים של הגאון רבי אביש קנר שהיה מופלג מאוד בעשירות] אבא אמר ל שכיון שרק עכשיו בא ארצה והוא צריך לדאוג לדירה וגם להקים חנות לפרנסתו לזאת בקש שאת הסכום שהרה"צ רבי נפתק נקב לו, הוא ישלם לו בתשלומים של חדש בחדשו וכך היה ועם גמר סילוק החוב נפטר רבי נפתלי זצ"ל.
אגב זה לא היה בפעם ראשונה פעם בשבת קודש באתי הביתה וליד הבית עמדה מכונית שמתוכו ראיתי את ראשו של רבי בנימן לנדא אחד מחשובי העיר, מבלי לחשוב נגשתי למכונית ושאלתי ר' בנימין מה אתה עושה פה, פתאום ראיתי אה את נהג המכונית איש הגסטאפו שיצא עלי בחמת זעם ותפס את גרוני בשני ידיו והטיח את ראשי בדלת של המכונית, התברר שר' בנימין נאסר ע"י הגסטאפו כי נחשד באיזה דבר והמפקד שבא העירה ידע שבשבת אבא בבית הוא בא לביתנו לקבל טבעת יקרה שאבא הבטיח לי לתת לו עבור אשתו לפני נסיעתו לחופשה והשאיר את נהגו לשמור על טרפו.
אחרי שקרה לו מה שקרה ידע אבא על אתר שר' בנימין נמצא במכונית אבל השתדלותו של אבא לשחרר אותו לא עזרה הנאצי לא הסכים בשום אופן לכך, אך אחרי מאמצים של כמה שבועות שוחרר ר' בנימין, יכול להיות שהמכות שקבלתי הצילו אותו, שאפשר שאם לא היה נודע מיד על המעצר היו הורגים אותו מיד.