תקציר המבוא:

אודות המחבר

המחבר מתאר באריכות את קורותיו בימי המלחמה בהונגריה עד בריחתו לרומניה, כשהוא מדגיש את מודעותו לסכנה, ואת נחישותו להימלט בכל מחיר מהונגריה, ומספר על הנסים שארעו לו, כפי שמציינת גם הכותרת שנתן למבוא: "פרסומי ניסא".
בין המלחמות המחבר שימש כרב וכדיין בגרוסורדיין שברומניה, אזור אשר סופח להונגריה ב-1940. עם הכיבוש הנאצי הוכנס עם יהודי הונגריה לגטו, המחבר מרחיב את התיאור על הקמת הגטו, על החיים בו והפחד מפני הלא נודע ועל נסיונות בריחה והסתתרות שונים. לבסוף הצליח להבריח את הגבול לרומניה.
במסגרת נסיונות אלו נפגש במחבוא עם רבנים חשובים, הוא מביא את הוויכוח אתם על המידע שהגיע מפולין ועל משמעותו. הוא עצמו היה מודע לכוונת הרצח הטוטלי של הגרמנים. במבוא שזורות דוגמאות רבות של שמירת המצוות והמועדים.
בתום המלחמה נקרא להורות הלכה בעירו גרוסוורדיין, ועסק בשיקום החיים הדתיים ובשאלת העגונות. בראותו את החורבן החליט לעלות לא"י. מסיבות שונות הגיע לאנגליה שם כיהן כרב, ושם הוציא את ספרו זה – מנחת יצחק.

המבוא:

(עמוד רסה)
פירסומי ניסא

א

הרני מזמן את פי להודות ולהלל ולשבח את בוראי, ולסיים סמוך להחתימה מעין הפתיחה, בברכת שבח ותהלה, לנורא עלילה, על אשר בחסדו הגדול עזרני לגמור את ספרי הנוכחי. ועל הנסים והנפלאות שעשה עמנו. אמנם אם אמרתי אספרה כמו כל הרפתקאות דעדו עליננו, והשי"ת הציל אותנו מיד אויב ואורב זדים ארורים שר"י, כי כ"פ אין מספר היינו כפתע בין המות לחיים ועל כל פסיעה ופסיעה אהלל . . ., לא יכולם ספר כנ"ל ומ"מ משום פרסומי ניסא, וכדי שיהי' תמיד לנגד עיני לקיים מה שכתוב בשערי תשובה (לאורח חיים סי' רי"ח סק"ב), בשם ס' סולת בלולה, שכתב בשם הזוהר והשל"ה, דמי שנעשה לו נס, טוב וראוי, שבו ביום יתבודד בכל שנה. ואני ראיתי בשיטת ר"ה להרמב"ם בסופו, שהרמב"ם קיבל עליו, להתבודד ביום הצרה בכל שנה, וביום שלאחריו לשמוח, ולשון זה הביאו חרדים, וכיוצא בזה נמצא שעשה הגאון בעל תוי"ט ועוד גדולים, כאשר יצאו מצרה לרוחה עיי"ש. ע"כ בעקבותיהם אלך גם אני ואזכיר עכ"פ קצת מחסדי ד' והשגחתו עלינו וכדלהלן.

ב

בקיץ שנת תש"א בעת אשר מדינת הונגרי' נכנסה במלחמה בצד הגרמנים, התחילו הגזירות הרעות, קבצו עשרות אלפים מישראל לערך חמשים אלף ושלחום למדינת פולין בטענה ותואנה שאין להם זכות אזרחית, וגרים המה בארץ, ושמה נמסרו לידי הגרמנים להרוג ולהשמיד, ומספר קטן ניצלו חוץ לדרך הטבע, ובין אותם שהיתה הגזירה עליהם היינו גם אנכי ובני ביתי, ולא הועילו לנו כל ההשתדלויות להנצל מידם, וכבר אמרנו נואש. אולם השי"ת הזדמן לפני בדבר מצוה, לנסוע לעיר בעקעשטשאבא, ובחמלת הבורא מצאתי מקום להשתמט מידם, ולא חזרתי לביתי. כן נסעתי משם לעיר הבירה בודאפעסט, וקראתי גם לב"ב שיבואו לשם, ורק אחרי שנתבשרתי על-ידי ידידים כי המצב השתפר ויכולים אנחנו לחזור לביתנו, חזרנו הביתה. אך מה מאד נכזבה שמחתנו כאשר כעבור יום יומיים לוו אותי שוטרי הממשלה מביתי להיכלם, והייתי אצלם איזה שעות, ומהשם היתה זאת, כי לא עשו לי כלום רק בכבוד גדול דברו עמי, ונודעתי כי ע"כ לא שלחו אותי כי בו ביום בטלה גזירת הגירוש לפולין, עד שהשגתי זכות אזרחית בקשיים גדולים הוכרחתי להופיע אצלם בכל שבוע, ורק ע"י השתדלות מלאתי הפקודה ע"י שליח.

מאז היה לבי הומה עלי מה יהי' בסופנו, כי כבר הגיעו אלינו השמועות בדבר הגזירה להרוג ולהשמיד את כל היהודים במדינות הסמוכות, וביותר כאשר הפליטים מארץ פולין שהתאכסנו בביתנו ספרו על הנעשה, וגם כל בני משפחתי שבמדינת פולין נאבדו שמה על קה"ש, כל זה נחקק במורשי לבבי.

לערך כ' אדר שנת תש"ד, נתעוררתי ליסע לעיר מונקאטש עבור הקמת מצבה לאאמו"ר - הרב הגאון חכם וחסיד המפורסם מוה"ר יוסף יהודא ז"ל בלאא"ז הר' החסיד המופלג מוה"ר מרדכי ז"ל - שנפטר בר"ח ניסן תש"ג בן ס"ה, וכבוד גדול עשו לו במותו, ונחשב לזכי' שלא נפל בידי הרשעים להוליכו לאוישוויטץ, כאשר נעשה עם אמי מורתי - החסודה והצנועה מרת יוכבד באבצי ע"ה בת הנגיד החסיד המפורסם מוה"ר ישראל מייזעלעס מעיר דאלינא זצ"ל - הי"ד. תחלה עלה במחשבתי ליסע על היא"צ ולהקים אז המצבה, ואחר זה, ח' ימים קודם היא"צ, עלה במחשבתי ליסע תומ"י, כי לבי ניבא לי, אינני יודע מה ילד יום. וכן היה בעוה"ר כי אילו המתנתי, לא הי' עוד באפשרותי לקיים הקמת המצבה, כי ביום א' כ"ז אדר, נשמעה הבשורה הרעה, שהגרמנים שטפו את הארץ, ומדינת הונגרי' נבוכה. באותו יום נקבצו כל היהודים מתחנות הרכבת ונשלחו למחנות הריכוז, לעיר קישטארטשא ושארוואר, ומשם לאוישוויטץ. אח"כ בעוה"ר מחמת שלא זכינו ראינו בעירנו ה"עס עס" הידועים, והגזרות הרעות התחילו להבצע. לכתחלה נטלו את ממונם ואח"כ את נפשם, גזירת הטלאי הצהוב היה האות הראשון לביצוע מחשבתם, על מנת להבליט את היהודים לפני היום המיועד, להרוג ולהשמיד ר"ל. גזירת הטלאי יצא לפועל קרוב לימי הפסח, ועוד קודם פסח שלחו מכונות שחורות בחוצות העיר כדי לחטוף בתוכם כל הבא לידם, וזה היה ביום י"ג ניסן, פחד גדול היה אז, אנכי ובני ביתי ועוד איזה משפחות נתחבאנו מחוץ לרחובות היהודים. פתאום נשמעה קול טרטור מכונה ליד שער החצר, האנשים והנשים והטף החלו לברוח לקצה החצר השני, מקום שם היה מחסן כדי להטמין עצמם, ואף שבבית הזה היו כמה מדרגות לירד משם, כעין חצי עליה ומ"מ מחמת גודל הפחד לא הלכנו בסדר הנצרך אלא כמדלג על ההרים, ונס גדול היה שכל אחד מאתנו יצא בשלום ולא שבר עצמותיו. כך ישבנו שם באימה ופחד עד לעת ערב, אחר ששמענו שכבר יש להם המספר שרצו לקחת באותו יום, והוכרחתי ללכת לביתי כי היה זמן מכירת חמץ לכל העיר. הייתי שם כמה שעות בפחד גדול, ואח"כ הלכתי מביתי, כדרכי כל יום, מעת שבאו הגרמנים, לא ישנתי בביתי. למחרת בערב פסח נשמעה בשורה טובה, שהניחו לחפשי את כל הנחטפים, ואליה וקוץ בה, כי אמרו שזה רק ערמה, כי בליל פסח יצאו לקבץ יהודים מפורסמים, ובכן אנכי וב"ב, וכמו כן מו"ח הרב הגאון הגדול המפורסם מוה"ר פנחס צימעטבוים הי"ד ראבד"ק גראסווארדיין וב"ב. עשינו הסדר בבור תחתיות, היינו, בבונקער שהי' בבית גיסי מוה"ר יצחק שמואל צימעטבוים הי"ד, ונתקיים בנו השביענו במרורים בליל הפסח, וכך נמשך כל ימי הפסח. ואח"כ כאשר באתי לביתי, התחלתי לחשוב עצות בענין הצלת נפשות, אך לא עלה בידי, ונגרם לי עי"ז עגמת נפש ופחד איום, כי שלחתי בענין זה איזה מכתב עם שליח לרומעניען, כי עיר מגורי מאז, עיר גראסווארדין, היתה קרובה לגבול של מדינת רומני'. השליח נתפס בדרכו ונמצא אצלו המכתב מחמת הסכנה המרחפת הייתי מוכרח להיות טמור מחוץ לעיר אצל סנדלר אחד כיום יומיים, קודם גזירת הקמת גיטו בעירנו, והגיטו הוקם ביום כ"ה לספירה תש"ד לפ"ק.

(עמוד רסו)
ג

באותו הלילה הנ"ל, בחצי אשמורה השלישית, נשמעו לפתע פתאום דפיקות חזקות מאד בשער החצר. מלאכי החבלה ה"עס עס" והמשטרה באו לגזול הכסף ושוה כסף ולא השאירו מאומה, בחוצות נדבקו חוקי הגיטו, כי מי שיברח מכאן אחת דתו למות וכדומה כדומה. כאשר החלו להקיף את הגיטו בחומות גבוהות, אמרו הבקיאים ממדינת פולין, שתכליתו לקבץ את כל היהודים כדי להרוג אותם. אך אנשי מדינתנו לא נתנו אמון לדבריהם, ואנכי האמנתי ובקשתי מהשי"ת שיהיה בעזרי להוציא מחשבתי לפועל, בכל אשר אעשה להנצל מידי הרשעים. נודע לי, כי הצבא מבקש אנשים לעבודת כריתת עצי יער, ובזה פטורים מלהיות בגיטו, וכמו כן שמעתי שהה"צ אדמו"ר מוויזניצא שליט"א וב"ב משתדלים להתבקש לשם, גם חפצי ורצוני היה להגיע לזה. ובסיעתא דשמי' עלה בידי לצאת מהגיטו, הלכתי בעצמי למקום שמשם שולחים כתב הבקשה לעבודת היער, ופעלתי בקושי רב גם עבור בני היקר נ"י, והגם שבני נ"י היה אז צעיר לימים בן י"ד שנים לאויט"א, ומה לו לילך לעבודה מאומצת זו, מ"מ מחמת שידעתי מה פירושו של הגיטו עשיתי כל השתדלות, ועל ד' סמכתי שבאשר אלך ילך גם הוא. בלוית חיילי מלחמה הלכנו ליער הסמוך לכפר טאטארוש, לא רחוק מגבול מדינת רומני'. יצאנו מהגיטו באשמורת הבוקר יום ל"ב בעומר, והיינו שם ביום ל"ג ול"ד בעומר. אנכי עם בני נ"י היינו באכסניא אחד בכפר טאטארוש הנ"ל ביחד עם הרב מווישעווע וב"ד הרב מרימענוב הי"ד, והה"צ מוויזניצא וחתנו הה"צ מו"ה יודא האגער היו בכפר הסמוך. הלכנו ליער לכרות עצים לערך ב' או ג' ימים, ובעש"ק בשבוע זה ראינו השתנות לרעה, כי ניתן צו שכל אחד מאתנו לא יצא מחוץ לפתח ביתו. ביום ו' עש"ק אחהצ"ר שלחנו שליח לכפר השני להה"צ מוויזניצא שליט"א לשאול ממנו מה בדעתו לעשות, ובא תשובה כי לא ידע עוד מה לעשות, והכננו הכל כפי האפשרות לחם משנה וכל הצורך לש"ק. בבוקר נודע כי הולכים לעבודה ביער, פעלנו שלא לילך לעבודה ביום ש"ק, והתפללנו בהשכמה קצת וישבנו על עצים ואבנים לסעודה. פתאום יצא הרב מווישעווע מחוץ לשער החצר, וראה מרחוק עומדת מכונית עם שוטרים הנקראים זשאנדארען עם נוצות שבראשם - כך היה הלבוש שלהם - הרב חזר בפחד גדול לספר על כל מה שראו עיניו. באותו רגע בא ערל אחד אחריו בציווי מהזשאנדארן לבוא תומ"י, ועוד הוא מדבר וחיל בא אחריו עם כלי זין בידו, וברוב כעס גער עלינו, ולא הניח לנו אף להבליע רוקנו וגם לא ליקח עמנו שום חפץ, והוכרחנו להשאיר הכל אצל הערל, בעל האכסניא, הנקרא בשם גאבאר גאבריל. כאשר הגענו למקום הרשעים עם המכונית מצאנו ראש ה"עס עס" ופלמיא דילי' שם, במכות אכזריות השליכו אותנו לתוך המכונית, עומדים צפופים ולא משתחוים רוחים, מחמת ריבוי האנשים, נסענו במכונית נושאת משאות, והפחד היה גדול מאד כי לא ידענו מה כוונתם לעשות עמנו. הסימנים של אכזריות הורו, שרצונם להוליך אותנו לאבדון תומ"י ח"ו אמרנו וידוי במשך כל הדרך, ובקשנו מהשי"ת באם יצאה הגזירה יהיה עכ"פ בנקל ובלא יסורין. בפרשת דרכים, דרך אחד מוליכה לעיר גראסווארדיין, ודרך שניה למקומות אחרים, נשארה המכונית עומדת שעה ארוכה, והיה ע"ז בינינו הרבה פירושים, כי לא ידענו מה רוצים בזה, עד ששמענו שבא המגיד ואמר שרק איזה יהודים חסרים, וידענו שהמתינו עליהם, וכשהתחלנו לנסוע בדרך המביאה אותנו העירה לגיטו, היה לנו זה לבשורה טובה, וכל אחד זרק מכיסו את צרור הכסף שהיה נשאר לו דרך אגב, כי ידענו את סדרי הגיטו לבדוק בבגדי כל אחד ואחד, ומנהגם, מי שנמצא בכיסו מעות להכותו בעבור זה מכות אכזריות.

ד

ביום ש"ק, לערך בשעה ג' אחר הצהרים, הגענו עם המכונית חזרה לגיטו. בחצר בית הכנסת הגדול העמידו אותנו שורות שורות, סך הכל היינו יותר משלש מאות אנשים, שם נודע לנו שאת הה"צ אדמו"ר מוויזניצא שליט"א לא מצאו - והיה לנו לשמחה כי אז במוש"ק באמת עבר הגבול לרומעניע - ואח"כ התחילו לכתוב השמות של כל אחד ואחד ואח"ז הבדיקות, וכ"ז היה בהכאות ובזיונות וחרופים וגדופים. כך עמדנו בשורה משך כל היום עד שכל ואחד עבר תחת השבט. לאחר שעברה עלי הבדיקה וההכאה והתכוננתי לחזור למקומי בשורה, הופתעתי ע"י קריאת שמי לחזור למקום הבדיקה, פחד גדול נפל עלי כי לא ידעתי קריאה זו למאי, ומה עול מצאו בי, ונודע כי משקפי, צבעם כמראה זהב, לאחר הבדיקה שנוכחו לדעת שאינו זהב הניחו אותי לחפשי. לאחר כל זה, לעת ערב, יצאה פקודה להסגיר אותנו בתוך ביהכ"נ הגדולה, שעשו מזה בית אסורים, והבית הכנסת היה מלא על גדותיו, מקום שם היינו כמה מאות איש, בקושי אפשר היה למצוא מקום לישב, אבל לא להניח גופו אף על הארץ, כך ישבנו שם עד יום ד'. ביום א' הודיעו לבית התבשיל, שישנו בביהכ"נ אסורים כמה מאות אנשים, ובקושי הניחו את הב"ב לדבר עמנו איזה רגעים, בשעה המיוחד לזה, בשמירה גדולה, ואף שהיה לנו צער גדול על בנינו הצעיר, שנצרך לעבור עליו כל זה, מ"מ גם בביתנו, בימים הללו עברו פחדים גדולים, בעת שה"זשאנדארען" לקחו הגיטו תחת רשותם. כמה מאות מלאכי חבלה מהם באו לתוך הגיטו והפכו את הגיטו כבשר בקלחת, בבדיקות גדולות, עד שהפכו גם את הרצפה, ועשו מוראים גדולים, להטיל אימה יתירה על קטנים וגדולים אנשים נשים וטף. נתנו צו, שאין לשום מי שנשמה באפו להמצא ברחוב ומשעה 6 עד שעה 8 בבוקר לא ישמע קול חי ועל האנשים להיות כמו מתים - וזה היה לשון הפקודה שהדפיסו - וכדומה, כנודע כל זה, ולנו בפנים מה נורא המקום הזה, כי באו זרים וחללוהו ועשו את ביהכ"נ מקום קדוש לבית האסורים, ואנחנו בתוכו סגורים ומסוגרים ואף לעשות צרכיו לא הניחו לצאת, והכריחו לבזות את המקום הקדוש, מחמת שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בו, ובכל פעם היו באים ראשי הצוררים וצועקים "אכטונג"! והכל כדי להטיל אימה, ובאזהרות גדולות, שלא יניחו ליתן לאכול אם לא יתנהגו כרצונם הם. ומכל זה נתחזק השקפתינו מאז, שאנחנו הקרבנות הראשונים הרבה מקלי הדעת התחילו לחשוב תחבולות להקל מעליהם את הסכנה המרחפת ע"י השמדות ח"ו, ועשינו פעולות להציל אותם מדעה נכזבה זו. ביום ד' קודם הצהרים נודע הבשו"ט שמניחים אותנו כל אחד לביתינו בתוך הגיטו, וכפי הנראה סוף מעשם, נודע כי גמרו כן, כדי להטעות את הקהל שלא יפרידו את המשפחות ויהיו ביחד, אף אחר שישלחו אותם למקום גזירה כנודע, ובלוית מלאכי חבלה ה"זשאנדארען" ימ"ש שלחו אותנו לביתינו, והי' שמחת שעה לבני ביתנו.

ה

והנה למרות כל אשר דברו על לבי דברי יאוש, ושלא לילך עוד אחר עצות להנצל, באשר לא הצליח בידי צעד הראשון, אנכי לא כן עמדי, כי אדרבא אחרי שראיתי את
(עמוד רסז)
כל מעשיהם האכזריים אמרתי לא עת לחשות, והתחלתי לחפש מוצא איך להנצל. לצאת מן הגיטו היה כחלום בלתי מציאותי כי היה סגור ומסוגר, ומאות שומרים בכלי זינם נראו על כל פסיעה ופסיעה מבפנים ומבחוץ, לא נמצא כל מוצא אלא לישאר בגיטו ובבונקער, ולשום על השם בטחונו מה שיהי אח"כ, כי האפשרות לילך לאוישוויטץ לא נפסיד גם אח"ז. דעתי זה גליתי לכמה בני אדם, אך לא עשה עליהם רושם גדול כי הדבר היה רחוק אצלם מן השכל, כי עד כמה נוכל להשאר שם? מהיכן יהיה לנו מה לאכול? מה נעשה כאשר נצא משם, להיכן? ואנכי סמכתי על השי"ת שיגמר מחשבתי לטובה.

ביום ד' ב' סיון, התחילו בגראסוורדיין בעוה"ר בשילוח לאוישוויטץ, נשלח "טראנספארט" של כמה מאות איש. וביום שבת ערב שבועות נשלח "טראנספארט" אחר של למעלה משלשת אלפים איש. כבר היינו סבורים שהנה הגיע תור הבית שלנו להכלל לתוך ה"טראנספארט" הזה, אך בשעה האחרונה נודע לנו כי לא כן הוא. באותו יום פעלתי ע"י השתדלות גדולה אצל ראש הצוררים שירשו לי ולב"ב לעבר מהחצר שלנו לחצר אחר שגיסי הי' דר בתוכו, כי חצרו היה מן המאוחרים. בלא רשות לא רציתי לילך למרות שהיה באפשרותי, מ"מ לא רציתי שימשך ריעותא להנשארים, כי טענו בפחד שאם יחסר אחד יקחו את הנשארים להיות אחראים עליו, ושוב לא פקדנו עצמנו בשום מקום, והלכנו מדירתי ביום ש"ק אחר הצהרים לעת ערב, כי נודע אז שביום המחרת יקחו את אנשי החצר הלז. וכן היה, ביום א' דשבועות נלקחו מכאן וביניהם בי דינא רבה, ובראשם חותני הרב הגאון מוה"ר פנחס צימעטבוים ראב"ד דק"ק גראסווארדיין הי"ד. ביום א' דשבועות הנ"ל נודע לי, לעת ערב, שביום המחרת יקחו את אנשי החצר שהבונקר שם עם ה"טסראנספארט", וזה דבר החוק שלהם כי כאשר הוריקו איזה איזור. נסגר אותו איזור ע"י המשטרה ואסור היה לצאת ולבא לשם, וידענו שלא יהיה מציאות לבא לשם אחר זה, ע"כ הסכמנו לילך לשם עוד בליל ב' דשבועות להשאר שמה עד שיעזור השי"ת. וכה היה מראה הבונקר, בבית בע"ב אחד בשם הר' שמחה ווייס הי"ד היה מרתף שאפשר היה להכנס לתוכו דרך חור קטן שבקיר בגודל פתח התנור, בקושי רב נדחפנו בו וסתמנו את החור כדי שלא יכירו מבחוץ את צורתו. בדרכי לעבור מחצר אחת לשניה נכנסתי לתוך חצר הבונקר, אחר שהבחין בי אחד הנערים שהמשטרה שמוהו לשומר קרא בקול לעומתי, מה אני רוצה פה? פחד גדול נפל עלי כי יראתי למסירה, ולאחר שהנ"ל הכיר אותי ואף הפצרתי בו, הניח לי לילך לדירתו של ר' אלטר ווייס אחיו של ר' שמחה כי בבית הר' שמחה הי' דר הפקיד שהעמידו המשטרה, כלומר מלכות הרשעה, שיהי' אחראי על כל אנשי החצר. הוא היה איש פראי, וגם יש לדונו לזכות כי הי' ירא אף הוא לגופו. ע"כ היה צורך להזהר ממנו שלא ירגיש בנו. כעבור כמה שעות עלה בידינו לירד לתוך הבונקר. ואח"ז באו ב"ב של הר' אלטר הנ"ל, וגם הרב מטילדוש כי היה מהדרים שמה. אח"כ היו צריכים לעבור לתוך הבונקר גם הר' שמחה וב"ב, אך הפקיד הרגיש בהם עומדים מוכנים ללכת וזה גרם לתוצאות כדהלן.

ויהי - אין ויהי אלא צרה - מריבה בין הפקיד לבין הר' שמחה ווייס הי"ד בעל הבית שבתוכו הבונקר, וגבר יד הר' שמחה ויצאו הוא וב"ב החוצה, והפקיד אחריו בקול יללה גדולה וצעק להשוטר לבא תומ"י, והזשאנדאר עמד מיד לימינו ובשמחה גדולה - כי כאן מצא הזדמנות לעשות נקמה ביהודים - הגיע למקום הקריאה בו עמדו הר' שמחה וב"ב ליד פתח המרתף. מיד ניתנה פקודה לספור את מספר האנשים אשר היו צריכים להיות בחצר זו, ומצאו שחסרים יחידים, כי כבר נמצאו בבונקר. השוטר העמיד את הר' שמחה וב"ב עם פניהם לכותל, וצעק בקול גדול - שנשמע למרחק גדול - "אם לא יופיעו כאן כל החסרים אז יהרוג אותם תומ"י" וכלי זיינו משוכה אחריהם. מרוב פחד החלו לצעוק שכל אחד יצא מן המרתף, כי באם לא יהרגו אותם. אין לשער את הפחד שאחזונו בפנים, אך התחלנו לצאת. הסכמנו בינינו שקודם יצאו אלו ששמותיהם נקרא, כי אולי לא יבאו לפנים לחפש עוד אחר שהמנין יהיה שלם, אף שהדבר היה רחוק להאמין. מ"מ כן עשינו ואיברנו דא לדא נקשן. אמרנו כל הסגולות והתפילות, עד ששקטה המהומה. ומה שהיה ויהיה לא ידענו רק זה שעל אתר לא חפשו יותר, וקודם עלות השחר הקיפו השומרים את כל בית הבונקר כדי לשלוח את אנשיה לאוישוויטץ. בבוקר לא חשבתי מאומה ויצאתי משם באופן שלא ירגיש בנו שום איש לכוון שער החצר. ליד השער עמדו זקופים השוטרים הרשעים, ופשיטא שעשו את משמרתם באמונה, ולא רצו להניח אותנו לילך כי זה נגד החוק שלהם, כי כל אחד הנמצא באיזור זה אחת דינו להשלח לרכבת בדרך לאוישוויץ. והשם ית' היה בעזרנו, שקבלו את דברינו שאמרנו שאין אנו שייכים לאיזור זה, ואך תעינו שם. אף שהאמתלא לא הי' מתקבלת על הדעת מ"מ קבלו דברינו, וגם דברי אשה אחת שהיתה לנו למליץ. במשך כל הדרך עצרו אותנו עוד רשעים, וכולם קבלו את דברינו. וכך הגענו למקום שגיסי ר' יצחק שמואל וב"ב הי"ד היו שם וניצלנו מיד שיני האריות גם בפעם הזאת.

ו

ויהי כאשר יצאתי לשלום מהבונקר הראשון - והיה לנס כי כלם נתפסו אח"כ - ביום ב' דשבועות בבוקר התפללנו התפילות וקה"ת בחצר גיסי הי"ד, ונודע לנו כי אותם אנשים שנתפשו בלילה לא הורשו לשוב לביתם כדי להביא אוכל לילדיהם הקטנים, והובאו ישר לרכבת. עוד שני רבנים היו בגיטו, הה"צ אב"ד דבאבוב שליט"א ולהבחל"ח הה"צ מוה"ר ר' יהושע אייכענשטיין מזידטשוב ז"ל, ונתייעצנו בינינו מה לעשות. מאד נכנס באזני דברי הה"צ מבאבוב שליט"א בשם אנשי פולין שנוסו כבר באלה, שהיו רגילים לומר בלשון צחות מכאב לב, שכל הנכנס בהרכבת שלהם יכול לומר תומ"י קדיש אחר עצמו. אף הוא בעצמו נשאר בבונקר, ועלתה בידו בעזהשי"ת. כיום יומים לפני חג השבועות היתה אצלי האשה החשובה ראטהבארט, אודות איזה שאלה, באותו זמן נוכח אצלי גם מו"ה משה לייב מענדלאוויטש-פרידמן הי"ד, שעסקתי עמו הרבה אודות ענין הצלה. שוחחנו בנוגע להחלטתם להשאר על העליה של בית חרושת שלהם. והם סמכו על הערל שהי' שותף שלהם, אך כנראה מדבריהם היה עוד הדבר רחוק, וכמו כן לא היה ברור עדין אם אפשר ליתן נאמנות לערל אז, כי כפי שנוכחנו לדעת הרבה פעמים אשר פיהם דיבר שווא, וכל הבטחותיהם לא קיימו וחזרו מדבריהם, וכ"פ לקחו את ממונם ושלחום ריקם לרחוב המופקר. ע"כ למרות הבטחות האשה הנ"ל ליקח אותי ואת בני ביתי לשם, לא נתקבל על דעתי והמשכתי לחפש מוצא אחר. המצב הגיע לידי כך שקשה היה למצא מקום מחבוא כי את רוב האיזורים כבר הוריקו ובלתי אפשרי היה להגיע לשם. נוסף לכך עוד קושי אחד, מחמת שנודע כי הרשעים ימ"ש הכינו מקומות עינויים לענות בהם כל הבא בידם. עינויים כאלה היה קשה ממיתה כי מעת שנוסד העולם לא נודעו עוד עינויים ו"אינקויזיציעס" כאלו. לכתחילה לקחו לשם רק האמידים ביותר, על מנת להכריחם
(עמוד רסח)
לגלות מקום הטמנת רכושם, ואח"כ לאחר שנתמעטה האוכלוסין מספר היהודים היו חוטפים כל הבא לידם, והשב ממקום עינויים זה היה נפוח ומכה על כל אבריו. והיתה הסכנה מרחפת אף בבית מכ"ש על השוק שלא ליפול לידם, והרבה פעמים הייתי מוכרח להיות טמון בחורים ובסדקים מחמת פחד האויב. כשנרגע קצת המצב הייתי מתהלך אנה ואנה, ונודע לי שישנם שני בונקרים בחצר הה"צ אדמו"ר מוויזניצא, והם הסכימו תומ"י להניח לנו להתחבא עמהם שם. לאחר שהיה חשש כי ביום ו' או בש"ק יהיה משלוח האחרון, הלכנו לתוך הבונקר בליל ו', והיו שם כארבעים איש ואשה זקנים וזקנות וגם ילדים, המקום לא היה מחזיק לכל היותר רק כעשרים איש, ואף שהיה מוכן אכילה ושתיה מ"מ ידענו כי לאחר ימים אחדים יתעפש מחמת חוסר האויר הצח. כדי להשיג מי שתיה החלו להמציא המצאות לפתוח המים שבכותל. במשך הלילה היינו ישנים מכובשים כמו דגים מלוחים, לבלתי אפשר להתהפך לצד שני, הרגשנו בסכנה המתקרבת למקום זה, והחלטנו לדבר עם מר ראטהבארט אם אפשר עוד לעבור אליו. בוקר נודע שביום ההוא לא שולח "המשלוח", ובעת ההוא נפלה שם פצצה גדולה, והי' לנו שמחה גדולה מזה כי אמרנו, טוב ליפול ביד ד' מליפול ביד הרשעים האלה לאחר שנודע לי כי במשך היום לא יהיה השילוח אלא רק למחרת, יצאתי מן הבור תחתיות כדי לחשוב מה לעשות. מצאתי את האשה אשת ר' אלחנן ראטבארט נ"י, והיא הסכימה לקחת אותנו לעליה שלה כנזכר. כאשר הייתי בחוץ התהלכתי הלוך ושוב ולא ידעתי לשות עצה בנפשי מה לעשות. לפתע נשמעה הכרזה גדולה מן המלאכי חבלה העושים עינויים קשים בישראל שעל כל האנשים להתקבץ כדי לילך "להדרעהער" (מקום שם המוכן לפורעניות) לקבל את חלקם הראוי. מקודם עלה בידי להחביא את עצמי באיזה חדר, ובע"ב אחד בשם ר' שלמה יעקב גוטמן הי"ד, סגר אותי מבחוץ באופן שעלה בידי להנצל מחרב האויב. אך אחר צאתי החוצה נשמע פתאום בפעם שניה הכרוז הנ"ל, כי כבר לא נמצאו בגיטו רק איזה חצרים יחידים של יהודים והיה להם שהות כל היום, וקיימו בנו ועבדום וענו אותם כל היום וכל הלילה וביום ההוא לקו חמשים ומאתים מכות. אנכי ולהבחל"ח ר' שלמה יעקב גוטמן הנ"ל חטפנו איזה ארגז גדול עם לחם כדי לומר שאנו טרודים כעת בהבאת לחם לבני החצר, לאחר שאחד ממלאכי החבלה באו כנגדנו כדי לקחת אותנו, ניצלנו ע"י תחבולה זו ובצירוף כי הר' שלמה יעקב אמר שכבר היה אצלם אמש, שכן היה באמת, ושאל אותו על שמו ונזכר, אף ששאל גם על שמי, מ"מ השם ברחמיו וחסדיו הגדולים טשטש את מוחו כדי להטעות אותו והיה לפלא ולנס. כי חוץ ממה שנצלתי מן העינויים הקשים, אילו הייתי נופל בידם אז לא היה באפשרותי עוד לחזור אחרי ענין הצלה כדלהלן, כי רק בלילה הניחום לשוב לביתם משם, ובבוקר כבר היה "הטרנספורט" האחרון.

ז

אחרי הדברים האלה, כחצי שעה קודם שעה 8 לפנות ערב אשר אחרי השעה הנ"ל כבר לא היה רשות לשום נפש חיה להמצא בחוץ, ובבוקר היה צריך להשלח השילוח האחרון כנזכר, החלטתי בדעתי ללכת לעליתו של מר ראטבארט בלי כל מטלטלין, כי הכל השארתי במקומות הקודמים. כשר' מנדל גוטמאן ובני ביתו שמעו כי אנו הולכים, נצטרפו אף הם עמנו, וכשהגענו למקום כבר היו שם כ"א אנשים, בתוכם ב"ב של מר ראטבארט ומשרתו וג' אחיותיה, הרי שמונה, האשה אלמנת הר' בצלאל פוקס ע"ה ושני בניה, הרי אחד עשר, והר' יעקב שרייבער ואשתו וחמשת ילדיו ועוד שלשה אברכים, ר' משה לייב מענדלאוויטש-פרידמן והר' ניסן ועוד א' ששכחתי שמו מראטספערט. ס"ה כ"א. המקום היה צפוף מדי אף בשביל כ"א אלו, ומכ"ש יותר, לכן הסכימו להרשות לי וב"ב להשאר שם כי כבר הובטחנו מראש, אבל עבור משפחת גוטמן לא היה מקום, ומה עוד שאף המזון היה מצומצם ביותר. אך התערבותה של טובת הלב ה' ראטבארט גרמה שנתקבלה בקשתי להסכים לצרף אף את משפחת הר' מנדל גוטמן נ"י, ונתהוה ס"ה כ"ח נפשות. הדבר היה לנס, כי לאחר ימים ספורים נתפסו אנשי הבונקר של הה"צ מוויזניצא אשר משם יצאנו.

ח

כדי להבין מעט גודל הנסים שהיו לנו בעליה הנ"ל, מוכרח אנכי לתאר מעט את העליה הנ"ל, והסמיכה שהיה לנו שם. הנה הנגיד המרומם הר' אלחנן ראטבארט נ"י הי' לו חצר וכמה בנינים בתוכו ברחוב קאפיסטראן ושם היה לו בית חרושת של בורית. והנה מאחורי כמה בניני' קבועי' נמצא בנין ארעי הנקרא בית-אוצר שכתליו רעועים וגם אין דרך לעלות אליו, אך לבנין הקבוע הסמוך אליו יש מקום לעלות, ומחמת שכותלי בית האוצר המה נמוכים מכותלי הבנין הקבוע הרי גם העליה שעל גביה נמוכה מעליות בנין הקבוע, וכיון שהגג שעל גבי חדרי הבנין הקבוע היה משופע לצד העליה של בית האוצר, נעשה כעת חור קטן בשיפולי עליית שע"ג בנין הקבוע אחורי המעשנה לצד בית האוצר באופן כזה, שמי שהיה בא על גבי העליה הראשונה שלשם אפשר היה לעלות לא היה רואה את החור הנ"ל. וממרחק לא ניכר כלל שיש שם בכלל עליה, וליתר בטחון אפשר היה לסתום את החור עם לבנים מבפנים, ודרך חור קטן זה היינו נכנסים דרך העליה של הבנין הקבוע לתוך בית האוצר, וזה היה מקום מחסה שלנו.

וכבר אמרנו לעיל כי מקום זה היה צר מלהכיל את מספר הנפשות, ומה עוד בלא אכילה ושתי'. בעיקר הסתמכנו באשר מר ראטבארט היה לו שותף לעסק הבורית הנ"ל - אשר החוק הכריחו ליקח אינו יהודי לשותף - כי עוד טרם שכבשו הגרמנים את המדינה יצאו חוקים אנטישמיים, וליהודי לא היה רשות להיות לו עסק כזה, ולכן נרשם העסק על שם העכו"ם "אפאם קאלמאן", שהיה מידידיו הנאמנים של מר ראטבארט. בעת הקמת הגיטו צורף חצר בית החרושת לגיטו, וכיון שלפי החוק, כל ערל שמקום מושבו הי' בתחום הגיטו עליו לעזוב מקום מגוריו - וסוף מעשה במחשבה תחילה, כדי שתהיה האפשרות לקבץ את כל הנפשות אשר בגיטו ולהוליכם להרוג ולהשמיד - והם התיישבו בבניני הפאר של היהודים, שרוקנו מחמת הצו לעבור לגיטו. גם העסק הנ"ל היה צריך להפסיק עבודתו במשך זמן הגיטו, ורק כיון ששם הערל היה רשום על פתח בית החרושת, לא הי' רשות אף לרשעים המושלים לפתוח את פתח השער. כאשר פעם אחד עפ"י בקשת מר ראטבארט בא הנ"ל לבקרו בתוך הגיטו בלוית שוטר, כי לא הניחו אף לערלים עצמם לכנס לגיטו בלא לוי, ניתנה אפשרות לדבר עמו רק ברמז שרצונו לישאר שמה בתוך בית החרושת, והוא יהיה לו למסייע במה שאפשר כאשר יוכל להגיע לשם, הערל הבטיחו שכך יעשה, אך לא נודע אם כפיו כן לבו, משום כך גם משפחת ראטבארט חפשו דרכים אחרות להנצל, ומצאו דרך להנצל ולצאת מן הגיטו עוד טרם שאנו באנו לשם בעש"ק לפנות ערב כנזכר. ועוד יותר נתחזקה בלבם החלטה זו כאשר אנחנו באנו, ונהיתה לדבר היוצא מן הטבע שיהי' גמר טוב לעליה שם. הדרך
(עמוד רסט)
להצלה שלהם היתה אפשרית ע"י שוטר משוחד אשר ביום האחרון קבל על עצמו להוציא מן הגיטו כשני מכונות מלאות אנשים, ברור כי הזוכים היו בעלי "כיסים גדולים" כי השוטר ביקש שכרו בתשלום סכום גדול בעד כל נפש. לאחר שהמכונה הראשונה כבר נסתלקה, היה על מר ראטבארט וב"ב לנסוע במכונה השני', וזה היה מזלם וגם מזלינו אשר שמרו אותם ואותנו מן השמים. ברור שבלי מר ראטבארט לא היתה לנו שום תקוה לטובה בעליה הנ"ל כי רק לו הבטיח שותפו הערל, ואילו אנו נשארנו ללא מוצא. כעבור שעה קלה הופיע בחפזון אשת ראטבארט בבשורה רעה כי המכונה הראשונה נתפסה והוליכו אותה ל"הדרעהער" למקום הרשע לענותם בסבלותם, השמועה היתה כי השוטר הרשע ימ"ש לקח את ממונם ואח"כ את נפשם כי מסר אותם לרשעים, ובזה בוטלה השקפת מר ראטבארט להנצל מזה. מ"מ כל הלילה היו מתיעצים בינם לבינם אם ישארו או לא, כיון שכבר עברה המדה במספר הנפשות שהיה על העליה. אך השי"ת הטה עלינו חסד וחנן אותם דעה להשאר ולתלות את ישועתם בשי"ת, וזה אשר הביא את ההצלה כדלהלן. כ"ח נפשות נמצאנו בעליה הנ"ל, נוכחנו לדעת שזקוקים אנו לישועה גדולה כי המקום צר מאד, ובעהי"ת לא אמרתי צר לי המקום שנלין שם וקבלתי הכל באהבה. לא רק בצפיפות נמצאנו שם אלא גם אוכל ומים היה בדוחק ומה עוד שחום השמש הציק לנו במשך היום. בבוקר בהיר הקיפו השוטרים את החצר שלנו כדי לאסוף נפשות ל"משלוח". במורא ופחד לא יתואר הצצנו דרך סדקי העליה שלנו וראינו את שקבצו כקטן וגדול, ולא נותר אף אחד. זה היה ה"משלוח" האחרון של הגיטו הגדול בעירנו ולא נשאר יותר מבית חולים אחד עם איזה עשרה נפשות הנקרא בשם "יארוואנקארהאז" וכעבור שלשה שבועות אף הם נשלחו פרט לכמה אנשים שברחו משם. בית החולים הנ"ל היה אחורי החצר שלנו וזה היה לריעותא כי כל היום היו השוטרים עוברים ושבים, וזה הוסיף לנו עוד לפחד ולמורא ששרר גם בלאו הכי, גם כותלי בית האוצר היו רעועים ואם אחד היה דורס רגלו בחוזק היה הבנין רותת. לחסום את פיהם של כ"ח אנשים היה דבר קשה ביותר, ובפרט שהיו שם גם ילדים קטנים, ולמר ראטבארט היה ילדה בת ז' שנים בערך, וביום היו עומדים ומציצים דרך החרכים אם לא הרגיש אחד מן העוברים. משך ששה שבועות לא נתתי שינה לעיני מחמת פחד, אחת מן הנסים שהיו לנו בעלי' הי' שלא נשמענו לחוץ, כיון שלפעמים שכחו על הסכנה המרחפת ודברו בקול רם הנשמע למרחוק, והשי"ת שמר אותנו מכל רע.

ט

אחר שהיינו שלשה ימים ולילות מכוסים מעין כל חי, ולאכול ולשתות היה לנו בצמצום גם אז, עוד היינו בדאגה ופחד מחר, מה יהיה אחר זה כאשר יכלה המזון המזומן. דרך סדק בקורה ראינו שמר אפאם (שותפו של מר ראטבארט) בא לשם עם חבילה מתחת זרועו, ונראה היה שמחפש אחר מר ראטבארט ושהביא לו איזה מידי דמיזון, אך מחמת גודל הפחד ליתן להם נאמנות החלטנו להמתין עוד, כי חשבנו שיבא גם למחרת. אך כפי הנראה התיאש הערל ממר ראטבארט וחשב שבודאי כבר איננו בעליה והלך מהגיטו עם כל היהודים. כעבור שלשה ימים הופיע שוב, זה היה ביום עש"ק, הוא בא בלוית שלש נערות כדי לעשות מלאכה בבית החרושת, כיון שהגיע מים עד נפש, כל מזוננו נגמר וישבנו בתענית, החלטנו לראות את מר אפאם ולבקש את עזרתו, כי ממילא לא נשאר לנו מה להפסיד, כי טובים חללי חרב מחללי רעב. מר ראטבארט ירד מן העליה ונכנם למשרד בית החרושת כדי לראות את אפאם, ומה מאד נרעש ונפחד כשנתקלו בו עיני נערה מן העובדות בבי"ח. מר ראטבארט פנה למר אפאם להגיש לו מיד עזרה, ואף ספר אל הנערה הנ"ל שראתה אותו. וכמו כן אמר לו שנמצאים אתו בעלי' רק י"ד נפשות מפני שלא רצה להפתיעו ע"י מספר רב יותר. תיכף ומיד שלח מר אפאם את אחת הנערות להביא מזון ואף מר ראטבארט נתן להן כסף והבטיח להם בתים כדי שלא יגלו את ענין המצאם של יהודים בעלית הגג. סכום כסף קטן נמצא בידי ר' מנדל גוטמן ומזה ניתן איזה סכום להנערות בשכר טרחא, כי הכסף יענה את הכל.

י

הנה אחרי הדברים האלה שנתרוקנו בתי הגיטו מאין יושב, ועדיין לא הותר גם להערלים לילך לשמה, כי רצו לקחת את הרכוש הנשאר בבתי ישראל, וכל מי שהלך לתוך הגיטו היה נבדק בבואו ובצאתו, ואך הנערות הנ"ל היה באפשרותם להכנס בטענה שיש להם איזה דבר עבור בית החרושת, וכך היו נכנסות עם עגלה טעונה כלים לעבודתם וביניהם היו מצניעות דברי מאכל בכמות זעירה כי יותר פחדו להביא שמא יתגלה הדבר. ברור שהן הביאו כמות מצומצמת של מזון בשביל י"ד נפשות, באופן שאף בעת שהביאו היה רק מן עשרה דעקא ולמטה, הכל ביחד לחם ובצלים, ולפעמים כמה ביצים או גבינה, וכ"ז נחשב בתוך העשרה דעקא, לכל נפש, ובין גברא לגברא היינו יושבים בתענית איזה ימים, כי המזון היה מגיע לעתים רחוקות. לאט לאט הרגשנו אפיסת כחות, ובכל יום ויום היינו חוסרים והולכים, וביותר צר היה לנו בראותי את הבן יקיר לנו רך בשנים הוכרח לסבול כל אלה, הגענו למצב שהתחלנו לחפש באשפות את הפתותי לחם המעופשים, ובמשורת מים שהיו לנו - כי גם מים לא היו לנו די בתחילה - כבשנו את הלחם וזה היה לנו למשיב נפש, ומד' היתה לנו כי לא נפלנו באיזה חולי מכל זה. בתחילה היה המים אצלנו בצמצום ובדוחק, היו לנו מספר מצומצם של צלוחיות "מינעראלוואסער", ומזה חולק כוס לכל נפש ליום, ומה גדול היה סבלנו בימי החום כשמש בצהרים מכה על ראשינו. מצב המים שופר בהרבה כשהופיעו הנערות. כיון שהן היו מביאות לנו לשתות, אך אח"כ התרנו לעצמנו לילך למטה ולהביא מים, ע"י זה נתנה לנו האפשרות אף לכבס כתונת, ואלמלא זאת היינו כלים והולכים ע"י הזוהמה שהיה אוכל את גופנו מחמת האבק הרב שהגיע אלינו, לכן לנס גדול יחשב דבר זה. מה גדולים היו רגעי הפחד בעת הבאת המים, פעם אף הבחין שוטר בקול היוצא מן המים וכבר עמד לבוא לראות במתרחש, אך אשה שהלכה עמו קראו באמרה ששם נמצא בית חרושת. וברכנו את השי"ת שהצילנו מיד הרעים.

יא

לאחר שבועיים ימים שהיינו על העליה ראינו את מר אפאם והנערות באים, ואך הסימנים גרועים מאד, כי נעשה סימן לידע שבאו שמה, ומר ראטבארט יוכל לירד למטה, אך בפעם הזאת קראו במהומה ובעצבון רוח. מר ראטבארט ירד למטה, ומיד חזר אלינו אחוז פחד והודיע לנו כי מר אפאם אמר לו שמסרו אותנו וכעבור כמה דקות יבואו אחרינו. ישבנו על הארץ אחוזי פחד והמתננו שיבואו לקחתינו, לבשנו את בגדינו כי לא רצינו לעבור ברחוב בבגדים הדקים שהיינו לובשים בעליה מחמת החום. כעבור כמה רגעים שמענו קול יריות בקרבתנו ואף קולות אנשים מעבר למחיצה המפסקת בין העליות. כבר אמרנו נואש,
(עמוד רע)
את גויותינו כבר הכננו למכים ונשמותינו לבוראם. לפתע הכל נשתתק וקול דממה נהיתה, נתננו הודיה להשי"ת כי בודאי נמתק הדבר, ובינתים עברו שלשה ימים בלי שבא אוכל ומים לפינו. ביום ה' או עש"ק באו הערל ונערותיו וקריאת הסמנים היו כבר בפנים שוחקות קצת והביאו קצת אוכל לא יותר מן קרוב לעשרה דעקא לנפש, והיה לנו יומא טבא, ובליל ש"ק עשינו קידושא רבא על כזית פת למי שהיה והוציא את האחרים.

ומעשה שהיה כך היה, איש אחד בשם מר חיים וויינבערגער היה ג"כ נחבא באיזה בונקר ואף היה ידוע לו על מקום המצאנו. כעבור איזה ימים הצליח בידו לצאת ממקום מחבואו להגיע לערלית שהיתה פעם משרתת אצלם והיה מופקד אצלה איזה פקדון. כאשר פנה אליה ובקש את פקדונו מסרה אותו בידי הרשעים, ואגב אורחא, עשתה עצמה לאוהבו, נוסח דלילה הפלישתית והוא גילה לה שיש עוד יהודים מוסתרים בבית החרושת של בורית, הוא ודאי חשב זאת לטובה, אבל היא כמו שעשתה עמו כן עשתה עמנו, החליטה למסור אותנו לידי הרשעים. היא פנתה לאפאם והוא עשה עצמו כאלו לא ידע, ועוד רגז עליה בטענה שהוא עצמו היה מוסרם למשטרה אלו היו שם יהודים. מ"מ פחד גדול נפל עליו כי ידע אם יגלו הרשעים מקום מחבוא זה אז יהי' מוכרח ליקח נפשו, בידיו, כי הוא הי' אז שר צבאי גדול ואחיו היה על משמר עוד גדול ממנו, ובנו היה ראש השוטרים. אנחנו מצדנו נתננו לו את הבטחותינו שבאם יגלו אותנו אנו נאמר להם שאינו מעורב בענין וכי לדעת עצמנו ובלי ידיעתו הגענו הלום מבית החולים הסמוך. כעבור שעה קלה הופיעה האשה בלוית שוטר כדי לגלות אותנו. השוטר, טרם שעלה לבית ירה מספר יריות כדי להפחידנו שלא נעמוד נגדו, אחר הלכו על העליה ואחת מן הנערות עמם. כאשר באו למעלה ופנו אנה ואנה ולא ראו כלום, הצביעה המרשעת על המעשנה ואמרה ששם נמצאים היהודים, אך השוטר נתמלא חימה עליה ואמר, מי שהטמין עצמו בארובה יוכל להשאר שמה, וברוב כעסו הפחיד אותה שתקבל עונש על כי הטעתה את המשטרה, והי' ד"ז לנס ולפלא. ומ"מ הם לא היו מרהיבים עצמם לבוא לבית החרושת עד עבור איזה ימים, כי לבם נתמלא פחד שמא ירגישו בדבר הבאת האוכל לעליה. וכך עברו ששה שבועות בלחם דוחק ובמים לחץ במורא ופחד.

אחר שהתגבר הרעב והסימנים התחילו להראות בעורקים כי נחלשו, וזה גרם שהרבה פעמים שכחו היכן המה, והגיעו לידי כך שנעשה מחלוקת קנאה ושנאה אודות שדימו שחברו קיבל דעקא לחם יותר - לא גוזמא, והרבה פעמים באו לידי כעס על ידי אלו הפלפולים ושכחו המצב ובאנו לידי סכנה על ידי הדברים כאלה, כמו פ"א היו עובדים פועלים בחצר הסמוך לשם, ופתאום ששמענו המה מדברים ביניהם ששמעו איזה קול, והיה לנו זכותא רבה שלא נעשה מאומה. ובעזהשי"ת תווכתי השלום עד מקום שידי מגעת.

יב

על הרבה דברים מוכרח אני לדלג כי קצר המצע מהשתרע, ואזכיר כעת רק קצת ממה שעבר עלינו. כאשר נגמר בדעתנו שהגיע הזמן לצאת משם, כי כבר ישבנו על העליה איזה שבועות, ואף שראינו כי אי אפשר עוד להשאר שם הרבה. מ"מ היינו בשב ואל תעשה כי הפחד לצאת החוצה היה עובר על כולנה, וביותר שמענו שהרבה נתפסו כאשר יצאו החוצה. אמנם הערל אפאם והנערות התחילו להמריץ אותנו, באמרם, כי יש להם פחד, כי הרבה נתפסו במקומות מושבותיהם, כמו הבונקר שבתוכו נמצאה הרבנית של האדמו"ר מווייזניצא וכן בוקרים אחרים. בעיקר התחילו להסביר לנו, כי כבר הדבר לתמהון, מה שאינם עובדים בורית, ולעבוד היה אי אפשר כי אז היו הפועלים מרגישים בנו, ועוד סבה היתה כי נמצא פועל בשם אימרע, שהוא נול, וכיון שהוא נדחה מלהתקבל לעבוד אמר שבודאי נמצא שם מר ראטבארט, ואיים בכל פעם שילך בעצמו לבית החרושת לראות מה שמה, וכ"פ שמר על פתח בית החרושת. אחר כל זה הוכרחנו להתחכם האיך לצאת משם למדינת רומני'. לכתחלה הבטיח מר אפאם שהוא יהי למסייע לנו בזה, וכי מצא אפשרות להתקשר עם הקונסול הרומני, לבסוף הוכח שאלו דברי הבל ועלינו לפלס לעצמו נתיב האיך לצאת מכאן. חוץ מזה שהיינו צריכים סיעתא דשמיא לאחר שכבר נהיה ברשות הרבים מקום עוברים ושבים שלא יכירו אותנו שאנו יהודים, הרי נתעוררו עוד בעיות כגון: היכן נלך, למי לגלות עצמנו, מה בקשתנו. עוד היו צריכים לרחמים, כיצד לצאת מהגיטו שהיה מוקף במחיצות ואין רבים בוקעים בו, כמה אנשים שנסו לעבור נתפסו ע"י הרשעים, כי הדבר היה גלוי לעינים. אמנם באשר החצר שלנו היה סמוך לגדר הגיטו, על כן הועיל השתדלותו של מר אפאם, שפעל כדי לקבוע את הגדר אחורי החצר בית החרושת כדי לא לעבור את הגיטו בדרכו לבית החרושת, וכיון שהיה מיחס גדול אצלם עשו משאלותיו. מובן שבעת עשיית הגדר היינו בפחד גדול שמא ירגישו בנו הפועלים, אך לאחר זה היינו כמעט מחוץ לתחום הגיטו ונשמנו לרוחה. ומ"מ היה דבר עזיבת העליה כרוך בסכנה גדולה משום שפעם אחד התפרצו ההמון לתוך הגיטו לשלול שלל וזה גרם להגברת השמירה וגם לפני שער החצר שלנו עמדו שוטרים. לעומת זה הי' לנו ג"כ צרות מהגנבי' שכ"פ ביום גנבו עצמם לתוך החצר לגנוב ופחדנו שמא יבואו לעליה וימצאו אותנו כמו שאירע בבונקרס אחרים, כי בזה השלימו עם הרשעים למסור בידם כל היהודים הנמצאים. איש אחד היה בינינו בשם מו"ה משה ליב מענדלאוויטש-פרידמן הי"ד, הוא היה ממיסדי הבונקר, משך כל הזמן הוא היה האיש המסוגל בכל עניני הבונקר, מביא את המים, מחלק את האוכל המצומצם ואף כל מיני עסקי תיווך לטובתנו, הוא היה יוצא לשלום ונכנס לשלום, והביא חדשות מן הנשמע בחוץ. פעם בא בהתקשרות עם ערלית אחת מעיר אראד שברומני' שהביאה סכום הגון משם לטובת הצלת נפשות, ומסר לנו את הסכום, הוא אף הביא לי בשורה טובה שגיסי הרה"ג אהרן סג"ל צימעטבוים נ"י התעכב במרחץ פעליקס ונמלט ממחנה הריכוז "קישטארטש" כמו כן נודע לנו כי רוב הנחבאים בבונקרס נתפסו ורק מעט שבמעט הצליחו לעבור את הגבול הרומני וכו' ועל כל פסיעה ופסיעה תהלל וגו'. כל פעם שהיה הולך לדרכו היינו בעגמ"נ ונסים שלא נעשה לו מאומה. פעם אחד יצא החוצה בלוית נערה אחת עד שער החצר, וכאשר יצא השער נסגר אחריו כי לא היו שני מפתחות, והיה מדובר שתמיד ישגיחו מן החלון שבגג לסמנו שיתן, דהיינו שיסלק הכובע מן הראש וזה לאות שהוא הוא, ואז ילכו לקראתו לפתוח לו השער, יצא לפני הצהרים ולפנות ערב לא בא, והיה לפלא, אך פתאום ראינו אחד עם הכובע בידו מתקרב ישר לשער, נערה בתולה יהודית נשלחה כדי לפתוח את השער. מה נבהלה הנערה כשראתה כי האיש אינו ר' משה ליב בבהלה דפקה בדלת, אך לא סגרה, והמפתח נשאר שם, הוא קרא אחריה אך היא באה ישר אלינו וספרה את אשר קרה. תוכלו להבין מה גודל הפחד שרר בתוכנו כי חשבנו שהוא בודאי שוטר חרש (דטקטיו) ואף שראינוהו מסתלק מהמקום היה חשש שמא
(עמוד רעא)
הולך אחר סקרוקין בשבילנו. כי ראינו שלקח עמו המפתח מהדלת. בוקר אור ואנחנו עוד שוכבים על הקרקע, נשמעה פתאום לאזני קול דממה דקה האומר פתחו לי שערי צדק, אחר שכבר התיאשנו מלראות את ר' משה ליב שום איש לא המתין לו ליד החלון וע"כ הוכרח לבא בדרך עקלתון לתוך החצר ולהשמיע מלמטה למעלה דרך הגג שיפתחו לו את הדלת, ואף שבדרך הטבע אי אפשר היה לשמוע דבריו, מ"מ הגיעו לאזני שלא בדרך הטבע. מתחלה לא רצו להאמין שזה הוא, כי אמרו, מדוע לא שמענו אנו, אבל אח"כ פתחו לו את הדלת והוא נכנס. הוא הרגיע קצת את רוחנו באומרו שמהאי טעמא לא בא אתמול משום שראה גנבים סובבים בחצר, בזה פתרנו שבודאי גם האיש אשר סבב ופתח את הדלת היה מחברי גנבים, וסבר שגם הבתולה מהגנבים וקראה שתתחלק עמו בשלל, ולקח המפתח כדי לגנוב, זה פתרונו.

יג

אחרי הדברים האלה התחלנו להתחכם על סדר היציאה, כי הר' משה ליב אמר לנו מה שנודע לו בקשר לאופנים לילך לרומני', אך הי' נצרך לזה לסכום רב לפי ערך הכ"ח נפשות, ולא היה לנו סכום כזה. ע"כ הוצרך הר' משה ליב לצאת עוד פעם כי הוא ידע על מקורות היכן להשיג מעות. הערלית שנשלחה מעיר אראד הבטיחה לו להביא מעות. הגיע זמן שובו והאיש משה בושש מלבא בחזרה, אף שבעינים צפויות יומם ולילה לא ישבותו צופים לא בא, ולא ידענו מה היה לו. אחר התיעצויות החלטנו לשלוח נערה נכריה מהנ"ל - אשר כבר היו עומדות ומצפות ובקשו אותנו לילך משם - לערל אחד בשם מיקלאש, פקיד של בית גאלדרינג, אשר נודע לנו על ידי ר' משה ליב, שהוא אחד מן המסרסרים להוליך לרומני' - כי הר' משה ליב הי' רגיל לבוא אצלו - וממנו נודע לנו כי במקום אשר לן הר' משה ליב נערך חיפוש ע"י המשטרה שחפשו שם אנשי פולין, ומצאו אותו, ונתפס בעוה"ר, ושוב לא חזר עד היום הזה, השם ינקום דמו שנתפס בעבור טובת הכלל.

יד

ושוב לא ידענו לשות עצות בנפשינו מה לעשות עוד, והסכמנו לשלוח עבור הערל מיקלאש הנ"ל כדי לשוחח אתו בדבר העברת הגבול. הוא בא וסיפר לנו עוה"פ מגיסי הר' אהרן שהוא בפעליקס, והיה כ"פ אצלו ואז החלטתי בדעתי לעזוב מקום זה. נתתי להערל מיקלאש הוצאות הדרך לפעליקס כדי לדבר עם גיסי נ"י ולשאול אותו את חות דעתו. היה מדובר שנשגיח מן החלון, וברגע כשיחזור נפתח לו השער. כעבור זמן קצר ראינו אותו אך יראנו לפתוח השער שמא יבחינו בנו העוברים ושבים, רק כעבור שעות מספר עלה בידינו להניחו להכנס אלינו. בשעות בין הערביים. הוא סיפר לנו שגיסי נ"י אומר שנבוא אליו, וכבר שכר טאקסי בשבילנו והוא ממתין עלינו בחוץ ליסע לפעליקס, כמו כן אמר שנזדרז כי עברו כמה שעות לבטלה. אנחנו - היינו אנכי וב"ב - לא התעכבנו בשאלות אלא מיד הלכנו, ומד' מצעדי גבר כוננו. וזה הי' ביום ה' פ' פנחס כ"ב תמוז תש"ד ובראשונה יצא הערל עם אשתי ע"ה ועוד נערה אחת, אחריהם יצאנו אני ובני. מתוך גודל הפחד לא ידענו לאיזה צד פנו ימינה או שמאלה, ברגע שיצאנו ממפתן השער פנה אלינו איש אחד בלשון הגר, אני יראתי לפצות את פי כי מיד היה ניכר שאני יהודי, על כן אמרתי לבני נ"י להשיב בקצרה כי אנו ממהרים, הוא עוד המשיך לקרוא אחרינו אך אנחנו הלכנו בלי להשיב את פנינו אחרינו. לא ידענו מי האיש הנ"ל. כמו כן עמד לפני השער חיל אחד וראה אותנו יוצאים, מחמת כל הפגעים האלה נעלם ממני המקום בו היתה אשתי ע"ה. בשעת ההליכה בא במחשבתי רעיון לילך לבית גאלדרינג דירת הערל מיקלאש, כיון שלשם ודאי יחזור הערל כאשר לא יראה אותנו, בביתו נמצאו כמה אורחים ואשתו הוליכה אותנו למרתף. מה נבהלה אשתי ע"ה כאשר הגיעה למקום הטקסי, ואני אינני מופיע, מחשבות החלו לנקר במוחה שמא גילו אותנו השוטרים. הערל הלך לחפש אותנו והשאיר את אשתי ליד הטקסי. רק כעבור כמה שעות בא לביתו ומצא אותנו במרתפו. הוא התמלא כעס ולא רצה להקשיב לקורות אותנו, ואנחנו סמכנו על השי"ת ופסינו אותו באיזה סכום בשכר הליכה כדי להשקיט את רוחו. הוא לוה אותנו למקום חנית הטקסי, אשתי ע"ה השיבה את רוחה כאשר ראתה אותנו. אף שהבטיח הערל מיקלאש ללוות אותנו עד שנגיע לגיסי נ"י, אך מחמת העיכוב שהיה לא רצה לנסוע אתנו, כל הפצרותינו לא הועילו ונאלצנו לנסוע לבדנו. השעה היתה כבר 10 בלילה מחמת העיכובים וגיסי נ"י כאשר כבר התיאש מבואנו מחמת האיחור הרב הלך לישון. הדרך לפעליקס עבר ב"ה עצהיו"ט. כשהגענו לשם לא ידענו היכן לפנות, הערל מיקלאש אמנם נתן הוראות לנהג כיצד למצוא את מקום מגורי גיסי נ"י, אך הוא כנראה לא הקשיב, מכל מקום נשארנו עומדים ליד איזה בית מקום בו שוטטו שוטרים ונשקפה לנו סכנה חמורה. הנהג ריחם עלינו והוביל אותנו ליד איזה אילן בסביבה שקטה ופנה לחפש אחר מקום מגורי גיסי נ"י. ובעזהשי"ת חזר כעבור שעה קצרה ובישר לנו שמצא את המקום. כשהגענו לגיסי נ"י היינו בשמחה ותוגה גם יחד כאשר שוחחנו על דבר קורות שאר בני משפחתנו. זמן רב עבר מאז אכלנו ושתינו לשובע כמו כאן, וברכנו להשי"ת על הצעד הראשון שבאנו הלום לשלום.

במשך הלילה דברנו אודות לעבור את הגבול לרומני', כיון שגם במקום זה נמצאו הרשעים והסכנה עדיין רחפה עלינו שמא ימסרו אותנו. אגב, במקום זה היו עוד מספר יהודים בלבוש נכרי עכ"פ החלטנו לעבור את הגבול בהקדם האפשרי, למרות שנודע לנו כי הדרך קשה מאד וכרוכה בסכנה גדולה כיון שבימים אלו נהרגו שני יהודים שניסו לעבור את הגבול. בעש"ק עשינו את כל ההכנות הדרושות כדי לצאת במוצש"ק, אך באותו ערב פעלה בעלת הפונדק אצל המעבירים את הגבול כדי להעביר אותנו מיד כי אף היא רצתה להפטר מאתנו - למרות שהיתה הטובה שבגויים - בליל ש"ק אחרי קידוש באה הערלית ואמרה לנו שהגיע שעת הכושר לילך, עזבנו באמצע סעודת שבת והלכנו. לא היתה שום שאלה אם לחלל ש"ק להנצל ממות לחיים.

טו

בשעה העשירית בלילה בערך יצאנו מחדרנו בלוית ערלית א' והלכנו מספר שעות דרך יערים שדות וכרמים. באמצע הדרך השאירה אותנו לבדנו ולא ידענו פשר הדבר האם החליטה להשאיר אותנו לבדנו. כעבור זמן מה הופיעה עם שני נערים ומסרה אותנו לידם שהם יובילונו הלאה הנערים הלכו במהירות באישון לילה בדרכים העקלקלות שהיו נהירים להם, אך אנו לא היה בכחנו להשיגם עד שנעלמו מעינינו. לבנו נמס בקרבנו מרוב מורא, עד שהשי"ת עזר לנו והנערים חזרו בעקבותיהם והגיעו אלינו. אחר הליכה מיגעת דרך הרים וגבעות, לערך בשעה שתים בלילה, הבחינו בנו שומרי הגבול, הם החלו
(עמוד רעב)
לצווח עמוד! עמוד! וכלי זיינם מכוונים ישר כנגדנו, מרוב בהלה פתאומית התחלנו לברוח אך מיד נפלנו על הארץ והם כוונו בנו את כלי זיינם כדי לירות בנו, הרגשנו כי כאן הגיע הסוף. אך השי"ת גמל עמנו חסד חוץ לדרך הטבע. אחר שהפצרנו בהם רבות השפענו על השוטרים שיקחו מאתנו את כל שהיה בידינו ויניחו אותנו ללכת הדבר היה לנו לנס, כי דרכם היה "ירשת וגם רצחת" המשכנו בדרכנו והגענו לגבול הרומני, ואז הרגשנו כי נפח בקרבנו נפש חיה, כמו ממות לחיים.

טז

כאשר ראו הנערים הערלים שהונח לנו קצת, התחילו לדרוש מאתנו עוד מעות באמרם שבידם אנחנו נמצאים והם יכולים לעשות עמנו כחפצם. אנחנו התחננו לפניהם והסברנו להם כי הכל נלקח מאתנו ע"י שומרי הגבול, והיכן ניקח את המעות. לאחר שנתן להם גיסי נ"י פתק לפונדקאית בפעליקס שתתן להם מה שנשאר אצלה איזה סכום, הניחו לנו, והובילונו למקום שם היו שומרי הגבול. אך חשבנו שמהם הפחד כבר לא היה נורא כל כך. ואחר שהגענו לרומני' נודע לנו כי גם זו היתה תשועה גדולה כיון שהרבה פעמים אירע שהם שלחו פליטים חזרה לגבול ההונגרים הרשעים. אנחנו בעזרת השי"ת עברנו בשלום את הגבול לאחר שנתתי להם איזה סכום שנשאר עוד בידינו. באשמורת הבוקר הגענו, בדרך עקלתון - כדי שלא לפגוע בשוטרים - לכפר ליד הספר, שם נכנסנו לתוך עליית רפת הבקר וישבנו שם בש"ק במשך כל היום. זו פעם ראשונה לאחר תקופה ממושכת שהונח רוחנו במקצת.

יז

אח"ז המשכנו ללכת משך שתי לילות ויום אחד דרך הרים הגבעות עד שהגענו לישוב בשם דיאנטא, שהוא בערך כארבעים חמשים מיל מן הספר. אין צורך להזכיר בהליכה המיגעת בדרכים לא דרכים כדי שלא נתקל באיש. דבר אחר נשאר חרות בזכרוני והוא: באישון לילה אחת פגענו בהר זקוף וישר כמו מקל וגבוה מאד. הערל, שהוא היה מורה הדרך ציוה עלינו לעלות להר זה, מובן שלא יכולנו להתנגד והיינו צריכים למלאות כל אשר צווה עלינו. בעת העליה להר נשארתי עומד באמצע, מחמת העיפות וחולשה שנפלה עלי, ולא היה בכחי להמשיך בעליה. פחד גדול נפל עלי, כי עוד מעט והייתי מתגלגל מטה, עד שהערל הושיט מקלו הארוך אלי ואני אחזתיו ונתחזקתי לעלות, והיה לנס. ביום ב' פ' מטות מסעי בעלות השחר הגענו לכפר דיאנטא שם קבלו אותנו בסבר פנים יפות ה"ה מר הארטמאן, ה' יעקב פריעדמאן שו"ב מבעלעניש והשו"ב מדיאנטא, שם מצאנו מרגוע לנפשנו זו פעם ראשונה אחר תקופה ממושכת, אף טעמנו טעם בשר, ונתנו תנומה לעפעפינו בלי פחד מוות כעבור כמה ימים הגיעו לכפר כל החבורה שהיינו ביחד על העליה, חוץ מר' משה ליב שנתפס כנ"ל.

חי

גם במדינת רומניה היו קיימים אז גזירות נגד היהודים, ולפי החוק אסור היה ליהודים לילך מחוץ לתחום מושבם. אנו נאלצנו להשתמש בתחבולות שונות כדי לנסוע משם והלאה. קבענו לצאת מחוץ לכפר ושם יחכה לנו אוטו צבאי והוא יובילנו כאילו שמובילים לעבודת הצבא. עשרים איש היינו בערך, אך באמצע הדרך נתקלנו באחד משומרי הגבול רשע ועריץ, הוא לא רצה להשחד וגמר אומר שנלך עמו. אף ירה כמה יריות בדרך כדי להפחידנו עד שהגענו לכפר ושם מסר אותנו לידי השומרים המקומיים, וכמו כן הכה מכות רצח לכמה מאנשינו ונתן הוראות למסור אותנו לסמכות יותר גבוהה כדי לנקום בנו. משך הלילה ישבנו בבית הכלא תחת משמר חזק של חיילים מזויינים ולא ידענו מה לעשות, אף נודע לנו שכבר שלחו אנשים מכאן חזרה. אך השי"ת ברא הרפואה קודם למכה. נמצא כאן אתנו עסקן צבורי נודע בשם מר הארטמאן, שהוא איש מוכשר לשאת ולתת עם הפריצים, ובכן לאחר שעות מספר בקש רשות להפגש עם הראש, הוא שתה אתם והבטיח להם סכום ניכר על מנת שיוציא אותנו לחפשי. אך דבר זה היה בלתי אפשרי כיון שהיה בידי הרשע כתב שקבל מהם כך וכך אנשים, ומצאו תחבולה שישלחו שליח לכפר דיאנטא ויקבצו שם אותו מספר אנשים ולמסור אותם במקומנו וכך היה. למחרת בבוקר הוציאו אותנו מבית הכלא ואמרו שהולכים להוביל אותנו לסמכות יותר גדולה, וכך, באם הדרך ישבנו לפוש בשדה, ובאותו הזמן הם הלכו לקחת אנשים אחרים במקומנו. חזרנו לכפר דיאנטא בשלום ונשארנו שם עוד מספר ימים, כעבור שעות אחדות חזרו אף האחרים שנתפסו במקומנו.

הודענו לעיר אראד למחותני הגה"צ אב"ד טשימפא ז"ל שאנו חונים בישוב הנ"ל. ביום ג' או ד' פ' דברים הגיעו אלינו שני ערלים מלובשים בסגנון פועלים של מסילת הברזל ללוות אותנו לאראד. אנו נסענו אתם בתוך הקטר וכשהגענו לתחנת מיטשקע מקום שם היתה ביקורת הנוסעים הוכרחנו לצאת משם ולהתחבא עד לאחר הבדיקה, אחר כך חזרנו ונסענו עד אראד. אף כי משך השבועיים שהיינו שם נאלצנו להתחבות מחמת קצת פחד, מ"מ היה לנו לנחת לראות עוד משפחות שלמות בביתם, בתי מדרשות ובתי כנסת על מכונם, אשר כבר לא ראינו כזאת זמן רב, ונתתי שבח והודיה להשי"ת.

יט

בעיר אראד נודע לנו שמעיר הבירה בוקארעסט יוצאות שלש ספינות קטנות לארץ ישראל, וכמו כן בן גיסי ר' ארי' ליב צימעטבוים כבר נמצא בבוקארעסט ויש לו האפשרות לנסוע לא"י, ואף הכין בשבילנו מקום בספינה. במכתבו שהגיע אלי הוא כותב לי לבוא לבוקארעסט בהקדם האפשרי. אך הנסיעה היתה כרוכה בקשיים עצומים, כיון שהי' צורך בעת הנסיעה להוכיח שאינו יהודי ע"כ הייתי מוכרח להמתין לשעת הכושר. נתקבצנו כשלשים איש ושכרנו שר צבא כדי להסיענו לעיר בקרבת עיר הבירה, הזהרנו אותו שלא יעצור בדרך אף לקול קריאת השוטרים "עמוד" רק אם יהיה מוכרח מיד בצאתנו לדרך התחילו קריאות אחרינו אך לא נעצרנו, ובעזהשי"ת לא נעשה מאומה. למחרת בבוקר קרה קלקול במכונה והיינו נאלצים להשאר על אם הדרך בקרבת העיר סעבען, כמה אנשים מאתנו היו מוכרחים ללכת עם שר הצבא העירה ואנו נשארנו בשדה כל היום. עברו לידינו כל הזמן חיילים ושוטרים, ובעזהי"ת אף אחד לא חרף לשונו נגדנו. לאחר שהביאו מכונה אחרת הגענו בשלום לבוקארעסט. מחמת העיכוב בדרך אחרנו את הספינות שהפליגו עוד מלפני יום או יומיים. לאחר שבן גיסי נ"י ראה שאנו מתמהמהים ולא רצה להפליג בלעדינו, הוא מסר את מקומו לבחור אחד מהעיר חוסט שמצא בזה הזדמנות לנסוע לא"י. ובעוה"ר נטבעה הספינה בלב ים על ידי זדים ורשעים כנודע, ואנחנו ובן גיסי נצלנו בעז"ה.

(עמוד רעג)
כ

בעיר הבירה בוקרעסט היינו עוד שרויים בפחד איזה שבועות, שאף כאן נשמע הקול של שונא ישראל ימ"ש המבקש שימסרו לידו את כל היהודים כמו במדינת הונגרי'. סבלנו היה עוד כפל כפליים כי זרים היינו והסכנה נשקפה לנו בכל רגע, ע"כ חפשנו דרך איך לברוח למדינת בולגריה, או למצוא איזה בונקר. משך שבועות אלו העיר היתה סובלת מהפצצות האויר מידי יום ביומו, שהפילו חללים רבים. ב-23 באוגוסט נעשה שינוי לטובה. מדינת רומני' פרקה מעליה את עול הגרמנים לאחר שהמלך הצהיר לכרות ברית שלום עם הצד השני, מדינת רוסיא. גם לאחר זה עוד נמשכו ההפצצות במשך שלשה ימים ושלשה לילות בלי הרף, כי שדה התעופה היה עדיין בידי האויב. כך שהיינו מוכרחים להיות במקלט עד שנהפכה הסערה לדממה ושקטה העיר בעזהשי"ת. לאחר שהונח לנו במקצת מכל אויבינו, החל אצלי צרת יחיד. אשתי הצ' מרת אלטא רבקה לאה ע"ה אשר חלתה עוד בשנת תש"ג, ובחודש אלול באותו שנה בקרתי אתה בבודאפעסט אצל הפרופ' אדאמס המפורסם, לאחר שעשו לה ניתוח גדול צוה עליה הרופא לבוא בשנית בפסח תש"ד, אך אז כבר לא היתה באפשרותנו לנסוע לשם, ובמקום לבודאפעסט הלכנו לגיטו. אמנם ברגע בואי לעיר התחלתי לדרוש ברופאים כדי להטיב מצבה, אך ללא הועיל, מצבה הלך ורע מיום ליום וכל השתדלותנו להטיב מצבה עלה בתוהו. של"ח ולכ"י בי' כסלו תש"ה לפ"ק, והובלה לקברות בכבוד גדול שהיו שמה כל הרבנים והאדמורי"ם והספידו אותה כראוי, כבוד גדול עשו לה במותה, וזכותה עמדה לה להקבר בקבר ישראל ובכבוד, ולא ליפול חלל ביד הרשעים באושוויץ ר"ל.

כא

אחרי הדברים האלה גמרתי בדעתי לעלות לא"י עם ב"ב שיחי', כי כבר סבלנו די והותר כאן. התחלתי כבר להשתדל בענין זה, אך מד' מצעדי גבר כוננו. נסעתי לביתי לעיר גרוסווארדיין לראות אם נשאר מאומה מהמון כתבי היד שלי ולהבחל"ח של חותני הגאון הי"ד ושאר כלי ביתי. בעיר אראד כאשר נחתי מעט מטלטול הדרך נאמר לי שאיזה בע"ב שנמלטו ממחנה העבודה ייסדו עוה"פ את הקהלה וקבלתי מכתב בקשה מהם לחזור לעירי להורות להם הדרך אשר ילכו ולנהל את העדה עדת קדושים. בהגיעי לביתי מצאתי הכל חרוב ונחרב, ללא יהודים וללא יהדות, בתי כנסיות ובתי מדרשים חרבים, קרעים של ס"ת כתבי קודש מפוזרים בשוקים וברחובות אשר כל חייב לקרוע. אוי לנו כי כך עלתה לנו. לא נשארו רק אודים יחידים מוצלים מאש. מספר בע"ב נכבדים מעירינו העתיקה, מנהיגי הקהלה הקדושה החדשה באו אלי והפצירו בי להשאר פה לנהל עדת ישורון, אך גמרתי בדעתי לנסוע לארצנו הק', מי יכול היה להשאר במצב זה אשר אבן מקיר תזעק. אמנם רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום, מסיבות שונת התעכבתי שם עוד, ומד' היתה זאת להחזיר עטרה ליושנה בכמה דברים שעלתה במצודתי בעניני דמתא בשובי"ם מומחים, טהרת המשפחה, עניני כשרות בפרט ובכלל. וביותר עלה בידי בעזהשי"ת תקון גדול בעניני עגונים ועגונות, לאחר שראיתי הלחץ הדוחק, חורבן הדת והנמוס הכרוכה בחרבן האנושי אחר שבאו אנשים לביתם ממחנות העבודה ולא מצאו בביתם את נשותיהם ובני ביתם, ודבקו עצמם בבנות אל נכר ר"ל. הראיתי לדעת כי אם לא נעשה בזה מאומה אז ח"ו תפוג תורה מישראל. והצעתי לפני אספת הרבנים של מדינתינו את הקונטרס שהזכרתי בסי' א', וגם תקנתי להם תיקון עירובין המבואות (עי' בפנים הספר).

ב"ך יברך ישראל

אמנם אחר שהתפשטה ממשלת הקומוניסטים החלטנו לצאת את המדינה. עפ"י סבות שונות נסתבב - באמצעות ש"ב הרב הגאון וכו' מוה"ר חיים יצחק וויינגארטען שליט"א ר"מ דישיבת סטיינס - שבאנו לכאן לאנגלי'. טובי העוב"י דק"ק מנשסתר הע"י כלם כאיש א' ובלב א', בחרו בי, והטילו עלי עבודת הקודש לכהן פאר בעדתם המפורסמת לשבח ולתהלה. ובעהשי"ת על משמרתי אעמודה פה ובכל המדינה לעשות את רצון כל אשר יבקשו ממני להורות להם דבר ה' זו הלכה ואת המעשה אשר יעשון, כי זה כל חפצי ורצוני, והשי"ת יהי' בעזרי להיות ממזכי הרבים להרים דגל התורה ולהעמיד הדת על תילה.

ות"ל אשר זכיתי גם במדינה זה אשר הרבה מחכמי ישראל התיעצו עמי בכמה עניני הלכות חמורות וקלות העומדות על הפרק, ובררתי אותם כיד ד' הטובה עלי, והרבה מברורי הלכות אלו מובאים בספרי הנוכחי - וקראתי שם ספר זה "שו"ת מנחת יצחק" באשר כי מנחתי מנחת עני הוא, מנחת תודה להשי"ת על אשר אחרי כל התלאות אשר עברו עלינו בימי הזעם - ורוב בני משפחתי נאבדו על קדה"ש הי"ד, ועמהם הרבה מכתבי ידי אשר רמזתי עליהם בהקדמה לספרי "שו"ת דברי יצחק" הנדפס בעיר גראסוורדיין שנת תש"ג - זכיתי עוד לישב באהלה של תורה, ולעמוד על משמרת הקודש ולהשיב לרבים בדברי הלכה, ולגדל את בני יחידי יקירי החו"ב מוה"ר ישכר דוב שליט"א - שאף הוא הי' באותו הנס - לתורה ולחופה ולמעש"ט, ולראות ממנו זרע ברך לעבודת ויראת השי"ת לאויט"א. ויה"ר שאזכה עוד להגות בתוה"ק מתוך הרחבת הדעת דקדושה, ולהביא עוד מנחה טהורה לפני ד', ונהי' אנחנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה עד ביאת גואל צדק בבי"א.