תקציר המבוא:

אודות המחבר

במבוא מתאר המחבר את קורות חייו מימי הגטו ועד השחרור.
לאחר שהיה בגטאות קאשוי וקומרנה, נשלח לאושוויץ (הוא מתאר את הסלקציה ואת ערב שבת במחנה), ומשם למחנה מאוטהאוזן ולמחנה העבודה מעלק.
המחבר מספר על החיים הדתיים במחנה בימים הנוראים, בחנוכה ובפסח.
בהמשך, הוא מספר על צעדת המוות והשחרור. הוא מתאר את חוויית השחרור על כל היבטיה, ומספר על נסיונו לסייע לניצולים להחלים ולהתאושש. לבסוף, הוא מספר על חזרתו לביתו ועל הידיעה על מות אשתו וילדיו, ומסיים במילים: "ונתקיים בי ואני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה', יהי שמו מבורך".

המבוא:

(עמוד יא)
בעזהשי"ת

הקדמה

יתברך היוצר ויתעלה הבורא, שזיכני להוציא לאור עולם ספרי הנוכחי שקראתי בשם שו"ת מנחת אשר שבו נרמז שמי.

מנחה קטנה זו אני מגיש לפני רבנן ותלמידיהון, ולתלמידי שנשארו בחיים בחמלת ה' מימי השואה, שלמדו בישיבתי בק"ק מעדיער במדינת סלאוואקי' בעת ששמשתי שם בתור אב"ד.

ודכירנא בעת שזכיתי לשאוב ממעיין הטהור של כ"ק אדמו"ר מרן הגה"ק בעל שו"ת מנחת אלעזר זצוק"ל אבדק"ק מונקאטש יצ"ו בעת שלמדתי שם בישיבתו הרמה, ושימשתי שם בהוראה אצל הביד"צ שם, שבת שם הגה"ק מרן מאנטוניא זצוק"ל וכשבא אדמו"ר זצ"ל לבקרו בהיכלו הייתי שם ושוחחו בידידות רבה, ובתוך הדברים שאלו מרן אדמו"ר ז"ל אם בדעתו להוציא לאור את חידושיו, והוא בענות צדקו השיב לו כי ספר שמוציאים לאור בעתים הללו אינו אלא לידידים ומכירים ולא להפיצו על פני תבל. והיה ניכר להעומדים שם שברוב ענותנותו לא רצה שיחשבו שיש להעולם איזה נחיצות בהפצת חידושיו. זה היה מקצת תוכן תשובתו.

מעתה אנן מה נענה אבתרי', בודאי חיבור זה יודע אני שאין תכליתו להפיצו על פני תבל, אמנם כבר אמרו חז"ל בריש מס' חגיגה מכל מקום אין בית המדרש בלא חידוש, לכן אלך בעקבות מורי ורבותי מצוקי תבל שהפיצו מעינותיהם חוצה, למכיריהם וידידיהם כנהוג.

בתוך ספרי נתתי מקום להזכיר דברי קדשם של כבוד אאמו"ר זצ"ל, וכבוד אדמו"ח זצ"ל, וכן מכבוד רבותי זצ"ל שיצקתי מים על ידם, במה שאביא בשמם איזה דבר תורה ואשתעשע בדבריהם הטהורים שיהיו שפתותיהם דובבות וכו' זכותם יגן עלינו ועכ"י.

פעמים הבאתי מספרי שו"ת שבזמננו, שהעירותי בדבריהם, ונמצא ביניהם דברים הנוגעים לאפרושי מאיסורא, בודאי אין אני אומר קבלו דעתי, כי לא באתי רק לעורר, והבוחר יבחר.

וכן מה שהעליתי בספרי בדברים שנשאלתי בע"פ או בכתב והשבתי עליהם כיד ה' הטובה עלי, להוי ידוע שלא קבעתי הדברים להורות על ידיהן להלכה ולמעשה, כי יודע אני מך ערכי, ומעולם מנעתי את עצמי מלומר שיסמכו עלי, ומי שישים עיונו על דברי, ויהי' לו דבר להעיר ויודיע אותי אהי' לו אסיר תודה.

בספרי הלז לא נמצאו רק אותן החידושים שרשמתי אחר השואה, כי מה שהיה לי בכתב לפני המלחמה הנוראה כולם נאבדו ולא נשאר מהם זכר. לדאבוני נתקיים בי הקרא ואני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'. והני מילי יגעתי עליהם לברר כל דבר על בוריו, וליישב כל חומר, בכל דבר המסתעף, שיהיו הדברים ראויין להעלותן על שלחן מלכים בעזה"י.

ולמודעי אני צריך שכמה פעמים ימצא שקיצרתי באיזהו מקומן ממה שהשבתי לאיזה שואל, או באיזה ענין, הוא בשביל שכבר כתבתי מזה במקום אחר ולא רציתי להכפיל הדברים, וכן אם ימצא להיפך הוא בשביל שניתוסף לי איזה חידוש.

ואני תפלה, לקל נורא עלילה, שלא יסיר חסדו ממני, וכמו שעד כה עזרני, כן יעזרני גם להלאה, שאזכה להמשיך להוציא לאורה מה שישנם אתי עוד בכתובים ובזכרוני, ולישב באהלה של תורה, ולראות נחת אצל יוצאי חלצי עד ביאת ינון בב"א.
המחבר


(עמוד יב)
בשנות השואה - תש"ד, קשה עלי לספר מהרפתקאות דעדו עלי בתוך כלל ישראל, שסבלו ענויים קשים, מפני רשעי הגערמאנים ימ"ש, והעוזרים ומסייעים להם רשעי האומות שבכל מדינה שפשטו ממשלתם, ה' ינקום מהם דמי אחינו בנ"י ששפכו באכזריות נוראה, קצרה היריעה מהכיל לתאר פרשתא דא.

ידוע שבתחילה היה הגזירה לרכז את היהודים שבכל מקום לגעטוי, ומשם הובילו אותם לאוישוויץ, וכאשר נודע לי שאאמו"ר ואמי מורתי נמצאים בגעטוי בעיר קאשוי, שכרתי גוי אחד ושלחתי אותו להתם עם חבילה ובו יין ישן ועוד, כדי להשיב נפשם, והביא לי בחזירתו מכתב קצר בברכת פרידה, וסיים דבריו "וה' ירחם".

זכיתי לקיים אז באחרונה מצות כיבוד אב ואם, וזמן קצר אחר זה הובילו גם אותנו לגעטוי, וניתנה לי רשות לחזור העירה, ובכן באתי לבית הכנסת, ופתחתי ארון הקודש ושפכתי שיח במקום שהתפללו אבותי שה' ירחם.

משם הובילו אותנו כצאן לטבח לעיר קאמארן הסמוך אשר לשם נתקבצו כל היהודים מהסביבה, היו שם אנשים ונשים וטף, והיו נמצאים במצב נורא, וסכנת נפשות ממש, אשר אין לתארו על הכתב. ופקוח נפש היה להחם להילדים קצת חלב, ומנעו עצמם מלעשות כן ביום השבת, ואני למרות שהייתי הצעיר שברבנים, עזרתי חיל וקצצתי ענפים מהאילנות לעשות מדורה להחם, אמרתי כי מבואר בר"מ בפי' המשנה פ' מפנין שבאם יש במעמד זה חכמים מצוה לכתחילה לעשות החילול על ידיהם, אז נדברו קהל הרבנים ובתוכם סתם תלמידי חכמים שזלגו עיניהם דמעות ואמרו שהצדק עם האברך הלז, ועלינו היה מוטל החוב לעשות כמוהו.

ומשם הובילו אותנו אחר עבור ימים אחדים לבירקענוי (אוישוויץ), וכאשר הגענו לשם ופתחו הוואגאן שבו היינו סגורין כל ימי משך הנסיעה, נפלו עלינו בבהלה, ובמכות רצח, והפרידו אנשים לצד אחד, וכן הנשים והטף, ובאם הדרך היה עומד הרשע הידוע מענגעלע ימ"ש ורמז לכל אחד לאיזה צד יפנה צד אחד היה אותן שנבחרו לעבודה, וצד אחד הובילו ישר לתאי הגז, וכשבאתי לפניו ביקשתי אותו שישלח אותי להצד שכנגד שהיה רוצה להעמיד אותי, הגם שלא ידעתי אז מה אני עושה בזה, ועל זה שאל אותי כמה שנותי והשבתי לו, וחידוש היה בעיניו שבמשך זמן הקצר הלז קפצה עלי זקנה והלבינו שערותי, ונענה לי, ואח"כ נודע לי מהנס שנעשה לי אז, כי בזה ניצלתי שלא נשלחתי לתאי הגז, אלא למחנה של עבודה.

מיד אחר זה כשהגענו למחנה העבודה, החליפו הבגדים שלנו, והלבישו אותנו בגדי שבויים, שהיו עליהם מספר, שמאותה שעה לא קראו אותנו בשמותינו רק לפי המספר של כל אחד ואחד. וערב שבת קודש היה, בלילה לא ניתן לנו רק איזה מרק מקולקל, והשכיבו אותנו על מטות של נסרים בלי שום מצע עליהם, סמוך להמטה שלי שכב אברך אחד ממעדיער מו"ה משה מאיר קארנפעלד הי"ד, שהיה ג"כ תלמיד אדמו"ר הגה"ק מרן מוה"ר יהושע בוקסבוים זצוק"ל והתחלנו לנגן הזמירות בניגונים שהיה רגיל לנגן רבינו זי"ע, כשעינינו זולגות דמעות, ולבינו נשבר בקרבינו, בטוחים היינו שזכותו של מרן זצ"ל יעמוד לנו להוושע מעמק הבכא הלז, כן היה כניסת שבת הראשון במחנה אוישוויץ.

משם הובילו אותי למחנה השמדה מאטהויזן וכאשר הלכנו ממסילת הברזל לתוך המחנה, היה הדרך מקום הרים מלאי אבנים ופחתים, והשומר שהלך בצדי כשראה שאין אני הולך ישר סטר על לחיי, וכשפניתי לצד האחר הכה אותי , וכן בכל צד שפניתי סבלתי הכאות נוראות, אבל בכל זאת לא סר בטחוני בה', שיחזק כחי ואנצל מידם.

ואחר זמן קצר באתי משם למעלק ביי דער דאנוי הסמוך לווין, שם עבדנו עבודת פרך בעשיית טונעלין בתנאים קשים, ובמכות אכזריות אשר אין להעלותן על הכתב, כי אחר כל זאת אין להבין האיך היינו יכולין לסבול כל הצרות והעיניים קשים ומרים שעברו על ראשינו ורק בחמלת ה' נשארנו בחיים.

בערב ראש השנה כאשר העמידו אותנו לגלח זקנינו בתער, ביקשתי שיניחו אותי, והיה שם קאפוי אחד בשמו פאלאטשעק שהכה אותי עבור זה מכות אכזריות, ורק בקושי ניצלתי מידי אותו הרשע, ותלי"ת הניחו אותי עם זקני ואח"כ כאשר העמידו אותנו בהאפעל-פלאץ ובירך אחד לחבירו בברכת השנים נפרץ בכיה נוראה אשר לא נשמע כמותו, וכל אחד איחל לחבירו שיזכה להנצל ולראות עוד אשתו וביתו בקרוב והשומע קול בכות ישים דמעותינו בנאדו להיות, ויצילנו מכל גזירות קשות אכזריות, כי לו לבד עינינו תלויות. ובלב נשבר ונדכה היה זה תפלת כל אחד ואחד בערב ראש השנה, אשר אין לתאר המחזה ההוא.


(עמוד יג)
בימים נוראים הללו אספתי יחידי סגולה והתפללנו איזה ראשי תפלות כפי שהיה בזכרוננו. בערב יום הכפורים היו נותנים הארורים הללו מאכל לפני התענית שלא היה מספיק להתענות עליו אפילו לגבורי כח ומכ"ש לחלושים כמונו, ובכל זאת היינו מוכרחין לילך למקום העבודה, והתענית היה קשה עלי מאוד כמובן, כי מה שחלקו לאכול ביום הכפורים לא נגעתי בו, וממילא חשבתי שכשאחזור אחר העבודה במוצאי יוה"כ לא יהיה לי שום דבר לאכול אחר התענית, ע"כ בערב יוה"כ טמנתי מרק שנתנו אז שיהי' לי אחר התענית אבל כשחזרתי במוצאי יוה"כ לא מצאתיו, כי גנבו את המאכל ואין לתאר מה שהרגשתי אז. ונזכרתי באותו מעמד מה שאמר לי ידידי הרבני מו"ה יהושע שטערן זצ"ל הי"ד מקאמארן, בעת שהיינו שם בהגעטוי וסבלנו רעב, ואמר כי ע"ז נאמר טובים היו חללי חרב מחללי רעב.

בחנוכה עלתה בידי לרכוש קצת שמן להדליק נר חנוכה, והדלקנו, וכשנתוודע הדבר באו אצלי החדרה הקאפוי והשוטרים, והייתי בסכנה גדולה שלא יהרגו אותי, ורק זכות אבות ונסי נסים עמדו לי באותה שעה שהניחו אותי, ואימת מות נפלה עלי באותו רגע ולא סר ממני משך זמן רב, כי יראתי שיעמדו אותי למשפט בשביל סאבאטאזש.

בקשיים גדולים ותחבולות שונות אפינו מצות בעת שהיינו נחבאים במערות וחפירות שעשינו להגן נגד צבא השונא בשעת המלחמה, היה בינינו אדם יקר מאוד ר' שמעלקי הירש מבראד בבלאק אחד עשר, שהיה משמש בתור שטובןדינסט, והוא היה מחלק המאכלים שנתנו להשבויים, והוא בטובו עזר לי הרבה ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, וכן להרב מרישא זצ"ל הי"ד, ועוד ליחידים למי שהיה בידו לעזור. כאשר כבר הייתי באמעריקא קבלתי מכתב מבנו מעיר אנטווערפן שהעמידו את אביו למשפט בטענה שהיה רוצח במחנות השמדה, כמו הרבה ששימשו שם בתור קאפוי וכדומה שהיו רוצחים גמורים לחרפתינו, וביקש ממני שאכתוב מה שאני יודע, וכן עשיתי שתומ"י השבתי והמלצתי בעדו בכתבי שבעזה"י הוא היה שליח הטוב שנשארתי בחיים, כי פעמים בלי מספר החייני, וכן עשה לכל מי שהיה בידו, ושמעתי שיצא זכאי במשפטו.

בסוף המלחמה כשכבר קרבו הרוסים למחנה שלנו, הובילו אותנו הגערמאנים לקצה גבול עסטרייך לעיר עבענזעה, ופעם באמצע הלילה נתנו צו שכל אחד ישכב על הארץ ולא יזיז עצמו, כדי שלא ירגישו בנו הרוסים, השונאים שלהם, וכאשר אירע שאחד זז ממקומו תומ"י ירו בו והמיתוהו והפחד היה גדול מאוד עד שנפל אימת מות על כל אחד ואחד.

וכאשר היינו בעבענזעה זמן קצר, פשטה שמועה שבמשך איזה שעות יגיעו שמה הרוסים וישחררו אותנו, אז רצו הגערמאנים הרשעים לחסל אותנו ע"י שנלך לתוך הטונעלין שהיו שם, ויזרקו בינינו אבק שריפה שלא ישאר מעם בנ"י זכר ח"ו, ובחמלת ה' היה בנו די כח לעמוד נגדם, ולא השגחנו בפקודתם, ובין כך ובין כך הגיעו שמה הרוסים ושיחררו אותנו.

אמנם אחר רוב הצרות שסבלנו לא הייתי יכול להאמין שכבר אני משוחרר, ואמרתי בלבי אלך ואנסה האם אני יכול לעזוב את מחנה ההשמדה ולילך חוצה לה, כי היה מוקף מכל צד באלעקטרישע-דראט וכאשר אך נגעו בו מתו על אתר. ואז ראיתי שהשערים פתוחים מאין שומר ויצאתי לחוץ ואמרתי "גלויבט ביזטי השם יתברך" ותומ"י פרצתי בבכי' גדולה אי' זוגתי וילדי, והייתי מצפה לישועה הקרובה לבוא שעוד אזכה לראותם.

אחר השחרור הייתי שבור ורצוץ, בלי כח לעמוד על רגלי, והיה סכנה לישאר שם בהבאראקין מפאת החולים שהיו מושכבים שם, וראיתי ששם לא יהיה באפשרות לשוב אפילו קצת לכוחותי, לכן הלכתי אצל פקידי הצבא של ארצות הברית וביקשתי שיתנו לי רשיון ליכנס העירה, ותומ"י קבלתי הרשיון ונתנו צו להבירגערמייסטער דשם שיזמין לי בית דירה הגונה, והיה לי רשות כניסה ויציאה להמחנה בתור רב הצבאי (טשאפליין), ובבית דירה שהי' לי אצל מורה אחד של בית הספר שלהם, היה שם חדר אחד מלא במשקאות יי"ש טובים מאוד מיאגאסלאוויע. אמרתי להמורה אני צריך לכל הקופסאות לרפואה לחלק בין השבויים המשוחררים, שהם שוכבים בין חיים למות ויהי' זה להם לתרופה, הנחתי לו קופסא אחת והשאר חלקתי בין החולים, ואחד מהם היה ידי"נ הרה"ג מו"ה יעקב צבי יונגרייז שליט"א אבדק"ק פ' דיארמאט, ואמר שהחייתי את נפשו, וברכנו זל"ז בברכת לחיים והיה זה להם ממש למשיב נפש.

בכל הנ"ל לא רשמתי אלא מקצת מן המקצת מהמאורעות שעברו עלי, ומהנסים שנעשו לי, וכאשר שבתי קצת לכוחותי נתתי פעמי לשוב לביתי, ואח"כ נודעתי שזוגתי הרבנית הצ' עם הילדים שלנו כולם עלו על המוקד, ונתקיים כי ואני מלאה הלכתי וריקם השיבני ה', יהי שמו מבורך.