תקציר המבוא:

אודות המחבר

המבוא מתאר את קורות חייו של המחבר.
המחבר איבד שישה ילדים בשואה, ונשאר לפליטה עם בת אחת.
בראשית המבוא מפרט המחבר את מניעי כתיבתו: מצוות מחית עמלק, וכן זכירת ניסי ה' ופרסומם.
המבוא כולל מעין מגילת ספר הנקראת: "מגילת מרדכי" שבה הוא מתאר את גלגוליו השונים: עלית היטלר, מנוסתו ממונקץ' לבלגיה, יחס הבלגים ליהודים, הימלטותו מצווי גיוס שונים, הסגרתו על ידי מלשין יהודי, שילוחו לאושוויץ, צעדת המוות ובריחתו באמצע הדרך.
בסיום המלחמה הגיע המחבר למחנה צבאי בקרקוב שהיה בשליטת הסוביטים, הוא מתאר את חזרתו למונקץ' ואת העליה לארץ ישראל.
בסוף מגילתו הוא מוסיף פרק העוסק בגדלות עם ישראל, אשר בתוך הצרות והרדיפות מסר נפשו לקיום מצוות ולעזרה הדדית, ופרק נוסף הוא משיב על השאלה כיצד ניתן להמשיך ולהאמין בה' לנוכח הצרות והרדיפות.

המבוא:

(עמוד רמט)
ספר מגילת מרדכי

יתברך הדיין ושופט האמת המשגיח והפודה ומציל ועונה ומרחם בעת צרה וצוקה, ומי שההשגחה העליונה רוצה בהצלתו מקויים בו "כי תעבור במים אתך אני וגו', כי תלך במו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך" (ישעיה מ"ג, ב'), וכמאמר הס"ק הרה"ק מוהר"א מבלז זצוקללה"ה שכל אדם שההשגחה העליונה הסכימה להצילו מידי הגרמנים הארורים ימ"ש הלך אתו מלאך לשמרו.

פתח דבר

אמרינן בשבת (דף י"ג:) תנו רבנן, מי כתב מגילת תענית, אמרו חנניא בן חזקיה וסיעתו, שהיו מחבבין את הצרות. ופרש"י: שנגאלין מהן, והנס חביב עליהן להזכירו לשבחו של הקב"ה, וכותבין ימי הנס לעשותו יום טוב וכו'. והנה צריך להבין מהו הלשון "שהיו מחבבין את הצרות", היה לו לומר שהיו מחבבין הניסים או הישועות.

(עמוד רנ)
ונראה לפרש, דהנה בזמן שיש שלום בעולם ועולם כמנהגו נוהג אין האדם מרגיש בנסי ה' ונפלאותיו שבכל עת עמנו, אבל בעת צרה ח"ו כשאדם נופל חלילה ליאוש ואינו מאמין בחייו, והקב"ה עוזרו בדרך נפלא, אז רואה ומכיר בישועת ה' ונפלאותיו אשר באמת הם בכל יום תמיד, כמו שאנו אומרים בשמונה עשרה "ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב ובקר וצהרים". רק שאין אנו מרגישים, כמו שאמרו שם בגמ' אין שוטה נפגע וכו'.

ובזה אפשר לפרש מאמר חז"ל (ברכות נ"ד.) חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ומפרש רבא (שם ס:) לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה. כי באמת תכלית האדם להכיר את בוראו, וזהו שצונו הקב"ה לזכור יציאת מצרים בכל יום, כי לולא השיעבוד הקשה והשי"ת הוציאנו משם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים ובאותות ובמופתים, לא היה מתפרסם אלוקותו ית' בעולם. ונמצא שעל ידי הצרות נסתבב להכיר בבוא הישועה את הבורא כל העולמים. וכן היה בנסי חנוכה ופורים.

על כן באתי בכתובים להעלות על ספר הניסים המרובים שנעשו לי בעת החורבן הנורא ע"י הרוצחים הנאצים ימ"ש. אשר שם נפשי בחיים, ולא הסגירני ביד אויב ונשארתי מעט מהרבה, וזכיתי לעלות לארץ הקודש. מודה אני לפניך ה' אלקי ואלקי אבותי על כל החסד אשר עשית עמדי, עד
(עמוד רנא)
הנה עזרוני רחמיך ואל תטשני לנצח. ועינינו תראינה מלכותך בשובך לציון ברחמים וישראל נושע בה' תשועת עולמים.

ימים קשים

תכתב זאת לדור אחרון, טפה אחת מים הצרות אשר קרו לעם ישראל בקום עלינו אדם ולא מלך. הצר הצורר כל היהודים היטלר ימ"ש אשר היה צבע פשוט, ובשנת תר"צ לערך נעשה לראש ממשלת גרמניה הארורה והתחיל להפיץ רעל האנטישמיות בנאומיו אשר היו מלאים ארס נגד עם ישראל והצית את אש שנאת ישראל בעולם כולו, וביחוד בין בני עמו הארורים.

והתחילו בעינוי היהודים בגרמניה באכזריות נוראה. יהודים רבים בגרמניה נאסרו בעלילת חוקי רשע שחקקה הממשלה הזדונית, עונו עד מות, ואחר מותם שרפום ושלחו את אפרם לביתם. רכוש יהודים רבים נשדד, והעתונים מלאו חירופין וגידופין והסתה נגד היהודים. פחד היהודים שם היה נורא, ונתקיים בהם מאמר הכתוב בתוכחה "בבוקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר" (דברים כ"ח, ס"ז), והתחילו לחפש עצות איך לברוח משם.

יהודים רבים עזבו את בתיהם רכושם וקנינם ונעלמו באישון לילה מבלי להגיד לאף ידיד וקרוב מפחדם שלא
(עמוד רנב)
יתודע הדבר מקודם. אבל גם זה לא עלה בידם בנקל, כי המדינות סגרו שעריהם בפני הפליטים. רבים הצליחו להמלט לאוסטריה, צ'כוסלובקיה, בלגיה, הולנד והמדינות השכנות להציל את נפשם, אבל כעבור שנים מעטות סיפח אותו רשע ימ"ש את אוסטריה בפתע פתאום, ויהודי (עסטרייך) אוסטריה נפלו בפח יקוש וסבלו רדיפות אכזריות שאין לתאר.

לאחר מכן התקיף את צ'כוסלובקיה וכבשה, ונסך כוס תרעלה על יהודי צ'כיה. גם בהונגריה אשר כרתה ברית עם גרמניה חיו היהודים באימת מות וברדיפות רבות. בשנת תרצ"ט התקיף את פולין במלחמה קשה ואכזרית, והרס את עריה בהתקפות מן האויר. לא חמל על האזרחים השקטים והפציצם בפצצות איומות אשר גרמו להרג ואבדון, ובמשך ד' שבועות כבש את פולין. הרדיפות האיומות והטבח האכזרי אשר עשה ביהודי פולין אין לתאר בחרט אנוש, ה' ינקום דם עבדיו ונקם ישיב לצריו במהרה בימינו אכי"ר.

המנוסה

אני הגבר ראה עני, נדדתי בשנת תרצ"ז ממונקאטש לבלגיה. בשנת ת"ש התקיפו הארורים ימ"ש את מדינות בלגיה הולנד וצרפת. פחדו של העם הבלגי, וביחוד של פזורה ישראל אשר גרו שם, וגודל בהלתם אין לשער.
(עמוד רנג)
גם הגוים הבלגיים עזבו את ביתם ורכושם וכל קנינם ונמלטו לצרפת. החיילות הגרמנים ימ"ש הפציצו את בלגיה במאות אוירונים, הרסו את כל הנקודות הצבאיות והשמידו את פסי הרכבת.

האנשים נאלצו לברוח רגלי עם טפם ולשאת על שכמם את צרורותיהם, בהם טרחו להציל מה שיכלו. העשירים נסו בעגלות ובמכוניות, והכבישים היו מלאים פליטים מבוקר עד ערב, לא יאומן כי יסופר המחזה מדאיג הלב. הצבא הבריטי בא אמנם לעזרת בלגיה, אבל לא יכלו להחזיק מעמד בחזית יותר משלשה ימים.

גם אנכי ברחתי ונדדתי לצרפת רגלי, כי לא היה ביכולתי לנסוע בכלי רכב. המהומה אשר שררה בצבא הבריטי והצרפתי לא תתואר, וכמה פעמים קרה שאני וחברי נחשדנו כמרגלים וחיילים חמושים ודרוכי נשק הובילונו למחנה צבא, שם סבבונו חיילים ברמחים וחקרו אותנו. לא חשתי אז בסכנה בה עמדנו כי הרגשתי עצמי חף מפשע. אבל אין בעל הנס מכיר בניסו, שמעתי אחר כך כי כמה אנשים תפים מפשע נורו למות עקב בלבולים וחשדות כאלו. כי הגרמנים הצניחו אז מאנשיהם בלבוש אזרחי כדי לרגל ולבלבל את התושבים בשמועות שוא.

(עמוד רנד)
החזרה

הלכנו רגלי שבועיים עד שהגענו לצרפת, אבל קלים היו רודפינו. הרשעים ימ"ש הקדימו אותנו, והוסגרנו במצור. לא היה לנו ברירה רק לחזור לביתנו באנטוורפן שבבלגיה, גם כן רגלי.

הגענו לעיר הנמל דנקריק ומצאנו שם את שרידי הצבא הבריטי אשר נסוג מחזית המלחמה והתעתד להפליג באניות חזרה למדינתו. פליטים רבים התקבצו שם, כל בניני בתי הספר היו מלאים ודחוסים ולא היה לנו לאן ללכת ולמצוא מנוח. לפתע החל גשם זלעפות ונטרבו בגדינו, ואז ריחמו עלינו ופינו לנו מקום בבית הספר לנוח מעט על התבן השטוח שם.

בטרם הספקנו לנוח מעמלינו בא צו ממושל העיר שהמקום מיועד לאזרחי המדינה, ועלינו לעזבו תיכף ומיד. לא הועילו שום תחנונים, והוכרחנו לעזוב את המקום. אחר כך הראנו בית ספר אחר, אשר היה גם הוא מלא אדם, ובנס נפלא עלה בידינו לקבל בו חדר אחד עבור היהודים.

ואז התחילה הפגזה חזקה, כי הגרמנים הפציצו את הצבא הבריטי כדי לעכב את עלייתם לאניות, והבריטים השיבו אש. זה היה ביום שלישי, וביום רביעי הרסו בהפצצה את בנין
(עמוד רנה)
בית הספר שהיינו שם בתחילה, ההפצצות נמשכו, וביום הששי הפציצו את בנין בית הספר בו מצאנו מחסה, והיו שם הרוגים בלי מספר. והשם נפשנו בחיים לא נתן למוט רגלינו, ורק בחדר אשר היו שם היהודים לא ניזוק אף אחד בעזה"י.

במוצאי ש"ק שקטה האש, והיהודים אשר היו שבורים מאימת המות שעברה עליהם חזרו איש לביתו בלבבות מלאים פחד מקורות המחר. כולם ידעו מה עוללו האכזרים באוסטריה צ'כיה ופולין, וחששו כי עתה ישתו הם את כוס התרעלה, והרשעים יסתערו עליהם בשצף קצף. אבל לא כן רצה הגוזר, ומה מאד גדל התמהון אף בין הגויים הבלגיים, בראותם חיות טורפות אלו מסתובבים בשקט ולא נוגעים באיש, ואלו הבלגים שזכרו את הגרמנים ממלחמת העולם הראשונה בשעת תרע"ד ואת הצרות הרבות שסבלו מהם, אמרו שאין אלו אותם הגרמנים.

באנטוורפן

אבל לא ארכה השלוה. בשנת תש"א אירגנו הרשעים ימ"ש מהומה ופוגרום באמצעות האנטישמים הבלגיים באנטוורפן, הציתו בתי כנסיות ושרפו ספרי תורה, ושברו את חלונות הראוה וחלונות הבתים של היהודים. אבל הממשלה הבלגית
(עמוד רנו)
אשר משלה בחסות הכיבוש הנאצי מחתה נגד זה, השקיטה את הסערה ושילמה בעד הנזקים.

ברם, הם דנו ביהודים משפט סדום, כי במקום להעניש את הפורעים הענישו את היהודים בעוצר בית משעה שמונה בלילה עד שבע בבוקר. במשך הזמן התרגלו לגזירה וקיבלוה באהבה, אבל לא ארך זמן רב וניתכו על ראשי היהודים גזירות רעות וקשות.

בחורף תש"ב קיבלו משפחות רבות באנטוורפן הודעה משלטונות הכיבוש הנאצי להתייצב בתחנת הרכבת בתוך עשרים וארבע שעות עם כל בני המשפחה, והורשו לקחת אתם צרור חפצים עד משקל של עשרים וחמשה ק"ג, בלי להודיעם לאן ישלחום, ואיימו בעונשים חמורים על העובר פקודה זו. מובן שזה הטיל פחד גדול על יהודי אנטוורפן בפרט, ועל כל יהודי בלגיה בכלל. ממשלת בלגיה שלחה תיכף מחאתה לשלטונות הכיבוש הנאצי, והם הצטדקו לפנים שמטעמי בטחון אין הם יכולים להניח את היהודים לדור בערי הנמל. ממשלת בלגיה פעלה אז לבל יוטל צו הגירוש על היהודים שנתיישבו עד שנת תרצ"ו, ושאר היהודים גורשו ללימברג, מחוז חפירות הפחם אשר בבלגיה, וחולקו שם בכפרים.

כפי הנראה היה בכונתם להקים שם מחנות ריכוז כמו בפולין, אבל העם הבלגי שלא היה אנטישמי כמו הפולנים
(עמוד רנז)
ההונגרים קיבל את המגורשים בסבר פנים יפות. הכינו עבורם דירות חמות - באשר היו אז ימי החורף הקשים - ודאגו לפרנסתם, והיו יכולים לילך חפשי בכפר. ואף שבכך נתמעט פחד יהודי אנטוורפן אשר עמדו להגרש מביתם, היו הרבה אנשים שהסתתרו ולא התייצבו לגירוש.

במשלוח האחרון קיבלתי גם אני צו התייצבות, ויעצוני חברי שלא אתייצב. שמעתי לעצתם ושיניתי מקום מגורי, כי נשארתי "בלתי ליגאלי" והייתי צפוי למאסר אם ימצאוני, והמאסר אצל האכזרים ימ"ש היה גרוע ממות ר"ל.

הגירוש לבריסל

כשראו הרשעים שלא הצליחו במזימתם הפסיקו את משלוחי המגורשים, והוציאו צו שכל אלו שכבר גורשו אסור להם לחזור לביתם באנטוורפן רק צריכים להתיישב בבריסל, ואלו אשר הסתתרו נקצב עונשם להאסר לשנים עשר יום בבתי הסוהר אשר תחת שלטונות הבלגיים ולאחר מכן הורשו להשאר באנטוורפן. עונש זה קיבלו היהודים באהבה, וכל אחד התייצב לקבל עונש המאסר. אותי חיפשו השוטרים בדירתי הקודמת, ולא מצאוני. מחוץ לעונש המאסר של שנים עשר הימים, קיבלתי גם צו גרוש והוכרחתי לגלות ולהתיישב בבריסל, אבל גם זה היה לטובה.

(עמוד רנח)
עם כל ההרגשה הבלתי נעימה שהיתה לי כשהוכרחתי לעבור לבריסל בערב יום הכיפורים, בלי דירה, בלי פרנסה מסודרת ובלי מכרים, אבל המצב בכללו היה שם יותר נוח. ראשית לא היתה שם הגזירה של עוצר בית אשר היה באנטוורפן משמונה בערב עד שבע בבוקר, כמו כן לא היתה שם הגזירה שהיתה באנטוורפן שהיה אסור ליהודי לעמוד ברחוב במקום אחד, וכשחיכו למשל לחשמלית היו מוכרחים לטייל אילך ואילך ולא לעמוד ולחכות בתחנה, או כשדפקו בשער החצר היו מוכרחים להסתובב אנה ואנה עד שפתחוהו, ובבריסל לא ידעו מכל זה.

הגירוש למחנות המוות

אבל גם בבריסל לא ארכה השלוה, בחדש מנחם אב תש"ב דרשו הרשעים מהקהילה היהודית למסור להם רשימה מכל יהודי הקהילה המוכשרים לעבודה, ולפקוד עליהם שיתייצבו לעבודת הצבא. מנהלי הקהילה הוכרחו למלא דרישתם, ושלחו את האנשים להתייצב לעבודת הכפיה. לשם סמיות עין נבדק כל מתייצב ע"י רופאים האם הוא מוכשר לעבודה, ובכך עלה בידם לרמות את הציבור כי מטרתם לקחת לעבודה. אבל אחרי שליוו את המשלוח הראשון של המתייצבים
(עמוד רנט)
בחיילים מזויינים וניהגום כשבויי חרב נתגלה כונתם השטנית אשר כצאן לטבח יובילום, ואז התחילו רבים להסתתר מהם.

ואז קיבלתי צו התייצבות ועלה בדעתי לילך ולהתייצב, כי חשבתי שנגזרה הגזירה ואנה מפניך אברח. אבל רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום, שוב מנעוני חברי מלהתייצב אם כי לא רציתי להסתתר כי יראתי שאם יחפשוני ולא ימצאוני אני מעמיד בסכנה את כל שכני הבית, כאשר כן היה דרכם הטמא שאם חיפשו אחד ולא מצאוהו תפסו את כל שכני הבית. אבל גברו עלי חברי ולא נתנוני להתייצב, וה' היה בעזרי שלא חיפשוני מאחר שרבו המסתתרים, כי הבינו כבר את תכסיסם הזדוני לקחת מקודם האנשים, וישארו הנשים וטף תשושי כח וחסרי רוח התקוממות והתנגדות לפעולותיהם האכזריות.

לא עבר חודש ימים, והרשעים החלו בפעולותיהם האיומות. הם התנפלו באמצע הלילה על הרובע היהודי אשר באנטוורפן וגם בכמה רחובות בבריסל, אספו משפחות רבות אנשים נשים וטף ושלחום למחנה ההסגר מעכעלין (אשר זה היה מחנה מעבר לאושוויץ). באנטוורפן הצליחו לאסוף את כל היהודים כמעט בלילה אחד, מפני שהיהודים גרו שם במרוכז ברובע אחד, וגם לסיבת העוצר אשר היה שם בלילה. וחוץ מזה, גם המשטרה הבלגית באנטוורפן עזרה בידם, כי הנכרים הפלמים באנטוורפן היו אנטישמיים. אבל בבריסל,
(עמוד ס)
לא רק שהמשטרה הבלגית לא עזרה להם בשום דבר, אלא גם השתדלו בהצלת היהודים ובהסתרתם.

יהודי בריסל אשר גרו ברחובות שלא התנפלו שם הרשעים קמו משנתם השקטה ושמעו את הבשורות המבהילות מעם ה' אשר הלכו שבי לפני צר רעדה אחזתם, והתחילו להסתתר במסתרים ובמחבואות. הרשעים הבינו כי עתה לא יצליחו בסתם התנפלות. וגייסו לרשותם הרבה מלשינים. ובעוה"ר נתקיים בנו "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו". ומצאו הרבה מוסרים מישראל. סיפרו אז שבבריסל היו מאה מוסרים ובראשם עמד יהודי אחד, הרשע העריץ זשאק שר"י. אשר מסר לידם אלפי משפחות מישראל. ואז הראו להם המוסרים גם על הבית שהייתי דר בו אשו גרו שם מספר משפחות יהודיות בלבד, והתנפלו אנשי הגיסטפו על הבית בערב שבת תשובה תש"ג.

ההמלטות

גם אז היתה עלי יד ההשגחה העליונה להציל נפשי באופן נפלא. הבית שדרתי בו היה בן חמש קומות אשר דרך היציאה היה אל הרחוב, ובחצר הבית הגדול היה עוד בית של קומה אחת אשר דרך היציאה שלו היה לחצר, ודירתי היתה שם
(עמוד רסא)
בקומה. בחצר היתה חומה אשר חילקה את החצר לשנים, ובחלק השני היה בנין אחר.

באותו ערב שבת, כשאך התחלתי לירד מהמדרגות לילך לשוק לקנות צרכי ש"ק נפגשתי עם אחד מרשעי הגיסטפו אשר החזיק בידו תיק, ואם כי היה לבוש אזרחית הכרתי בו כי הוא מהמלאכי החבלה ימ"ש, וחזרתי תיכף לדירתי והכנתי עצמי לקבל עלי גזירת הבורא ית"ש, כי לא ראיתי שום תחבולה איך להנצל. אבל רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום. נכנס אלי שכני ואמר לי: אתה יודע שהרשעים נמצאים בבית, עניתי לו: מה אפשר לעשות, עלינו לקבל גזירת הבורא באהבה. ולא טובים אנו משאר היהודים. אמר לי: אולי נסתתר? עניתי לו: איך אפשר להסתתר, בייחוד אני, שכבר ראו אותי. ולצאת מהחצר לא היה אפשר, כי על יד השער העמידו חיילים לשמירה. ושכני לא מצא מענה, וחזר לדירתו.
התחלתי להרהר בדעתי, אולי היה שכני שליח ההשגחה לייעצני להסתתר, והחלטתי להחבא בבית הכסא, ואם יהיה לי זכות להנצל לא יחפשוני שמה. הרשעים אספו את כל האנשים הנשים והטף אשר היו שם, אין לתאר גודל היללות אשר נשמעו בבית. והנה הרגישו הרשעים בהעדרי וחיפשו ומצאו אותי שם, ופקדו עלי לצאת מהר וליקח חבילת חפצים בזריזות, ואם לא אזדרז יקחו אולי בלי לקחת אתי מאומה.
(עמוד רסב)
עליתי מהר לביתי ליקח משהו מחפצי, אבל מחשבותי לא שקטו מלחפש איזה מוצא איך להנצל. עלה בדעתי שאטפס על החומה אשר בחצר וארד לצד השני, אבל ראיתי דרך החלון שנערה אחת אשר הצילה עצמה בדרך זו יושבת על החומה. ויראתי אולי יראוני כשאני מטפס ואעמיד גם אותה בסכנה, ואולי גם שאר ניצולים אשר נמצאים שם. באותה רגע נצנצה מחשבה במוחי, היות שהמדרגות של הבית נבנו בעיגול ובפינה אחת שתחת המדרגות היו מונחים הרבה בגדים קרועים הסתרתי עצמי תחת הבגדים.


פחד המות

והנה לתאר עלי גליון הפחד שהיה לי בעת שהותי תחת ערימת הבגדים אין באפשרות חרט אנושי. וכמסופר על מלך אחד אשר בעת מלחמה נס מהאויבים אשר סבבוהו ורץ לבית יהודי אחד אשר הסתיר אותו במיטה ושם עליו כרים וכסתות, וכאשר באו האויבים חיפשו בכל מקום ולא מצאוהו. כשחזר המלך לעיר מלכותו הלך היהודי אשר הצילו לקבל שכרו בעד אשר חרף נפשו להצילו, והעניקו לו מתנות כיד המלך. שאל היהודי למלך איך היה הרגשתו בעת שהיה מוסתר ושמע איך מחפשים אותו, והמלך התקצף על שהרהיב בנפשו לשאול שאלה כזאת, ופקד עליו עונש מות בתליה, ולא פנה
(עמוד רסג)
אל צעקותיו ואל תחנוניו שימחל לו בזכות שפדה אותו ממות, והוליכוהו לתלותו. כשהתחילו להדק החבל על צוארו באה פקודה מאת המלך לשחררו ולהביאו לפניו, ואמר לו: עכשיו אני יכול לתת מענה לשאלתך איך הרגשתי כשחיפשו אותי אז, כמו שהיתה הרגשתך כשהידקו החבל על צוארך, ולולא שעבר עליך כזה לא היית מסוגל להבין גודל הפחד והחרדה שעברו עלי. כן היתה הרגשת הפחד שלי, אשר יצוייר רק למי שעבר עליו כפחד הזה, הפלתי תחנוני להשי"ת שיחזקני שבל יצא לבי מגודל הפחד.

והנה שמעתי איך אחד מהרשעים ימ"ש עלה במדריגות וירד ושאל: איפה הרב עם הזקן הגדול, והשני ענה לו: אולי הוא למעלה. והוא חזר ואמר: הייתי עכשיו למעלה ואין שם איש. אחר כך שמעתי אחד מהם אומר: הוא כבר יצא מכאן, אז הרגשתי קצת הקלה בלבי, ונשארתי מוסתר שם עד שהרשעים אספו כל האנשים ויצאו מהבית וסגרוהו וחתמו אותו מבחוץ.

אז יצאתי ממחבואי ונשמתי לרוחה, והרגשתי כי הנני עייף ורעב כי לא אכלתי מהבוקר ובביתי לא היה מאומה כי לא הספקתי לקנות דבר לכבוד ש"ק עד שצרו עלינו האויבים ימ"ש. וחיפשתי בדירת שכני, ומצאתי בקבוק בירה עם חתיכת לחם. שתיתי הבירה והחייתי בה נפשי והלחם הנחתי על סעודת ש"ק, התפללתי מנחה ותפלת שבת בלב נשבר ונדכה
(עמוד רסד)
מתוך אימה ויראה - תפלה כזאת לא התפללתי עוד מעודי עד היום ההוא - נטלתי ידי להכזית לחם שמצאתי ושכבתי לישון בחשיכה, יחידי בכל הבית הגדול הזה.

במצור

קמתי בבוקר והתחלתי לחפש בדירות השכנים אולי אמצא מה לאכול. ומצאתי עוד חתיכת לחם וקצת פירות ובקבוק יי"ש אשר היה לי למשיב נפש ביום הש"ק. במוצאי ש"ק התבוננתי מה לעשות הלאה? והחלטתי שכל זמן שאמצא פה לאכול אשאר פה. ואע"פ שמחדרים אימה, שהיה פחד אולי יבואו הרשעים לחפש פה שלל היהודים אשר עזבו אחריהם. כאשר היה כן דרכם, אבל לצאת מפה גרוע יותר כי מחוץ תשכל חרב, כי הרשעים האלו רדפו אחר כל נפש מישראל. ונתקיים בכל אחד "ופחדת לילה ויומם", ופה ידעתי שבלילה לפחות אין לי מה לפחד.

בדירות של המשפחות השכולות מצאתי כמויות של תפוחי אדמה. כרוב וגריסים. אשר היה בזה להחיות את נפשי כל משך החורף. בערב יום הכפורים בשלתי קדירת גריסים, אשר היתה לי לסעודה המפסקת.

נתקיים בי אז "בבוקר תאמר מי יתן ערב", ישבתי כל היום בפחד אולי יבואו הרשעים לבוז שלל. וחכיתי ללילה.

(עמוד רסה)
ביום ב' דחול המועד סוכות סגרו את הצנורות אשר מהם באו המים לבית שהייתי סגור בתוכו, ולא יכולתי עוד להשאר שם. וברוב פחד וע"י תחבולות שונות הצלחתי לצאת משם ולהסתר שני שבועות באיזה בית כנסת, ואחר כך הסתתרתי אצל הגויים עד שבת הגדול תש"ג.

ההסגרה

בשבת הגדול באשמרות הבוקר התעוררתי משנתי על ידי שניים מאנשי הגיסטפו ימ"ש, אשר הודיעוני שנמצאים פה שוטרים גרמנים ועלי לקום. דרך התנפלותם היתה, לעלות בסולם על גג הבית ולעורר דיירי הקומה העליונה, ואחר כך ירדו למטה לעורר גם שם הדיירים. הם לא רצו לדפוק על השער שיפתחו להם, כדי שמישהו לא יצליח להמלט על נפשו או להסתתר.

קמתי והתלבשתי, והנה בא אחריהם המסור העוכר זשאק שר"י ואקדח בידו, ושאלני איפה נמצא הנשק שלך (זה היה עלילה בדויה כדי להצדיק סיבת ההתנפלות). אם כי לא הכרתיו עד אז הבנתי שהוא המסור השפל. והשבתי לו שהנשק שלי הוא אצל השי"ת בשמים. המשיך ושאל: ומי דר עוד פה, עניתי לו: אנחנו והשי"ת, אבל אליו לא תוכל להתקרב
(עמוד רסו)
עם האקדח. הוא ראה שאני מבין כבר מי הוא, ירד והלשין אותי להגיסטפו.

עלו לחדרי וכשראו אותי עם זקני הארוך שאלוני בשביל מה אני מגדל זקני, עניתי להם שבתור יהודי דתי חרדי אני מגדל זקן. שאלוני בדרך ארץ: אולי אתם "ראבינער", עניתי להם שכן. שאלוני אם יש לי תעודות של "ראבינער", וראיתי שבאם אראה להם תעודה בדעתם להניח לי. עניתי להם שיש לי תעודה, אבל היא כתובה בעברית. והכרת פניהם ענתה בהם שכבר הסכימו להשאיר אותי, לולא שהעוכר ישראל המסור הנבזה פתח פיו הטמא ואמר להם שכל היהודים המגדלים זקן אומרים שהם רבנים, ונתגלגל חוב על ידי החייב הרשע הזה, ופקדו עלי לאסוף כל מה שארצה מחפצי, והעלוני למכונית שלהם והובילוני למחנה הסגר במעכעלין.

הדרך לגיהנום

כשהגענו למעכעלין, ראשית דבר הפשיט אחד מאנשי הס.ס. את הטלית קטן מעלי אחר זה היו ממונים יהודים אשר עשו חיפושים מדוקדקים בחפצים ולקחו כל מה שמצאו מדברים שוי ערך, זהב כסף ומטבעות. גם התשמישי קדושה לקחו מאתנו. התחננתי לפניהם ומילאו בקשתי להשאיר לי התשמישי קדושה, ושמחתי מאד על זה.

(עמוד רסז)
כשגמרו החיפושים הכניסו אותנו למחנה ההסגר. מצאתי שמה יהודים הרבה, זקנים וזקנות נשים וטף. הם הביטו עלי בקנאה על שלא לקחו ממני התשמישי קדושה. יהודי אחד בקשני ברוב תחנונים שאתן לו איזה ספר מספרי והיו לי משניות "חורב", ששה סדרי משנה בכרך אחד. הפרדתי ממנו סדר אחד ומסרתי לו.

אבל שמחתי מהתשמישי קדושה לא ארכה זמן רב, כי ערב פסח הטעינו אותנו בקרונות סגורים של רכבת משא ושלחו אותנו לחצר מות, לגיהנום התחתון אושוויץ.

את הסדר בשני לילי החג ערכתי בתוך קרון הרכבת. ועד הקהילה היהודית בבלגיה מסר לנו יין כשר לפסח ומצות מכונה (אשר היתה זו הפעם היחידה שהשתמשתי במצות מכונה), כי היהודים אזרחי בלגיה לא נשלחו עוד אז לאושוויץ, ובאו לנו לעזר לספק בעדנו את צרכי החג.

בהקרון החשוך הדחוק מרוב אדם התפללתי מנחה ומעריב בלב נשבר ונדכה, ואח"כ מזגתי לי כוס ראשון ואמרתי עליו קידוש היום. את היין מזגתי במי דמעותי החמים, ואשר רבים בכו אתי יחד. היו גם כאלו שלא הבינו ולא רצו להאמין חומרת המצב, והם מחו בי על שאני ממרר להם את הלבבות, אבל לבבי המרגיש לא נתנני עצור ברוחי הסוער.

(עמוד רסח)
בשער התופת

ביום א' דחול המועד הגענו למחנה ההסגר מאנוויץ (באנא). תיכף עם הגיענו נתנו צו לרדת מהרכבת ולהשאיר כל החפצים ברכבת, והם כבר יביאום אחר כך. מובן שכל אחד מילא את כיסיו מה שיכל שאת ממיני מאכל וסיגריות, הוכרחנו להשאיר שם את המצות אשר היו לנו יקרות מאד.

ויהי כאשר ירדנו, ירידה גדולה היתה לנו. הרשעים ימ"ש התנפלו עלינו וגזזו לנו את הפאות והדיקנא קדישא והעבירו מאתנו את הדיוקן היהודי, ומלאך המות מנגלה ימ"ש כבר עמד הכן להוציא את רוע גזר דיננו לפועל וחצה את העם לשני מחנות, הזקנים הנשים והטף שלח שמאלה, ואנשים אשר צלחו לעבודה העמיד ימינה, אותי שאל: האם אתה בריא? עניתי לו: כן, ופקד עלי ללכת ימינה. אלו שהעמידם שמאלה העלום מיד על אוטובוסים והעבירום ישר לתאי הגזים, אשר שם מתו על קידוש השם, ה' ינקום דמם לעינינו.

אלו שעמדו ימינה השאירום עוד בחיים, והעמידום בשורות של חמש חמש. ובאו איזה אנשים עם שקים ופקדו עלינו להוריק את כל אשר נמצא אתנו, ואחר זה הובילו אותנו להתרחץ. שמה פשטנו את בגדינו והם השליכו כל הבגדים בערימה אחת, ועמדו שם ספרים וגילחו אותנו בכל מקום
(עמוד רסט)
כנוס שער, ואח"כ התרחצנו במקלחת ונתנו לכל אחד בגדי אסירים. הבגדים לא היו לפי מידת האיש, וכשלבשנום לא הכיר איש את רעהו. ואח"כ הטביעו על היד השמאלית בכתובת קעקע מספר לכל אחד. מספרי הוא 117629, וכשתחשוב זה לאחדים הרי תשעה ושתים ושש ושבע ואחד ועוד אחד מספרם יחד הוא עשרים ושש, כמספר שם הוי"ה הקדוש אשר חסדו היה עמדי ושם נפשי בחיים למען שמו יתברך.

קושי השעבוד

אז הותחל קושי השעבוד, עבודת פרך ורעב ומכות אכזריות, וחירופין וגידופין, אשר אחרי עבודת היום הקשה והמפרכת בעינוי וברעב צעקו עלינו הארורים ימ"ש, "כלבים שכמותכם הלא גם בעד המלח שבמרק לא הרווחתם היום".

וזה היה סדר יסורי היום: בשעה ארבע לפנות בוקר העירו אותנו לקום, ואוי ואבוי היה למי שלא קפץ תיכף ממטתו. אח"כ הוצרכנו להתפשט ערום חצי הגוף העליון ולהתרחץ, אף כשהקור היה חזק לא ויתרו על זה. ובאמת היה בזה צד לטובה, כי בשאר כמה מחנות ריכוז היה מחסור במים, והלכלוך אכלם שם בכל פה. אחר זה באה פקודה לסדר את
(עמוד ער)
המטות, ומי שלא סידר מטתו כפי פקודתם המדויקת אוי ואבוי היה מנת חלקו.

אח"כ גרשו אותנו מהבלוקים החוצה והוצרכנו לעמוד שם בקור תחת הגשם, ואם מישהו הסתתר מפני הגשם בבתי הכסאות אשר היו בחוץ הוציאו אותו משם במכות אכזריות - אחר זה התייצבו בתור לקבל כוס מים חמין אשר שרו בהם עשבים מרים, כמובן בלי סוכר, אבל גם זה היה למשיב נפש, סוף סוף היו אלו מים חמין, ואם בישלו בהם לפעמים שעורים קלויים הרי למוצלח היה נחשב מי ששיחק לו מזלו לשאוב קערה מלאה משמרי השעורים אשר ביורה ולמלא בזה רעבון נפשו.

אח"כ הגיע שעת המפקד. עמדנו בתור בסופה ובשלג עד שמנו את כל האנשים. רע ומר היה לכלנו אם היה חסר אחד מן המנין. בשעה שש בבוקר יצאנו לעבודה בליווי האכזרים הס.ס. ימ"ש. הוכרחנו לצעוד בצעדת חיילים, ואם אחד לא הלך לפי קצב המצעד התנפלו עליו מלאכי החבלה במכות אכזריות וממש דרסו אותו ברגליהם עד שלא היה יכול ללכת הלאה.

העבודה היתה קשה ומפרכת, מיהרו והאיצו בנו באכזריות גדולה. בשעה אחת בצהרים היתה הפסקה בת חצי שעה לאכילת צהרים. התייצבו בתור וכל אחד קיבל קערת מרק אשר הכילה מים וקצת ירק טחון. המרק הזה היה נקרא
(עמוד רעא)
"באנא זופ", כי רק במחננו זכו לזה המרק "הטוב". גם בערב קיבלנו חתיכת לחם וקצת מרק אשר היה נקרא "לאגער זופ". והנה לפי קושי העבודה לא היה די באכילת כל היום אפילו לכדי סעודה אחת, והאנשים הלכו ונתדלדלו מכחותיהם יום יום, ובמשך איזה חדשים נעדרו הרבה אנשים ל"ע מתוכנו.

הייתי למוזלמן

אנכי החזקתי מעמד בע"ה עד סוף הקיץ, אשר מאז התחלתי לאבד את כחותי והייתי הולך וחסור, אעפ"כ יצאתי לעבודה, כי אלו שלא הוכשרו יותר לעבודה היו נשלחים בעת ה"טיהור" שעשו מזמן לזמן במחנה לתאי הגזים.

בחודש חשון קמתי יום אחד בבוקר קודח מחום מחמת מחלת "השושנה" שפרחה בפני, והוכרחתי להגיד להם שאני חולה. אבל אצלם כבר נחשבתי בין כך בין העומדים ל"טיהור", כי הייתי כבר רזה ודל בשר מאד, ומשקלי היה רק שמונה ושלשים קילו, והייתי כבר בין הרשומים כדלי בשר אשר קראום "מוזל מאן". ולקחו אז שלשים איש, וגם אני בתוכם, והפשיטו לנו את המעילים והנעליים והושיבונו באוטו השחור שלהם אשר כל באיו לא ראו עוד את החיים.

כל האנשים אשר עמי איבדו כבר את תקותם, אבל בקרבי פעמה התקוה שבעזה"י ננצל. נסיתי לחזק את רוחם, אבל
(עמוד ערב)
עמלי היה לשוא, וכאן קרה פלא אשר עד היום נעלמה ממני סיבת הדבר. האוטו נסע לבנין אשר בו ישבו פלוגות הס.ס. והשאירו אותנו לחכות באוטו משך זמן רב עד שכמעט קפאנו בקור הגדול אשר שרר אז. ואחר זה הובילו אותנו לאושוויץ וחילקו אותנו בין בתי החולים שם.

אותי מסרו למחלקה אשר טיפלה במחלת "השושנה" שלי. במשך שני שבועות נתרפאתי ממחלתי, אך לא שלחו אותי לעבודה אחרי זה, אלא שלחו אותי למחלקה של האנשים דלי הבשר אשר החזיקו אותם עד בוא ה"טיהור" לשלחם לתאי הגזים. שם, בבית החולים, נתנו לי לאכול עוד פחות ממה שקיבלתי בעבודה, ונעשיתי חלש מאד, אעפ"כ יעצוני חברי שאבקש שירשוני לצאת לעבודה כדי שלא אפול קרבן בעת ה"טיהור". והתחננתי לפני הרופא שירשני לצאת לעבודה, כי איש עבודה אנכי מאז ועד עתה. רק המחלה הפריעה לי, וכעת שנתרפאתי אהיה מוכשר בחזרה לעבודתי. ובאשר הרופא היה יהודי נעתר לי אחרי השתדלותי הרבה, וגם המליץ בעדי לפני הרופא הראשי אשר היה גוי שירשה לי לחזור לעבודתי.

חזרתי לעבודה, אבל מחמת חולשתי נתקררתי בקור הגדול אשר היה אז והוכרחתי להכנס בחזרה לבית החולים אחרי שני ימים ששהיתי בחוץ, וקיבלתי עלי גזירת המקום ב"ה
(עמוד רעג)
לסבול רעב ואימת מות מה"טיהור" אשר עמד לבוא, והייתי הולך ודל עד כי בא אשר יגורתי, וה"טיהור" האיום הגיע.

בצבת הטיהורים

הרופאים ועובדי בית החולים קיבלו ידיעה על "טיהור" המתקרב לבוא, והסתובבו מבוהלים ודחופים לעשות סדר בחדרי החולים ולהכינם לטבח יובלו. החזיקו את החולים רתוקים למטתם, ולא הרשו להם לצאת אפילו לעשיית צרכים פן יסתתרו שם. כשהמלאכי חבלה הגיעו, גרשו את החולים ברעש גדול ממטתם, וניתנה פקודה להתייצב ב"תור" וכל אחד עבר לפניהם כבני מרון. אלו שנגזר עליהם לחיות שלחו לימין, וההולכים למיתה שלחו לשמאל ורשמו ברשימה את מספר הרישום שלהם.

אנכי ידעתי כי באם אתייצבה לפניהם אין לי שום מקום להמלט מידם, ולא ידעתי עצה ותחבולה להנצל. העמדתי עצמי בין האחרונים, ואם כי היתה שמירה חזקה מהרופאים והעובדים להשגיח על העומדים בתור לבל ישתמט שום אחד מהעומדים שם, נעשה לי נס ונתקיים בי מאמר הכתוב "או מי ישום עוור הלא אנכי ד'", ולא הרגישו בי כשנסתלקתי מהמקום ונכנסתי בחזרה למטתי. גם ב"טיהור" השני עלה בידי להשמט משם לבלתי יראוני.
(עמוד עדר)
לבלתי רום לבבי לחשוב שחכמתי עמדה לי, לא עלתה לי להנצל מהם בה"טיהור" השלישי ונמניתי בין הנידונים למות, ורשמו ברשימתם את מספרי. וכבר נואשתי מן החיים, והכנתי עצמי לגזר הדין. בינתיים פקדו עלינו ללכת חזרה למטות.

באמצע הלילה, אשר היה אז ליל ש"ק, הקיצו אותנו ברעש גדול. ברשימתם נרשמו אז מאה אנשים, אשר גם אני הייתי אחד מהם, לקחת אתם. התחילו לקרוא מספר זה וזה ומיהרו עליו לצאת מהמטה, ואני שוכב וארכבותי דא לדא נקשן, ואחשבה כי עוד מעט ויקראו את מספרי, והנה קרה הנס. הם לקחו מאה אנשים, ביניהם כאלו אשר לא נרשמו בהרשימה, ואותי וכמה מחברי אשר היו ברשימתם עזבו לנפשנו, ברוך המפליא פלאות אשר הציל נפשנו משחת.

אחר הדברים האלה, מצב בריאותי היה הולך ורע. נחלתי בדלקת הריאה והיה לי חום ושיעול ויסורים, ואיבדתי את תאבון האכילה, ואף את המעט שהרשעים נתנו שם לאכול לא יכולתי לאכלו. מחלתי היתה הולכת וקשה, פעם היתה לי התקפה קשה מיסורים ודקירות וכמעט שהופסקה נשימתי והגעתי עד שערי מות. ברם זכור אותו האיש לטוב, ד"ר ברוך מייזל אשר נלקח אתי יחד מבלגיה, והזריק לי זריקה ונשארתי בחיים. ומאז היה מצב בריאותי הולך וטוב, והתחלתי לאכול כבר בתאבון. והרופא ד"ר ברוך מייזל נתן לי מרק,
(עמוד ערה)
והשי"ת הזמין לי עוד ממקום אחר, ואכלתי כשש או שבע ליטר ליום. ואע"פ שלא היו בהמרק שומנים או שאר ויטאמינים החזיר את כוחי ומשקלי עד שבמשך זמן נתווסף משקלי בעוד עשרים קילו, אשר הרופאים התפלאו על זה. שהיתי בבית החולים ששה חודשים, אשר כמעט לא יאומן כי יסופר, ונעשיתי בריא בעזה"י.

איך הייתי לבעל מום

הייתי בבית חולים וייחלתי שירשוני כבר לצאת לעבודה, כי יראתי מפני "טיהור" שלא יבוא, שאז היו אוספים את כל הנמצאים במחלקת חולי הריאה בלי יוצא מהכלל. ובע"ה הגיעה השעה ובא הרופא הראשי לבקר במחלקה בה שהיתי. כשראה שיש לי צורה של נפש חיה, שאלני: מה אתה עושה פה, עניתי שהייתי חולה במחלת הריאה. שאלני: ואיך אתה מרגיש כעת? היש לך חום? אתה מרגיש עוד בדקירות? אתה משתעל עוד? עניתי שאני ב"ה בריא ושלם, ואני רוצה לצאת כבר לעבודה.

הוא מחק את שמי מרשימת החולים, ויצאתי לעבודה. מאחר שהייתי מרותק למטה ששה חדשים נעשיתי רפה אונים, וכשהתחלתי לעבוד תיכף עבודה קשה ומייגעת בסחיבת שקי מלט וכדומה לא יכולתי להחזיק מעמד. כעבור יום וחצי של
(עמוד רעו)
עבודה מפרכת, כשישבתי לאכול ארוחת צהרים, לא יכולתי לקום ממקומי. ואם כי לא התחשבו שם אם יכולים או לא, והוכרחו לעבוד עד מות ח"ו, תודה לקל כי לא הסיר חסדו מאתי, ונתקיים בי "ויתנם לרחמים לפני שובימו", וה"קאפו" (כן קראו למנהל העבודה) - אם כי היה גוי פולני, ולא היה רשאי לחון אותי - נכמרו רחמיו עלי ואמר לי: לך ותסתתר מנגד עיני, ולמחר תשאר בבלוק ולא תבוא לעבודה.

הסתרתי עצמי כל אותו אחר הצהרים בבית הכסא, ולערב הלכתי לבית החולים ואמרתי שאני חולה. מאנו לקבלני, בטענה כי ששת החדשים ששהיתי שם מספיקים בשבילי. לא נשארה לי ברירה אחרת ונשארתי בבלוק ולא יצאתי לעבודה. אבל הממונה על הבלוק שלנו היה צורר גדול, ושאל אותי מדוע לא יצאתי לעבודה. עניתיו שאני חולה על רגלי, ואמר לי: אני כבר אלמדך לקח, ופקד עלי להביא הלחם מהמאפיה.

הלכתי למאפיה ושם טענו משא של מאה לחמים ופקדו עלי לשאתם. כמובן שלא יכולתי אפילו להזיז את זה זיז כל שהוא, הגביהו את המשא הזה והטעינוהו בעל כרחי על גבי, ותיכף נפלתי תחת משאי ושברתי כף הירך השמאלי. מה מאד גדלו יסורי, עד שלמורת רוחם הסכימו לקבלני בבית החולים, וגם שם שכבתי ביסורים נוראים בלי שיטפלו ברפואתי, והשברים נתחברו ונתדבקו בחזרה באופן לא טוב ונכון, ונתקצרה רגלי בחמישה ס"מ.

(עמוד רעז)
שכבתי בבית החולים שלשה וחצי חדשים, ביסורים ופחדים מפני "טיהור" שלא יבוא ח"ו. ואח"כ יכולתי כבר להסתובב כשאני נשען על משענתי, וביקשתי מהם שיתנו לי כבר לצאת מבית החולים מפחד ה"טיהורים". הם נענו לי, מחקו שמי מרשימת החולים והרשוני לצאת.

למחיה שלחני האלקים

היה שם הסדר שכל אלו שעזבו את בית החולים התאספו יום יום במקום מיוחד, לשם בא מפקד העבודה, והיה מחלק את האנשים איש על מחנהו ואיש על דגלו. היה שם גם בלוק מיוחד לבעלי מומים, ואנכי חשבתי לבטח שישלחני לשם בראותו איך אני הולך ונסמך על משענתי - ובבלוק של האינווילידים בעלי המום ריחפה ביותר סכנת ה"טיהור".

כשבא המפקד שאל: מי אינווליד? עניתי בהכרח שאני אינווליד, אבל קרה פלא, וסידר אותי בבלוק של מוכשרים לעבודה. הלכתי לשם ופניתי למזכיר. שאל אותי המזכיר: האם השתגעת שבאת כאן, הלא הנך אינווליד. מסרתי לו את ההפניה של מפקד העבודה, ואמר שאם כן מוכרח הוא לקבלני.

בערב קרא לי המזכיר, ואמר לי שעלי לצאת למחר לעבודה בפלוגת העובדים בפריקת חמרי בנין מקרונות הרכבת. עניתי
(עמוד רעח)
לו: הלא אתה רואה שאני אינווליד, ואין באפשרותי אפילו ללכת עד מקום העבודה. אמר לי שקיבל פקודה כזו ממפקד העבודה, ואין בידו לשנותה.

בבוקר יצאתי על משענתי והתייצבתי לפני ה"קאפו" שהיה ממונה על הפלוגה שלי. אמרתי לו שאתמול עזבתי את בית החולים בתור אינווליד ומפקד העבודה רשם אותי בטעות לפלוגה הזאת, ואין לי אפשרות אפילו לצאת למקום העבודה הרחוק מכאן. הוא ענה לי שאין זה בא בחשבון שאצטרף לפלוגה שלו, הוציא מכיסו את רשימת העובדים ומחק את שמי מהרשימה, ופקד עלי לפנות למפקד העבודה. הלכתי אל המפקד, והוא שלחני בחזרה לבלוק מבלי לצרף אותי לשום פלוגת עובדים.

ישבתי כמה ימים מבלי לעשות שום מלאכה. אבל היות שלישב שם ולהיות פועל בטל היה כמובן מסוכן, נכנסתי מרצוני הטוב לעבוד בבית התבשיל בעבודת קילוף תפוחי אדמה, ושם הצלחתי ברוב פחד ובתחבולות שונות לגנוב כשלשים או עשרים תפוחי אדמה מדי יום ביומו, אשר הספיקו לאכילתי וגם להנות לחברי.

(עמוד רעט)
הגניבה שהיתה להצלה

כמקום מחבוא לגניבה מצאתי מסתור אחד ויחיד, תחת מזרון מטתי. והנה ביום בהיר אחד נגשתי למקום מחבואי ולא מצאתי מאומה, והבנתי כי שלטו שם ידי זרים. והיה לי צער גדול, כי באין לי מקום מחבוא מפני גנבים לא אוכל עוד לסחוב תפוחי אדמה לשבור רעבוני ורעבון חברי.

אבל גם זה היה לטובה, כי הגנב שלקח את תפוחי האדמה מתחת למזרוני היה גוי פולני אשר היה ממונה על הבלוק שלנו והיה מחלק לנו את המנות. הוא הבין כי לא אעמיד עצמי בסכנה לגנוב עבורו. לפיכך ניגש אלי בעת שחילק את האוכל, ואמר לי: אתה עובד בקילוף תפוחי אדמה, ואני נפשי יוצאת לתפוחי אדמה. לא עניתיו לקחתי מנתי ושבתי למקומי. בבוקר, לפני שיצאתי לעבודה, בא אלי בשנית ואמר לי: נכון שאתמול קרה לך הפסד? אמרתי לו: כן, נגנבו ממני שלושים תפוחי אדמה. שאל אותי: לשם מה אתה צריך תפוחי אדמה כה רבים. אמרתי לו: אני צריך לחם, ואני מוכר את תפוחי האדמה בעבור לחם. אמר לי: אני אספק לך לחם וגם מרגרינה, ואני אבשל את תפוחי האדמה גם בשבילך, העיקר שתביא הרבה. וכך עשיתי. אני הבאתי תפוחי אדמה, והוא נתן לי לחם ומרגרינה.

(עמוד רפ)
הלילה אחרי זה המאורע היה ליל בלהות וחשך, בו התקיים ה"טיהור" הכללי האחרון מכל אנשי המחנה. כאלף יהודים הובלו אז לכבשנים, הי"ד. גם אותנו העירו בלילה ופקדו עלינו להתייצב בין הנידונים לחיים או למות ר"ל. לא היתה לי שום תחבולה איך להתחמק, והתייצבתי בתוך הקהל. בתוך כך שמעתי איך הגוי הפולני הנ"ל שואל בפולנית: איפה פה האינווליד. קראתי אליו: הנני. הוא לקח אותי והסתירני מעיני הרשעים, כי היה רצונו שאמשיך בהבאת תפוחי האדמה. ובעזרת המפליא פלאות המסבב כל הסיבות נותרתי בין החיים. אודך כי עניתני ותהי לי לישועה.

צעדת המות

אספרה שמך לאחי בתוך קהל אהללך, על הפלאות הרבות אשר נעשו עמי מאז ועד השחרור שלאחר המלחמה האיומה. בשנת תש"ה 28 בינואר למספרם, כשהרוסים התקרבו והגיעו לקראקא הרחוקה כשבעים ק"מ מאושוויץ, החלו הרשעים ימ"ש לפנות את מחנות הריכוז אשר סביבות אושוויץ והצעידו את האנשים הלאה לתוך גרמניה, וגם אני הייתי בין הגולין. אנשי ס.ס. היו מלוים את המחנה, ומסביב המחנה הרשעים יתהלכון, וכל הנחשלים אשר לא יכלו להדביק את קצב הילוך המחנה ונשארו מאחור או מי שניסה לברוח, ירו בו והמיתוהו.

(עמוד רפא)
והנה לרגל רגלי החולנית היה קשה לי להדביק את המחנה, וריחמו עלי ידידי ותמכו בי תחת זרועותי. מצד אחד תמכני המנוח הר"ר יצחק רוטנער מטעטש ז"ל, ומצד שני הרה"צ מוהר"ר יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטם, אדמו"ר מסטרופקוב זצ"ל, והלכו עמי כברת דרך של חמשה עשר ק"מ עד שראיתי שזה לא לפי כוחם להוביל אותי דרך ארוכה כזו אשר עוד לפנינו, ובקשתי מהם שיעזבוני וה' הטוב בעיניו יעשה.

התחלתי לפגר, עד שכל המחנה אשר מנה אלפים רבים עבר אותי ונשארתי אחרון. התכוננתי כבר לקבל כדור ולהפרד מן העולם הזה, והלכתי ושפתותי מרחשין פסוקי תורה ודברי קדושה. אחד הצוררים אשר הלך בסוף המחנה שאלני: האינך יכול ללכת הלאה, אמרתי לו: לא, וענה לי: אני אהרוג אותך. לא עניתיו, וקיבלתי עלי גזירת שמים, כי לא יכולתי בשום אופן ללכת הלאה.

אבל חסדי ד' כי לא תמנו, פתאום ניתן צו וכל המחנה נעצר למשך זמן מה, ואני נצלתי את ההזדמנות והתחלתי בכל כוחותי להתקדם עד שהצלחתי להפגש חזרה עם ידידי אשר שמחו לראותני עוד בחיים.

אבל לא ארך זמן רב והמחנה התחיל לנוע ולהתקדם, ונשארתי שוב מאחור. וכאן קרה לי הנס הגדול, שבאותו רגע התפרקה חבילתו של אחד ההולכים באחרונה ועמד לקבץ
(עמוד רפב)
את האוכלין אשר היו בחבילה ולסדרה כחזרה, והנאצי הצורר צועק עליו שילך מהר, והוא התחנן לפניו שחבל לו על האוכלין שלו. הצורר התמלא עליו חמת רצח, צעק "שמייס אוועק" ודרך את רובהו לירות בו, מיד התחיל האיש ללכת הלאה, ומתוך טרדתו של הצורר לא ראה שנשארתי כבר מאחורי גבו.

"ואתן אדם תחתיך"

בכל זאת לא נשארתי לעמוד על מעמדי, כי יראתי אולי יביט אחריו ויכלה בי אפו, וסחבתי עצמי לאט לאט, שיראו שאני מתאמץ ללכת. עבר משך זמן ונשארתי כבר הרחק מהמחנה, חשבתי שכבר נצלתי מידם, והנה הגיע לאזני קול שני אנשי ס.ס. אשר היו בודקים את הדרכים אם לא נשמט מישהו מאנשי המחנה, ושמעתי אח"כ מהגויים שסיפרו אשר ירו גם בגופות מתות אשר שכבו על הדרכים, בחששם שאולי עוד הם חיים עדנה. השלכתי עצמי בחפירה אשר בצדי הכביש בתקוה שאולי לא יראוני, והשי"ת עזרני והרשעים חלפו והלכו להם.

נשאתי את רגלי ובכוחותי הדלים התחלתי ללכת עד שהגעתי לבית אחד, וכבר החשיך הלילה. ונכנסתי שם בבית
(עמוד רפג)
הכסא אשר בחצר וישבתי שם לנוח קצת מעמלי ומהקור הקשה אשר שרר בחוץ, ונרדמתי שם מעייפות.

כשהקצתי היה עוד חשכת לילה, והסתובבתי להתבונן מוצאות ומובאות החצר. כשנכנסתי בחדר המדריגות ראיתי שם אשה אחת, חשבתי שהיא דרה פה ורציתי לבקשה שתרשני להכנס לביתה. אמנם טעיתי, כי היא היתה גויה רוסית אשר השתמטה ממחנה הנשים אשר הנאצים ימ"ש הובילו אחרי מחנינו, והיא התחילה לבקש ממני ברוסית שהואיל ואין היא יכולה כבר לעמוד על רגליה, שהיא קפואה מקור, לכן ארשה לה להכנס לתוך הבית. עניתי לה שגם אני נמצא במצב זהה, אבל יעצתי לה שתכנס לבית הכסא השני אשר היה בחצר, ששם אין הקור גדול כל כך. הראיתי לה בית הכסא שבחצר אשר היה במצב טוב וניכר שמשתמשין בו, ואני שבתי לבית הכסא השני אשר היה נראה בלתי ראוי לשימוש, וחשבתי שבבוקר אראה מה שיעשו עמה ואיך יקבלו פניה ואדע איך עלי להתנהג.

הבוקר האיר, וכאשר דימיתי כן היה. שמעתי איך שפתחו את דלת הבית הכסא אשר היתה שם ושמעתי שמדברים עמה, אבל לא יכולתי לקלוט הדיבורים והחלטתי להשאר על מקומי. והנה עבר זמן מה ושמעתי קולות של הס.ס. הטמאים בלשונם השחצני איך שאומרים לה בואי בואי, והיא מתחננת לפניהם שיעזבוה והם אומרים: בואי, ואל תדברי.

(עמוד רפד)
בבור תחתיות

רעדה ופחד מות אחזוני, והחלטתי להשאר על מקומי עד הלילה. כי הבית עמד ליד הכביש שהיה מאחרי חזית המלחמה, והיתה שם תנועה של חיילים גרמניים ימ"ש, ואני הייתי לבוש עוד בבגדי המחנה, והייתי מסתכן בצאתי שם ביום.

אבל רבות מחשבות בלב איש, ועצת ד' היא תקום. אלמלא נשארתי שם עד הלילה בקור כזה ובלי אוכל, מי יודע אם היתה נותרת בי נשמה, סיבב המסבב כל הסיבות, ובשעה תשע או עשר התחילו השקצים לשחק שם בחצר והרגישו בי, ונכנסו לספר בבית. יצאה אלי אשה גרמניה. התחלתי להתחנן לפניה, היות שנשארתי אחורנית מהמחנה שלי ואיני יכול לילך ביום בבגדי שביה אלו, שתחוס נא עלי ותרשני להשאר פה בבית הכסא, ולא יגיע לה שום רע כי איננה צריכה לדעת אם נמצא מישהו בבית הכסא. היא ענתה לי שמצידה אני יכול להשאר שם, ונכנסה לבית, ושלחה לי ספל קפה חם.

חשבתי שכבר פעלו תחנוני ואוכל להשאר שם, והנה יצאה אלי גויה פולנית זקנה ושאלה אותי אם אני מבין פולנית. עניתי לה שכן, ואמרה לי שכאן אני נמצא בסכנה ושאלך
(עמוד רפה)
מפה דרך השדות אל הכפר הסמוך. לא היססתי הרבה והלכתי לכיוון הכפר. כשהתרחקתי כעשרים מטר נתקלתי בתעלה עמוקה. שיערתי בעצמי שאוכל להכנס לתוך החפירה אבל לא לצאת ממנה, ורציתי לשוב על עקבותי, והנה ראיתי איך אחד מאנשי הבית אשר מאחרי מאיים עלי באצבעו.

לא חשבתי הרבה, והשלכתי עצמי לתוך החפירה. ושם נאבקתי עם המות, כי היה שם שלג קרוש, ונפלתי בתוך השלג העמוק ולא יכולתי לצאת, עד שלבסוף הצלחתי להאבק ולהתקדם בתוך החפירה למקום אשר לא היה כל כך עמוק. הדופן לצד הכפר היתה תלולה, ולא יכולתי לצאת אלא לכיוון אשר משם באתי אבל לא היתה לי ברירה. יצאתי להצד הזה, ושם עמד עוד בית. נכנסתי בדלת הפרוזדור, ופגשתי בחייל גרמני ימ"ש.

עם השטן במחיצה אחת

חשבתי שחיי אבודים. הוא הסתכל בי היטב ונכנס בדלת החדר לצד ימין, ואני נכנסתי בדלת החדר שבצד שמאל, וראיתי בזה השגחה פרטית. שאילו לא ראיתיו נכנס לצד הימני הייתי עלול להכנס שם, כמאמר חז"ל כל פינות שאתה פונה אין אתה פונה אלא לימין. ואילו נכנסתי שם, ובמקום שהו חיילים גרמנים, מי יודע מה היה סופי.

(עמוד רפו)
כשנכנסתי לחדר השמאלי מצאתי שם גויה כפרית, והיא שאלה אותי נפחדת מה אני רוצה. עניתי שאני רעב ורוצה לאכול. אמרה שתתן לי לאכול, אבל עלי לעזוב תיכף את ביתה, כי נמצאים אצלה הרבה חיילים גרמנים וכשיתוודעו שהיא נתנה לי לאכול שנינו אבודים. לא סיפרתי לה שאחד מהם כבר ראה אותי, כי אז היתה מגרשת אותי מביתה. נתנה לי לחם בחמאה, מי יכול לשער לאיזו מציאה נחשב זה אחרי שנתיים באושוויץ. אחרי שאכלתי די שבעי אמרה לי: לך דרך אחורי החצר לכפר הסמוך.

היום עבר עלי בכמה הרפתקאות. בלילה השני לנתי גם כן בבית כסא, ובהשכמה הלכתי הלאה כמה ק"מ עד שהגעתי לכפר, והנה נראו אלי מרחוק החיילים הארורים ימ"ש. ונפל בדעתי שאלך לבקש הצלה אצל הכומר, ולנסות לשכנע אותו לעשות מצוה זו להציל את נפשי ולהסתיר אותי.

שאלתי בכפר על מקום המצאו של הכומר, ואמרו לי שהוא נמצא כעת בהכנסיה. המתנתי לו שם, וקודם שיצא ההמון משם התקדמתי והלכתי לחצר בית הכומר. ויצאה אלי אשתו ושאלה אותי מה רצוני, עניתי לה שאני רעב ואני רוצה לאכול. היא נתנה לי, ואוכל. אח"כ שאלתי אותה אולי אפשר לדבר עם הכומר, וענתה לי שאין עתה אפשרות לזה כי הוא צריך לנסוע לאיזה מקום. החלטתי לחכות לו על פתח הכנסיה, שכשיצא אולי אוכל לדבר עמו.

(עמוד רפז)
עוד אני עומד ומחכה, יצא מהכנסיה גוי אחד זקן ואמר לי: הלא אתה ירא מהחיילים, בוא עמי ואסתירך. אמרתי בלבי: יבוא הנס מכל מקום, והלכתי אתו. הוא הכניס אותי לתוך ביתו והושיבני ליד התנור, והיה לי למשיבת נפש, אבל בני ביתו התחילו להתקוטט אתו על שהביא אותי לביתם. בתוך כך נכנס לבית חייל גרמני, ויצא לבם מפחד, המשרתת קראה לו החוצה וקשרה אתו שיחה ארוכה, ועלי פקדו שאעזוב תיכף את הבית וכן הוכרחתי לעשות, ונמלטתי והלכתי הלאה לחפש איזו הצלה. היתה אז שבת שירה, ומחמת אפיסת הכחות נפלתי כמעט ביאוש ר"ל.

ברפת הפרות

באותה שעה בא לקראתי גוי אחד - הרבה שלוחים למקום - ואמר לי: תכנס בבית הזה ותקבל שם נקניק. חשבתי שבנקניק אין אני מעוניין, אבל אם זה בית שמחלקים שם נקניק מן הסתם הם אנשים טובים. נכנסתי לבית והיתה שם גויה כפרית. שאלה אותי אם אני רוצה לאכול ועניתי לה שאין אני רעב, אני רוצה שתרשני לנוח פה קצת. בתוך כך ראיתי שהם מסתודדים, ונפל עלי פחד אולי ימסרוני לידי הרוצחים ימ"ש. והנה נגשו אלי ואמרו לי: אתה ירא מהחיילים, עניתי להם: כן, אמרו לי: בוא אתנו אל הרפת,
(עמוד רפח)
אשר שם לא קר, ותוכל להיות שם. מה מאד גדלה שמחתי אשר מצאתי לי גואלים הרוצים להסתירני, ואמרתי ברוך ה' אשר לא הסיר חסדו מאתי.

הלכו אתי אל הרפת, והביאו לי ספל מים חמים שארחוץ עצמי, הביאו לי מלבושים להחליף בגדי, ועשו שם מקום לישון בתוך המספוא. ואמרו לי: כשתשמע שמדברים גרמנית, תסתיר עצמך בתוך המספוא ולא יאונה לך כל רע. וכן היה ששתי פעמים באו הגרמנים לתוך הרפת ולא הרגישו בי בע"ה. והם השגיחו עלי וכלכלו אותי בדיאטה, באמרם: באת כעת ממחנה ריכוז ועליך להשגיח על סדר אכילתך שלא תחלה חלילה, כאשר קרה לרבים שע"י שינוי הוסת הפתאומי שלמו בעוה"ר בחייהם.

התעכבתי ברפת שמונה ימים. ביום השמיני בבוקר בא אלי בעל הרפת והביא לי ככר לחם, ואמר לי: הרי לך לחם, ואתה רשאי לחלוב את הפרות, ואנחנו הולכים להסתתר במרתף כי חזית המלחמה מתקרבת אלינו, וכשנשאר בחיים נבוא אליך. וכן היה, כי תיכף התחילה מלחמה חזקה וקול היריות היה הולך וחזק ומרט את עצבי. בחצי הלילה נעשה שקט, ואז בא אלי בעל הרפת ואמר לי: אתה יכול כבר לבוא אל הבית, כי החיילים הרוסים נמצאו כבר בביתי.

(עמוד רפט)
המנוסה

אין לשער גודל השמחה בראותי שם את החיילים הרוסים. ואלה אזכרה ותשוח עלי נפשי עד היכן הגיע אז השפלת קרן ישראל, שבאלו הרוסים הרשעים שמחו, אשר מה רב הסבל אשר עם ישראל סבלו מהם עוד בימי ממשלת הצאר ימ"ש, ומה גדול כוס הצרות והיגון אשר עם ישראל סבל וסובל מהם תחת שלטון הקומוניסטים אשר עקרו את הדת אצל רבבות מעם ישראל ושפכו דם נקיים, השי"ת יראנו בנקמת כל צוררי ישראל, ונזכה לשמוח במהרה בישועתן האמיתית של ישראל, בביאת גואל צדק בב"א.

ביום המחרת רציתי להפרד מבעל הבית, ולקחת מקל הנדודים וללכת רגלי מעיר לעיר (כי מסילת הברזל לא פעלה עדיין) כדי שעד פסח אצליח להגיע ולהיות בין יהודים, אבל בעל הבית אמר לי: הלא הנך עוד חלש ורגלך חולנית, והקור גדול, איך תוכל להסתכן ולצאת כבר לדרך. ראיתי שהצדק אתו, והחלטתי בהכרח להשאר עוד אצלו לזמן מה.

אבל החיילים הרוסים לא הניחוני להשאר שם, כי אמרו שהחזית לא רחוקה מכאן, ואולי יצטרכו לסגת חזרה והנאצים יחזרו, לכן מוכרח אני ללכת מכאן. ואמרתי להם: איך אוכל ללכת ורגלי חולה, ואמרו לי שכשאלך מכאן מרחק שלשה
(עמוד רצ)
ק"מ אפגוש בדרך עגלות עם חיילים רוסים, ואבקש מהם ויקחו אותי על העגלה. וכן היה, הלכתי משם ופגשתי שיירה של שלושים עגלות עם חיילים רוסים, וביקשתי מהם והעלוני על העגלה, כבדוני שאהיה הבעל עגלה, ונסענו שלשה ימים עד שהגענו לקראקא.

ההצלה מהשבי

כשבאנו לקראקא הכניסו אותי לתוך מחנה צבאי גדול אשר היה מוקף בסורגי ברזל סביב סביב, ושמה היו אלפי אנשים ממדינות שונות, אנגלים, צ'כים, הונגרים, גרמנים, צרפתים ובלגים, וגם רבים מאחינו בני ישראל, ולא הניחו לנו לצאת משם. שאלתי ליהודים שם אם הם יודעים עד כמה יחזיקו אותנו שם, ומה רוצים לעשות בנו ואמרו לי שאינם יודעים. ושמעתי שם, שבעיר כבר הקימו ועד עזרה יהודי הדואג לפליטים האומללים.

טיכסתי עצות איך לצאת ממסגר זה, ובמשך הימים שהייתי שם הבחנתי בפירצה בסורגי הברזל אשר יכולים לצאת משם. יצאתי והלכתי לבית הועד היהודי, וראיתי שבאולם אחד ענק ישנים קהל רב על הרצפה, ולקבלת האוכל צריך לעמוד בתור בכמה מקומות, והחלטתי שטוב לי לשוב למחנה אשר יש
(עמוד רצא)
לי שם מטה לישון ואוכל כראוי, מי היה יכול לחשוב שה"מצילים" הרוסים יעשו לנו רע.

חזרתי בערב דרך הפירצה שיצאתי משם, והנה אין איש במחנה, ואין חיילים רוסים, רק נשארו כמה אזרחים אשר ניקו את המקום. שאלתים איפה כל אנשי המחנה, וענו לי שהרוסים שילחו אותם לרוסיה. מי מילל ומי פילל שיקחו אנשים שעברו שבעה מדורי גיהנום ואשר זה עתה נשתחררו מידי הרוצחים ויגלו אותם לרוסיה ה"טובה" אשר גורל סופם מי ישורנו, ונתקיים בי ברוך ה' אשר הפליא חסדו לי בעיר מצור.

חזרתי לועד היהודי והתעכבתי שם כשבוע ימים עד שהתחילה הרכבת לפעול, ונסעתי שמונה ימים ברכבת עד שהגעתי בפורים למונקאטש. שם מצאתי כמה מאות יהודים שחזרו מהמחנות.

משם נסעתי הלאה, כי יראתי שאיזור הקרפטים יעבור לרוסיה, כאשר כן היה אחר כך. את חג הפסח חגגתי בסטמאר, ונשארתי ברומניה עד שנת תשי"ד, אשר אז זכיתי לעלות לארץ הקודש ולהתיישב בירושלים עיה"ק ת"ו. וב"ה אשר עזרני עד כה.

(עמוד רצב)
על קידוש השם

"כי דכיתנו במקום תנים ותכס עלינו בצלמות, אם שכחנו שם אלקינו וגו', כי הוא יודע תעלומות לב" (תהלים מ"ד), אשר מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ, אשר בהצרות האיומות תחת העול הכבד ובלהות מות, מסרו היהודים נפשם על קיום התורה והמצות, לא יאומן כי יסופר איך בשעה שהתייצבו לקבל בבוקר את ספל המים חמים, או שעמדו למפקד, התפללו אז במנין ואמרו קדושה וברכו, או בעת העבודה, באופן שהרשעים לא ירגישו בזה.

מי יכול לשער גודל מסירות הנפש להבריח תפילין או שאר דברים שבקדושה לתוך המחנה, ומי יכול להעריך את המחזה איך שהתייצבו בתור לזכות להניח תפילין ולקרות בהם קריאת שמע. בראש השנה וביום הכפורים הסתתרו עצמם במרתפים להתפלל במנין ולתקוע בשופר. איך עלה בידם להשיג שופר ומחזורים, זה למעלה מהשגה אנושית. וכן היה בהדלקת נר חנוכה וכדומה.

כמה מסירות נפש הראו אז שלא לחלל את השבת, ושלא לאכול טריפות אשר רבים שילמו בעד זה בנפשם, וגודל מסירות הנפש של האנשים אשר לא רצו לאכול בפסח את המנה של החמץ אשר היה מיועד להחזיק את הנשמה שלא
(עמוד רצג)
תצא, והסתפקו בקליפות תפוחי אדמה - בעיני ראיתי כמה אברכים אשר הלכו בטליתות קטנות מתחת לבגדי המחנה, אשר מי שלא היה במחנות ההשמדה נבצר ממנו להבין גודל מסירות הנפש אשר היה כרוך בזה.

ועל כולנה גודל מסירות הנפש לעזור איש לאחיו בכל האפשרות, למשל אם אחד עבד במטבח או במאפיה העמיד עצמו בסכנה לגנוב עבור חביריו הרעבים - בכל שבוע היו מוכרחים להסיר את הזקן בתער, והיו רבים אשר היה להם מסירות נפש להסתפר רק במכונת גילוח המותרת לפי הדין. היה באושוויץ בחור אחד שקראו לו יעקילי קראקער, אשר כל חייו במחנה היו שרשרת אחת של מעשים טובים ומסירות - נפש. הוא היה עומד כל יום ראשון אשר היה יום מנוחה, ובעוד כל אחד ניצל יום זה לנוח קצת מהעבודה המפרכת, הוא עסק ביום זה לספר כל מי שרצה במכונת גילוח. והיה רודף תמיד לעשות חסד, הוא היה עובד עבודת לילה, ואחרי ליל עבודה קשה היה לו לאושר להביא לחולים קצת מרק או שאר מצרכי מזון בשמחה עצומה אשר עלה בידו להחיות נפש יהודי. זכרה לו אלקים לטובה, וזכותו תעמוד לו לעד.

זכות גודל מסירות הנפש של מעוני המחנות יעוררו רחמי שמים עלינו לגאלנו גאולת עולמים בב"א.

(עוד רצד)
יש דין ויש דיין
"מי נתן למשיסה יעקב ישראל לבוזזים, הלא ה' זו חטאנו לו" (ישעיה מ"ב, כ"ד), שאלני אפיקורס אחד בשנה הראשונה אחר הכבוש: מה תגיד עתה, היכן הבורא? עניתי לו שעכשיו רואים שיש בורא ומנהיג. הוא אמר לי: אולי כאן, בבלגיה, שעוד טוב עדיין, אבל מה תגיד על פולין? עניתי לו שמזה רואים שיש בורא ומנהיג.

והסברתי לו במשל, שכשאחד רוצה להתיישב באיזה מדינה, אזי אם שומע שבמדינה ההיא שורר חופש גמור ואיש הישר בעיניו יעשה, ולא מענישים לא על גניבה ולא על רציחה וכדומה, אז הוא בורח ממדינה זו כבורח מן האש, כי אינו מובטח שם בחייו ורכושו. אבל אם שומע ששם במדינה יש סדר ומשטר אשר כל עבריין נענש בעונשים חמורים, אז הוא בוחר את המדינה הזו למושב לו, כי יוכל לישב שם בשקט ושאנן מכל שודד ופגע רע.

כן הוא בהנמשל, השי"ת נתן לנו תורת אמת עם תרי"ג מצות, וכתב לנו בתורתו שאם בחוקיו נלך יהיה טוב לנו כל הימים, ואם ח"ו בחוקיו נמאס תקויים בנו פורענות התוכחה. וכשאנו רואים איך עוברים על התורה במרד ומעל ואומרים לקל סור ממנו ולא נענשים, יוכלו ח"ו לומר לית דין ולית
(עמוד רצה)
דיין. אבל כשרואים איך מדת הדין פוגעת בעונשים קשים ומרים, הרי רואים כי יש מנהיג לבירה, וכי אין העולם הפקר חלילה.

באושוויץ עבדתי יחד עם יהודי אשר בא אתי במשלוח אחד, והובלנו קורות עצים לאיזה מקום, ובחזרתנו הלכנו בלי משא ושאל אותי כשחזרנו: הלא השי"ת הוא רחום וחנון, מדוע הוא מניח לענות כ"כ את ישראל. אמרתי לו: שמרת שבת? אכלת כשר? ומדוע קשה לך. לי לא קשה שאלתך, כי יודע אני כי הלא זו ה' חטאנו לו, ואפילו מלאכי מעלה יראים מיום הדין כי מי יאמר יצאתי ידי חובתי לפני מלך רם ונישא ית"ש. אמר לי: אבל מה אשמים הילדים הקטנים ? אמרתי לו: שמרת על טהרת המשפחה? גם אמרת שדי לך בילד אחד או שנים, וגברה מדת הדין וגם אותם לקחו מאתנו, ומה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק.

אחרי השחרור שאלני אחד: מה? גם כעת אתה מחזיק בתומתך? אמרתי לו: כן, דהנה כתוב בפרשת האזינו "חיצי אכלה בם", ומפרש רש"י ז"ל: זו מדה טובה לישראל חיצי כלים והם אינם כלים. ואילו ידענו שכבר כילה השם כל חיציו היה יכול אולי לעלות על הדעת שלא לירא עוד ח"ו, אבל יתכן שעוד ישנם למעלה חיצים שונים ומיני נשק חדשים, וצריכים עוד לירא מפחד השי"ת והדר גאונו.