תקציר המבוא:

אודות המחבר

בראשית המבוא המחבר מודה לקב"ה על הצלתו מאימי השואה.
הוא מתאר את צעדת המוות של אנשי פלוגות העבודה מהונגריה לאוסטריה, ובייחוד את שעבר עליו בערב פסח תש"ה בגבול הונגריה-אוסטריה, כשנתפס על ידי ז'אנדרם הונגרי כשהוא עוזב את מקום עבודתו כדי להבריח קמח תירס כשר לפסח.
הוא מסיים בתיאור של שחרור הניצולים על ידי הרוסים בתוככי אוסטריה.

המבוא:

(עמוד ה)
מזמור לתודה
ופתח להגדה של פסח

קמתי אני לפתוח בהתנצלות קבל עם ועדה, אשר בראותם זאת ההגדה, נפשם בשאלתם, האם אחרי כשלושת אלפים הגדות שחיברו לה יחדיו עד כה, חסרות לנו עוד הגדות חדשות, ומה נשתנה ההגדה הזאת מכל ההגדות, ואיזה חלל ריק באה ההגדה הזאת למלאות. לזאת, אליכם אישים אשים דיברתי, ההגדה הזאת אשר אנכי נותן לפניכם היום, היא תודתי זביחתי, לא"ל העונה אותי ביום צרתי, ערב פסח תש"ה, אשר על זאת אודה ה' בכל לבב, ואספר מעשי י"ה, בדברי להלן : והגם אשר יותר משלושים שנה עברו מאז, חלחלה ורתת עוברים בכל אברי גופי גם היום עוד, כשאני נזכר במעמד ההוא, וקורא אני עלי הפסוק, כי חלצת נפשי ממות וגו'.

הימים ההם ימי החושך והאפילה לכלל ישראל, שבהם נרצחו רבבות אחינו ואחיותינו הי"ד, רוב מנין ובנין של יהודי אירופה (יורופ) שאין המקום כאן לחזור על הדברים הידועים, ושכבר כתבתי עליהם בהקדמות ספריי הקודמים (אפס קצהו תראה במשנת שתי חלות של תודה, להלן וג"כ רק דרך אגב) ואצטמצם כאן רק להקורה אתי, אותו ערב פסח בבוקר.

עלי להקדים שנמצאתי במחנה עבודה בהונגרי' בעבודה כפיי' על ידי ההיטלריסטים ימ"ש, והחל מסתיו ההוא טולטלנו (כמובן רגלי, בערך 40 ק"מ ליום, עם מזון לחם צר ומים לחץ) מהררי מחוז טשיק גבול הונגרי'-רומני' בזמן ההוא, עד לגבולה השני' של הונגרי', גבול הונגרי'אוסטרי', ובסוף חודש דצמבר, קנינו שביתה בכפר הנקרא שעלי, שעל יד סאמבאטהעלי, ושם העסיקו אותנו במשך כל החורף בחטיבת עצי יער, וחפירת בונקרים כל החורף ההוא.

חנוכה ופורים חלפו עברו, וימי הפסח ממשמשים ובאים, והתחילה להדאיג אותנו הדאגה של "מה נאכל" בימי החג הקדוש הבעל"ט, שלא להכשל ח"ו באותה מנת הלחם הזעומה שקיבלנו פעם ליומיים, ואיך אפשר להגיע למשהו שאינו חמץ גמור עכ"פ, כי מהנמנע לעבוד ברעב ובחוסר כל, כל שמונת ימי החג.

והנה יום רודף יום, ואין כל סיכויים לפתור הבעי' הכאובה. עד שכמה ימים לפני בוא החג הק' נתנוצצה מחשבה במוחי, שהואיל ששמעתי שבקצהו השני של היער שאנו עובדים בו יש טחנת קמח כפרית קטנה, ועל ידה גר הבעל הטחנה האינו יהודי, אולי אוכל להגיע אליו ולהזמין אצלו כמה קילו קמח תירס (טענגרי מעהל) לפסח. ללא הרבה שהיות,
(עמוד ו)
אזרתי כגבור חלציי, ועברתי את היער, והגעתי אליו, וכמובן תחנונים ידבר רש, והצעתי לו שאשלם בכסף מלא רק יכין לי הקמח תירס, ואני אבוא אליו בתאריך המוגבל (ער"פ בבוקר) לקבלו ממנו. הנ"ל ניאות לדבר. ובער"פ בבוקר אחרי שקיימתי ויפן כה וכה וירא כי אין איש, בקרבתי, שמתי לדרך פעמי ללכת להביא הקמח. הגעתי בשלום וקבלתי 5 קילו קמח, ובשמחה רבה הנני חוזר עם הקמח, כמדומני מתחת למעילי, מלא שמחה על הצלחתי.

אבל דא עקא שעם הגיעתי למקום העבודה הבחין בי המלאך המחבל אחד מהממונים עלינו, והבין שעזבתי ללא רשות מקום עבודתנו ואחרי נזיפה קצרה שנזף בי, ואחרי שהסביר את גודל פשיעתי, פסק בעצמו כי בן מות אנכי היום הזה (ח"ו) ולמען ישמעו ויראו, פקד על כל אחינו בני ישראל להקבץ על ידו בעיגול, והוא עמד בצד העיגול מזה ואותי העמיד בצדו השני של העיגול ממולו והתחיל תיכף בביצוע זממו בהורידו הרובה מעל שכמו כשאני הנדון למות (ח"ו), ממולו ולא הי' מה שיעכבהו ומי יאמר לו מה תעשה, ולמי הוא חייב ליתן דין וחשבון אם יבצע זממו ח"ו, והלא על חטא יותר קטן שפכו דמו של יהודי מקלויזנבורג נגד עינינו באם הדרך (כפי שסיפרתי בהקדמת ספרי אוצה"פ למס' ביצה), ובכלל האם שייך הי' אז משפט כלפי יהודי, כשהרבבות הושמדו על חטאם היחידי שהם יהודים, והחטא הזה הלא גם בי היה, ואם הי' מוציא מחשבתו מהכח אל הפועל האם הי' מחוייב לתת דין וחשבון על כך למישהו, והלא אדרבא הי' יכול לצפות להעלאה בדרגא ולאות הצטיינות על זה.

אבל לב מלכים ושרים ביד ה' (ואז כל מי שלבש בגדי חייל הלא הרגיש עצמו נמלך, במלכו על היהודים) וברגע האחרון לגודל הפתעתי החזיר הרובה על שכמו, ואותי שיחרר לעבודתי.

והואיל שזה קרה בער"פ ודאי יומא הוא דקא גרם לנס הגדול הזה, לכן כאות הכרת תודה להשי"ת הנני מגיש בזה חידושה על הגדת פסח ויהי' לרצון אמרי פי וגו'.

בלילה ההוא נדדה שנת השומרים הממונים עלינו, כי לפי השמועה הרוסים נמצאו כבר בעיר הסמוך סאמבאטהעלי, ואותו "ליל שמורים" אחרי שפקדו עלינו ללכת לישון (על הרצפה כמובן) התחלתי לומר בעל פה בחושך כמה שזכרתי מההגדה של פסח, מובנת התרגשותי כשהגעתי לשאלת מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שהייתי רגיל לשבת כמו מלך על ראש שולחני עם בני ביתי, ועכשיו אני פה במצב כזה, ומי יודע איה איפה הם נמצאים... ולא תיארתי אז לעצמי שהם כבר כמעט שנה בגן עדן
(עמוד ז)
העליון... והנה פתאום בין שעה שתיים ושלוש מעירים אותנו, וניתנה אז הפקודה לצעוד קדימה, עברנו הגבול לאסטרייך והגענו לכפר שאכנדארף הקרוב והתחיל לכרסם בי מחדש השאלה מה נאכל? אינני זוכר האם לקחתי אתי הקמח תירס או לא, בכל אופן בהליכה רגלית כל היום לא הי' שום אפשרות לעמוד ולנסות לאפות גם אם הי' הקמח.
תשועת ה', כהרף עין.

הקול נשמע שהרוסים מתקרבים ובאים, וההונגרים שהשתייכו אל ההיטלרסטים התחילו להמלט בחופזה, והואיל שראו שעם העגלות הטעונת אוכל והלבשה לא יוכלו לרוץ די מהר, לקחו הסוסים מהעגלות לרכוב עליהם ואת העגלות השאירו אחריהם באמצע הרחוב, הפקר. ואז נגשתי לאחד העגלות ומצאתי בה קוביות של קאפע (קופי) ובזה החייתי נפשי כל שמונת ימי החג.

מאז נדדנו עור ממקום למקום באוסטרי' ונשתחררתי בחמלת ה' עלי בבית החולים בעיר וינדישגראץ בעת הפסקת האש הכללי אחרי כששה שבועות.

השם נפשנו בחיים, יראנו נפלאות כימי צאתנו מארץ מצרים, שאתהלך לפני ה' בארצות החיים.

הכ"ד המצפה לישועת ה' כהרף עין,
הק' אלעזר בן לאאמו"ר
שלמה זלמן קליין - הי"ד

לזכר עולם
יהיו אבותי הקדושים
אבי מו"ר הרה"ג מוהר"ר שלמה זלמן זצ"ל הי"ד
בן מוהר"ר אלעזר ז"ל
דלא פסיק פומיה פמגירסא, בעמ"ס זכרון שלמה עה"ת וסוגיות הש"ס
ואמי מורתי הצדקת מרת בריינדל ע"ה הי"ד
בת מו"ה נטע עוזר ז"ל
שהקדישה כל ימיה להיות לעזר לאבי זצ"ל, שיוכל לישב באהלה של תורה, בלי הפרעה וכל חפצה ומאויה הי' לראות בנים וב"ב מתגדלים על ברכי
התורה והיראה,
תנצב"ה ויהיו מליצי יושר עבורנו, אמ"ו.