תקציר המבוא:

אודות המחבר

כותב המבוא הוא בנו של מחבר הספר.
המבוא כולל תאור נרחב על העולם היהודי, ובעיקר של הקהילה בעיירה פילווישוק, בשנים שלפני השואה.
המבוא פותח בתיאור העיירה, מיקומה, אנשיה, דבקותם במצוות, הערכת התורה ולומדיה, וצעיריה שנשלחו לישיבות סלבודקא, פוניבז' וטלז. ומסופר על אהבת ציון שהיתה מושרשת בקרב תושביה.
בהמשך, המבוא עוסק בתולדותיו של מחבר הספר: נולד בביאליסטוק, למד בישיבות סלבודקה, וולוז'ין, וסלוצק, שם שימש את הרידב"ז ואת ר' איסר זלמן מלצר.
אחר נישואיו הוא למד בכולל אברכים ראדין, כיהן כרב בעירה ליסקובה, שם חיבר ספר זה אך לא הוציאו לאור. לאחר מכן כיהן כרבה של ווישי ולבסוף היה רבה של פילווישוק במשך 17 שנה עד שנרצח עם שאר בני קהילתו. הכותב מתאר את העיירה באותה תקופה.
בפרוץ השואה הגיעו פליטים מפולין לפילווישוק, לאחר מכן היתה פילווישוק הראשונה מעיירות ליטא שנפלה בידי הגרמנים.
הכותב מתאר את השפלת היהודים וההתעללות בם, ואת השמדת בני העיירה בקבר אחים ביער בעזרת הליטאים.
כרכים בודדים נשארו מן הספר, שיצא לאור בזמן כהונתו של המחבר בפילווישקי, ואחר השואה שוב הוצא לאור בא"י ע"י בנו.

המבוא:

(עמוד ו)
רבה של פילווישקי ועדתו

על אלה אני בוכיה


ויבוא הפליט ויסר הלוט ותגל התמונה בכל מוראותיה: "הושמדה יהדות אירופה, בראשונה יהדות ליטא ובתוכם יהודי עיירתך פילווישקי. בראש המובלים לעקידה בעיירה אביך הרב מרא דאתרא, עם משפחתו".
וכך היו דבריו : "שלהי קיץ תש"א. השעות המוקדמות של בוקר כ"ג באלול, בנין בית המדרש הגדול שבעירה פילווישקי שבליטא. ברחבה שעל ידו - עדת קדושים, אנשים, נשים וטף, כל יהודי העיירה למקטון ועד גדול, מוקפים קלגסי אשמדאי היטלר ימח שמו, אשר כונסו לדרכם האחרונה. בראש תהלוכת המות, הרב, הוא רבי ומורי, מרא דאתרא, ועל ידו חשובי בעלי-הבתים, לומדים ויראי שמים, ועל שפתותיהם - פרקי תהילים".
"מרחבת בית הכנסת הובלו אל מחוץ לעיירה, ליער הקרוב ושם נצטוו לכרות בור גדול ועמוק, ולפנות ערב, עת ירדו צללי היום, הומתו כולם ביריות. ללא שריד.
העידו תושבי הסביבה, הרשעים וערלי הלב, ששעות מרובות, ואף למחרתו, בכ"ד באלול, הזדעזעה עוד האדמה מפרפורי הגסיסה של הקדושים בקבר האחים הגדול : דמים בדמים נגעו".

*

כ"ג באלול תש"ד - זה היה יומך האחרון, אבי היקר והדגול, יומכם האחרון, אחי ואחיותי היקרים, יומה האחרון של עדה קדושה זו פילווישקי.
עברו ימים, חלפו שנים מאז הימים המרים והנמהרים ואין מרגוע לנפשי ואין תוחלת לפצעים, כי עמוקים מני ים המה, כי פתוחים המה ואין תקוה שיגלידו, ותפילה אחת בלב : ארץ, אל תכסי דמם ! ודור לדור יספר, ואבות לבנים יאמרו, כי היתה יהדות מפוארת, איננה עוד - כי הושמדה באכזריות איומה בידי העמלקים הגרמנים ועושי רצונם.

לדמותה של העיירה

על אם הדרך המובילה מהמטרופולין שבליטא - קובנה, לפרוסיה המזרחית, בדרך קובנה-איטקונן-קניגסברג, במרחק של שעה נסיעה מבירת ליטא, דקות ספורות מגבול הגרמנים, שכנה עיירה אשר מנתה כ-350 משפחות יהודיות. לא נמנתה על הערים והאמהות בעלות מגילת יוחסין ארוכה: בסך הכל כמאתיים שנים ימי קיומה. ואף-על-פי-כן יצא שמה לתהילה בליטא היהודית ברבניה הגאונים, בעילוייה ובתלמידיה-חכמיה המובהקים שמבין תושביה. שרשרת ארוכה של אישי תורה ומידות. נזכיר כאן את הרב הגאון ר' אהרן וואלקין זצ"ל בעל מצח אהרן - רבה של אמציסלאב, ולאחרונה, בפינסק - קרלין ; הרב הגאון ד"ר יחיאל ווינברג, מנהל בית המדרש לרבנים בברלין, וכעת בשווייץ ועלוייה מהדור האחרון רבי קלמן פילוישקר, ולאחרונה העלוי מפילווישקי הרב הגאון ד"ר ש. פ. ביאלובלוצקי, מי שהיה דוצנט באוניברסיטה בגיסן וכיום מרצה באוניברסיטה "בר-אילן".

בהיותה בקרבת הגבול ובחבל ארץ הפורה שבארץ ליטא היתה פרנסת יהודיה מצויה ומצב רוב תושביה איתן: סחרם בעסקי תבואה ופשתן ובעונת החורף - יצוא
(עמוד ז)
אוזים. בצד מספר בעלי הבתים, סוחרים אמידים, היה מספר משפחות ותיקות ומכובדות בעלות נחלאות ואדמות בסביבות העיירה. בהיותם אוהבי ומוקירי תורה, דאגו כברוב העיירות בליטא, לשלוח את בניהם לישיבות ולהשיא את בנותיהם ללומדי תורה, שבחרו להם מטובי בחורי הישיבות המפורסמות שבליטא. עם התחלת הזמן יכולת לפגוש עשרות צעירי המקום גולים למקומות תורה : סלבודקה, טלז, פוניבז ולישיבות קטנות מהן שבליטא. בהכנסך לבית המדרש הגדול למרכז העיירה בשעות בין הערביים מצאת מסובים על יד שולחנות ארוכים בקיר המערבי על יד התנורים המוסקים, עשרות בעלי בתים ובראשם מרא דאתרא מתפלפלים ושחים בים התלמוד. נדמה היה לך כי הנך נמצא באחת הישיבות שבליטא. קשה היה לך להאמין כי לומדים אלה רוב זמנם שולחים בפרקמטיא ידם. ואם נכנסת לבית הכנסת בערבי החורף הארוכים, בלילות שבת, ומצאת גם שם קבוצה אחרת של בעלי בתים, חברה לומדי משניות ועין יעקב. עשרות-עשרות יהודים שחומשיהם פתוחים לפניהם, כשרבם בראשם, והוא מבאר להם בפשטות ובלבביות, בחן ובטוב פעם, מדרשים לפרשת השבוע. אתה רואה לפניך עם קדוש, הקשור בכל נימי נפשו לתורת ישראל ומסורתה. בצד אלו גם חברת תהילים גדולה במקום. טרם האיר השחר, בקור ובכפור הגדול שבחדשי החורף הארוכים הנך שומע על משכבך בלילות בבית הרב המקורב לבית המדרש, באחד ה"שטיבלעך" את ר' שמעון מתחיל לפזם בקול לירי מתוק, שובה לבבות, את ה"אשרי תמימי דרך" ועשרות יהודים תמימים עונים אחריו.

מוקירי רבנן היו יהודי פילווישקי. וכשנלקח אבא אחר כבוד לשבת על כסא הרבנות בקהילה, יצאו פרנסי העיר, רכשו שטח אדמה לא הרחק מסימטת בית המדרש, והקימו "בית הרב" חדש (את הקודם השאירו בידי אלמנת הרב שנפטר, ואף דאגו לפרנסתה ברווח ובכבוד). והיה הבית גדול ומרווח לפי מושגי הזמן והמקום. ומרתף חצבו בו לרחבו של כל הבית, כי על ידי כך יוכלו בעלי הנחלאות שבמקום לקיים תמיכת תלמידי חכמים בכבוד, ואגב לקיים את מצות "ראשית בכורי אדמתך". אם אין מקדש על כנו, ואין כהנים ולויים על דוכנם, הרי רב העיר מרא דאתרא בבחינת כוהן. וברטט של קדושה, בסיפוק גדול, היו בעלי הבתים מביאים בעצמם, ולא על ידי שליח, הגוי, את בכורי תנובתם, לשם הידור מצוה. היה בזה אות וזכרון וכמיהה לציון בגולה - מלכות ישראל.

רחמנים, טובי לב ובעלי צדקה היו, מכניסי אורחים. הנה נסגרו החנויות בככר השוק, ומתקרבת ובאה שבת מלכתא. כבני מלך צועדים יהודים לבית המדרש הגדול ול"שטיבלעך". החמה מסתלקת. קבלת שבת. תפילת ערבית. עוד לא נסתיימה התפילה, והנך רואה בעלי-בתים מתקרבים לקיר המערבי, במקום בו מתרכזים מספר אורחים עוברי אורח, המחזרים על הפתחים. כל אחד משתדל לקחת אתו אורח שיסעד על שולחנו בשבת. וכל אימת שהזדמן איזה מגיד מישרים או שד"ר של אחת הישיבות - מקומו היה מובטח לו על יד השולחן בבית הרב. ולא רק אורחים מיוחדים, אלא גם יהודים פשוטים היה לוקח אתו אל שולחנו. טבעיים היו הדברים, ונבעו ממעמקי הנפש ואהבת ישראל גדולה. היו להם לשד"רים מלוים קבועים מבין בעלי הבתים, שמלאכתם בכך. הכל לפי חשיבות הענין והמטרה. יש שגם אבא ז"ל היה יוצא לאסוף ומספר פעמים בשנה אף עשה לו לקבע. ערב פסח לקמחא דפסחא, כי כסף זה היה מיועד לעניי העיר ולתלמידי חכמים מחוסרי אמצעים מחוץ למקום. או במקרים יוצאים מן הכלל כשעיירה קרובה או רחוקה נשרפה ותושביה נשארו מחוסרי גג. בהתקבל ידיעה על אסון כזה, היתה יוצאת משלחת גדולה וחוזרת על פתחי נדיבים שבעיירה, כשבראשם הרב, בלי להתחשב בשעות היום או הלילה. הכספים שנאספו, הבגדים, מצרכי אוכל - הועברו לתעודתם ללא עיכוב
(עמוד ח)
או דחוי. בחינת אל תחמיצנה. לשיא נדבת הלב הגיעו יהודי העיירה בהרמת תרומה בבנין הארץ. החיבה לא"י לא ידעה גבול. הם לא היו ציונים מאורגנים-מפלגתיים, היו גם ביניהם קרובים ל"אגודה". אבל זה היה רק להלכה: למעשה, כשהגיעו הדברים לתרומות למען א"י - לא יכלו לעמוד בפני האהבה הגדולה היוקדת לארץ הקדושה. בשנים האחרונות העבירו הרבה מגביות ומפעלים כספיים מיוחדים למען א"י. וראה פלא: לעולם לא תרמו יהודי העיירה המוטל עליהם כפי המכסה - אלא למעלה מזה. הזדמנתי לעיירה בשנות המאורעות תרצ"ו-תרצ"ז, ובאחת השבתות בבית הכנסת הגדול שהתמלא מתושבי העיירה, ולמעלה, בעזרת הנשים - נשים, שמעו בחרדה על עמידת הגבורה של הישוב. לעולם אזכרה את מראה אבי ז"ל, שעמד ע"י הקיר המזרחי ומחה דמעה מעל פניו. בשעות בין הערביים עורר את מקורביו למאמץ כספי מעל לכחות, כי אין אנו יוצאים ידי חובתנו כלפי גבורי ישראל המחרפים את נפשם למות.

בימים קבועים היו רכבות עולים עוברות דרך תחנת הרכבת בדרך לציון, והגויים במקום היו משתאים לראות עשרות-עשרות צעירי העיירה יוצאים ובפיהם ברכת-שלום לעולים "ולהתראות בארץ". תפילה-משאלה זו הדהדה זמן רב באויר והדי "אנו עולים ארצה" נשאו למרחקים. מה גדולה היתה התכונה בעלות אחד מבני העיירה לא"י. חוגים רחבים בעיירה, קרובים ורחוקים לקחו חבל בשמחת העליה. נשפים, מסיבות פרידה לעולים, תמונות משותפות עם העולה. אם אחד היה מהגר לגולה אחרת - כמתגנב יצא ; והעולה לציון - לגיבור היום ייחשב! והקנאה היתה גדולה. לבם ונפשם היתה קשורה בציון. "אנו במערב ולבנו במזרח" - ליהודי ליטא התכוונו. בעבור ברכבת אחד מאישי וממנהיגי התנועה הציונית או מגדולי הספרות, היית רואה עשרות צעירים ומבוגרים נוהרים בבגדי חג לתחנה לנפנף יד ולהגיד "שלום". כי על כן על משפחת מלכות ישראל השתייכו בעומק לבם והכרתם. ורק מקרה הוא שמתגוררים הם בעצמם בפילווישקי.

מתולדותיו

בראש חודש שבט שנת תרמ"ז עטפה קהילת ביאליסטוק אבל גדול בהסתלק מהם רבם הגדול ר' אברהם אבא, אב"ד העיר, שהיה ידוע ומפורסם בגדלותו. באותו יום שכבה האור הגדול, נולד לר' משה רזניק, בעל בית עתיר, בר אורין ומכובד ולזוגתו חיה, בן זקונים ונקרא שמו בישראל אברהם אבא'לה ע"ש הנפטר הגדול. עוד בצעירותו התיתם מאמו, ואחיו הגדול ר' מרדכי מתלמידיה המובהקים של ישיבת סלבודקה, לקחו אליו תחת חסותו. הוא היה לפטרון לאחיו הקטן והיתום, והביאו למקום תורה - סלבודקה. עול ורך לימים היה, בן 13-12, ילד ממש, בהגיעו להיכל הישיבה. אולם ילד חמד זה, יפה-עינים, התחיל להתבלט בכשרונותיו, ונמנה על הצעירים הידועים בישיבה וראשה נבא לו גדולות. בגיל 16 שקוע ראשו ורובו בלימודים, הוא מחדש כבר חדושי תורה ופלפולא חריפתא. הוא עובר לישיבת וולוז'ין המפורסמת, אם הישיבות. שנתיים-שלוש שנים הוא עושה ימים כלילות בלימוד ונמנה על התלמידים הגדולים. מתחבב על מורו ורבו, הגאון ר' רפאל שפירא זצ"ל. יחד עם מספר בחורים מעמודי התוך של הישיבה עובר אבי זצ"ל לסלוצק, לצקת מים על ידי הרידב"ז זצ"ל והגאון ר' א. ז. מלצר זצ"ל. בהיותו בן 22 ידוע ומפורסם בישיבות כבעל כשרונות מצויינים, בקי וחריף בעל הבנה ושכל ישר, מדברים אתו נכבדות את בתו של הצדיק הנודע, מופלג בלמדנים, מרת אסתר, הלא הוא סבי ר' יהושע קינישינר, אחיו הצעיר של ר' משה קינישינר
(עמוד ט)
לונדינסקי, מנהל בישיבת רדין. שנה אחת למד אבי זצ"ל בכולל האברכים בראדין, ובהיותו כבן כ"ג נתקבל לרב ורועה נאמן בעיירה ליסקובה, שע"י הנימן בקרבת דרוזגניק. בעיר קטנה זו לן בעומקה של הלכה וקנה ידיעות מרובות ומעמיקות בכל הש"ס. רוב חידושי התורה המכונסים בספרו נוצרו בפרק זמן זה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה הוא עובר עם משפחתו לבית חתנו בבראינסק. מקום מושבו של הגאון ר' שמעון שקופ, מגדולי ראשי הישיבות שבדור. זכורני כילד קטן, הייתי מתלוה אל אבי זצ"ל, כשהיה יוצא עם מאור הגולה לשוח בשדה לפנות ערב, כשהם מגלגלים בדברי תורה. ידידותם היתה עמוקה. בתום מלחמת העולם הוא מתקבל לכהן פאר כרבה של ווישיי שבליטא, משם נלקח אחר הכבוד לפילווישקי בשנת תרפ"ד ושם שפט ונהל את עדתו 27 שנה עד נשימתו האחרונה בהרצחו יחד עם עדתו הקדושה ע"י רשעי עולם.

אבא, ז"ל

תענוגו הגדול היה לימוד תורה, ולמעלה מזה להשתעשע בדברי תורה. כשהתעוררו הילדים בשעות הלילה המאוחרות או בשעות הבוקר המוקדמות - נתקלו עינינו באבא ז"ל, היושב בחדרו, סמוך לאור הנר, כשהוא נשען אל העמוד, ובקול ערב, שובה לב, לומד ויורד לעומק סוגיות הש"ס. פניו קורנים משמחה, נהנה הוא הנאה מרובה מעצם הלימוד. הנה הוא מתהלך אנה ואנה בחדר הגדול, חדר הרב, כשהוא מפזם ניגון ערב, הלוך ופזום ומהרהר בסוגיה עמוקה. מזדמן היה רב אורח בביתנו מעיירה סמוכה, או רבנים ידועים שהגיעו לעיירה להעביר מגבית לאחת הישיבות המפורסמות. ובשנים האחרונות היו באים מטובי בחורי הישיבות לקבל סמיכות והיתר הוראה מאבא ז"ל. ואז ידעו בני הבית שהלילה יעלו האורחים ואבא ז"ל על משכבותיהם עם עלות השחר. מה רבה היתה שמחת אבא ז"ל להתקל בבחור בעל כשרון, בעל הגיון ומוח חריף, כי אהב אהבה עזה בעלי כשרונות, אנשי השכל הישר וההגיון הממצה.

אף-על-פי שעשה ימים כלילות בד' אמות של הלכה, הנה בשעות הצורך. וההכרח נתן את דעתו גם לעסקי ציבור, הראה מסירות והבנה והצטיין במקרים אלו כאיש ציבור מובהק, מארגן ומשפיע. אמנם לעתים נדירות מאד נעדר אבא מבית הכנסת מתפילה ולימודים, ואז ידעו אנשי העיר כי רבם נסע לבירה בעסקי ציבור בראש משלחת בעלי בתים, או לכנם רבני ליטא. כי כלל גדול בעיירה: כל הדבר הקשה יביאו אליו ועל פיו ישק כל דבר. ואז היה לובש בגדי חג ושבת בקיץ, ובחורף באדרת שער שהיתה מוסיפה פאר למראהו ושם לקובנה פעמיו. ולא ידע מנוחה וליאות עד שבצע את המשימה שקבל על עצמו לטובת הפרט והציבור.

בשיחות שהיו לי אתו בשנים האחרונות, הצטער צער רב כי לא כוון את דרכו לראשות ישיבה, וקבל על עצמו עול רבנות ועסקי הכלל והצבור מטרידים אותו מלימוד והתפתחות הישיבתית. ברטט ובגעגועים היה מזכיר את שנות לימודיו בישיבות המפורסמות סלבודקה, וולוז'ין וסלוצק. הסתפק במועט, ולעולם לא התלונן על מצב כספי דחוק, כי בכלל לא ידע כסף מהו. ענין זה השאיר לרבנית ועליה דאגת פרנסה והליכות הבית. באילו עיירות היה נוהג של מתן הענקות לרבנים בהזדמנויות שונות. אבא ז"ל ביטל נוהג זה. לדוגמה: יהודי ליטא, כשהיה דין ודברים בין אדם לחברו, לא פנו לערכאות אלא למרא דאתרא לדין תורה. אבא ז"ל בהגיונו הבריא ובשכלו הישר, היה ידוע ומקובל להתיר בעיות, סכסוכים מסובכים ביותר, ולא פעם היה מוזמן
(עמוד י)
לערים ועיירות בסביבה כדיין ופוסק יחיד, או כאחד מבית דין של שלושה, ולפעמים בעסקי בוררויות, מסחר וירושה, שנמשכו שנים, ובכולן - שלא על מנת לקבל פרס. לרוב מרמז הוא לבעלי הדין לתרום לצדקה לפי נדבת לבם. המצב החומרי בבית היה דחוק, אך לא רצה לשמוע התאוננות או שיחה כלשהיא בנידון ושמח בחלקו. כשם שלא החשיב ממון במידה שהיה נוגע לו ולמשפחתו, הנה היה דואג וחס על ממונם של ישראל. לעולם אזכור את התעמקותו בשאלת כשרות עוף, ועאכ"וכ בשאלת סירכה, דקה או גסה. אבא ז"ל והשוחטים היו יושבים עד שעות מאוחרות בלילה, ממשמשים בסירכה ותלי תלים של ספרות הלכתית היו נערמים על השולחן הגדול. כי על כן חסה תורה על ממונם של ישראל בשאלת הפסד מרובה. הוא החמיר על עצמו והקל על אחרים, כי טוב-לב היה ואוהב ישראל גדול, ובדלית ברירה, כשהיה הכרח להטריף, היה מוציא את פסק ההלכה בשקט. "לא כדאי, או לא רצוי להשתמש בזה, אין דרך אחרת, וחבל מאד". כאילו להצדיק את עצמו, לתרץ את עצמו, הדגש "וחבל מאד", כי חס על ממונם של ישראל ובפרט כשהשואלת היא אשה עניה מדלת העם.


בית המדרש

בית המדרש בעיירה היה המרכז לתורה ולתפילה ולחיים הצבוריים, בו שפכו יהודים תמימים את לבם לפני אביהם שבשמים. בשעות הבוקר המוקדמות, בטרם עלה השחר, ראית עוברים, רצים-אצים כצללים, יהודים הממהרים לסיים את התהילים או לפחות את "היום". ואחר כך שעות מרובות - מנינים. אחד אחר השני. אחד טרם סיים את תפילתו בבית המדרש או בחדר הסמוך, והנה עומד כבר ב"פולוש" מנין נוסף. מתחיל להתפלל - ועובר לבית המדרש אחרי שהמנין הקודם סיים את תפילתו. מי לא יחטוף פרק משניות, או עיון בגמרא אחר התפילה? וכה עד שעות הבוקר המאוחרות הומה בית המדרש מיהודים: זה נכנס, וזה יוצא, וכשמגיעה שעת מנחה - משעות הצהרים ואילך, שוב אותה התמונה : מנינים רבים מתפללים. רבה התכונה בשעות בין הערביים, כי אז תם יום העבודה בעסק, החנויות נסגרו, העסקים תמו, ועתה אפשר לישב בנחת וללמוד, להקשיב ולמצוא פורקן לנשמה מעסקי היום. אולם לא רק לתורה ולתפילה היה בית המדרש מרכז החיים היהודיים בעיירה, אלא כל דבר לאומי-צבורי מצא את מקומו בין כתליו. וכי אפשר לתאר את כל פעולות התחיה הלאומית בלי בית-הכנסת? היו אמנם אסיפות והופיעו נואמים באולמי המפלגות והארגונים שהיו פעילים מאד, אבל האסיפות שהיו צריכות להקהיל את כל יהודי העיירה למען ציון בבית המדרש מקומן, כי רק שם ביקשו הצלחה למפעל ולמגבית. בית המדרש נתן את הגושפנקא של קדושת המפעל וחיוניותו. וזכורני, שליחים מרובים שהיו רחוקים ממסורת ישראל סבא, היו מאושרים להתיצב על בימת בית המדרש. כל אסיפה שדנה בעסקי ציבור, חינוך, בניני ציבור, עזרה לנזקקים, מגביות - בבית המדרש מקומה. ראית את השמש ועוזרו לאחר תפילת ערבית והלימוד היומי מסדרים את השולחנות לאורך הקיר המערבי והדרומי - הכל לפי גודל מספר המשתתפים, וידעת: אסיפה בעסקי ציבור. ולרוב בהשתתפות הרב - הכל לפי חשיבות הענין. והיו גם ישיבות ואסיפות בביתנו בענינים חשובים מאד שהפרסום עלול היה להזיק להם, או שגזרה מלכות גזירה על הציבור, ואז במספר משתתפים מועט, מתאספים חשובי בעלי הבתים ומטכסים עצה. ובו במקום ראית את נדבת לבם כשהמדובר היה במפעל כספי חשוב - תמיד ההשתתפות למעלה מהמשוער.

(עמוד יא)
שבת בעיירה

אוירה של ערב שבת מורגשת באויר. משעות הצהרים ואילך ירידת המתח בעסקים ובחנויות - מתקרבת שבת מלכתא. בחנויות נשארות על משמרתן עקרות הבית או בנותיהן הצעירות, והגברים - פניהם מועדות לשעשופה, זה הנהר של פילווישקי. הנה הם עוברים את גשר העץ, החוצה את הנהר, עם בניהם הקטנים, המשתרכים אחריהם, כשמתחת בית שחיים מקופלת בחבילה או בתיק כבסים נקיים. הנה הם מתפשטים ונכנסים המימה ועל כתפיהם בניהם הקטנים - מי מילדי פילווישקי לא ידע לשחות? שהרי מצוה ללמד את הבנים שחיה. כאן גם המקום לשוחח, בין טבילה וטבילה, בעסקי פוליטיקה עולמית או ארצית. כאן מוסרים קוראי העתונים הקבועים את החדשות היומיות, ובכללן קצת רכילות. וכי ישנה שעה יותר מתאימה לכך? הרי כאילו מששת ימי בראשית נקבעה לכך! מתקדשים הם יהודי פילווישקי לקראת שבת המלכה, אולם לא הרבה זמן נהנים הם מעולמו של הקב"ה. מאן דהוא מוציא שעונו ומכריז : רבותי, השעה מאוחרת. שקיעת החמה קרובה. ותוך מספר דקות הנך רואה, אצים-רצים הם ונוהרים כולם בחזרה העירה, כשעדיין מפניו של זה ומשערותיו של חברו ניגרות טיפות מים - ממהרים הביתה לסגור החנויות, להתלבש מלכות ולקבל פני שבת מלכתא. לבושי הדר בבגדי שבת זורמים לבית המדרש. אין איש נעדר. גם הנוער, שהתרחק במקצת ממסורת בשנים האחרונות לא פסח על שערי בית הכנסת, לפחות בשבתות ובחגים, אם מבחינת כיבוד אב ואם, או כיבוד זקני העיר, כי לא נאה לפרוק עול מסורת, ואם מבחינת מקום מפגש.

קבלת שבת, ערבית, קידוש, ארוחת שבת, זמירות, וחלק ניכר מהמתפללים חוזר לבית המדרש המואר כולו. והאור הבוקע דרך חלונותיו הגדולים והמרובים כאילו קורא: בואו, חוסו בצילי! ובערבי החרף שני התנורים הגדולים העומדים בצד המערבי של בית המדרש ונכנסים מעברם השני ל"שטיבלעך" הנמצאים מאחורי בית המדרש, מחוממים היטב-היטב. עשרות-עשרות יהודים שומעים מפי רבם את פרשת השבוע. אנשי חברת ש"ס או סתם יהודים לומדים, אשר ברצונם ללמוד דף גמרא עם מפרשים, הקשורים בדרך כלל בניגון או בהרמת קול, "נסוגים" אותה שעה ל"שטיבלעך" למען לא להפריע לציבור העמלים לשמוע וליהנות הנאה מרובה מעלילות פרשת השבוע. אותה שעה מתכנס הנוער על פלגותיו השונים, ב"קנים" לשמוע מפי מדריך או שליח המרכז מקובנה, ולעתים נדירות אף מפי שליח מא"י, שיחה על א"י ובעיותיה. בעברית עסיסית התנהלו השיחות האלו, כי מי מילדי העיירה לא ידע את השפה בדיבור ובכתב? בתקנוני האגודות נקבע סעיף עיקרי: דבר עברית! נהירים היו לצעירים בעיות א"י וההבדלים הדקיקים ביותר בין המפלגות והארגונים השונים. בקיאים היו בהם, כי ממש חיו באוירה א"י. שיר חדש שחובר בארץ, עוד טרם זכה להתפרסם ולהתקבל בארץ, יכולת לשמוע מושר בהתלהבות ובגעגועים במועדוני העיירה בלילות שבת ובמוצאיה. אין פלא, איפוא, שפגשת עשרות עשרות מצעירי העיירה בין המגשימים בקבוצי ההכשרה בעיירות ליטא ובכפריה, ואחר כך בעריה ובמושבותיה, קבוציה ומושביה של ארץ-ישראל.

ליל חורף עז, קור וכפור. שלג מכסה את עין האדמה. בתי העיירה ורחובותיה, מדרכותיה כוסו במעטה עבה של שלג. והנה עיניך הרואות עשרות - עשרות שבילים צרים, כדי מהלך אנשים, מובילים לבית המדרש. למרכז החיים היהודיים - שם פועם הלב היהודי. "המודרניים" מאחרים במקצת, מגיעים אחרי "ברכו", או לפני "קריאת שמע", אבל להעדר בכלל מבית הכנסת - מאן דכר שמיה! ולמחרת בבוקר, כלום יש הנאה יותר גדולה משיחה בטלה בפרוזדור בית הכנסת, ב"פולוש"? ארוחת הצהרים בשבת - שעתה אחרי תפילת "מוסף" בשעה 11:30-11, כי תכנית מיוחדת ליום זה: אכילת
(עמוד יב)
חמין, ושינה בשבת תענוג. מחציתו השני - של היום, משעה 3-2 ואילך, שוב קודש ללימוד, לשמוע דרשה מפי מגיד מישרים, תהילים, מנחה, - תכנית גדושה של לימוד ודעת, התעלות נפשית גדולה, התפרקות גמורה מהחולין של כל השבוע. בין מנחה למעריב, בערוב היום, בית המדרש שרוי באפילה. נוטים צללי היום, חוזרים משלוש סעודות. אנשי חברת תהילים אומרים בעל פה פסוק אחר פסוק, אחרי הש"ץ. מי ימנה את מספר הפעמים שנאמרו על-ידם תהילים? והרי הם כמנין ימיהם? הלומדים - לא נאה להם להגיד תהילים, אם כי גם הם נכשלים לפעמים בכך. מסתובבים הם אנה-ואנה בבית הכנסת, מפזמים ניגון ומהרהרים בפרק מוסר "מסילת ישרים", לפי דרכי ישיבות המוסר, שהתרגלו בהם מימי היותם תלמידי ישיבות. כמה אהבנו, אנו הילדים, אותם הרגעים, דמדומי היום הקדוש, וכמה הצטערנו בהשמע נקישת השמש על ה"שולחן" שפירושה: תם היום. ובהשמע מיד לאחר מכן ה"והוא רחום יכפר עון ולא ישחית" שבדרך כלל היה נאמר על ידי חיוב "יארצייט" או אבל, ידענו שחזרנו אל ימות החול. בתוך תפילת שמונה-עשרה נדלקו האורות על ידי השמש, שהקדים תפילתו, וההדלקה הפתאומית כאילו עוררתנו מחלום. אור החולין גבר על דמדומי החושך המקודשים שבשבת לפנות ערב. מה קשה היתה הפרידה מהשבת על כל ההדר והקודש שבה! והנה "המבדיל בין אור לחושך בין ישראל והעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה", ושוב חוזרים לשבוע האפור, בערגה וגעגועים ובצפיה לשבת קודש הבאה, ליום שכולו שבת ומנוחה.


שמחת החג

מספר פעמים בשנה היה אבא ז"ל דורש בבית הכנסת מענינא דיומא: בשבת הגדול, בשבת תשובה וביום הכיפורים, לפני נעילה. בין בשבת הגדול, בערב פסח, שהיה דן בהלכות החג, בין בשבת תשובה, שהיה קורא את קהל עדתו הקדושה לחשבון הנפש, שרגיל היה לפתוח בדברי דרוש נלבבים, ולסיים בפלפולא חריפתא ללומדים ובחורי הישיבות, כדי לצאת ידי חובת כולם. וביום הכיפורים, לפני תפילת נעילה, אנשים, נשים וטף, היו מאזינים לדברי ההתעוררות, דברים הנאמרים בקול ערב, שובה-לבבות, ומשפיעים השפעה עצומה על קהל השם. היו בהם, בדברי ההתעוררות, כחלק מהתפילה, כחלק מעניין היום ומובן שציפו לו. וזכורני שאף אנו הצעירים, ככלות בצום כוחנו, היינו מתאוששים ומתרעננים, שמים אזנינו כאפרכסת: הרב מדבר! ובכל דרשה - תפילה ובקשה לשלום א"י ויהודיה וחלוציה המפוארים.

לאחר הצום התחיל אבא ז"ל במלאכת הקודש - מצות הקמת הסוכה. וגדולה היתה הסוכה, כי על כן בימי החג צריכה היתה לארח בעלי-בתים לומדים, בחורי הישיבות, שהיו באים לקדש בסוכת הרב, ולהשתעשע בדברי הלכה ולשמוע מפי רבם חידושי תורה. עשרות-עשרות בעלי-בתים, זקנים וצעירים, היו אורחי סוכתנו בשבעת ימי החג. אולם השמחה היתה מגיעה לשיאה בשמחת תורה: ארבעה חדרים היו בביתנו, כולם התמלאו תושבי מקום. בחדר הרב, אשר לאורך קירותיו ארונות ספרים, התרכזו חברת ש"ס. בחדר השני הסמוך לו, ודלת מובילה ממנו לחדר הרב - חברת משניות ועין יעקב. הבית הומה ממאות אנשים ומסביב לו ילדים על אמותיהם. החצר הומה ככוורת, ובראש השולחן - אבא ז"ל, מאיר ומעורר בדברי חידודין ובמילתא דבדיחותא. הקהל שר ואבא חורז חרוזים מענינא דיומא על ערך החג ומעניני העיר. ועומדים זקנים וצעירים ונהנים מהחריפות, ממהירות התפיסה - וככה שעות על גבי שעות, ללא ליאות - מקור לא אכזב. עם חשיכה יוצאת תהלוכה גדולה בשיר ובמחול
(עמוד יג)
לבית הכנסת הגדול להקפות, כשכל תושבי העיירה מתרכזים בחצר בית הכנסת - לא נשאר תינוק בעריסתו! אין פלא, לכן, לאהבת התורה הגדולה שנדלקה בליבות הילדים.

בית הספר בעיירה

מעבר לנהר בעוברך על פני גשר עץ, עמד בנין בית הספר העברי. הוא הוחזק על ידי משרד החינוך הממלכתי, ושפת ההוראה בו היתה עברית. תכנית הלימודים היתה מלאה וגדושה. פרט לדרישה הגדלה והולכת ללמוד את שפת המדינה, התנהלו כל הלימודים בשפה העברית, והם על דרגה גבוהה למדי. היה זה תענוג לראות את הזאטוטים הקטנים בגולת ליטא יושבים בערבי החורף הארוכים ומכינים את שעוריהם בעברית תנ"כית עסיסית ה"תלמוד תורה" פינה את מקומו ל"חדר", וה"חדר" - ל"חדר המתוקן", וממנו התפתח וקם בית הספר העברי העממי, כפי שרגילים אנו לראותו פה בארץ. דומה היה לו בתכנית הלמודים, בדרכי ההוראה, בצות המורים ועיקר העיקרים - הילדים, ילדי ישראל הנחמדים, בילו בבית ספר זה, כפרוזדור של א"י, קנו דעת והשכלה ואהבת ישראל וא"י, נטעה ונשתלה בלבותיהם. מה, איפוא, הפלא, ששמעת בחוצות קובנה ובעיירותיה כדבר רגיל עברית מדוברת. מה הפלא אם התקיימו בליטא 16 בתי ספר תיכוניים עבריים בעלי רמה גבוהה למדי. אולם יהודי פילווישקי הלומדים, ובראשם הרב אוהב התורה, לא הסתפקו בכך. תורה, נ"ך בבית הספר - מהיכי תיתי, אבל תורה - מה תהא עליה? נמנו וגמרו: בתכנית הלמודים לא סגי. יש להוסיף מהקודש על החול. התנדבו חלק מהמורים, ואף מורים מיוחדים הוזמנו, להכין את הצעירים לישיבות הקטנות שבליטא. ולא כתוספת בשעות הערב, כשהילדים עייפים, אלא הלימודים שולבו בתוכנית הלמודים הכללית. וטובי המורים גויסו ללמודים אלו. ובהגיע ילדי פילווישוק בתום 8 שנות לימודיהם לישיבות הקטנות במטען ידיעות ניכר, הכירו בהם כי לא מתחילים המה. וגם אלו מביניהם שלגימנסיות שמו פעמיהם - בתוך שיחת החולין הכרת בהם את ההשקעה היסודית מבית ספרם ולימודי היהדות - גירסא דינקותא!

השואה מתקרבת

שנת 1939. פורצת מלחמת העולם השניה. קלגסי היטלר מתקדמים ללא הפרעה על אדמת פולין. הלהבה אוחזת במליוני יהודי פולין. רצח והשמד, חללי חרב ומזי רעב, ואודים מוצלים מאש מגיעים לליטא: קובנה, ווילנה ולעיירות הספר. אי המשורר שיתאר את אהבת האחים הגדולה שאופפה את שארית פליטי החרב בהגיעם כאילו לחוף מבטחים? מפתם אכלו, ממימם שתו. גם פילווישקי, עיירת-הגבול זכתה לקלוט כמאה וחמשים נפש מגולי פולין. הוקם וועד, אשר קבל על עצמו את סדורם וקליטתם במקום, בעבודה ובפרנסה. לא אמר איש: צר לי המקום. האחים הפליטים אוכסנו בבתי העיירה סודרו בעבודה בבית החרושת לפרוות של האחים פרידמן, הידוע בסביבה. מהר מאד באו, כאילו, אל המנוחה, וכאילו גם נרפאו מפצעי הנדוד והשכול. עד, שהסופה הגדולה, שהפילה חללים בבית ישראל בפולין, התקרבה לליטא ולעיירותיה, אל המקום שבו שכנה מאות בשנים יהדות יקרה, עדית שבעדית, גדולי ישראל, ערס הלמדנות והישיבות המעתירות, מוסדות התורה, ההשכלה והחסד, פאר היהדות והיהודים. פילווישקי, השוכנת על הגבול הגרמני, היתה בין הראשונות שנלכדה בידי אויב צר ואכזרי. יהודיה לא הצליחו להמלט עם צבא רוסיה, הניגף והנסוג. ב-23 ליוני 1941, יום שני בשבוע
(עמוד יד)
בבוקר, היום הראשון לפרוץ המלחמה, נכבשה העיירה. כארבה התקדם הצר. ותוך ימים ספורים נכבשה ליטא, ויהודיה, בידי צר.

זכו רשעי עולם, ומלאכתם - מלאכת השמד - הרס ורצח, נעשתה בידי פראי האדם הליטאים המקומיים. הם שהרגו, שחטו ולא חמלו. אלה שבמשך דורות על גבי דורות חיו כאילו ביחסים ידידותיים עם היהודים - קבלו על עצמם את התפקיד "ההיסטורי" של חיסול עם השם. תכנית הטבח השטנית היתה מוכנה מראש. אבל האכזריות והבהמיות בביצוע - עברה כל גבול ופרצה כל תחום. רצו להתעלל בקרבנות, להשפילם ולבזותם, ולהוריד מהם את צלם ה'. בימים הראשונים נצטוו תושביה היהודיים של פילווישקי, מבני 15 ומעלה, לצאת לעבודות ניקוי רחובות, איסוף אשפה וליקוט אבנים. לעבודות הבזויות ביותר נבחרו דוקא אנשים מכובדים, נכבדי העיר, מוריה ופרנסיה, כשהם צועדים בסך ברחובותיה של העיירה ומפקד עליהם אחד מנחותי הדרגה שבעיירה, בלתי שפוי בדעתו. השפלת האדם וכבודו והתעללות בו - מטרת העבודות. חייתי-היער עומדים בככר השוק, שם המצעד האיום, ומתמוגגים מנחת. עם אלה ובתוך אלה חיו דורות? ואיך לא ידענו, כי בין חייתי יער שהינו? האסון התקרב בצעדי ענק. כעבור שבוע ימי ההתעללות נאספו מאות יהודי העיירה, הגברים, לאסם שבקצה העיירה, למלונת לילה, שמא יעיזו יהודי פילווישקי, להתקומם נגד מכונת הצבא הכובש, ויש לכן לרכזם ולהבטיח את שלום הצבא. בתנאים איומים רוכזו מאות-מאות נפשות יקרות, במחסן הגדול, ושעה-שעה מוצאים ראשי העיר לחקירות, שפירושן - מכות אכזריות, צעקות ובכי נהי תמרורים, הפולחות את האויר ומחרידות לב. הם מוחזרים - מושלכים למלונה צבורית זו, מוכים, דוויים ושרופים, עד בלי הכירם.

באותם הימים האיומים מתחילות להגיע, ונמסרות מפה לאוזן, ידיעות איומות, בשורות-איוב, למספר משפחות בעיירה וביניהם לבית אבי הקדוש זצ"ל. בנו הצעיר, מחמד נפשו, הלא הוא אחי הבלתי נשכח יעקב ז"ל, כליל המעלות והשלמות, יפה-תואר ועדין הנפש, בעל כשרונות גדולים, מלא וגדוש בידיעות היהדות, בוגר אוניברסיטת קובנה, ד"ר לחימיה, והוא עדיין צעיר. לימים, בן 25, הוזמן לעבודה בפורטים בסלבודקה, בין האינטליגנציה המוזמנת כאילו למאמץ המלחמתי ושם הושמדו כולם באכזריות איומה ולא ידע איש קבורתם. וי, וי לי על האי שופרא! ואשת אבי, אשה צדקנית מנשים באוהל תבורך, מרת מרים, בעלת צדקה, ובתה הקטנה הלא היא אחותי הקטנה, בת זקוניו של אבי ז"ל, רחל'ה, פרח נחמד, נמצאים אותה שעה בבית הוריה ומגיעות ידיעות על השמדה בכל מקום אשר דרכה כף רגל טמאי ורשעי עולם. בודד וגלמוד כרב-חובל שאניתו הטרופה טובעת, ואין תוחלת ותקוה להצלה, אולם באומץ וגבורה עילאית, מקבל אבא ז"ל את פני המצב.

גילויי גבורה נפשית עילאית, אהבת ישראל גדולה, דרגות מוסריות נעלות, גילו מרובים באותם הימים והשעות. הנה הבחור המצוין, ר' ישראל דב אקסל, בנו יחידו של השו"ב, מתלמידיה המובהקים של ישיבת סלבודקה, בעל מידות תרומיות, מונה על ידי הרוצחים לספק עובדות מנשי ישראל הטהורות לשרת את הרוצחים. יום - יום נעדרות, אינן מופיעות, חלק מהמוזמנות. ר' ישראל דב נדרש להודיע ולגלות מי ומי לא נענתה להזמנה, והיא תבוא על עונשה. ר' ישראל דב אינו מגלה! הוא סופג מכות איומות ואיומים לרצחו נפש אם לא יגיד. גופו שותת דם, פניו נפוחים, ור' ישראל דב שותק! הוא לא ימסור לידי הטמאים בנות ישראל. הנה כך התעליתם, אחי היקרים, לדרגות העליונות של קידוש השם. לא ארכו הימים, ובצעדי ענק התקרבו הימים והשעות, בא קץ לסבלם. ונשמותיהם יצאו בטהרה למקום שאין ידים טמאות מגיעות.

בכ' אלול יצאו שליחי השטן, אשמדאי, דחופים ובהולים, לכפרי הסביבה, לאסוף
(עמוד טו)
את יחידי הסגולה, שהועברו קודם לכן על-ידם, לעבודה אצל איכרי הסביבה. כולם נאספו והוחזרו לעיירה בתואנה כי הם יובלו לעבודה לאחת הערים הסמוכות למאמץ המלחמתי של צבא היטלר ימח שמו. הגברים כולם רוכזו שוב באותו האסם בקצה העיירה, שם אוכסנו שלושת ימים האחרונים לפני צאתם לדרכם האחרונה. ללא אוכל כל שהוא, לדכאם ולהרעיבם, לשברם בגוף ובנפש, ולעקור ולשבור כל רצון ומחשבה של נסיון להתקוממות, של "תמות נפשי עם פלישתים". תכנון שטני עד סוף המבצע, שום פרט לא נעדר. ובבוקר, כ"ג באלול, הוקפה העיירה, בכל פינותיה, כניסותיה ושביליה, עשרות - עשרות רוצחים, בל יעיז מאן דהוא מיהודי העיירה להתחמק. עמדו ברובים דרוכים ומכודנים, בל ימלט, שלא ישאר שריד ופליט ליהודים יקרים אלו.

הנה הם מתרכזים בככר, בשוק העיירה, מול בית המדרש, אנשים, נשים וטף, מוצאים מהבתים, חוורים, מעונים, מאות תינוקותיהם בזרועותיהם, והשמש זורחת ושולחת את קרניה ללוותם בדרכם האחרונה ממנה לא ישובו לנצח. הנה מוצא-מובל רבם האהוב, ומוצג בראש התור הארוך-ארוך, הנה מובל גם רבה הזקן של ווילקובישק, הרב הגאון ר' אליהו אהרן גרין, שהתאכסן אצל בנו יחידו ר' יצחק, חתנו של ר' זאב פרידמן, מנכבדי העיירה. הוא ניגש אל ידידו המובהק, רב העיירה, אבי הקדוש, והם מתחבקים ומתנשקים, יודעים כי שעתם קרובה. נפרדים איש מרעהו, נפרדים מעולם אכזרי זה לנצח. החיות הטורפות אינן מעיזות להפריע, בכי חרישי קורע לבבות של אבות ואמהות ותינוקותיהם, המובלים כצאן לטבח.

תהלוכת המוות זזה לפי פקודה. אין פנאי, לרוץ, לרוץ, להתקדם בדרך היערה. מהר-מהר. נכשלים נדרסים בשעטות פרסות הסוסים הרוכבים. הנה שוכב ד"ר דמבובסקי, בעל דרגה צבאית ליטאית גבוהה, ראשו פצוע בחרב, על כי העיז לצעוק חמס, וכי אין בכחו לרוץ. במרכז היער הוצב קבר האחים הגדול, שם פולחות יריות והדן מהדהדות.

*

כאן נפלתם, אחי ואחיותי היקרים, בידי בני העולה. כאן ספגה האדמה הטמאה את דמכם הקדוש. כאן נפרדתם לנצח מעולם טמא זה. הנאהבים והנעימים בחייהם - ובמותם לא נפרדו.

*

בית אבא. לא יחידי ובודד היית בעולם אכזרי זה. כמוך רבבות בתי-אב חמים, יקרים, לא ימחו מזכרוני ואתי יחד יאבלו ויבכו קדושיהם, רבבות מאחי.
העיירה פילווישקי, ערס ילדותי, לא יחידה ובודדה היית, וגורלן של עשרות ומאות עדות קדושות כגורלך המר והנמהר.
יהדות ליטא - פאר הגולה, אל פולין נדמית, ללטביה ואסטוניה, בכל מקום בו דרכה כף רגלו של הצר הצורר, עקר את אילנותיו, וללא רחמים, השמיד ומחה מספר החיים את תפארת עמנו.
דוגמא אחת מני מליוני בני עמנו, שככה נכרתו, עיירה אחת מתוך אלפי עיירות שנידונו לכליה, אבר אחד מגוף היהדות האירופית - היהדות הליטאית היקרה. יהא זה נר תמיד לזכרכם -
יתגדל ויתקדש שמיה רבא !

*
(עמוד טז)
הספר "כלי שרת" חובר על ידי אבי, זצ"ל, בהיותו בן עשרים ושלוש, והוא משמש בקודש בעיירה ליסקאווא שע"י הנימאן. נמסר להדפסה בגראייבה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה והושלם בשנת תרפ"ו כשאבא זצ"ל היה כבר רבה של פילווישקי.
הספר היה נפוץ בין לומדי ישיבות ליטא. עם עלות הכורת על יהדות ליטא ומקדשיה לא נשארו ממנו אלא טפסים מועטים בלבד, שנשתמרו מחוץ לגבולה.
זכנו ה' ושרדו ממשפחתנו אודים מוצלים מאש אחותי הבכירה שושנה רמתי שהיתה לנו כאם במות עלינו אמנו היקרה אסתר, ע"ה, אחותי רבקה דרמר ואחותי צביה מילדר שנצולה מהשואה והגיעה אלינו לאחר המלחמה. ב"ה באנו אל המנוחה והנחלה בארצנו הקדושה והקימונו בתים הממשיכים מסורת בית אבא.
מעודד ומזורז ע"י רעיתי היקרה פנינה שתחיה, בת ר' מיכאל זנדמן ז"ל, ת"ח ישר ומצניע לכת, אם ומחנכת בני החמוד אברהם-מיכאל, הנושא שמות סביו, זצ"ל, ובתי היקרה חיה'לע, הנני מוציא לאור מחדש ספר זה, יד לאבינו הגאון הקדוש.
הנני מגישו לכל מוקירי התורה, תלמידי חכמים ובני-הישיבות. יהא רעווא ותשרה עליהם רוחו האצילה ואהבתו הגדולה לתורה של מחברו.
*

הנני מביע בזה תודתי והוקרתי לידידי שעזרו לי בעצה ותושיה להוציא לאור את הספר, ובראשם ידידי ומכובדי הדגול מר עובד בן-עמי, מייסד נתניה וראש מועצתה והרב הגאון מוהר"מ לוין שליט"א חופ"ק נתניה יעמדו על הברכה.

דוד בהגרא"א רזניק

נתניה בשנת ה' תשי"ז