תקציר המבוא:

אודות המחבר

במבוא המחבר מתאר בהרחבה את קורותיו במחנה עבודה.
בפתח דבריו המחבר מביא את המדרש על התנאים, שמתוך החורבן למדו על התקומה. "השואה", מוסיף המחבר, "היא זו הנותנת שתבוא אחר כך עליה, כי ירידה שלא כדרך הטבע מעידה על עליה שלא כדרך הטבע שתבוא בעקבותיה".
המחבר מתאר את חיי המחנה, הוא מביא בהרחבה שיחה מענינת שלו כרב עם קצין גרמני בתוך המחנה. בדו שיח זה המחבר מנתח את מהות האנטישמיות בדרך מיוחדת.
המחבר מפרט את אכזריותם של הגרמנים, ומביא סיפורים רבים של מסירות נפש למען קיום מצוות משך כל ימות השנה, ובעיקר בעיתות החגים.
בדרך ניסית הוצאו כ-1200 אנשים מהמחנה ועברו בסוף המלחמה לטרזינשטאט ומשם ניצלו.
בסיום המבוא בני המחבר מוסיפים פרטים על המחבר. המחבר היה רבה של מאקוב. יהודי מאקוב נשלחו לסאגדון ובעצתו לא נשמעו לפיתוי לעלות לרכבות שנשלחו לאושויץ. מובא גם סיפור המשך נדודיהם של בני משפחתו לאחר המלחמה.

המבוא:

(עמוד טו)
קונטרס
זכרון בספר

לקיים מ"ש (דברים כה יז) זכור את אשר עשה לך עמלק, לא רק בלב אלא גם בפה (ספרי כי תצא רצו א), כמ"ש (שם שם יט) לא תשכח, וכמו שדרשו רז"ל ולקרוא מהכתוב לפניו, וכדכ' (שמות יז יד) כתב זאת זכרון בספר וגו', כי האדם בטבעו עלול לשכוח אשר עבר עליו ועל דורו כחלום בלהות. ואפשר זה הי' בביתר וכו' (עיין גמ' גיטין נז., הועתק לקמן), אחרי כמעט עשרות בשנים מחורבן ביהמ"ק לא אבלו על ירושלם, כי העבר אין, מה להם למרר חייהם בזכרונות מעציבות, וזה מוליד לב מאובן ואבידת הטבע. גם תולים המאורעות שעברו על הקודמים בשגיאות וסבות ומקריות, כמ"ש (גיטין נז.) א"ר אסי תלת מאה אלפי שליפי סייפא עיילו לטור מלכא וקטלו בה תלתא יומי ותלתא לילוותא, ובהך גיסי הלולי וחנגי ולא הוו ידעי הני בהני. ועוד שם א"ל אביי לר' יוסף ומאחר דהוי צדיקים כולי האי מאי טעמא איענוש, א"ל משום דלא איאבול על ירושלם וכו'. וזה שדרשו ישראל לא ידע עמי לא התבונן (ישעי' א ג), ישראל לא ידע, העבר. עמי לא התבונן, העתיד. אם לא חקוק לזכרון בלב ידיעה ברורה, בדעת הקורות בכל הדורות, מאז השליך משמים ארץ תפארת ישראל, כך עלתה במשך כל המאורעות, ואולי ביותר בהשואה הגדולה רוח סופה וסער עלינו, ואחב"י בכל מדינה ומדינה דנו בעצמם שלא עלי' יעבור כוס התרעלה. הלא זו ד' חטאנו לו כמ"ש בפ' הכונס (ב"ק נב.) כך רגיז רעיא על עניא עביד לי' סמיותא לנגדי עיי"ש ברש"י. ואף מ"ש (ישעי' מד כה) משיב חכמים אחור ודעתם יסכל על ר"י שבקש יבנה וחכמי' ולא ירושלים (גיטין נו:), כי אין לבא בטרוניא על חכמי דור ודור, הלא זה עצם הסבה המסובב לכחמי הדור הסתרת ענינים, הוא מהפגמים וחטאים לעות אדם ברבו, מזה יצא חרבו, גם עין בשר לעוורו. יעזבנו כל ערבו שחרו לערבו.

בסדור היעב"ץ (לת"ב אות ט"ז) כתב וזה לשן קדשו "אלולא לא הי' אלא עון זה בידינו שאין מתאבלין על ירושלים כראוי', די להאריך גלותינו, והיא בעיני הסבה קרובה היותר גלוי' עצומה וחזקה לכל השמדות המופלגות הגדולות הנוראות המבהילות הרעיונים, אשר מצאנו בגלות בכל המקומות פזורינו, על צוארינו נרדפנו לא הונח לנו להרגיע בגוים עם שפלתינו ענינו ומרודינו, לפי שיצא האבל הלז מלבנו בהיותנו שקטים בארץ לא לנו, שכחנו את ירושלם ולא עלתה על לבבנו, על כן כמת מלב נשכחנו מדור דור נוסף יגון על יגוננו ומכאובנו וכל אוהב האמת יודה לדברינו" עכ"ל.

(עמוד טז)
וכמוסיף על דבריו הק' כי לא רק אבילות הישנה, אבל גם הצרות האחרונות שמשכחות הראשונות, אשר כמתו מוטל לפניו ר"ל, גם אלה משכחים, הטמטום ועזיבת העבר ולקבלו, לחצוב בארות נשברות חדשות בעוה"ר, ואולי זה מהסיבות הגורמים זה יותר משלשים שנה איחור הגאולה ועוד עשו עלינו מאז נסיונות וצרופי ובזוזי.
ואם שאין כח בדור הזה לחדש ימי הודי' ובטוי, שאין אנו כפוי טובה על חסדיו יתברך, שהחיינו וקימנו להקים בתים נאמנים לתורה"ק בתפוצות הגולה בכל מקומות מושבות בני ישראל, והעולה על זה להציב גבול אלמנה בארה"ק ת"ו ב"ב, אמנם ודאי חוב גמור עלינו לשנן ולזכור בזכרון תמיד אשר עוללו לנו העמלקים רשעי אוה"ע בכל דור ודור, ובדורנו הזה הארורים חלאת מין האדם ההונגרים הגרמנים ופולנים וגונדא דילי' יזכרו לחרפה ולדראון עולם לא תשכח, על ידי זה נזכה שיקוים בקרוב כלי גולה עשה לך יושבת בת מצרים כי נוף לשמה תהי' וגו' (ירמי' מו יט), ומ"ש (ישעי' יט ב) וסכסכתי מצרים במצרים. כלה שעיר וחותנו ויעלו לציון מושיעים והי' לד' המלוכה (עובדי' א כא), שמחנו כימות ענתנו וגו' (תהלים צ ט), ותחזינה עינינו במהרה בימינו בביאת גואל צדק וכן יהי רצון.

* * *

אספרה שמך לאחי בתוך קהל אהללך (תהילים כב כג). הרי ד' צריכים להודות וכו' (ברכות נד:), ואנו כולהו הי' בנו, ואם רק מעשר מן המעשר אשר עבר תחת שבט עברתו יצאנו מעמק הבכא, ועוד לא פלטינן, לא הגענו אל המנוחה והנחלה, אלה הנדים ונעים מתהלכים מגוי אל גוי בהצלחות מדומות דירות ארעיות בגופניות ורוחניות, גם אלה אשר עלו אל ארה"ק ת"ו מסביב רשעים יתהלכון, שכיני בישי דישראל מעולם, ופנימה התועים מעמך ישראל החושבים ככל הגוים בית ישראל ר"ל, אך על כל פרק ופרק כשנושעים צריכים להודות ולהלל בלב ופה ולכתוב את כל תוקף הנסים וישועות הכלל והפרט וקרבן תודה לעולם אינה בטלה (ויק"ר כז יב).

אספרה כמספר וכסופר, שמך יתברך ותעלה, הן מדה"ד הן מדה"ר, לאחי אחים לצרה ושמחה. בתוך קהל אהללך, כי הפרט והכלל א'. יראו ד' הללהו, כי הירא מהלל בידעו שהוא ברי' שפלה בדעת קלה מועטה, לפני תמים דעות, ודואג על העתיד לבוא, הנותן הודי' על העבר מתפלל על העתיד. כל זרע יעקב יכבדהו, מי שהוא מזרע יעקב אף כשנדרס בעקב, ואף בעקבתא דמשיחא סוף יומין לא מבעט ביסורים, אדרבה מכבדו ומודה על עברו ומאמין במקור הטוב שרצונו להטיב לעמו, וכל מה שעביד רחמנא לטב עביד (ברכות ס:), ורק שגבה ממנו, וגורו ממנו כל זרע ישראל, על ידי המורא ודאגה על עתידו של כלל ישראל לא יגור מפני איש, ועל ידי זה יהי' כולם זרע אמת אזורם ועוזרם וחותמם.

* * *

(עמוד יז)

במדרש רבה (איכה ב ד) בלע ד' ולא חמל את כל נאות יעקב (איכה כ ב), ר' יוחנן הוה דריש ס' אפין בבלע ד' ולא חמל וגו', ורבי הוה דרש כ"ד אפין ולא דר"י יתיר על רבי, אלא רבי על ידי שהי' סמוך לחורבן הבית הי' נזכר והי' דורש ובוכה ומתנחם. נראה לגירסת המד"ר מתוך שהי' סמוך לחורבן הי' נזכר והי' דורש ובוכה, שלא מצא בטוי, אין מלה בלשונו, ואף מה שאמר מצאם לדברים ריקנים אינם מתארים כלל ירידה הפלאית, והיינו ומתנחם מל' מתחרט. גם כפשוטו בזה מצא נוחם, עד"ש רע"ק סוף מכות (כד:) אם נתקיימה [עד שלא נתקיימה נבואתו של אורי' החיתי מתיירא אני שלא תתקיים נביאותו של זכרי', באורי' כתיב (מיכה ג יב) לכן בגללכם ציון וכו', ובזכרי' (ח ד) כתיב עוד ישבו זקנים וזקינות וכו', עכשיו שנתקיימה נבואתו של אורי' בידוע שנבואתו של זכרי' מתקיימת וכו'], כן אם אחרי השואה שירדה כחתף אשר אין לו דמיון מש"כ בכל התוכחות בתנ"ך, היא נותנת נוחם אם הירידה שלא כטבע לכל, יהי' עלי' שלא כטבע.

בירושלמי תענית (פ"ד ה"ה) הגירסא הו' תמן סבין נהירין והו' דרש ואינון בכין, ומשתתקין וקיימין לון, רבינו הק' שבכל אשר דרש לא הי' בו אפילו משהו לבטא האסון וההפסד, בכל זאת דרש, ואינון בכין ומשתתקין וקיימין לון, נתן להם כח לשתוק מה וקיום שלא יצא נפשם ולא תטרף דעתם לא רק הירידה המבהילה נוסף על זה מה שלא חזר העולם לתוהו ובוהו, וכמנהגו נוהג זה מדאיב ופולח הלב כאלו לזה יקרא כבשונו של עולם, אך בכבשן המכונסים לצירוף וליבון יוצאים מחוסנים, ואליהם המכוון ואלו בכבשונות של עולמינו הנכנסים בגחלי המשרפה, ומי שיצא מכל זה נעלם מהשגתינו, כנאמר לר"ע שתוק כך עלתה במחשבה ומה לפני, אף האדם שהגיע לשיא פסגת השלימות כר"ע שעליו (מנחות כט:) נאמר וכל יקר ראתה עינו (איוב כח י), ציוה שתוק (במ"ר יט ו), מרע"ה כשראה מה יקרה לו כך עלתה במחשבה לפני, אף המחשבה ידום, רק מחשבה שלפני יודע סתריו - גדול העצה ורב העלילי' וגו' יודע סבות המסובבות. וז"ש הירושלמי ומשתתקין, וקיימון לון, כמ"ש (דברים כט ט) אתם נצבים, היסורים מעמידין אתכם, מזה שאבו עדוד וקיום שלא כדרך הטבע, עד"ש (זכרי' ט יב) שובו לביצרון אסירי התקוה, מהות התקוה עצמה אינו נתפש בשכל בשר ודם, אלא כאסורים בעבותות אהבה בלי גדרי טבע דעת או הגיון.

* * *
ראשית עבודתינו היתה מר"ח אב תש"ד עד כסליו תש"ה לכרות עצים ולחטוב ביערות מסביב ווינא פורקערסדורף לעאפלאדסדורף שוועהאט. כל כתה הי' ה' עובדים ב' גברים ב' נשים ובחור, הוטל על כל כתה כריתת העצים, א' מכאן וא' מכאן, אלו שלא מוצלח גדילתם ולהבקיעם ולנסרם ולהעמיד מהם כמות של ז' מטרים גובה מטר, אורך כל חתך היה צריך להיות מטר. הוריתי שבשב"ק הוספנו או פחתנו מעט משום מלאכת מחתך.

(עמוד יח)

מזוננו הי' ט"ו גראם לחם, וספל של איזה תחליף קפה שחור, ומנה גרעינים מבושלים, ובכל יום א' תפוח"א. מתי מספר מבינינו לא טעמנו כל הזמן מהתבשילים רק פרוסת הפת ומים עם תוספת של עלים או עשבים מהיער לטעון איזה שנוי ולהשקיט הרעב. אם כי תבשילים הנ"ל לא הי' חשש רק על הדודים בהם השתמשו גם עבור פועלים וחילים משלהם, ורק ביום הא' הי' נראה בין הגרעינים המבושלים איזה חוטים דק דק של בשר שהי' מבוטלים באלפים שנגדם אבל הי' ניכר איסור.

הצלחנו להשתלם בעבודה הזאת אם כי מעולם אף א' מאתנו לא ראה לפניו מעשהו והכלים המיוחדים לזה שהוטל עלינו גם לתקנם בכ"פ, עכ"ז בחסדי ד' אשר לא עזבונו, בעבודתינו הי' התוצרת כ"כ לשביעת רצון כולם אשר לא ידע שבעה, שעל ידי הכמות הגדול שיצא, פעלנו שלא הצריכו לצאת לעבודה הזקנים וחלושים וחולים וכיו"ב, והקדמנו סיום העבודה, עד זמן שהובלנו להמחנה למדנו מדי יום ביומו החק בחק לישראל, כל הה' חומשים בכרך א' הי' לי ממה שלקחתי עמי בתרמילי כאשר עזבנו ביתינו.

* * *
ויהי בימים הרבים ההם יצא לקראתי קצין גבוה גרמני מסבכי היער, שם הי' גדודיהם עם טאנקים, קראני שאכנס עמו לטיול עד שאחזור בערב למחננו, כי שמע עלינו שאני רב ומלומד. והיות שלא הי' מקום לסרב, ומה לי הכא ומה לי התם, והאקדח בתרמילו, על כן הסכמתי. הביע דעתו שרצונו לשמוע מה אנו חושבים עליהם ועל תעלוליהם בזמן הזה.

אמרתי מה ערך לשיחה בין שנינו במצב שאנו עכשיו. אתה במדים שלך, ואני בסמרטוטי ובלויי סחבות, משוקע בעבודתכם הפרך וכו' , הניח ידו על סמלי דרגתו בהן שלו, ענה ואמר שלא יוודע מזה לשום אחד ולא יצא לי מזה שום רע, ולהיפוך ברצונו לשמוע חוו"ד בגלוי לב ובחפשיות גמורה, וכאלו בדרגא שוה רוצה לשוחח בפרשת ההווה.

אמרתי אמשל משל אנו רואים לפנינו עדר כבשים תמימים אין ספק אנן סהדי וכו"ע, ובין רגע נהפכו כולם מקטנם ועד גדלם לנמרים עקרבים כל שאפשר להשוות בכיו"ב, כאלו נבקע התופת ויצאו כל השטנים שדי שדים, האם אפשר לתפוס תופעה מחרידה כזאת בשכל אנושי. הנמשל מובן הייתם עם בין אומות עולם היותר מלומדים, שנתנו במאה האחרונה סופרים משוררים הוגי דיעות, ובכל שטחי המדע מסודר בסדרי מדינה של אחוה ורגש אנושי בני תרבות גבוה כביכול, ואיך נפלתם מאגרא רמה לבירא עמיקתא, נהפכתם לשדי שדין, הגרוע ממין אנושי עלי אדמות לפי המידע, דע שכל ימי בו"ד וכל הפילוסופיא והשגות רוח אנושי לא יפתור חידה זאת, אם אתה תשאר בחיים תווכח כי איך נתהפך אומה כזאת לשוט רצועה מרדות וקללת מין האנושי, ועולה על כולם אשר עוללתם בפרט לנו ואחי בני ישראל בצורה שלא הי' כיו"ב בכל הדורות כנבוכדנצר וטיטוס והמן שר"י.

(עמוד יט)

על זה ענה ואמר הנחת דעתי אבל אנו רק שלוחי ההשגחה לרצון של הרוצה כך.

עניתי לו כבר כתוב במיימוני (רמב"ם הל' תשובה פ"ו ה"ה) על הקושיא למה הגיע עונש כה קשה למצרים, הרי נגזרה הגזירה כדכ' (בראשית טו יג) גר יהי' זרעך וגו' ועבדום וענו אתם וגו', אלא מפני שלא מפורש איזו מדינה, וכל אלו שקפצו מעצמם כדי לבצע גזירה כזאת מגיע להם עונש.

אבל יותר מזו נאמר בתשובת טענה זו, מה שכתב הראב"ד (הל' תשובה פ"ו ה"ה) במ"ש (ישעי' י ה) הוי אשור שבט אפי, היינו אם נבחרת להיות שוט ושבט לאפו של השי"ת, אוי ואבוי לאומה שנבחרה אף במפורש להיות המוציא לפועל גזירה איומה ואכזרי כזו, גלגלו החוב על ידי חב (תנדב"א, רבא טז יח), ובפרט בלי נקיפת מצפון, ובשמחה ולדקדק למלא אחרי'. [וזה הכוונה במ"ש (שמות יח יא) כי בדבר אשר זדו עליהם, וכן (נחמי' ט ו) ותתן אותות ומופתים בפרעה ובכל עבדיו ובכל עם ארצו, היינו כולם נענשים אף עם הפשוט אף שהם כמעט כמוכרחים מפני סכנת נפשם לבצע הפקודות, ולזה סיים כי ידעת כי הזידו עליהם, שלא רק במעשה, אלא גם במחשבתם הי' שלמים ומסכימים ושמחים שעלה בידם לציית ולפעול, ולא רק שלא העלימו עין, אלא התחכמו כל אחד ואחד במלא כשרו במחשבה דבור ומעשה להיות שטנים ושדים חרפת עולם].

על תשובתי הנוקבת התחיל להעלות התנצליות שעם הגרמני ממאות שנים יושבים על אדמתם עובדים ביגיעי כפם בכל מלאכת עבודה בשדות וכרמים, וזרים יהודים שנכנסו לשם מכל המדינות אוכלים חלב הארץ הם מנהלי התעשיות סוחרים ובעלי באנק ואדני הארץ, והעם מצפים לשולחנם להלוואות וכו', זה הסבה שנשתרש בהאומות לשנאה העמוקה והאנטשמיות באין גבול וחקר.

אמרתי לו דע ותבין כל זה גרמתם לעצמיכם, בנו עם בני ישראל אין אף שמץ עוול בכל זאת, תתבונן לשרשי הדברים והשתלשלות הענינים מדורי הדורות, שנאתכם העוורה לעם עולם עם התורה וחכמה, שנאה עמוקה מקדם מאז היינו לעם הנבחר, לגוי קדוש, גרמה הכל.

וכשנדהם למשמע דברי אלו, באין מבין פשר הדבר, אמרתי לו אפרש שיחתי בסמכותי על הבטחתך לשוחח כאנשים שוה בשוה בגלוי לב, ואחרי שאישר שוב הבטחתו הנ"ל, אמרתי לו, הרי זקינך וראש מלכות אומתך הי' שמו טיטוס עם גונדא דילי'. וידעת ועברת על ספרי תולדות העמים ודברי ימיהם, הם נצחו והחריבו אומות ומדינות גדולות, אכן לא עוללו לשום אומה ולשון מה שעוללו לזקניי וחבריו, ולכל אחיי בני ישראל בעידן ההוא. אבות אבותי ישבו על אדמתן במדינה קטנה באסיא, הי' עובדי אדמה עובדי פלך וכו', ככל עם ומדינה באותם הימים, ודוקא את זקניי עם חבריו לא הנחתם במקומם לכורמים ויוגבים כמו שהי' מקדם.

(עמוד כ)

בשכורת נצחונכם ושנאה יוצאת מכלל כל הגיון שכל ונוהג, בימים ההם סחבתם אותם בקולרין עד רומי, ואיזה חגיגות של נצחון הי' זה לכם, אך ורק שכר אומתי הקטנה ששברתם, הרי קשת גבורת טיטוס עוד היום עומד לזכרון ברומי, חרותים עליו תמונות אבותי.

ואחרי רשע מרושעת זו הוספתם עוד בכל משך הדורות לענות ולהוסיף גזירות על גזירות לרדוף עם זו במיוחד, ולא בטעות, אלא כהכלל שנאה מקלקלת השורה, בלי התחשב עם התוצאות, ידוע לך כמו לי כל החוקים שבשנה והגזירות רק נגד אבותיי, בארצות אשכנז בגרמניא וצרפת וכו', לא להרשות להם לקנות נכסי דלא ניידי, או להיותם קשורים דוקא בקבע לעבדים ופועלים אצליכם, אבל גזרתם להיותם נעים ונדים, להתפרנס כרוכלים, מחזירים מכפר לכפר, ומעיר לעיר, וממדינה למדינה, הלא מזה התהוה לאט לאט הסוחרות וחנוונות אשר אכפתם עליהם בע"כ.

ומאשר שמעולם היינו עם הספר, יודעי קרא וכתוב, עוד הוספנו על ידי זה ללמוד לשונות של כל המדינות שגררתם ורדפתם אותנו, כי ההכרח של פרנסה גרמה זאת, לידע הלשון להשתמש בהם, ואתם בזוללת נשארתם כפריים.

ואביא לך דוגמא מה שבעיני ראיתי בכפר הסמוך לעיר מולדתי הי' נסיך אדון על אלפי אקרי שדות, עדרי צאן ובהמות לרוב, הכל מסר ביד יהודי מלומד במשא ומתן וניהול משק, הוא [הנסיך] בא שמה פעם בשנה לעשות חנגא בהפלטין לשכניו כמוהו, כל הימים סבב בארצות שונות לבזבז הכסף שהכניס מהתבואות וגז צאן, איך הי' מחבב היהודי שלו בכל מיני מתנות ואותות כבוד, ידע והבין שהצלחתו תלוי' בידי היהודי המלומד, אכן כשהגיע ימים טרופים והמסטינים לא חדלו מכל כפר ופלך נידחת להצית ולשלהב ולעורר שנאה טרופה, הוא בעצמו מסרו לידי הזנדרים ההונגרים הארורים הרצחנים ימש"ו, ושכח כל טובו אשר פעל למענו כל הימים, עד שבכבודו ובעצמו נעשה רוצחו בפועל, ובדרך כלל כך הי' ברובי המקומות בארצות אלו.

וסיבות הנ"ל שלא יהא להם רכוש עצמו, ובתקופות שונות היו גזירות שאסור הי' ליהודי לגור בעיר, רק במקומות ידועות בכפרים, ולערים ועיירות זמן ביקור בשעות ידועות, ומתוך זה נעשה גזירתכם שיעסקו בהלוואות על רבית, ומהרווחים אלו נתפרנסו משפחות משפחות, ובהכרח נשתלבו לעסק זו, הצליחו ועלו מעלה מעלה, עד שנעשו עשירים אדירים רוזני ארץ. וידוע לכם כמה מהמושלים שלכם ומלכים אשר הצילו עצמם ומשק מדינתם על ידי טוב ליבם והלוואות גדולות לאין שיעור של יהודים אלו. עוד היום חקוק טבלא גדולה של נחושת בעירי' של אייזנשטאט הכרת טובה ותודה לזקיני ר"ש וורטהיימר מהממשל האוסטרי ומלכו על שהעמיד להם הלואות להצילם ממצוקתם.

גזירות אלו הביאו לכל המצאת הבנקאים, בתחילתה הי' באופן זעיר, ובמשך הזמנים גדלה והפריחה עד שנעשית כל חיוניות המשק והמסחר תלוי בה, וממילא אלו שעסקו בסרסרות מזו לזו בהלוואות ופקדונות, נעשו ממילא המנהלים העקרים והפקידים והאמרכלים, הכל ברוב הי' בידיהם, וכך נתעשרו ונעשו ראשי העם, בעיירות שונות ובכרכים גדולים, ומסחרם נתפתחו
(עמוד כא)
מהיר באופן יוצא מהכלל, וכן ראשי סוחרים, כי פרנסתם היתה תלויה רק באופן זה בדרך כלל, וממילא הגיעו להמצב שהגיעו. וודאי שאחרי כן קנאו בהם, ופתחתם עיניכם וראיתם מה שגרמתם בעצמכם, אמנם ההאשמה אינה תלוי' בנו, לא מיני' ולא מקצתי'.

ובעיקר אין אף שמץ משהו של אמת בדבריך, שהסיבות שהצעת זה פרי השנאה שנשתרש בההמון, כי לא כימי קדם ולא כגזירות הקודמות גזירה של עכשיו. כי מקדם שהי' נופלים עלינו המון פרוע ומוסת ועשו מעשים שוד והרג, ברובם הי' ע"ד עצמם, עכ"פ בשתיקת והעלמת עין המשטר והמלכות, כאלו אינו רואה ואינו יכול להשליט סדר. אבל עכשיו כמוה לא נהיתה כמעט מיום היות אומה ולשון עלי אדמות, הכל נעשה בסדר שטני מופתי, בסדר מסודר, הרי ע"ד עצמו לא נגע ולא פגע בנו איש, כל כולו הנם חוקים מסודרים בפרטי פרטות, וההמון כולו ממושמע לתפקידים וגזירות שהוצאתם, הכל מסודר בדוחו"ת, רושמים ומקבלים הסכמה, ומסכימים לשוד ורצח, ממילא לא ההמון גרמא זאת, אלא המשטר הלהיב והסית הציבור בכל מקומות מושבותיהם אף במקומות נידחים על ידי כל הכוחות שהיו ברשותכם.

והנה תבין שכל תשובתך מושלל יסוד כל שהוא, כי אלו החרמתם כל רכוש יהודי, - שלפי דעתך זו שורש הסיבה -, להחזירנו כעבדים ופועלי דחק לחוק חוקים, כמאמר אסתר (ז ד) אלו לעבדים ולשפחות נמכרנו החרשתי. אבל להוציא ממקומו ומדינתו כל חולה וזקן אומלל ולהוליכם בקרונות במצב גרוע מבעלי חיים, היבין זאת בן בשר ודם. אלו החזרתם אותנו למקום מוצאינו לאסיא, אבל גם שם רציתם להשמידנו במלחמת ראממעל שלכם, לולי ד' שהי' בעזרינו ועזר והציל לאחיי בשם.

סיכום דברי, המאורעות של עכשיו נוגדים כל תולדות האומות וההיסטורי' שלנו, ואף שלכם.
התוצאות בשבילכם מי ישורנו. הביט מסביביו והודה לי על ההזדמנות, הוא נעלם בסבכי היער, ואני יצאתי מפי הארי בחסדי ד', בהודי' והלל חרישית לד' הגומל וכו'.

* * *

באותו זמן בעבדינו ביערות לחטוב עצים, בסיבת הרעבון ששרר במחנות העבודה אירע שב' חברים יצא עליהם חשד שלקחו מנת לחמם של ב' אחרים, והגיע הדבר לאזני המפקד הגרמני, ומסר לי שבעוד שעה קלה יאסף את כל הקבוצות וב' הנ"ל יתלו על עץ גבוה שעמד על ידו. אמרתי לו הנך יודע מצב התזונה השורר ואין לצאת בגזירה מחרידה כזאת, הרי על ידי זה יתערר כל המסירות וההצלחה בהעבודה שהי' עד עתה, כי יגרם מרירות שאין לשער בין מכירים וחברים לראות דבר אכזרי כזאת, בפרט שיש להם בהמחנה ילדים רכים ונשים, קבלתי על עצמי במלוא האחריות לנאום באותו יום לפני כולם ולשים על לבם שלא ישונה בזאת עוד במשך כל הימים הבאים, אם שבכל חפצו רצה להראות דאגתו עבור העובדים תחת ידו, וב' אלו הנם כ"כ פחותים שטורפים מזון חבריהם, ובס"ד פעלתי שנתבטל הגזירה וב"ה כולם חיים לאיט"א.

(עמוד כב)

פירשתי מ"ש (שמות ב טו) וישמע פרעה את הדבר הזה, דלא קאי על הכאת המצרי, אלא מה שמסרו לו דתן ואבירם מה שרצה משה להרוג אותם, היינו ב' אנשים העברים הנצים, ולא למד עליהם זכות בהמצאם בטרוף ובלבול הדעת של הרדיפות, וכך הי' כמה פעמים אצל הגרמנים וגרוריהם שר"י שקפצו על המציאה להראות נחת זרועם לשפוט בלי רחם על שפגעו ונגעו היהודים איש ברעהו, ורצו להראות משפט צדקם, ולזה ויבקש להרג את משה אף שנתגדל בביתו, והי' יכול ללמוד עליו זכות שראוי' אליו להיותו שר ושופט ומהגם שרק הוכיחם, ורק הם הלשינו עליו שאמרו הלהרגינו אתה אומר וגו'.

אאמו"ר הגה"צ זצ"ל פירש טרם ישכבו וגו' ואנשי סדם נסבו וגו' (בראשית יט ד). מה ציין בזה טרם ישכבו. אך כמו צדיקים עושים חשבון הנפש בטרם יעריב היום וישכבו, האם עשו דבר יום ביומו מצות ומעשים טובים, כך בהיפוך אנשי רשע לא יחפצו שיעבור יום שלא יהי' ממולא די במעשיהם, עד"ש (משלי ד טז) כי לא ישנו אם לא ירעו ונגזלה שנתם אם לא יכשילו ולזה אמר טרם ישכבו וגו'. ובדרך זו אתי שפיר מ"ש (כראשית יט ז) אל נא אחי תרעו, ואיחר הקדום, היצ"ל אל נא תרעו אחי, או אחי אל נא תרעו. ולהנ"ל א"ל העיקר שהנכם מוכרחים לבצע איזה רע ולמה דוקא פעולה זאת והציע להם ענין אחר.

אכן יש בחידה זו עוד פתרון מה שלפעמים מכריחם לעשות איזה מעש"ט, עד"ש ביערות דבש במ"ש צאנך מידי גוזזים, והעובדא מהגה"ק בעל ישוע"י עם המוכס שאם כבר נתמלא סאתם הרשעה אין להם מקום בעולם, ולזה מהסט"א מגיעים ודוחפים אותם לאיזה מעש"ט כדי להאריך עוד שהותם בעולם שיוסיפו לקלקל ולהשחית. וז"ש (שמות א כב) כל הבן וגו' וכל הבת תחיון.

* * *

מה כואב הי' לראות לפעמים בכניסתנו למקום עבודתינו ביער הי' על ידי השער בנין מיוחד למחנה צבא שהסתתר שם עם ציודם, ובקומה העליונה אולם ארוחתם, פעמים יצאו על המרפסות שמסביב וזרקו קליפות מלחמם שכבר נתייבש והכריזו שרק הנערות יתקרבו לחטוף, וכל המראה הי' כאשר זורקים כיו"ב לעופות וכלבים, והי' לשחוק וצחוק לראות איך בנות ישראל קופצות על כל קליפה ממותר התפוחי אדמה ושיורי לחם.

חשבתי לפרש מ"ש (שמות א כב) אותו רשע כל הבן הילד היאורה תשליכהו וכל הבת תחיון, מה זה שדאג על הבנות, הי' די באמרו הבת לא תשליכה היאורה, ובפרט כנראה ממה שדרשו (סוטה יא:) לעיל מיני' (שמות א יז) ותחיין את הילדים שהי' מספקות להם מים ומזון, וכך נראה גם כאן המובן. אמנם יש בשודדים ורוצחים איזה טבע משונה, כמו בחיתו טרף כאשר רמס ודרס וכבר עיפה נפשו להרגם, מחלק מהשלל ולכה"פ מותר להם, ואין זה כדי להתם ולכפר הפשע או להשקיט רוחם הסוער, כי אין בהם כזאת ולא בושה או רגש של נוחם.

(עמוד כג)

והמתבונן ימצא הפתרון לזה כי אם ישאיר מטרפו לאיזה ימים הרי במשך זמן הזה כאלו הופסק מהותו ואינו שודד ורוצח, והנמר נשתנה זמני לבר תרבות וזה בלתי אפשרי לזה מוטבע בהם לפזר ולבזבז את המותר שאינו יכול להפסק ממהותו. ועד"ז י"ל מ"ש (משלי יד לד) וחסד לאומים חטאת, אם ראית חסד מלאומים ודאי שעשו איזה חטאת.

* * *

בימי הסליחות כג' ימים לפני ראש השנה נכנס למחנינו גרמני צעיר עם מגלב בידו, ועל ידי פקודת המשרד הממונה עלינו הועמדנו בשתי שורות, והגרמני עבר בינינו ועל כל מי שהצליף נרשם. לאחר יומים הוכנסו למשאית ונשלחו בלויי משמר ס.ס. יש"ו. וכפי שנודענו לאחר כחצי שנה כששבו שרידים מוצלי אש התופת, ספרו על אחרית אותו המשלוח שממש בראש השנה כבר עלו על העקידה באושוויץ, ביניהם מחשובי עירנו החסיד המופלג ר' פייש פערלמוטער, הירא ודחיל ר' זליג וויינבערגער, ידיד נפשי במיוחד האברך החסיד המופלא ר' נפתלי מרדכי פליישמאן עם כל בני ביתו הי"ד יותר משלושים נפשות יקרות הי"ד.

בערב ראש השנה עלה בדעתינו שלא להתגלח במספריים שהי' אתי בכל הזמן מאז שעזבנו ביתנו, שלא נצטרך להשתמש בתער. אך עתה לכבוד ימים הנוראים רצינו קצת רושם של פאה. המפקד הראשי שבא בראש השנה במיוחד לבקר ולבחון את עבודתינו, הרגיש בזה מיד, חטף קרש והרביץ בנו בעצמו בלי רחם, בלי פשוטה לפניה ולאחריה, רק שברים ותרועות, אם כי אין להתוודות בר"ה, אבל ברגעים אלו מלמלנו וודוי, כי בכל מקרה כגון דא בהכותם לא כוונו היכן להכות ובאיזה מקום, ובאיזה שיעור, והיה בכמה פעמים סכנת נפשות ר"ל, כל הכאה כדי להמית ר"ל.

שופר הביא לנו חברינו היקר להבח"ל נחמן רובינשטיין ז"ל מבית החולים רוטשילד, שם היו שרידים יהודים שהגרמנים השאירום, תקענו הל' קולות בבקר השכם טרם לכתנו לעבודת היום, בדרכנו לשם התפללנו שחרית, ובשובינו לעת ערב התפללנו מוסף, ובהתרגשות מרובה פתחנו באמירת המזמור "למנצח", הלב נקרע בזעקות "ידבר עמים תחת רגלנו... עלה אלוקים בתרועה.... הזעקות אילמות הן ואסור שישמעו בחוץ, וכך עולות השמימה ישר מן הלב, רק העינים מעידות את אשר חש הלב, וכך תקענו עוד הפעם לכל סדר התפלות.

ביום ב' דראש השנה העברנו למקום עבודה חדשה, שם העצים היו כרותים על ידי מכונה חשמלי, ומכיון שלא אנו עקרנו את העצים הוטלה עלינו מכסה יומית כפולה (מהנ"ל) להשלים בכל יום. גם זה עלה בידינו עד כדי שלפני יוה"ק בקשנו שבימי י"ג מדות וערב יוה"כ נשלים המוטל על יוה"ק. הגענו למחננו קודם שקיעת החמה, הספקנו עוד לבלוע כזית לחם, וכה צמנו כולנו בס"ד עם תפילות בוקעות ועולות רוויי דמעות באין הפוגות.

(עמוד כד)

בימים שלפני סוכות הסכמנו שכל אחד ואחד יביא אתו באיזה צורה שאפשר בהחבא קנים מקלות וענפים, כדי לעשות סוכה באיזה פינה חבוי' בחצר מחננו שהי' בנוי כמ"ם סתומה, מתוך מסירות נפש ממש אספנו כל פיסת עץ שנקלעה לידינו, וכך הקמנו סוכה בשיעור מצומצם, ובליל הראשון זכינו לאכול שם כזית פת, וכן בשאר הימים למי שעלתה בידו, ממש לא יאומן בתנאים ההם.

בערב סוכות כשהוסענו לעבודתינו נעצרנו לפתע תחת אילן ערבה, אין לתאר באיזו שמחה קפצנו על המציאה הזאת, שמחנו שיהיה לנו לכל הפחות אחד מהד' מינים, החסיד המופלא הישיש ר' זלמן לייב מארקאוויטש ז"ל עשה הנענועים בכל ימי החג עמם, בצרוף הנסר הגדול כלולב, הגרזן והפטיש כהדסים, והיתד המבקעת עצים כאתרוג. מי יתאר באמרינו ההלל באמצע העבודה איך הדהדו מידי יום פסוקי הלל "לא לנו ה'... כי לשמך תן כבוד.... ובודאי עדיין לא שמע יער זה הלל כזה בקרבו.

בימים שלאחר החג התחוללה התקוממות בבאנסקי ביסטריצא נגד הגרמנים, ובכל פעם שהתקוממו נגדם או היתה להם איזה מפלה בחזית עלה חמת רגזם כחיות טרף יותר מהרגיל, וחפשו רק הזדמנות כיצד להנקם מאתנו. באחד הבקרים השכם כשהגענו לכניסת היער מקום עבודתינו, צרח המפקד ופקד לעמוד כולם בשורה אחת, והכריז היות שנמסר לו שבדרך נסיעתנו במשאית בעוברנו בכביש המוליך על יד מחנה אשר אסירים מיוגאסלאוויע נמצאים שם, שהיו בחזקת קומוניסטים, ואנו אותתנו להם סימנים בהרמת יד באגרוף, כצורה המקובלת אצל הקומוניסטים, ומוכח שיש לנו קשר עמם וכו'. וכל זאת העידו לפניו השדים המעופפים "היטלר יוגנד" שלוו אותנו כל פעם באופנועים שלהם והיו מרגלים אחרינו מרחוק ומקרוב, הפסק גזר המפקד: כולם ללאנצסדורף! מקום זה היה ידוע כמקום משפט למרגלים ומתקוממים ומשם לא חזר אף א', השתררה בכולנו תדהמה ודממה, רתת נורא הקיף את העומדים ביער.

ברגע זו צעדתי קדימה ואמרתי "ירשה לי אדוני לאמר איזו מלים, א) הרי כבוד המפקד יודע שכל אנשי המחנה שלנו שומרי מצוות, ואף כשנמצאים אנו במצב האומלל הזה עם כל זאת מתפללים אנו בכל יום, ומה שמתאפשר לקיים מקיומי מצות התורה אנו שומרים, והרי מי לנו לנו המאמינים רחוק ושנוא יותר מכל עם וגזע, מאשר הקומנוסיטים, ואיך יהי' להם איזה קשר אלינו. ב) הרינו נשבע שעד רגע זה לא ידעתי אני, וכן בטח חברי, את צורת הנפת היד המקובלת אצלם עם חבירם בדעתם המטורפת.

בפנים רציניות ונדהמות הקשיב המפקד לדברי, ואז הרים קולו ואמר: לכו כולכם לעבודתכם! נשמנו לרווחה, אך עד היום בכל עת שמעמד זו עולה לפני, איני יודע פשר הדחיפה בלתי טבעי, שנתן בי המרץ לגישה זו שפדה כולנו לחיים.

ימי החנוכה התקרבו, באותם ימים היו כמה מהכתות נמסרים לעבודת הובלה, כי הרבה בתי מגורים פוצצו ולבעליהם ניתן מטעם מושל המחוז בתים באזורים אחרים של העיר, עלינו היה להעביר מקצה אחד של העיר לקצהו השני את הרהיטים, מבין הריסות בתים המפוצצים היינו מוציאים מה שנותר שלם, אמבטיות וארונות גדולות, תנורים כבדים וגדולים הורדו על
(עמוד כה)
ידינו מגבהים של כמה קומות אל מכונית, וכשהגיעו ליעודם היה עלינו להעלותם אל הדירות שנתנו להם.

עבודה זו היתה קשה ומפרכת לאין שעור, בפרט שכבר נחלשנו מעבודה קשה ותזונה המועטת, שינה מועטת של איזה שעות בחדרים ללא חלונות, שהכל הי' מפוצץ. כמה פעמים בהורידנו משאות כבדות תלויים בצווארנו חשבנו שעד שנגיע למטה תפסק בנו החיותא ח"ו.

בערב חנוכה נזדמנו לבנין בעל ה' קומות שעל גגו הי' מקום אומנות לצייר, שהי' משם מבט לכל הנוף מהסביבה כולה, עלינו היה להוריד בזהירות מרובה את התמונות הבדים והצבעים, יותר מארבעים פעם עלינו וירדנו באותו יום קומות מרובות אלו, רגלינו התנפכו עד שכל צעד נוסף היה כדקירות אלפי מחטים, אך מה גדלה השמחה וכל הכאב נשכח כשלפתע גלינו פך שמן כנס חנוכה, בזהירות הטמנוהו תחת בית השחי, כי היה צפוי עונש מות במקום למי ששלח ידו ולקח משהו מהחפצים הללו, אבל באותם המצבים וזמנים היתה איזה דחיפה פנימית לקיים מצוה, בלי לחוש ולדון האם ההלכה מחייבת להסתכן, ובלי שום שיקול פלפלנו במציל מזוטו של ים וכו', שהפקר מאליו, ולא זכה בו שוב הבעלים ואין בו משום מהב"ע.

רובם של מחננו הותירו משך איזה שבועות את מנת המרגרינה שחלקו עוד באותו זמן בכל יום א' בשבוע, גודלה היתה אולי כמחצית קופסת גפרור, ומזה הדליקו נר חנוכה. כל איש ניסה להשיג מעט שמן בכל צורה שהיא, אלו אשר עבדו בתעשיה הסתכנו בשעת העבודה וטמנו משם במקום סתר על גופם שמן קפוי, וכך הביאו למחנה. במרתף המחנה מצאנו רגלי עציצים מכוונים כנר של חרס. למרות הקושי הרב וההסתכנות המרובה איש לא נאות לוותר על הדלקת הנרות, אם כי אמרתי כי די להלכה נר איש וביתו, או כולנו נשתתף יחד, ולא להדליק מוסיף והולך, אך מי הקשיב לזה, ומי היה מוכן לוותר על המצוה, הרי ניסא בכל יום איתא, ואצלנו בכל רגע הי' חיינו בניסי ניסים, וכך הדלקנו נרות בשיר והלל, האם אפשר לתאר האיך שרנו את ה"מעוז צור", כיצד זעקנו "חשוף זרוע..." קוינו לכך בכל רגע, כי ארכה לנו השעה.

מי ימלל ומי יהלל ההרגשה וההתעלות של אותם רגעים ומצבים, די היה לראות את החסיד המופלג בתורה ויראת שמים כמ' כתריאל שלום ווייס הי"ד באיזו דמעות של שמחה ורטט הדליק נרות חנוכה בשמן אשר הביאו לו בנותיו בהסתכנות מרובה ממקום עבודתן, ובצהרי היום [באמצע עבודתן] קפצו למחנה עם המטמון היקר לאביהן, וכששבו למקום עבודתן כבר היה המקום מפוצץ כולו, היה זה מקום תעשיה לקני יריה והיה מוסתר בחורשה, ונקרבו הממונים החיילים וכו', היה זה גלוי ומוחש כי "נתת ליראיך נס להתנוסס".

בשבת חנוכה הוסענו עם עוד ג' חברים, אחד מהם להבל"ח תלמידי היקר יר"ש במדות נעלות אברהם ברוך שאלאמאן הי"ד, הובאנו למקום רחוק ממחנינו ומתחום העיר, כי כבר פוצצו המסילות ולא היתה אפשרות לקרונות משא להכניס את אבני הגחלת לתעשיה, ועבודתינו היתה לטעון את אבני הגחלת מהקרונות אל מכוניות משא, המקום הי' עזוב ושמם, לא רחוק
(עמוד כו)
משם היתה כניסה ליער ושם היה צריף שאשה זקינה אוסטרי' מכרה משקאות קלים וכיו"ב למטיילים, ולמקום הצריף היה עלינו לחזור בתום עבודתינו, ומשם היו מסיעים אותנו למחנה, בעת עבודתינו עברו על ידינו שני אזרחים הלוך ושוב, אמרתי אז לחבריי כי מבין ריסי עיניהם ומקריצותם וחריקות שיניהם אני קורא כי מחשבת זדון בלבם, יש סיבה להתהלכם כאן.

התפללנו מנחה של שבת חנוכה על הקרונות, משם נראה מרחוק בית החיים של ווינא, פנינו לשם בתפילתנו אל ציסו"ע הטמונים שם, גם בנינו הילד היקר אשר אנשיל הי"ד שגווע בז' מרחשון על ידי טפולם בבית חולים שלהם, הוא היה כבר טמון שם, ובכחו של כק"ז האור זרוע שטמון בווינא באיזה ביה"ק הישנים.

כאשר רק הגענו בגמר עבודתינו אל הצריף, אמרה לנו הזקנה האם שומעים אתם מרחוק שריקות גדוד השדים, יש לכם כד' או ה' דקות אם תוכלו להחבא בין הקוצים תנצלו, וכך שכבנו וזחלנו בתוך מי השלגים ובוץ לבין הסנה והקוצים, וכך שרנו חרישית "בני היכלא וכו' ולא עלאין הני כלבין דחציפין".

ניסי ניסים התנוסס שהמכונית המסיע אותנו איחרה בשעתיים, שלאלמלא הגיעה בזמנו היו נודעים השדים האלו שאנו צריכים להמצא בקרבת מקום, ומה היה אז עולה בגורלנו רח"ל.

בשבת הבאה הוסענו אל בית מועצה באיזור להעביר משם ארונות, חכינו באולם הכניסה כשלפתע נכנס נהג המכונית משא שלנו בבהלה, השדים באים! רעד אחז בכולם, והנה הבחנו בארונות אשר למרבה הנס היה בינם לבין הקיר ריוח צר מאוד, נדחסנו לשם כלתוך מכבש, אין החוש תופש איך היה מקום לנו והאיך לא זזו הארונות ולא נשמע כל רעש, ומהיכן התנוצץ לפנינו אותו מקום בדקה שמלטה נפשינו.

סדרנו שהילדים שלא יצאו לעבודה למדו עמם משניות והפרשה עם רש"י חברנו להבח"ל הרב הגדול החסיד המופלא ר' אברהם ברוך בעלז זצ"ל, מחשובי תלמידי הגה"צ בעל שו"ת זכרון יהודא אב"ד סאטמאר, שהיה מחשובי רבני עירנו מאקאווא, והיה מגיד שיעור קבוע בביהמ"ד שעל ידי הבית הכנסת הרבה שנים.

הזקנים וזקנות היו אומרים תהלים בכל משך הימים, כי אנו בעבודתינו בחריצות ובמסירות שקבלנו עלינו להשלים גם המוטל עליהם בכל יום, פעלנו שישארו בהמחנה.

פעם נמנתה במשרדינו אשה סאדיסטית לזמן קצר ב"ה, כי הגברים נלקחו לתפקידים יותר חשובים בשבילם, ביום הראשון כשלא הכרנוה שהיא המפקדת במחנה וכשחזרנו מהעבודה לא ברכנוה בכבוד הדרוש, וכעבור איזה דקות הזעיקה שוטר ס"ס גס ואיום, כולנו נצטוונו לירד להחצר הסגור ורץ ביננו ככלב מטורף, הכה בכל אחד ואחד בלי רחם ובמקל עב, לא
(עמוד כז)
ידע סוף ושבע לצמאו, ראשי תמנתי בזוית בין המרזב והפקרתי כל הגוף, כי לכל הפחות לא יפגע בראשי ספגנו כולנו, שכובים לארץ וכרועי הרכים, לא יאומן איך שבניסי ניסים יצאנו רק בפצעים ונפוחים, מה לי קטלא פלגא, ומי יודע כמה נשארו מאלו הפגיעות חלואים, ואשר נתגלה רק בזמן מהזמנים, ה' ישלם להם כגמולם, ועולל למו כאשר עוללו לנו.

בראש חדש אדר [יום ד' פר' תצוה] פגע פצצה במחנה שהרסה והדליקה את כל הקומה העליונה, כאשר אחר העבודה רצינו לשוב לא נתנו לנו להתקרב בכל מיני תרוצים, ורק לבסוף נאמר לנו שלא כדאי לחזור כי כל הבית בוער כאבוקה, נסינו בכל מיני תחבולות עד שיצאנו, ובצידי בתי התעשיה מצאנו ב"ה כל ילדינו הנשים וזקינים אשר הצליחו להימלט דרך החלונות של המרתף.

אחר כך הופצץ המחנה שוב בט' אדר, ובנס שלא יתואר עברנו בדיוק באותו פעם מחלק המרתף בו נמצאנו תמיד, כמה מחברינו סרבו לא רצו להשאיר המקום בו היו חפצינו היותר הכרחיים טלית ותפילין וקצת מחיה וכיו"ב שהורדנו בכל פעם, וברגע האחרון בקשתים לבוא עמנו ולהמצא ביננו, וזכות הרבים יהיה בעזרנו.

ירדנו אל מרתף מחנינו כמעט בכל לילה ב' ג' פעמים, וכבר שננו כולם בע"פ פרקי תהלים, אבינו מלכינו, והוודוי, הילדים והילדות זקנים וזקנות צעקו בקול בוקע רקיעים ופולח לב. כמה פעמים היינו כל כך מהוממים שנסיתי להביט בספר לראות אם עוד נשארנו בדעת להכיר אותיות.

בימים אלו הוכנסו למחנה שבויים איטלקיים אשר שוכנו בקומה א', להם היתה רשות לצאת בכל יום א' ובימי החגאות שלהם בהגבלה מסוימת, אחד מהם ביקש ממנו לבוש שהיה לי עוד מהבית שלבשתי מלפנים בשבת, והיות והם עבדו בטחנת קמח בקשנו מאתו שאם יביא כעשרים ק"ג חטים נקיים יבשים, אז אתן לו המלבוש, כי הי' דעתינו שאם יעזור השי"ת ונזכה ונחי' לחג הפסח הבע"ל אולי נוכל באיזה אופן לעשות מזה מצות מצוה, וכדאי לוותר על מלבוש של כבוד שב"ק, וכך עלתה בידינו כמות הנ"ל של חיטים נקיים ויבשים, ושמרתי על זה בכל הזמן ובכל הנדודים, צרור וקשור כתרמיל שאינו מתלחלח, ושח"ו לא תפגע בו לחות ולא רטיבות.

ההשגחה העליונה בזכות אבוה"ק והצבור סביב בעת הזאת הצילתנו מרעב וחוסר כל, לא רחוק ממחנינו היתה מאפיה גדולה בשם "אנקר בראט" ובו יותר ממאתים תנורים שם נאפו לחמים ומאפה בשביל הצבא וגם לחלק לאנשי העיר, עבדו שם מאות פועלים, בעל המאפיה היה לפני המלחמה יהודי בשם מאנדל שנמלט בזמנו לשוויץ, מאפיה זו לקחו השלטון תחת ידיהם, והיתה זה ענין חיוני ממדריגה ראשונה. עלה בדעתם שכיון שבעליו נמצא בשוויץ, בטח כשיודע שיהודים עובדים שם ונמצאים שם תמיד, יפעל אצל האנגליים והאמריקנים וכו' שלא יפצצו התעשי' הזאת. ולכוונה זו הוכנסנו לשם [בחודש כסליו תש"ה לפ"ק] כמעט כולנו, ואף
(עמוד כח)
אילו שלא עבדו מחמת חולשתם או גילם, גם הם הוכנסו לשם, ושם היה לנו לחם לאכול ומקום מסתור מפני הקור הגדול ששרר באותו חורף תש"ה. וכ"כ היו שבעי רצון מהמצאנו שם שנתנו לכל אחד ואחד חצי לחם לפי הטף, ולאלו שנשארו במחנה בעיר ובכל הסביבה והיער הי' רעבון נורא, עד שהאזרחים שעמדו בדרך חזרתינו הבית בכל יום, בקשו לקנות ולהחליף במשהו חצי הלחם הזה בחפצי ערך.

בשעה מוקדמת בטרם עלות השחר ולפעמים אפילו בחצות הלילה בשעה שבחוץ שרר קור עז מקפיא עצמות יצאנו לעבודה. ובבוקר היה לנו כמחצית השעה לארוחת הבוקר, ואז חפשנו לנו מקום באיזה מרתף ושם התפללנו בתפילין בכל יום, וגם טלית למי שהי', והצלחנו ב"ה בכל יום בזה. חלק מאתנו שלא אכלנו ממאכלם קבלנו קנקן תה ותפו"א מבושלים בקליפתם על ידי אחת מנשות המחנה שעבדה בהמטבח, וציווינו עליה שהיא תדליק את התנור חשמל או הגאז שעלי' בשלו משום איסור בשולי עכו"ם.

באלו הזמנים היתה הפצצות האנגלים תכופות ובאופן נורא, לנו היה אסור להכנס למקלט רשמי, גם במאפיה זו לא הורשה לנו לירד רק לקומה שמתחת פני הקרקע ששם היו מכונות הקיטור. הבנין בת ז' קומות רעדה וכאלו רקד כל הבנין העצום. פעם אחת נכנס אלינו המנהל הראשי בעת ההפצצות ולתדהמתנו אמר לנו כי בשעת שהפחד כל כך גדול, בהפצצות אלו, מרגיש עצמו בטוח יותר רק בחברת יהודים המאמינים ומתפללים.

ממול מחנינו היו איזה צריפים מעץ, גם באלה שכנו מאחינו בני ישראל מסביבות דעברעצין שיצאו לעבודה בכל יום, ובמשך כמה וכמה חדשים לא יכולנו להפגש אתם באף פעם, כ"כ בחוזק היה ההסגר ואיסורם שלא יפגש איש יהודי עם אחיו לצרה. באחד הימים פגעה ההפצצות בצריפים האלו ובין רגע היה הכל למפולת ולמאכולת אש, לא נותר אף א', כולם עלו לגן עדן. בשעת המעשה עמדנו על ידי חלונותינו ועם ברכתינו דיין האמת קנן בכולנו רגש עמוק של קנאה בהם, שכבר עברו ונפטרו ב"ה מאימות המוות של כל רגע, וזכו להקדים להקרב עולה לה' הי"ד.

פעם בעת הנסיעה לעבודתנו היתה אזעקה מחרידה, ותיכף ומיד התחילו ההפצצות והיריות, הנהג העמיד מיד את כלי רכבו ליד איזה מנזר מסגד גדול, לשם הכניס כולנו למרתף הבנין, כל הבנין הענק רעד ורקד וזע מכוח ההפצצות, הנרות נכבו, הנזירות החלו לזעוק בתפלתם והדליקו נרות כדרכם. וצוו שהכל יכרעו ברך ויתפללו כדרכם, ובעז"ה מצאתי לי איזה זוית אפילה ולא הרגישו בי שלא עשיתי כמוהם בס"ד.

מאז היו מגורנו בחלק המרתף שנשאר מכל הבנין, אך בו היה המצב כזו עד שאפילו להגיע אוכל לפי ילדינו היה צריך למשש באפילה. אז נכנסתי פ"א לבנין בית הספר שהיה במרחק קטן מאתנו, כי ראיתי שם בחדר המדריגות פנסים ולקחתי מהם את הנפט והפתילות בכדי לחמם האוכל לילדנו, בננו הה"ג מהר"ם נר"ו לאויט"א היה ילד כבן ארבעה חדשים כשיצאנו
(עמוד כט)
מעירנו והולכנוהו עמנו בנסי נסים בתוך סל גדול בכל דרך נדודינו, ומי ישער ומי יתאר ממה החזקנוהו בחיים במשך הזמן ההוא, וכמוהו ילדים רכים אחרים שעמנו. עוד מצאתי בבנין בית הספר כמה מאות קופסאות עם טבליות של ויטמינים וכמה שהיה ביכלתי הטמנתי מתחת בגדי ובכל מקום אפשרי ומזה החיינו נפשות רבות במשך זמן מה, אף שכל זאת היתה בחזקת סכנת נפשות כי כל הנכנס לבנינים עזובים בלא רשות אחת דינו לעונש מות.

עוד מצאתי ולקחתי לי מבנין בית הספר מחברת ופיסות נייר ועפרון לרשום בהם חדושי תורה, כי בכל זמן שהותנו במחנה לא היה בנמצא כמעט פיסת נייר, מאחר ולא יכולנו לצאת בשום זמן מן המחנה, ועל אלה כתבתי חדושי תורה ורעיונות שעלו בענ"ד באלו הזמנים, ויש שרשמתי על הנייר שהיו רשומים עליו שמות החברים, מאחר כי הייתי ממונה על חלוקת מנת הלחם.

בזמן עבודתי במאפייה היה פעם אחת תפקידי לחלק קנקני תה קר להעובדים אצל התנורים, והיה לזה חדר קרור שבו החזיקו התה. פעם אחת נסגר הדלת בעת שהייתי בפנים, ומאחר שקירותיו היו עבים ודלתותיו היו סגורים בחוזק אין שומע לדפיקתי ולצעקתי, ובנס ממש עבר שם אחד ובדרך מקרה בלא שיהיה לו שום שייכות לשם, פתח את הדלת, ואמר המנהל שמספיקה שעה קלה שיקפא שם האדם החזק והבריא ביותר.

עוד מקרה מעין זה קרני בפעם אחרת, בעת שעסקנו בהטענת לחם לקרונות שהיו מועדות לצאת אל החזית, וכבר היו מוכנים לצאת לדרך ונסגרו הדלתות וכמעט מזיז הקיטור לנסיעה, ואני מבפנים, ומחמת כי היינו כל כך עייפים ונחלשים לא שמענו שריקת הקיטור וסגירת הדלתות, הדלתות לדפיקתי החזקה נפתחה על ידי מי שבנס עבר עוד דרך שם, היאך צחקו ואמרו שמה הי' קורה עמדי בהגיעי עם הלחמים ממש אל החזית של השדים.

פעם אחת יצאה זוגתי הצ' תחי' [ע"ה] שם לסידור איזה ענינים, ובאמצע הדרך היתה אזעקה, כמובן שכולם חיפשו מקום להיחבא במקלטים שהיתה בעיר, עמד שם שומר אחד שומר הבנין והוציא כרוז וזעק שליהודים ולשבוים אין זכות להיכנס למקום מחבוא ושמירה הזאת, והיא נשארה בחוץ והחביאה את עצמה תחת איזה קורת גג שהיתה שם. בחזרתה ראתה איך אותו המקלט נפלה כולה למפולת, וכל הגוים שהחביאו את עצמם שם נהרגו ולא נשאר מהם שריד ופליט, ומבני ישראל לא מת אף אחד, וב"ה סיבב הסיבות בהשגחתו המיוחדת לעושי רצונו ית"ש שבני ישראל לא הורשו להיכנס לשם.

[באחד הימים שהה אאמו"ר בבנין בית ספר גדול שבוויען (שראקענבורג גאססע מס' 23 מחוז 10) שהיה צורך להוריק כל כלי הבנין, ובאותו העת שעבד שם נפגע הבנין בפגיעה ישירה ממטוסי הנאצים, אגף אחד בדיוק באותו מקום שעבד שם קרס תחתיו כשהוא קובר את כל הנמצאים בתוך ההריסות וכו', ולא האמינו המצילים כי במפולת כזו יכול עוד להישאר
(עמוד ל)
אחד בין החיים, בחסד ה' היתה שא' ראה רגל אאמו"ר אז החלו לנקות סביבו, ככה בעז"ה ברוב נסיו בחינת ברוך פודה ומציל ברוך שמו, ניצל בעז"ה.

אחרי שזכה בעז"ה לצאת מהתם, סיפר שבהיותו באותו המצב רח"ל הרהר פירוש בעיקרי אמונה שמיוסד לדעת הרמב"ם אף אני מאמין על פי שיתמהמה אחכה לו וכו', ואמר שהפירוש היא שבשעת שרואים ומרגישים את התמהמה (וכדומה למצב שהיה אז, שח"ו כל רגע ורגע היה תליא בזה כל מציאות חיותו), בכל זאת אחכה לו, שמאמין שמשמיא יכולים להציל ולפדות אפילו בתוך תוכיות זמנים שהכל תליא בהרף עין, וכדאיתא ישועת ה' כהרף עין, ולפעמים בליל התקדש החג בתוך כללות הודיה ושבח ויקר לה' שזכה להישאר בחיים המחיש הסיפור הלזה מתוך בכיות ורגשי לבב הודיה לה' הגומל הטובות.

(אחינו הה"ג מוהר"ר מנחם מענדל שליט"א מעיה"ק ירושלים תו"ב סיפר שבשנת תשל"א בחזרו משמחת נישואין של אחינו להבחל"ח הרה"ח מוהרא"י זצלה"ה נסע דרך וויען וברצונו היה להקים מצבה לאחינו שנלב"ע בימי החורבנות המוזכר בכלי גולה בריש הספר בז' חשון, שעד אז לא הוקם והוא זכה לזה, (ואאמו"ר הוקיר לו טובה לזה ברב ברכות), באותו ההזדמנות הוא ביקר בכמה מקומות שהיינו בעת הגולה, ובתוכם בבית ספר הנ"ל וראה שם טבלא מיוחדת זכרון לאותו הפצצות, ומצוין שם כל הענין ההוא איך הושקע הבנין חלקה כליל). עד כאן הוספת בני המחבר]

פורים הגיענו בהמרתף החשוך, ובה קיימנוהו. מגילה רכש לנו היקר המנוח ר' נחמן רובינשטיין ז"ל מאיזה בית הכנסת ממאלץ גאססע, הוא היה מוכן לכל דבר מצוה ותפקיד מעין זה ולא התחשב במה שיעלה. במגילה זו קרינו בערב ובבקר השכם לפני היציאה אל העבודה, משלוח מנות קימנו ע"ד מחלפי סעודתיה, כל אחד ואחד מנת לחמו ועוד משהו עם של חבירו. בערב הדהד בקולי קולות ה"ארור המן וברוך מרדכי", אולי מימי מפלת המן לא נשמע זמרת הנפשות כיוצא בזה. פירשתי מאי דכתיב (זמר שושנת יעקב) תשועתם היית לנצח, התשועה היא נצחית, ומי שיזכה לעת שימחה שמו של עמלק לנצח, כבר יצא התשועה ונמשך מאותו זמן, אף שעוברים דורי דורות שאכתי עבדי אחשורוש אנן וסובלים יותר מכל אשר היה עד עתה, אך בכל זאת ותקוותם בכל דור ודור, דהיינו שבכל דור ודור נשרשת התקוה לכל הדורות אף על כל ההפרעות והשמדות רח"ל באיזה אופן שיהיה, אך התקווה לא תפוג בשום זמן. וזהו תשועתם היית וכו' שתקוותם בכל דור ודור.

אשה אחת מנשים צדקניות רכשה קצת קמח ואפתה איזה מאפה במחבוא של המרתף, אף שהיה סכנת נפשות ממש אפילו לעשן סיגוריא, וממאפה זה הגיע כפול לכל אחד ואחד.

(עמוד לא)

באיזה רגשי התעלות והתפשטות מכל אשר עבר עלינו, ובלא לחשוב לקראת העתיד שרו את אשר הניא וכו' בקום עלינו אדם רשע וכו', קיימו וקבלו עליהם לעשות פורים ולשמוח בכל שנה ושנה, איך שהוא השנה המשונה, וקיים עלינו לעשות פורים בכל שנה ושנה שיהיה שמחות במשך כל השנה, כמש"כ ברמ"א סוף הלכות מגילה (סי' תרצ"ז סעי"א) וטוב לב משתה תמיד.

* * *

פעם ראיתי את הרב הגדול וצדיק מורנו הרב יחיאל מיכל שלאגער זצ"ל, שהי' מרבני עירנו מאקאווא, מלפנים רב בבוקשעוויץ ומו"ץ אצל הה"ק מאנטיניא, וחיבר ספר משברי ים וכו', שהי' עמנו במחנה העבודה, בישבו על בול עץ אחרי סיום העבודה היומית וראשו בין ברכיו, שאלתיו במה התעמק כ"כ כעת, אמר אלי בוודאי כל אחב"י הנתונים בצרה חושבים שאלו שישארו בחיים יגאלו תיכף ומיד בביאת גואל צדק, ואני מהרהר איך - אם יחזור העולם לכמו שהי', עולם כמנהגו נוהג, - יחזיקו מעמד באמונה אם הכל ... (חסר הסיום בכתב יד וחבל על דאבדין. קטע הבא לקמן הושלם מתוך הקדמה לספר אפיקי ים להרה"ג הנ"ל ממה שמסר מרן רבינו המחבר זי"ע לבנו של הרב הנ"ל, וזה לשונו שם "ואמר לי כי הוא מבין בפשוטו כל הענין על פי הגמרא (יבמות סג:) אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, ופירש שם רש"י שחדר הנשמות נקרא גוף, ואין בן דוד עד שיבראו כל הנשמות שיש שם, ואם בן אדם לא השלים עצמו אז הלא מצטרך לבוא בגלגול עוד הפעם, ממילא מתערב נשמה חדשה להבראות על ידי זה, וכיון שראה הקב"ה שיש עוד הרבה נשמות שם בגוף הוצרך לזה המעשה, כי הששה מליון קדושים הי"ד וודאי לא יצטרכו לחזור בגלגול ממילא יכולים אחר כך להבראות נשמות חדשות, ועיי"ש באריכות עוד בתיאור ימות המלחמה].

* * *

אחרי הימים אלו כבר התקרבה הצבא הרוסי ונתערערו כל סדר, לא משמר ולא סדרי עבודה, ואף אספקת האוכל הזעומה שהיתה עד עתה הופסקה, לצאת מהמחנה היה מסוכן עוד יותר, כי כל חייל וכל שוטר סקרוקין היה, דן דיני נפשות, ואף שהיינו כמעט בלי משמר, והדלתות פתוחות, בנסי נסים לא נכנסו כפירים השואגים לטרף ר"ל.

באותו זמן [יום ד' לס' ויק"פ תש"ה, לעת ערב] ניתנה פקודה מהמשרד שניסע לאי שם, בלי לרמז לאן פנינו מועדות, המנהל גלה לי בסודי סודות עצתו שנסע, כי כאן אין שום אחריות ונמצא בסכנות נפשות של המהפכה, ועד שהרוסים ישתלטו על המצב וההפקרות, אבל המקום שאנו נוסעים אליו אף שקיים חשש של רעבון אך החיים יהיו בטוחים יותר, רוב המחנה שמעו לעצתו אף שלא גלה כלום מסודות אלו, כך יצאנו משם ובאנו לשטראסס הויף שהיה מחנה גדול לחוטי ונקוי גופים וחפצים, הרגשתי במשהו תמהון בפניו אצל מנהל המחנה הגרמני מה שלא הבנתי רק במאוחר לאן מוליכים אותנו, אחרי הרבה סבל ששרר שם בלי שום ניהול והנהגה, נמשך דרכנו בלי לדעת מה יולד יום, מי יוכל לתאר גודל בלבול הדעת והמחשבה התמידי, שזה אולי כבר התחנה הסופי, לעת ערב לאחר כמה ימי נסיעה עמדה הרכבת בעת
(עמוד לב)
עברה על ידי שדות ובה עמודים זקופים זה אל זה, כולנו חשבנו שכאן המקום המוכן לדין שונאי ישראל רח"ל, כולנו עמדנו להתפלל מנחה עם ווידוי בהתלהבות והתעוררות היוצא מן הלב, והתברכנו זה עם זה אשר אין לתארו במילים.

כעבור זמן מה המשיכה הרכבת דרכה והגענו המשיך הרכבת דרכו והגענו [ביום ה' בערב] לטרעיזינשטאט, אבל לא גלה לנו שום ברנש לאן הגענו ומה המצב כאן. רק למחרתיים בשעה שנכנסנו כמשלחת יחד עם ידי"נ להבח"ל היקר והנכבד ר' שלמה רובינשטיין ז"ל מחשובי ות"ח מראשי הקהלה מלפנים, להתייצב לפני מר מערמלשטיין מלבוב שהיה היודענעלטסטער, היינו ראש העיר מטעם המושל הגרמני, ומסרנו לו שבאנו מסביבות וינה ורשימתנו מונה למעלה מאלף ומאתים נפשות, כששמע זאת התייפח בבכי ונזדעזע בכל גופו, וכאשר התאושש הוציא ממגירתו רשימה ואמר לנו הלא אתם יודעים מה הפירוש של זה חליפתי זה תמורתי וכו', וסיפר לנו שלכאן היו צריכים להביא אנשים מסויימים נשואי תערובות וכיוצא בזה מווינא באוסטרי' אשר הנם שם בכל הזמן לרגל קשריהם, ועתה פעלו בערמימיותם לשלוח ממחנות העבודה כמספרם. בזה הבינותי למפרע כמה חידות ודברים אשר ראינו ונפגשנו בהם בעת שהותנו במחנות העבודה.

נודענו אנה הגענו, אחב"י שכבר היו שם בהאי פחדא ישבו, מאחר כי עשרות אלפי מאחב"י שכבר באו והיו שם בטרעזינשטאט הובלו משם למחנות ההשמדה ר"ל.

פעם אחת עליתי על עליית א' מהמחנות שהיו שם, וראיתי הר גדול של זוגי תפילין וכיו"ב ספרי תורות, בגדי לבן של ימים הנוראים, ומה נורא היה המראה שהביא להתעלפות רח"ל הי"ד.

המזון באותם הימים היה מקצת מן המקצת, פסת לחם קיבר וג' תפו"א קטנים לנפש עבור יום. בכל יום ויום החלטתי בנפשי להתפלל שלא יעלה בחלקינו מאכלים שלמים, היות ואז יעלה בגורל האחרים הרקובים והאכולים על ידי כל מיני רמשים, ומאי חזית דדמך סמיק טפי. הרופאים והמומחים יעצו להמנע מכל פעולה ותנועה מיוחדת בכדי שלא לאבד כח באופן מיותר, ער כדי כך היה גודל הרעבון והחסרון.

כך עברו עלינו הימים וקרבו ימי הפסח, החטים שקנינו בימי התנוכה נשמרו בעז"ה, וברוך שהחיינו והגיענו לזמן הזה לאפות מצה. היו איזה מהחברותא שיצאו לעבוד בכל יום מחוץ לחומות העיר הנצורה, ואצלם הי' ערומות של כל מיני שברי כלי ברזל, הצלחנו למצוא מטחנה של קאפפע, פרקנו אותו והכשרנום, ועל זה נטחן החטה לאחר שנבדקה כל גרגיר וגרגיר לחוד, כמובא בטור (סי' תנ"ג) בשם ר"פ. הקמח נרקדה על גבי בגד דק. בן עירי החרוץ ונבון יודא צבי דאווידאוויטש נר"ו שעבד בנגריה הביא לנו בכל יום תחת בגדיו כלי עץ הראוים לעריכת העיסה. קערות היו לנו מאז שהגענו למחנה ושמרנו על איזה מהם ללישת המצות, וגם לשימוש יום יומי למשך ימי החג לכל אחד ואחד. מים שלנו מחוסר ברירה הסכמנו לקחת
(עמוד לג)
מהברז בבקבוקים נקיים. באחד מהחדרים עשינו תנור מלבנים ומעליו כיפה מטס של ברזל, עצי הסקה היו לנו מהמוטות שהוציאו מתחת להמטות, אך הסכנה היתה גדולה ביותר, מאחר והיה אסור להבעיר אפילו סיגריה, וכדי להשמר מהגרמנים ימ"ש שמקום מושבם המרכזית היתה לא רחוק ממקומינו העמדנו שומרים ליד החלונות עם בגדים כדי לפזר העשן, ככה זכינו לאפות מצות של מצוה בערב יו"ט בזמנו לאחר חצות היום. קול ההלל מי יתאר ומי ימלל ההתרגשות שאחזה את כולנו, מי חשב אם על פי ההלכה צריכים אנו להכניס עצמינו לסכנת נפשות ממש, אבל במאורעות ובזמנים כאלו יש איזה מין דחף פנימי לעשות מעשים אשר וודאי מוסיפים כח וחיות בעליונים וגורמים לעורר למעלה קידוש ה' ונסתם פי המקטריגים, כח הבא מאת מסבב כל הסבות ומכח אבותינו הקדושים וכוחו של כלל ישראל הדוחף למעשים על אנושיים לפנים משורת הדין וחוץ לשיקול ההלכה.

עשינו מצות קטנות כשיעור כזית וחלקנו לכל בר מצוה מצה א' שלימה. מי יוכל לתאר עריכת הסדר בליל התקדש החג בכל הבנינים, במרחק קטן מארמון המלכה טערעזיא, שבו שכנו הקצינים הגרמנים ימש"ו.

לכל שאר יושבי המחנה כעשרת אלפים במספר אפו מצות מקמח סתם ומים רגילים, ואנו שלא לקחנו מזה קבלנו בתמורה עדשים לכל ימי החג לבשלם בעצמנו. מחזה מיוחד במינו היה כאשר הגה"צ המפורסם הישיש ר' זאב וואלף ראונבערג הראב"ד מדעברעצין זצ"ל אסף סביבו את כל הרבנים שהיו במחנה כדי להתיר את נדר הקדמונים ומנהג אשכנז שלא לאכול קטניות בפסח, ואף שההיתר היה נחוץ רק לפעם הזאת, וכשיעזור ה' בוודאי יחזור המנהג לקדמותו, ועי' ביור"ד סי' ר"ד בדרכ"מ שם, מ"מ לא הסכים הוא אלא באופן זה.

היו שם כמה אנשים שעוד היו להם פירורי לחם יבשים שהביאו אתם מהמאפיה מווינא, והיה שם אחד שהחזיק עצמו לגוי, ורק בשל אשתו היהודית קבל עליו הסכנות והגליות, ולו מכרנו את החמץ. ואף שיש בזה רוצה בקיומו, מצאנו סמך להיתר במה שכ' במהר"ם שיק (או"ח סי' רכ"ה) והביאו מורי הגו"ל בתשובות ח"א שכל שאינו עושה מעשה לקיומו בפסח בזמן האיסור לא שייך בזה רוצה בקיומו.

הרבה פעמים אמרנו על מצבנו ע"ד מה שכתבו בספה"ק (עיין אגרא דכלה ביאורי בר"ר פרשה ב' ד"ה והארץ היתה בא"ד אופן ג' בהקדם עיי"ש) בפסוק (אסתר ד יז) ויעבור מרדכי, שהעביר את יום א' של פסח ועשאו תענית (אס"ר ח ו), ומפ' שעל ידי עבירה לשמה מעוררים רחמים על ישראל, ומדת הדין על שונאינו, כי יש בזה כח של ב' ענינים.

ובזה פירשתי מה שכתב (אסתר ו א) בלילה ההוא נדדה שנת המלך, ודרשו (מגילה טו:) דהיינו מלכו של עולם, דעל ידי שחסר למעלה כח של מצות ליל התקדש חג, נתעורר מזה ישועתן של ישראל.

(עמוד לד)

ובדרך זה פירשתי מש"כ (ברכות ו.) חשב לעשות מצוה ונאנס וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, ופירשו בספה"ק שמעלה עליו הכ' כאילו עשאה בכל הכוונות הראויות לכוון. ואפ"ל דמניעת עשיית מצוה היא בבחינת עבירה לשמה דכיון שיש בה עבירה אינה ממש כמצוה כדי לבטל הגזירה כמ"ש בספה"ק לרמז במ"ש במגילה (אסתר ט כט) ותכתוב אסתר, וכן (אסתר א ו) חור כרפס, בתי"ו וחי"ת רבתי, שנדחה הגזירה שהיה בזמן ההוא לשנת ת"ח, שאז היה כידוע גזירות והשמדות רח"ל, וזאת משום שהיה בבחינת עבירה לשמה, אבל אם נכנסים בסכנת נפשות לקיים המצווה למרות שהמצב השורר אינו מאפשר דבר זה, ומוסרים נפשם על דקדוקי מצוות לקיימם בדחילו ורחימו, מביא על ידי זה שאינו יותר דחילא ורחימא בבחינה גבוה יותר וודאי שפועלת לבטל הגזרה לגמרי.

* * *

[עד כאן מצינו רשום בכתי"ק מרן המחבר זצוקללה"ה זי"ע, מכאן ואילך הושלם על ידי בני וחתני המחבר]

ככלות השבעה להסתלקותו של כ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק אא"ז זי"ע, ביום שישי כ"ה סיון תש"ד נלקחו יהודי עירנו מאקאווא מעירם ונגרשו לעיר סעגעדין שמה שוכנו באוהלים צפופים, כולנו היינו מבוהלים ללא יודעין מה יולד יום, הגרמנים ימ"ש הודיעו שבשעה שלוש לפנות בוקר ישתלחו למחנה העבודה בפנים הארץ שמה יהיו התנאים נוחים ביותר, רבים מאנשי העיר מגודל הצפיפות האמינו להרשעים ימ"ש ורצו ועלו על הרכבות לנסוע למחנות העבודה, אאמו"ר יעץ לא לנסוע ברכבות אלו, אלא להישאר בהגעטא בסעגעדין. אחר כך נודע רח"ל שרכבות אלו הגיע הישר למחנה ההשמדה אושוויץ שמה עלו כולם במות קדושים עקד"ה הי"ד.

יום אחד הודיעו הגרמנים ימ"ש שמכינים הם רשימה של אלף ילדים שישלחו לארץ ישראל, כולם התרגשו לשמועה זו, רשמו את שמות ילדיהם ברשימה, כן רשמו את שמות קרוביהם בארץ ישראל ששמה יגורו ילדיהם עד יעבור זעם. כן נרשמה ברשימה זו אחותינו הבכורה שתחי' בהתיעצות אאמו"ר זי"ע באמרו שלפחות נצר אחד ממשפחתינו הגדולה ישאר בארץ ישראל. ככה הכינו את עצמם כולם לקראת נסיעה זו, ברגע האחרונה כמה שעות לפני הנסיעה החליטה אמנו ע"ה שהיא איננה מסכימה שבתה תסע במשלוח זו ועדיף שתישאר אתם, ומה שיהי' יהי', בצר לה פנתה אל הדאקטאר ראבינער הניאלוגי של העיר סעגעדין דר. עמנואל לעווי שכיבד מאוד את אאזמו"ר בעל האוהל משה זי"ע וביקשה ממנו שיעשה הכל ביכלתו להציל את אחותינו שתחי' להוציאה מרשימת הילדים הנוסעים בנסיעה זו, הדר. ראבינער הבטיח שלמען נכדת האהל משה יעשה הכל כפי יכלתו להצילה ולהוציאה מרשימה זו, בשעה מאוחרת באותה לילה הצליח להוציא את אחותינו מרשימת הילדים. רק לאחר המלחמה נודעה לכולם שזאת היתה עוד אחד מתחבולותיהם המכוערות של הרשעים הגרמנים הארורים ימ"ש שכל הילדים שנרשמו בנסיעה זו עלו על המוקדה באושוויץ הי"ד.

(עמוד לה)

במשך כל השנים ניחם אאמו"ר זי"ע עצמו על שהוציא את אחותינו מרשימה זו, ומכיון שהיתה כבר בשעה מאוחרת לא הי' כבר זמן להכניס ילד אחר במקומה, ולא הצילו בתם על חשבון האחר, דמאי חזית וכו'.

בחמלת ה' המלחמה ופלישת הגרמנים ימ"ש נגמרה, מחנה טרעיזינשטאט שוחררה בעז"ה ברוב רחמים וחסדיו על כל אחד ואחד מאלו שזכו להישאר לפליטה ביום כ"ה אייר לעתותי ערב לכ"ו אייר.

נשארנו עוד תקופת מה בהמחנה ההיא, שנהיתה קצת כעין מחנה הסגר מחמת המחלות רח"ל שבאו עם הפליטים ממחנות אחרות במצעד הרגל, ועל ידי עומס הדרך וכל מה שעברו עליהם נדבקו הרבה במחלות רח"ל, ונפלו חללים הרבה אחרי המלחמה (וכבר רמזו כן בהקדמת ספר אפיקי ים להגה"צ מבוקשעוויץ זצוקללה"ה שהיה חונה במאקאווא מלפני המלחמה, ובדף כה כו האריכו בזה). אחרי חג השבועות קרוב לימי תמוז עזבנו את המחנה בסיוע אחד מהקצינים הגדולים שהיה יהודי, ובמשך הזמנים נתקרב לאאמו"ר מתוך שיחותיו איתו בהשקפת הזמנים, והוא המציא מכונית שבה היה מקומות לעשרים איש לעבור משם לעיר פראג, והיא היתה תחנה הראשונה מהמסעות האלו אחרי השחרור.

בין הרי סלאוואקי' והרי טשעכי' ישנם הרים גבוהים והדרכים מעוקלות, וכמובן שלא היו הדרכים והמסילות טובות, באחד העיקולים המסוכנות היה שם תעלה ונתהפכה המכונית על כל יושביה, ובנסי ניסים נשארו כולם בשלימות, על המכונית שלנו נפלו עוד ב' מכוניות גדולות מהצבא הרוסית ובחמלת ה' כמעט לא קרה דבר.

נתת ליראיך נס להתנוסס וגו' (תהלים ס ו), והנה באו אנשי הצבא להרים האוטו הגדול שלהם שהיה קשה וכבידה מאד, הביאו מכונית מיוחדת ששימש לתועלת זו להניף את מכוניותם על שלשלאות, משמיא הערו וחננו דיעה לאאמו"ר וביקש מכל אלו שהיו בהמכונית שלנו אף על פי שנשארה בתכלית השלימות ב"ה שיעזבו ויצאו מהמכונית, ויהי כאשר אך עזבו את המקום ופתאום נתקו השלשלאות ממכוניות הצבא שהיתה מחוברת להמכונית הגדולה שהיתה באמצע עבודתה ונפלו המכונית של הצבא על המכונית שלנו שנשברה לחלקים ונמחצה כליל, ולא נשארה ממנו שריד ופליט, וראו חסדי ה' ונפלאותיו כי על ידי עזבם המקום ב"ה לא נפצע ב"ה אף אחד.

אחר כל זה נשארו אנו בלי מכונית, מנהיג המכונית שהיה בשליחות הקצין הנ"ל הלך לחפש איזה דרך שיוכלו לנסוע הלאה, אבל לא מצא, אנו בכוחות עצמינו אירגנו לנו נסיעה הלאה.

(עמוד לו)

משם נסענו לעיר הבירה פראג ושהינו שם משך זמן מה. המשכנו הלאה אחרי כן לעיר האבות פרעשבורג המעטירה (ששם גרו אבות אבותינו כמה דורות עד הגה"ק רבי צבי הירש לבוב שכיהן כדיין בעיר ההוא), ובפנקס התורות מצוין עש"ק קרח פרעשבורג תש"ה בביהמד"ר הקדוש (והיא נדפסה לקמן בפסוק רב לכם וכו'), וכאן כבר נפגשו עם כמה מבני המשפחה שנשארו ב"ה בין החיים ה"ה בני הלבובים (לעמבערגער), וכמה ממשפחת פארהאנד.

ובדרך הנסיעה מפראג גם כן קרה אתנו נס, באחד הדרכים הגיעם פתאום מולנו מכונית, ולפי המחזה היה המצב בסכנה גדולה שנסע ממש נגדם, ואאמו"ר היה מספר שהנהג כיון שישב בצד לא הבין הסכנה כל כך, אבל הוא שישב מהצד כבר אמר הוידוי וכו', וברגע האחרון משמיא הצילם, פתאום הגיע מכונית שלישית והיא נכנסה ביניהם, ככה הופרד הסכנה. כל פעם שסיפר אאמו"ר דבר זה היה ברגש, כי לא ראו את המכונית השלישי לפני זה, בחינת שיבוא השלישי ויכריע ביניהם, ומאת ה' היתה זאת והיא נפלאת, יודו לה' חסדו.

לעיר פרעשבורג הגיענו ביום ערב שבת קודש. בליל שבת קודש הלך אאמו"ר זצללה"ה ולהבחל"ח הרב מפישפיקלאדאן הגה"צ ר' בנימין מענדלאוויטש שליט"א להתפלל באיזה בית הכנסת שהיה שם רב, והרב הנ"ל הזמינם לסעודת ליל שבת קודש.

הנה מטעם הכובש הרוסי היו לכל אחד ואחד תעודות שחרור, אשר אישרו כי נושאיהן אינם משתייכים למחנה האויב הגרמני, התעודות היו מחויבין לקחת עמהם בכל זמן ועת, יהודי שנתפס כשהתעודה אינה בידו, מועד הי' להיות מוצא להורג ר"ל או להישלח לסיביר לאחר משפט קצר.

למרות כל זאת וחרף הסכנה בדבר גמר אאמו"ר בדעתו כי את השבת הראשונה בו נשתחרר מהמחנות לא יחלל ויהי מה, וכבחינת אלמלא שמרו ישראל שבת הראשונה, ואצליהם זו היתה שבת הראשונה מכל התלאות והזמנים שהיה עוז רצונם לשמור כדת וכהלכה מבלי לטלטל דברים כאלו. במאוחר בלילה בליל שב"ק בעזבם את בית הרב הנ"ל לחזור לביתם הופיע קצין רוסי מהמשטרה שלהם מאיזה מקום מוסתר ודרש לראות תעודתם, כשראה שלא הי' להם את התעודות הדרישות תפסם ואסר אותם תיכף, בחשדם כי הנם רח"ל אנשים מהגרמנים גענעראלים וכו', לא הואיל שום התנצלות שהנם יהודים ועל פי חוק התורה אין לטלטל ברחובות העיר בשבת, והעיקר טענת הקצין היתה ששפת הלשון שדברו ביניהם שפת האידיש היתה דומה מאוד לשפת הגרמנים דייטש, וכמה שחיננו לפניו להסביר שיש להם משפחה בעיר, ונתנו להם האדרעס שלהם שילכו לברר, לא מצאו אליו אוזן קשבת, והכניסם בבית הסוהר שהיה תחת השלטון הרוסי נ.ק.וו.ד. בעומק המרתפים. המה ביקשו שיעמדו לפני המשפט והחקירה ושם יוכיחו צדקתם, אבל כל הטענות והמענות לא קיבלו מהם, כותלי הכלא רעשו מקול צחקם של יתר האסירים כשאחד מהם מכריז "כבר הוא רוצה להופיע בפני שופט, כאן בכלא נרקבים עוד בטרם זוכים להגיע אל בית המשפט.

(עמוד לז)

המשפחות בליל שב"ק חשבו שוודאי נשארו אצל הרב הנ"ל שהוזמנו אליו, כי מסתמא לא רצו ללכת באישון לילה. בבוקר כאשר ראו שלא חזרו לא אאמו"ר ולא הרב הנ"ל, מזה נעשית כבר חשדא של בהלה, ואמנו הרבנית הצדקנית זצלל"ה בצירוף ש"ב ה"ה דודנו הרה"ג מוהר"ר יושע פארהאנד זצ"ל (ששחל"ח בער"ה השתא ומנו"כ בסקווירא ניו יורק שהיה ת"ח ואיש נועם המדות ובחינת צדיק במעשיו חבל על דאבדין) וש"ב מוהר"ר פסח לעמבערגער שהיו כבר בפרעשבורג התחילו להסתובב מבית אסורים אחד לשני ולא קבלו שום אישור או רושם שהם נמצאים שם במאסר, (וזאת לדעת כי אצל הרוסים היה בלתי מסודרים ולא היו נרשמים בסדר הבאים והיוצאים, ככה שהמצב היה עוד יותר חמור כי לא ידעו איך להתחיל ההשתדלויות ובאיזה מקום, ונפל פחד מי יודע ח"ו אם לא שלחום כבר לסיביר מקום החשך רח"ל).

אאמו"ר היה רגיל לספר (לפעמים לתכלית המוסר) שאז בליל שב"ק בהיותם במרתף העמוק ביקש והתחנן לפני הסוהרים והאנשים שם שיראו לעמוד לפני כסאות המשפט וכנ"ל, ענו להם הלא אתם אינם יודעים דרכי השלטון שלנו, שאצלנו יכולים שנים על גבי שנים להיות במאסר ולהירקב ח"ו תחתם ולא לעמוד למשפט, וכשכבר אוחזים ומעמידים לפי המשפט, הרי זה כבר התחלת היום טוב, כיון שיש כבר אופן להידבר על כל פנים.ב

התחלת ניצוצי הניסים היה בשבת קודש בבוקר, הרשעים הסוהרים היו מלאי שכורת כהנהוג אצלם, וכן הפועלים שלהם, אז כיבדו ולקחו האנשים החדשים שנאסרו לטאטא החצר של האסירים והמשרדים שלהם, ומשמיא זכו לה לאמנו בהתרוצצות הזו בין הבתי סוהר ופתאום מבעד איזה חור בחומת החצר הנ"ל ראתה את שני הרבנים איככה עובדים בחצר, אז כבר ידעה וראתה המקום שלהם, תיכף רצו הביתה להביא את התעודות שלהם, והביאו מהבני המשפחה מי שהיה לו קצת מהלכים לבתי המשפט, אבל כל זה לא הועילו.

אם כל הטענות שעכשיו רק באו מהמקומות הנדכאים והרי היה ניכר על גופם צרותיהם, בכל זאת לא הועילו והם באחת שהנם מתחפשים ובעצם הנם רח"ל קציני נאציים.

(עמוד לח)

אחד מהקצינים שהיה ממונה שם הסתכל בשעת עבודתם והיה קצת נראה לו שהם אינם אנשים רגילים מהרחוב, ועל כן אחרי עבודתם קראם למשרד שלו, אאמו"ר החל לטעון שיהודי הוא שאך שוחרר ממחנות הכפיה ומובן שאינו מרגל גרמני. הקצין אמר לפניהם איך יכולים אתם להוכיח שהנכם יהודים, ענה אאמו"ר ואמר לפניו מאמרי גמרא ורמב"ם הלכות ומנהגים יהודיים. כל מה שעברו לפניו נשאר הקצין בטענתו שאין כל מקום להווכח לכך שהם יהודים, ופתח ואמר להם תדעו שסוד הריגול הוא שלוקחים אנשים וקצינים ושולחים אותם ללמוד בתוך אותן המדינות עם כל פרטיה ודקדוקיה, כדי שלא יוכלו להוודע מי באמת מאותו המדינה ומי היא המרגלים והמחופשים, ובמלחמה הזאת הרי הגרמניים אחד מרצונם היתה היהודים, תדעו ששלחו למקומות שגרו בה היהודיים אנשים משלהם ולמדו התלמוד ועניני היהדות, ועל כן אין אנו יכולים להאמין לאף אחד על מהותו האמיתי, ככה טען הקצין הרוסי.

(וזאת לדעת שהתכנית שלהם היתה שביום ראשון שולחים כל האסירים למקומות הנדחים הנ"ל הידועים לשימצא, ככה הוי הסדר שבשבת לא שלחו, כי אצליהם הוי גם כן סוף השבוע ויום מנוחתם).

פתאום אמר תדעו שאני יהודי, ובעונותינו הרבים היה נמצא שבוי אצל הרשעים האלו, ועל כן כל מה שתווכחו באופן התלמוד וכו' זה הכל יודעים גם הגרמניים רח"ל ולא יועיל לכם, רק דבר אחד אני יודע שאצל היהודים יש ענין נפלא שהילדים הקטנים לומדים האלף בית בניגון ותנועות מאוד ברגש ובאופן נפלא וזאת היא זוכר מימי הילדות שלו, וזאת ברור שענין הזה לא עלה על דעת אף מרגל וקצין גרמני ללמוד אותו, כי למה יהא צורך בהתהפכות כזו, ועל כן אם אתם יודעים זאת הרי סימן שאתם יהודים אמיתיים. מובן תיכף ומיד אמרו האלף בית בשפת הילדות חן שעשועים ילדי קודש כמו שמקובל מדור דור, קמץ אלף א וקמץ ב וכו', עם כל רגשי הניגון, ענה ואמר אותו קצין הרי אתם משוחררים כי אתם יהודים שזאת לא יכול שום גוי למסור בדרך נרגש כזה.

הרב מלאדאן שליט"א מוסר שאחד מהם אמר גם נוסח הנשמת כל חי וכו', עם כל הנוסח הקודש וההתעוררות והרגש הקדושה של עובד ה', ובפרט בשעה כזו מה שהיה עומד לפניהם, מזה גם נתרגש אותו הקצין והודה ואמר שאתם יהודים נכונים, וככה נשתחררו בעז"ה ממש ברגע האחרון, והודו כולם לה' על גאולתינו ופדות נפשינו.

בפרעשבורג נשארנו עוד תקופה של שבועיים ימים. משם נסענו לפעסט עיר הבירה, שמה היתה ההתכנסות לשארית הפליטה מכל המדינה. ושמה נפגש אאמו"ר בחסד ה' עם אחיו הגדול הגה"צ מוהר"ר יודא ליב זצללה"ה שהיה אב"ד ור"מ דקה"י סערענטש, כידוע שמטל ילדותם למדו יחד ובפרט מאז שנתעלו לצל רבם הגדול הגה"ק המהרש"ג זי"ע מסעמיהאלי, ואחרי הסתלקות רבם פתחו ביחד בעודם בחורים תחת חסות אביהם ה"ה זקננו הגה"צ מוהר"ר מנחם מענדל זצלה"ה אב"ד פולגאר ישיבה לקבוצה בחורים תלמידי רבם שרצו להמשיך באותו דרך הלימוד- המיוחד, ונפשו היה קשורה באהבת נפשו כל השנים, הוא גם כן עבר כל התלאות
(עמוד לט)
ושתה כוס התרעלה בעוה"ר כל גדיותיו נהרגה זוו"ר הרבנית הצדקנית זלל"ה ובניו ובנותיו הי"ד, היה חתנו של הגה"צ מוהר"ר מנחם פאללאק אב"ד ור"מ סערענטש בעל חלק לוי.

וכן את אחיותיו להבחל"ח שהיו ביחד עם אמם ה"ה זקנתו הרבנית הצדקת בתש"ק מרת מרים יוטא בת הגה"ק המנוחת משה ותורת משה נתן מפירעד בן הגה"ק המנוחת אשר מטשענגער זצוקללה"ה, כי המה נשארו בפולגאר אחרי הסתלקות זקיננו זי"ע בג' דחוהמ"ס תש"ד ושם מנו"כ באהל מיוחד, על כן הוגלו בגולה ביחד מפולגאר לנירעדהאז שם היה שטח גדול שבה הוכנסו כל הפליטים, ובאותו המחנה היה גם הגה"ק האדמו"ר ר' שלום אליעזר הלברשטאם מראצפערט הי"ד, וזקנתי זכתה לשמש אותו וכפי האפשרות להחיות נפשו (כי שמה נסתלקה הרבנית שלו המפורסמת זי"ע). ובאותה הזדמנות אמר להן כי את שני בניה ה"ה אאמו"ר ודודנו הגה"צ לא מש מזכרונו הק' ואינו שוכח אותם, כי היו מקושרים אליו בלב ונפש בעצת רבם הגדול [המהרש"ג]. מנירעדהאז ביחד עם כל המחנה והצה"ק הנ"ל הגיעו למקום מוקד האש עקידת הקרבנות אושוויץ, ושמה נפרדו מאמם ה"ה זק' הצדקנית הנ"ל ועלו על קידוש השם בחג הק' שבועות, יום שניתנה התורה לישראל בה ביום ניטלה, שנתעלו במעלות הקדושים שהערו נפשם עק"ה הי"ד. והמה חזרו מהתם ועברו את כל התלאות בחסדי ה' ה"ה האשה הצדקנית מרת חי' פעריל שתחי' (אשת דודינו הרבי הירא וחרד ת"ח מופלג הרב ר' יודא משולם באלזאם שליט"א), וה"ה מרת לאה שפרה שתחי' (אשת דודנו ש"ב הרבני הירא וחרד ת"ח מופלג הרב ר' יהושע אליעזר פארהאנד זצ"ל ששחל"ח בער"ה השתא תשנ"ו וכנ"ל) ה' יחזק לבבם ויזכו לראות רב נח"ר מיוצ"ח ת"ח מופלגים מרביצי תורה הי"ו אשרי חלקם.

דעת ורצון אאמו"ר היה אחרי שבעז"ה זכינו לעבור את כל התלאות והמחנות ולהישאר בחיים לפליטה, שצריכים לעזוב את המדינה ההיא ולעלות לארה"ק, כי פשוט לא ידעו מה יולד יום בשלטון הרוסי המלכות הרשעה, כי המה היה מהמשחררים ביחד עם שאר צבאות המדינה כאשר ידוע לסופרי הקורות, וידוע היה כי אלו המדינות לא יהיה תחת שלטון האמריקאיים, אלא יתחלקו ביניהם ויצא שמדינה הזאת ישאר תחת פקודת הרוסים, (ומכל העבר הרי ידע כל אחד כמה שסבלו ומררו את חייה של התושבים בכלליות ובפרטיות עם ה', וברשעותם לא ירדו מהגרמניים, רק לעת הזאת היתה קצת הרווחה על ידיהם, ועל הבאות פחד ורעדה אחזתם), ומי שהיה מח בקדקדו חיפש דרך איך לעזוב מקומות אלו שהיה חשש שיהיה תחת חסותם ושלטונם במהירות, והיו הרבה שחשבו שאלו הרשעים באלו המקומות שראו מה שהעלילו הגרמניים וכמה שעברו עלינו אולי יתנהגו אלינו בהתאם.

אמנו הרבנית הצ' זצ"ל הביעה רגשי לבבה שהיה עוז רצונה שנחזור עוד למאקאווא מפני ב' סיבות, א' כי הרי ידוע שזקננו הגה"ק ממאקאווא בעל אהל משה זצוקללה"ה נלב"ע י"ז סיון תש"ד שבעה ימים קודם שגלינו מהעיר, וכבר היו כל בני העיר בהגעטא, וכמו שרמז וביקש והתחנן אאמו"ר זצללה"ה בהספידו על הבקשה שיהיה לפני מסע המחנות ואל נא תעזוב אותנו וכו' והיית לנו לעינים וכו' (במדבר י ל), וכנזכר כבר, ואחרי כן רמז שנתקיים בעוה"ר הכתוב שכתוב בפרשת נח (י ד) כי לימים עוד שבעה וגו'. ואיתא בגמ' סנהדרין (קח:) ומובא
(עמוד מ)
ברש"י אלו שבעה ימי אבלו של מתושלח הצדיק, שחס הקב"ה על כבודו ועכב את הפורענות עד כלות שבעת ימים וימי אבל משה (מהדברים שנאמרו בעת הקמת מצבת קדשו אחרי שוב הקהלה מהמלחמה), וודאי שבתוך הבטחתו וזכותו הגין שגם זאת זכו עוד בעירו להתאבל על אותו צדיק, ואז בשעת הלויה ביום ו' ערש"ק לסדר בהעלותך לא נתנו שוטרי העיר לצאת לבית העלמין רק למנין אנשים, כי הבית חיים הזאת היא נמצאת במושב סמוך לעיר מאקאווא כמרחק ד' ק"מ והוא ישוב בפני עצמה, ומאז שנת תרט"ז קברו שמה, וגם הגה"ק בעל יריעות שלמה שהיה האב"ד שמה נטמן שם, וכן עוד רבנים ת"ח ששימשו בקודש, וכן אהלה של זקנתנו הרבנית הצדקנית המפורסמת רחל בת הגה"ק מוהר"ר אהרן זי"ע, ובאותו אהל שם ציונו של כק"ז הגה"ק זי"עג, על כן רצתה מאוד להשתטח על ציונו הק' בטרם נעזוב את המדינהד.

והסיבה הב', טענה היתה בפיה שרצתה שיהי' מקום מרכזי לאלו שנשארו מבני המשפחה בחיים, שידעו איזה אדרעעס להוודע אחד מהשני, ומכיון שלפולגאר ולסענדרא לא חזר אף א' כי לשממה נהיתה, כאשר כן היה שב"ה נשארו דודנו הרבני החשוב יר"א מוהר"ר ליפא ראזענפעלד שליט"א, ודודתנו האשה הצ' החשובה מרת בריינדיל שתחי' אשת דודנו הרה"ג יחזקאל שרגא פריעד שליט"א הגרים במאנטריאל (המה נשארו מכל המשפחה הגדולה של זקיננו הגה"צ מוהר"ר אפרים רויזענפעלד אב"ד סענדרא הי"ד וזקנתנו הרבנית הצדקנית מרת חיילה יכט זצלה"ה הי"ד).

בפעסט היינו תקופה קצרה, ואחרי התייעצות והתבוננות הוכרעה לקבל הצעה הזאת הנ"ל מאמנו ולחזור למאקאווא לתקופה קצרה, מטעמים הנ"ל, ועוד מכיון שכבר נודע לאאמו"ר שחלק מבני העיר שזכו להישאר, חזרו גם כן להעיר, אם כן חל עליו החיוב כדאיתא בפסוק (בראשית לז יד) לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן, ולא תהיה עדת ה' כצאן
(עמוד מא)
בלי רועה, ועל כל פנים לעמוד על המשמר ולבקר את אחים בצרה, ובסוף חדש מנחם אב ימי הנחמות חזרנו למאקאווא לנחם ולחזק, כבר מצאנו שם הרבה מהפליטים. ובעוה"ר היו שחזרו רח"ל בלי משפחותיהם, וכן היו אלמנות ויתומים, כברוב קהלות ישראל מאותן המדינות, (וחלק לא חזרו כלל מהמחנות רק חיפשו דרכים להימלט לשאר המדינות).

היו כמה משפחות שזכו משמיא שהחביאו עצמם בסביבה של העיר, במקומות שהיה להם השפעה, (וודאי איזה זכות מיוחדת היה להם ובתוכם הרבני המופלג מוהר"ר פייטל פאשקעס שליט"א מיקירי דורנו עכב"ב, שהיה לו זכות שעסק בהצלת זקה"ק ממאקאווא אז ביום המר שהיה בבית המשטרה במאקאווא וכנזכר בספר חיי משה בהקדמה, שזקה"ק הבטיחו ברכת קודש בזה). ועוד כמה שבמשך החורף הבריחו עצמם מהצר הצורר מהמחנות והגעטאס וזכו לצאת מעומק הבכא.

רוב העיר היו בתוך הגולים וחלק עלו על המוקדה הי"ד, וכאמור חלק ניכר חזרו אחרי שנסתיימה המלחמה, והמה התחננו וביקשו לפני כ"ק אאמו"ר שיחזור לזמן מה לסדר ולהכין את הקהלה הק', ויהיה אתם יחד (וכבחינת כזית במקום מרה במס' חולין המבואר בספר זכרון למרנא החתם סופר זי"ע), ועל כן חזר למקום שבה רבץ ולמד ולימד תורה"ק והקים חילות לתורה"ק עוד בחיי כק"ז הגה"ק זי"ע, שהיה מאז בואם להתם למקימי התורה"ק ומסר נפשו בעדה, ובחזרו ראו נא בדרשה הראשונה (כפי הנראה מהרשימות שאנו נותנים לפניכם היום בהאי ספרא, וכל הדרשות והד"ת מימי אלול ומר"ה ויום הקודש וכו זה שנשאר לנו כתוב בכתי"ק הכנסנו גם כן לספרא לשלימות הדבר) אשר כמבואר בפסוק הנ"ל ביחזקאל (לד ד) התפקיד והעבודה של המנהיגים רועי ישואל הנאמנים, וכדכתיב (במדבר כז יז) ברועי ישראל אשר יוציאם ואשר יביאם, וכמאמר הצדיקים שיוכלו למסור נפשם למען הכלל, ויש בזה הרבה משמעות וכמבואר, וביחזקאל כתוב לחזק הנחלות לרפאות את החולה ולחבוש את הנשברת ולהשיב הנדחת ולבקש הנאבד ולהנהיגם ברחמים וכו' ועיי"ש בפנים לשה"ק, וכדכתיב שם (לד יב-טז) בהמשך כבקרת רועה עדרו ביום היותו בתוך צאנו וגו' והצלתי אתכם מכל המקומות אשר נפוצו שם ביום ענן וערפל וגו' במרעה טוב ארעה אותם וגו' את האובדת אבקש ואת הנדחת אשיב ולנשברת אחבוש ואת החולה אחזק וגו'. אאמו"ר התחיל לחזק ברכים הכושלות, לקבץ הנידחים, לסדר הכשרות למנות שובי"ם יראים ושלמים, כאשר היתה באמנה אתו, אותו עיר כלילת יופי מאז, רבנים הגדולים הצדיקים המפורסמים קדושי ארץ וראשי העיר יראים ושלמים ככל קהלות הקודש שהיה תחת הנהגת היראים קהלות שהוסדו במסירות נפש קהלות האורטדוקסיה שאבותינו הקדושים היו ממניחי היסודות ביחד עם כל רבותינו שבגולה ההיא, וזכה שוב להקים וליסד הטהרה ביחד עם הנהגת טובי העיר בע"ב נכבדים.

בעוה"ר קמו אז כיתות שונות ממפלגות הציונות וגירוריהן שחבלו בכרם ה' להרוס ולקעקע מכל הנשאר לפליטה, בצעירים שנשארו בלי ראשיהם, אשר הוריהם שהגיעו הביתה היו שבורים ורצוצים, ועל ידי שהיה ראש והנהגה לציבור ומנהיג לעדה הקדושה מתוך רוח אבהית ולב רחום שהרגישו כמוהן, שהרגיש צערם וכאבם, זכה לקרבם ולחזקם ולהצילם מפח
(עמוד מב)
יוקשים, ובעז"ה נתייסדה אז לשם ולתפארת חברת תפארת בחורים לקבוע שיעורים לאלו צעירי הצאן, ולארגנם שיורגשו מציאותם מתוך חיזוק, ולהכניס בהם השאיפות להקים דורות בדרך התורה ויראת ה', מהיסודות ששתל בהם הי' שאין להם לשכוח מקום מוצאם לדעת בית אבותיהם ואמותיהם שהיו יראים ושלמים התנהגו כבעלי בתים שחרדו לדבר ד', ועז היתה רצונם לחנך צאצאיהם כן כאשר קבלו באמנה אתם מרבותיהם, וח"ו שלא לטשטש הדרך הנכון ולהתחזק בדרכי האבות.

הרבה דרשות ודברי שיחות וכו' אמר בעת התכנסות מיוחדות אתם יחד, דבר על לבם ימי זכרונות מבית אבותיהם וכו', וכמים קרים לנפש עיפה כן היה כל פעולה טובה וכל קירוב להם.

הרבה יסופר ממה שזכה על ידי חכמתו להחזיר העטרה ליושנה, הצניעות שבל ישונה מחמת הצרות והמרירות שעברו רח"ל, בכל עת מצא הסבר נכון באלו הרגעים שהכל היו שבורים ורצוצים, ותפקיד גדול היתה עליו בשעה זו, וה' הצליח דרכו הקד', והרבה בתים שהנם היום ב"ה מליאה תורה ויראת שמים וצניעות הוא בזכות פעלו ומסירותו בנאמנות למען ה' ולתורתו בזמן ההוא.

כן הקים אז תלמוד תורה בעיר, שהיתה ב"ה לשם ולתפארת, והרבה עמל ויגע למצוא מלמדים יראים ושלמים לכל הכתות, והעיקר שלא יהיה ח"ו איזה רפיון לפי נתיבות הזמנים, שלאט לאט התחילו לעזוב אנשים את העיר. זכה להכניס אהבת תורה"ק ולהעמיד אופן הלימוד ברמתו הנכונה. אלו הצעירים שזכו אז ללמוד בחדר מספרים בגעגועים התכלית הנרצה שזכו דייקא באלו הזמנים לקבל מאאמו"ר בימים שהיה בוחן בכל שבוע, שאז היה אצלם זמן להתעלות ולגדלות, כי הרגישו טעם וחן מיוחד בהסברתו כל דבר ודבר מאופן לאופן, ומגדיים נעשים תיישים בעז"ה.

ככה עמד על המשמר על לבושי הצניעות מה שהיה מיוסד ומקובל מגדולי וצדיקי המדינה, שכולנו היו בחינת תלמידי תלמידיהם, היא לפלא באיזה תקיפות הדעת וביד חזקה עמד על היסודות האלו, בלי לוותר זיז כלשהיא מעיקרי ויסודי הדת שמורשה לנו מגדולי הדורות תלמידי תלמידי מרנן הצדיקים החתם סופר וצדיקי החסידות באלו המדינות, שמהם שאבו דעת ורוח קדושה, ובחמלת ה' הצליח דרכו, רועה נאמן לישראל היה, חזו וראו בני העיר בכל מקומות מושבותיהם אחרי הפליטה הגדולה ב"ה כולם אהובים וברורים שומרי משמרת ה'.

חזרתנו למאקאווא היתה בכוונה תחילה רק למעט ימים מפני שחששו מהבאות, ויהי היום קיבל הודעה מאחיו הגדול הגה"צ הנ"ל, שהם עזבו בפתאומיות את העיר ותיכף ומיד עברו הגבולות, כי נודע להם שעוד באותו ערב יסגרו הגבולות על ידי אותו מלכות הרשעה, ולא הספיק להודיע לאאמו"ר בעוד מועד שגם הוא יוכל להצטרף, (כי היה הסכם בין הידידים בעיר הבירה שתיכף כשיהיה איזו חששות יודיעו איש לרעהו כדי שיכלו להציל עצמם, אבל לא כן היתה ההשגחה העליונה, שמשמיא רצו שעוד ימצא ביחד עם בני העיר ובכלל המדינה לסייע להקים ולחזק הנשארים).

וכאשר שכן היתה שמצא כבר עצמו בתוך הסגר, במדינה שהיתה כמסך הברזל, מבלי פתח לצאת, כידוע דרכם באלו המדינות (שבחמלת ה' נשברה דלתות הנחושת ובריחי ברזל גידע והקליפה ההיא נחסלה והאלילי כליל יחלוף, כן יעזור ה' שיתוקן עולם במלכות ה'). אז הוסיף חיילים לתורה בהרבצת תורה"ק לתלמידי העיר הילדים אשר חנן ה' אותם, ביחד עם הרבנים הגה"צ המפורסמים שהיו באותו המדינה הקימו ישיבה לתלמידים צעירים ממש על דרך הישן להכניס בהם אהבת ויגיעת התורה"ק. וגם במאקאווא למד עם צעירים אלו בני י"ב י"ג י"ד וכו' שיעורים עיונים בהבנת והשכלת לימוד תורה"ק, ושיחות קדושות מדרכי רבותינו ראשי גולה, ככה זכה להכניס בהם חיות דקדושה (וכשזכו תלמידים אלו לצאת ממקום התהפוכות וזכו להיכנס לישיבות גדולות שפיארו בהם, התפלאו כולם היאך יתכן שבאלו המדינות יהיו בחורים נחמדים וכלולים בחשקות תורה"ק כזה), וכן חיזק להרבנים שישבו על מדון אלו שלא היו לפני המלחמה משמשים בפועל, והרבה פעל אתם עמם להאיר להם הדרך אשר ילכו בה, ודיבר על לבם שבל יפלו רוחם בקרבם כי נפל הגורל אליהם, ואדרבה עליהם לדעת כי שכרם מרובה בשעות כאלו לעמוד בסוד קדושים, לרעות צאן קדשים, בכל מה שיש בכח להרים קרן הדת על תילה. ואלו הרבנים הגה"צ הקימו ישיבות ומסרו כחם ונפשם להדריך יראי ה' ולהלהיבם לשמור תורה ומצוות, מהם נעשו בעלי בתים יראים ושלמים.

באותן התקופות החלו הרבה מהצעירים לעזוב במהירות את המדינה בהברחת הגבולות, כי פחדו מדרכי השלטונות שהחריבו והרסו את כל משכני יעקב ובתי החינוך וכו', על כן הרבה השפיע על אלו הצעירים עם כל הקושיי שבדבר לעזוב את בית ההורים וכו', לעזוב את המדינה בכל דרך אפשרות, וב"ה רובם ככולם הצליחו ונכנסו בבתי ישיבות הק' הן בארה"ק והן בחו"ל, ובעיקר בברוקלין, וקבוצה במונטריאול ובאנטווערפען. כמה שמח לשמוע שנסדרו כולם עצהיו"ט, התמיד לעמוד בקשר אתם במכתבי שלומים ומכתבי תורה לחזקם שיעמדו איתן
(עמוד מד)
בהנסיונות שעומדת לפניהם, הרבה מהם היו שהוכרחו להקים בתים לבדם, ובע"ה זכות התורה"ק והכוונה הנכונה זכו לזה, וכדאיתא (בראשית לב ט) והיה המחנה הנשאר לפליטה.

ככה ניהל ונהג את רבנותו בדרך מסירות נפש בשנות הקשות האלו עד שבשנת תשב"י בימי כסלו אז זכה לקבל התעודות, מרוב השתדלות, ובעיקר מרוב תפלה ותחנון, ה' שומע תפלות ואוהב צדיקים, זכינו אז לצאת מהתם.

אאמו"ר לא יצא ממאקאווא עד שסידר שהעיר תהיה מסודרת בהנהגה מסודרת, בשביל זאת מינה תלמידי חכמים חשובים מבני העיר שישמשו בקודש כשליחי ציבור ומורי הלכה, להורות את העם לדעת את הדרך ילכו בה. אלו נשארו עד שנת תשי"ז שאז היתה המהפיכה הגדולה שבחמלת ה' זאת הציל שארית הונגריא, שזכו אז לצאת בעוד מועד ועי"ז להציל את קהלות הק' והעיקר צעירי הצאן, וזאת היתה אחת מהנפלאות הבורא שישארו אלו בני ישראל באמונה טהורה כאשר קבלנו מאבותינו הק'.

רשמנו דברים אלו למשמרת בקצרה, לדעת צדיק מה פעל, ועל מה יוסדו הספר הקדוש הלזו.

* * *

-------------------------------------------
א ובתוכם היה גם הגה"צ הישיש מפישפיקלאדאן שליט"א הגר בברוקלין שהיה אתנו באותו המחנה ועוד יסופר להלן פרשת המאסר בפ"ב, וכן היה להבחל"ח דודנו הזקן הגה"צ המפורסם מוהר"ר אהרן רוזענפעלד זצוקלהה"ה ששבק לחל"ח בליל יום הקדוש השתא תשנ"ו ומנו"כ בעיר מגוריו קרית יואל ניו יורק ועוד חשובים.

ב ופה מקום להזכיר שבשבת קודש פרשת נח תשמ"ג כב' שבתות לפני הסתלקות אאמו"ר זצצ"לה סיפר את הנ"ל כביכול להסביר את הפסוקים בפרשת נח שכתוב במדרש (בר"ר לד א) זמן היה לנח י"ב חודש שיהיה בהתיבה, וכדכתיב (ישעי' מב ז) להוציאי ממסגר אסיר מבית כלא וכו', שאל אם כן למה כתוב ששלח את העורב להסתכל אם הקלו המים, וכדכתיב (בראשית ח ז) וישלח את העורב וגו', הרי בין כך היה תליא בהגבלת זמן י"ב חדש כדכתיב במשנה בעדיות (פ"ב מ"ו), אז פתח ואמר בהקדם הסיפור הנ"ל ועל פי דברי הקדוש רבינו אהרן הגדול מקראלין זי"ע בצוואתו שנדפסה בספר הקדוש בית אהרן אחרי מה שכתב כל התיקונים בי"ב חדש הראשונים, כתב וזה לשונו הקדוש: "ובשנה השניה לעשות על כל ערב שבת קודש וכל ערב ראש חודש כסדר הנ"ל הלימוד והקדיש והצדקה, הגם שמשפט רשעים בגיהנם רק י"ב חדש, איני יודע אם יהי לי זכות לבא לגיהנום בשנה ראשונה" עכלה"ק, והסביר שכזה היה בנח גם מאחר שהמבול הי' כמשפט הגיהנום י"ב חודש, מפני כן שלח העורב שהיה רצונו לדעת אם הי"ב חדש האמור לו התחילו כבר, וזה מה שרצה לברר בהשליחות, זה היה תוכן השיחה בשבת קודש הלז אחרי מוסף, והדברים מעוררים מאד.

ג הסיבה שבית החיים נמצאת בריחוק מקום ולא בתוך העיר או סמוך לה, כידוע לאנשי העיר שבמאקאווא יש עוד ב' בתי חיים אחד בתוך העיר והוא קדומה ושם נמצא קברו של הקדוש מוהר"ר נפתלי הי"ד שמסר נפשו וגופו להציל את העיר מגזירה ועלילה, וכן נמצא בית החיים זו עוד קבר שאחד שמסר נפשו שוב לעלילת דם, הוא היה אבי משפחת גאמבא המשפחה המפוארה שמסתעפת במשפחות העיר וזכותם תגן, ובסוף שנות תק"ף הקימוה עוד בית החיים שהיא ברח' הארשפו ובה טמונים צדיקים ובתוכם הרב הקדוש צדיק נסתר מוהר"ר אברהם צבי ראבינשטיין זצלה"ה שהיה מתלמידי החוזה הק' מלובלין זי"ע, אא"ז ואאמו"ר זצלל"ה הרבו להשתטח על אלו מקומות הקדושים, וזאת האחרון נסגרה לפי המסורת ולפי שרשום על הטבלא בבית החיים האחרון השלישית מפני שהיה שטפונות מים בהשפעת המימי נחל מאראש שבכניסת העיר, ועל כן הקימו בית החיים בישוב רחוק יאנגור אשר בקצה העיר.

ד והן כבר ידוע לכולנה שהיא זכתה לשמש את אא"ז זי"ע בפועל כל שנות נעוריה וניהלה את הבית וכן הישיבה הק', כמו שנזכר כבר בהקדמת ספה"ק חיי משה המחובר לס' עץ אפרים, וכן היתה אתו ביחד בבית המשטרה באותו יום שהסגירו את אא"ז, וסיפרה אמנו שבימי המחנות בכל עת שראתה בחזיונה צורת קדשו של אא"ז בשני ידיו על המזוזה ידעה כבר שבאותו יום יסעו הלאה מהמחנה ההוא, ושיתרחש איזה דבר והי' כרמז מן השמים למען הציל אותם.