תקציר המבוא:

אודות המחבר

בפתח המבוא המחבר מקונן על משפחתו ועל קהילתו שנספו בשואה בשנת תש"ד (1944).
המבוא כולל דברי הגות. הוא מסביר שניסיונו של אברהם אבינו להעלות את בנו כקרבן עולה היה קשה יותר מכל ניסיון אחר, מכיון שקרבן זה עולה כולו לשמים ולא נשאר ממנו שום זכר. המחבר מדמה את קרבנות השואה לקרבן עולה, ומדפיס את ספרו על מנת שישמש מצבה לבני משפחתו שלא באו לקבר ישראל. הוא מוסיף כי מצבה זו היא מצבת עולמים, בבחינת מצווה הקיימת גם לאחר מות עושה המצווה.

המבוא:

אלון בכות

כונה מיוחדת יש לי בהוצאת ספר בדפוס, והוא החורבן הגדול והנורא שעבר על כלל ישראל ועל משפחותינו ועלינו בפרט בשנת תש"ד במדינותינו על ידי הרשעים הארורים האכזרים הגרמנים הנקראים נאצים ימשו"ז, שעינינו ראו איך שקהלות שלימות עם רבבות אלפי ישראל אנשים נשים וטף נהרגו עקד"ה לאין זוכר והקהלות שהיו נחשבים בין כלל ישראל לחשובות ומפורסמות מדורי דורות נעקרו רח"ל בין יום ובין לילה כאילו לא היו מעולם עד שאפילו הבית החיים שלהם נעקר מן העולם. ואם שכל רצוני לכבוש פעמי רגשותי בקרבי, קשה עלי להבליג מלהודיע צערי לרבים, דמעה וקינה מתפרצות מעצמם מתוכיות הלב, מבן שיש לו געגועים על אבותיו, מבן שגלה מעל שלחן אביו. על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים מבלי הפוגות, על ארזי הלבנון אדירי התורה ממשפחותינו הרמות שהיו בין המיליונים יהודים שנהרגו, נשרפו, נשחטו ונטבעו עקד"ה וביניהם אבי אבי רכב ישראל ופרשיו שר וגדול במלכות התורה, ציס"ע, ואמי הרב' הצ' המפורסמת במעשיה הטובות. רגלי מוליכות אותי שדה בוכים לבכות עמי על אבידתי אבותי היקרים בפרט ואבידת ישראל בכלל. מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה על אבי מחמדי, מורי מאורי ומדריכי ועל בניו הגופניים והרוחניים. ידו פרש צר על כל מחמדיה על כתב יד קדשו מפעל חייו ועל המטמון שהלך לטמיון.
ואם כי בן צעיר אנכי לאבי מו"ר זצ"ל ולגבי מילי דאבות אפס אנכי ולא זכיתי לישב הרבה בצל קורתו, עם כל זה במסתרים תבכה נפשי על שברנו הגדול שאף מצבה לא יכולנו להקים על מקום קבורת אבותי הי"ד. וכמו שמצינו שכשאמר הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה שיעלה את יצחק בנו לקרבן א"ל שיעלהו "לעולה" ומקשין הס' למה צווהו שיעלהו דוקא לעולה ולא לקרבן אחר, אלא די"ל משום שעולה כולה כליל לה' הוי בזה הנסיון עוד יותר גדול שאפילו זכר לא ישאר אצלו ממנו. ואצלנו נתקיים זה בפועל ממש, שנקרבו להקב"ה מיליונים עולות תמימות ואפי' זכר אין מהם ולא נודע מקום קבורתם, וביניהם אבותי היקרים יחד עם ע"ב נפשות ממשפחתי.
ואחר השיחרור מהרשעים הארורים ימשו"ז בחמלת ה' עלינו שעברנו צרות צרורות חרב הרג רעב ואבדן, ונשארנו לחיים אחד בעיר ושניים במשפחה והיינו שבורים ורצוצים לשברי שברים בין ברוחניות ובין בגשמיות, שמתי לי על לבי איך לעשות מצבה עולמית לזכר אבותי היקרים זצ"ל הי"ד, ושבתי וראיתי שהנותן ליעף כח נתן כוחות חדשים ורוח קדושה ירד ממרום על שארית עמו ישראל שלא יתמו ח"ו ושוב התחילו לבנות הקהלות ההרוסות על דרך ישראל סבא וספרים ישנים נדפסו מחדש והתבוננתי לראות שדבר זה נשאר אף אחר החורבן הלז והוא דבר שבדפוס.
ושמעתי פי' על המדרש אדם נידון בכל יום, בכל שבוע, בכל חדש, בכל שנה, ביום המיתה ולעתיד לבוא. ולכאורה קשה על הא דנידון לעתיד לבוא, דבשלמא שנידון על הזמן של עת חייו שייך לומר שנידון על מעשיו שעשה אבל לע"ל מה שייך שידונו אותו. אלא פירושו הוא שאם אדם נותן לחם לעני רעב אזי כל זמן שהעני שבע מהאכילה הזו יש להנותן הזכות שהעני שבע, וכן אם נותן לעני בגד ללבוש שיחם לו אז כל זמן שהעני לובש הבגד וחם לו יש לו להנותן הזכות במצות צדקה זו, וזהו ההסבר שלפעמים אדם עושה דבר מצוה גמ"ח או צדקה בחייו באופן זה שנמשכת המצוה אף לאחר ימי חייו ואז יש לו להעושה המצוה הזכות אף לע"ל וזהו הפי' שנידון לע"ל על דבר מצוה כזו שעשה בחייו והוי מצוה קיימת אף לאחר מיתתו ומקבל שכרו על המצוה או הצדקה שעשה עוד בחייו ונמשכת אף לאחר חייו. ועל כן אמרתי שע"י דבר שבדפוס אוכל לעשות זכר עולמית לאבותי היקרים זכר כולם לברכה ה' ינקום דמם במהרה אמן.