תקציר המבוא:

אודות המחבר

בבראשית המבוא המחבר מודה לה' על הצלתו מגיא צלמוות.
הוא מזכיר את הגטאות - פיוטרקוב וצ'נסטוחובה שם חי, את מחנה הריכוז בוכנוולד ואת עליתו לארץ לאחר השואה כילד קטן.
המחבר דן ב "תורה עם דרך ארץ" או "תורה בלבד" בהקשר לדור שארית הפליטה.
בסיום, מזכיר המחבר את הוריו שנהרגו על קידוש השם.
הוא מספר על קורותיו בארץ ישראל, מזכיר את אלו שסייעו לו וגידלוהו בהיותו ילד קטן ורך בשנים. הוא מציין את הישיבות שבהן למד: "קול תורה" ופוניבז' ומזכיר את העומדים בראשן. המחבר התמנה לרבה הראשי של יפו- תל אביב (ולאחר מכן לרב הראשי של מדינת ישראל).

המבוא:

(עמוד יא)
בס"ד

"אודה ה' בכל לבי, אספרה כל נפלאותיך, אשמחה ואעלצה בך, אזמרה שמך עליון.... ויהי ה' משגב לדך, משגב לעתות בצרה. ויבטחו בך יודעי שמך, כי לא עזבת דורשיך ה'. זמרו לה' יושב ציון, הגידו בעמים עלילותיו. כי דורש דמים אותם זכר, לא שכח צעקת ענוים. חנני ה' ראה עניי משונאי, מרוממי משערי מות, למען אספרה כל תהלתיך, בשערי בת ציון, אגילה בישועתך".

פסוקים נפלאים אלה של נעים זמירות ישראל, חקוקים בחדרי לבי וניצבים לנגד עיני תמיד בבואי ליתן שבח והודאה ליושב מרום על חסדיו הרבים אשר גמלני, ממעמקי שאול אשר בגיטו פיוטרקוב, במחנה עבודה בצ'נסטוחוב ובמחנה הריכוז בוכנואלד - לא שם חלקי עם יורדי דומה והחייני מירדי בור. ולא זו אף זו קרתני, זכיתי - בחסדי ה' כי לא תמנו לעלות לארץ ישראל בשחר ילדותי, לספוג ולשאוב ממעיני תורת-חיים בהיכלי התורה בה, לעסוק בחינוך והוראה לצעירי בית ישראל, להיות עבד לעם ה' בשבתי על כס הרבנות קרוב לל"ג שנים, ועד חסדו זה האחרון עמי, שזיכני להציע לכל שוחר תורה ודעת את חידושי התורה אשר עמי, סוגיות ובירורי הלכה אלה נתחדשו אצלי מאז שבתי בבית ה' - בישיבות הקדושות - ועד היום הזה בכהונתי כמרא דאתרא וראב"ד תל אביב-יפו, ת"ו.

בחמישה עשר יום לחודש הרחמים והסליחות, בשנת תשמ"ח, נבחרתי - בס"ד - ע"י ראשי הציבור בעיר רבתי עם תל-אביב-יפו, לכהן כרבה הראשי של העיר וראש אבות בתי הדין בה, לצד עמיתי הגרח"ד הלוי שליט"א, כס הרבנות בעיר המעטירה נתייתם שנתיים קודם לכן - בד' אלול תשמ"ו - ביום המר והנמהר כאשר מו"ח הגאון הרב יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל נקרא לישיבה של מעלה. כשלשה חודשים לאחר בחירתי, קבלתי את כתב הרבנות במעמד מרנן הרבנים הראשיים לישראל, ראש ממשלת ישראל, גדולי תורה, יקירי קרתא וראשי עם קודש. נוכח אלפי הבאים למעמד שהתקיים בשבוע פרשת "תולדות", נשאתי דרשה מתובלת בדברי תורה ובשלמי תודה, שעיקרה נסב סביב תפילת שליח הציבור בראש השנה: "יוצרי, הבינני מורשה להנחיל". במסגרת הדברים הצגתי שאלה הקשורה לפרשת אותו שבוע, כדלהלן :

"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ורבקה אוהבת את יעקב" - רש"י הקדוש, במאמציו לפרש פסוק זה, מסתייע בדרשת חז"ל במדרש תנחומא כי עשו הצליח לצוד ולרמות בפיו את יצחק אביו בהעמידו פני צדיק בשאלות בנוסח כיצד מעשרים את המלח ואת התבן. כתוצאה מהעמדת פנים של מי שפיו ולבו לא היו שוים, הצליח להביא את אביו לידי רצון להבטיח לו מטל השמים ומשמני הארץ. ונשאלת השאלה: נניח שיצחק האמין כי עשו מדקדק במצוות וראוי הוא לברכה, אך מדוע העדיף האב את עשו בשל כך, והרי יעקב בודאי שומר מצוות היה וראוי לברכה לא פחות? וכי העובדה ש"יעקב איש תם יושב אהלים", מי שיקדיש ארבע עשרה שנות חיים לשקוד על התורה באהלי שם ועבר,
(עמוד יב)
נתעלמה מידיעת יצחק אביו? אם אליבא דרש"י, אהבת יצחק לעשו נובעת מהציד בפיו של עשו, צריך היה יצחק אבינו לאהוב את שניהם - עשו בשל העמדת פני צדיק ויעקב בשל היותו צדיק באמת, ולמה, איפוא, העדיף יצחק את עשו? אתמהה.

בנסיון ליישב קושי זה, נשימה פעמינו אל מחלוקת עתיקת יומין שגדולי עולם נטלו בה חלק, והשלכותיה מרחיקות לכת בתחום המרכזי ביותר בחיינו: החינוך. שנינו במסכת ברכות (לה,ב), ת"ר "ואספת דגנך" - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר, "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? ת"ל "ואספת דגנך" - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי ר' ישמעאל, ר' שמעון בן יוחאי אומר: אפשר, אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח - תורה מה תהא עליה? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מלאכתן נעשית ע"י אחרים", וכו'. הרי שתי שיטות לפנינו, ר' ישמעאל דוגל בשיטת "תורה עם דרך ארץ", ואילו רשב"י דבק בארבע אמות של הלכה בלבד. בשיטת ר' ישמעאל הולך גם רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא, האומר במסכת אבות (פ"ב מ"ב), יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון, וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטילה וגוררת עוון. בנוסח חד-משמעי והחלטי ביותר, מתבטאים התנאים בסיום מסכת קידושין בהיותם חלוקים לשתי השקפות עולם מנוגדות אלה, וכה שנינו שם (קידושין פב,א), ר' מאיר אומר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה. לעומתו ר' נהוראי אומר, מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. חדות הביטויים כאן אינה מותירה מקום לספק כי שתי דרכים מנוגדות לפנינו. לכך יש להוסיף גם דברי ת"ק ור' יהודה במסכת זו (כט,א), האב חייב בבנו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות וי"א אף להשיטו במים, ר' יהודה אומר, כל שאינו מלמד את בנו אומנות - מלמדו ליסטות, עיי"ש.

הרי לפנינו מחלוקת חובקת זרועות עולם, תורה עם דרך ארץ - כשיטת ר' ישמעאל, ר"ג בנו של ר"י הנשיא, ר' מאיר ור' יהודה, לעומת תורה בלבד - כשיטת רשב"י ור' נהוראי. מדברי הגמ' במסכת עירובין (יג,ב) משמע, כי במקום שחולקים תנאים כב"ש וב"ה, בת-קול קובעת "אלו ואלו דברי אלקים חיים", הכיצד? היתכן לקבוע כי שתי עמדות הסותרות זו את זו שתיהן מפי אלקים חיים יצאו? האפשרית אמת דו-משמעית? על כך משיב רש"י במסכת כתובות (נז,א, בד"ה "הא קמ"ל"): "...אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר, כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא, אין כאן שקר, כל חד וחד סברא דידיה קאמר, מר יהיב טעמא להיתרא ומר יהיב טעמא לאיסורא, מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא, ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלקים חיים הם, זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא, שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט", עכ"ל. דבר יסודי ועקרוני למדנו מרש"י. בכל צד של מחלוקת אמוראים - ותנאים על אחת כמה וכמה - יש אמת אלקית, וצריך לדעת ולהסיק באדני הסברא הישרה מתי שייך טעמו של כל אחד ואחד.

לפי זה, אפשר לענ"ד ליישב - בדרך הדרוש - את עמדתו של יצחק אבינו ביחס ההעדפה לעשו, בעוד רבקה אוהבת את יעקב דוקא. ידועים דברי הרמב"ם בהל' דעות (פ"ו ה"א): "דרך ברייתו של אדם, להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחביריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמוד ממעשיהם ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחושך כדי שלא ילמוד ממעשיהם". לאור קביעה זו, אפשר לייחס את התנהגותם השונה של יצחק ורבקה לבניהם לרקע השונה של כל אחד
(עמוד יג)
מהם. גם יצחק וגם רבקה מבינים כי העקרון של "תורה עם דרך ארץ" הינו תורת אמת כפי שביטאוהו התנאים הנ"ל, אך במה דברים אמורים? כאשר אין סתירה בין ה"דרך ארץ" לתורה. כאשר ה"רחוב" הוא יהודי. כאשר הסוחרים ובעלי המלאכה הינם יראי שמים ואנשי אמונים. כאשר "נשאת ונתת באמונה" משלים ומשתלב עם "קבעת עתים לתורה", והעיסוק ביישובו של עולם אינו מפריע לעסוק בדברי תורה - בודאי שזהו מצב רצוי וחיובי בהחלט. אולם כאשר ה"רחוב" פרוץ לכל רוח, תרבויות זרות ורוחות פרצים מעכירות את האוירה ופוגעות בארחות המוסר היהודי. כאשר הנער שטרם עוצבה אישיותו יעסוק במלאכה או במסחר בין אנשים ששפתם אינה נקיה, השקפת עולמם איננה תורנית וארחות חייהם נוגדות את "הישר והטוב בעיני ה'" - אזי הלינה היא באהלה של תורה בלבד, ויש הכרח לקיים את דרשת חז"ל (מס' בבא-בתרא ז,ב) "אני חומה" - זו תורה. בתקופה כזו ובחברה כזו אין לנו שיור רק התורה הזאת. ר' מאיר אומר כי ילמד אדם את בנו אומנות - כאשר תורה ודרך ארץ עולות בקנה אחד, וזהו המצב הרצוי, ר' נהוראי אומר כי לא ילמד את בנו אלא תורה כאשר קיימת סתירה בין עולם המעשה להשקפת היהדות, וזהו המצב המצוי ואלו ואלו דברי אלקים חיים (בפרט, כאשר נשים לב לדברי הגמ' בעירובין יג,ב, שר' מאיר ור' נהוראי- חד הוא! ואכמ"ל).

השתא אתי שפיר. יצחק אבינו חי כל ימיו במסגרת של תורה ומצוות, כי הוא נולד לתוך בית של אברהם ושרה. יצחק נעקד על גבי המזבח והיה עולה תמימה. כל סביבתו הקרובה היתה מורכבת מאנשים דוגמת אליעזר עבד אביו שהיה דולה ומשקה מתורת רבו. הנמצאים במחיצתו היו אלה אשר נמנו על "הנפש אשר עשו בחרן" - האנשים והנשים שגויירו בידי הוריו. כל שלש מאות ושמונה עשר האנשים שנלחמו שכם אחד עם אברהם אבינו בכדרלעמר וחבריו, נקראים בתורה "חניכיו", כי חונכו על-ידו לאמונה במנהיג הבירה, כפי שחז"ל מספרים על דרך חייהם של אברהם ושרה בקירוב לבבות אל אדון העולם. באוירה זו שאפפה את יצחק מיום הולדתו, דרך חייו של עשו - כפי שהצליח בהעמדת פני צדיק - היתה הדרך הרצויה והראויה לברכה. כי עשו נדמה כמי שמשלב תורה עם דרך ארץ. מצד אחד - איש יודע ציד איש שדה, ומאידך - מדקדק במצוות עד כדי עישור תבן ומלח. זו הדרך שראוי לילך בה, לכן ..."ויאהב יצחק את עשו", ומבטיח לו ברכה. רבקה אמנו - באה מרקע שונה לגמרי והיא הכירה את העולם כפי שיצחק לא הכירו, לכן היתה מסקנתה בדבר גידול הבנים והעדפתם שונה בתכלית. היא "שושנה בין החוחים" בהיותה בת בתואל ואחות לבן הארמי. בהכירה היטב את בני דורה, כאשר נשי עשו מקטירות לעבודה זרה והסביבה הקרובה והרחוקה מתנכרת לדרך חיים של תורה ומצוות מגיעה רבקה למסקנה כי אין מפלט מאשר בתוך אהלי תורה. אין סיכוי להשתלבות כי התהום עמוקה מדי. חייבים לבנות מסך של ברזל בין הבית לבין ה"רחוב" של אותם ימים. ולכן "רבקה אוהבת את יעקב", את דרכו כשהיה באהלי תורה של שם ועבר. היא הכירה את המציאות, פעלה לפיה בהעדפת יעקב ודרכו, וחסכה מיצחק את עגמת הנפש בהסתירה מפניו את המציאות של "ויגדלו הנערים", כפי שאכן באה לביטוי מוחשי בעיניה. ושוב - "אלו ואלו דברי אלקים חיים". יצחק לפי אמונתו ורבקה לפי השקפתה, פעלו בבחינת "מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי", כי "זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא" כדברי רש"י לעיל. כך נראה לי, עפ"י דרך הדרוש, לפרט את הפסוק בפרשת תולדות.

ומעשה אבות - סימן לבנים. דברי ימי עם עולם מוכיחים בעליל עד כמה צדקה גישתה של רבקה אמנו ועד כמה הבטיחה את הישרדותינו, לינתו של יעקב אבינו באהלה של תורה.

(עמוד יד)
מהלך הדורות מעיד כי לימוד התורה, בנוסף להיותו ערך עליון בפני עצמו, הינו ערובה לנצח ישראל. הסכר היחידי מול גלי זעף זידונים והחומה היחידה מול רוחות פרצים המנשבות ומאיימות על אורח החיים היהודי ועצם קיומו, זוהי התורה ואין בלתה. רבן יוחנן בן זכאי, בפגישתו ההיסטורית עם אספסינוס, ביטא זאת במשפט אחד: "תן לי יבנה וחכמיה"! בעת שנגזרה גזירת החורבן והגלות בעקבותיו, הבין רבן יוחנן בן זכאי כי בשעה ש"עיר הקודש והמחוזות היו לחרפה ולביזות וכל מחמדיה טבועות וגנוזות" אנו "אין לנו שיור רק התורה הזאת".

אם בדורות הקודמים כך, בדורנו - על אחת כמה וכמה. בעקידה הנוראה של יהדות אירופה בשנים ת"ש-תש"ה, עלה הכורת על שליש מבני עמנו. זה, באשר לצד הכמותי, ואילו מבחינת בנין התורה ואיכות לומדיה והמחזיקים בה, חרב רוב מניינו ורוב בניינו של עם התורה. ישיבות ארץ ישראל, כמו גם אלה בארצות הברית של אמריקה, היו קטנות בהיקפן, מרכזי התורה הגדולים ביותר, חצרות האדמו"רים, היכלי הישיבות ותנועת המוסר - כל אלה שכנו אז בקהילות הקודש של הנאהבים והנעימים בחייהם אשר במותם לא נפרדו. "והיה העולם שמם" - כדברי הגמרא ביבמות (סב,ב) המתארת את האסון שפקד את תלמידי ר' עקיבא. עם העקידה ובעקבותיה, עדים היינו למכשלה קשה של שרידי חרב אשר פסה אמונה מליבם ופנו עורף למורשת אבותינו. כמו נח בשעתו שהעולם חרב עליו ולא נותר מאום אחרי המבול, ואולי זה גרם ל"וישת מן היין וישכר", בבחינת "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, ישתה וישכח רישו ועניו לא יזכור עוד", כך רבים מבני עמנו חיפשו דרך להשכיח את יגונם, כי בניגוד לנח הם לא זכו לצאת מגיא ההריגה מוקפים בבני משפחותיהם. בודדים וגלמודים היו עת גילו כי אבד ביתם, חרב עולמם, ואז נטה ליבם אחרי עצת אשת איוב, ולא עמד בהם החוסן הנפשי של איוב להכריז: "ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך". אחרי הטבח הנורא ארבה לפתח עמנו סכנת הטמיעה והפניית עורף לכל הקדוש והיקר. נר ישראל לא כבה, אך הגחלת הלוחשת היתה בסכנה של "כיוון דמעמיא - עמיא ואזלא", הדור היה זקוק לכח אדיר שיצילנו מכליה רוחנית, יפיח בו רוח חיים כבעצמות היבשות, ויבעיר את הגחלת העמומה לכדי שלהבת שתהא עולה מאליה. עמוד התורה היה לעמוד האש ההולך ומאיר לפני מחנה בני ישראל. מחד - בארץ ישראל קמה מדינה יהודית אשר פתחה שעריה לאודים מוצלים מאש. ויחד עם שארית הפליטה מאירופה נקבצו ובאו לה המוני בית ישראל מארצות אסיה אפריקה ואף אמריקה. יחד עם הקוממיות המדינית והבטחונית, בחסדי ה' אשר גבר עלינו ובמסירות נפש עילאית של אחינו הקדושים שחירפו נפשם על מרומי שדה בהגנת העם והארץ, זכינו לפריחה מחודשת של עולם התורה, שלא ידענו כמותה מימות חזקיהו מלך יהודה. במדינת ישראל של ימינו, אין ישוב יהודי שלא בוקע בו קולה של תורה, החל בגיל הרך, דרך ישיבות קטנות וגדולות לסוגיהן ועד לבתי מדרש גבוהים לתורה והוראה "כוללים", כוללי "בעלי בתים" בערי ישראל ושעורי תורה קבועים בכל בתי הכנסת ברחבי הארץ - כל אלה קמו לנגד עינינו כחיל גדול מאד מאד ומבטיחים את נצח ישראל לדורי דורות.

מודה אני לפני מי שאמר והיה העולם ששם חלקי מיושבי בית המדרש וזיכני להימנות על החיל הגדול הזה של לומדי התורה, הן בשבתי על ספסל הישיבה כתלמיד לפני רבותיו, והן בשבתי על כסא הרבנות כמרביץ תורה ומורה הוראה. נולדתי בפולין בעיר פיוטרקוב טריב, אשר נודעה בעולם היהודי הן ברבניה אשר שמם נודע לתהילת נצח, והן בבתי הדפוס היהודיים הרבים בה אשר הוציאו לאור ספרות יהודית בסיסית ותורנית מעמיקה שהנציחו שם העיר ברחבי העולם היהודי. רבה האחרון של העיר היה אבא זצוק"ל - הגה"ק הרב משה חיים לאו הי"ד -
(עמוד טו)
שעלה על כס רבנותה לאחר שבן דודו הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל עבר מפיוטרקוב לכהן כרבה של לובלין, שם הקים את ישיבתו, יח"ל - ישיבת חכמי לובלין, שגם אבא היה חבר נשיאותה ומהעומדים בראש "השלטון הרוחני" שלה, יחד עם גדולי התורה והחסידות שבאותם הימים. לפני פיוטרקוב, שימש אבא ברבנות שאץ בבוקובינה וברבנות פרשוב - עפריעס בסלובקיה, שם גם הקים ישיבה לתפארת "תורת חיים" שמה. לאחר שהקדיש רוב שנות חייו - בתורה שבכתב ובתושב"ע - לנושא קידוש השם בהלכה ובאגדה כפי שרחשי לבו הדריכוהו, קיים מצוה זו הלכה למעשה ויחד עם יותר משתי רבבות מבני קהילתו - ובתוכם: אחי שמואל יצחק הי"ד בן הי"ג, כאשר ספר תורה בחיקו, כר' חנינא בן תרדיון בשעתו, עלה בסערה השמימה בכבשנה של טרבלינקה. ניצולים מאותו מחנה יודעים לספר בהשתאות על שעותיו האחרונות, ובעיקר - נאומו החוצב להבות אש בפתח תאי הגז כשהוא אומר וידוי עם הציבור ומכריז "כל ימי הייתי מצטער מתי יבוא פסוק זה - "ואהבת את ה' אלוקיך... בכל נפשך" - אפילו נוטל את נשמתך - לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי - לא אקיימנו?". אמא - הרבנית הצדקת חיה הי"ד - בתו של הגאון מסקאווין, הרב שמחה פרנקל-תאומים זצ"ל ונכדת הרה"צ ר' נפתלי הלברשטאם מקשאנוב, נינת בעל ה"דברי חיים" מצאנז והגאון בעל "ברוך טעם" זיע"א, שהתה עמנו בגיטו בפיוטרקוב שם גם הקימה מטבח לנצרכים "בית לחם" שמו, עד שהופרדנו ממנה בזרוע בהיותי כבן שש שנים, היא קידשה שם שמים בחייה ובמותה במחנה רבנסבריק. בן חמש שנים ומחצה הייתי כאשר הוסרה העטרה ואבא זצוק"ל נלקח מאתנו. טרם הסתלקותו קרא לאחי הגדול ממני, נפתלי הי"ו וציווה עליו להגן עלי, להצילני ולדאוג כי אמשיך את שושלת הרבנות של משפחתנו, אשר לא נותקה זה שלשים וששה דורות.

"נדרי לה' אשלם נגדה נא לכל עמו". הראשון שראוי לאסירות תודתי הינו אחי נפתלי הי"ו, אשר מילא אחר דבריו הקדושים של אבא הי"ד במסירות נפש שלא תתואר, בתושיה שלא תיאמן, בעוז רוח שאין דוגמתו ובאהבת אין קץ. הוא עצמו נער צעיר לימים, סיכן את חייו במשך שנים - לילה ויום, שעה שעה - כדי לסוכך עלי ולהציל אותי מסכנות מוות בהן הייתי שרוי פעמים רבות. עברנו יחד בדרך חתחתים וביסורי שאול שפקדונו במחנה צ'נסטוחוב, בדרכים הנוראות ובמחנה הריכוז בוכנואלד הידוע לשימצה. לאחר נס ההצלה המופלאה שלנו ביום כח' בניסן תש"ה, מול הצעות ופיתויים שונים עמד אחי בתוקף על זכותנו לעלות לארץ ישראל, ואכן - בחסדי ה' כי לא כלו רחמיו - בחודש מנחם אב תש"ה זכינו להגיע לחוף ארצנו הקדושה. פה גילינו לשמחתנו הרבה כי אחינו הבכור - הרב יהושע יוסף (שיקו) הי"ו - אף הוא בין הניצולים, וזכה להגיע ארצה לפנינו יחד עם הדוד כ"ק האדמו"ר בעל ה"דמשק אליעזר" זצ"ל מויז'ניץ והוא יושב בכפר עציון, מבעד לגדר התיל של מחנה עתלית, הושטנו ידים איש לאחיו, אכן "ושבו בנים לגבולם".

לאחר שבועות אחדים בעתלית ובמוסד של "המפעל למען ילדי ישראל" בכפר סבא זכיתי למצוא בית של ממש. דודי, רבה של קרית מוצקין, ומלפנים רב העיר קטוביץ - הגאון הרב מרדכי פוגלמן זצ"ל, מחבר השו"ת "בית מרדכי", אסף אותי אל ביתו, יחד עם הרבנית בלה ע"ה אחות אבי הי"ד, הקדישו עצמם לגידולי בחומר וברוח והיו לי כאב ואם. את הבסיס לעולם הרבנות בשימת דגש מיוחד על שדה החינוך והפצת תורה, קבלתי בבית זה. תודת נצח שמורה בלבי לזכר חמש השנים שבהן העניקו לי בית חם ואוהב ונתנו לי את הכלים לפלס דרכי בחיים. יהי זכרם ברוך.

(עמוד טז)
בקיץ תש"י סיימתי לימודי בביה"ס היסודי בקרית שמואל בשבוע בו נכנסתי למצוות והחילותי לתור אחר מקום תורה. אחי נפתלי הי"ו הציע לדודי הרב זצ"ל כי אעלה ירושלימה ללמוד בישיבת "קול תורה" כי שם משמש כר"מ הרה"ג יוסף יהודה ריינר שליט"א שהיה תלמידו הקרוב של אבי זצוק"ל בעיר פרשוב, והוא ישים עינו עלי לבל ארגיש יתמות ובדידות. באלול תש"י נבחנתי על ידי ראש הישיבה הגאון הרב ברוך קונשטט זצ"ל, ונתקבלתי לישיבה בה הוחל אז בלימוד מסכת חולין, כאשר את שלושת הפרקים הראשונים כבר הספקתי ללמוד בבית דודי זצ"ל, במסגרת שיעור קבוע שלימד בביתו. ב"קול תורה" קיבלנו, חברי ואני, את היסודות לגשת לסוגיא תלמודית, את הרצון לפענח סוגיא קשה במאזני הסברא הישרה, ההתרחקות מפלפול לשמו והמגמה של אסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, כל אלה קבלנו מרבותינו בישיבת "קול תורה", ובהם הגאון הרב יונה מרצבך זצ"ל, הגאון הרב חיים יוסף יעקובוביץ זצ"ל ויבל"א הגרי"י ריינר שליט"א, הג"ר אלחנן קונשטט שליט"א, והארי שבחבורה מרן הגאון האדיר ר' שלמה זלמן אויערבך שליט"א אשר מאז ומקדם משתדל אני לקיים כלפיו את הוראת התנא: "עשה לך רב". בצד יסודות הלימוד והקניית דרכי השיוט בים התלמוד, העמיקה הישיבה את עיצוב האישיות של תלמידיה בטיפוח מידותיהם והשקפת עולמם. בראש הצוות החינוכי המפואר הזה עמד ה"משגיח" גאון המוסר והמחשבה הרב הגאון גדליה אייזמן שליט"א, שהיה האב הרוחני שלנו ושיחות המוסר המעמיקות שלו ברעיונותיהם המקוריים הקנו לנו חומר למחשבה לכל ימי חיינו.

לאחר שלש השנים הראשונות בישיבת "קול תורה", זכיתי להסתופף באהלה של תורה בישיבת "כנסת חזקיהו" בזכרון יעקב. במהלך שנת תשי"ד, למדנו מסכת בבא מציעא ומסכת בבא קמא משני ראשי ישיבה מופלאים שהקנו לנו שיטות לימוד ייחודיות. מייסד הישיבה וראשה, הגאון ר' נח שימנוביץ זצ"ל, הורה לנו שיטת רבו המובהק הגאון ר' ברוך בר לייבוביץ זצ"ל מקמניץ וראש הישיבה הגאון ר' אליהו מישקובסקי זצ"ל שהגיע יום יום מרבנותו בכפר חסידים להורות שיעור יומי בזכרון יעקב בישיבה שנשאה שם אביו זצ"ל - לימד אותנו בשיטת רבו המובהק הגאון ר' שמעון שקאפ זצ"ל מגרודנה. באותה שנה בלתי נשכחת, הושפענו עמוקות מאישיותו, תורתו והשקפת עולמו של זקן חכמי המוסר הצדיק רבי אליהו לאפיאן זצ"ל, שריד לדור דיעה אשר הבעיר בלב תלמידיו אש יוקדת לאהבת ה' אהבת תורה ואהבת ישראל ברוח ר' ישראל סלנטר ור' שמחה זיסל זיו מקלם זיע"א. בשנת תשט"ו חזרתי ירושלימה למשך שנתיים נוספות בישיבת "קול תורה" לשנה אחת בשיעורו של הגרש"ז אויערבך שליט"א, ועוד שנה ב"קיבוץ של הישיבה", ניזונים משיעורי העיון של ראש הישיבה שליט"א וסופגים את השיחות של המשגיח שליט"א.

מקרב אישי התורה וענקי הרוח אשר השפיעו עלי בימי חרפי עת למדתי בישיבת "קול תורה", אזכיר שתי דמויות שרישומן לא ימוש מלבי לעולם, האחד - כ"ק האדמו"ר בעל ה"בית ישראל" מגור זי"ע. זכיתי לחיבה יתירה מצידו, והתלונה היחידה מפיו התייחסה לעובדא שאינני מבקר לעתים תכופות יותר. נושא החורבן של יהדות פולין וגורל שארית הפליטה, העסיק את הרבי זצ"ל ללא הרף, מילותיו החצובות בסלע ומבטו החודר מלווים דרכי תדיר. השני - הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל, רבה הראשי של ארץ ישראל ומדינת ישראל. שנים אחדות הייתי אחראי ל"מנין" שישיבת קול תורה דאגה לקיים בכל יום ויום בביתו ששכן מול בנין הישיבה דאז. גאונותו וצדקתו, גדולתו וענוותנותו, הנהגתו ומידותיו התרומיות הטביעו בי חותם בל יימחה. השיעור הקבוע שהתקיים בביתו בכל יום ששי ובו עוסקים גדולי ירושלים בתלמוד ירושלמי, כמו עצם העובדה שהאיש המופלא הזה זכה להכרת גדולי התורה
(עמוד יז)
מכל חוגי הציבור בהיותו גם נשיא ועד הישיבות, היוו מופת ודוגמא לצורב צעיר הניצב בפתח אהלה של תורה.

בחודש אלול תשט"ז נבחנתי ע"י הגאון ר' דוד פוברסקי שליט"א ונתקבלתי לישיבת פוניבז' בבני ברק, שם פגשתי אחדים מבכירי "קול תורה", אשר המשיכו לימודיהם בפוניבז'. אין ספק בלבי כי הגיבוש וההשלמה לדרך חיים של בן תורה - על כל המשמעות במושג זה - ניתן היה לרכוש בהיכל תורה נהדר זה. ראשי ישיבות אדירי תורה כהגאון ר' שמואל רוזובסקי זצ"ל, ויבל"א הגאון הרב אליעזר מנחם מן שך שליט"א והגאון ר' יהושע דוד פוברסקי שליט"א. לידם, הדור השני בהוראה בדמות הרמי"ם הגאונים: ר' גרשון אדלשטיין שליט"א, ר' שלמה ברמן שליט"א, ור' ברוך בר פוברסקי שליט"א - כל אלה היקנו נתיבות לרכישת אוצר התורה, דרכי לימוד והעמקה בסוגיות הש"ס, ניתוח ענין בבקיאות מפליאה ובחריפות רבה. לצד ראשי הישיבה, פעלה מערכת חינוכית מיוחדת במינה - מושפעת מדרכי החשיבה בתחום המוסר וההשקפה של הגאון הרב אליהו אליעזר דסלר זצ"ל - מונהגת ע"י ה"משגיח" הגה"צ ר' יחזקאל לווינשטיין זצ"ל, שנעזר בשני אישים דגולים כהרה"צ ר' חיים פרידלנדר זצ"ל והרה"צ ר' בן ציון במברגר זצ"ל. מעל כל אישי הרוח וענקי תורה אלה, עמדה אישיותו הגאונית והמופלאה של הרב מפוניבז', נשיא הישיבה, ראשה ומייסדה, הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל. בחזונו הכביר, במוחו החריף, בליבו השופע אהבת ישראל, בגדלותו בכל בחינה אפשרית ובהנהגתו רבת התושיה היה אב רוחני ומאיר נתיב לאלפי תלמידיו ולרבבות המוני בית ישראל. כאשר זכינו, והוא השתחרר מעול החזקת הישיבה במסעותיו הרבים בחו"ל, היתה לי הזכות לסעוד על שולחן השבת שלו בדירה הצנועה שבבנין הישיבה, ואם אמרו חז"ל כי גם שיחת חולין של תלמיד חכם צריכה לימוד - בודאי שהתכוונו לאישיות נדירה מסוגו של הרב מפוניבז' זצ"ל.

אין צל של ספק כי שנות הלימוד בישיבות היו השנים היפות ביותר בחיי. היתה לי זכות גדולה לחסות בצל קורתם של גדולי התורה והמוסר אשר את שמם וזכרם הנני נושא עמי בדחילו ורחימו, להתאבק בעפר רגליהם ולשתות בצמא את דבריהם. יחד עם "עשה לך רב" קיימתי "וקנה לך חבר" בדיבוק חברים שקניתי לי במהלך השנים הנהדרות ההן. עולם הישיבות התקיים בתנאי דחק ודלות שקשה לתאר במלים ועובדא זו חיזקה את ההישגים הרוחניים לאין שיעור. כל אלה ניתנו לי במתנה מהגומל חסדים טובים שהינו זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה.

בשנת תש"ך נשאתי לאשה את עזרתי בחיים חיה יוטא תחי', בת מו"ח הגאון והצדיק כמוהר"ר יצחק ידידיה פרנקל זצ"ל, שהיה רב שכונות דרום ת"א ולימים - הרב הראשי וראב"ד ת"א-יפו, ותבל"א מו"ח הרבנית חנה לאה שתחי' לאי"ט. כאן זכיתי לבית של ממש. בית חמי זצ"ל היה ספוג כולו באהבה גדולה לכל אות בתורת ה', לכל אדם בישראל ולכל רגב בארץ ישראל. אצל חמי זצ"ל התוודעתי באורח ממשי למלאכת הרבנות בכל ארבעת חלקי ה"שלחן ערוך". בביתו עשיתי "שימוש תלמידי חכמים" בהלכה למעשה בכל בעיות איסור והיתר, שבת ועירובין, מקוואות וטהרת המשפחה, אבן העזר וחושן משפט. ועם כל אלה - הרב פרנקל זצ"ל בחכמת החיים הנפלאה שלו, בארחותיו הנדירות, ביחסו המופלא עם הבריות והיותו מעורב בדעת עם כולם - היה הדוגמא המובהקת ביותר ל"שולחן ערוך חמישי", שרב בישראל זקוק לו, בפרט - בדור הזה. עשרים ושבע שנים הייתי סמוך אליו, יוצק מים על ידיו ומוצא בו משען לכל צעד ומגדלור לכל צעד ושעל שעשיתי בל"ג השנים
(עמוד יח)
האחרונות. הנני אסיר תודה לזכרו הטהור, כמו גם לחמותי - כאם לי - תליט"א, שפתחו בפני את ביתם ולבם וקיבלוני כבן בשווה לגיסי - כאחים לי: הרה"ג איסר שליט"א, הגה"צ אריה לייב זצ"ל, אשר פינה חמה ומיוחדת שמורה לו בלבי, הרה"ג שמעון שליט"א, ור' יעקב הי"ו. יזכו לרוות שפע נחת מכל צאצאיהם שהינם זרע ברך ה' ודור ישרים מבורך.

ביהכנ"ס "אור תורה" בדרום תל אביב היה מקום כהונתי הראשון בעולם הרבנות. סמוך לאחר הנישואין, נעניתי לבקשת הרב הגאון אהרן פרנקל זצ"ל, סב רעיתי שתחי', ומלאתי מקומו בבית כנסת זה החל מחג הפסח תש"ך, ועד חדש אלול תשכ"ה, תאריך בו נבחרתי לשמש ברבנות בית הכנסת "תפארת צבי" בצפון העיר. בחירתי לוותה אז בברכות מארי דארעא דישראל באותם הימים: הגרא"י אונטרמן זצ"ל והראשון לציון הגר"י נסים זצ"ל. בחודש שבט תשל"א, נבחרתי ע"י המועצה הדתית לתל אביב-יפו, בראשות ידידי המכובד ר' פינחס שינמן שליט"א לתפקיד רב שכונה בצפון ת"א. ובחודש סיון תשל"ט זכיתי להיבחר כרב ראשי לעיר נתניה לצד עמיתי הרב הגאון דוד חיים שלוש שליט"א. בראשית חודש ניסן תשמ"ג נבחרתי למועצת הרבנות הראשית לישראל ובחודש אלול תשמ"ח זכיתי להיבחר בס"ד לכהונת הרב הראשי וראב"ד ת"א-יפו, בעיר הגדולה לאלקים ואדם המונה כארבעים רבבות מאחינו בני ישראל, כ"י.

אבני דרך אלה - הן בעולם הישיבות והן בעולמה של הרבנות - מהוות את התשתית עליה עומד בנינו של חיבורי זה: "יחל ישראל". מגמת פני לשלב בין שתי הממלכות הללו, הישיבה והרבנות, באה לביטוי בספר זה שהינו מכלול נושאים וסוגיות בהן נפגש ועוסק רב בישראל כשהוא דן בהם בדרך העיון ובניתוח נוסח ה"חבורה" הישיבתית. יש בספר "חבורה" בטעם ביכורים שאמרתי בישיבה בשנת תשי"ד בנושא ממון המוטל בספק, כמו גם ה"חבורות" במסכת יבמות שנאמרו בישיבה בתשי"ז בצד הרצאות בנושאים אקטואליים שנאמרו בכינוסים לתורה שבעל פה בירושלים. דרך השקלא וטריא היא דרך העיון של הישיבה, אך הסוגיות שנבחרו לספר זה, רובן ככולן עומדות בראש מעיינם של רבני ישראל. נושאים כמו חינוך, שבת, פסח, כשרות, מסים, דיני רודף, הסגת גבול, תקנות וגזירות, קידוש ה', גירות, נישואין וכיו"ב פזורים בד' חלקי שו"ע והם לחם חוקו של מורה הוראה בישראל. בהיותי חבר "הועדה העליונה לניסויים רפואיים בבני אדם" של ממשלת ישראל, חבר בועדה חד פעמית של מועצת הרבנות הראשית בנושאי השתלות איברים, ולאחרונה - חבר הועדה המיוחדת בנושאי ההריון החוץ-גופי, מצאתי לנכון להקדיש חלק נכבד מהספר לנושא הרפואה בהלכה על היבטיו השונים. אינני בא לפסוק הלכות בספר זה, ונפשי בשאלתי כי לא יבוא מאן דהוא לפסוק הלכה אך ורק עפ"י הכתוב כאן, בכל סוגיא המתעוררת הלכה למעשה יש לפנות למורה הוראה מובהק ועל פיו לנהוג כדת של תורה, המטרה של החיבור היא לעורר, להעיר, להאיר וללבן מקורות וסוגיות, ותפילתו של רבי נחוניא בן הקנה לנגד עיני תמיד.

קראתי לספר בשם "יחל ישראל", ראשית, משום ששמי כלול בו, וכפי שהורה לנו בעל הרוקח וכמובא בספה"ק מצאתי לנכון להזכיר שמי בשם חיבורי. רמזים נוספים הביאו לבחירת השם. מאז ומתמיד ניצב נכחי הפסוק "יחל ישראל אל ה' כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות". בכל דרך התלאות רבת הסבל שהיתה מנת חלקנו, התוחלת לחסד ה' עמדה לנו לבל ניפול בזרועות היאוש ולא נאמר "אבדה תקוותנו, יבשו עצמותינו, נגזרנו לנו". כמו כן, הזכרתי לעיל כי אבא זצוק"ל היה מראשי "ישיבת חכמי לובלין", שהקים בן דודו הגר"מ שפירא זצ"ל. ישיבה זו נודעה בעולם בשם יח"ל, כך ששם ספרי ינציח גם ישיבת פאר זו, שהני תרי
(עמוד יט)
צנתרי דדהבא הקדישו לה מיטב שנותיהם. יחל - עולה, ג"כ בגימטריא למנין מ"ח שהן ראשי התיבות בשמו של אבא משה חיים הי"ד, וכן, אם האותיות יו"ד ולמ"ד רומזות לשמי, הרי האות האמצעית - חי"ת - הינה רמז להנצחת אמנו הקדושה, חיה הי"ד, יהי רצון ובהמשך לרישא של הכתוב, תתקיים לעינינו ממש גם הסיפא שלו: "והרבה עמו פדות".

הנה מקום אתי להביע שלמי תודה והערכה כנה לרעיתי הרבנית, עזרתי בחיים, חי' יוטא שתחי' אשר כלפיה בודאי יאה לי לומר: שלי ושלכם - שלה הוא. אלמלא מסירותה ונאמנותה לבית ולצרכי הפרט והכלל - כפי שראתה וינקה בבית הוריה מו"ח הגרי"י פרנקל זצ"ל וחמותי תבל"א הרבנית חנה לאה שתחי' - לא הייתי זוכה להגיע עד הלום. ישלם הקב"ה פעלה ומשכרתה תהא שלימה לאורך ימים ושנים טובות. מאחר ועיקר עמלנו אלו הבנים, הריני מברך אותה מעומקא דליבא כי נזכה להוסיף ולראות נחת מצאצאינו היקרים, בהם זכינו בסייעתא דשמיא, בני בכורי הרב משה חיים שליט"א - חבר הרבנות הראשית בנתניה, ורעיתו צפורה תחי' לבית סגל וילדיהם נ"י, בתי מרים תחי' ובעלה הרב אליעזר סורוצקין שליט"א, רב שכונות "רמת אפרים" ו"סלע" בנתניה, וילדיהם נ"י, בתי תהלה נחמה תחי' ובעלה הרב בנימין מינץ-קאהן שליט"א - ראש ישיבת "חיי משה" בירושלים, וילדיהם נ"י, בני הרב דוד ברוך שליט"א, רעיתו צפורה תחי' לבית רלב"ג וילדיהם נ"י, בתי רחל תחי' ובעלה הרב יחזקאל שינפלד שליט"א וילדיהם נ"י, בתי שירה תחי', בני צבי יהודה נ"י ובתי רבקה בלה תחי'. יוסיפו כולם ללכת מחיל אל חיל בדרכה של תורה, יעלו במעלות המידות והמעשים הטובים וימצאו חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם.

תודתי מקרב הלב נתונה לידידי, רודפי הצדקה והחסד, אשר איפשרו, בתרומותיהם האדיבות, להוציא לאור את סיפרי. הלא הם רבי משה הלוי בורנשטיין, חתנו ובתו עו"ד משה ובלהה פודהורצר לע"נ אם המשפחה הגב' טובה בורנשטיין ע"ה. וכמו-כן רבי יוסף וולף מסאן-פאולו ברזיל, ידיד בית סבי הגאון ר' שמחה פרנקל-תאומים זצ"ל אב"ד סקאווין-קראקא, אשר תרם את הנייר עליו מודפס הספר, באמצעות חתנו ובתו אברהם ונעמי פודהורצר שבביתם מקיים אני אכסניה קבועה של תורה זה כשמונה שנים.

אפריון נמטייה לראש בני המחונן הרב דוד ברוך שליט"א, אשר טרח ועמל בתבונה ובכשרון לערוך ספר זה, ובלעדיו לא היה הספר רואה אור עולם. על אף היותו שקוע ראשו ורובו באהלה של תורה, עשה לילות כימים כדי שספרי זה יצא לאור כדבר דבור על אפניו ועיניכם הרואות פרי שקידתו וחריצותו. יתברך ממעון הברכות בכל מילי דמיטב ויזכה לנהל עדה על מבועי התורה והיראה כחוליה נוספת בשושלתא דדהבא של אבותינו זיע"א.

לא אכלה דברי בטרם אשא כפי אל יושב מרומים כי יוסיף להראותינו חסדיו שבכל יום עמנו, יחוס על שארית פליטת עמו בית ישראל ויוליכנו מהרה קוממיות לארצנו, ירים קרן ישראל בעולם וירומם קרן התורה בישראל, ישכין שלום בישראל ויתן שלום על ישראל, ישלח לנו משיחו גואל צדק ויחיש ישע ופדות לעמו, במהרה בימינו אמן.

ישראל מאיר בלאאמו"ר משה חיים הי"ד לאו
רב ראשי וראש אבות בתי הדין לתל-אביב - יפו
חודש הרחמים והסליחות,
תשנ"ב.