תקציר המבוא:

אודות המחבר

החיבור נכתב לזכר הרב שאול וינגורט ממונטרה, תלמידו של המחבר שעסק גם בהצלתו ונפטר בתאונה בגיל צעיר. המחבר מתאר את תלמידו ואת יחסי הרב – תלמיד שהיו ביניהם בבית המדרש לרבנים בברלין.
המחבר מתאר את קורותיו בתקופת השואה, כאשר גורש לפולין ונאסר בגטו ורשה. במבוא מובאים תיאורים על החיים בגטו ועל הפעילות הרוחנית שם, ולאחר מכן על חייו במחנה הסגר של שבויים רוסיים במבצר וילצבורג שבבווריה. המחבר מתאר את מעברו למונטרה שבשוויץ על פי הזמנת תלמידו – הרב וינגורט בתקופה שלאחר השחרור, ואת עבודתם המשותפת בעזרה לניצולים ובהרבצת תורה. לבסוף הוא מקונן על מות תלמידו ועל החיסרון שהוא הותיר אחריו.

המבוא:

(עמוד ה)
לזכרו
א. להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא

הצור תמים פעלו, הטיל עלי משימה מרה מאד: לעשות זכר לחכם צעיר, לאילן יפה ונהדר שנגדע בעצם פריחתו, נגדע באופן טרגי נורא ומחריד. והצעיר הזה היה קרוב לי מאד. אהבת אב לבנו היחיד אהבתיו, הוא היה תלמידי לשעבר, שנים רבות הקשיב לשיעורי בבית מדרשנו, בית מדרשו הגדול מיסודו של הגר"ע הילדסהיימר זצ"ל בברלין. והאברך הזה היה בשעתו מבחירי תלמידיו של ביהמ"ד הגדול הזה, משוש לחבריו וגאוה לרבותיו. אולם תלמיד צעיר זה גדל מאד, גדל בתורה ובחכמה ובכל המעלות והחמדות. גדי נעשה תיש! וככל שגדל יותר -כח גידולו עלה בו יותר ויותר- כבר התחיל שולח פארותיו עלי חוץ, התחיל מפיץ תורתו ברבים, בשיעורים לתלמידיו בישיבת מונתרה, בשיעורי הלכה לאגודת הנוער הלומד אשר בשוויצריה, בהרצאות לסטודנטים אשר באוניברסטאות שבלוזנה וז'נבה, בדרשות עידוד ונוחם לפליטי חרב ההשמדה אשר במחנות מסביב למונתרה. יהודי שוויצריה צהלו לקראת הכוכב החדש שהזהיר במלוא יפיו בשמי ארצם הקטנה, ראו והשתוממו לאור הגדול שפיזר לכל צד ועבר וקוו ממנו גדולות ונצורות. אבל אהא, רק שנים מועטות זרח כוכב מאיר זה. זרח ויאסף לפתע את נגהו.

במד"ר קוהלת מספרים חז"ל: כד דמך ר"ח בר אחתיה דבר קפרא, אמרין לר' יוחנן עול ואפטר עלוי, אמר לון, יעול רי"ל דהוא תלמידיה והוא ידע חייליה.

זוהי בוודאי טרגדיה עמוקה מני ים אם נגזר על אב שכול שיהא צריך לטפל בקבורת בנו, להלבישו תכריכים, להטמינו בארון, לכסותו בעפר, ללכת ולשוב לבית ריק ושומם.

ומה רב היגון אם הופקד על הרב שיעמוד על ארונו של הצעיר שבתלמידיו וישא עליו בכי ונהי. זו אחת מגזרותיו הקשות ביותר של הגורל. אבל גורל אדם חתוך בשמים ואין ביד אדם לשנותו. בע"כ עליו להצדיק את הדין שנגזר במרום. ובכן אחל בזה לספר לדור יבוא מזכרונותי על אישיות מופלאה ונהדרת של הרב ר' שאול ווינגורט ז"ל. אנסה לספר ממה ששמור בזכרוני על חכם צעיר ומופלא
(עמוד ו)
זה שהלך בדבר ימיו מאתנו. אולי יוכלו אלה שלא זכו לראותו ולהכירו פנים לקבל רושם ולוא במקצת על גדלה ורוממותה של אישיות יחידה במינה שזרחה זמן קצר באופק חיינו, ואולי יוכלו לשער בקירוב מה הי' יכול חכם יינוקא זה לתת לנו אילו הי' זוכה לאריכות ימים.

ב. תולדותיו

הרב ר' שאול וינגורט ז"ל נולד בשנת תרע"ד (או תרע"ג) בעיר ביליץ אשר בשלזיה המערבית, עיר מפורסמה בבתי חרושת לעשית האטון שרובם היו בידי יהודים חסידים ואנשי תורה מבני משפחתו המפוארה. אביו המופלג בתורה ויר"ש, חסיד קוצקאי ותיק, ר' אברהם וינגורט ז"ל (הי"ד) היה נצר ממשפחת הרבי הגדול הגאוה"ק רמ"מ מקוצק זצוק"ל וממשפחת פריוועס המפוארה. הי' סוחר ותעשין ובעל כשרונות מופלאים. אמו הצנועה והמשכלת מרת מאטיל ע"ה (הי"ד) היתה בתו של הרה"ג ר' אברהם אבא הכהן רפפורט ז"ל, תעשין גדול ומפורסם, בעל בתי מסחר רבים בכל ערי פולין. גדול בתורה ובי"ש מכובד מאד אצל חסידי פולין, אדוק והדוק באדמורי"ם של שושלת גור וקשור עמהם בקשורי חיתון ויחסי משפחה.

ר אברהם אבא (או כפי שהי' נקרא בפי כל אנשי פולין: ר' אבא'לה) זה הי' נין ונכד לרבנו הגדול הש"ך ז"ל, בן אחרי בן. שלשלת יחוסו כתובה בהקדמה לספר שפתי כהנים אשר חיבר בנו הרב הגאון ר' שבתי רפופורט ז"ל (הי"ד) אבד"ק פונטשוב.

מאבותיו אלה ירש ר' שאול שלנו את כשרונותיו המופלאים וסגולות נפשו הנהדרות. עוד בשחר ילדותו הוכר לילד-פלאים: נצטברו בו כל הכשרונות השכליים : כח זכרון מפליא, תפיסה מהירה כבזק, הגיון ישר ועמוק, מוח חריף, וכבר בילדותו הצטיין בשקידה יוצאת מגדר הרגיל. מעולם לא מצאוהו יושב בטל. תמיד ראוהו וספרו בידו. אביו זקנו ורבותיו וקרוביו שראו כי לגדולות נוצר רצו לשלחו לישיבת לובלין מיסודו של הגר"מ שפירא זצ"ל. במקרה נזדמן לביליץ הגרמ"ש ז"ל ראש ישיבת חכמי לובלין ותהה על קנקנו והכריז עליו כעל עילוי נפלא ורצה לקחתו עמו ללובלין כדי שיקדיש כל ימיו ללימודי תוה"ק ויעשה לגאון גדול בישראל. ואולם אמו שהיתה אשה חסודה ומשכלת אבל מחונכת ברוח חרדי אשכנז העמידה על דעתה בכל תוקף שבנה זה שהי' יקר לה כבבת עינה יחונך עפ"י שיטת החנוך "תורה עם דרך ארץ" עפ"י הסיסמא של גאוני אשכנז, הגה"צ ר"ע הילדסהיימר ורש"ר הירש זצ"ל, שכרה בשבילו מורים של גימנסיא שבעיר והוא גמר חוק לימודיו זה בהצלחה מרובה. באותו זמן למד גפ"ת מפי מורה מובהק. בכח זכרונו ותפיסתו הנפלאים רכש לו ידיעות רבות בגפ"ת במשך זמן קצר באופן יחסי.

(עמוד ז)
במקרה נפגשה אמו ע"ה עמי באותו הפרק והציעה לפני את בקשתה שאכניסנו לבהמ"ד לרבנים שבברלין. בתחילה סירבתי להיענות לבקשתה זו. אמרתי לה כי שיטת החינוך של חרדי אשכנז אינה מתאימה לילידי פולין שנתגדלו וחונכו באווירה חסידית. הסברתי לה כי באווירה התרבותית של אשכנז יש באמת משום סכנה ליהדותו של נער פולני. על טענתה של האם: וכי ר' עזריאל הילדסהיימר ורש"ר הירש ותלמידיהם אינם צדיקים גמורים? - עניתי לה: לא כבני אשכנז בני פולין. בני אשכנז התרגלו כבר לאויר הקר, קיבתם הסכינה והיא נוחה לעכל לימודים שונים. אבל אלה שנתגדלו באוירה של חסידות פולנית, שכולה יהדות חמה ולוהטת צפויים לסכנה חמורה אם יעברו לאויר הקריר של יהדות גרמניא שאין בה כדי חימום לאחרים בעלי מזג שונה. אבל סירובי לא הועיל; היא בכתה והתחננה לפני בדבריה: גם אני רוצה כמו אבא שיחי' שבני מחמדי יהי' מופלג בתורה וביר"ש, אבל רוצה אני שיהי' מושלם גם בחכמה ובמדע. תורה וחכמה, מדע ויר"ש הן משאות נפשי שאני רוצה להגשימן בבני. ואין לך רשות לקפח בקשת אם עברית שכונתה רצויה ומופנית לאושר בנה. - ובעלך מה אומר? שאלתי אותה ובשאלה זו חשבתי להחלץ מעוצם הפצרותיה. אבל היא ענתה בשמחה: "אביא לך מכתב כתוב וחתום בידי בעלי שהוא מסכים בכל עמדי וסופו של אבי שי' - הוסיפה בעליצות - להסכים בדיעבד לאחר שיראה כי בני עולה בתורה ומתנהג עפ"י מנהגי אבותיו, סוכ"ס - הוסיפה עוד - אין החסידים שונאים את המדע וקנין השלמות, אלא הם מפחדים הימנה. אבל אני אראה לאבא כי פחדו הי' פחד שוא וסופו שישמח בשאול שלי ויאהבנו בלו"נ. אדאג לכך שבני לא יגרום צער ח"ו לאבא שיחי' ולא יבייש את משפחתי שבניה הם כולם צדיקים ויראי שמים". דברי האם נגעו ללבי ולא יכולתי עוד לדחותה.

בחרף הסמוך בא הנער לברלין. כשבא אלינו הי' עוד ילד למחצה. והי' מי מבחורי בית מדרשנו שחמד לו לצון : "היכן היא האמא של הילד?" הסכמנו בינינו חברי הרבנים ואני להחמיר עליו בבחינת הכניסה אבל הוא עמד בבחינות בהצלחה רבה. בגלל גילו הרך הכנסנוהו למחלקה התחתונה, אולם כעבור זמן קצר בא הרב המורה של מחלקתו והודיע כי ראוי הוא שיעלוהו למדרגה העליונה וכי אינו בדין שיקפחו זכותו אך ורק בשביל שהוא צעיר בשנים. וכך נכנס למחלקה ששם השמעתי את שיעורי בגפ"ת ובלימודי הפוסקים. בכניסתו אלינו השתוממתי למהירות שכלו וכח תפיסתו הגדול. ראיתי אותו פותח גמרא או ספר עיוני אחר, מעיף בהם עין והוא יודע כבר הכל. בסקירה אחת סקר מערכה גדולה בשאגת ארי' או תשובה ארוכה בנו"ב וכבר ידע להגיד מה שכתוב שם. וכגודל כחו בראית עין כן גדל כוחו בשמיעת אוזן. ברמז קטן הבין מה שרוצים להגיד לו. בשעת הגדת שעורי אירע כמה פעמים שהקשה לי על דברים שלא אמרתים עוד, אלא הייתי צריך לאמרם עפ"י הבנתו המהירה והחדה. שיעורי לפני שומעי לקחי הפך לפרקים לדו שיח, לויכוח עז ונמרץ ביני ובינו, הוא רשם מה ששמע ממני בפנקס קטן שהי' שמור בכיסו ומעולם לא החסיר אף שיעור אחד בבית מדרשנו, וכך נהג גם ביחס לשאר רבותיו, רבני בית מדרשנו, שהרצו כל אחד במקצועו המיוחד.

בכל השנים הרבות ששהה בבית מדרשנו התנהג בכניעה רבה לרבותיו ובאהבת נפש לחבריו. אף פעם אחת לא גרם צער למישהו, והכל אהבוהו. מתוך אהבה אליו נכנעו לו חבריו שהיו גדולים ממנו הרבה שנים ולמדו מפיו תורה ולימודים אחרים. לא התבישו לבקש ממנו, שיכין אותם לבחינות הרגילות בסוף הזמן או לבחינות הסופיות שבגמר שנות הלימודים. והוא לא דחה פני מבקש. ועם שזמנו היה יקר לו מכל יקר, לא חשך אותו לגבי חבריו-תלמידיו. אבל בכלל קימץ מאד בזמנו, שהרי מלבד לימודיו בקודש עסק בלימודי חול באוניברסיטה. גם שם הי' מגדולי השקדנים. מוריו הפרופסורים היללו מאוד את כשרונותיו הנפלאים ואת ידיעותיו הרבות והיה נחשב גם באוניברסיטה לאחד מהיותר מצוינים. גמר שם חוק לימודיו בהצטיינות ויצא מוכתר בתואר הד"ר. אבל הוא לא התפאר כלל בכתר זה, כי כתר תורה הי' עולה בעיניו על כל הכתרים שבעולם. חידוש בדברי תורה הי' יקר לו מכל השיעורים המדעיים ששמע באוניברסיטה מפי מלומדים גדולים, אף כי רחוק הי' בתכלית הרחוק מלבטל אותם "ביטול היש" בשנות לימודיו בבית מדרשנו קבע זמנים ללימודי תורה ברבים, בכל יום הי' רץ לבית המדרש של חסידי גור להורות שם שיעור בגמרא, דף יומי שהונהג ע"י הגר"מ שפירא ז"ל. לימד גם לצעירי אגודת ישראל תנ"ך וגמרא וגם הרצה הרצאות תורניות ומדעיות בפני אגודת הסטודנטים החרדים. איש מאתנו לא יכול להבין מאין לוקח אדם צעיר זה זמן לכל הלימודים (תרתי משמע) הרבים והשונים. וצריך להבליט כי לא אחר לבוא לשעות התפלה הקבועות בבית מדרשנו או לבתי כנסת אחרים. ואף תפקידים אחרים המוטלים על כל אדם כגון בקו"ח, הלוית המת, נחום אבלים והשתתפות בשמחות של מצוה לא הזניח. ולא השתמט מלמלאות בקשת הפונים אליו בהתנצלות "אין לי פנאי".

ביום קיץ אחד, נכנס שאול ז"ל לחדרי ובקש ממני לתת לו את ה"שאלות" הניתנות כרגיל לכל גומר בית מדרשנו. עוד מימי הגאון ר"ע הילדסהיימר זצ"ל נהוג היה אצלנו להציע לכל מי שעמד בבחינות הרבות, בגפ"ת (במקצועות של מסכתות סדרי מועד, נשים, נזיקין ובבחינות של לימודי שו"ע או"ח, אבהע"ז ויור"ד וגם עוד נבחן בשאר מקצועות התורה וחכמת ישראל שהיו נהוגים אצלנו) -. להציע לפניו ג' שאלות (מורכבות ומסובכות בסבך של ענינים שונים בש"ס ופוסקים) באו"ח, יור"ד ובאה"ע שעליו לענות בכתב, תשובות ברורות וסדורות עפ"י סוגיית הש"ס ושיטות רבותינו הראשונים ומסקנות גדולי האחרונים ושבהן צריך הי' להראות את כוחו בתורה, בקיאותו וכשרונו בבירור הלכה וליבונה. ורק אם תשובות אלה נתקבלו ברצון ע"י רבני בית מדרשנו, והגומר ידע להגן על דבריו במו"מ פלפולי בע"פ, נמסרה לו תעודת הסמיכה בפומבי ובחגיגיות גדולה ביום הזכרון לפטירתו של מיסד בית מדרשנו הגה"צ מרן ר' עזריאל הילדסהיימר ביום ד' בתמוז.

כשמסרתי לשאול ז"ל את השאלות בכתב אמרתי לו: מובטחני בך שתעשה עבודתך באמונה כהרגלך תמיד. אלא שבקשה אחת לי אליך: שאח"כ תסע לישיבת מיר או לישיבת סלאבודקה, שם תקדיש כל זמנך, יום ולילה ללימודי קודש, ואך לימודי קודש. הוא נעץ בי עינים תמהות ולכן המשכתי ואמרתי לו: רצוני להביאך אל המעין ממנו שתיתי אני. לאחר ששבעת מתרבות אירופה די והותר, עליך לשוב למעיין הקדוש והטהור של הישיבות, שם תגיע לשערי בינה ודעת יתירה בתורתנו הקדושה. הוא עמד על רגליו ושמע בהזדעזעות פנימית, פניו היפים והזוהרים התאדמו וגלי דמעה נוצצו בין עפעפיו. דמעותיו, שזו היתה לי הפעם הראשונה לראותן אצלו, העידו לי כי דברי פעלו את פעולתם. הוא היה מוכן ומזומן לכך.

בזמן ההוא נזדמן לברלין הרה"ג ר' אליהו בוטשקו שליט"א, מייסד ישיבת מונתרה וראשה. הוא נכנס אלי ושאל אותי אם יכול אני להציע לפניו שידוך הוגן לבתו שהיא משכלת ומושלמת. הוא רוצה דווקא בעילוי גדול. אמרתי לו: אם כן, לך אל הישיבות הגדולות, שם תמצא בוודאי. כן, ענני הרב בוטשקו: אבל בתי רוצה דווקא שמלבד גדלותו בתורה ויר"ש יהיה גם מושלם בידיעות חול, שתורה וחכמה, יר"ש ומדעי תבל יהיו צמודים בו יחדיו. נזכרתי בדברים שדברה אלי בשעתה אמו של שאול, ועניתי לרב בוצ'קו: מצאתי לבתך בת זוג הוגנת והיא מרת ווינגורט מביליץ, ואולי יצלח בנה של הנ"ל להיות בן זוג וזווג נאה לבתך. לאחר שחקר ודרש אצלי על טיבו של שאול, מדרגתו בחכמה, ביר"ש ובמידות ואחר שהבטחתי לו באמונה שאילו היה שאול נמצא באחת הישיבות הגדולות היה שמו מפורסם לעילוי גדול, הסכים הרב בוטשקו להצעתי זו. התנינו בינינו שהוא יזמין את שאול לבוא למונתרה להשמיע שם שיעורים בגפ"ת לתלמידי הישיבה. ואז יבוא הכל על מקומו מאליו, אך בהציעי את הענין לשאול ז"ל היסס בדבר שהרי כבר גמר בלבו לעלות למשך שנים לאחת הישיבות הגדולות.

בינתיים הגיעו ימי הזעם של השלטון הרצחני לשיא מוראם ופחדם. הרשעים הארורים ימ"ש השתוללו כעדת כלבים משוגעים, שסו ובזזו חנויות היהודים והדביקו על כתלי הבתים ועל עמודי השוקים כרוזי מוות והשמדה ליהודים. כולנו היינו ספוגים הרגשת הזוועה והאימות המתחוללות על ראש יהדות גרמניה. איש מאתנו לא היה בספק על מזימת הרשע והתועבה של אותו רשע מנוול ומטורף שעמד בראש
(עמוד ח)
השלטון, שברצונו להשמיד כל העמים השנואים עליו והשמדת זרע היהודים היתה משאת נפשו הטמאה והאכזרית. אלא שלא חדלנו מלקוות לד' ולהתפלל כי מחשבתו של צורר רשע ומזוהם זה תופר וסופו לנחול בושה וכלימה עולמית. היות ושאול יקירנו גמר כבר חוק לימודיו אצלנו החלטתי בלבי להשיאו עצה נמרצת לעזוב את אדמת אשכנז המקוללה אשר כבר פערה את פיה לבלוע אותנו כולנו חיים. וכך היה שאול ז"ל נענה להזמנתו של הרב בוטשקו ונסע למונתרה בשנה שקדמה לפרוץ המלחמה (תרצ"ט). בשנה זו התחילה פרשת הפורעניות לישראל שבימינו, המאורעות המבהילים והמחרידים באו תכופים זה אחרי זה, ועי"כ נפסק הקשר ביני ובין שאול ז"ל. בחורף שנה זו, בתשעה לנובמבר, שרפו הרשעים כמעט את כל בתי הכנסת שבברלין ובשאר ערי אשכנז, אחרי עשותם מעשי פשע בדמם וברכושם של יהודי גרמניה ואחרי גרשם את כל היהודים נתיני פולין, אותם נשיהם וטפיהם לעבר גבול גרמניה. באותו יום נסגר בית מדרשנו הגדול. ידי כולנו, מורי בית מדרשנו וגדולי תלמידינו היו מלאות עבודה לשם הצלת תלמידינו היקרים. פנינו לירושלים, ללונדון, לליברפול, לניו יורק ושיקגו בבקשת עזרה לתלמידים. וכולם נענו לנו, המציאו להם רשיונות כניסה לארצותיהם קבלו אותם בבתי מדרשיהם. וכאן זכור לטוב ידידי הגאון רא"י אונטרמן (שליט"א) שהיה אז רב ואב"ד בליברפול (ועכשיו הרב הראשי לתל אביב ויפו) שהראה התענינות מיוחדת והשתתפות חמה בגורל תלמידינו ודאגה לאלה שנכנסו לישיבתו.

בעקב מחלה קשה שתקפתני באמצע העבודה נעשיתי בלתי מוכשר לנסיעה רחוקה לארץ זרה. שנים מתלמידי הובילוני לקובנה ושם התגלגלתי כמה חדשים מבלי שיכלו הרופאים למצוא לי מזור. בעצתם הוליכוני אח"כ לעיר וורשא שהצטיינה בכמה רופאים מומחים. הנסיון להוליכני לפריז כפי עצת הרופאים הראשונה לא הצליח לרגל האכזריות של הקונסול הגרמני שסירב לתת לי רשיון מעבר דרך גרמניה לפריז. באמצע חודש אב הובילוני לוורשא ולאחר ג'-ד' שבועות פרצה המלחמה העולמית.

ג. הגיטו הוורשאי

אין זה עניני כאן לתאר מה שנעשה בתוך חומות הגיטו הוורשאי. רוצה אני רק להגיד כי הספרים הרבים שנכתבו על המאורעות האיומים בגיטו לא מיצו אף במקצת מן המקצת מכל מה שאירע שם במציאות. כאן נתגלתה החיה הגרמנית הרעה בכל עיזוז נוראותה, נוולותה ושיפלותה. מעשי אכזריות ותעלולי חרפה כאותם של כנופיית המרצחים בגיטו הוורשאי לא ראו השמים והארץ מיום הבראם. רעבון, צמאון וקפאון מקור, נחשבו מקלות שבצרות. אראה בנחמה אם לא ראיתי גופות
(עמוד ט)
אנשים, נשים וילדים מושלכות על המדרכות ונדרסות ברגלי הבורחים מפחד מוות והרג. בין המושלכים ושוכבים בחוצות נמצאו גם אנשים, חצים חיים, שהתעלפו מרעבון, מקור או ממכות רצח. נפלו על הארץ מאין אונים ונפחו את נשמתם והתגלגלו בעפר באין מי שירימם ויביאם לקבורה1. אימת מוות וחרדת ענויים קשים ממוות נפלו על כל שוכני הגיטו. מעשים בכל יום שחיילים גרמניים או קציני צבא שוטטו בחוצות והיכו בשוטי ברזל שבידם את כל הנפגש בדרכם. היכו על העיניים ועל הראש בלי רחם. סבורני כי טובים היו קרונות המוות שהובילו גברים, נשים וטף מכל אפסי אירופה אל מחנות ההשמדה, ואפילו תאי הגז וכבשוני האש שבהם נשרפו חיים מליוני נפשות יהודים מאשר העינויים והייסורים שנעשו ליהודי וורשא בשנות המצור. הכאות והפצעות וחבלות של זקנים וילדים. השמצות, השפלות והעלבות של רבנים וישישים שחזותם העידה על אצילותם, לחישות מחוצפות ומחפירות באזני ויריקות מזוהמות בפני נשים צעירות, מעשי תועבה ונוול אשר לספרם תסמרנה שערות הראש, עלילות רשע ומרמה מתוך מזימה לביזת הרכוש ושיורי אוכל טמונים, התנפלות של שוד וחמס והתפרצות לתוך הבתים באמצע או אחרי חצות הלילה - הכריעו את יושבי הגיטו עד דכא. מצב הרוח שתקף כולם היה: טוב המוות מחיים כאלו (אלמלא נגדוהו לחמו"ע!). בגיטו ראינו בעין את ירידתו ושפלותו של בן אדם כשהוא ריק ממוסר אלוקים ונטול מצפון אנושי. אכזריותו של זה עולה פי מונים על זו של חיתו טרף. אחרי שחוסל הגיטו ואחרי שנכחדו עדי ראיה ושמיעה לזוועות הנוראות באו "סופרים גבורי עט" בתלונה על שוכני הגיטו שלא התקוממו בעוד מועד נגד מעניהם הסדיסטיים, על שעמדו באפס מעשה מסביב לבור האבדון והכליה שחפרו לרגליהם מרצחים ושודדים ולא התיצבו בכח נגדם באמירת "תמות נפשי עם פלשתים". המתאוננים ככה אינם בקיאים במזימות של רשעי עולם. "האקציות" הרצחניות נעשו בתכנון אשמדאי מחושב, בסדר אכזרי ובצורה של לעיגה לאיד, עד כדי להמית בלב כול את רצון החיים, להכחיד כל ניצוץ של תקוה וחשק להצלה. ההשמדה לא באה במהירות הבזק, אלא באה מעט מעט, דרגה אחר דרגה, החיסול נעשה בהסדר מכוון, "במדעיות גרמנית" יסודית. כשהגיע הקץ הנורא לא היו כאן אנשים חיים אלא צללים מעונים סחופין ודוויים אכולי יאוש ומפרפרים בין חיים ומוות. לא נשאר בנשמתם רגש חי מלבד כמיהה לחדלון גמור שישים קץ לייסורים קשים מנשוא. כלום יש לתמוה של שלא קמה בהם עוד רוח להתקומם ולעמוד על נפשם. והיו בתוך כלואי הגטו הרבה "צדיקים נסתרים" אשר בבוא המלחמה והגיטו נהפך לבית מקולין, הסתגרו בלוליהם-חדריהם ושפכו נחלי דמעות ותפילות בלתי פוסקות להשיב חמת ה' שניתכה על עמו. את אחד מהם זכיתי לראות את הרבי הקדוש מאופולן, שפירש א"ע מהעולם, ועמד בתפילת לחש יומם ולילה, ולא טעם טעם אכילה ושתיה אלא כדי שיעו
(עמוד י)
החזקת הנשמה בגוף. הצדיקים הללו הי"ד נשרפו בבתי משרפות עטופים בטלית ותפילין מתוך קריאת "שמע ישראל ד' אלוקים ד' אחד". לא מתו מות שריפה הרג וחנק אלא - מיתת נשיקת באהבה לד'. פשטו את צווארם, כר' עקיבא בשעתו, לשחיטה בשמחה רבה בבחינת "כל ימי הייתי מצטער ... מתי יבוא לידי ואקיימנו ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו". נשמתם של קדושים אלו יצאה "באחד". הם נעלמו מתחת השמים אבל זכר קדושתם קיים ועומד וזכותם תעמוד לנו לנצח.

רק מתוך ידיעת המצב כמו שהיה יש להעריך את עלילת הגבורה של ההתקוממות הספונטנית בתוך הגיטו המעונה והמושפל. סוף סוף נמצאו גואלים לכבוד העם הבזוי והשסוי, צעירי ישראל שלא יכלו לראות יותר בגסיסה ארוכה של מאות אלפי נפשות אחים ואחיות התאוששו, ובאזור שארית כוחם השיבו גמול צודק למעניהם האכזריים. וכך היה המרד של הגיטו הוורשאי לדף מזהיר בתקופת החשכה ההיא.

המורדים, יהודים מכל המינים, בונדאים, ציונים, מזרחיים ואגודאים- שעמדו על סף הוודאות הגמורה של כליון וגוויה מתוך ייסורי גיהנום לא חתו ולא זעו, אלא התחשלו בגבורה על-אנושית כדי לנקום דם עמם השפוך. במיתתם, מות גבורים, קידשו שם ישראל מחולל. אילו היה בלב המרצחים טיפה אחת של דם אדם היו צריכים לעשות מה שעשה אותו קלצטונירי של רומא בשעה שהעלה את ר' חנינה בן תרדיון למדורת האש: לקפוץ ולנפול לתוך האש.

ד. גירוש מן הגיטו בשבי

אני העני ממעש לא זכיתי להימנות בין מקדשי ה'. בהיותי נתין ליטא הפכתי עם כיבוש ליטא ע"י הרוסים מאליו לנתין רוסיה. הנתינות הרוסית הצילתני בתחילת המלחמה מצפרני הדורסנים הנאציים. מעמדי זה הועיל שיכולתי אחרי הקלה במחלתי להימסר כולי לעסקנות בצרכי הציבור האומלל. וזה גרם לבחירתי לנשיאה של אגודת הרבנים הכללית וכן של אגודת רבני וורשא. קישורי עם הרבנים בצ'כוסלובקיה ודניה וידידינו הרבים בארצות ניטרליות אחרות הכניסו לנו אמצעי כסף הגונים וחבילות רבות של אוכל ומזון שמיהרתי לחלקם בין הרבנים והאדמורי"ם, חכמים וסופרים, בני ישיבות ותלמודי תורה נודעים, אשר בלעדי עזרה זו היו גוועים מרעב. מנהלי "הג'וינט" מר גוזיק ומר גיטרמן ז"ל עזרו לי הרבה יותר מכפי כוחם. בעבודת העזרה לאנשי תורה עזרו לי הגר"מ זמבה והגרא"י מיזל זצ"ל (הי"ד) ופעמים רבות התוועדנו יחד בביתו של מר גוזיק הטוב והרחום לבקש עצות על מקורות עזרה נוספים. לפרקים נתוועדנו גם בביתו של ר' אברהם וינגורט ז"ל, אשר גלה יחד עם משפחות רפפורט ופרנקל מביליץ לוורשא. כידוע נגרשו היהודים מקראקו ומשאר ערי גליציה המזרחית. מגורשים אלה ועמהם מגורשי לודז' וערי
(עמוד יא)
פולין אחרות עברו לגור בוורשא ושם הצטופפו עד כדי מחנק בחדרים צרים וקרים. מקורות הפרנסה הרגילים נסתתמו כולם. תושבי וורשא, רובם ככולם, היו צפויים למתנות הג'וינט הנדיבה ולחסדי רחמים מחו"ל. בביתו של ר' אברהם וינגורט ז"ל שמעתי תכופות על שאול יקירנו, שהיה נוהג לשלוח תדיר ממונתרה חבילות מזון להוריו ולקרוביו, אבל לא תמיד הגיעו למטרתן אלא נגזלו ע"י השודדים הארורים ימ"ש. ביום ל"ג בעומר שנת תש"א הזמינני הר' אברהם וינגורט ז"ל לשמוח עמו בשמחתו לזכר חג נישואי בנו שהוחג ביום זה במונתרה הרחוקה. אני ואתי חברי נשיאות אגודת הרבנים ועוד רבנים רבים נתאספנו כולם בביתו והשתתפנו בשמחת ההורים הגדולה וגם בצערם הגדול על ריחוק מקום החתונה ועל המסיבות הרעות שגרמו לריחוק טרגי זה. נאומי רבים נשאו אז בשבחם של החתן והכלה והמחותנים הגדולים וכולם סיימו בדברי עידוד, נחמה ותקוה כי מהרה תבוא הגאולה לקרובים שנתרחקו בזרוע.

במסיבה זו של רבנים ובעלי בתים, יחסני החסידות הפולנית, העליתי הצעה, להוציא לאור ספר זכרון לנס גדול אחד שנעשה לי בעברי בחשאי דרך חומות הגיטו ולזכר חג הנישואין של ר' שאול וינגורט עם בת הרב בוטשקו ילח"ט. תכנית הספר היתה שכל הרבנים הגדולים יכתבו חדושי תורה על נושא אחד, שיטת הרמב"ם בענין ביעור חמץ ושריפתו. בהסכמת כולם קראנו שם הספר כלולת-שאול2. כל גאוני פולין שלחו חידושיהם בענין הנ"ל, כגון הגר"מ זמבה, הגר"מ אלטר, הגר"א פרומער, ראש ישיבת לובלין, הגר"נ שפיגלגלאס, הגר"צ גליגסון, הגר"מ בלומנפלד, הגר"ד מאוזורקוב, הגר"ש כהן מזגירערש, הגאב"ד דפינטשוב דודו של ר' שאול ועוד רבנים ששמותיהם נשכחו ממני. גם גדולי האברכים מישיבת מיר שנקלעו לוורשא הצטרפו אליהם. לצערי שכחתי את שמותיהם ורק זוכר אני כי חידושיהם הצטיינו בעמקות חריפה מאד. וייזכר כאן שמו של הגאון הצעיר ר' מאיר פינקל (בנו של הגאון רבא"י פינקל (שליט"א) [זצ"ל]) שחידושו בנושא הנ"ל הפליא את לב כולנו - (ה' ינקום את דמי הקדושים האלה!). את הספר הזה מסרנו לדפוס חשאי שהסתתר באחת המערות ברחוב פאוויא. ואילו היה הספר יוצא לאור היה מפליא את העולם בריבוי הגוונים של כמה מיני פלפול ודרכי לימוד שונים והיה העולם משתומם לפוריותו ועירנותו של המחשבה התלמודית. אלא שנטרפה השעה ע"י התפרצות המלחמה נגד הרוסים ולא נדפס ממנו אלא גליון אחד, ואף הוא נאבד ויחד עמו הכתב יד ולא נשאר ממנו זכר.

עם פתיחת המלחמה נגד הרוסים נהפך עלי הגלגל. לפני כן נחשבתי לנתינה של מדינה בעלת ברית. תו הנתינות הרוסית שהיה תלוי על בגדי ועל דלת ביתי
(עמוד יב)
שמרני מן המזיקים הרעים. לאח"כ נעשיתי לאויב. פקידי הבולשת אסרוני והשליכוני למערת הכלא של בית הסוהר הידוע שברחוב פאוויא. שם היו כלואים "פושעים פליליים" ו"עבריינים מדיניים". המשטר ששרר בבית סוהר זה לא נתן להיתאר במילים. האסירים הוכו מכות רצח נוראות. היות וכל האסירים היו יהודים נמסרה הפקידות לרצחנים פולניים שעשו את מלאכתם הרצחנית באמונה. כמעט כל האסירים מתו במיתות משונות. ברחמי שמים השאירוני בחיים ואף נהגו בי במידה ידועה של רחמנות כדי שמירת הנשמה שבקרבי. אחרי שני שבועות באו שוטרי הבולשת והדיעו כי עפ"י "טעות" נתנוני בבית סוהר זה והעבירוני למחנה ההסגר של שבויים רוסיים, בו שרר משטר פחות אכזרי. נתנה רשות להבאת מאכלים מבושלים וחפצי שימוש. ברשות זו השתמשה אמו של שאול ע"ה. יום יום הביאה לי אמו של שאול או אחותו הצעירה בשר עוף ומרק חם. צדקתן של שתי נשים צדקניות אלו הצילה אותי ממות, כי בשל מחלתי לא יכולתי לאכול את הלחם היבש והרעוע של המחנה שאף הוא ניתן במידה זעומה.

בקרוב ימי חג הסוכות נשאתי דאגה בלבי על העדרם של ארבעת המינים. בערב חג הסוכות באה הפתעה גדולה שהרעישה את המחנה. נשלחו לי אתרוג מהודר ולולב יפה ועמהם פתקה קצרה מאת הר"א ויינגורט ז"ל, שבה הודיעני כי שאול בנו שלח לוורשא עשרה אתרוגים ולולבים שצריכים היו לספק את צרכיהם של כל יהודי וורשא. אלא שבפירוש התנה שאחד מהם צריך להימסר אלי לבית האסורים והזהיר שלא יקבל שום אמתלא והתנצלות לאי מלואה של בקשתו זו. אביו של שאול שמר את פקודת בנו. ביום שמחת תורה של שנה זו הובילו את כולנו 'השבויים הרוסיים", לגרמניא. שם נמסרנו למחנה ההסגר לשבויים רוסיים אשר במבצר ווילצבורג הסמוך לעיר ווייסנבורג שבמדינת בייערן, נשארנו במבצר זה עד כלות המלחמה ושוחררנו ע"י צבאות אמריקה.

עם כניסתי למבצר ווילצבורג התחילה פרשה חדשה בחיי. זכיתי, סוף סוף, להיכנס לתוך שורת המעונים על קדושת שמו יתברך. על פרשה זו, על עינויי הגוף והנפש אני מדלג, שהרי אין לה שייכות לזכרונותי על שאול ז"ל. אני מזכיר כאן רק גלויה קטנה שקבלתי מאת אביו של שאול ז"ל שהועבר בינתיים מוורשא למחנה שבויים בעיר וויטל שבצרפת, בה הודיעני כי בחסדי ה' ובצדקת בנו שאול הועבר לשם מוורשא, הוא וכל משפחתו ועמו עוד ידידים ומכרים וכי התנוצצה תקוה להצלה וישועת ה'. תקוה זו לא נתקיימה לדאבוננו הגדול. שבויי וויטל הושמדו כולם ורק מתי מספר ניצולו בניסי ניסים. ד' ינקום דם הקדושים.

(עמוד יג)
ה. האסון האיום במונתרה

אחרי שחרורנו בידי צבאות אמריקה, הובילונו חיילים וקצינים יהודים של הצבא האמריקאי לעיר וויסנבורג הקטנה. נתנו לנו חדרים מרווחים והספיקו כל צרכינו מתוך אהבה יהודית נלהבה. שם נודעתי יותר פרטים על השואה הנוראה של השמדת יהודי אירופה, אשר בתוכם נכללו כל בני משפחתי מבלי השאיר להם שריד. היגון לאסון האומה היה למעלה מכח הסבל שלי. הידידים שטפלו במחלתי הוצרכו להביאני לבית החולים שבעיר נירנברג. שם התגלגלתי כתשעה חדשים. בינתיים גברו מאמציו של שאול ז"ל והעתרותיהם של מנהלי הג'וינט במינכן שיובילוני למונתרה, הרב דר. אלכסנדר רוזנברג, רב בברונקס ניו יורק, ליווני מטעם הג'וינט בדרכי ממינכן למונתרה ודאג לסידורי ולהשלמת ריפויי. קיוותי כי בשכנות תלמידי כבני זה אמצא מנוח מן הרוגז והצער אשר שבעתי במשך שמונה שנים בגיטו וורשא, בבית הסוהר, במחנה ההסגר ובבית חולים הנירנברגי. שאול עשה כל מה שבכוחו כדי להסיח מלבי את היגון הגדול לחורבן עמי לאבדון משפחתי וכל אשר לי. כשנסיתי לחקור אצלו לגורל אבותיו התחיל מסיח דעתי לעניינים אחרים מתוך מאמץ יתר להסתיר ממני את הצער הצורב בלבו. ידעתי כי תוגתו לא פחותה היא מתוגתי. באחד ממכתביו אלי לוויסנבורג הוא כתב "במילים איני יכול לתאר את שמחתי שכבודו ניצול מידי הרשעים, אלא ששמחתי אינה שלמה בשביל הצער והיגון לאבדון אבותי ובני משפחתי. ומי יכול לנחמני?' - אני בוודאי לא הייתי מסוגל לנחמו, אין אבל אחד יכול לנחם את חברו.

בשבילי היה העולם חושך. עולמי אני חרב וצללי חורבנו רחפו תמיד לנגד עיני. קצת נוחם מצאתי בחיי המשפחה של שאול ז"ל. הוא מצא אשה שהתאימה לו, היא היתה "לעזר כנגדו" במשמעות המלאה של מלה זו. קיבלה על עצמה ברצון את חובותיה של עקרת בית ועולה של הכנסת אורחים במידה שאין למעלה ממנה. דאגה לכך ששאול יוכל להקדיש א"ע כולו לתורה ולעבודה. חיי משפחה יותר מאושרים ויותר מהודרים אי אפשר כלל להעלות על הדעת. עונג גדול היה לראות את ילדיו הנחמדים שדמו בכל לאביהם, אותם העיניים הנוצצות ככוכבים ואותה חזות הפנים המקסימה, על זרועיו כשהוא מרקד ומזמר עמהם בלילי שבתות באמירת "שלום עליכם". אבל ר' שאול לא היה מאושר. הצער הגדול כרסם בלבו. בכל כוחותיו השתדל שלא לתת לעצבותו שתיראה לעיניים. בחיוך משובב לב ובעליזות מעושה בלבביות רכה ועדינה הסתירה מעין רואים. פעם אחת הפליט לפני בשיחה אחת, כי רק העליה לארץ ישראל תוכל, אולי, להביא לו קצת ניחומים. עבודת חינוך בארצנו תפיג מרירות לבו. כאן במונתרה לא יוכל להתגבר על צערו. שנות חייו במונתרה היו מועטות, אבל הן הוו פרשה נהדרת בחייו, פרשה שטופת זוהר ותפארת, פרשה של הרבצת תורה, של עבודה
(עמוד יד)
פוריה בכל מקצועות החיים. אבל בגורלו נפל לראות בהשמדתה של יהדות פולין שבתוכה ניספו הוריו ובני משפחתו ושעמה נספו כל העדות הגדולות והקטנות וכל מקומות התורה. שבאירופה. על צרה גדולה כזו אין ל"פורה", שר של שכחה, שום שליטה.

יגונו האישי התמזג אצלו עם יגון העם והוא השקיע את עצמו בעבודת הצלה ובעזרה לניצולים, השתתף בכל כוחו בפעולות ועד ההצלה שנוסד במונתרה ע"י דודו העסקן המפורסם ר' יצחק שטרנבוך ואשתו המפורסמת בגודל מסירות נפשה ועומק רחמנותה מרת רחל. ועד זה פעל גדולות ונוראות בשטח ההצלה. יהודים לאין מספר ניצולו על ידו מן התופת הנאצית. שאול ז"ל היה הרוח החיה בועד זה עוסק באירגון המפעלים השונים, מתווך מכתבים מארץ מלחמה אחת לאחרת, ממחנה אחד לחברו. על פי רוב היה צריך לחזור ולכתוב את המכתבים מחדש בכתב ידו כדי שיוכל להעבירם דרך גבולות של הארצות הנלחמות זו בזו ושלא לפגוע בניטרליותה של ארץ שוויץ, בלי להזניח גם חליפת מכתבים פרטית עם הכלואים והנכבשים. כל אחד מענפי פעילות אלה היה כדי לכלות את מרצו של אדם בינוני. זו היתה עבודה ענקית שיכולה היתה להיעשות רק על ידי אדם רב הכשרון והמרץ, בעל לב עדין ומלא רחמים כמוהו ז"ל.

התקוות שתליתי במונתרה בנוגע להחלמתי החלו להתקיים. שאול ז"ל איפשר לי נוחיות רבה, חיזק, עודד וסייע. אך הסיוע הגדול ביותר היה הוא בעצמו. כשידעתי שהוא במחיצתי הוקל לי הרבה. לפעמים נזרקה בי מרה שחורה. נדמה לי כי הלקח הנורא של השואה האיומה לא פעל הרבה לשיפורנו המוסרי והדתי. ברוח העצבות שנמסכה עלי ראיתי בכל רק אנוכיות גסה, קשיחות לב, התנכרות לכושלים עגומים, ניצולה של הרחמנות היהודית לשם עסקי מרמה ואונאה, קפיצה הדיוטית בראש, העלמת האמת וחילופה בזיוף מחוצף, התפארות והתיפות של שקר, רדיפה אחרי פרסומת צעקנית, אדישות לצרת רבים, כרכורים של צביעות מתחסדת. כשמחשבות מרות אלו כרסמו בלבי הדואג, הפניתי את מבטי לעבר פניו של שאול ז"ל ורחב לבי ואורו עיני! איש שכולו שופע זוהר וטוהר, אהבה וחמלה, אשר נפשו נטהרה, נתקדשה ונתעלתה באש ייסוריה, אשר ידע והרגיש באחריותו לשארית הקטנה שנמלטה בניסים נפלאים מתהום האבדון, וידע והרגיש בה לכל עומקה ולכל היקפה.

ימי השלוה היחסית לא ארכו. והנה בא היום המר והנמהר, אשר לזכרו יחרד כל לב ותדמע כל עין. עוד לא הוגלדו הפצעים, טרם התאוששנו מעצמת החורבן המדהים - והנה האסון המחריד הזה. נגזר עלינו ממרומים לשתות את כוס התרעלה עד תומו.

באותו יום כ"ב אלול תש"ו סעדנו יחד ארוחת צהרים, כשר' שאול עומד אלינו והיה משמש. אשתו לא היתה בבית והוא הקדימני בפתח ביתי בבת צחוקו המקסים.
(עמוד טו)
התנצל ואמר: מרים שלי ביקשתני לעמוד במקומה ולשרת את כבוד תורתו בסעודה שהכינה בשבילו קודם הליכתה. יסלח לי, שהקדמתי לאכול. צריך אני להחפז ולרוץ אל הישיבה לשיעורי הקבוע. אסור לי לאחר אף רגע, שלא יתרגלו התלמידים באי דיוק ובזלזול הזמן. אציע לפניו חידוש קטן שחידשתי היום בסוגיא הנלמדת בישיבה. רוצה אני לדעת אם ראוי הוא לאומרו. שוחחנו קצת בדברי תורה. ופתאום הביט בשעונו וקרא מבוהל במקצת: אוי, השעה מאוחרת! עתה עלי לנסוע ברכבת שלא כהרגלי תמיד, ללכת ברגל. והוא מיהר לרוץ אל התחנה. והנה קרה האסון! הרכבת שהיתה צריכה לעצור בתחנה הקרובה לישיבה לא עמדה הפעם, והוא, בהיותו שקוע כפי הנראה במחשבותיו קפץ במהירות מן הקרון כרע ונפל ארצה וימעדו קרסוליו...

תלמידיו חיכו לו שעה קלה מתוך השתוממות על איחור בלתי רגיל זה של רבם האהוב. הם יצאו לחפשו ומצאוהו שוכב על הארץ מתבוסס בדמו. מתוך חרדה הבהילו את הרופא והלא לא היה יכול אלא לקבוע כי לא נותרה בו נשמת חיים.

במהירות הבזק התפשטה השמועה הנוראה בכל הארץ ובכל מקום בואה שררה תוגה ואבל. ביום עש"ק שלאחריו (כ"ד אלול תש"ו) הובל לקבורה בבית הקברות של עדת ישורון שבציריך מכל קצוי הארץ באו לחלוק לו את הכבוד האחרון. האולם הגדול של בית הקברות היה מלא אנשים, זקנים, נערים וילדים (וכפי המנהג בעדה החרדית לא באו נשים). זקני העיר העידו כי זה מזמן לא נראתה הלוויה רבת עם כמותה. הספידו הרב קורנפיין רב העדה, הרב דר. צבי טויבש, רב העדה הגדולה, חותנו של המנוח הרב בוצקו ואני. הספדנים התחילו בתיאור גודל האבידה לכלל היהדות אבל תוך כדי דיבור הפך אבל הרבים לאבל יחיד. כל אחד תינה צרת לבו על האבדה שאבדה לו במותו של אוהב טהור לב, חבר טוב ודורש טוב. ההתיפחות והיללות עלו עד לב השמים. הכתלים רעדו מקול הבכי של זקנים ונערים. בעל כרחם הוצרכו אנשי החברא קדישא להזכיר לספדנים כי ערב שבת היום. בראש מורד ובלב מרוסק הלכנו אחרי הארון הנישא בסירוגין בידי מלוויו הרבים ועינינו צמודות בו, בשריד האחרון כה יקר וכה חביב לנו. הגיע רגע הפרידה, הרגע המרעיד והמכאיב ביותר. הקבר נפתח ושמשי החברא קדישא רמזו בדממת עצב להוריד את הארון, ארונו של שאול מחמדנו, לתוך הפה הפעור. זרקנו אחריו מבט אחרון ובידינו כיסינוהו ברגבי עפר מאדמת ארצנו הקדושה. גזירה היא ואין החי יכול להשתמט הימנה! בעל כרחנו נפרדנו ממנו, מאת החכם הצעיר שנפל קרבן על מזבח אהבתו לתורת ה'. תמונתו נעלמה לנצח, תמונת רך בשנים ואב בחכמה, שכולו היה שופע חיים ורעננות, אור וחוסן, שסימל בעצמו כל המידות של חכם וצדיק יהודי. צניעות וענווה, יושר וחסד, אהבה ואחוה לכל נברא בצלם ולכל נפש חיה.

נסתם הגולל על קבר יקר וקדוש. לידו עמדה אשה יחידה, אחת, אלמנה צעירה. והיא ידעה את נתיבות לבו, את חזונו בחיים ואת ערגת נפשו, עמדה שחוחה וקודרת, עטופת יגון וצער עולמים ונשבעה בלבה, שלא להניחו כאן בארץ זרה ונכריה...

(הושמטו עמודים טז, יז, יח ותחילת עמוד יט)

…שאול ז"ל שאף כל ימיו לעליה ולהשתתפות ביצירה של חיים חדשים. לא הלך בגדולות ולא חשב על דרגות של כבוד ותפארת. משאת נפשו הצנועה והענוה היתה הטיפול בחינוך הדור ההולך וגדל, בעיצוב דמותו הרוחנית ובהכשרתו לעבודה פוריה ומפריאה. אף חלם על ייצור של חברה חדשה בארץ ישראל החדשה, חלם על החזרת עטרת החורה ליושנה ולזהרה הקדום מתוך עדנת החזון של האדם היהודי העתיד לבוא. והוא הי' מוכשר ומסוגל לשליחות זו, כי הי' בעל כשרון ובעל נסיון שמעטים כמותו. בנפשו שכן אור גדול שראוי הי' להאיר ולחמם ולגרש כל ההיסוסים והפקפוקים שדבקו בנפש הגולים והסוטים מן הדרך שכבשו וסללו איתני עולם.

הוא חלם חלומות יפים ואנחנו תלינו בו תקוות גדולות. אבל הם לא נתמלאו ורק אחד מהם נתקיים לא במלואו, רק במקצתו: ארונו עלה ארצה.