חסד יהושע קונטרס עין דמעה - ר' יהושע גרינוואלד

הספר יצא לאור בניו יורק בשנת תש"ח
נושא הספר: שו"ת בארבעת חלקי שו"ע וחידושים בסוגיות הש"ס
מיקום המבוא בספר: עין דמעה - בעמודים: ה - כ

תקציר המבוא:

במבוא מתאר המחבר, בן קהילת חוסט, את קורותיו בתקופת השואה. הוא מתיחס לכמה תקופות:
הכיבוש ההונגרי של חוסט, כולל הגזרות נגד היהודים, משלוח אנשים לפלוגות עבודה בצבא ההונגרי, גירוש הפליטים מפולין לקמניץ פודולסק ורציחתם שם.
הכיבוש הנאצי של הונגריה כולל הגזירות שבעקבותיו, בחירת היודנראט ע"י הגסטאפו, הקמת הגטו בחוסט, שוד הרכוש היהודי, וגירוש יהודי חוסט לאושוויץ.
קורותיו במחנות אושוויץ, מאוטהאוזן ומלק. המחבר מתאר את פעילותו בתחום חיזוק האמונה והביטחון בה', ומפרט אירועים בהקשר זה. ולבסוף – צעדת המוות בסיום המלחמה.
תיאור החזרה לפרשבורג ותחושת השיממון העמוקה, השתתפותו בשיקום החיים הדתיים לאחר השואה כחבר בית הדין לעגונות בבודפסט ובפאריס.

המבוא:

חסד יהושע קונטרס עין דמעה

(עמוד ה)
קונטרס עין דמעה

עיני עיני יורדה מים על שבר בת עמי קהלתנו הקדושה חוסט, עיר ואם בישראל, מלאה זרע ברוכי ה' תלמידי חכמים יראים וחרדים, חסידים ואנשי מעשה אשר יותר ממאה שנה לא פסקה ישיבה מעל שלחנם, ומשם יצא הוראה לישראל ע"י אבותי הקדושים וגדולי עולם ששמשו שם ברבנות. קול התורה הי' נשמע ברחובותי' יומם ולילה והיתה חומה בצורה למנהגי ישראל סבא. ועשרה השנים שזכיתי לכהן פאר בק"ק הנ"ל השתדלתי והתאמצתי לילך בדרכי אבות ולקיים המנהגים הטובים ועד יום חורבן עירנו למדתי ב"ה תורה ברבים עם בני הישיבה. אוי ואבוי לי שמבצר תורה זו נחרבה בימיי, ולמראה עיני שלט בה יד מרצחים. ינקום ה' נקמת עמו לעינינו.

אמרתי אספרה לדור אחרון את אשר עבר עלינו בימים ההם, ימים אין בהם חפץ, למען ידעו הדורות הבאים בנים אשר יולדו רשעת הגוים נגדנו וילמדו לקח מהאסון הנורא אשר קרנו בעוה"ר. איך נהרסו ונחרבו קיבוצי ישראל הגדולים והאדירים בפולאני' והונגארי' ושאר מדינות אירופה, קהלות קדושות ומבצרי תורה שניבנו ונשתרשו במשך שנות גלותנו הארוכים ביגיעה ועמל אין סופית ובעקשנות דקדושה של אלפי משפחות יראים וחרדים על דברו. ותנו כבוד לה' טרם יבואו ימי הרעה.

ואם אמנם לא ראיתי רק מה שנעשה בעירנו קהלה קדושה חוסט (קרפטו רוסי') ומהנעשה סביב לי במחנות ההשמדה ר"ל אבל הלא ידענו כי הכל נעשה באופן אחיד ועפ"י שיטה אכזרית נתונה מראש. וכך נהרגו נשרפו ונשמדו ששה מיליון נפשות קדושות וטהורות מבחר האומה, שמנה וסלתה, מנער עד זקן טף ונשים ושללם לבוז, ובכל מקום ומקום עיר ועיר מדינה ומדינה שדרכו כף רגלי הרשעים הצוררים הנאצים ימ"ש נעשה החורבן וההשמדה באופן זה.

בשלהי שנת תרצ"ט פרצה המלחמה העולמית השני' וחילי גרמאני' הפילו את עצמם בכח גדול וביד חזקה על מדינת פולאני' השאננה ומיד לביאתם שמה עשו שמות בארץ, הרגו בזדון חסידי עליון והחריבו קיבוצי ישראל. ואנחנו אז בחבל ארץ קרפאטו-רוסי' שנשתייכה לטשעכוסלובקי' שהתחילה להתפורר תחת צעדיו הכבדים של הדורס הנאצי ימ"ש. עברנו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר ועיר חוסט ומחוזי' נמסרה עפ"י פקודת האשכנזים הנאצים להאוקריינים דשם ונתחדשה על ידם מדינת "אוקריינא הקטנה". הרבה פחדים ובהלות עברו עלינו במשך ימי ממשלתם הקצרים כי הלא ידועים הם לשונאי ישראל מובהקים מאז ומקדם. החוקים הנגד-יהודיים והגזירות השונות נתחדשו מיום ליום הן בשטח הדת והן בעניני הפרנסה. אך נטרפה עליהם השעה ואחר זמן קצר בא חיל הונגארי' והעריך מלחמה נגדם והקרב הי' נטוש בין כותלי עירנו חוסט שהאוקריינים שמוה לבירת ממלכתם, ואנחנו ישבנו במחבואים מפחד המלחמה. שלושה ימים לחמו זה את זה עד אשר נצחו חילי הונגארי' והרגו באוקריינים עם רב, ואז קרינו הלל למפרע כי נודע אחר כך שהאוקריינים רצו לנקום בישראל ומצאו שהכינו רשימה שחורה את מי להרוג, ונהפוך הוא.

במדינת הונגארי' כבר שררה אז שנאה גדולה ועמוקה לישראל. ידועים לכל היו "חוקי היהודים" שחקקו למען להצר לישראל על כל צעד ושעל, וכאשר נספחנו אל מדינת הונגארי' התחילו מיד להנהיג את החוקים הנגד -יהודיים גם במחוזנו, ובעירנו חוסט שרוב החנויות השתייכו ליהודים נסגרו חנויותיהם לפתע פתאום ביום אחד וגם הוחרמו סחורותיהם וקשה למסור במלים העצבות והמרירות שהקיפה אותו יום בתי ישראל שינקו פרנסתם המצומצמה מחנויותיהם אלה. מקורות הפרנסה שלהם נסתמו והם הופקרו לגווע ברעב ח"ו.

וצרה גדולה מזו הי' שלקחו בני ישראל למחנות העבודה הצבאית שיסדו במיוחד בשביל היהודים ומאות ואלפים נשלחו כך לשדה הקרב נגד רוסי' ושם היו מופקרים
(עמוד ו)
לשרירות לבם הטמא של קצינים הונגאריים שפלים, הם שמו את היהודים בשורות הראשונות ופקדו עליהם תמיד לעשות הדברים הכי מסוכנים. ופרק עצוב מיוחד הוא שלשלת היסורים הנוראים שעבר על צעירי ישראל לאלפים שנמצאו במחנות העבודה בשדה המלחמה ושהרבה מהם נהרגו על קידוש השם ואבד זכרם הי"ד. וכבר בשנה הראשונה של ימי המלחמה הי' המדינה מלאה יתומים ואלמנות חיות ר"ל.

ובתוך המדינה בכל עיר ועיר נפלו על היהודים ועשו חורבנות, ופעם התנפלו עלינו חיילים בש"ק בשעת סעודה שלישית ופצעו הרבה מאתנו, בו בלילה נכנסו לביהכנ"ס הגדולה והחריבו אותה בפנים, ביזו את ארון הקודש ואת הספרים. ובדרך כלל לא עבר יום בלי גזירה ופיזור נפש. וככה עברו ימים ושנים וכמעט שהורגלנו במעשי הפראות והרשעות שלהם.

ואלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי, בשנת ת"ש לקחו באכזריות כשלושים אלפים נפשות מישראל רובם ממחוזינו והובילם למדינת פולאני' הכבושה תחת חיל אשכנזים הצוררים ואורבים על דם ישראל. לקחום באמתלא שלמשפחות אלה אין אזרחות הונגארית אבל גם זה הי' שקר. והזשאנדארמים ההונגאריים עשו מלאכתם באכזריות גדולה, ומה נורא הי' המחזה לראות איך הם מובילים מכפר לכפר יום ולילה מחנות-מחנות יהודים, קרועים ושסואים, אנשים נשים וטף, כשהם מכים אותם ברובים שלהם.

ואזכיר דבר אחד אשר ראו עיני וממנו יכולים לשפוט על השאר ועל מדת אכזריותם בעת הגירוש הזה הביאו לעירנו מאחד הכפרים הסמוכים אשה עם חמשת ילדי' הקטנים, אביהם לא הי' אתם כי נשלח מכבר ע"י ההונגארים לשדה המלחמה, והילדים בהגיעם לעירנו נחלו בחום גדול והרופאים אמרו שנחלו במחלת "שארלאך" שהיא כידוע מחלה מדבקת, ודמינו בתומנו שלפחות יניחו אותם ולא יגרשום עד שיתרפאו, אבל לא כן הי' רק הוסיפו קרון מיוחד אל הרכבת ונתנו האם והילדים בתוכה וגרשום.

המגורשים הובלו לעבר גבול מדינת פולאני' ומן הרכבת זרקו אותם על פני השדה. התושבים המקומיים האוקריינים התיחסו אל היהודים בשנאה עמוקה הנודעת להם וכך נדדו היהודים חלשים ושבורים ממקום למקום עד שהגיעו לעיר קאמניץ פודולסק ושם סבלו חרפת רעב והרבה מהם מתו מתוך יסורים. בסוף הקיץ נמסר ליהודים בשם הצבא האשכנזי והמיליץ הפולאני שעליהם להתאסף בשעה קבועה במקו' קבוע כל אחד עם חבילתו כי מתכוננים לשלוח אותם הביתה. היהודים בתומם עשו די לפקודה ונתאספו כולם במקו' המסוים עם חבילתם בידם וכאשר היו כולם יחד הרגו את כולם באכזריות נוראה ביריות שהתחילו לעוף מכל צד. ובאותו מקום נקברו קרוב לעשרים אלפים בקבר אחד. ומעט מן המעט שניצלו עפ"י נס ובאו בחזרה סיפרו לנו את כל אשר נעשה וקרעו בני ישראל את בגדיהם. והיחידים שניצלו ספרו כי במשך שלושה ימים אפשר הי' לראות קבר-אחים זה איך שהעפר זז מלמעלה, כי כמה אלפים מהם לא מתו מיד ונקברו חיים ר"ל והם מפרפרים ומפרכסים בפצעיהם ועוד בם נשמתם ניתנו לקבורה. ה' ינקום דמם בתוך דמי שאר צדיקים וקדושים. ביום א' דסליחות אמרתי ע"ז הספד מר בביהכ"נ דקהילתנו חוסט [עיי' במדרש תלפיות אות גימל ענף הגרושים וזל"ק: מרי' דאברהם מי ראה כזאת מי שמע כאלה הנעשה בשום אומה ולשון או אפי' בכלבים מה שנעשה בעדת ה' זרע אברהם יצחק ויעקב אשר פרסמו אלהותו ברבים למלאות בורות מלאים תינוקות לאלפים ורבבאות ולהשים עפר עליהם ועד שלושה ימים היתה הארץ עליהם עולה ויורדות מהתינוקות המפרכסות תחתיהן עכ"ל].
'
כה סבלנו כמה שנים לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו, ויבוא רוגז בחודש אדר ה'תש"ד פרצו חילי האשכנזים למדינת הונגארי' ושמו מיצר על העיר בודאפסט ועל רוב שטחי המדינה. הי' זה יום מר ונמהר ליהדות הונגארי' שלא יישכח, ביום זה נחתם גורלם באין מנוס ומפלט. מדינת הונגארי' היתה כבר מוקפת מדינות שכולם עמדו כבושים בידי העריצים הנאצים ימ"ש.

מיד כאשר דרסה כף רגלם על אדמת הונגארי' החריבו בתי כנסיות ובתי מדרשות ועשו שמות בארץ. בהשפעתם נרכבה מיד ממשלה חדשה שחברי' היו כולם צוררי ישראל ידועים מאז. ממשלה זו היתה בעצה אחת עם האשכנזים-הנאצים ועוד השתדלו להוסיף על רשעתם. הגזירות נתחדשו מיום ליום. אחד החוקים שהנהיגו מיד שכל יהודי צריך להיות מסומן בטלאי צהוב ככוכב מגן-דוד ומי שעובר על החוק יינתן בפלילים ואפי' ילדים קטנים אם לא יצאו מצוינים נלקו באכזריות [וכבר הובא גזירה זו בספרים מימים קדמונים ועיין במסעות ירושלים להרב מברטנורא שראה יהודים בסאלוניקי מצוינים בכוכב אדום ודרים בגיטו והפוסקים דנו אם מותר לצאת במטלית זו בשבת].

מקול מצהלות אבירי חיל אשכנז רעשה כל הארץ. ואנחנו בריחוק מקום במזרח המדינה היינו מלאי תקוה במשך כמה שבועות שלא יבוא צר ואויב לגבולנו כי הצבא הרוסי
(עמוד ז)
כבר עמד לא רחוק מהגבול שהי' רק שבעים פרסאות מעירנו חוסט. אך תוחלתנו נכזבה כי עלה בידם להעמיד ולעכב את חיל רוסי' ובשבוע שחל בה חג הפסח הגיעו לעירנו שליחי הגסטאפו. ומיד בהגיעם נכנסו לבית יהודי עשיר אחד שהי' לו בית נאה וציוו עליו לפנות את הבית מיד מבלי לקחת משם אפי' חלוק אחד, ויחד עם זה פקדו עליו לילך לקרוא להרב ולכמה יחידים מחשובי הקהלה ולהגיד להם כי בעוד ב' שעות בדיוק עליהם להופיע לפני הגסטאפו. היהודי הזה בא אלי בפחי נפש ובבכי' וגילה לי על זאת, ונאספו כל הקרואים ותהי חרדה גדולה בכל העיר. רבים מבני קהלתנו נתאספו בביה"כ והתפללו בעדנו שנצא בשלו' ונבוא לביתנו בחזרה, ולבנו מלאה חלחלה כי הלא כבר שמענו איך הי' בפולאני' שלא באו בחזרה שליחי הקהלות שהוזמנו לפניהם.

והנה כאשר באנו למשרדם ישבו שלשה גרמאנים פראים גבוהי קומה, מחברי הגסטאפו ישבו בגאות פראית וצחקו הראש שבהם פתח ואמר: "יהודים! אנחנו הגרמאנים באנו לכאן לעשות סדר במדינה זו כי שמעכם הולך למרחוק שאתם עוזרים את הרוסים במלחמה הנוכחית וחוץ מזה אתם חומסים וגוזלים את העם היושב במדינה זו. במדינת פולין כבר שברנו כח היהודים, ועתה תדעו יהודים! כי מהיום והלאה לא יעזוב שום יהודי את העיר, גם לא יצא חוץ לביתו בלילה ומעכשיו לא ידבר יהודי בטלפון, ומי שיעבור על אחד מאלה הדברים אחת דתו להמית. אתם שהופעתם עכשיו לפנינו תהיו ה"יודנראטה" מלבד הרב שלא יוכלל ב"יודנראטה". ואחד מכם ישב תמיד בלשכת הקהלה שם יהי' טלפון ואם נצטרך דבר מן היהודים נודיעכם טלפונית. על הרב לדרוש ביו"ט הבא בביהכ"נ כנהוג". ומסיים ואומר כי כדי להיות בטוח שיקויימו כל הדברים האלה הוא מבקש ערבון בסכום רבע מיליון פענגא והסכום צריך שיימסר לידיו תוך כ"ד שעות הבאות. אנחנו יצאנו משם בלב מלא דאגה צער ויגון, ידענו כי הקמת ה"יודנראטה" פירושה פירוק הקהלה הקדושה, וחרדה עברה בנו ופחדנו שמא לא יעלה בידי ה"יודנראטה" לאסוף סכום רב כזה בזמן קצר שניתן להם. ה"יודנראטה" הודיע את בני העיר מטיב הגזירה ויבואו האנשים ויביאו תרומת כספם והנשים פרקו נזמי הזהב אשר באזניהן וטבעות הקידושין מאצבעותיהן ונתנו משכונות והמלאכה היתה דים ולא עברו הכ"ד שעות ונמסר להם הסכום המבוקש לכפרה ולפדיון נפש [כמו שאחז"ל בש"ס ב"ב דף ט' בזמן שביהמ"ק קיים אדם שוקל שקלו ומתכפר לו, עכשיו שאין ביהמ"ק קיים אם עושים צדקה מוטב ואם לאו באים עכו"ם ונוטלין בזרוע ואעפי"כ נחשב להם לצדקה שנא' ונוגשיך צדקה].

ומני אז לא פסקו מלהטריד בטלפון ותמיד באו אל ה"יודנראט" בבקשות שונות ומשונות, לא עברה שעה שלא ביקשו דבר חדש. פעם תבעו קאפפע שאסף מן השוק בימי המלחמה וא"א הי' להשיגה, פעם ביקשו משקאות יקירי המציאות ופעם תכשיטים וחפצם שונים והכל בליוו אזהרת עונש-מות. באחד הימים הודיעו כי נחוץ להם למחרת הבוקר חמש מאות איש בשביל עבודות שונות ואם יחסר המזג ולא יימסר להם מספר מאנשים המבוקשים ויהרגו שני אנשים. השליחים יצאו כל הלילה לדפוק על הפתחים להזכיר האנשים לצאת לעבודה ושלא יחסר ח"ו אחד מהם, וכל יום ויום הלכו אנשים למאות אל העבודה והתתענו תחת ידם בשבת ויו"ט וימי חול מבלי לתת אוכל לנפשם. וכל שעות העבודה ישבו בני המשפחה בפחד ובדאגה לגורל העובדים כי ידענו עובדות שבפולאני' לקחו לעבודה ושוב לא שבו לעולם.

ולעומת שבשנים הקודמות היינו טרודים בימים הללו בהכנה דרבה לקראת החג הקדוש חג הפסח הבא לקראתנו היינו עכשיו שרוים באבל וצער. מצות היו לנו מוכנים כי האפי' נעשה עוד טרם בוא הרשעים לעירנו. אבל כאשר חסידים ואנשי מעשה ניסו לאפות מצות-מצוה בערב פסח נפרעו ע"י הרשעים שהגיעו באמצע העבודה ולא נתנו לסיים וכך נתפרדה החבילה והמשתתפים ברחו דרך החלונות. בו ביום בערב פסח נתרחקתי ע"י הגסטאפו מבית דירתי ובית מדרשי, ועשו אתנו "חסד" שהרשו לנו להשתמש בחדר אחד, ובליל התקדש חג ערכנו שם ה"סדר" בלחש ובסתר באימה ופחד כי הם נמצאו בחדר הסמוך לנו. בליל השני של החג כחצות הלילה נשמע קול תרועת אלארם לאות התקפת אויר וירדנו לדיוטא התחתונה לתוך מרתף הבית ונאספו שמה ציבור גדול וברכנו שמה ספירת העומר וסיימנו הסדר בעומק בור ודות.

ביום ראשון של פסח חזקה עלי פקודתם לדרוש ברבים כמו שציינתי לעיל. וכאשר רק עליתי על הבימה בבית הכנסת געו כל העם בבכי' מרוב צער, ואישתקל מילולי מה אומר ומה אדבר והחיים והמות ביד הלשון ואמרתי דיבורים אחדים בדברי תורה לחיזוק הבטחון. [ופירשתי באותו מעמד מה שאנו אומרים בהגדה ש"פ השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, הלשון השתא הכא מיותר כי הלא אנחנו יודעים שהננו נמצאים פה ומאי למימרא. אמנם אחכז"ל לא עביד קוב"ה ניסא למגנא ואנו רואים שכבר עד עתה במשך ימי המלחמה ובלבול העולם עשה אתנו הקב"ה נסים וחסדים, וכי יש נס יותר גדול מזה אשר השתא הכא שאנחנו עוד יושבים הכא במקומותינו בעוד שמיליונים מאחינו בנ"י כבר עזבו את מעונם זה
(עמוד ח)
מזה שנים, מזה נוכל לשפוט שהקב"ה לא יטוש חסדו מאתנו ויעשה לנו עוד נס שבשנה הבאה נהי' בארעא דישראל ונזכה לגאולה - האמתית]. וקצרתי במילין שלא להיכשל בדברים.

בחול המועד פסח נשמע שמועה מבהלת שהולכים שוטרים מבית לבית עם רשימה בידם לתפוס יהודים ולסגרם באחד מבתי המדרשים. מי שהי' באפשרותו התחבא במרתפים ועליות, אני ישבתי בעלי' במקום מוצנע טמיר ונעלם בפישוט ידים ורגלים, ולעת ערב נשמע כי פסקו מלחפש בבתים כי כבר נתמלא הביהמ"ד ושם ציערו את האנשים בעינוים קשים ואכזריים והי' שומעים קול ענות וצעקת לגומא.

באחד מימי חול המועד קבלתי הזמנה להתיצב לפני משטרת הגבול ההונגארית שהי' ידועים לאכזרים נוראים. כאשר באתי אליהם קראו לפני אשמה שנתפס יהודי שברח מפולאני' ואמר כי אני עזרתי אותו לברוח משם ולבוא אלינו. ולא יכולתי לענות אותו כי נבהלתי מפניו הבוערים מאש הרציחה. אבל הקצין הממונה ביטל דבריו באמרו כי בלאו הכי נחתם גזר דינם של היהודים.

מיד אחר חג הפסח הוזמן "היודנראטה" לפני הגסטאפו ונמסר להם בפקודה להקים גיטו בשביל היהודים להבדיל את היהודים מן העם, הנימוק הי' שהיהודים מנהלים תעמולה נגד המלחמה ומרעילים את רוח העם. ובכן יינתן ליהודים בתים מסויימים ושם יהי' מקומם בדד ישבו מחוץ למחנה. הצוו ניתן שכמה מאות אנשים יקימו את הגיטו ויקיפו במחיצות ברזל, ונקבע זמן כי במשך שלשה ימים ייעשה וייגמר הדבר. ויהי כאשר נפוצה השמועה ותהום כל העיר ותהי לחרדת אלקים כי הנה כלתה אלינו הרעה, כי נודעו פרטים מעטים מזה שחוללו לאחינו בני ישראל בגיטאות השונות שהקימו בשבילם בכל מדינות ממלכתם.

וזה הי' משפט הגיטו. הזשאנדארמים הלכו מבית לבית וציוו לעזוב את הבית וליקח עמם חפצים מסוימיים כמו כר וכסת וכלי אכילה וכו' והכל הי' צריך שייעשה בחפזון ובמהירות והזשאנדארמים עמדו על גבם דחפו והכו ברציחה וכך יצא היהודי נקי מנכסיו ועזב לאחרים חילו ומאודו יגיעת דור אחר דור במשך עשרות בשנים. את הבית חתמו ואותו יחד עם כל בני משפחתו הובילו לבנין העירי', הובילם כמו רוצחים וגנבים, ושם בבנין העיר עשו שוב חיפוש בבגדיהם ושמלותיהם ולקחו מהם חפצי כסף וזהב וכל דבר בעל ערך שמצאו אצלם, כמו כן לקחו מהם כל כסף מזומן והשאירום ערום וחוסר כל וכך "הוכשרו" לבוא אל אחד הגיטאות שהקימו בעירנו עם מעט החפצים שהרשו שיישאר בידם. הגיטו כאמור הי' מסובב חומה וסביב רשעים יתהלכון שומרים יומם ולילה לבל יבואו ובל יצאו. בגיטאות היתה דוחק בשמושי דירה ובשמושי דערסא ועפ"י רוב דרו בחדר אחד בינוני כעשרים איש או יותר, וגם הי' צמצום גדול במידי דמיזן ועיקר התזונה הי' ממה שהביאו בגניבה מחוץ לחומה אלה האנשים למאות שהלכו מידי יום ביומו לעבדים ולשפחות. זה הי' המצב בגעטו שבתוך העיר, אבל בגיטאות האחרים שהי' מחוץ לעיר שרר רעב גדול. הנאצים האשכנזים ימ"ש באו בכל יום לתוך הגעטו ונתנו פקודות וגזירות חדשות ומשונות כדי לצער ולאיים, וכל גזירה ליוו בהכאה ובהטלת פחד, וביותר עינו הרבה אנשים בעינוים אכזריים כדי להיוודע באיזה מקום הטמינו כספם וזהבם.

עוד בהיותנו בגעטו הלכו ופתחו בתי ישראל החתומים ונתחלקו עם השלל, הרבה שלחו למדינת אשכנז והשאר לפנים מדינת הונגארי'. הנכרים תושבי העיר נתעשרו מן השלל והתלבשו בבגדים היקרים שגזלו מאתנו ונתקיים בנו דברי התוכחה במלואו פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת והיית עשוק ורצוץ כל הימים, אבל עוד יותר גדול הי' הכאב לראות כי גם אותם הנכרים שידענו מלפנים ושהיו תמיד שלוים עם ישראל לקחו חלק בביזה [כמו שאחז"ל והובא בפירש"י בתהלים י"ד עה"פ אכלו עמי אכלו לחם ורבותינו פירשו כל שלא הי' גוזל את ישראל לא הי' טועם טעם ערב במאכלו, אכלו עמי נדמה להם כאכלו לחם שטעמו טעם מאכל ערב עכ"ל, וביע"ד ח"ב כתב דהמן רצה לאכול לחם אסתר אף שהי' לו לחם הרבה רצה לטעום טעם ערב במאכלו והבן].

בתור רב העיר ניתן לי רשות מפעם לפעם לצאת את הגעטו ולבוא אל תוך העיר ולבי נשבר בקרבי בראותי בתי ישראל שסביב להם סער תמיד חיים תוססים עכשיו הם חרבים ושוממים אין יוצא ואין בא כי גבר אויב, וספרי קודש מתגוללים בקרית חוצות ובית הכנסת ובתי מדרשים הנאים סגורים ומסוגרים וחלק מהם נהפכו למחסנים, רבה העזובה וגדול השממון. הרשעים הנאצים כידוע שאפו לא רק להשמדת האוכלוסי' היהודית אלא גם להשמדת כל זכר ליהודים, להשמדת אוצרות הרוחניים שלהם. ולא הי' ימים טובים להנכרים כימים הללו, ששים ושמחים ושוחקים על משבתינו ובני ישראל שרוים בצער וביגון תחת כור הברזל וחיינו תלוים מנגד.

ביום ל' לספירת בני ישראל כל הגיטאות הי' כמרקחה והחרדה התגברה מרגע לרגע בעקב השמועה
(עמוד ט)
הנוראה כי באה כי ברצון הרשעים לחסל את הגיטאות ולהוליך אותנו למקום בלתי נודע. אין מלים לתאר ואין מדה לשער גודל הרעש והיללה שנתחוללה בין כותלי הגעטו בהגיע שמועת הגירוש, ידענו כי בזה נחתם גזר דיננו ונמס כל לב ודאבה כל נפש. עברו שעות אחדות והנה באה ונהיתה. הגסטאפו קראו את ה"יודנראטה" ומסרו להם שבעוד ימים אחדים יובילו את כל בני הגעטו מנער ועד זקן "למקום עבודה" ושם לא יחסר להמובלים מאומה. על השאלה א"כ טף למה באים, ענו והשיבו שנוכחו לדעת מן הנסיון שאם בני המשפחה נמצאים ביחד במקום, אז העובדים עובדים ביותר רצון וחשק, גם הזשאנדארמים ופקידי הממשלה ההונגאריים השתדלו לחזק שקר-מרמה זה. ניתן פקודה שכל אחד מאתנו יקח עמו רק מעט חפצים והשאר ישאירו בגעטו באמרם שבמקום העבודה נקבל את כל הנחוץ, ואוכל אמרו להכין לשלשת ימים.

ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ומחנה גדול של זשאנדארמים וחיל הונגאריים התנפלו על הבתים בקולי קולות ובצעקה פראית "קומו צאו מן המקום הזה". התנהגו באכזריות לא תתואר דחפו על ימין ועל שמאל, בעטו והכו ברוביהם והוציאו את היהודים מבתיהם בכח ובחמה שפוכה. בדרך כלל אפשר הי' לראות איך שההונגארים רק חיכו להזדמנות זו שניתנה להם לשפוך חמתם הארסית על ישראל כמעשה תל וחריץ שאחז"ל. האבות לקחו ילדיהם הרכים על זרועם וכולנו גורשנו תוך צעקה ובכי' בבהלה ויללה ע"י אנשי צבא שסבבונו מכל הצדדים והלכנו בלא כח לפני רודף עד רחוק מחוץ לעיר, ואוי לעינים שכך רואות מחזה נוראה ואיומה קיבוץ גדול מישראל סחופים ודחופים נתונים לשמצה ולמרמס רגלי רשעים וילדים הרכים בידי אבותם נכרכים ולטבח נמשכים. בדרך זה הובלו יהודי עירנו בשלושה "טראנספארטען" וימים אחדים אחרי חג השבועות נתרוקן עירנו מבלי השאיר נפש מישראל.

גם זאת ניתן לציין, במשך זמן שהיינו בגעטו שבקו לן חיים הרבה אנשים והחיים מתקנאים בהם שמתו מיתה טבעית, סידרנו לוי' והרשו לנו להביאם לקבורת ישראל בבית החיים שלנו, ואו ראיתי שהציון הק' של כ"ק אאז"ל ה"ערוגת הבושם" כבר הי' שבור. ובלילה האחרונה לפני צאתנו את הגעטו מתו שני אנשים וכבר לא ניתן לנו רשות לקבור אותם ולא יכולנו להתמהמה ובדרכנו אל תחנת הרכבת ראינו אותם מוטלים ברחובות קרי' ואין קובר.

כשהגענו עייפים ומיוגעים אל מחוץ לעיר בדקו אותנו עוד הפעם בדיקת חורין וסדקין ושדדו מאתנו גם אותו המעט שהי' בידנו והכל כמובן תוך הכאות ודברי בוז וקלון. וזכורני כי לקחו מכאו"א גם את הטלית ותפלין שלו והלב שתת דם לראות הר גבוה של טליתות ותפלין שהי' צבורים במקום אחד ונדנו לשריפה. אחר בדיקה זו שמו אותנו בתוך קרונות-הבקר, כשמונים נפשות בכל קרון עומדים צפופים בחום הגדול ובלי אויר ומים, את הקרונות חתמו חותם בתוך חותם ונסענו עד הגבול ההונגארי-פולאני בלוית זשאנדארמים הונגאריים ובתחנת עיר קאשו, הסמוך לגבול פולאני' נתחלפו המשמורות בקלגסי הס"ס הגרמאני. נסענו ב' ימים וב' לילות תוך סכנת מחנק. הילדים צעקו במשך כל הנסיעה: מים, מים, אבל אהה, היינו מהצועקים ואינם נענים. דרך החלון הקטן השגחנו שהכיוון היא למדינת פולאני' ופלצות אחזונו בהתעורר בדמיוננו האסון שקרה למיליונים מאחבנ"י על אדמת פולאני'. אחר נסיעה מלאה יסורים הגענו לתחנת הרכבת אויסשוויץ. בתחנה העתיקו את הרכבת על קוים מיוחדים המוליכים ישר לתוך מחנה הרכוז הגדול הנודע בשם הכולל "אויסשוויץ". רגעים אחדים והנה הרכבת שלנו נמצאת בתוך תוכה של המחנה. שם הוסרו החותמות מעל דלתות הקרונות וציוו עלינו לרדת מקרונות הבקר שהיינו כלואים בהן.

קשה למסור במלים את הרשמים העגומים והעמוקים עלינו המחנה רבת-עם זו ברגעים הראשונים לרדתנו את רכבת, המחנה הגדולה והאיומה ביותר שכוננו ידי השטן הנאצי-האשכנזי, וזכרה לא תשכח מלבות בני ישראל לעולם. לפני עינינו הופיעו צריפים ואוהלים של עץ למאות בנוים לפי תכנית מעובדת מראש, וסביב להם מסתובבים אנשים ונשים לאלפים ולרבבות, צלי אדם מכוחשים ומיוגעים, מלובשים בבגדי אסירים, שנתפסו והובאו לכאן בחוזק יד מכל קצוי אירופה הנרמסת תחת הכובש הנאצי האכזר ימ"ש. כל המחנה מוקפת בחוטי ברזל דוקרניים וזרם חשמלי זורם בתוכם וכל הנוגע בהם נשרף מיד, ועל כל צעד ושעל הרבה כלבים עזי נפש לוקקי דם אדם, ממש כדוגמת עיר שכבשוה כרכום המצויירת לנו בירושלמי כתובות שהבאתי בפנים בתשו' א' עיי"ש, וכמו"כ על כל פסיעה ופסיעה מסתובבים הרוצחים האשכנזים חברי הס.ס. הידוע וכלי זין ומקלות בידם ומכים על ימין ועל שמאל ומתלוים בכלבים המטילים אימה ופחד על בני אדם. וכבר בהבטה ראשונה ראינו את הגורל המר הצפוי לנו כאן.

והנה בצאתנו את הקרונות פקדו עלינו להשאיר את כל החפצים שלנו בפנים הרכבת וכך נשארנו עומדים דלים וריקים מכל על צדי הרכבת ובידי תפסתי את בתי היקרה חביבה כבבת עיני זיסל בת שמונה שנים הי"ד

(עמוד י)
ופתאום הוציאו פקודה להפריד האנשים מן הנשים, על האנשים הי' לעמוד על צד אחד ועל הנשים על צד שני, ברגע זו באה זוגתי הרבנית הצ' הי"ד ולקחה מידי את בתנו הילדה והלכה עם שתי בנותי' אל צד הנשים, והכל נעשה בחפזון כה גדול עד שלא הי' אפשרות אפי' לדבר דיבורים אחדים רק זכורני שאמרה אלי "תשתדל לראותם עוד".

מיד אחר זה עברנו תחת עין ביקורות של קצין "ס.ס." רוצח נאצי צעיר שעמד בריחוק מקום מאתנו ושבט מושל בידו, ומראה באצבעו באיזה דרך לילך איזה לחיים ואיזה למות ומחוי במחוג לצד שמאל, מי שיצא לצד שמאל יצא לצד שם נמצא בית השריפות הידוע הקרימאטורי', ולצד ימין יצאו לחיים מרורים ועבודה קשה, באופן זה נעשה הבחירה גם בצד הנשים. בשעת הביקורת ראינו לשונות אש ועשן כעשן הכבשן עולות עד לב השמים ועדיין לא ידענו מה זה, עד שנודע לנו לאחר זמן כי מאחר שלא הספיק בית השריפה לעשות את כל המלאכה הבזוי' עשו הנאצים מוקדות אש סביב המחנה, שורת עצים ועלי' שורת גופות אדם וכך השתדלו להחיש את העבודה הטמאה.

אחר הביקורת הובאו אלה שהלכו לימין לבית המרחץ שם הפשיטו אותנו ערומים ולקחו מאתנו כל הבגדים מלבד הנעלים שהשאירו לנו, ונתנו לנו בגדי שבוים עשוים מניר דק, הכניסו אותנו בצריף קטן מהכיל שלא הי' בו מקום בשבילנו אפי' לעמוד וכ"ש לישון. במשך ב' ימים לא נתנו שום אוכל והממונים עלינו המכונים "קאפו" הי' שחורים מצריים שבויים, נחשים צפעונים שאין להם לחש, הכו וענו אותנו בכל מפתן כף רגלינו וכל אחד מאתנו הי' מלא פצעים, ושלושים פעמים ביום גרשו אותנו חוצה לעמוד בשורה (הידוע בשם "אפעל") ומתוך "חיבה" מנו אותנו בכל שעה וחצי שעה והי' קשה מגיהנום להימצא תחת שלטונם, אבל הם נתמנו ע"י הגרמאנים עלינו לצער אותנו. הרבה מתו בשלשת ימי אפילה הללו ואפס כוחתינו מרעב וצמא ורוב מכות. ובשלישי לתענית נתנו להשבויים מרק של ירקות יבשים ופריסת לחם ועשרה אנשים אכלו בכלי מאוס אחד.

הממונים השחורים ציערו אותנו גם בדברים ואמרו אלינו שכבר אין לנו משפחות כי נשרפו כליל ולא האמנו לדבריהם, אך לאחר זמן מה נודע לנו כי אכן אמת שנעשתה התועבה הזאת וכל אותן שהלכו בצד שמאל כולם יצאו לשריפה והעשן הגדול ולהבות אש שראינו מפעם לפעם הי' עשן הקטרת מאישי ה', קרבנות היקרות שלנו, הקדושים והטהורים הי"ד, וריח בשר הנצלה הרגשנו באפינו בזמן היותנו שמה [ועיי' במד"ר פ' נח פי' ע"פ וירח ה' את ריח הניחוח ר"ל שהריח הריח שיצא מכבשן האש אשר בו הפילו את אאע"ה ואת הריח של הכבשן שבו הפילו חנני' מישאל ועזרי' עיי"ש].

ומה נורא ומזעזע הי' המחשבה שהנה אנחנו נמצאים במקום שמיליונים מאחינו ואחיותינו ותינוקות של בית רבן שלא חטאו הועלו על מוקדות אש והושמדו ללא רחם, אדמה זו, שרוותה דם קרבנותינו וקדושינו, ראוי' למהפכת סדום ועמורה. ארץ אל תכסי דמם.

פרטי הדברים מהרצח המתועב והנורא שנעשה שם ושאין דוגמא לו בתולדות ימי האנושות אנו יודעים מאנשים שעבדו בקירוב לאותו צד והצליחו עפ"י נס לצאת חיים מבין שני האריות. הם סיפרו כי האנשים ונשים והילדים הקטנטנים בהגיעם שמה נמסר לידם פיסת בורית ומטפחת כאילו הולכים להתרחץ. אחר זה הוכנסו לבנין שהי' כתוב עליו "בית מרחץ" ושם בפנים פשטו את בגדיהם ועמדו ערומים, אז סגרו עליהם את הדלתות ופתחו עליהם את צינורות הגז ואחר רגעים אחדים נחנקו וכאשר שוב פתחו את הדלתות הי' כולם מתים ר"ל [ובמד"ר איכה כתיב עה"פ שהם יזובו מדוקרים מתנבות שדי בחורבן ראשון שהיו מתים מריח ירקות רעים לקיים מה שנאמר שהם יזובו מדוקרים מתנובות שדי עיי"ש].

בלילות שמעו קולי קולות באות מכיון ידוע, קולות אבות ואמהות וילדיהן הצועקים וזועקים שמע ישראל וכו' מקבלים עליהם הדין ויוצא נשמתם באחד [ואפשר דעל קולות מחרידות הללו ירמוז הפסוק וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים וגו' וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק כי ידוע שהקב"ה הראה בשעת קבלת התורה עתידות ישראל וכל הקורות אשר ימצאם בקשר עם קיום התורה, והראה גם את הקולות ואת הלפידים בדרא בתראה, קולות היוצאים מתוך לפידי אש, קול של קבלת עול מלכות שמים מדבר ויוצא מתוך האש, ובני ישראל כאשר ראו מחזות אלה נרתעו לאחוריהם וינועו ויעמדו מרחוק בשאלם איך אפשר לקבל התורה שמקושר עם כל כך הרבה קרבנות, אך משה מפייסן כמבוא' בפיוט לשבועות שרוחם הי' נשברה ומשה מפייסן לכל שורה ושורה עיי"ש, ועיי' בייט"פ וכל העם רואים את הקולות היינו קול ברמה וכו'].

ואם אמרנו לספר ולפרט גודל אכזריותם בטפלם בקרבנותיהם הלא תסמר שערות ראש. ידוע כי קודם ששרפו את הקרבנות גלחו שערותם והוציא מפיהם שיני הזהב. ומילאו מחסנים גדולים בשערות השונות
(עמוד יא)
ושיני הזהב. מהרבה הרוגים לקחו גם חלב אדם בשביל לעשות ממנו בורית, מהבורית חלקו לשבויים להתרחץ בו ואנחנו שידענו מזה מובן שלא התרחצנו בזה. העל אלה תתאפק אדון כל היצורים, נקום נא דם הנשפך כמים המוגרים.

אחרי התעכבותנו ימים אחדים באוסשוויץ ואחר ששבענו סבל רב הן בגוף והן בנפש הוליכו אותנו בקרון חתום ותחת משמר צבאי חזק למחנה הרכוז מאטהוזן (אוסטרי') הנקרא על שם העיר שבגבולה נמצא המחנה. מחנה-שבויים זה הי' מסודר על הר גבוה מאוד ובדרכנו אל המחנה גרשו אותנו והכו אותנו ללא רחם למען נעלה במרוצה אל ראש ההר. וזה הי' אצלם אבן הבוחן לראות מי מאתנו עוד ראוי לעבודה וכדאי להניחו בחיים ומי ח"ו לא. וכך הגענו אל ראש ההר באפס כח. בפנים המחנה עברנו עוד הפעם תחת שבט הביקורת וחלק גדול מבינינו שהרשעים הנאצים ימ"ש לא מצאום ראוים לעבודה קשה נידונו להשמדה ר"ל ונשרפו שם בבית השריפה. במקום הזה קבלנו מספרים על היד ושמו של כל אחד מאתנו כמעט שנשכח לגמרי ונתחלף בהמספר שניתן לו, למשל "שמי" הי' נקרא 72783. על בגד השבויים שלנו שמו חתיכת ארוג צהוב לסמן שהננו יהודים, והי' קצת הרגעה בקבלנו המספר שהי' סימן שנצא לעבודה ולא לבית השריפה.

משם באנו לעיר מעלק אשר במדינת אוסטרי'. במקום הזה בליתי עשרה חדשים רצופים תחת ידיהם. כשהגענו שמה באו אלינו ה"קאפוס" שהיו המושלים בכיפה ולקחו מאתנו המנעלים הטובים שהי' לנו עוד מן הבית ושלא נלקח מאתנו באויסשוויץ, והם נתנו לנו תחתיהם מנעלים של עץ ונייר. וזכורני שהי' שם יהודי אחד שהתנגד ולא רצה ליתן מנעליו, ויכו אותו עד שנפל לארץ ודמו שותת, וכאשר הוטב לו בא ה"לאגער פירער" בעצמו והתחילו להכותו. ולא עוד אלא שקרא בשחוק ולצנות "בואו וראו יהודים איך לוקין המלקות ארבעים שלכם הנמצא בתלמוד שלכם", וכאב לנו כפליים לראות שהאכזר היכה כדוגמת המלקות המבואר בש"ס מכות ברצועה של עגל כפול רבה בכל כחו וקשרו אל העמוד מוטה ולא שוכב ולקו אותו ל"ט לא יוסיף, האכזר הזה ימ"ש כבר לא "קיים" את זה רק היכה את היהודי האומלל בלי אימוד ומדה ויהודי זה מת אח"כ הי"ד. היד רועד ברשמי זכרונות עבר מרים כאלה, לראות שפך דם נקי מתוך לעג לקדשי ישראל ומצותיו.

הרבה מאתנו הלכו יחפים מבלי מנעלים לרגלם ונפצעו רגלינו חבורה ע"ג חבורה. ומה מאוד ראינו בימים אלה כי לאו זוטר הוא מה שאחז"ל לעולם ימכור אדם מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו. גם אני נשארתי בלי מנעלים, ברם זכור את האיש לטוב הי' ניהו ידידי הרב החסיד עמוס בתורה ויראה טהורה מו"ה שלו' הי"ד שהי' שו"ב דקהילתנו ק"ק חוסט, הוא שלף את נעליו ונתנם לי עד אשר עלה בידו להשיג מנעלים אחרים, שנשארו מאנשים שנהרגו בנתים ר"ל, ולא זה בלבד עשה עמדי אלא שבמשך כל הזמן שהיינו יחד לא זז ידו מתחת ידי, שמשוני והשגיח עלי בעינא פקיחא בכל המצבים. ואי אפשר לי שלא לרשום כי פעם אחת כאשר כולנו עבדנו בשדה בחומר ובלבנים, פקדו עלינו הממונים לישא לבנים כבדים במספר חמשה על הר גבוה מאוד במשך כל היום כולו הלוך ושוב, ותש כחי מאוד וקשה הי' עלי לטפס ולעלות ברגל אל ההר אפי' פשוט בלי משא כבד כזה, וידידי ר' שלו' ז"ל נהג בי טובת עין גדולה ועשה אתי חסד שלא יתואר, הוא לקח מהלבנים שלי ונשא אותם כי הוא הי' איש גברן ובעל כח. והייתי משתאה לראות תכונת נפשו הנעלה של איש ישראל אף בימים קשים אלה ושלא פג טעמו לדאוג בעד נפש חבירו גם בחשכות הגדולה שסבבונו. [עי' במדרש עה"פ וירא בסבלותם שנתן משה רבינו ע"ה כתף תחתיהם עיי"ש].

עיקר העבודה שמה הי' לבנות תעלה (טונעל) מתחת לאדמות מקום העבודה הי' במרחק רב והלכנו שמה יום-יום תחת שמירה חזקה. העבודה עצמה הי' קשה ומסוכנת עד מאוד. ומעשה בכל יום הי' שנפל על העובדים מטה בהתעלה הרי חול מלמעלה ונתכסו ונהרגו כמה אנשים בו במקום. ופעם נפל גם עלי הר של חול ונזרקתי לארץ אבל ב"ה יצאתי מזה בשלו' ורק נפצעתי, עבדנו תחת משמר חזק מזוין, ובדרך כלל העבודה אשר עבדו אותנו הי' בפרך, בחפזון ובבהלה תוך צעקות אלינו נרפים אתם נרפים, חרפו וגדפו את ישראל ולא קראו אותנו רק כלבים, ובכל יום בשובנו מן העבודה הודינו להקב"ה בברכת הגומל.

לרגל העבודה הקשה והתזונה הכחושה נחלשנו מיום ליום יותר ויותר. מובן כי כל סדר החיים שהנהיגו לנו במחנה הי' חלק מתכנית רחבה מעובדת מראש, איך להעביד ולהחליש את בני ישראל עד הסוף ח"ו. יום-יום קבלנו פרוסת לחם עשוי' מקמח עצים ואחוז קטן מאוד הי' בו קמח חטים, המרק שנתנו הי' מירקות שעמדו ונתייבשו במשך השנים וצפד עורנו על עצמנו יבש היינו כעץ.

ואני הדל השתדלתי תמיד לחזק בינינו הבטחון בשמו ית' ובכל פעם כאשר שבנו מן העבודה ישבנו על
(עמוד יב)
הרצפה במסיבה ודיברנו דברי תורה וחיזוק האמונה וסיפורי צדיקים, ולמדנו משניות בע"פ, והי' בזה ממש הצלת נפשות, כי ראינו בעינינו יום יום כי אלה שנפלו ברשת היאוש לא יכלו לעמוד רק ימים אחדים. ועד היום הרבה מהם מחזיקים לי טובה בעד זה.

ויהי ביום שבעה עשר בתמוז בשבת קודש ה'תש"ד ואני יושב בזוית הצריף שלנו על הריצפה כי כל ישיבתנו הי' ככה ושפתי מרחשין תפילת שחרית והנה הופיעו הרבה אוירונים תחת כיפת הרקיע. הרבה מהשבויים יצאו החוצה לראות במחזה ואנכי הייתי בין אלה שנשארו בפנים, ופתאום נשמע קול רעם בגלגל וינועו אמות הסיפים, האוירונים הפילו פצצות אל תוך המחנה שלנו ואש התלקחה בתוך המחנה והצריף שלנו נהפך ונשבר לשברי שברים. בשעת ההפצצה שכבתי לארץ עם עוד שני יהודים ואמרנו דברי וידוי, הפח נשבר ואנחנו נמלטנו בלי שום פגע הודות להשי"ת. ויהי כאשר נדמו הקולות ונשתכך הרעש קמנו מתחת הקורות והנסרים שנפלו עלינו ויצאנו החוצה, ראינו וחשכו עינינו, מראה סדום נתגלה לפנינו, כל המחנה כולה עלתה באש ובתוך החצר נמצאים כמה מאות מתים נשרפים לאפר ומפוצצים עד אין להכיר, קטעי ראשים ידים ורגלים הי' מפוזרים על פני המחנה. אוי לעינים שכך רואות. ולא עוד אלא שבתוך אותו הצריף עצמו בו התעכבנו בעת הרעש נהרגו כשבעים איש ר"ל וכמה מזעזע הי' לראות מאות נפצעים חסירי יד מתגוללים ביסוריהם הנוראים בשלולית של דם, קולותיהם ובכיותיהם בקעו עד לב השמים. בנשימתם האחרונה צעקו והתחננו לרחמים, ולא הי' אף מי שיעשה להם תחבושת קלה. וכך הי' עלינו לעמוד ולראות באבדן נפשות יקרות וקדושות, ידידים ומכירים, מבלי שנוכל להצילם או לפחות להקל על כאבם הנורא באין אמצעים ואפשרות ברשותנו, ואלה הרשעים ימ"ש שבידם הי' האמצעים, אלה ישבו בחיבוק ידים ועוד שמחו לצרותנו.

דכא אותנו ביותר לראות אב מבקש בנו ובן מבקש את אביו, אחים וידידים מבקשים זה את זה ולשוא כי רובם ככולם נשרפו כליל עד שלא הי' אפשרות להכיר צורת איש, [וכבר פירשתי בפ' חיי"ש ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. במדרש איתא לא כימים אלו שנאמר בהם עד אשר לא יבואו ימי הרעה, וי"ל דהנה הבנים הם שמחת אבותיהם ומי שאין לו בנים אחכז"ל דחייו אינם חיים וכ"ז בשנים כתקונן אבל בימי צרה אם למישהו ישנם בנים צרתו כפולה והצער של בנים גדול מדידי' עיין בש"ס ב"ב קל"ו דברי' עדיפא לי' מדנפשי' וזהו כוונת המדרש ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל, בכ"ל בגימטרי' ב"ן כי בן הוא ברכה הכוללת כל הברכות, אבל זהו רק עד אשר לא יגיעו ימי הרעה, אבל בימי צרה אדרבה עיקר הצרה הם הבנים].

וכזאת ראינו בימים אפלים אלה כאשר עיקר הצרה והדאגה הי' הבנים, וכמה. פעמים ניתנו הזדמנויות ואפשרויות לברוח מהגעטו אבל נמנעו מלעשות ככה ברצונם להישאר יחד עם הבנים וכרחם אב על בנים. ואלפים ורבבות אמהות בישראל נשמדו באש המשרפות בסיבת בניהם ובנותיהם. ובימי עינוינו בעבודה קשה תחת ידי הרשעים ימ"ש הי' הרבה אבות שבתחילה הי' מאושרים שנפל גורלם להיות ביחד עם בניהם ואף השתדלו להשיג את זה בתחבולות שונות כאשר אירגנו האשכנזים את פלוגות העבודה, אבל בבוא ימי הנסיונות הקשים הי' צערם כפול ומכופל וקשה מנשוא כי במו עיניהם ראו איך בניהם גוועים ברעב או איך שהממונים האכזרים מכים את בניהם מכת רצח, ובאיזה כינוי אפשר לתאר רגשי הזעזוע של הבן בראותו מכים את האב ללא טעם ואין מושיע. ולא לחינם אמר אדם לחבירו בימים קשים אלה ב"ה שאין לו בנים [עיי' בתוס' ע"ז דף ב' ע"ב ד"ה רומי חייבת שכתבו ונמצאו במעשה מרכבה כי במעשה דרבי חנינא בן תרדיון נגזר על רומי חורבן גדול עכ"ל, ולכאו' למה דוקא משום רבי חנינא בן תרדיון ולא משום שאר הרוגי מלכות כגון ר"ע וחבריו שנהרגו ג"כ במיתות משונות, והמהרש"א כתב משום ס"ת שנשרף עמו עי"ש, ואפשר לומר ג"כ הטעם משום שנהרג בנוכחות אשתו ובתו והי' צערם כפול ואכזרי ביותר כמבואר בע"ז דף י"ח דר"ח בן תרדיון רצה להשקיט רוח בתו עיי"ש]

ומחזה אחרת מבהל הרעיון ראיתי ביום שבעה עשר בתמוז המר הזה. אתנו יחד הי' במחנה זו איש אחד מעיר אונגוואר ה"ה הרבני הנכבד מו"ה יצחק בערגידא נ"י, הוא הגבר אשר לרגל המשרה שהי' לו במחנה הי' בידו אפשרויות מסוימות והוא לא החמיץ אותן אלא עשה טובות לכולנו וקיים הרבה נפשות בישראל בימי חשך אלה. גם אתו הי' בן במחנה, צעיר נחמד טוב רואי ויפה עינים בר חמיסר שלמד כבר גמרא ותוס' ובשעת ההפצצה נפל עליו אמת הבנין ונפצע קשה ואביו האומלל נשאו על זרועות ידיו כשדם בנו שותת, ושניהם צועקים ומיללים בקול קורע לבבות, אבל אין עוזר והבן היקיר גוע אח"כ מתוך יסורים נוראים, הי"ד. וכאן אני מביע תודתי האישית להרבני מו"ה יצחק נ"י בעד הטובות הרבות שעשה אתי בימי הנסיון שאין למסרן במלים, איך הי' מעורר אותי משינתי בלילות כדי ליתן לי באין רואה אוכל להחיות
(עמוד יג)
את נפשי, וכך עשה להרבה אחרים. וראוי הוא האיש שייזכר בין אלה שעמלו ועזרו לאחיהם שבשבי' ובצרה כדי להציל נפשות בישראל ולו גם הצלה לזמן-מה ולשעה.

במשך כל יום השבת היינו עסוקים באסיפת הפצועים, את הנפצעים הי' עלינו לשים במכוניות משא שעמדו הכן ואמרו שמובילים אותם לבית חולים. ידינו דמים מלאו והיינו כשיכורים מרוב צער, צעקות היללה ופחדים דיומא. ודכירנא שנשאתי עם עוד אחד, יהודי פצוע קשה כשהוא בוכה ומפרפר ביסוריו ושפתיו מרחשין "השם הטוב יעזור לי בזכות ששת הילדים הקטנים שלי". ומלאו מתני חלחלה וצורים אחזוני בשמעי דבריו אלה. שאלתיו מאיפה הוא והשיבני מביסטריץ. גם אמר לי שמו אבל נשכח ממני. כה שמנו במכוניות-המשא כמה מאות פצועים ובוא וראה גודל אכזריותם שבמשך שעות ארוכות הניחו עומדות את המכוניות סגורות על משאן בתוך המחנה מבלי לזוז ונהרות דם נטפו מהנפצעים. וכאשר המכוניות הלכו להן נאבד זכר האנשים למאות שהי' מוטענים בהן ולא נודע מה נעשה בהם, וגם הרבני מו"ה שלו' שו"ב שהזכרתי למעלה נפצע אז והובל ונאבד זכרו, הי"ד.

לאחר שנרגעה המחנה מעט, קראו אותנו לעמוד ב"אפעל" כדי לראות כמה נשארנו וכך עמדנו במשך שש שעות רצופות ובהזדמנות זו כאשר היינו יחד קיבוץ גדול של שבויים אמרנו תפלת נשמת כל חי להודות לה' על שניצלנו מן הכליון כשעיני כולנו זלגו דמעות שליש. [ופירשתי אז מה שאנו אומרים הפודה ומציל עונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה, מאי בכל עת צרה וצוקה, מכל צרה וצוקה סגי. אבל י"ל הכוונה דישנם עתים שאינם מסוגלים לטוב, והנועמ"ג על תהלים מפרש יחילו דרכיו בכל עת, בכל עת קאי על ימים שאינם מסוגלים כמו בב' וד' המבואר בפוסקים שאין מתחילים ומסיימים בהם. והנה בין המצרים וי"ז בתמוז בכללם המה ימים דריע מזלי' לישראל ובו לקינו פעמים, אך השי"ת ברוב רחמיו וחסדיו פודה ומציל עונה ומרחם בכל עת צרה וצוקה אפי' אם העת גופא הוא צרה וצוקה. וזה ג"כ מקוה ישראל ה' מושיע בעת צרה אפי' אם העת גופא הוא צרה].

כתוצאה ממעשה ההפצצה גדל הסבל שלנו. הצריף נהרס ולא הי' גג ומחסה מעל ראשנו, וכמו כן נהרסו עד היסוד בית התבשיל והמאפי', ופסקו ליתן גם את מעט האוכל שהיו רגילים ליתן, גם צינורות המים נשברו ולא הי' מים לעדה לשתות, ובתקופת תמוז כשהחום גדול הרבה מתו מצמא. ועד כמה היינו צמאים למים אפשר לראות מהעובדא שבמרכז חצר המחנה הי' עוקה גדולה של מים ובשעת ההפצצה נפלו לתוכה אנשים שנפצעו ומתו שם, ולמרות האזהרות שיש סכנה בשתית מים דשם, הרבה לא יכלו ליתן מעצור לנפשם ושתו ממי הבור הזה והרבה מהם נעשו חולים קשה. במחנה שרר אי-סדר ואי-נקיות כי לא הי' מים להתרחץ וששה חדשים לבשנו מעיל אחד וגם הרעב הלך וגדל, עם כל זה לא נפסקה העבודה אף ליום אחד, רק עבדו את העבודה המפרכסת בשדה ובתעלה תוך פחד נורא, איום והכאה ורבו התלאות אין מספר.

פרק מחריד מיוחד הי' אצלנו ובכל מחנה- רכוז ענין העמידה בשורה בשביל למנות אותנו הידוע בשם המפורסם לשמצה "אפעל". משפטו הי' שעלינו הי' לעמוד בדייקנית צבאית על כל פרטי' לפחות ב' פעמים ביום, בבוקר עוררו אותנו משינתנו שעות אחדות לפני צאתנו אל מקום העבודה ועמדנו שעות אחדות בקור ובשלגים במקום אחד מבלי זז עד שהוליכונו אל העבודה, ובערב בחזרנו עייפים ומיוגעים מן העבודה הקשה של י"ב וי"ג שעות עוד לפני שטעמנו טעם אוכל הי' עלינו שוב לעמוד שעות ארוכות ב"אפעל" והרבה מאתנו נפלו כזבובים ארצה מרוב חולשת הרעב קור וחום עוד לפני שהתחילו הרשעים הנאצים את מעשי ההתעללות שלהם בשעת ה"אפעל". העמידה כנזכר היתה צריכה להיות עמידה צבאית עם כל הדקדוקים. ולפני בוא מנהלי המחנה הנאצים להעביר עין ביקורת עלינו ולמנות אותנו נתנו פקודה לסור את הכובע מעל ראשנו לאות כבוד, הסרת הכובע והחזרתו וכל התנועות הקשורות בעמידת ה"אפעל" הי' צריך שייעשו בזריזות ברגע אחד ובפעם אחת. והנאצים תמיד מצאו חסרונות אם בביאה או ביציאה אם בעמידה או בהליכה אם בהסרת הכובע או בהחזרתו ובאמתלאות אלה הורצחו אלפים ורבבות מאחינו בני ישראל. ואין מלים לצייר גודל הסבל והפורעניות שהשבויים סבלו בעמידות "אפעל" אלה. ואוי ואבוי הי' לנו אם החשבון לא הי' מכוון, אם הי' פחות או יותר שבויים משהי' צריך להיות. במקרה כזו הניחו עומדים שעות לבלי סוף, קיץ וחורף לא ייעצרנו שלג רוח קור וגשם ולא עוד אלא שהרבה פעמים ציוו עלינו לכרוע על ברכינו ולעשות פישוט ידים ורגלים ברפש ואוי הי' לו לזה שאיחר לבוא אל ה"אפעל" ולעמוד בשורה ברגע נתינת הפקודה, את זה הכו עד חרמה ועינו אותו באופנים אכזריים שונים.

וארשום לדוגמא איך שיהודי אחד מק"ק באניא (רומני') איחר פעם לבוא אל ה"אפעל" ברגעים אחדים והיכה אותו הגרמני בכל כחו זרקו לארץ ודרכו ברגליו לעיני כולנו, וכאשר שב אל צריפו ראיתי איך שאותו רשע לוקח
(עמוד יד)
מקל עב עם מסמרות ישנים והכה בראשו של האומלל עד שנפצע אנוש במחו ונפל לארץ, אז קשר חבל בצווארו וציוה על השבויים לתלותו בתוך הצריף, ויצאה נשמתו והוא תלוי ועומד נגד הנכנסים ויוצאים. הי"ד. בהזדמנויות ה"אפעל" במעמד כל העם גם לקו וענשו באכזריות אלה שנודע אודותם שמתרשלים בעבודה, וכמו כן בשעת ה"אפעל" תלו את אלה שניסו ביאושם לברוח ונתפסו, ופ"א קצין ס. ס. נאצי אחד התחרה את כלבו על צעיר יהודי אחד במעמד זה, והכלב קרעו לגזרים ר"ל. ומעשים מתועבים אלה נעשו תמיד לעיני כל העדה למען ישמעו וייראו.

באחד הימים כאשר הייתי בין הבאים מן העבודה מיוגע מאוד בא א' מהגסטאפו וכדרכם חירף וגידף כלפי מעלה והשפיל אותנו עד עפר ופתאום נתן עיניו בי ולקחני יחד עם הר' זאב פריינד נ"י מסאטמאר ושמונו ערומים לתוך חביות מלא מים קרים מאוד על כל גדותיו וכיסה את החביות במכסה מלמעלה ושנים מהרשעים ישבו על המכסה ואנחנו נטבעים ונחנקים ובאו מים עד נפש וכמעט קט שפסקה חיותנו. ורק בריכוז כל כחתנו האחרונים ובהתאמצות על-אנושית הצלחנו להגביה את המכסה עם הרשעים שישבו ממעל. וכאשר צעקנו ובקשנו רחמים הכו אותנו במקלות עבות על ראשנו והכריחו אותנו לירד ולהיעלם עוד הפעם בתוך המים והם שוב התישבו על המכסה וככה עשו כמה פעמים עד שריחם ה' עלינו ויצאנו מהחביות פצועים עוד נשמתנו בנו. רגעים אחדים עברו ואנכי התעלפתי מרוב חולשה, ואחינו בני ישראל הנתונים בצרה ובשבי' השתדלו לחזקני ולאמצני. ותודה מיוחדה להקב"ה בעד חסדיו הגדולים עמנו במקרה זה הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים ותוציאנו לרוי'. וזה הי' רק אחד מאלפי הדרכים השונים במסע ההשמדה הנאצי. כמו כן הענישו את השבויים בזה שהכריחו אותם לעמוד כ"ד או מ"ח שעות קרוב ממש לחוטים הדוקרים שזרם בהם זרם חשמלי באופן שאם נרדם אחד מהם אם רק על רגע אחד ובא במגע עם החוטים מיד נשרף והי' לאפר.

עבר קציר כלה קיץ ועדיין לא נושענו. הנה כבר הימים הקדושים ממשמשים ובאים, ימים בהם לב היהודי רגיש ביותר, וכמו מאליו עולות ובוקעות זכרונות ימי אלול ותשרי בעבר הקרוב עת היינו בביתנו ובמסתרים תבכה נפשי בהביטי סביב, וראיתי את ההווה המר בו הושלכנו. ההסתרת פנים כה גדולה בעו"ה שאין לראות זיק של אור בחשכות הנוראה המאפפנו. עכ"ז ברגשות מעורבות, מחרידות ומעודדות צעדנו לקראת הימים הנוראים. למרות הנסיונות הקשים והמרים והמחשבות הנוגות האוכלות בנו, לא נתיאשנו מן הרחמים, וקוינו לה' שיושיענו ויוציאנו מאפלה לאורה אם לא בגיננו הלא בגין העקדות לאלפים ולרבבות שנעקדו ונשרפו חיים על קידוש שמו הגדול והנורא.

נודע לי שלאחד מהשבויים הנמצא במחנה בצריף רחוק מאתנו יש סידור האחד והמיוחד בכל המחנה והלכתי אליו בהחבא עם פיסת נייר שמצאתי ברחובות בלכתנו אל העבודה והעתקתי לעצמי את השמונה עשרה דראש השנה ויום הכיפורים. וביומא דר"ה התפללנו באחד הצריפים בלי ידיעת הגרמנים העומדים על המשמר מסביב למחנה. אני אמרתי מתוך הכתב את השמו"ע וכל העם כשני אלפים במספר אמרו אחרי בלחש בדמעות שליש ובלבות נשברים לרסיסים, גנוח גנח וילולי יליל. כאשר אך סיימנו תפילתנו בשלו' הרצים יצאו דחופים לעבודת היום. ולא נגרע עבודתם הקשה ביום הקדוש הזה מבשאר ימים. ועד דכדוכה של נפש הגיע הכאב והצער הגדול על שבגורלנו המר נפל לבלות ימי הזכרון הקדושים במקום טמא בין כלבים טמאים וחיות טרף בצורת אדם ומאות מאחב"י הרטיבו בדמעותיהם את כלי העבודה שבידם הרועדות מרוב יגון ואנחה.
בערב יום הכיפורים בשעת שקיעת החמה הוציאונו לעמוד ב"אפעל" והם ברשעתם בידעם שהיום הוא עיוכ"פ הניחו אותנו עומדים ועיכבו את כולנו עד שהחשיך וכבר לא הי' זמן להפסיק בסעודה ולאכול פרוסת הלחם הדלה שכל אחד מאתנו חסך לעצמו למטרה זו וכל העם בכו בכי' גדולה והתעוררות הנפש הי' עד אין לשער ברגעים קדושים ומרוממים אלה בפרט לרגל המצב האיום והנורא. חרדה עברה בנו ומאוד היינו מודאגים שמא ח"ו לא נוכל לצום ולקיים מצות היום כראוי. בליל כל נדרי התפללנו ג"כ יחד קיבוץ גדול תוך השתפכות הנפש במקו' שהתפללנו בר"ה, וכמו כן נתאספנו בבוקר יוה"כ והתפללנו אבל אז כבר לא הספקנו לגמור התפלה כי באמצע השמו"ע הגיעו הרוצחים הגרמאנים וכלי נשק שלופים בידם ונכבשינהו דניידי ונסינו בשבעה דרכים, אבל לא כל אחד הצליח לברוח ולהיעלם מפניהם ומי שנפל בידם הכו אותו מכת רצח. בברחי נפל מידי פיסת הנייר עלי' הי' כתוב טופס השמו"ע והנאצים מצאו את הפתקה והגביהו אותה ואנכי בהאי פחדא הוי יתיבנא שלא יעשו חקירה ודרישה מי כתב זאת ומאין לקחתי נייר ועפרון, כי הי' זה חטא גדול אם חפץ איזה שהוא נמצא אצל אחד השבויים, כי ע"כ הלא לקחו מאתנו כל מה שהי' בידנו, וכמה פעמים עשו "אפעל" מיוחד בשביל לבדוק בכיסנו אולי ימצאו דבר ויענשו באכזריותם. וברשעתם הי' מסוגלים לעשות עלילה
(עמוד טו)
גדולה במצאום נייר כתוב בכתב סודי לא מובן להם, אבל הודות לה' לא עשו חקירה ודרישה [ועיי' בש"ס תענית דף ה' בימי ר"ז גוזר גזירה וגזור דלא למיתב בתעניתא, ובמד"ר איכה על הכתוב יגענו ולא הונח לנו אמר לי' נבוכדנצר לנובזראדן אלקים של אלה מקבל בעלי תשובה הוא לפיכך כשתכבוש אותם לא תנוח להם לעמוד ולהתפלל וכשכבש אותם והי' אחד מהם עומד, הי' מחתך אותו אברים אברים משום חשש שמתפלל והי' הולכין בעל כרחיהון שלא בטובתיהון הדא דכתי' יגענו ולא הונח לנו עיי"ש].

בו ביום הקדוש והנורא אחב"י הלכו אל העבודה בראש מורד וצער עמוק בלב מר וחולשה גדולה. השי"ת הזמין לי באותו יום הק' ידידים ומכירים שהי' בידם לעשות ועל ידיהם וגם על ידי ה' פישער מק' סאטמאר גונב גנבתי באיזה תחבולה מתוך רשימת העובדים וכך לא הלכתי מאז אל העבודה בחוץ למחנה עד אחר חג הסוכות רק הי' עלי לעמוד בפנים המחנה.

תפילת נעילה התפללנו בציבור במקום מוצנע בלי משטין ומפריע כי היינו זהירים שהטמאים לא ישגיחו בנו, ובמוצאי יום הכפורים הי' שמחה בלב כל ישראל על שהטה ד' חסדיו עלינו וזכינו לקיים מצות תענו את נפשותיכם, וראיתי אז גלויי קידוש השם בישראל בהסתכלי אל גודל המסירות נפש אף של יהודים פשוטים ויהודים חפשים לשעבר איך השתדלו אז לשמור מצות ה' ועד כמה הם ששים ושמחים לעשות רצון קונם כמוצא שלל רב [והרהרתי אז על דברי מליצה היוצאים מפה קדוש בס' ייט"ל פ' תולדות עה"פ ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה', כי שגור בפי העולם לספר מעשה שהי' באיש אחד שהי' רע מעללים אבל כאשר כפהו זדים לעבור על הדת, מסר עצמו למיתה וקידש ש"ש ברבים, עמדה שם אשה חכמה ענתה ואמרה רבש"ע אמת הדבר שאין לנו דין אונאה עליך, אבל כמו כן גם אתה אין לך דין אונאה עלינו במה שבחרת בנו מכל העמים, וז"ש יצחק אחר וירח את ריח בגדיו א"ת בגדיו אלא בוגדיו, לכן ראה ריח בני אפי' הבוגד אין בו דין אונאה כריח שדה דקיי"ל אין אונאה לקרקעות משום דהארץ לעולם עומדת ואם היום אינה שוה הדמים לאח"ז ישוה כ"כ איש מישראל אם כי היום נראה בבחי' בוגד עכ"ז ברבות הימים תמצאנו קודש לה' עיי"ש. ויש להוסיף עפ"י שיטת בעה"ע עיי' בתומים סי' כ"ו דאין אונאה לקרקעות לא אמרי' רק בקרקע ארץ ישראל ולא בקרקע חו"ל, ע"כ סיים השדה אשר ברכו ה' היינו שדה ארץ ישראל כי שם צוה ה' את הברכה עד עולם, וזה ג"כ הכוונה והי' זרעך כעפר הארץ היינו כעפר ארץ ישראל שאין בה אונאה וא"ש].

בימי חג הסוכות קיימנו מצות סוכה תוך פחדים וסכנת נפשות. במקום העבודה הי' בורות נחפרים שלתוכן היינו רגילים לירד כאשר ניתן אות על התקפת אויר. בורות אלה סככנו מבלי שישגיחו בעצים וענפים ולשם נכנסנו בכל יום לאכול לחם בברכת "לישב בסוכה". ואוי הי' לו למי שנחטף שיצא משם לא בעת התקפה אוירית.

כאשר עברו וחלפו ימי החג הקדושים מבלי שנוושע התגברה העצבות ר"ל, דרך העינויים והיסורים שעוד עלינו לעבור נראה לנו באותה שעה כארוכה וקשה יותר מדי, ויאוש ופחד אכלו בנו. נעשינו מודאגים מאוד בעיקר לרגל ימות הגשמים שהנה כבר הגיעו ורוח מצוי' בכל יום וכבר בחודש מרחשון השלג כסה את הארץ והקור הלך וגדל ואותנו השאירו בבגדי השבויים שלנו הקלים והדקים, ובמנעלים קרועים ובלוים. ונורא הי' הסבל לרגל הקור. נוסף על כל אלה האזעקות לאות התקפה אוירית נעשו תכופות, כמעט יום-יום, ושכבנו בבורות ונוקרת צורים במשך שעות, והבור לא ריק רק מלא מים.

לרגל הקור וגם מפאת שנעשינו כבר חלושים מאוד התחילו להתפשט בינינו במהירות נוראה מחלת השלשול עם דם ר"ל והי' דבר ורעב כפנא ומותנא, ויום יום הרבה מתו ממחלה זו ונתקים בנו דברי התוכחה כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזה [ורבותינו ז"ל חקרו לדעת על איזה חולי ומכה תסוב קרא, גם צריך להבין ל' בספר התורה הזה מיותר לגמרי, אמנם נ"ל לבאר הדברים עפ"י ש"ס נדרים דף מ"א אריו"ח בורדס או בורדם בסמ"ך שלשול שייצא כל שעה כמעיין הנובע שאין לו שוליים ויצאו ממנו כל המים, ואית דאמרי בורדם במ"ם כמו בור שנובע, ואית דאמרי מכה שקורין בי"ן מלנ"ט שיוצא נמי הימנו דם מפני שהוא כמעיין הנובע שקופץ מזה לזה ויש בו סכנה להזכירו, ומתבאר מד' רש"י דאיכא חולי וגם מכה שיש סכנה להזכיר שמם. ועיי' ברא"ש דפי' שאין להזכירו משום בושה, אבל דעת רש"י דאיכא סכנה בדבר להזכירו, וזהו כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזה קאי על חלי ומכה זו וספר תורה ניתן לקרות בו ויש סכנה להזכיר את שמם ע"כ כתבה התורה חלי ומכה זו רק ברמז והבן].

כמעט כל השבויים סבלו ממחלה כבדה זה וחרדה אחזתנו לראות קצירי ומריעי הולכים אל העבודה ובלכתם הדם וכל מילי דמטנף נוטף מהם והבגדים מתלכלכים והרשעים העומדים על גבם עוד מכים בהם שילכו במרוצה ויעבדו בלי הפסקה. ואפי' בבהמות וחיות חולים אין מטפלים באכזריות כזאת. ומהרבה שמעתי מתפללים "רבוש"ע, קח נא את נשמתינו שלא נבעט ח"ו ביסורים".
(עמוד טז)
[ועיי' בילקוט שמעוני תהלים עה"פ יקר בעיני ד' המותה לחסידיו, אלולי ששאלו הצדיקים מיתה בפיהם לא הי' מתים ולפי ששאלו מיתה בפיהם אמר הקב"ה יסתלקו, והיטב אשר דיבר אבא מארי הגה"צ זצ"ל בהקדמה לשו"ת "ערוגת הבושם" לבאר ענינו עפ"י מה שאמרו חז"ל בש"ס נדה דף ל"א, ת"ר שלושה שותפים באדם אביו ואמו והקב"ה מאביו ואמו בא עור ובשר ועצמות וכו', והקב"ה נותן הנשמה ובינה והשכל, וכיון שהגיע זמנו להיפטר מן העולם הקב"ה נוטל חלקו וחלק אביו ואמו מניח לפניהם עיי"ש. והנה כ"ז בסתם בני אדם אשר חלק אין להם בנשמה אשר נתן להם הקב"ה ולא סייעו כלום להשלים אותה יותר, רק נשארה כמו שניתנה להם מאת השי"ת, לא כן אצל צדיקים שהשלימו נפשותיהם למעלה גדולה יותר מכפי אשר ניתנה להם מהשי"ת, כדאיתא בזוה"ק דאם זוכה ב"נ אז מתעלה נפשו לבחי' רוח ואם זכה עוד יותר תעלה לבחי' נשמה, צדיקים כאלו גם בנשמה אית להו שותפות בגוי' דהא ע"י מעשיהם תורתם ועבודתם זוכים להתעלות נשמתם לעילא מן דרגא שהי' להם מעיקרא, משו"ה הקב"ה נוהג כשותף גם בחלק הנשמה ואנו לוקח אותה בלי רצונם והסכמתם, וא"ש ודפח"ח].

תתעטף עלי נפשי בזכרי מעשה נורא בקשר עם התפשטות מחלה הנ"ל במחננו. פעם אחת כאשר כבר התפשטה המחלה בינינו במדה גדולה, נסענו בקרונות אל מקום עבודה ולפני כניסתנו ברכבת עמדנו בשורות על גשר ששם חכינו לבוא בקרונות. ומפקד הפלוגה שלנו הנאצי גרמאני הכריז בפומבי כי באם אחד מהשבויים יטנף את הגשר עליו עמדנו יכריחהו ללקק בלשונו עד שהמקום יהי' כמקודם. ברשעתו חיפש בשבע עינים כדי לראות ולתפוס מישהו בחטאו, ולא הי' לו לחכות הרבה זמן כי המגפה היתה כבר כה נפוצה בינינו עד שחיש מהר הי' יכול למצוא כאלה העוברים מאונס על דבריו הטמאים, וכך נתן עיניו באחד מהשבויים שטינף את מקומו וצוהו ללכך בלשונו וכו'. והלה בכה בדמעות והתחנן אליו לסלוח על עונו וטענה בפיו כי חולה וחלוש הוא מאוד, אבל הרשע לא הקשיב לדבריו, והאומלל כבר שחה לעפר נפשו לקיים את הפקודה. אבל מחמת מיאוס לא הי' בכחו לעשותו, והרשע ימ"ש הכהו באכזריות נוראה עד שיצאה נשמתו של האומלל באותו מקום.

ככה נתרבו הצרות משעה לשעה וכמעט שאמרנו נואש בים האכזריות ששטפנו. והסכת ושמע איך הקב"ה הקדים אצלי הרפואה למכה וממכה עצמה נתקן רטי'. ביום ר"ח כסלו שחר קמתי ודמות הפנים שלי נשתנה. בתחילה דמיתי שזה בא לי מן המכות שקבלתי בליל
שלפניו מאחד הממונים (קאפו) שסטר על פניי בלי מספר, ובחשבי ככה לא רציתי לילך אל בית החולים של השבויים, כי ידעתי שאין מכניסים לשם רק גוססים, לעומת זה הלכתי אל העבודה. אבל ליום המחרת רבו עלי חבריי והפצירו בי לנסות להיכנס לביה"ח, וכאשר באתי שמה אמר הרופא האשכנזי שזאת היא מחלת שושנה (רויטלוף) וצוה עלי להשאר בביה"ח כי היא מחלה מדבקת. והוליכו אותי מיד למחלקה של חולים במחלה מדבקת וידוע הי' כי מעט מן המעט יוצאים משם חיים. החדר הי' מלא מפה אל פה עם חולים מסוכנים וגוססים, ושכבו על הרצפה וכולם הי' נפשטים ערומים אף בלי חלוק רק מחצלת דקה על גביהם. וגם אני נשכבתי על הרצפה כשאבריי דא לדא נקשן מקדחת וחולי ורוב פחד.

בחדר הזה נמצא אז רופא יהודי, אחד מן השבויים, שהי' טוב לב מאוד הד"ר ווייס מק"ק באניא (רומאני'), [הב' יעקב משה נ"י בן מ' שלמה יודא ובן מינדל הי"ד] והוא בא מעת לעת לבקר את החולים ומצאתי חן בעיניו והבטיחני ליתן לי סמי רפואה כדי שאתרפא, כי בדרך כלל לא נתנו סמי רפואה ובכלל לא ניסו לרפאות רק הניחום שוכבים עד כלות נפשם. הד"ר וו. אמר לי שהוא מקבל על עצמו לעשות עבורי כל מה שבאפשרותו, כאשר אמר כן עשה ולא עברו שלשה ימים וחזרתי לאיתני. אבל עוד טובה יתירה עשה אתי שלקחני לחדר העומד תחת פיקוחו ובמסירות נפש ממש פעל ועשה למעני שאוכל להישאר שם ולא אצטרך לחזור לצאת לעבודה והקב"ה נתן לי נס להתנוסס כי בדרך כלל לא הרשו להתעכב שמה יותר משמונה ימים, ועפ"י הרוב יצאו למיתה ר"ל. ואני נשארתי ב"בית חולים" זה במשך שלשה חדשים, הודות להשתדלותו המסורה של הד"ר וו. הנ"ל. ולולי ג' חדשים אלה, חדשי חורף קשה, שבליתי בבית חולים, מי יודע אם הייתי יכול לעמוד בנסיון המר והנמהר. כאמור הד"ר וו. ניסה בתחבולות שונות למען שאשאר במחיצתו, כן עשה לי יום יום תחבושת על בשר בריא ורפיא, וכמו כן רקח את פני במרקחת רפואה שיתראה כאילו יש שם מכה, ועוד דברים שונים, ישלם ה' פעלו ושכרו אתו מן השמים. בג' חדשים אלה הי' רעב וקור גדול והרבה מאוד מתו מהעבודה הקשה ומאין אונים. ביום כ"ג שבט כאשר באתי מביה"ח חזרה אל הצריף שלי מצאתי רק מעט מזעיר מחמשת אלפים היהודים שהנחתי בהיכנסי אל ביה"ח.

ואיה העט שיתאר תנאי "החיים" באותו צריף רעוע שכינו "בית חולים", ומה שראו עיני במשך שלושה ירחים. קצרה היריעה מהכיל ואי אפשר למסור בכתב גודל הרשעות והאכזריות ששלטו בבית חולים זה שהי'
(עמוד יז)
כריחיים בו טוחנים גופי בני אדם ר"ל. כאלף חולים נמצאו שם ושכבו על הרצפה ובכל יום מתו כמאה אנשים וכמה פעמים ראיתי איך מכים בראש האומללים כדי למהר מיתתם. בחדר ששכבתי אני הי' יום יום כעשרים קרבנות, את הגוססים ליקטו יחד והניחו אותם באחד מזויות החדר עוד בם נשמתם וביום שלאחריו באו ולקחום. ולא ניתנו להיתאר העינוים השונים והמכות שספגו החולים על כל פסיעה ופסיעה, השכל האנושי לא יכול להשיג כזאת. עפ"י הרוב מתו החולים שעות אחדות אחר הגיעם שמה. ולמרות זה הרבה רצו להימצא בבית החולים כי בחוץ אצל העבודה בימי החורף הי' הסכנה גדולה בהרבה ופירושה הי' מיתה ברורה, לעומת זה בבית ההריגה שקראו "בית החולים" נשארו לפחות עשרים אחוז מהבאים שמה, וע"כ הי' זה בכלל "הצלחה" מי שעלה לו להתקבל בבית החולים. והרבה מהשבוים עשו חבורה בגופם כדי להשיג מטרה זו. גם ביקשו שיעשו להם ניתוחים שונים, וכאלה שכבר "נתברכו" בחבורה נתנו עלי' סיד ומלח שלא תתרפא במהירות. ורגיל הייתי לומר מצמיח ישועות בורא רפואות שבראשונה אנו זקוקים לישועה ורק אח"כ לרפואה, כי בלי הישועה, הרפואה לא תועיל לנו כלל וכלל. באמצעות הרופא הנ"ל ושאר הרופאים היהודים עלה בידי להשתדל לטובת הרבה יהודים בבית החולים שם.

ביום כ"ג שבט עזבתי את בית החלים והוחזרתי אל צריפי ומאז יצאתי שוב אל העבודה תוך צרות ותלאות רבות. בשבת קודש פרשת החודש הכני אחד הממונים הרוצחים, קאפו בלע"ז, מכה רבה והכביד עלי משא כבד של ברזל עד שנקלף העור מעל כתפיי, והעינוי הקשה החליש אותי עד כדי כך עד שלא יכולתי לילך בכחות עצמי וארבעה אנשים הביאו אותי שוב לבית החולים והרופא הטוב הנ"ל כאשר השגיח בי לקחני מיד בחכמה וערמה חזרה אל חדרו ונשארתי שם גם ביומא דפסחא ודין הניין לי שלא אכלתי לחם כל ימי החג ב"ה. בלילי הסדר אמרנו את ההגדה בסודי סודות בחשך ואפילה בשכבנו ומחצלת מעל ראשנו. גם הרופא הנ"ל הי' אתנו, והלילה הזה כולו מרור.

אחר חג הפסח התקרבו צבאות רוסי', לפתע פתאום ביום בהיר אחד פקדו עלינו לירד לתוך ספינה על נהר דונאו והסיעו את כל המחנה ארבעה ימים על הנהר יחד עם מטען ברזל שלא יכולנו להשתמש בו אפי' לישיבה. וכך נסענו חלשים ומיוגעים בלי מזון ומחי' עד שהגענו לעיר לינץ באוסטרי', שם ירדנו מן הספינה והתחלנו לעלות ברגל. לילות וימים הלכנו בלא כח לפני רודף, רצנו במרוצה, ומי שאפסו כוחותיו ולא הי' יכול לילך אתנו יחד בשורה, הרשעים ימ"ש הרגוהו על אם הדרך ונשאר כדומן ע"פ השדה גם אנכי הייתי כבר נחלש ומרוצץ מאוד ולא יכולתי להמשיך בדרכי עם שאר השבויים, ורק ישראל רחמנים בני רחמנים חבקני בזרועם ולא נתנוני לנפול והוליכו אותי ככה עד בואנו אל תוך מחנה השבויים בעיר עבענזע שבהרי טירול באוסטרי'. לפני הגיענו שמה, בלכתנו בדרכים הי' הרעב גדול וקשה מאוד, אכלו את עשבי השדה קורמי באגמא, גם מצאו בשדות תפוחי אדמה ושמחו עליהם כעל הון ואכלום כמות שהם בלי בישול.

מחנה הרכוז בעיר עבענזע הי' גיהנום מלוא זוועות. כעשרים אלף שבויים מכל אומה ולשון נמצאו כאן ורובם יהודים. מידי יום יום מתו כחמש מאות שבויים מרעב ושאר צרות שלא יכלו שאת. העבודה הי' קשה מאוד ולעומת זה התזונה היתה כאפס. חצבו אבנים בהרים ובמערות וכל המזון הי' קליפות תפוחי אדמה שנתבשלו במים, לתפוחי אדמה עצמם לא זכו. הרעב העביר הרבה שבוים על דעתם וכאשר חלקו את המאכל הבזוי בקערה אחת בשביל ב' אנשים פרצו ריב וסכסוכים בין הזוגים [עיין בש"ס פסחים דף פ"ט ע"ב בעובדא דר"ה ברי' דר"י עריב בהדי' רבינא אדאכיל ר"ה חדא אכיל רבינא תמניא עיי"ש] סביב חלוקת מאכל החזירים, והי' המחזה סמל לירידתנו ולשפלותנו הנוראה. וזה הי' אחד ממטרותיהם הרשעיות, לפעמים כאשר רצו לשחוק בנו, פקדו לשים את היורה הגדולה באמצע חצר המחנה, והשבויים מוכי רעב נורא התנפלו באלפיהם על המאכל, דרסו והכו חרפו וגדפו זה את זה, והרשעים צוהלים ורוננים, ימ"ש וזכרם.

בגלל הרעב הגדול נעשינו נפוחי פנים ובלכתנו אל העבודה יום יום לקטו השבוים נבלות כלבים שמצאו בדרכים ושנהרגו בההפצצות התכופות ואכלום ולא משכו את ידם גם משקצים רמשים ותולעים. ולא יאומן כי יסופר שבימים האחרונים לשעבוד כבר הי' עובדא שחתכו מבשר המת וצלו אותו ואכלוהו [עיין בש"ס חולין דף צ"ב ע"ב דב"נ אין שוקלין בשר המת במקולין ופירש"י בחד פירושא וז"ל בשר המת של אדם במקולין באיטלז שאין אוכלין אותו בפרהסיא כל כך עכ"ל משמע לפי' זה דעכ"פ אכלו ב"נ בשר המת רק שלא אכלו אותו בפרהסיא ועיין בכ"ח פ' חיי"ש מש"כ משמי' דהגה"ק אבני נזר ז"ל] בתוך הצריף שלנו שכבו על הארץ אנשים למאות באפס כח שלא יכלו אף לעמוד על רגלם מרוב חולשה ובכל שעה ושעה מתו חמרים חמרים. השבוים פסעו על גופי המתים מבלי שישגיחו בהם כלל, כל כך גדול הי' הקרירות והאדישות. לחיי בני אדם. וגם אני הייתי בין הנחלשים מאוד ושכבתי על הרצפה בין חולים ומתים במשך ב' שבועות. ואז הקרה
(עמוד יח)
ה' לפני איש טוב ה"ה ידידי מו"ה משה קליין נ"י ממונקאטש עם בניו היקרים שלמה וזאב נ"י והם השתדלו להביא לי לפעמים מעט מים להחיות את נפשי האומללה, ושמשו אותי בכל מה דאפשר וגם סמכוני בשתי ידים שאוכל לילך לחוץ על משענתי.
המצב נעשה חמור משעה לשעה, פסק כח כל השבוים וכלו כל הקצין וראינו עין בעין כי באם ח"ו לא תבוא הישועה בעוד ימים אחדים לא ישאר מאתנו שריד ופליט. נוסף לכל זה נפוצה אז שמועה מאחורי הפרגוד שברצון הנאצים להכניס כולנו לתוך המערה ולעשות שם קץ לכולנו.

ויהי ביום ל"ו לספירת בנ"י בבוקר השכם בשעה החמישית קראו אותנו לעמוד ל"אפעל". עשינו די לפקודה בפחד ומורא והלכנו כנידונים למות. ומה נשתוממנו לשמוע מפי מנהל המחנה בעצמו בשורת שחרורנו. בעמדנו ב"אפעל" בישר אותנו שצבאות האמריקאיים הולכים ומתקרבים אל מחננו בצעדי ענק ושלא יעברו כ"ד שעות והוא ימסור את כל המחנה להאמריקאים ועד אז פקד עלינו לא לצאת מפתח צריפינו ואוהלינו. לא יכלנו להאמין למשמע אזנינו. עם כל זה כאשר חזרנו אל צריפינו פרצה שמחה עצומה שאחזה את כל השבויים. למחרת היום הנה קול המולה נשמע מרחוק קול חיצים וברקים קול יריות ותותחים והנה אנו רואים כי הנאצים הרשעים סביב המחנה כים נגרשים ובורחים לכל הצדדים. לא עבר הרבה זמן וקבלנו בזרועות פתוחות ובלב מלא הערצה ושמחת אושר את חיל המשחררים שלנו, חיל ארצות הברית של אמריקה. יהודים שבורים ורצוצים נטולי כח ברכו ברכת הודאה להשי"ת כשעיניהם דומעות. והחיילים בראותם מצבנו השפל בכו מרוב רגש. בלכתם לראות את הקרימאטוריום מצאו בחצר הר גבוה של אלפי שבויים מתים שלא הספיקו הרשעים לשורפם מרוב העבודה שמה יומם ולילה. והי' זה מחזה נוראה בשבילם ולא יכלו להבין איך ברואים אשר בשם אדם יכונו מסוגלים למעשים שפלים כאלה. בעוד ימים אחדים פקדו האמריקאים על תושבי עיר עבענזע לבוא אל תוך המחנה ולראות במו עיניהם את מעשי השתוללותם. גם הכריחו אותם לעבוד בשבילנו למראה עינינו לנקות את המחנה מרוב האשפה והזוהמא שנצבר במשך הזמן. [ואז פירשתי שנתקיים ב"ה אצלנו מה שביקש דוד המע"ה בתהלים ד' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי, כלומר השי"ת יעזור לי, "ואני" את "האני" שלי. מה שנעשה אתי אזכה לראות בשונאי. וכן הי' ב"ה אצלנו].

הצבא חלק מזון ומחי' לרוב. את החולים שמו בבתי חולים ועשו הרבה להציל את מה שאפשר. למרות זה מתו הרבה גם אחר השחרור בעיקר מפאת שאכלו בלי מידה אחר הרעב הגדול. ואנחנו הודינו לא' שיר חדש על גאולתנו ופדות נפשנו וברכנו שם בעיר עבענזעע ברוך שעשה לנו נס במקום "הזעע".

מיד אחר השחרור זכינו לראות בעינינו נקמה באויבנו. אותם השוטרים שלא התנהגו כשורה וצערו או עינו את השבויים נתפסו מיד ע"י השבויים והרגו אותם במקלות וסקלום באבנים.

אחרי השחרור נשארנו עוד במקום במשך כמה שבועות, כי לרגל המלחמה נתקלקלו הדרכים. אין יוצא ואין בא באין רכבת לנסוע. שם חגינו גם את חג השבועות. ואחרי טלטולים רבים וקשים באתי עד עיר פרעסבורג ושם מצאתי כבר כמה מנינים יהודים שחזרו מן המחנות או יצאו מן המחבואים התת- קרקעים, והייתי מאושר לראות כי ב"ה יש עוד שם ושארית בישראל. אמנם ברגעים אלה לבי נשבר בקרבי ונתעורר הצער הגדול אצלי בהביטי סביבי והנה אני רואה כי מלאה הלכתי, משפחה יקרה, וריקם השיבני ה' [כמו שפירשתי פסוק בפ' פינחס ויהי אחרי המגפה, ואחכז"ל. אין ויהי אלא צרה דעיקר הצרה היא לאחר המגפה, כי בשעת המגפה אין מרגישים. כל כך את הצער כי הדעת מבולבל מפחד וחושי הרגש נחלשים, אך לאחר המגפה כשרואים מה יש ומה חסר אז מרגישים באסון שקרה]. וכאשר אני עומד גלמוד עם רעיונות מנקרות במוחי בא לפני ציר נאמן ובישרני בשורה טובה שראה את בתי היקרה הבכירה השולמית מלכה ריזא תחי' לאויט"א בעיר בוקארעסט ושהיא נשתחררה במחנה רכוז סמוך לאויסשוויץ עוד באמצע החורף ע"י חיילות רוסי'. ויפג לבי והי' זה לי כמים קרים על נפש עיפה וברכתי ברכת שבח והודאה להשי"ת על הצלה פורתא. [ועיי' בפי' הראב"ד בסוף מתני' דמס' עדיות על הבטחת הנביא הנה אנכי שולח לכם את אלי' הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם וזל"ק כלומר לב האבות והבנים אשר נפל בם מורא ופחד וברחו אלה פה ואלה פה מפני צרותם ישובו אלה את אלה ויתנחמו זה בזה וכן יהי' בימינו" עכל"ק].

בתי המדרשים וביהכנ"ס בקהלה המפוארה בפרסבורג שהי' פעם מלאים וגדושים, כיום הנה הם עומדים שוממים מאדם ואין מי שיתפלל בהם. התפללו רק ב"שיעור שטיבל" של רבינו הקדוש ה"חתם סופר" זי"ע ושבתי שם ש"ק פ' שלח וברכתי ברכת הגומל לחייבים טובות ודרשתי לכבוד היום ולכבוד המקום בית המדרש של רבינו ז"ל אשר משם יצא הוראה לישראל. [ואמרתי בפרשה דיומא
(עמוד יט)
ומה הארץ השמנה היא אם רזה היש בה עץ אם אין והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ והימים ימי ביכורי ענבים, ורש"י פי' היש בו עץ אם יש בו אדם כשר שיגין בזכותו, ולכאורה המלים "אם אין" מיותרים, ועיי' בערוגת הבושם דבר נחמד, והקדמתי תחילה דמצינו בתוה"ק ויבוא אברהם לספוד לשרה ולבכותה, בלבכותה יש כ' קטנה, וכתב בעה"ט שלא הספיד ובכה רק מעט, וי"ל הטעם משום שאחז"ל ויבוא אברהם, מהיכן בא מהר המורי', והי' ראשו מלא רעיונות ומחשבות מימי הנסיון שעברו עליו להביא את בנו על המזבח וע"כ לא בכה רק מעט, וכמוני היום שענה בדרך כחי. הנה אני בא מהר המורי' ששם נעקדו מחמדי עינינו, בנינו ובנותינו היקרים ושם נקרב מבחר העם, צדיקים וקדושים למאות ולאלפים, הנני חולה שבור ורצוץ מן הצרות והעינוים הקשים שסבלתי במשך יותר משנה תחת ידי הרוצחים הארורים. ע"כ יהי' דבריי מעטים להיות מודה על העבר ולבקש על העתיד. אינני מפרט כאן תוכן הדברים שאמרתי ורוצה אני רק להזכיר מה שהתחלתי ולציין דבר שאמרתי אני בשם כ"ק אאמו"ר ז"ל שפירש הפ' האויב תמו חרבות לנצח, כלומר, אף שכבר נפסקה המלחמה, והאיבה והשנאה ספו ותמו, וגם זכינו לראות במפלת הרשעים, מ"מ החורבות לנצח, החורבות שנגרמו לנו בגלל המלחמה ישארו לנצח ומי יודע אם נוכל להשלים אפי' במאה דורות מה שנאבד ונשמד לנו בשריפה הגדולה שמאחורינו. בטח כי זר הנצחון לא שייך לנו אם גם חזרו כמה עשרות אלפים מהמיליונים שהלכו. בכל זאת אין לכם להתייאש ח"ו, רק אדרבה חובתנו הוא להתחיל שוב ושוב לבנות מבצרים לתורה, וליסד מחדש את הקהלה הקדושה ולא ליתן לשרשרת הזהב להינתק ח"ו, כי הלא כאן הוא אכסניא של תורה וזכות גדול טמון לכם מרבינו החתם סופר ז"ל שהאיר בתורתו וצדקתו לארץ ולדרים והוא יגן עליכם שתזכו ליצור יש מאין. וזהו היש בה עץ אם אין אם יש בה צדיק שיכול להגן עליכם בזכותו, אפי' אם אין, כמו במצבנו עכשיו דור יתום ומיותם שהננו באפס ואין וזקוקים לבריאה חדשה, גם במצב שפל כזה אל תתייאשו, רק והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, קחו מוסר מפרי הארץ שאי אפשר שיתגדל ויצמח עד שיהי' מקודם בבחי' אין ואז יציץ ויפרח. וגם אם והתחזקתם כאן, אז אח"כ ולקחתם מפרי הארץ תזכו לעלות לציון ברנה במהרה בימנו אמן].

מפרסבורג באתי לעיר בודאפסט, גם שם הלכתי עוד על משענתי במשך כמה חדשים עד שחזרתי לאיתני. לקהילתי הקדושה חוסט כבר לא יכולתי לחזור כי בינתיים נספחה לרוסי' והגבולות נסגרו. בעת התעכבותי בבודפסט לקחתי חבל בבית דין המיוחד לתקנת עגונות על יד הלשכה המרכזית האורטודוכסית. גם יסדתי ונהלתי מתיבתא עם בחורים בחוץ לעיר.

אחרי גלגולים וטלטולים מגבול לגבול באנו לפאריס. במשך הזמן שהייתי שמה שקדתי שוב על תקנות בנות ישראל יחד עם הרבנים החשובים שי' חברי ועד הרבנים דשם וברצוני לרשום כאן ענין תמוה שבא לפנינו ושיכול לנגוע להלכה. בא לפנינו איש כשר ונאמן והעיד על אשת ראובן שנישאה לאיש בכפר סמוך לסיגעט (רומאני') ושהוא לקח חלק בשמחת החתונה וסיפר שהיא נישאה לאיש עפ"י שני עדים כשרים שהופיעו במקום והעידו על בעלה ראובן שמת במחנה הרכוז בוכנוואלד. והנה הבעל ראובן עומד חי לפנינו. והעד מסר עדותו בנוכחותו של הבעל. ואחר זה סיפר הבעל לי גופא דעובדא הכי הוי, הוא הי' שוכב חולה בבית חולים במחנה בוכנוואלד והי' כבר נוטה למות, וכאשר הגיע שמה הצבא האמריקאי ומצאוהו חולה אנוש, הם שמו אותו מיד באוירון צבאי והביאוהו לפאריס ושם עשו אתו גדולות עד שהצילוהו ונשאר בחיים. ושני העדים שהעידו עליו שמת הי' חביריו שראו אותו בבוכנוואלד במצב של גסיסה ולפתע פתאום נעלם ולא יכלו למצוא אותו בשום מקום, מזה שפטו בבירור שמת. בהיוודע לנו כל זה כתבנו מיד לעיר סיגעט לאפרושי מאיסורא דאשת איש [וכמה גדולים דברי חכמים שאמרו דאין מעידין על הגוסס עיי' ב"ש סי' י"ז ס"ק צ"ד, ומה שהשיגו עליו כל הפוסקים בפת"ש שם ס"ק קל"א. ועובדות כאלה אירעו כבר בימים קדמונים, עיי' בש"ס יבמות דף קכ"א, ועיי' בהקדמה לשו"ת שערי אפרים מה שכתב החו"ד שאירע בזקנו, ועיי' בשו"ת חיים שאל מהחיד"א ז"ל סי' ע"ד אות מ' ג"כ מעשה פלא, ועיי' גם בשו"ת ח"ס חא"ע].

ואסיים בדבר טוב בפ' חיי"ש ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים, ויל"פ דמבואר בסה"ק דיצחק יצא להתפלל על ביהמ"ק, שיצחק קראו שדה על שעתיד להיות כשדה ע"ש ציון שדה תחרש. לפנות ערב הוא הגלות הדומה לחושך. והנה כפי שאנו רואים לא עלה בידו להמתיק צרות ישראל בימי עקבותא דמשיחא, אבל ראה ברוח קדשו שיבוא גמול לכל עושי עולה לצער את ישראל וכל הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו והשי"ת ישוב גמול לגאים ורוצחים. וכמו כן ישלם גמול טוב לכל הסובלים והמעונים. כי יסורים ממרקים עונותיו של אדם כמאחז"ל בש"ס ברכות, ויש לרמוז בקרא בפ' תצוה והי' המזבח קדש קדשים כל הנוגע במזבח יקדש, דהיינו אותן הנשמות הקדושות שנקרבו על המזבח הן קודש קדשים כמו שאחז"ל בש"ס ב"ב דף י' הרוגי מלכות אין עומדים במחיצתם. אבל גם אותם שרק "נגעו" במזבח שסבלו יסורים וענוים קשים ומועדים הי' להיקרב ולהישרף ורק עפ"י נס ניצלו, גם אלה "כל הנוגע במזבח יקדש" ונתכפרו עונותיהם ויזכו לטוב. וזה שאמר וישא עיניו הביט בקורות ישראל העתידים לבוא, וירא והנה גמלי"ם באים, מלשון גמולים ותרתי משמע, גמול ועונש לרודפים וגמול ושכר טוב לנרדפים. כן יעזרנו השי"ת לראות במפלתם השלמה של הרשעים הרוצחים ובהרמת קרן עמנו הנאנח והנדכא, יקבץ ה' את הנפזרים כמלקט שבלים ששון ושמחה ישיגם ונס יגון ואנחה בב"א.

הכותב וחותם בדמע ומחכה לרחמי שמים

בחו' מנחם אב ה'תש"ח, ברוקלין יצ"ו

יהושע גרינוואלד
בלאאמו"ר הגה"צ מו"ה אברהם יוסף זצלה"ה
אב"ד דק"ק חוסט והגליל יצ"ו