תקציר המבוא:

אודות המחבר

מחבר הספר מקדיש את המבוא לסקירה ארוכה מאוד של שושלת משפחתו הענפה.
הוא עצמו היה רב בקהילות דראהאביץ ובוריסלב שבפולין לפני המלחמה.
הוא איננו מרחיב בתיאור האירועים שעברו עליו במלחמה, ומסתפק בכך שהוא מציין שעברו עליו ניסיונות קשים מאוד, ובחסדי הקב"ה הוא ניצל.
חלק מן המבוא הוא מקדיש לתיאור תולדות חייו ואישיותו של אחיו שנרצח בשנת תש"ג (1943).
בתקופה שבה נכתב הספר, תשט"ז (1956), המחבר יושב במקסיקו, והוא מקדיש חלק מן המבוא לדברי תודה לקהילת מקסיקו על שהם מאפשרים להם לפתח את עולם התורה במקום.

המבוא:

(עמוד 13)
הקדמת המחבר

זה קרוב לעשרים שנה, מיום שהתפרצה המלחמה העולמית השניה בדורנו; זה קרוב לעשרים שנה, מיום שהתחיל החורבן הנורא של היהדות האירופאית. הרבה כבר נאמר והרבה כבר נדפס על האסון הגדול אשר קרה לנו. ברם, על דבר אחד עדיין לא עמדו הגדולים והחכמים שלנו. פרק אחד עדיין לא נשנה. לא רק עם ישראל נחרב בשנים האחרונות, אלא גם תורתנו, תורת ישראל נקרעה, נשרפה ונחרבה. בנוגע לחורבן עמנו, הנה ברית כרותה בינינו ובין אלקינו ואלקי אבותינו, שעם ישראל לא יאבד. הקב"ה נקרא: שומר ישראל, ולא ינום ולא יישן. ובאמת, תיכף לחורבן העם באירופא באה תקומת העם במדינת ישראל, ושוב עם ישראל חי וקים. שומר ישראל, שמר את שארית ישראל. אבל בנוגע לתורה, הקב"ה מסר אותה על הר סיני לישראל, ואנו מברכים בכל יום בברכת התורה: אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ואנחנו אחראים וערבאים על התורה כידוע. וזה קרוב לעשרים. שנה, מעת שנשתתק קול התורה באירופה
(עמוד 14)
ונחרבו ארמונות התורה בקהלות הגדולות בעולמנו הישן.
כידוע אופן ודרך הלימוד בתורה, לא היה שוות בכל המקומות. במדינת גליציא מזמן: הרמ"א הב"ח. הטו"ז עד הנו"ב והר"י מאה"ו (חכמי בראד); ומזמן: הפרמ"ג, התב"ש עד הקצוה"ח, והחוות דעת; וכן מזמן: הישועות יעקב, הדע"ק, המהרש"ק, המנ"ח, הבר ליוואי עד הבית יצחק וגאוני דורו היו כל הלומדים במדינה זו. פשוט ממיתים עצמם באהלה של תורה. עיקר לימודם , היה ביגיעה והתעמקות בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים. אנחנו התיגענו להבין ולהשכיל בכל נקודה, בכל קוץ ובכל תג ברש"י, בתוס' ובמהרש"א. כל דור הוסיף לשפר, לשכלל ולהרחיב את דברי רבותינו. ובאמת דרך ואופן הלימוד הזה כמעט שנתבטל היום לגמרי. אף שת"ל גם היום. לומדים ומעיינים בתורה, אבל לדאבונינו אפס לגמרי אותו הטיפוס של ממית עצמו באהלה של תורה, אותו הטיפוס שהעמיק, לא רק שעות אלא ממש ימים ולילות, בשורה אחת בגפ"ת.
בכרך זה אני נותן לפני הלומדים שיעורים אחדים בגפ"ת, שהרציתי בה"ק מכסיקו, לפי סדר ואופן הלימוד
ששרר במדינה זו, שבה נתגדלתי ובה יצקתי מים על ידי גדולי הדור שבה. וגם בחלק האגדה תפשתי באומנות זו. הסברתי, ביארתי ובררתי את הרעיונות המסורות לנו מדורות הראשונים. את החומר לבנין לקחתי תמיד מספרי גדולינו הראשונים והאחרונים ורק מן החומר
(עמוד 15)
המקובל בניתי כל מאמר ומאמר, ולא נטיתי מן הדרך שסללו ושעליו פסעו דורות אחרי דורות. הרגשתי בעצמי שמוטב לבנות על דברי רבותינו שהם בוודאי דברי חכמה, מלבנות על דברי עצמינו, שהם אולי דברי שטות. אין לנו צורך בתורות חדשות ודי לנו לשכלל וליפות את הישן. וגם מאורנו הרמב"ם בהקדמתו לשמונה פרקים כתב בלשון זה: ודע שהדברים אשר אומר וכי' אינם דברים שבדיתי מעצמי. אמנם הם ענינים לקטתי מדברי חכמים. וכי' ואעפ"י שלא אזכיר אמר פלוני או פלוני אין תועלת בו וכי' ואיני מתפאר במה שאמרו מי שקדם ממני מפני שאני כבד התוודיתי בזה עכ"ל. ואחרי החורבן הנורא בוודאי שהחובה, עלינו להקים את דברי התורה שנשארו לנו מדורות הללו, ולא להתחיל מחדש כאילו אותו הישן כבר בטל ועבר מן העולם. וד' יוסיף לי כח ועצמה להגות בתורה במנוחה וביישוב הדעת ונזכה כולנו לחזות בקיום חזון נביאנו: כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים.

הכותב בדמע ובדם שותת על החורבן הנורא שראו עיניו

הק' יעקב אביגדור מלפנים רב ראשי
ואב"ד דקהלות דרהוביץ ובוריסלוב (פולניא)
כעת רב ואבדפה"ק מעקסיקא והגליל יצ"ו.

(עמוד 16)
מי אני ומה חיי!

עלובה היא העיסה שהנחתום מעיד עליה. אולם ההכרח לא יגונה. מועטים הם כעת אותם החוגים שיודעים
ומכירים אותי מלשעבר. אחרי החורבן הגדול והנורא שעבר עלינו, לא נשארו הרבה מאותם שחיו אתי במשך שנים רבות ששימשתי בתור רב ראשי ואב"ד דשתי הקהלות הגדולות דרהאביטש ובאריסלאוו בפולניא. לדאבוני הגדול אף אחרי שנשתחררתי ויצאתי מן השואה וההסגר לא מצאתי מנוח בחיים. וכשנפל עלי הגורל להתחיל בחיים חדשים בארצות אמריקא, אני מוכרח להעמיד בראש ספרי זה דברים אחדים על הנושא; מי אני ומה חיי...
בשנת תש"ט הוצאתי לאור את ספרי שו"ת אביר יעקב, ובהקדמה לספרי זה רשמתי מעט מתולדות ימי חיי.
בשנת תש"י, כשהדפסתי את ספרי חלק יעקב ב"ח, כתבתי בהקדמתי דברים אחדים מן הקורות עלי בימי השואה והחורבן, האמת נתנה להגיד, שבכל עת שלקחתי את העט בידי לרשום עלי גליון זכרונות, ממה שעבר עלי, וממה שראו עיני, הרגשתי תמיד כובד העט בידי ככובד הר גדול. פשוט נפתעתי, והוכרחתי להניח
(עמוד 17)
את העט ולעזוב אה הנייר. ברם, לאידך גיסא, אני מרגיש בקרבי פנימה צורך גדול וחוב קדוש; להזכיר עכ"פ את מה שצריכים להזכיר. אין כוונתי לתת כאן תיאור יותר שלם ויותר מקיף מן המשבר הגדול אשר קרנו. גם היום עדיין אינני מוכשר לזה. מגמתי רק, לחרוט עלי גליון קוים אחדים מתולדותי. חיים אנו כעת אחרי אותה המהפכה הנוראה, ואחרי ערבוביא ובלבול, שכמותם עדיין לא היה בישראל. וסכנה נשקפת, שבעוד זמן קצר לא ידעו הדורות הבאים: מי, הוא מי. לכן אני מוצא לי לחובה לציין כאן את הדברים דלהלן.
אבי מורי ורבי הרב הגאון הצדיק, הישיש המקובל הר' אברהם ישכר בער אביגדור זצ"ל היה משך ששים
שנה. רב ואב"ד בעיירה הקטנה טערווא וואלאסקא, המונחת בין ההרים הגבוהים (קארפאטן) על הגבול שבין גליציא התיכונית ובין אונגריא שלפנים. (היום היא קארפאטא רוס) עיירה זו, היתה באמצע הדרך בין עיר סאניק ובין פרעמישלא. הוא נפטר שמה י"ב אלול תרפ"א.
אבי זצ"ל, היה בנו של הגאון המובהק המפורסם הר' יעקב אביגדור זצ"ל, המגיד האחרון בבראדי, והוא היה סמוך על שלחן חותנו, ובעיקר על שלחן חמותו, שהיתה גם אחותו הבכירה. חמותו ואחותו זאת, היתה אשה גדולה ועשירה באדעסא, ושמה חיינה אוסטרזעצר, והשתדכה עם הגאון רשכבה"ג הר' משולם מסטאניסלאוו זצ"ל. בנה הרב ר' שלמה אוסטרזעצר היה חתנו של הגאון מסטניסלאוו. בערך שנת תק"ץ, התיישב זקני
(עמוד 18)
הנ"ל בבראדי, ולמד בצוותא עם הגאון מהרש"ק זצ"ל, הוא גם הוציא לאור את ספריו הראשונים של המהרש"ק, ובשו"ת טוטו"ד חלק ראשון המהרש"ק ז"ל מתפאר בזה, שהספר הוטב בעיני הגאון הרי" יעקב אביגדור, שעשה מפתחות והגהות לספר זה.
מבניו של זקני זה נשארו כהיום: משפחת לעווין משפחת באב"ד ומשפחת אביגדור הנמצאים כעת בניו יארק. חתניו לוקחי בנותיו היו, הגאון הר" משה באב"ד האבד"ק קאזלוב ומקוליניץ והרב הר' דוד ליב לעוו'ן מבראדי. הנכדים מבניו המה: אני, מבנו אבי מו"ר זצ"ל ומשפחת אביגדור בניו יארק מבנו הרב הגדול בתורה צדיק נשגב הר" שלום אביגדור זצ"ל.
אני נולדתי לאבי הגה"צ זצ"ל, כמעת לעת זקנותו, מזיוויגו השני. בעת שאני נתגדלתי ונתחנכתי כבר היה
אבי זצ"ל לרוב סגור ומסוגר בחדרו, ולכן לא היתה לי אפשירות גדולה לשמוע ממנו הרבה בנוגע לימי חייו. אבל זאת ידעתי שהיה מתפאר מאד ביחוס משפחתו. כשנתגדלתי אני בביתו של אבי כבר היה אבי זצ"ל, יותר אדומו"ר, מרב. והיה יושב כל הלילות ועוסק בנסתרות וקשה היה לי להחליט, איזה כח היה יותר גדול אצלו, אם זה של הרב, או זה של הרבי. זאת ידעתי, שבימי חורפו היה מצטיין מאוד על שדה הפלפול והלכה, והיה שקדן מאוד בלי-מודו. סיפר לי מורי ורבי הגאון הר" נטע דום זצ"ל האבד"ק סאניק, שבהיותו עלם, למד אצל אבי בביהמ"ד הישן בלינסק. וביום קיץ אחד למד
(עמוד 19)
אצלו משך עשר שעות רצופות, בחו"מ ה" עדות. והגאון הרי"ש נ"ז בספרו שו"מ מביא את דבריו פעמים רבות. הוא היה ספרא רבא וכל כתביו נשרפו במשך שנות המלחמה הראשונה.
בזיוויגו הראשון היה אבי זצ"ל חתנו של הגה"צ הר" מענדל הורוויץ זצ"ל מליסקא. (בנו של הגה"צ הר"
אברהם חיים הורביץ בנו של הגה"ק מראפטשיץ זצ"ל) חותנו זה התנהג באדומורו"ת. אולם אבי זצ"ל היה נוסע כפעם לבעלזא, אל הגה"ק שר שלום זצוק"ל. שנים רבות ישב על שלחן חותנו הגה"צ זצ"ל עד שנעשה לרב בעיר טערווא הנ"ל, ובשם ישב על התורה ועל העבודה כל ימי חייו. זאת שמעתי ממנו, שאחרי פטירת חותנו הנ"ל נסע הוא וגיסו הה"צ הר" אברהם חיים הורוויץ האבד"ק ליסקא לצאנז, למרן הדברי חיים ז"ל. ובסעודת חול ישבו שניהם לימינו. ואז היה גם הה"ק הר" דוד מדינוב זצ"ל בצאנז. ואחרי שטעם הדברי חיים והה"ק מדינוב מן הקערה, לקח הדברי חיים את הקערה, והעמיד לפני הני תרי גיסים, ואמר: חלקו שריימ! אז ענה אבי ואמר: אני? ע"ז השיב הדברי חיים: אם אתה ממאן להיות רבי, תהיה רב...
מזיוויג ראשון זה, נולדו לו המשה בנים ובת אחת. בנו הבכור היה אתי הה"צ הר" נפתלי צבי שפירא האדומו"ר מקאלושין שאצל וורשה. שהיה בעל משפחה גדולה. בניו, חתניו ונכדיו, היו מגדולי היחוס, והיו רבנים ואדומורי"ם מפורסמים בפולניא. בנו הבכור, היה
(עמוד 20)
הזיכלינר רבי בקאליש, וחתנו היה הקאזיניצר רבי בלודז, ונכדו היה הרב הגאון הר" משה שפירא האבד"ק מינסק שאצל ווורשה. בעת פרוץ המלחמה הוא היה יותר מבן שמונים, ומשפחתו היתה יותר מן מאה נפשות, וכולם נשמדו, ולא נשאר מהם אף אחד הי"ד.
בנו השני היה אחי, הרב החסיד בנש"ק מו"ה אשר ישעיה זצ"ל מבעלזא. והיה חתנו של הרב הר' פינחס ליבערמאן זצ"ל, נכד הגה"ק מאלעסק והגה"ק מבעלזא. ואחי זה נפטר עוד לפני המלחמה הראשונה.
בנו השלישי היה אחי הרב הר' מענדל הורוויץ, שהיה דר בקראקא. ולו בנים גדולי תורה ויראה, ושמשו ברבנות וכולם נשמדו הי"ד, ונשארה בת אחת בניו יארק.
בנו הרביעי היה אחי הרב הר" יוסף הורביץ מלימאנוב, והוא עם משפחתו נשמדו כולם, ורק בן אחד נשאר מיתר הפליטה, ושמו ליבוש הורוויץ במאנטריאל שבקאנאדא.
בנו החמישי היה אחי הרב הר' מאיר הורוויץ, נהרג הוא ומשפחתו בדרהאביטש בשנת תש"א. הי"ד.
בתו אחותי שיינדל, היתה אשת הרב הר" שלום ליבערמאן מזאלקווא. ממנה נשארו בן אחד בשם שבח אביגדור בתל אביב, ונכדים אחדים בתל אביב.
בזיווגו השני, היה אבי זצ"ל, חתנו של הגה"צ הר' דוד גאללער האבד"ק ניזאנקיוויץ וקריפטש זצ"ל. זקני זה היה בנו של הגה"צ הישיש, הר" אברהם גאללער האבד"ק קריפטש זצ"ל. (הוא נפטר בהיותו בן מאה
(עמוד 21)
ושלש שנים, והשתדך שתי פעמים עם הגה"ק בעל בני יששכר מדינוב זצוק"ל) והיה חתנו של הגה"ק הר" דוד האבד"ק קריפטש, (שהיה מגדולי התלמידים של הה"ק הר" מענדלי מרימאנוב, והחוזה מלובלין זצוק"ל) ולמעלה בקודש, גזע רבנים גדולי תורה וצדיקים, דור אחר דור. (המגיד מזלוטשוב ועוד).
מזיוויגו זה נולדו לאבי, בת אחת ושני בנים. הבת היתה אחותי הבכירה, שרה אשת הרב המופלא והמצויין, מגזע אראלים, הר" מענדל פרענקיל מדינוב. (גם הוא היה נכדו של הגה"ק בני יששכר זצ"ל) גיסי זה ואחותי עם שתי בנות נהרגו בשנת תש"ג. ונשארו מהם בנים משפחות פרענקל בתל אביב. אח"כ נולדתי אני, וממשפחתי נהרגו רעיתי הרבנית רעכל בריינדל הי"ד. בת הרב ה"ר נפתלי צבי הורביץ ז"ל מצאנז (נהרגה בדרהאביטש, ב" דשבועות תש"ג) ושתי בנותי: חנה גיטל, ושינדל. (נהרגו בשטוטהאף בשנת תש"ד' הי"ד). ונשארתי אני ושני בני יחיו. ח"ה בני הבכור, הרב הגדול בתורה ובמעלות נואם וסופר הר" יצחק חיים אביגדור שליט"א, רב דקהלת עטרת כנסת ישראל בעיר הרטפורד קאננ. וה"ה בני היקר המצויין, הר" אברהם ישכר בער אביגדור יחיה, כעת עמדי במעקסיקא.

(עמוד 22)
הבן זקונים לאבי, היה אחי הרב הר" דוד אביגדור הי"ד, האבד"ק אנדריכאוו. (אצל ביליץ בגאליציא המערבית). אם תרגום של בן זקונים הוא: בר חכים, הרי אחי זה היה בר חכים במלא מובנה של מלה זו. הוא היה מופלא ומצויין מאוד. כבר כשנולד, הביא עמו כשרונות
(עמוד 23)
מאוד נעלים ונשגבים. כידוע יש בכשרונות טיפוסים שונים. ולאוו כל אחד זוכה לשני כתרים. אולם אחי זה נשא על ראשו כתרים רבים. הוא היה: למדן, חכם, סופר, נואם, צייר ופייטן. ובכל אלה המקצועות הצטיין במעלה גבוהה ונפלאה, בהיותו עדיין ילד, כבר החל לפייט בקלות מרובה, וגם צייר באומנות גדולה. כידוע, בעיירה קטנה, בבית אבינו, לא היתה שום אפשירות לשמוע לקח בחכמה ומדע. אבל הוא לא היה צריך לזה. הוא נולד באינטואיציא מדעית. את החכמה שאב מכוחו ומנפשו - מן המעין הפנימי שלו נעצמו. בקרבו פנימי הבין, שאין המדע לשם מדע, אלא שהמדע צריך לשמש לחיים. המדע הוא כלי שרת לחיים. ואינו מהות החיים. מטבעו היה אומן ופייטן. באמנות ופייטנית ראה את רוח היצירה, השופעת חיים וברכה, כשהם לעצמם, לתכלית ומהות החיים. מלבד מעלותיו היה בעל מדות טובות, הוא היה עדין הנפש וטיב הלבב. חרד על אידיאלים אנושיים וחביב על הבריות.
בכאן אני מבקש סליחה מן הקורא, על אשר אני מפסיק באמצע ומקדים דברים אחדים לפני המשך דברי זכרון לאחי זה, הי"ד.
בנוהג שבעולם, אם באים לעשות מזכרת לאיזה איש מצויין, משתמשים בזה, שרושמים את מעלות האיש ואת עבודתו בחיים, וחסל. לדאבוני, אני לא אוכל לצאת ידי חובתי, במזכרת צנומה וריקה: מזכרת של זכרון מעשים, או זכרון מעלות של אחי זה. לי אי אפשר הפעם לכתוב
(עמוד 24)
בסגנון כזה. לי יש אותו האסון הנורא, שהייתי עד ראיה והנני עד חי, למאורעות כאלה, שאין דוגמתם ואין דמיונם - במלא רוחב כל ההיסטוריא האנושית. כשאני מתחיל לכתוב על הקורות אותנו במלחמה האחרונה, הרי אני עומד נדהם, וכמעט שלבבי יתפרץ לצאת החוצה, מגודל הצער והכאב. אני מוכרח מקודם להרגע מעט ולצמצם את מוחי ומחשבתי, כי רק בצמצום כזה, אני יכול לגרש מעט את אותם הרעיונות, המשתלשלים ומבצבצים ועולים מתוך הזכרונות הללו, ואינם נותנים לי מנוחה. ורק אחרי הצמצום, יכול אני לגמגם מעט בכתיבה, ממש לגמגם ולא יותר.
פרשת השבוע של היום, היא פרשת ויחי. כידוע פרשה זו סתומה. אין ריווח בין סופה של פרשת ויגש ובין התחלתה של פרשת ויחי. חז"ל הקשו: למה פרשה זו סתומה? ותירצו, שמכיוון שנפטר יעקב אבינו ע"ה נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד, שהתחילו לשעבדם. ולכאורה איזו שייכות יש לסתימה לבם של ישראל עם סתימת הפרשה? וכי סתימת הלב יש לה איזה קישור, עם סתימה הפרשה? הכי בזה, שאין שורה מפסקת בין הסדרות הללו, יש איזה רמז לסתימת לבם של ישראל, מקושי השיעבוד? אולם כידוע, הריווח שבין פרשה לפרשה ניתן, כדי לעמוד בין ענין לענין ולהתבונן בהענין, קריאה בעצמה אינה מספיקה. צריכים גם להבין את מה שקורים. אדם מישראל, משקרא פרשה בתורה, מחוייב הוא להתעכב רגע ולהתעמק במה שקרא, כדי
(עמוד 25)
להבין את תוכן קריאתו. ברם, ישנם פרשיות כאלה שאין רשאים כלל להתעכב עליהם ולהתבונן בהם. אדרבא, צריכים לקרותם בנשימה אחת, כי אם נתעמק בהם יתפלץ הלב ולא נמצא מענה: על מה ולמה עשה ד' ככה לגדולים וטובים שבנו?
על שעבודם של ישראל במצרים גם משה רבינו עמד ותמה ואמר, שלא מצא בקורות עמים אחרים, שעם כולו יהא משועבד בעבודה, בחומר ובלבנים. וזו כוונת חז"ל באמרם, שפרשה זו סתומה, מפני שאין להתעכב ולעמוד ולהתבונן בפרשה זו, מכיון שכאן התחיל השעבוד של ישראל, ואין לעמוד להבין סוד שעבודם וצערם של ישראל.
ואם אין לעמוד על סוד שעבודם של ישראל במצרים, הרי ק"ו ב"ב של ק"ו, שאין לעמוד ולהתבונן במה שקרה לנו כעת, בימינו לעינינו. רוב בנינה ורוב מנינה של האומה; היהדות רבת הכשרון ספה, תמה. וגדול השבר עצום הכאב על רצח הצדיקים, החסידים, התמימים והישרים, שדוכאו עד עפר ושהומתו בכל מיני מיתות משונות.
בין הקדושים הללו היה גם אחי המופלא הרב הר" דוד אביגדור הי"ד, ורעיתו הרבנית מייטל ובניהם אברהם ישכר בער ושלמה זלמן. אילן נאה זה נגדע, בעת שהיה בשיא פריחתו.
הוא נולד בהושענא רבא שנת תרנ"ח. כדרך כל ילדי ישראל נכנס לחדר בהיותו בן שלש והתחיל חומש בהיותו בן ארבע וגמרא
(עמוד 26)
בהיותו בן המש הצטיין מאוד בשכלו החד ובתפיסתו המהירה. עד שנעשה בר מצוה למד אצל מלמדי העיירה. אח"כ למד בעצמו בביהמ"ד תחת השגחתי המיוחדת.
עבודתו הספרותית התחיל בהיותו כבן ארביסר, וכתב באידיש בסגנון נפלא, והשתוממו על סגנונו כל הסופרים המובהקים. מאמריו נדפסו בעתון הלבובי טאגעבלאט. ותוכנם היה בעיקר פיליטונים ותיאורים מן החיים היהודיים. בעת הזאת היה גם רושם לעצמו בלשון הקודש צחה קיצורי ספרות הבינים, והיה לו כמעט חיבור שלם על הר" יהודה הלוי, על ספריו ושיריו. כך היה הוא יושב ולומד בעיירה הקטנה הזו, ולמד תורה וחכמת ישראל ביחד.
פרצה המלחמה העולמית. הרוסים כבשו את גליציא המזרחית. והיהודים עזבו את העיירות וברחו לאוסטריא. הוא לא עזב את אבינו הזקן ואת אמנו. ונסע עמם יחד. והיה עמם בפראג. שם השתלם ביתר שאת, והיה מיוצאי ובאי ביתו של הרב הראשי ד"ר חיים בראדי ז"ל. הלז היה מומחה גדול בספרות ימי הבינים. והצעיר דוד'ל העתיק לו שירים רבים, והעמידם במשקל, בחרוז ובסדר נכון ומדוקדק. באותה עת בקר בפראג גם את האקאדעמיא לציור, והשתלם במקצוע זה, והצטיין ברישום שחור על גבי לבן.
אחרי ששבנו הביתה ואני קבעתי את דירתי בעיר צאנז, בא הוא עמי לצאנז, והשתלם בלימודים תחת
(עמוד 27)
השגחתי. בשנת תרע"ט נשא את אשתו העדינה, וקבע את דירתו בעיר סאניק וישב שמה על התורה בהתמדה. בשנת תר"פ כשנתקבלתי אני לרב ראשי בקהלות דרהוביץ ובאריסלאוו, קבע את דירתו בעיר דרוהוביץ, כדי להיות ביחד עמדי. הוא לא רצה להיות משועבד לאיזה קהל, ולא חשב לקבל משרת רבנות. מגמתו היתה להתפרנס מיגיעי כפו. ובדרהוביץ פתח לו חנות של ספרים ותשמישי קדושה וערך שבועון באידיש, ומזה התפרנס.
כבר אז, בהיותו צעיר מאוד, הוא ראה שחלק גדול מישראל הולך וצועק בקול, שאין לו חלק ונחלה בתורת ישראל, ושהיהדות צריכה להיות מבוססת רק על שפה, ארץ ולאום. ועל זה היה הוא כואב מאוד. הוא העמיד לו למטרה, ללחום בכל עוז נגד שיטה כזאת. הודות לכשרונותיו הארגוניים, וקסמי אישיותו המרהיבה, הצליח לרכוש לו אוהבים נאמנים, מעסקני המזרחי בגליציא. אותם האוהבים, ביניהם הרב ד"ר הירשפלד מביאלא, הרב משולם קליגר מקראקא, והמזרחים הוותיקים מדרהוביץ בוריסלוב: הר" שלמה בעסטער והר" אייזיק גליק, התחילו לדבר על לבו, שכל זמן שלא יהיה רב בישראל, לא יהיו דבריו נשמעים, ולא יצליח בעבודתו למען המזרחי. ואז השפענו אנחנו עליו שיקבל את המשרה בתור רב ואבד"ק אנדריכאוו שאצל ביליץ. וכאשר קוינו כן היה. בעיר הזאת התחילה עבודתו הגדולה בתנועת תורה ועבודה. מוואדאוויץ, מביאלא ומביליץ ומכל
(עמוד 28)
הסביבה, נתאספו אליו תלמידים רבים והרביץ תורה וחכמה בין הנוער. ולעתים היה גם נוסע מעיר לעיר וצועק, שאם לא נחנך את הנוער ביסודות תורניים, הסכנה נשקפת שיתערטל לגמרי מרוח התורה ומן העבר הגדול שלנו. כך נעשה למנהיג ולמדריך, לתנועת תורה ועבודה. היה גם מרציא שיעורים בביה"ס תחכמוני אשר בקראקא. לקח חבל בכל הכנסיות והאסיפות של המזרחי והיה תמיד בין ראשי המדברים.
הוא היה קל תנועה, זריו ומזורז, והיה תמיד שמח בחלקו. מן הכל התפעל לטובה: מן ספר, מן אנשים ומן הסביבה. על הכל הביט מתוך האספקלריא האופטימיסטית שלו, ולא התאונן מעולם. במדה זו הקסים את חבריו ותלמידיו. בזה היה מושך אליו כל איש. ובאמת נעים היה להמצא בקרבתו.
בשנת תרצ"ט לפני פרוץ המלחמה העולמית לקח חבל בקונגרס הציוני העולמי בשווייצריא בתור ציר המזרחי ותנועת תורה ועבודה.
חזר הביתה ימים אחדים לפני המלחמה. ביום ו עש"ק התחילה המלחמה וביום ש"ק כבר היו הנאצים באנדריכאוו. כי עיר זו מונחת על הגבול שבין פולניא לאשכנז. והוכרח לעזוב הוא וכל משפחתו וכל היהודים שבעיר את המקום, ונסעו למזרח פולניא. הוא בא עם בני ביתו אלי, לעיר דרוהוביץ. קרוב לשתי שנים משלו הרוסים הסוביטים בדרוהוביץ, ובמשך כל העת ההיא ישב הוא אצלי עם כל בני ביתו. הוא סבל אז יסורים
(עמוד 29)
גדולים, לרגלי מחלת אשתו, אבל לא עזב את עבודתו התורנית-מדעית. הוא האמין שהזעם יעבור מהר, וצריכים לעשות מה בעבור העתיד. קודם כל הרגיש חוסר גדול בספרי לימוד למען הנוער. עבד על ספר חדש במינו שהתעתד להוציא לאור. בספר זה רצה לחבר תורה שבכתב עם תורה שבעל פה באופן זה: בכל אותם הפסוקים שיש בהם מ"ע או מל"ת הנוהגים בזמן הזה, נתן בסגנון קל ונוח את כל פרטי ודקדוקי המצווה, בצירוף דברי הסמ"ג, החינוך והרמב"ם בסה"מ ויד החזקה, אשר למצוות הללו.
בכל משך הזמן שישב אצלי כתב אז יומן גדול, ורשם בספר גדול את כל הקורות יום יום. בחורף שנת תש"א, שלחו הרוסים את כל היהודים הפליטים שבאו מן המערב לרוסיא. היו מתנפלים על הבתים בלילות, והוציאו את כל איש שבא מן המערב ושלחוהו ישר לתוך עומק מדינת רוסיא, ואז רצו לשלוח גם את אחי זצ"ל. ובהשתדלות גדולה עלה בידינו להוציאו מן המשלוח הזה. מה אנוש ותחשבהו! אנחנו היינו אז מלאי שמחה, שעלה בידינו להצילו בזה, שנשאר בדרוהוביץ. ומי יודע, אולי אם היה נשלח אז, היה נשאר עדיין בחיים. מי פילל שיבוא אסון נורא כזה.
כך ישבנו גם בכינו, בזכרנו את העבר שלנו, וציפינו על העתיד לבוא. בחודש יוני תש"א עזבו הרוסים את
העיר ונכנסו הנאצים. אחרי האכזבה הנוראה מן הסוביטים ששררה אז בכל החוגים, כמעט כל אותם היהודים
(עמוד 30)
מן המערב שהיו עם הרוסים במזרח, החליטו לחזור למקומם למערב. וכך חזר גם אחי ומשפחתו והתיישב בפארנוב. בתחלה היה גם דואר וקבלנו ממנו מכתבים. אחרי כן נשתתק, והופסק הדואר, ואז שמענו שבר"ה שנת תש"ג נהרג הוא ואשתו הרבנית בהריגה הגדולה שהיתה אז בטארנוב. (נהרג אז שם גם הגאון הקדוש הר" משהניו מבאיאן זצ"ל) שני בניו נשארו במחנה עבודה, וכשראו את הנעשה ברחו מטארנא על תעודות נכריים פולניים, ובאו לדרהוביץ. אבל לא עלה בידם להציל את עצמם, ובחורף תש"ג נהרגו בדרהוביץ, וכן נשמדה כל המשפחה.
ארץ אל תכסי דמם ויהא זכרם ברוך לעולם.

(עמוד 31)
הרב יצחר חיים אביגדור
הרטפורד קאנג
והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם (מלאכי ג')
ובכל עת, שאני מברך ומודה לאל יתברך, על שהחיינו וקימני והגיעני לזמן הזה, אינני יכול להעלות את ברכתי
(עמוד 32)
זאת על שפתי, מבלי להעלות יחד על כנפי דמיוני, את זכרונות ימי עניי ומרודי, ומבלי להכיר ולידע את הרושם העז והעמוק, שהשאירו בי ושעזבו עלי אותם השנים הללו.
על משכבי בלילות, לא אחת אני רואה את עצמי כאילו אני עוד הפעם באותו העולם של אלף לילות ואחד. אני לא מבין ואני לא יודע: איך נמלטתי על נפשי? איך יכולתי לעבור על כל אותם השבעה מדורי גיהנם; איך יצאתי שלם מן אותה המהפכה; ואיך הגעתי בנסים ונפלאות עד הלום? אני משתומם על עצמי. מאין שאבתי את הכוחות, לשאת ולסבול את כל אותם היסורים? עברתי במו אש ולא נכויתי; המים לא שטפוני; לא אחת חרב חדה היתה מונחת על צווארי ולא נתיאשתי. ביום לא אכלתי ובלילה לא ישנתי, על כל פסיעה ופסיעה נדכאתי נפלתי בידי פולקים אכזרים, בידי אוקראינים היידומקים, גרמנים, עס, עס, רוצחים, הושיבוני במחשכים של בתי אסורים, נבלו בשרי ועורי, שברו את עצמותי. פעמים רבות ברחתי, נמלטתי, אבל לסוף תפשו אותי, השיגוני ידי אויב. אי אפשר כלל לתאר את מה שעבר עלי. הייתי בגדר חי ומת כאחד. ומהיכן למדתי את הכשרון לנדידה ממדינה למדינה; את הכשרון לפליטה, את כל זה אינני יודע ואינני יכול להבין. כל ההרפתקאות האלה עולים על זכרוני כחלום בלהות אחד, שאין בו משום מוקדם ומאוחר ואינם נותנים לי מנוחה.

(עמוד 33)
בוודאי שאז לא אחת אמרתי לעצמי: טוב מותי מחיי, ולא אחת הייתי בוחר במיתה פעם אחת, ולא לראות את מה שראו עיני. אולם בכל פעם כשהגעתי למחשבות כאלו, דמות דיוקנא של אבא עמדה לפני, והיא שנתנה לי כח ועוז להתגבר על הכל. תקוותי הגדולה אשר היתה תמיד קבועה בקרבי, ושעליה התפללתי בכל לבבי ונפשי, היתה להפגש את אבי הגדול, את רבי ומדריכי, את מורי וחמדת חיי. ותקווה זו עודדה אותי, וכך נמשכו אותם החיים.
הודות לתקווה זו לא חדלתי מלהיות בן אדם. וזה היה אולי הנס היותר גדול בעת השואה. בכל פעם שבאתי לקצה גבול איזה נסיון היתה צורתו של אבי שליט"א מרחפת נגד עיני והיא שנתנה לי עוז להתקומם ולהתאזר. בטחון זה היה בא מאמונה פנימית שבקרבי, שמשפטי ד' אמת, והצור תמים פעלו, ולכן מתוך האש הרעב והמוות לא רק שהייתי חי לעצמי, אלא גם עזרתי הרבה לאחרים. אחזתי בכל אומץ באחי לצרה, אחי הקטן אברהם בער יחיה ולא עזבתיו עד שהחזרתיו ליד אבינו אחרי השחרור.
היום אין אני יודע, איך עברתי על כל הדרך הזה.
מתוך כבשן האש יצאתי ביום שבת קודש כ"ב אייר תש"ה בחמישי למאי למספרם. כשנשתחררתי במחנה מויטהויזן הייתי חולה בגופי. כל גופי היה מוכה ופצוע, אבל הייתי מטוהר ומזוקק שבעתים ברוחי.
(עמוד 34)
נשמתי היתה שלימה ובריאה. אף לא שאלתי אם אבי חי, כי בעמקי לבבי הרגשתיו ודברתי עמו. ידעתי והייתי בטוח שהוא חי. בעזרת שוכן שחקים נפגשנו לאחר כמעט שנה. אני מאמין שלמחיה שלחני ד' כדי לעזור לאבי שליט"א במשך השנים הראשונות, וכן גם לאחי הצעיר יחיה, והרבה עשיתי להטיב את מצבם בזמן השואה והחורבן.
והיום כשאני יושב ועושה חשבון ביני לבין עצמי. כשאני מביט עלי ועל אבי הגדול שליט"א אינני מפסיק להשתומם ולהתפלא על הכוחות הבלתי מוגבלים שישנם בנו, ושמעולם לא הייתי מאמין שתהא אפשרות כזו. אני רואה איך קמו אצלינו לתחיה כוחות חיוניים, מרץ ועוז אחרי אשר באמת כבר מתו ונפסקו לגמרי, באותן השנים של החורבן, וחידוש כוחותינו אלה אני קורא תחיית המתים ממש. הנסיון בחיים הוא יותר גדול ויותר משכנע מחכמה. אין חכם כבר נסיון, ואין נסיון יותר גדול מנסיון של תחיית המתים. אצלינו אני רואה תחיית המתים ממש. אני מאמין באמונה שלימה שהכוחות הללו שנתחדשו בנו באים ממעין הנצחי, מירושת אבות, מעמנו, עם נודד שלא פעם נתנסה בכל מיני אכזריות בריחות ופליטות ולבסוף קם והתעורר לתחיה ושוב נעשה לחזק ובריא.
עם עולם אנחנו, וכל כלי יוצר עלינו לא יצלח. לא, ולא! נצח ישראל לא ישקר! אחרי החרפה והקלון אשר
המיטו עלינו ההיטלריסטים ימ"ש, זאת היא נחמתי ונקמתי היחידה: הם יפלו ויאבדו ואנחנו נקום ונתעודד.

(עמוד 35)
מה מאוד אשמח לראות את אבי שליט"א מוציא לאור חמשה כרכים שלימים, בהלכה, דרוש וחכמת ישראל, אשר הגה וכתב במשך זמן שבתו במעקסיקא. חבל שהרבה מספריו והרבה מכתביו, נאבדו ונשמדו
לגמרי. אני שמח גם לראות שהקהלה במעקסיקא עוזרת בכל עוז בעבודתו הספרותית של אבי הגדול שליט"א. בזמן הזה שהרבנות נתפוררה לפירורים ופסקו מלמנות רבנים גדולי תורה ומדע לעמוד בראש הקהלה וכל משרות רב בארצות הללו היא רק בשימושים ותפקידים שונים שאין להם שום יחס, לא לעטרה ולא לחכמה, הנה בעת הזאת קהלת מעקסיקא עומדת לדוגמא ולמופת. אני מברך בזה גם את ראשי הקהלה. יכונן ד' את מעשי ידיכם, ובזה שאתם עוזרים לאבי שליט"א בעבודתו הקדושה, אתם מביאים לזה שהוא מאיר לכם באור תורתו וחכמתו, בנאומיו ומאמריו הנפלאים.
ולך אבי יקירי מה אומר? יה"ר שתנוב בטוב, באריכת ימים ושנים עם רעיתך דודתי הרבנית יוטא שינדל שתחי', אחות אמי הקדושה הצדקנית הי"ד. ותזכה להרבות תורה ודעת עד ביאת הגואל אמן. בנך החותם בלב מלא געגועים של אהבה, חבה והוקרה.
הרב יצחק חיים אביגדור בן המחבר.

(עמוד 36)
אברהם בער אביגדור
מעקסיקא, ד.פ.

דער בונקער
א פאר ווערטער צום יובל הששים פון
מיין ליבן טייערן פאטער שליט"א.

לאנג, לאנג, נאכדעם ווי אין דראהאביטש-באריסלאוו, איז קיין געטא מער נישט געווען; נאכדעם, וואס עס
(עמוד 37)
זענען כמעט קיין יידן מער נישט געבליבן, האבן מיר: מיין פאטער, מיין עלטערער ברודער, איך און מיינע צוויי שוועסטער, זיך גאך אלץ געמאטערט און געלעבט. מיר האבן געלעבט אין א בונקער, אויסגעגראבן טיף אין דער ערד. נישט נאר מיר אליין, גאר אויך מיט אנדערע 20 נפשות. מענער, פרויען און קינדער, דער בונקער איז געווען אונטער א געביידע, אין וועלכער עס האבן געוווינט די הויכע געסטאפא-פירער פון דער שטאט.
מיר האבן געלעבט אין א בונקער. דאס איז זייער לייכט אויפצושרייבן, אדער צו זאגן. אבער, די מענטשלעכע שפראך איז צו ארעם צו קענען איבערגעבן, כאטש א טייל פון דעם אינהאלט, וואס די פאר ווערטער אנטהאלטן אין זיך.
דער בונקער איז באשטאנען פון דריי גרובער, צו צוויי קוואדראט מעטער, מיט אן אפענעם קאנאל אין דער מיט. מיר האבן דארט נישט געלעבט, מיט קיין שום קעגנווארט, נאר מיט דער שטראלנדיקער האפענונג, אז מיר וועלן איבערלעבן און קענען דערציילן, וואס עס איז מיט אונדז געשען.
דער טאג-בוך פון אנא פראנק און אירע - גוט באוווסטע, - איבערלעבונגען, אויף דעם בוידעם שטובל אין אמסטערדאם (האלאנד) וואלטן אפשר געקענט אויספילן, בלויז איין בלעטל פון א גרויסן און גראבן בוך, וואס איך וואלט געקענט אנשרייבן, וועגן אונדזער בונקער-לעבן אין. דראהאביטש. איך וואלט דערציילט
(עמוד 38)
פון א לעבן, אין א בונקער, טיף אין דער ערד, אונטער א הויז מיט געסטאפא-פירער פון אויבן.
דער פון צוויי חדשים האבן מיר, נאכט ביי נאכט נאך חצות, מיט אונדזערע בלויזע הענט, געריסן שטיקער
ערד, טיף אונטער א הויז און דארט האבן מיר געהאפט צו קענען איבערלעבן די נאציס. א גאנצן טאג האבן מיר געארבעט, אין דער גאפט פאבריק און אין מיטן דער גאכט, האבן מיר זיך ארויסגעגנב'ט צו דעם פלאץ, ווו מיר האבן געגראבן, ביי א ברעג פון א וואסער, כדי די אויסגעגראבענע ערד זאל מיט דעם וואסער פארשווינדן. מיט בלוט און שווייס, האבן מיר יעדעס מאל מיט געברענגט דאס עסן, וואס מיר האבן געפלאנט אנצו-שפייכלערן, אויף 6 חדשים צייט. די מורא, דער פחד און שרעק, וואס פלעגט אונדז כסדר באפאלן, ביי נאכט, טיף אין דער ערד און אין דער פרי, ביים זיך צוריקשטעלן צו דער עבודה, אין דער נאפט פאבריק, דאס איז בכלל נישט מעגלעך צו באשרייבן. 24 שעה אין מעת לעת, האבן מיר זיך געפייניקט און דערצו זיך געראנגלט מיט דעם מלאך המוות, וועלכער איז שטענדיק נעשטאנען פאר אונדזערע אויגן. מיר האבן ממש געזען, ווי ער קעמפט מיט אונדז און וויל אונדז באזיגן. - מיר האבן זיך נישט געלאזט...
דער בונקער איז געווען אונדזער שטראל פון האפעגונג, אונדזער היים, אונדזער ציל. אמת! א נארע, אפילו א חיה, האט דארט נישט. געקענט לעבן. אבער דאך האבן
(עמוד 39)
מיר דארט געלעבט גאנצע וואכן. מיר האבן אפילו, דארט דעס סדר אפגערעכט - און דעם זמן חירותנו געפייערט.
7 וואכןן אין בונקער! עס זענען געווען יארן גאנצער יעדער טאג איז א יאר געווען. לאנג וואלטן מיר, סיי ווי נישט געווען אויסגעהאלטן. די צרות אין בונקער זענען געווען שרעקלעכע. דאס צוזאמענלעבן פון 25 מענטשן פון פארשידענע שיכטן און פארשידענע כאראקטערן, איז געווען אוממעגלעך. אין דער פינסטער, אין שרעק און אין פחד, האט מען זיך נישט געקענט פאראייניקן. וויפל מענטשן, אזוי פיל דיעות און אזוי מיל עצות. דער סוף איז געווען זייער א טרויעריקער. מיט שפיר-הונט האט מען אונדז ארויסגעשלעפט. איינציקווייז האט מען אונדז פון דארט ארויסגעשלעפט .דאך זענען א פאר געראטעוועט געווארן, דורך דעם בונקער. עטלעכע האבן דעם קריג איבערלעבפ, א דאנק אט דעם לעבעדיקן קבר.
יוא! די ליידן זענען געווען גרויסע. פיל האבן מיר געליטן. אבער ליידן לייגן ארויף אויף א מענטשן, א חותם, א צורה, דורך וועלכער מען קען דערקענען דעם מענטש, וואס האט געליפן. צווישן טויזנטער מענטשן, דערקענט מען אים, דעם געליטענעם, דעם געראטעוועטן. א גרויסע, גאר גרויסע שולע, זענען מיר אדורכגעגאנגען. אונדזער בליק אויף דעס לעבן, איז דערפאר גאר אן אנדערער. דאס לעבן פון א מענטש, איז א שולע. זעלטן, גייט איינער דורך אלע קלאסן פון א שולע. זעלטן, לערנט
(עמוד 40)
איינער אויס אלעס, וואס עס איז דא צום לערגען. זעלטן, באקומט מען אויסצייכענונגען פון אלע קלאסן. מיוסטנס גיין די מענטשן אדורך בלויז די קינדערישע קלאסן און זיי פארבלייבן: אלטע קינדער. זיי פארשטיין נישט דאס לעבן, אדער פארשטיין בלויז א טייל דערפון. זיי שפילן זיך אין לעבן, ווי קינדער מיט פערדעלעך זיי ווערן אלט 60 און 80 יאר. זיי מייגען, אז זיי טאן, לייסטן און שאפן, אבער עס איז בלויז קינדער-שפיל.
פאר אונדז, וואס מיר האבן איבערלעבט די נאציס, געלעבט אין די יודענפערטעלס, אין די געפאס, אין די ארבעטסלאגער, אין די קאצעטס, אין די בונקערס און אין די בוידעם-שטובלעך, איז דאס לעבן, נישט קיין קינדער-שפיל. מיר וועלן קיינמאל נישט פארבלייבן קיין אלטע קינדער. פארקערט, מיר זענען אלס קינדער, אלט געווטאן.
ווער נאך, ווי איך, פארשטייט און ווייסט, וושס הייסט דיין יובל הששים! דאס זענען נישט קיין איינפאכע 60 יאר. דו האסט מיט געמאכט די גאנצע לעכנסשולע, אלע קלאסן מיט אוימצייכענונג, נישט בלויז אלס
גוטער שילער, נאר אלס מייסטער.
זאל דיר גאטס געבן א סך גליקלעכע יאר, מיט פרייד אין לעבן און נחת פון דיין גרויסער, גייסטיקער, וויסנשאפטלעכער ארבעט.
דיין זון, וואס האט מיט דיר צוזאמען געלעבט אין בונקער.
מעקסיקע, ד.פ. 1957
א.ב. אביגדור.