תקציר המבוא:

אודות המחבר

במבוא מתאר המחבר, בן קהילת חוסט, את קורותיו בתקופת השואה. הוא מתיחס לכמה תקופות:
הכיבוש ההונגרי של חוסט, כולל הגזרות נגד היהודים, משלוח אנשים לפלוגות עבודה בצבא ההונגרי, גירוש הפליטים מפולין לקמניץ פודולסק ורציחתם שם.
הכיבוש הנאצי של הונגריה כולל הגזירות שבעקבותיו, בחירת היודנראט ע"י הגסטאפו, הקמת הגטו בחוסט, שוד הרכוש היהודי, וגירוש יהודי חוסט לאושוויץ.
קורותיו במחנות אושוויץ, מאוטהאוזן ומלק. המחבר מתאר את פעילותו בתחום חיזוק האמונה והביטחון בה', ומפרט אירועים בהקשר זה. ולבסוף – צעדת המוות בסיום המלחמה.
תיאור החזרה לפרשבורג ותחושת השיממון העמוקה, השתתפותו בשיקום החיים הדתיים לאחר השואה כחבר בית הדין לעגונות בבודפסט ובפאריס.

המבוא:

הקדמה

יתברך הבורא ויתעלה הודו השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלינו בימי עניינו ומרודנו בחשכות ומרירות גלותנו כאשר עלה הכורת עלינו להכרית עולל מבחוץ ובחורים מרחובות, ודוד המלך ע"ה הודה ואמר כי חלצת נפשי ממות את עיני מן דמעה את רגלי מדחי, ופירש המצודות כי מעולם הוצאת נפשי מן המות ומנעת את עיני מן דמעה ואת רגלי חשכת שלא יהי' דחוים ממקום למקום להיות נעים ונדים עכ"ל. ואפרוש כפי אל ה' במה אקדם אכף לאלקי מרום כי חלצת נפשי ממות וניצלתי מכף הכליון ויצאתי חיים מבין הלהבות אשר שרף את בית ישראל ואנכי עפר ואפר ראוי הייתי להיות אפר כמותם, נפלאים מעשי ה' לא ידעתי ספורות. אמנם סיפא דקרא "את עיני מן דמעה את רגלי מדחי" לא נתקיים בי בעוה"ר כי מלאה עיני דמעה על אבדן מולדתי בני ביתי ומשפחתי היקרים, ודמוע תדמע עיני על חורבן קהלתנו ק"ק חוסט עיר ואם בישראל יראים וחרדים על דבר ה' אשר היו טרף לשיני האויב האכזר ומי יתן ראשי מים ואבכה יומם ולילה על בית ישראל ועל עם ה'' כי נפלו לחרב. ומאז עזבתי את ביתי הלכתי מדחי אל דחי גולה אחר גולה ולא באתי אל הנחלה והמנוחה עד עתה.

והנה חנני השי"ת בהרבה חידושי תורה, פלפולים ודברים מועילים להלכה מכוונים, וכאשר גרשו אותנו הזדים הרשעים מביתנו נשאר מאחורינו הכל הפקר ומאז שוב לא עלה בידי לחזור שמה, ורק מאת ה' נסבה זאת שהרבני המופלג מו"ה שלו' נ"י בן הרה"ח מו"ה מנחם הי"ד שו"ב דקהלתנו חזר לשם והביא לי עלים לתרופה מעט מן המעט אשר מצא בחצר כתבים מפוזרים ומפורדים קרועים ומלוכלכים. והרגשתי חוב בנפשי להדפיסם ולעשות בהם זכרון נצח לנשמות היקרות ב"ב ומשפחתי ובני קהילתנו שנחנקו ונשרפו על קדושת השם. וגם האנשים שפלפלתי עמהם ונזכרו בהתשובות רובם ככולם הם מאלה שנהרגו באכזריות, ויהי' זה זכר לתלמידים מקשיבים ולידידים ומכירים הי"ד.

צרפתי לזה איזה תשובות שנכתבו אחרי שובי ממחנה השבויים הכוללים דברים השייכים לחורבן הנורא אשר ראו עינינו. נוסף לזה כתבתי קונט' "עין דמעה" כי כלו בדמעות עיני על שבר בת עמי, ולספר גבורות ד' ועזוז נוראותיו. מתחיל בגנות בעבדים היינו ומסיים בשבח והודאה על גאולתנו ופדות נפשנו.

וקראתי שם הספר "חסד יהושע" כי הכל חסד חנם אשר חנן אלקים את עבדו המיחל לחסדו עד עולם ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולראות בנחת בנים וב"ב ובנחמת ציון וירושלים.
במהרה דידן כיה"ר.

יהושע גרינוואלד
בלאאמו"ר הגה"צ מו"ה אברהם יוסף זצ"ל מלפנים אבדק"ק חוסט והגליל יצ"ו.

ר"ח אלול ה'תש"ח, ברוקלין יצ"ו,
סימן כ'
בעזהי"ת אור תש"ח ברוקלין יצ"ו

זכור אזכור ותשוח עלי נפשי, בהיותי כלוא וסגור במחנה (געטו) תחת ידי הרשעים העריצים הנאצים הצוררים, עם כל בני קהלתנו ק"ק חוסט החריבה והשוממה, עלה ספק בלבנו אם מותר לברוח או לסייע לאחרים שיברחו כי ישראל ערבים זל"ז ואיש אחד יחטא על כל העדה יקצפו והבריחה יכול לגרום צער ונזק לרבים.
המקור הדין במתניתן דגיטין דף מ"ה דתנן התם אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם ואין מבריחין את השבוים מפני תיקון העולם רשב"ג אומר מפני תקנת השבויין פירש"י שמא יקצפו על השבויים העתידים לבוא ויתנום בשלשלות ובחריצים ור"ש לא חייש אלא א"כ יש שבויין אחרים עמו שמא יקצפו על השבאין לייסרן ביסורים והכי איפסק בשו"ע יו"ד סי' רנ"ב סעי' ד' וסעי' ה' מיהו בדין הראשון דאין פודין את השבויין יתר מעל כדי דמיהן כתב המחבר אבל אדם יכול לפדות את עצמו בכל מה שירצה והוא מדברי התוס' בגיטין שם ובכתובות דף נ"ב דכל אשר לו יתן בעד נפשו עי"ש אמנם בדין השני לענין בריחה לא זכר המחבר חילוק בין אחרים לעצמו, ולכאורה לישנא דמתניתן דייקא דרק אין מבריחין את השבויין אבל בעצמו מותר לברוח, אולם ז"א דאפשר דנקט אין מבריחין אטו רישא דאין פודין אבל לעולם אין בורחין אך הפ"ת הביא בשם שו"ת חות יאיר סי' רי"ג דפשוט הדבר כל יחיד שיכול לברוח בורח ואין לו לחוש על שאר השבויים אשר יושבים שם וסיים ואפי' מדת חסידות ליכא בזה עיי"ש ובאמת כיון דבשבי' איכא סכנת נפשות שייך בי' דרשא דרע"ק בב"מ דף ס"ב וחי אחיך עמך חייך קודמים לחיי חבירך ואין לו להשגיח על סכ"נ דחברי' ואף דלפי חדתירוצא בתוס' גיטין שם לא איירי הכא בסכ"נ כבר כתב בתשו' כנסת יחזקאל סי' ל"ח הובא בפ"ת דלא קיי"ל כתי' זה ועיקר דאיירי בשבי' דאיכא סכ"נ.

איברא מה שסיים הפ"ת דאפי' מדת חסידות ליכא בזה יש עיין לכאורה מדברי התוס' נדה דף י"ז ד"ה שורפן חסיד שכתבו בשם הערוך דשרפת צפורן מזיק לאדם וע"כ השורפן חסיד שמחמיר לשורפן שלא יזיק לאחרים אעפ"י שמזיק לו עיי"ש וצ"ל דסכ"נ שאני גם י"ל היכא דההזק בא ממנו חמיר טפי אבל היכא דההיזק בא ממקו' אחר אין לו להשגיח על אחרים כלל אפי' מצד מדת חסידות.
וחילוק זה מוכרח ג"כ בהא דמבואר בשו"ע חו"מ סי' שפ"ח סעי' ב' הי' רואה נזק בא עליו מותר להציל עצמו אעפ"י שעי"ז בא הנזק על אחר עיי"ש ויש להקשות דמאי שנא מהא דמבואר בתוס' ב"ק דף כ"ג ד"ה וליחייב דיותר יש לאדם לזהר עצמו שלא יזיק אחרים משלא יוזק הוא וכ"כ התוס' בב"ק דף כ"ז ד"ה אמאי פטור והני מילי סתראי נינהו וצ"ל דהתם שאני כיון שההיזק בא ממנו אחריות דאחרים עליו משא"כ בדינא דסי' שפ"ח הנזק בא ממקו' אחר אין לו להשגיח על אחרים, ודעת להבין בזה דברי הסמ"ע שם שכתב דאם כבר בא הנזק עליו אז אסור לסלקו ממנו ולתנו על אחרם דכיון דכבר בא עליו והוא נותנו על אחרים הנזק בא ממנו ומחויב האדם ליזהר שלא יוזקו אחרים על ידו וא"ש.

וראיתי במדרש רבה פ' מסעי בעובדא שבאו כתבים רעים מן המלכות ובאו התלמידים ושאלו את ר"א בן פרטא מהו לברוח והי' מתיירא לומר להם ברחו ואמר להם ברמז כך עשה יעאע"ה שנא' ויברח יעקב וכן עשה משה רבע"ה שנא' ויברח משה וכן עשה דהע"ה דכתי' ויברח דוד עיי"ש ולכאורה מה שאלה הוא זאת אם לברוח כיון שיכולין לברוח והמפרשים פי' דהשאלה הי' אם מותר לברוח בשבת אמנם כן הול"ל בקיצור נמרץ מותר ומה אחריות יש לו כיון דלא הי' השאלה על גוף הבריחה רק הוראה גרידא בהלכות שבת, ויש לשער דהתם ג"כ חששו התלמידים שע"י בריחתם יכבידו עול על אחרים ונפשם לשאול הגיע אם מותר לברוח ולגרום צער לרבים וגם בגוף הבריחה הי' מסופקים אם יצליחו בה והשיב להם ר"א ב"פ שכן עשו אבותינו שברחו מן הצרה והצליחו דרכם ובדאי תצליחו גם אתם ועל השאלה אם מחוייבים לחשוב על הנזק שיוצמח מזה לאחרים רמז להם שכן עשה מרע"ה שברח ולא חש על זה כי באמת אין צריך לחוש ואפי' מדת חסידות ליכא בזה כנ"ל.

ובס' שבט מיהודה פ' שמות ראיתי דבר יקר בפסוק וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה ויברח משה מפני פרעה ולכאורה קשה למה לא ברח משה מיד כשהרגיש שנודע הדבר ולא להמתין עד שיבקשו להרוג אותו אולם משרבע"ה חשש אם יברח מי יודע איזה גזירה הי' גוזר פרעה על כללות ישראל לכן לא ברח מיד רק אח"כ כאשר ראה שפרעה רוצה לנקום בו ויבקש להרוג דוקא אותו ויברח משה וע"כ אמר ויהי בימים הרבים ההם וימת מך מצרים ויקם מלך חדש שנתחדשו גזירותיו וזה הי' ימים רבים אח"כ אבל לא בשביל בריחת משה היו הגזירות ודפת"ח.

עכ"פ הא ודאי דכל שבוי אם יכול לברוח מותר לברוח אלא דבנ"ד נראה ברור דהי' מותר גם לסייע לאחרים שיברחו ואין זה בכלל אין מבריחין את השבויין מפני תיקון עולם עפי"מ שהקשו התוס' בגיטין שם דאיך פדה ר"י ב"ח לההוא תינוק בממון הרבה הא אין פודין את השבויין יותר מכדי דמיהן ותירצו דבשעת חורבן הבית לא שייך דלא ליגרבו עכ"ל הכונה דבשעת החורבן בלא"ה שבו חרבו והרגו כל מה שיכלו א"כ כ"ש בנ"ד בחורבן הנורא שקרה אותנו בעוה"ר שקשה יותר מחורבן ביהמ"ק בודאי דלא שייך כאן תיקון העולם או תיקון שבויים דבלא"ה הי' כגמר דינם לקטלא וכל מה שהי' יכולין לצער ולגזור גזירות גזרו ובכל יום היו הגזירות מתחדשות עקא על עקא ולהחריב את ישראל ואת כל העולם כולו יצאו א"כ מצוה רבה הי' לסייע להבריחה שיהי' הצלה פורתא ולא יאבד שארית ישראל ח"ו וכן עשינו הלכה למעשה לסייע להם בעצה ותושי' וכעת כבר איגלאי מילתא למפרע שאותן שברחו רובם ניצלו והנשארים שם אריות אכלו אותם ונאבדו מתוך הקהל ואין זכר למו ונרצחו ע"י הזדים הארורים, והשי"ת יחבש עצבותינו ויגדור פרצותינו ופרצות ארצינו הקדושה בהרמת קרן עמנו במהרה בימינו כיה"ר.

ובהאי ענינא הנה הב"י בחו"מ סי' תכ"ו הביא בשם הגמ"י דצריך לסכן עצמו בשביל הצלת חבירו דזה ספק וזה ודאי והביא דכן מוכח בירושלמי ועיין בב"ח שם מש"כ בשם הרמב"ם ועיין פ"ת שם דהש"ס דילן לא ס"ל הכי ועיין פ"ת יו"ד סי' רנ"ב דאם המציל ת"ח והניצל ע"ה אינו רשאי להכניס עצמו בספק ואם הניצל אינו ת"ח כמו המציל מותר להכניס א"ע ממדת חסידות עיי"ש ובשו"ת חו"י סי' קמ"ו ראיתי בתוך דבריו שהביא ראי' מש"ס ב"מ דף ס"ב דמחויב להכניס א"ע בספק סכנה להציל את חבירו אפי' אם ההצלה רק ספק עיי"ש ונלענ"ד להוכיח כן מש"ס נדה דף ס"א הנהו בני גליל דנפק עלייהו קלא דקטיל נפשא אתו לקמי' דרבי טרפון אמרו לי' לטמרינן מר אמר להו היכי נעביד אי לא אטמרינכו חזו יתייכו אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אעפ"י דלקבולי לא מבעי מיחש לי' מבעי זילו אתון טמרו נפשייכו ובתוס' ד"ה אטמרינכו הביאו פירש"י ושמא הרגתם ואסור להצילכם ובשאלתות דרב אחאי מפרש שמא הרגתם ואם אטמין אתכם חייבתם ראשי למלך ובהגהות יעבץ תמה תימה רבה דא"כ כי נמי לא הרגו מצי לאשתמוטי בכה"ג מפי הסכנה כי היכא דהוי סכנתא לגבי בני גלילאי גופיהו דהא קבעי לאטמורי וא"כ מאי איריא משום דליחש לל"ב מבעי ע"כ נלענ"ד דלולא דחש ללישנא בישא הי' ר"ט נכנס בספק סכנה לטמור אותם כי זה רק ספק אם ימצאו אצלו משא"כ אם לא טמר אותם הוי ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי אך כיון דחש ללישנא בישא לא רצה להכניס א"ע לספק סכ"נ א"כ מוכח דיש להכניס א"ע לספק כדי להציל את חבירו אפי' אם ההצלה רק ספק ואי דיוקשה לכאורה הא בני גלילי לא היו ת"ח כמו ר"ט צ"ל דר"ט לא החזיק א"ע לת"ח כמו שכתבו התוס' ב"מ דף ס"ז על רבינא עיי"ש גם אפשר דמצד מדת חסידות הי' עושה כן ודו"ק.

וזת לדעת דכ"ז נאמר רק לענין הצלת אדם פרטי אבל להצלת כלל ישראל בדאי כו"ע מודים דיש להכניס א"ע בספק סכ"נ כמו שמצינו באסתר שמסרה נפשה למיתה במה שנכנסה לגינת הביתן שלא כדת והי' דינה למיתה לולא הנס שעשה לה וכן עשו שאר צדיקים וצדקניות שבכל דור ודור שמסרו נפשם להצלת כלל ישראל ועיין בפנים יפות פ' בלק ובכ"ח פ' פנחס מש"כ בזה עיי"ש

סי' כ"א

ב"ה, ער חג הסוכות תש"ג לפ"ק חוסט יע"א

להרבני המופג מו"ה יוסף שווארטץ נ"י
סופר סת"ם [הי"ד]

בדבר שאלתך ס"ת שהביא אנשי חיל ישראלים מערי ישראל החרבים בפולין וברוסיא והרבה בתי כנסיות ובתי מדרשות היו לשריפת אש [השי"ת יגדור פרצות עמו ישראל וירפא רוח עמינו השבור] והצילו מן הדליקה ספרי קודש ונמצא בהס"ת אותיות משונות בצורתן כגון אות חי"ת נמצא הם זיי"ן מימין וי"ו הפוכה משמאל וחטוטרות על גבו כזה
ורובן יש שנכתבו האות חי"ת כדינו ז"ז וחטוטרות וגם באות גימ"ל ובאות נו"ן המשיך הקו מצד השמאל על הגג כזה וכדת מה לעשות