תקציר המבוא:

אודות המחבר

המבוא מתאר את קורותיו של המחבר מתחילת המלחמה ועד לתקופה שאחרי השחרור. סיפור הקורות הוא מפורט ומובאים בו סיפורים רבים, שמות ותאריכים.
המחבר רואה חובה לעצמו להודות על הנסים שאירעו לו בתקופת השואה על ידי פרסומם.
בראשית המלחמה גויס המחבר לצבא הפולני ונפל בשבי הרוסים. לאחר זמן קצר שוחרר לביתו בעיר לנין, שהייתה תחת שלטון סוביטי.
המחבר מתאר את הכיבוש הנאצי של שטחי ברית המועצות ואת הגזירות נגד היהודים בתקופת הכיבוש. הוא מספר על בריחתו ליערות עם כמה מחבריו, ועל הצטרפותו לקבוצת פרטיזנים, עמם שהה שלש שנים ונפצע במהלך קרב בינואר 1945.
לבסוף הוא מספר על נדודיו באירופה שלאחר השחרור, ייסוד ישיבה לשארית הפליטה בצלסהיים ועל עזיבתו את אירופה.

המבוא:

(עמוד קמז)

פרסומי ניסי

אספרה שמך לאחי בתוך קהל אהללך (תהלים כב, כג)

ידוע שחז"ל שקדו הרבה על פרסומי ניסי וזכירתם - ומקרא מלא הוא וזכרת את כל הדרך, ואף תקנו ברכת הודאה להרואה מקום שנעשה בו נס לישראל, וכן נס שנעשה ליחיד. לו או לאביו ולרבו מברך על ראיית המקום שנעשה בו הנס, ותקנו מועדים לזכר המאורעות והנסים שאירעו באותם הימים בזמנם.

והנה שם נס יש שמשמעותו שינוי טבע הבריאה כלומר מקרה היוצא מגדרו של עולם, ויש גם נס שהוא "מנהג העולם ותולדתו שמזמין הקב"ה ברגע זה [מקרה] בדרך התולדה..., אע"פ שלא הי' כאן שינוי טבע מ"מ נס הוא שהזמין הקב"ה לשעה זו" (מלשון המ"ב בסי' ריח, ט בביאור הלכה ד"ה ויש חולק), כמו שמברכים שעשה נסים לאבותינו בקריאת המגילה בפורים ולא היו שם אלא נסים נסתרים בסדרו של עולם.

הניצולים מאדמת אירופה, גיא-ההריגה הגדול, לא פעם ולא עשרות פעמים זכו לנסים ולדרכי הצלה שנזדמנו להם לאותה שעה ולאותו רגע. מהיום שעלה הכורת לשלטון - שלשלת ארוכה מנתיבות הצלה והגנה נמשכה להם בלי הפסק, והיא שהגינה עליהם כאילו משוריינים היו מהמשחית ההולך ומחבל אלפי אלפים באין מעצור, כאילו גזירת שמים*) היתה מרחפת עליהם תמיד ולא יכל כל צר לפגוע בחייהם. ונתקיים בהם: ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור. כפי' המצודות: "כשתחליט בדעתך לעשות דבר מה אז המקום יקיים לך את הדבר ההוא ועל דרכיך תזרח אור ההצלחה".

גזרות שמים אלה יש ונודעים לברואים מראש, וכמ"ש חז"ל השכים ונפל לו פסוק לתוך פיו הרי זו נבואה קטנה. ולעומת מה שאמרו אין חלום בלא דברים בטלים הרי מצינו הרבה שנתנו אימון בדברי חלומות. ומסופר בהקדמת הגר"ח מוואלאז'ין זצ"ל לספר הבהיר, על בעל חלומות אמת שהי' בווילנא ואמר עליו הגר"א ז"ל שכל בעל מרה-שחורה מסוגל לראות חלומות אמת, כלומר אין בזה משום סגולת ומעלת האדם החולם - ובלתי תלויות הם בבעליהן, בעל החלומות, בכל זאת אמיתיים הם כשהם באים להודיע על המתרחש לבוא והפותר אותם הוא כקורא באגרת לדעת את העתיד. ובכן אמרתי חובה עלי לפרסם ברבים את שרשרת ההרפתקאות שעברו עלי בשנות המלחמה שהן כנסים נסתרים - גלויים, ומהם שהורוני משמים בחזיון חלומות מה לעשות ואיזו דרך תצלח להצלה.

כששה שבועות לפני פרוץ המלחמה (אלול תרצ"ט) נתגייסתי לצבא הפולני. חברי בישיבה שקבלו את צו הגיוס בשבילי לא הודיעו לי כלום עד ליום האחרון. אבל הגה"צ ר' דוד בלייכער הי"ד מנהל ישיבת בית יוסף במזריטש התחיל לטפל בי כמה ימים לפני הפרידה, וביום האחרון לא זזה ידו מתוך ידי כל היום, הוא צירפני לכל ענין שהתעסק בו באותו יום ואף לטיול ברחוב לשם שיחה ובין היתר גם לבקר תינוק חולה מסוכן, כאן הגזים להציג אותי בפני אבי הילד כמאמין שברכתי ברכת כהן תשא פירות, הבינותי שמבקש לחזק את רוחי אבל לא ידעתי לשום מה. שיטתו היתה שונה משיטת כל ראשי הישיבות ומנהליהם, בחור שהגיע לגיל הצבא הי' עולה לארץ ישראל או עובר את הגבול ללאטבי' לריגה ולדווינסק. אם נמשיך כך טען ר"ד ז"ל - הישיבה מה תהא עלי', מוטב שיבלה אדם שנה אחת בין הגוים וישוב אל הישיבה כשהוא בריא בגופו ושלם בתורתו וברוחו להמשיך עבודת הקדש של זכוי הרבים כנוסח ישיבות בית יוסף נובהרדוק. בשעה מאוחרת בערב של אותו יום הפרידה צירף אותי ללמוד עמו דף היומי בפ' כל כתבי במסכת שבת והמשכנו ללמוד עד שעה מאוחרת אחר חצות. בחור ישיש שמצעו לישון היתה ספה באותו חדר שבו למדנו עזב מכבר את החדר והניח את הספה בשבילי. בבוקר השכם הקצתי ופסוק בפי לעבד נמכר יוסף, עדיין לא הגיע העת לקום, וכשהתעוררתי לקום לתפילת שחרית פסוק שני על שפתי ענו בכבל רגלו ברזל באה נפשו. בצהרים אחרי תפילת מנחה גדולה ואני עומד ליד הר"ד הי"ד מסרו לידי את צו הגיוס - להצטרף לצבא בעיר סנוב ליד בארנוביטש כאילו למשמר הגבול, למעשה הי' זה גיוס חשאי
(עמוד קמח)
למלחמה הצפוי' עם הגרמנים. קראתי את הפתק ופרצתי בקריאה לתומי, זהו מה שחלמתי היום לעבד נמכר יוסף. ר' דוד הי"ד התחלחל ממש, רעד אחז בו ולא יכל לדבר רק במלמול הפליט: מה, מה אתה שח, אין אני מכוון לומר כלום (איך מיין גאר ניט) אמרתי, רק מעשה שהי' כך הי' היום הקצתי בפסוק זה. ובאמת לא האשמתי אותו בלבי ואף לא הצטערתי שלא נסעתי לאמריקה למרות שהיתה לי הזדמנות לנסוע. אמנם אלה שברחו לריגה ולדוינסק נצלו מצרה לשעתם, אבל אשר למצב הרוחני שלי טוב לי באשר אני שם. וכחלומי כך הי' אחרי תקופה ארוכה שנספר עלי' להלן נפצעתי בחזית של הצבא האדום נגד הגרמנים פציעה ברגל ופרורי ברזל של קפסול - גראנאט נשארו בעצם, וקויים בי ברזל באה נפשו.

יצאתי לדרכי לסנוב, כשהגיעה הרכבת לבארנוביטש אמרתי הרי המשגיח הצדיק רבי ישראל יעקב הי"ד בטח יזכור אותי, ואולי כך השגיחו משמים שיכיר אותי לפני כשבע שנים בעשותו בישיבה שבעה ימים, כדאי לרדת לבקש את ברכתו לשמירה בדרך מסוכנת זו, רי"י הי"ד קבלני בבת צחוק קלה ובחיבה כאילו חכה לי זה מכבר, לעת הפרירה מסר לי מכתב לבע"ב בסנוב, לא שמתי לב למכתב אף לא הבינותי שהמכתב נוגע לי ודמיתי ששליחות בעלמא היא. בסנוב נכנסתי לבית הרב ומסרתי מכתב מהישיבה, קרא בו וכאיש אובד עצות נשאר יושב באין אונים, וקרא לבנו ושאלו לעצה מה לעשות איך מסדרים מאכל כשר בשביל בן ישיבה. עוד הוא מדבר ולבי נתמלא רחמים עליו על צערו הגדול הוצאתי המכתב מהכיס הנה גם מכתב מרבי ישראל יעקב, כאילו במכתבים תמצא עזרה, מיד אורו עיניו, מכתב מרי"י למילנער, ואמר לבנו לך מהר ומסור לו את המכתב, אין דאגה הכל יסודר אמר בהרגעת רוח. וכך הי' לא רק שבע"ב זה סמכני על שולחנו וכלכל אותי במזון ופרנסה אלא שלהפתעתי נוכחתי מיד בימים הראשונים שעינו של הסמל הצבאי עלי לטובה. תפקידו של סרג'אנט זה באותם ימים הי' לקבל את האנשים המגוייסים הבאים בטרנספורטים יום יום להלבישם במדי צבא לתת להם הנשק הראוי ולשלחם לגבול הגרמני, והנה מצא לו ז'ידעק יהודי צעיר שיעזור על ידו בניהול המשק כאילו הי' חסר אנשי עזר עד עכשיו, כל פעם לעת הפקוד כשבא למנות את החיילים המזוינים ומוכנים להשתלח הי' מונה עד שמגיע קרוב אלי והי' מפסיק כאומר די, כאילו כבר השלים את המספר הדרוש, המנויים שולחו והיתר נשארים לע"ע עד לטרנספורט שני, ואני כבעל קומה קצרה הייתי נמצא תמיד בסוף השורה, ומשהבינותי לכוונתו השתדלתי לעמוד תמיד בקצה עד כמה שאפשר, וכשבא עוד יהודי בין המגוייסים יעצתי לו להיות מן האחרונים בשורה עד כמה שאפשר לו. כל זה בכח מכתבו של אותו צדיק משגיח הישיבה בבארנוביטש שמתוך הערצה שרחש לו בע"ב זה השתדל להבטיח לי מקלט שלא ישלחו אותי לחזית המלחמה בראשיתה בשנת תרצ"ט. אמרתי : הנה אלקים עוזר לי ה' בסומכי נפשי, ויאמר אדם אך פרי לצדיק אך יש אלקים שופטים בארץ.

בבוקר שבת אחת עברו הרוסים את הגבול ואת סנוב, אנו חיילי הצבא הפולני שני יהודים ועוד ששה עשר איש כולל המפקדים לוקחנו כשבויי מלחמה. עברנו רגלי עד לעיר נוברדוק, בבית אסורים גדול שבעיר נאספו כמאה חיילים והוליכו אותנו חזרה לכוון הגבול הרוסי. בערב יוהכ"פ לפנות ערב הגענו אל העיירה מיר, בבתי היהודים כבר דלקו נרות והרחוב היה ריק מבני אדם. הוכנסנו ללון בבית להצגות (כעין תיאטרון), כפי שנודע לי אח"כ הכיר אותי אז תלמיד הישיבה חברי מישיבת פינסק. והוא ביחד עם עוד חבר שחדו את החייל השומר והרשה להם להכנס למצוא אותי בין החיילים, בקשו ולא מצאוני, כי נכנסתי בתא המיוחד לקריין - לתפלה ביום הקדוש ונשארתי שם לישון, בתקוה שהרוסים לא ימצאו אותי בבוקר, כאמור בערב חברי לא מצאוני, אבל הגוים כן מצאו אותי בעלות השחר וזרזוני ללכת. למה לא קראו בשמי, למה לא הציצו במחבוא שמא פרש לשם יהודי להבדל מהגוים לא אבין, אבל לא קשה הוא לתאר כמה הי' שונה גורלי אילו מצאו אותי והייתי נשאר בישיבה ואולי גם גולה לשנחאי, אך זאת ברור, מה' מצערי גבר כוננו ודרכו יחפץ.

הגענו לעיר קוזילסק, ואחרי כששה שבועות שלחו הלאה למרחקי המדינה את השבויים שמקום מגוריהם הי' באיזור המערבי של מדינת פולין שנכבש ע"י הגרמנים, ואת אלה שמגוריהם היו באיזור המזרחי הכבוש על ידי הרוסים עצמם פטרו לביתם. ובכן הגעתי לעיר לנין אל הורי. בבית מצאתי גם את אחי הצעיר אברהם קאפל הי"ד תלמיד ישיבת לוניניעץ כשהוא מטכס עצות כיצד לעבור לווילנא להצטרף אל חבריו שהצטרפו לישיבת קלעצק, התחלתי ללמוד עם הראב"ד דמתא הרב משה מילשטיין הי"ד. עברו כשבועיים מעת הגיעי לביתי ואני חולם, ובחלומי אני עומד על הבימה במקום אבי הגבאי התמידי בעיר,
(עמוד קמט)
אבי עלה לתורה קוראים לו בפרשת עקדה. אני תמה בחלום איך הגיע אבי הי"ד למעשה אברהם אבינו להעלות עקדה. ספרתי את החלום לרב זצ"ל, אחרי כמה דקות של שתיקה והרהור אמר: אולי לא צריך אחי אברהם קאפל לנסוע לווילנא, כבר שמענו על בחור בן עירנו תלמיד ישיבה שנתפס ע"י הרוסים כשהוא מנסה לעבור את הגבול. (הוא נמצא עכשיו בבני ברק, רבי משה זייציק שמו). ספרתי את החלום ואת פתרונו של הרב לאחי ולהורי, אחי הקדוש הי"ד חשב גם הוא כמה דקות וענה מיד שהוא כן יסע. נסע ועבר את הגבול בשלום, ואף אני באדר של אותו חורף עברתי לווילנא הלוך ושוב. מסרתי לאחי די כסף לשלם בעד כרטיס נסיעה מקובנה ליאפאן, בתקוה שיקבל וויזה אמריקאית עם כרטיס נסיעה מיאפאן לארה"ב, אותה וויזה שהציע לי לפני כשלש שנים היו עוסקים בה לשלוח לו באמצעות וועד ההצלה בנוא-יארק, כשפגשתי את חביריו בנוא-יארק מסר לי השו"ב רבי חיים גינזבורג ז"ל שהוא ועוד שני חברים היתה להם אכסניא בחדר אחד יחד עם אחי, ובאותו לילה כשדפקו הרוסים בדלת להוליך אותם לסיביר בקש אחי ז"ל שהוא ישאר במטה שלו ושהם ישליכו עליו את הכרים והכסתות של מטותיהם הנכפלות, וכך עשו, הם הובלו לסיביר והוא נשאר במקומו, הוא חרף נפשו ויצא לדרך מסוכנת כדי להיות במקום תורה, להיות עם רבותיו וחביריו ולא להוותר לבדו במדינה קומוניסטית, וסופו שהצטרף לעקדה נוספת על מליוני הקדושים, וצירף נשמתו לנשמת אותם האלפים מבני הישיבות ומאחינו בני מדינת ליטא בפאנאר בווילנא. כך בא החלום על פתרונו. אילו נשאר בלנין, אילו נאסר על הגבול, אילו לוקח לסיביר יחד עם חביריו באכסני', או אילו קיבל את הוויזא האמריקאית בזמן, דמי כרטיס נסיעה היו בידו וגם ביד ועד ההצלה בנוא-יארק כסף משנה שהקרובים שלמו להחיש את בואו. בידי גלוי' שנשלחה מועד ההצלה אל הקרובים בפברואר 1941 להודיעם שכל הכסף הדרוש כבר בידם. דומה לנו אילו קרה אחד מכל אלה הי' נשאר בחיים, אלא שאין עצה ואין תבונה נגד גזירת שמים כדברי המקונן באיכה: גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה, ואומר: בנתיבות לא ידעו אדריכם (ישעי'). ארחי גדר ולא אעבור ועל נתיבותי חשך ישים (איוב). וככתוב : עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם (איכה), פי' מימי קדם - מימי מתן תורה שכבר העידה בנו תוכחת התורה שכך יהי' (ע"פ רש"י שם).

הגיעו ימי החורף (ת"ש), הגבול בסביבות העיר בריסק עדיין לא נקבע לחלוטין, ועדיין היו מסתננים הבורחים מהגרמנים אל הסוביטים. יצאתי לבריסק עברתי את הגבול אל העירה סלאוויטיץ וחזרתי למחר עם אחותי שרה גיטל ושני בניה ברוך בן ג' והינדא לאה בת שתים, בעלה הרב יעקב יצחק קאויאלעק הי"ד הי' בוולאדווא עם הרמי"ם והמלמדים שלו מישיבת לובארטוב בה כהן כראש הישיבה והתאחד עם הר"מ דוולאדווא, הוא בחר לעצמו לא להפרד מהם ככל שאפשר, ולביתו וילדיו בחרנו את בית הורינו שתחת שלטון הקומוניסטים, כאן חיתה אחותי עם בניה בלי מחסור אך בדאגה על בעלה שמתאחר לבוא והגבול הולך ונקבע. באחת השיחות על גורל אחותי, פלט פי שהגבול הנוכחי בין הגרמנים והרוסים מסתבר שלא יתמיד לשנים רבות ויש לקוות שבעהי"ת יתאחד גיסי עם ביתו בקרוב, כך אמרתי לשם נחמה לתת תקוה לישועת ה', מבלי התבונן שזו דרכם של הרשעים המבקשים לירות במסתרים תם פתאום יורוהו ולא ייראו, כי די להם פתחון פה כלשהו לבצע בו מלשינות. כעבור כמה ימים ממקרה זה פרצה שוב המלחמה, הגרמנים התקיפו והתקדמו בכיבוש אדמת הרוסים, והמשטר הסוביטי עמד לעזוב את העיר, בצהרי יום אחד שעה שהייתי בבית ולא בבית הרב נכנס לביתנו הקומיסר הראשי בעיר, כאילו לשם שיחה לבידור בעלמא, לאחר שיחה קצרה אמר: "אנחנו נסוגים ונשוב בשלשת ימים". במקום ללעוג ולצחוק בלב, אם אי אפשר בגלוי, ובלי חשוב נתמלא לבי אמון לדבריו, האמנתי באותו רגע שהוא דבר אפשרי ושוודאי כן יהי', כמו מי שנתבשר בשורת ישועה קרובה מובטחת לבוא, חזרתי על דבריו "שלשה ימים", יש לקוות שלא יספיקו להשמידנו בשלשה ימים, הקומיסר כנראה מצא בדברי פתרון מחקרו. אומרים שאין חיה טורפת לבן אדם אלא א"כ הוא נראה לה כבהמה ואין אלה רודפים אלא את אנשי דעת והשפעה, אבל מה להם ולסכל כמוני לפתי המאמין לכל דבר. מחקרו נגמר ויצא מן הבית. לא הייתי מכיר בנס שקרה לי לולא שנודע לי אח"כ שהיתה עלי מלשינות כי שמח אני בהתקפת הגרמנים ובטשטוש הגבולות ולא איכפת לי מפלתם של הרוסים או שאני גם שמח לאידם, ולא בא הקומיסר אלא לתהות על קנקני, לא כך הי' מנהגם של נ.ק.ו.ד. כרגיל הסתפקו בדברי המלשינים ועשו על פי חתימתם בלי דו"ח כלשהי, וכאן נשתנה סדרם לא עוד אלא שראש הקומיסרים יצא בעצמו לחקור את הנדון ודן יחידי לזכות אותי. פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו. ומכאן גם למדנו שלא רק את החכמים הקב"ה משיב אחור ומסכל דעתם אלא אף את הסכלים אשר לא ידעו לשים מחסום לפיהם בעוד רשע נגדם, וגם אלה אשר לא יבינו מעצמם
(עמוד קנ)
לשנות טעמם כדי להנצל מצר גם אלה גזירת שמים מגינה עליהם ומשנה את טעמם בפני צריהם. באותו לילה נסוגו הרוסים ועמהם נעלמו גם כל אלה אשר היו כקוץ בעיני הקומוניסטים. התבוננתי בנס שקרה עמדי ואמרתי: אודה ה' בכל לבב אזמרה שמך עליון כי הצלת נפשי ממות הלא רגלו מדחי להתהלך לפני אלקים באור החיים.

נסוגו הרוסים ובאו הגרמנים. עוד באלול תש"א כחדשיים לכבושם כבר בקשו להרוג ולהשמיד את כל היהודים, ומבלי שידבר איש על הנס כי רק יחידים ידעו על ההשתדלות ואיך שעלה בידם לדחות את הגזירה - ולא כדאי להעלותה בכתב, אך הנס קרה - ועזבו הנאצים את העיר בלי הרג אף אחד. השלטון שלהם התבסס ופרט לגזירות שונות היתה הרגעה. המשכתי ללמוד עם הראב"ד דמתא. יום אחד סיפר שנכרית אחת הידועה כאוהדת ליהודים ספרה לרבנית שבפינסק לא נמצא כהיום אף יהודי אחד בחיים מכל בני העיר. מה לעשות לאן אפשר לברוח עם חמשה ילדים. ולדבר על זה ג"כ אסור שאם יתחילו לברוח יעמידו את כל הנשארים לכליון מוחלט, כחרש וכאלם לא השיבותי דבר. ואולי מתכוונים הגוים ליצור מהומה (פאניק), היתכן?! השמידו את כל היהודים מפינסק?!. פעם סיפר לי חלום שהדאיג אותו. בחלומו נמצא בבית אחד מחבריו בישיבה והבית מלא אור גדול להפליא, ופנה לצד אחד וראה דרך דלת פתוחה קצת שהאור בחדר השני עוד יותר בהיר, מי שם שאל, שם המשגיח ענו לו, הכוונה על רבי ירוחם הלוי ליוואוויץ זצ"ל משגיח דישיבת מיר. יום אחד באתי אל הרב לשעור הקבוע ונדהמתי לראותו בלי זקן. שני גרמנים שלא מן המשטרה היו מופיעים מפעם לפעם והיו מתעללים ביהודים להנאתם, יום אחר פרצה מריבה בין אשה אחת ושכנתה הנכרית מיד באו אלה השניים הוציאו את שני ילדיה לחצר שסו בהם כלב שטרף אותם חיים. לילה אחד נכנס לביתנו אחד מהשנים בלווית חבר מהגוים המקומיים והוציא את כולנו ממטותינו והעמידנו צמוד לכותל מול אקדח שבידו. וצוה להשתטח על הרצפה ולשיר, איש לא פתח פיו, חששתי שלא להרגיזו והתחלתי לקרוא בקול שירו לו זמרו לו שיחו בכל נפלאותיו, פסוק שלא מוזכר בו שם שמים במפורש כ"א בנסתר, כי טוב שלא להזכיר ש"ש כשאנו ערומים למחצה וידינו לא נטלנו, כך אני מצדיק כהיום את בחירתי בפסוק זה, אבל איך זה נזדמן לי זה הפסוק באותם הרגעים תוך שואת רשעים ופחד מות פתאומי - לא אבין. ושוב פעם נכנס אחד משנים אלה לבית ובחר בי מכל בני הבית והכניס אותי לחדר לבד, אני אצל הכותל והוא ממול, האקדח מוצב ואצבעו על ההדק, תגיד למי מאנשי העיר נשק, מצוה עלי, שפתי נפתחו כמאליהן מיד - ועניתי בבטחה ובלא פחד כאדם העונה על שאלת חבר רגילה: השלטון המקומי הכריז זה מכבר והודיעו למסור כל נשק שיש ביד מישהו למשטרה וכך עשו. קיבל את התשובה והלך לו. לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון, בשעה שאין פנאי ואין בכח לב האדם לערוך מחשבות ממציאים לו משמים מענה לשון.

בטח היו עוד מעשי תעלולים בעיר מיד חי' נאצית זו אלא שאין מדברים על זה בפרסום שמחים על ההצלה ומשתדלים לשכוח את הצער. והנה בא יום ואני עובר על יד המשטרה ורואה אותו נאצי תלוי על עמוד לא גבוה, רגליו מורמות רק כטפחיים למעלה מהקרקע אבל מת הוא ותלוי, אימה נפלה עלי בראותי שבפתח הבית עומד שוטר ומציץ דרך הדלת הפתוחה לחצאין עומד ומסתכל בעוברים ובטח גם בתגובתם, הורדתי ראשי להראות שאיני מסתכל ולא שמח לאידם. ואמנם אי אפשר הי' לשמוח על מפלת אויב זה כשהחיים תלויים מנגד ועינו של אדם רואה במות וביסורי המות הצפויים עם ילידי היום המתרבים והולכים משעה לשעה. עם כל זאת באבוד רשעים רנה גם לעת כזאת. טוב הי' לראות שגם לחיית-אדם זו יש ריסון ויש תקוה שגם יומם של אלה בוא יבוא - יום נקם ושילם. ואתה אלקים תורידם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם.

לאחר זמן שמענו כי שנים אלה צנחנים היו שנשלחו מעבר לחזית בשליחות מיוחדת להם ולא חזרו לבסיס שלהם רק התענגו במעשי תעלולים ביהודים, וכיון שפשטו ידם גם בתושבים הנכרים מיד דנו אותם להתלות כדי להרגיע את תושבי המקום אשר יראתם היתה על הכובשים הגרמנים המועטים בעיר.

באסרו חג הפסח (תש"ב) בשעת צהרים כשסיימנו את סדר הלימוד, אמרתי לרב הי"ד שלא אשוב לסדר השני כי גם אני בחשבון הששים איש שנשלחים מטעם המועצה היהודית למחנה עבודה בעיר הנצוביטש כפקודת הגרמנים. לא, אמר הרב, כבר הבטיחוני שאותך לא ישלחו בן ישיבה יחידי בעיר ראוי שישאר בביתו. אנשי המועצה רובם מנכבדי העיר היו ושואלים את רבם ומתיעצים עמו בכל החלטותיהם, אך כשלא מצאו בעיר רק חמשים ותשעה רווקים וחסר להם הבחור הששים, את מי מהצעירים הנשואים
(עמוד קנא)
ישלחו למלא את המספר? אמנם הי' עוד בחור אחד מהפליטים מגלילות ווארשא שהגיעו לעירנו בברחם מהגרמנים, אבל זה עתה קם ממחלת הטיפוס והרופא פטרו מעבודה לשבועיים לפחות עד שיחלים, נמצא שעלי להשלים את המנין או אני או אבי בעצמו או שאבי ימצא מתנדב למלא מקומי. ברגעים האחרונים פנה אלי אבי באמרו אלי אני אלך במקומך, אמרתי לו: וכי יודעים איפה יותר טוב אם כאן אם שם וכיון שעלה כך בגורלי אל תדאג, ולא ארכו הימים בפרוס חג השבועות הוציאו את כל הגברים בגיל העבודה ושלחום להנצביץ ביניהם גם את אחי משה אשר לא נמנה תחילה בין הששים איש כי נשוי הי' ואב לבן בן חמש. אך עד לאותה גזירה - כשלשה שבועות מימי הספירה התאושש אותו בחור שהחלים ממחלת הטיפוס והתבונן שנשאר יחידי גלמוד מכל חבריו הפליטים, והרי לעת כזאת מוטב להיות עם חברים וידידים צעירים רווקים אשר סכויים לבריחה והצלה יותר אפשרי הוא מאשר לנשואים הקשורים לביתם ועמוסים בבנים. ובכן הוא התנדב להשתלח למחנה העבורה בהנצביץ. אנשי המועצה היהודית ראו בו מוצא להחזיר אותי לעיר כי הצטערו מאד שלא מלאו את דרישת הרב שלא לשלוח אותי, וגם הורי לא ראו שום סכנה בחליפי אנשים אלה. הלכו והציעו למשטרה שיש מתנדב בחור מוכשר לעבודה יותר ממני שימלא את מקומי בהנצביץ. עד כדי כך היתה הרגיעה בעיר ולא עלה על דעת מי שהוא שרוצחים אלו עומדים לכלות את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ושללם לבוז. הבחור הגיע להנצביטש. באותו יום מסר בסוד גוי אחד מתושבי המקום לאחד מאנשינו כשנפגש אתו בעבודה, שהיום הכינו קבר בשביל אחד מהמחנה שלנו, דרכם הי' שבכל יום היו מוציאים להורג אחד או יותר מהאסירים הנכרים שאצלם, רובם היו מחיילי הצבא הרוסי שנתפזרו בההתקפה הראשונה והיו מבקשים להגיע לביתם באיזורים שונים של הכבוש הגרמני. היום, אמר אותו בעל הסוד, הכינו קבר ולא מלאוהו באחד האסירים כנראה עומדים הם למלא אותו באחד מכם. באותו יום בא אחד הנאצים למחנה ושאל מיהו כאן לאסעביק, יהודי בלתי מוכשר לעבוד, ראש המחנה שלנו יהודי פליט מלודז הי' עושה בלנין בשליחות להביא מזון בעד אנשי המחנה. הסגן השיבו בחכמה, אני רק הסגן ולא יודע משום יהודי בשם זה. עבר על רשימת היהודים ואין ביניהם שם כזה, למרות שהבין שהכוונה עלי, ועוד הוסיף כולם הלכו לעבודה כולם מוכשרים לעבוד, ואין בינינו כלל שום בלתי מוכשר לעבוד. אני הייתי עוזר במטבח במחנה ולא הייתי יוצא לעבודה, אנשי עירי נשאו לי פנים והעמידוני לעבודה קלה יחסית, ולי הי' נוח כאן בגלל השבת כי אפשר הי' להזהר ממלאכה דאורייתא בעבודה על יד המטבח משא"כ תחת המפקחים הנכרים (פולנים) הממונים עלינו. מאז יעץ לי ראש המחנה לצאת לעבודה קשה כגון כריתת עצים והעברתם ממקום למקום וכדומה, באמרו אם ח"ו יבואו שוב לשאול עליך אוכל לומר הרי הוא מן העובדים היותר מעולים ועובד בעבודה הכי קשה, כך עשיתי, והתפללתי: ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי, אף לחטא של מחזיק באזני כלב ששסינו את הכלבים בעצמנו והיינו כמשימים פח ומוקש לעצמנו, עם כל זאת עיני תמיד אל ה' כי הוא יוציא מרשת רגלי ויקוים בנו על שחל ופתן תררך תרמס... ולא יוכלו להזיק, ובחסדי ה' כך הי', לא באו עוד לשאול עלי.

באחד הימים סיפר לי משה אחי, כי השכן שלנו בלנין ר' ירחמיאל דברין הי"ד, הציע שנצטרף עמו לבריחה לכשתהי' הזדמנות. כל אחד מאתנו ידע שאם אחד ממנו יברח הוא מעמיד את כולם לכליון. שכן התרו בנו שאם אחד ממנו יברח יהרגו עשרה כאן ועשרים בבית, אבל כל האמת הי' גלוי לכל ומובן מאליו שבמקרה של בריחה יחסלו לגמרי את הגטו בלנין ואת המחנה כאן כי סימן הוא על קשרים עם הפרטיזנים הרוסים, ובכן חכינו לגורלנו ואיש לא ברח. וכדאי לציין כאן לזכותם של אלה בינינו שהיו פליטים מאזורי ווארשא ולהם לא היה קרוב ולא גואל בלנין, רווקים בעורם לנפשם - בכל זאת לא ניסו לברוח ולהפקיר את חבריהם להרג, אבל התלחשו על בריחה כללית לכשיבוא יום ותבוא השעה המתאימה. מבחינת הדעת והשכל הפשוט - היתה ההתחברות עם אדם זה חצי ישועה, דומה הי' שאין אדם יותר הגון ממנו למבצע זה, אדם פקח וממולח, אגב מסחרו ידע והכיר היטב את היערות הביצות והכפרים בסביבה. וגם חביב הוא על דיירי הכפרים שכן הוא הממציא להם פרנסתם, יצרן של זפת הי', בחורף כשהביצות קפואות היו כורתים בשבילו עצים ובקיץ שורפין אותם ויוצרין את הזפת, פרט לפרנסה זו היו רוב האוכלוסי' באזור עניים מדוכאים. לולא חלום שחלמתי לפני יום או יומיים הייתי שמח על הצעתו כעל אדם הכי אידיאלי לחברותא במצב האיום בו אנו נמצאים, הייתי מודה לשמים שהזמינו לנו אח לצרה, אדם גואל מעולה כמוהו. אבל זכרתי מיד את החלום ואת פתרונו ועניתי בהחלט לא, אני לא אצטרף עמו ואתה הטוב בעיניך עשה. ידעתי שבסירוב זה אני מעמיד את אחי בנסיון קשה. ומשה מבלי הבין מדוע ולמה שחק לו מזלו
(עמוד קנב)
והסכים שיחזיק בידי בשעה גורלית זו, אם מצד אהבת אח שלא יכל לעזוב חסדו מאחיו הצעיר לעזבו לנפשו, אם מצד רגש האמונה שטוב לו להיות בצוותא עם בן-ישיבה לחסות בצלו ובגורלו למרות שהוא בטלן גמור ולא יתמצא ביער ובין פרטיזנים בין ימינו לשמאלו מלהתחבר עם אחרים אפילו כשהם נראים מעולים ומוצלחים, ואולי משני הטעמים הכריע בדעתו שלא לעזבני. ומבלי דבר אלי כלל התקשר עם גוי שכן למקום המחנה שאם נצטרך לעזרתו יחביא את שנינו ולא ימסור אותנו לנאצים.

והנה הגיע יום הבריחה. מכבר התלחשו במחנה על התקפה מצדנו על המשטרה להשיג נשק ולברוח, אבל מלבד המשטרה התעכב כאן גדוד נאצים, ואי אפשר לעשות כלום. איש לא ידע שמטרתם של אלה היא אך ורק השמדת היהודים הנמצאים עדיין במקומות בודדים באיזור, כגון לנין, פאהאסט והנצביטש היינו המחנה שלנו. ובכן חכו לנאצים שיעזבו את העיר. בצהרי יום ששי ב' דר"ח אלול (תש"ב) מסר נאצי אחד את האוטו שלו ליד אחד הבחורים שלנו שעבד בגאראז' וצוה עליו לנקותו יפה כי אוטו זה עבר מאה קילומטר בחול, מאין אתה בא שאלו - מלנין, מה נשמע בלנין, "לנין קאפוט" ענה, והתחיל לספר לו את פרטי ההרג משהותחל בשתים בבוקר כל פרשת הטבח עד גמירא, כמתפאר בארגון המוצלח ובסדר היעיל שלא הותירו כל נשמה של יהודי. השמועה נפוצה מהר לכל נקודות העבודה. כשחזרתי מהעבודה היו כבר כולם מוכנים לברוח. שמועה זו לא הגיעה אלי והגעתי רגעים אחדים קודם שהתחילו לברוח, משה האיץ בי למהר לאכול חתיכת לחם, ואני ממתין כדי לקדש על הלחם קדוש ליל שבת בשעה מאוחרת קצת יותר, ועד שאני מספיק לשים בינתיים את התפילין בכיס אני רואה שכבר רצים כולם מצד השני ברחוב מהפתחים ומהחלונות, מהרנו גם אנו לצאת, ומשה מדריכני לתוך חורבה העומדת בחצר להסתתר בה בתקוה שהגוי בעה"ב יחביא אותנו, לא שהיתי אף רגע בחורבה, מיד כשנכנסתי הרגשתי בסכנה הצפויה שם, דחפתי בקרש ויצאתי דרך הפרצה ומשה אחרי, רצנו עם כל ההמון, כשלש מאות וחמשים איש ברחו אותו ערב שבת ורובם נשארו בחיים, פרט לאותו שכן ר' ירחמיאל הי"ד עם שכניו שהתחבא במקום כנראה בתקוה לברוח בחשכת הלילה ובדרך בודדת שלא עם כל ההמון הבורחים אותם מצאו הגרמנים ונתלו בתוך העיר ה' ינקום דמם.

שוב כאן בא החלום על פתרונו אך הפעם להצלתנו. בחלום ראיתי ואני ביער בליל שבת, וביער בני משפחה יהודית מסובים לשלחן השבת ועל השלחן פת נקי' חלת שבת, אני מוזמן כאורח לשבת ותמה מנין להם בימי מלחמה כזאת, בחלומי אני נזכר בשכננו ואומר בלבי טוב ששכננו זה אינו עמדי כי לו הי' עמדי לא הייתי יכול לקבל את ההזמנה לשולחן השבת מפני שחברתו לא היתה יכולה להתקבל בנעימות באוירת ליל שבת על בני המשפחה הזאת. האיש שומר שבת בהידור הי' ובר אוריין ונכבד וחשוב אצל בני עירנו. ההבנה שלי על דמותו היתה לי מאז היותי כבן חמש או שש לאור שיחה אחת שהיתה לו עם אבי ז"ל באחד הערבים הארוכים בחורף על יד כוס תה, לאור הרושם שעשתה עלי שיחתו אז השויתי בחלום דמותו לדמויות בני המשפחה שבחלום ופתרתי לי בחלום שגורלי תלוי בדמויות בני המשפחה ולא עם השכן. חלום שפתרונו עמו אחז"ל שחלום אמת הוא, לכן ראיתי בחלום זה אזהרה משמים להשמר מחברתו - ולא שגיתי והצלתי גם את אחי ממיתה מרה ובזוי'. במיתתם של ידידנו שכננו האמור עדין הנפש ואציל המידות יחד עם בני לוויתו הבינותי מה שדרשו חז"ל: ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה, ולמדתי מהנסיון שדרך המיתה מדאיגה את היוצא ליהרג לא פחות מהמיתה עצמה.

ביום שבת באור הבקר ראינו שהננו קבוצה כחמשים איש בשדה מוקף חורשת עצים מכל צד, התחלנו להתארגן לקבוצות קטנות ולהתפזר כדי לעשות דרכנו הלאה לבקש מקלט אצל הפרטיזנים. תחילה היינו בקבוצה של שמנה עשר איש, ואח"כ נחלקנו שוב לתשעה אנשים בקבוצה, ולבסוף משה ואני החלטנו להצטרף עם האינג' מרדכי זייציק ובן לוייתו נחום פרפליוצ'יק בחור צעיר שדבק בו כבן לאב ונמשך אחריו תמיד. יצאנו ארבעתנו לדרך בלילה, לפי כוכבי הלכת הלכנו בכוון צפון מזרח ויצאנו את אדמת פולין והננו כבר בארץ הרוסים שמלפני המלחמה. מרגישים אנו כאן כאילו התרחקנו קצת מסכנת המות. התושבים עצמם אינם רודפים את היהודים כפולנים ואינם משתפים פעולה כ"כ עם הגרמנים. בערים ובעירות שולטים הגרמנים ובכפרים וביערות הפרטיזנים ואימתם על האוכלוסי' האזרחית. כל אחד כאן ירא מצלו של חבירו ולרדוף יהודים זהו נוסח השונא ואסור באופן רשמי. כאן אנו מתהלכים בדרכם ביום לאור השמש. נפגשנו כמה פעמים עם קבוצות פרטיזנים אך אין מאסף אותנו, מהם סרבו לקבל אותנו בנימה אנטישמית מהולה בפילוסופי' אסטרטגית כגון חולים מתוך קהלכם אינם מן הלוחמים הכי מעולים..., ומהם באמתלא מעשית: לא חסרים אנו אנשים יש לנו די חומר אנושי נשק הוא הדרוש לנו ולא אנשים,
(עמוד קנג)
למה באתם אלינו בידים ריקניות, אחרים מוסיפים דברים יותר חריפים: את טבעות הזהב והשעונים שלכם מסרתם לגרמנים ואלינו אתם באים שנגן עליכם. בינתים הגיעה השמועה שהפרטיזנים הרגו שנים מחברינו באמתלא שמצאו אצלם תעודה גרמנית, וליתר שאת הפיצו שמועה שהאויב שלח ליערות יהודים לרגל בשבילם והיהודים ברצותם להציל נפשם מסרו עצמם לכיעור הזה. התעודה שהעלילו בה היתה תעודת זהות שכל יהודי הי' חייב שתמצא עמו כל עת, אבל הם בשלהם: איך זה מסרתם את הפספורט הסובייטי לקבל תעודת זהות גרמנית.

באחד הימים ואנחנו משוטטים בצדי דרכים בתקוה שסו"ס יעזרונו משמים למצוא אוזן קשבת לבקשותינו ולתחינותינו בא לקראתנו פרטיזן פקיד רוכב על סוס ואוטומט על חזהו, מיהר וירד מהסוס כיוון את המקלע לצדנו וצועק בקול רציחה: מהרו אל היער, היערה. מרדכי ונחום נענו לו מיד והתחילו לרוץ לתוך היער, אחי משה התרחק קצת אבל בראותו שאני עדיין במקומי - עמד וצעק אלי מהר ברח. רואה אני שהרוצח ברכיו דא לדא נקשן, בולמוס רציחה אחזו ואם רק אתן לו את הגוו שלי יאמר שמצא מרגלים שברחו מפניו ביער והרג אותם ומדלי' של כבוד יעניקו לו או סתם הנאה וחויה של רציחה שיש להתפאר בה. לבי אמר לי שלא להפך פנים אל היער כי ברגע שיראה את גווי יירה בו. ייראתי שבהפיכת פנים אל היער הריני מוסר את עצמי ואת חברי להרג, אבל הוא צועק היערה ואצבעו כבר על ההדק - גבריאל גבריאל התחלתי ללחוש ולמנות שבע פעמים. ברכיו חדלו מיד מלרעוד והוריד את התת מקלע - מה אתה שח שאלני, אני אומר שאין אתנו כלום, ואת ידי הרימותי למעלה תוך כדי דבור, בבקשה בדוק בכיסים אין כלום. משה אחי מיהר להתקרב ומילא אחרי בנאום שלם: אנחנו לא מסרנו את השעונים ואת הטבעות שלנו לגרמנים אנחנו טמננו אותם באדמה תנו לנו הזדמנות לנקום ברוצחים, לנקום דם אשתי ובני דם אבי ואמי אחי ואחיותי נתקיף את לנין והכל לכם יהי' אנו מבקשים רק נקמה... לכו מכאן שלא אראה אתכם עוד, במלים אלו עלה על סוסו והלך לו.

המשכנו ללכת בדממה, כולם הרגישו כי כפסע הי' בינינו ובין המות. צריך למהר לצאת מאזור זה אבל לאן. את סוד הנס, הסגולה בקריאת שם מלאך ז' פעמים (דבר שלמדתי מתוך ספר בילדותי בדרך אגב ממה שהראה לי חברי וידידי הרב ר' לייב וויזנער זצ"ל ולא נשאר בזכרוני כי אם סגולה זו שנזכרתי בה באותו רגע גורלי) לא ספרתי לאיש, ליבא לפומא לא גליא. על שפתי הי' הפסוק כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, אבל אי אפשר לגלות להם זאת, וכי זכאים אנו מכל הקדושים מדוע לא נצלו הם, ישאלו. אך אמנם גזירות שמים הן לכאן ולכאן, כשם שלא עלתה ביד קדושינו לבטל הגזירה מעליהם כך להבדיל לא עלה ביד הרוצחים שקמו עלינו לעבור על גזירת החיים שהגינה עלינו, עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך. אמנם עדיין הדרך רחוקה מי יודע מה ילד יום ומה תביא השעה הבאה, אבל ברוך אלקים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי בכל העובר עלינו אנו מוסיפים תפלה, וחסדו מאתי לא הסיר, כלומר לא הסיר ממנו הכח להכיר חסדו בחשכת המצב, כי הרי רק למכיר ומודה על החסד ראוי שימשיכו לו חסד נוסף ולא לכפויי טובה. אלה היו מערכי לב ולא מענה לשון, לבא לפומא לא גליא. פתחון פה בפני חבירי לצרה לא הי' לי והמשכתי ללכת לפניהם בשתיקה, אמרתי בשעה כזו הדומי' תהלה. מענין הי' כהיום לעיין בספרו של מרדכי כיצד רשם את הנס הזה. ביומן התלאות המוצאות אותו: מיומנו של פרטיזן - ניצול השואה (מאת האינג' מרדכי זייציק תל אביב 1971 עמ' 84) הוא כותב: "ברגע התרחש הנס אצבעו של המפקד שעמד ללחוץ על ההדק כאילו רפה והזיז את המקלע קצת הצדה... גרונם לאזבניק הצעיר שבאחים בחור ירא שמים שלמד לפני המלחמה בישיבה והתעתד להיות רב או מורה הוראה שמר איך שהוא על קור רוחו בצורה מפליאה... מי יודע מה הי' גורלנו לולא משה לאזבניק אשר הי' לנו לפה, נחה עליו הרוח והוא מדבר, מסביר, מתווכח ומתחנן...".

כך הבחין מרדכי כשהוא עומד ממול, וצדק, אלא שלא נודע לו מעולם על הכח הסגולי, כח שמימי שקדם ופעל תחילה על רוחו של הרוצח ויצר את האוירה לקרירות רוח בצורה מפליאה ולהשראת רוח הדבור ההטפה והתחנונים שנחה על משה אחי - הוא לא הבחין בלחש שלי ואני מעולם לא ספרתי לו - חבל. בנדודים והרפתקאות שונות עברו עלינו גם הימים הנוראים וגם חג הסוכות ובאו הלילות הקרים ועדיין אנו מסתובבים נעים ונדים, גם צפור מצאה בית ודרור קן לה, אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי. אך יש קץ גם לחושך, הגענו לבסיס של פרטיזנים, עד היום היינו פוגשים רק פלוגות פרטיזנים נודדים,
(עמוד קנד)
ועתה עומדים אנו בשער מחנה שלהם, דבר מסוכן מצד עצמו כי כיצד ידענו מקום חנותם הרי יש מקום לעלילות. אך יש ומתקיים: על אף אויבי תשלח ידך ותושיעני ימינך.

בערוב יום בפלג המנחה אנו עומדים ליד השער. פרט לחיל השומר על הכניסה עמד בשער גם ראש המחנה - הקצין עצמו עומד לו וצופה ברקיע מסביב כאילו מחכה לנו. תחילה באה התשובה הרגילה: "אצלנו כמה יהודים העוסקים בהנהלת והכנת כל צרכי המשק, ועתה כבר ספחתי גם שנים מכם אב ובנו חייט הוא ועוסק במלאכתו, לכם מה אעשה אין לי מקום בשבילכם", כלומר למקלט ומחסה אין מקום בין פרטיזנים. הפעם באמת נחה הרוח על אחי משה, ולאחר הטפה ותחנונים אמר על עצמו שהוא צלם מומחה, הוא יצלם את המבצעים שלהם שישאר זכרון לדורות. הצעה זו שהיתה נראית כבטלה מאליה כשטות, דוקא מצאה הד באזניו, לא בדיוק כהצעת אחי, אלא כמו שעשה אח"כ שלח אותו אל ראש המטה הפרטיזני שלהם קשרים עם מוסקבה והם יכולים לנצל את אומנותו. משה הזכיר בשיחה כמה פעמים שאני אח ועכשיו ביקש רחמים גם עלי ולא הועיל. ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך, התפללתי. שפתי תפתח עכשיו ופי יגיד תהלתך תמיד מי יתן ואהללה את ה' בחיי. פתחתי פי לבקש בעצמי על עצמי: חייל הייתי בצבא הפולני אתמצא עם החבלנים שלך אהי' כאחד מהטובים שבהם מוכן אני להלחם באויב לא פחות מהם. הוא הציץ עלי בבטול ובתמהון, הגזמה של גבורה מפי נפש עלובה זו תמה בודאי, ואמר: בוא אתי. נכנסנו לחצר ולבית בן חדר אחד, על השולחן בבית היו כמה רובים גרמנים, יודע אתה להשתמש בזה שאלני כשהוא מושיט לי רובה אחד. פתחתי את הרובה, כדורים אין בו, סגרתיו ולחצתי על ההדק כיורה למעלה. אם תראה גרמני במרחק של שלש מאות מטר מה תעשה, באה השאלה. עד לשלש מאות מטר הכדור מתרומם למעלה מנקודת המטרה כחמשה עשר סנטימטרי' לכן הייתי מכוון את הרובה אל חגורתו כדי שיקלע הכדור בלבו. בתשובה זו עמרתי במבחן והתשועה באה כהרף עין. חזרנו אל חברי פנה אל מרדכי ואמר: אני לוקח שנים מכם ואתם עלו ראש הגבעה ממול שם בבית הנראה לכם מכאן תגידו לאיבאנאוו שאני לקחתי שנים והוא יקח שנים. מי זה לא יבין אשר פיו ידבר שוא ושפתיו מרמה! התחיל מרדכי מיד בתחנונים רבים - נודדים אנו יחד זה כמה אל תפרידנו, והוא באחת אין לי מקום עשו כאשר אמרתי - והלך לו. פניתי למרדכי כשנחום עומד על צדו ושותק ואמרתי, אי אפשר עתה להפציר בו יותר, עשה כמו שאומר ואם לא יקבלו אתכם תבוא בבוקר הנה חזרה ונבקש שוב עליכם. שנים אחדות אחרי המלחמה הגיעה אלי תלונתו בשפכו פעם את לבו בפני מכירנו אמר שהי' מאוכזב ממני. מבן תורה קוה ליותר נאמנות ומסירות. הוא הי' המנהיג בכל הדרך האיומה הזו כשבעה שבועות, וזה אמת, הוא הי' ראש המדברים בפגישות עם הפרטיזנים, גם זה אמת הלכנו אחריו כאחרי מנהיג - וכי כך עושים לבני לויה. לדעתו עלי הי' להתעקש ולומר שאי אפשר לי להפרד מהם ולא לעזוב אותו ואת בן לוויתו הצעיר ואם לאו הי' עלי להמשיך ללכת עמו. ולא עוד אלא שפעם במשך הנדודים בצהרי יום אחר כשישבנו לנוח בתחום של כפר אחד נרדם נחום, בקש מרדכי מאתנו שאנחנו השלשה נלך ונשאיר את נחום לבד שישאר ויסתובב לעצמו בכפר, הוא הבין כבר אז שארבעה אנשים יחד לא יתקבלו בשום מקום, ואני הוא שלא הסכמתי על זה לעזוב צעיר עלוב זה לנפשו שנמשך אחרי מרדכי כתינוק אחרי אמו אם ישאר לבדו מופקר הוא לכל פגע. נמצא שעכשיו הוא לוקה פעמיים, בגלל שנחום עמו אין הוא מתקבל, אלמלא היינו רק שלשה לא הי' נדחה, ואף הוא מספר שלאחר שהמשיך לנדוד היתה לו הזדמנות שיתקבל הוא לבדו וסירב כי לא הסכים להניח את נחום לנפשו ער שימצאו שניהם יחד מקלט במחנה. אמנם נקל הוא לשנים להתקבל מאשר שלשה יחד בכל זאת תביעה היא - וכי כך עושים לבני לויה, ממני כבן תורה קוה שאתנדב להמשיך ללכת עמו עד שנתקבל כולנו. ואמנם לפי מדרשו של בן פטורא (ב"מ סא, א) ישתו שניהם וימותו שניהם ואל יראה האחד במות חבירו. אולי יתכן שיש כאן מקום לתרעומות. ויאמר כאן לזכותו ע"ה שבספר זכרונותיו לא גינה אותי אלא אדרבה מזכירני תמיד לשבח. כך הוא כותב לדוגמה בספרו מיומנו של פרטיזן נצול השואה (תל אביב תשל"א עמ' 88): "הגענו בלב שבור ונבוכים לכפר אנדרייבקה, בדיוק בערב יום הכפורים. איך יודעים אנו את זה? כל זמן שגרונם לאזבניק נמצא אתנו - אל לנו לדאוג ולנהל את חשבון הזמנים והמועדים אנו כבר סומכין עליו שלא יטעה בחשבון. בכל ימי נדודינו היינו עדים שלא בא אל פיו שום מאכל טריפה והי' זהיר במצוה קלה כבחמורה. במצבנו אנו, היתה דרושה לכך גבורה מיוחדת במינה ומסירות-נפש". ושם (בעמ' 89) ממשיך: "הפרטיזנים מבקשים בינתיים מאתנו לעזור להם בנסירת עצים בשביל המכונה, אנו נגשים כולנו - לעבודה חוץ מגרונם המצהיר שלא יעבוד, בשבת אינו עובד. הכל מסתכלים בו בתמהון ובסקרנות מאיזה עולם הופיע ובא יצור מוזר זה?! מה הוא
(עמוד קנה)
מדבר! מתווכחים אתו, מחרפים ומגדפים אותו, כפי שמסוגלים הפרטיזנים לזה, והוא בשלו בשבת אינו עובד - לא עבד, לפלא הי' בעינינו שלא שילם בחייו בשל סרבנותו זאת".

בין הפרטיזנים התחילה תקופה שונה בין בחומר ובין ברוח, הסכנה כמובן לא חלפה לגמרי ובפרט במבצעים השונים נגד האויב, בכל זאת מאותו חורף תש"ב עד לקיץ תש"ד היתה תקופת הרגעה בערך, בימים אלה אפשר הי' להתרכז קצת, ולדאוג לחיי הרוח. פסוקי תהלים ותפילות היו כמים לנפש עיפה. לא ניסיתי בימים אלה לערוך בקור אצל אחי משה ואצל אחותי פייגל שגם היא ניצלה בעת ההשמדה בתוך עשרים ושמונה איש שהותירו הרוצחים לזמן מה ולבסוף קרה הנס והסתפחו כלם לגדוד פרטיזני והיתה במחנה לא רחוק ממנו. דומה הי' לי שעלי להיות מוכן תמיד לקרב ולמבצעים ולא מן הנימוס לבקש פטור לשם ביקורים, אבל הם דאגו לי ובאו לבקר אצלי תכופות. משה אחי ניצל הזדמנות שבא לידו בד מפאראשוט גרמני ודאג להשיג חיט שתפר ממנו חליפה בשבילי, בגד זה לא הי' בו חשש שעטנז כי הבד נקי הי' מצמר, האכרים באזור כל בגדיהם מבד של צמר תפור בחוטי פשתן הכל מלאכת ידם, בבואם הי' שומה עלי לחזק את רוחם ולעורר בהם רוח תקוה ולחזק בקרבם את האמונה שנצח ישראל לא ישקר וקיומו של עמנו לא יאכזב עם ישראל לא יבטל מן העולם וחיי יהדות ותורה ישובו לבצרון. והבא ללמד נמצא למד, יותר מאשר הועלתי להם הועלתי לנפשי אני לרוחי ולנשמתי. גם בדבר זה בחיזוק הרוח היתה עלי יד שמים לטובה, וראיתי במו עיני נסים גלויים-נסתרים, הכל הי' מזדמן לי לחזק רוחי ונשמתי. תמיד הייתי נזכר במדרש - משל לחבית של יין שנתגלגלה לבין הגוים אמר הבעלים עד שאני שומר על ייני כאן אלך לבין הנכרים לשמור על אותה חבית שלא תתנסך, ותמיד תפלתי בפי: משכיל לדוד... זעקתי אליך ה' אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים. וככל ששמרתי את הרוח כך שמרו הגוים על חיי. פעם כשהיינו מתכוננים לצאת למבצע צוה הקצין עלי להשאר במחנה. הייתי מבוייש קצת אבל אמרתי גם זו לטובה. אותו מבצע הי' מסוכן מאד ראש הגדוד ועוד שנים נהרגו אז. יתכן שלא רצה לסכן אותי במבצע ההוא, כמו שאמר פעם בנוכחותי בשיחה ברבים שפקודה באה ממוסקבה לשמור על היהודים המעולים שנשארו בחיים, וזה כאות אהדה ליהודי אמריקה והכרת טובה לעם האמריקאי בעד העזרה הגדולה לאוכלוסי' האזרחית במזון ומלבוש מלבד העזרה הצבאית. על שאלת אחד הפרטיזנים מה מדת העזרה ההיא, השיב: אין בידי דו"ח מדויק אבל תדע שספינה גדולה באה מלאה בשרוכי נעל לבד, פרט לנעלים עצמם. ובעיקר כנראה לא רצה לסכן אותי במבצע ההוא, כי ירד את החומר האנושי שלו ובמבצע מסוכן חשד שהם עצמם יהרגו את היהודי שביניהם בצורת מקרה אונס או כאילו נפל חלל מצד האויב.

היו בינינו גם מאלה שבראשית ימי המלחמה משהיו שבויים אצל האויב - התנדבו לפעול בעד הגרמנים ואח"כ התארגנו לקבוצה של כעשרים איש ועברו אל היערות אל החבלנים הרוסים מזוינים בנשק ותחמושת. במבצע אחד של פיצוץ מסילות הברזל שנערך על ידינו ואני לא הבינותי עד כמה עלי להזהר מאנשי שלומי" ולא נזהרתי מפרטיזן שכני לפעולה. המפקד אשר גם הוא הי' אחד מאלה ש"החליפו עורם" פעמיים מהצבא הרוסי אל האויב ומן האויב אל הפרטיזנים כנראה לא רצה הפעם שתקרה תאונה בגדוד שלו ושמבין כל אנשיו יהרג רק היהודי היחידי שביניהם או משום איזה חשבון אחר, תפס מקום בחזית לא רחוק ממני, והנה שומע אני שהוא צועק על הפרטיזן שעל ידי: למה אתה מסתתר במורד האם תוכל לראות משם את האויב המשך למעלה בשורה. ואחר הוספה של גידופים כרגיל - הוסיף כדי להשמיע לאזני שאבין למזימה ואדע להשמר: הלא אלמלא הוצרכנו לירות היית יורה בראש חברך ולא באויב, פחדן שכמותך! הוא הבין למזימה, ליסטים בליסטנותיה ידע, וכמו שיודע צדיק נפש בהמתו יודע רשע נפש אנשיו ומבין למזימותיהם. באותה שעה מללו שפתי: אמרתי אתה מחסי חלקי בארץ החיים. היה לי לצור מעון לבוא תמיד צוית להושיעני כי סלעי ומצודתי אתה. אחרי המבצע כשהגיעה עת למסור דו"ח באסיפה שהתקימה, שיבח המפקד הזה את אומץ לבי וטוב פעלי וגינה ברבים את ה"פחדן" שבגדודו. לא גינהו אלא בפחדנות ולא כרוצח שיזם להרוג אותי, כמובן, ואני אמרתי אז: טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, ותבט עיני בשורי, באותם שמביטים אחרי, שחומדים את דמי, בקמים עלי מרעים תשמענה אזני, כלו' אתה ה' משמיע לאזני מזימת הקמים עלי ומושיעני. כהיום אני נזכר בכל אלה ותמה - היתכן? הרי זה מעין והיו מלכים אומניך ולא רק קצינים - מלכים אלא גם רוצחים ארורים. מי יודע כמה אנשים נשים וטף הרג פקיד זה בשרותו אצל הנאצים ועתה הרי הוא העומד עלי לשמור על חיי, מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך.

(עמוד קנו)
בפרוס הפסח של שנת תש"ד צוה עלי הקצין להפתעתי הרבה להשאיר את הרובה במקום וללכת עם בן-לוי' פרטיזן מתושבי המקום המכיר היטב את האזור. עברנו בקושי ביצה גדולה והגענו לחורשה המוקפת ביצה מכל צידיה, שם מצאתי את הקומיסר שלהם הוא וביתו ורועה בקר האחראי לפיקוח על הבהמות. הבקר נאצר שם לכלכל את האנשים בעת חירום שלא תבוא, במקרה שלא יוכלו להשיג מזון מהכפרים הסמוכים למוצב הגרמנים. נשלחתי שם לעזור לרועה למשך שבועיים. באסרו חג הפסח בדיוק חזר הגוי העוזר התמידי ואני שבתי לבסיס הגדוד. עדיין אני משתומם איך זה היתה עלי יד ה' לכלכלני בפסח זה בחלב, כל יום שתיתי נטלא בת כליטר חלב בוקר וערב. לא רק בפסח כי גם כל שני השבועות כמעט שלא בא חמץ לפי, ולא רק שלא סבלתי רעב אלא שהבראתי ונתחדשו כחותי בשבועיים אלה, ממש רפואה שקדמה למכה. אין בעל הנס מכיר בנסו אחז"ל. תחלה שמחתי על הנס שקרה שאחסוך נפשי מחמץ בפסח, ולבסוף נוכחתי שהמנוחה החלב והשינה הרבה לילה ויום החלימו אותי, ונאזרתי בכח חדש לקראת הצרות המתחדשות שעדיין לא היו כמותן לרוע. באותם ימים הייתי מברך ברכת אוזר ישראל בגבורה בכונה מיוחדת, בישבי רוב היום על הדשא הרענן תחת כפת השמים הכחולה והמלאה מסתורין כמעט שלא פסק מפומי מזמור ה' רועי, אמנם לא "מי מנוחות" אבל חלב מנוחות כלחם שמים הי' לי למזון הגוף והנפש, נפשי ישובב ינחני במעגלי צדק. ראה זה פלא בלתי מובן ולא יאומן במה יזכה נער את ארחו, ובמה זכה בער לא ידע שינחוהו במעגלי צדק למונעו מאכילת חמץ בפסח.

משחזרתי לגדוד מיד באה שעת חירום מיוחדת (קיץ תש"ד), הצבא הגרמני נסוג אחור ומילא את הערים הגדולות ואת העירות והכפרים, ומתכוננים להתקפה מצדם, באותם כפרים שהיו הפרטיזנים שולטים בהם בלילות ואף במקומות שקבעו בהם גדודים למשך שבועות וחדשים מלאו אותם עתה הגרמנים בצבא הנסוג ועובר מן המזרח למערב. הגיע יום ההתקפה לפי ידיעתם של הקצינים שלנו, נסוגים אנחנו לאיים היינו גבעות זעירות המוקפות ביצות כאילו הביצה תשמש לנו מבצר. כולנו מחומשים דרוכים ועומדים הכן לקרב. עבר היום ולא באו - באה הרגעה. מה קרה, אותו יום שעמדו להתקיף את כל האזור הפרטיזני בא צו למהר למערב לחזית בצרפת לעצור בעד הצבא האמריקני והאנגלי שנחתו ביבשת צרפת. כשלש שנים תחת הנאצים עברו עד עתה יום יום ותלאותיו, אימת מות המתחדשת משעה לשעה יום ולילה, אך שעה כזו איומה מכל סכנת היאוש שחפף עלינו באותו יום לא היתה לנו כמותה. תשב אנוש עד דכא עד דכדוכה של נפש - עד ולא עד בכלל, לא מדכאים יותר. משהגיעה הנפש לסף קיצה ותדע ותלמד שאין להתייאש מן הרחמים תראה בישועה ותבין שבין נימא לנימא לא מתחלף לו להקב"ה ולא בין רגע לרגע. הכל עשה יפה בעתו וגם רשע ליום רעה שיביא את הנפש עד דכדוכה כדי להשיבה אל טהרתה.

לא ארכו הימים ונכנסנו אל העירה ליובאן, פלוגות אחרות נכנסו לסטאראבין סלוצק פינסק ומינסק. התחילו לארגן בכל עיר מועצות להנהגת העיר. תושבי המקום בני העירות הם היו יורשי העצר. אחרים ואני ביניהם נשלחו לנקודות הצבא האדום. אחותי פייגל כבר הספיקה להגיע לליובאן ותעודת פטור מהצבא בשבילי הי' בידה, בתעודה נאמר כי דרוש אני למועצת העיר בפינסק, אבל איחרה את המועד ביום אחד. לא מצאה אותי וחזרה לפינסק בפחי נפש. ברוך ה' יום יום, אילו קדמה לבוא בשם אחר ואילו היתה הבחירה בידי לבחור בין הצבא ובין עבודה אזרחית בפינסק והי' מותר לי לבחור את המסוכן - להסתכן שוב בחזית במלחמה ולא להשאר בפינסק לעבוד במשרד כלשהו הייתי צריך לבחור בצבא. וכיון שלא כך הי' בחרו לי מן השמים את הצבא האדום. ומכאן תקופה חדשה של מקרים והרפתקאות במהלך טבעו של עולם אבל לא נסתרים לגמרי, מתגלים הם בתחילתם או בסופם לעין הכל ואין לכחד ולהתעלם מההנהגה העל-טבעית היוצרת אותם ומנהיגתם.

חדשי הקיץ עוברים באימונים צבאיים, אנשים מתווספים מיום ליום, רובם צעירים בני שמנה עשרה או ישישים בני ארבעים וחמש ובני חמשים המגיעים הנה מסיביר הרחוקה ונקראים על שם ארצם סיביריאק. והנה גם בן עירי מרדכי מיגדלוביץ (כעת בתל אביב) אח לצרה יוולד, אמרתי טובים השנים מן האחד. מרדכי סבל רעב, גופו החסון והחזק דרש יותר מזון מאשר קבל, בשעת פנאי לפנות ערב כשאני נחבא בפינה בין האילנות להתפלל או לישן, מתנדב הוא לעזור במטבח כדי להרוויח לגימה כלשהי בשכר טרחתו. לפנות ערב אחד בא אלי ומספר לפי תומו כי שמע שהכריזו דרישה למתנדבים ללמוד בקורס לקציני צבא, על המתנדב להרשם, והוא מסביר לי את הצד השלילי שבהתנדבות זו, כגון על קצין תהי' כפי' שישתייך למפלגה, ואם יעזרנו ה' ונחי' יהי' קשה לעזוב ארץ זו לצאת לעולם היהודי החפשי וכדומה.

(עמוד קנז)
בשבילי ידיעה זו היתה כבשורה טובה להצלה מהסכנה החופפת עלינו. כחמשה קילומטרים אנו מהחזית וסו"ס עוד יום יומים ונצא למלחמה וכי יש סכנה גדולה מזו, עתה צריך להנצל עד כמה שאפשר, די' לצרה בשעתה בהדי כבשי דרחמנא למה לך. הרבה דרכים למקום להוציאנו מרוסיא לכשנחי' בעזרתו ית', לך מהר והרשם ורשום גם את שמי, נתקבלו דברי על לבו, וכך עשה. באותו ערב קבל כל אחד תחמושת, כדורים ממשיים לא של עץ כאותם שהשתמשנו בהם באימונים. ובשעה שתיים בבקר העירו את כלנו ועמדנו בשורה. עד שמתחילים לצעוד מכריז הסמל בלחש את שמות שמונה אנשים לצאת מן השורות, אני ומרדכי מהשמונה. אנחנו סרנו הצדה וכולם זזו והלכו, הבקר אור, קבלנו הוראה ללכת למקום לא רחוק. אחד מאתנו נתמנה לראש והוא המנהיג. הגענו למקום המיועד תוך כחצי שעה, בית יחידי בין שדות ויערות כאן ראשי המטה ואנחנו נהי' השומרים. בצהרי היום עברו עלינו ניצולים אחד פצוע יד ורגל שעשו את דרכם בעצמם אל המרפאה הצבאית, אלו היו השרידים היחידים מכל המחנה שלנו שיצא בבוקר להתקיף גבעה מספר 86 במפה. למחר יצאנו לאסוף את הגוויות ולהעמיסם על משאיות, נתמלאה המשאית בגודש ולא אזרתי כח להשליך את הגוי' בכח שתפול למעלה על הערימה ונפלה לארץ. חברי לעבודה התקצף: יהודים אין כאן הם עומדים במוסקבה בשורה לקבל סוכר. אל תדבר אליו כך, הגיב השני העובד במשאית אחרת. לך אמור זאת להם לאלו שבמוסקבה, הוא כאן מוכן להניח ראשו כמוך - מה תתרעם עליו. שתקנו כולנו, אבל שפתי רחשו, ואתה ה' מגן בעדי כבודי ומרים ראשי... שיני רשעים שברת. ועל יצועי התבוננתי במקרה הנורא הזה, הלא כפסע הי' בינינו ובין המות אלמלא שמועה זו של הכרוז ששמע מרדכי. אני בבדידותי תמיד לא שומע ולא יודע, אבל מה אעשה הלא אי אפשר להיות בחברתם בשעה שאפשר להתבודד, הרי שומר פתאים ה' - בהמות הייתי עמך. ועל ההחלטה עצמה אמרתי: אברך את ה' אשר יעצני... כי לא תעזוב נפשי לשאול... כמה שבועות עברו עלינו שהימים היו לנו לאימונים והלילות לחפירת בורות, לשם מה לא אמרו (היו השערות בלבד), ויסורים גדולים היו לי מנדודי השינה. אמרתי אילו זכיתי הייתי מנדד שינה מעיני לעסוק בתורה, לא עסקת בתורה בלילות עסוק בחפירת בורות. הגיע ליל יוהכ"פ (תש"ד) אמרתי בלבי אילו הי' אפשר לגלות להם שישנה בעיה דתית הלא היו פוטרים אותי מעבודה ביום צום, עכשיו שאי אפשר לדבר מזה עביד איניש דינא לנפשיה. בבוקר לא קמתי מיצועי, אי אפשר לי לקום עיף אנכי אמרתי, ועיף הייתי. פרט לתפלות ממה שזכרתי על פה ופרט לפסוקי תהלים ופסוקי משנה רוב היום עבר עלי בשינה, הניחו לי ושכבתי כל היום, החיל השומר לא הרגיש ברחש שפתי כי היה יוצא ונכנס ורוב הזמן נמצא בחוץ, לעת ערב כשחזרו מאימונים, הראשון שנכנס פתח מיד בגידופים עלי: הראיתם יהודי בערמימות לא יצא לעבודה היום. לא, הגיב השומר, עיני עליו מן הבקר עד עתה. אני מעיד עליו שלא אכל כלום כל היום. קראתי על נפשי ברצות ה' דרכו איש גם אויביו ישלים אתו, השלימו אתי להניחני לנוח והשלימו להצדיק פעלי: אדם שאינו אוכל פטור מעבודה.

הגיע היום ואנו בחזית. האויב מפגיז מפעם לפעם אבל לעתים לא תכופות. כמה פעמים הוצאתי יד והרמתי חתיכה חמה של מתכת מהטילים שהתפוצצו, לא ארכו הימים ויצאנו בהתקפה (ב16- בינואר 1945) התקפה שנמשכה עד לתום המלחמה. שעות ארוכות עשתה הארטילרי' הכבדה את מלאכתה. מקול היריות הבלתי פוסק נדמה שהאדמה מתחתינו רועדת. ולאור הבוקר יצאנו קדימה, התעלות של האויב היו ריקות מאנשים ובהם אנו הולכים קדימה, בחצות היום בערך (ב' שבט תש"ה) דבר מה התפוצץ מתחת לרגלי הימנית, לתמהוני ולתמהון כולם חציו הקדמי של הנעל התפורר לאבק ובקושי מצאו כמה פירורים לסימן. חתיכת הבד שעל הרגל במקום גרביים נשארה בעינה כאילו מאומה לא קרה פרט לקרע אחד, בצד האגודל הי' חיתוך שחור כנראה פיח החומר שהתפוצץ, בפנים חצי האגודל נשאר מחובר בעור וקצת בשר והעצם שבורה לחצאין. נסיתי לעצור את הדם השותת בתחבושת שהיתה לכל אחד מאתנו, את חצי האגודל התלוי השארתי בחוץ מפני שגם הוא הי' שחור מפיח או מעשן וחששתי לזיהום אבל הדם לא נעצר, בע"כ הכנסתי הכל לפנים וחבשתי. פעולה זו גרמה להאיט את מהלך ההחלמה. כמו שנתברר לי אח"כ, ושמפני כך שהיתי בבית החולים עד שהמלחמה באה על סופה. משהגעתי למרפאה הצבאית והסירו את בגדי ציוו עלי למסור להם במיוחד את כל מה שנמצא בכיסי, והבטיחו שישלחו הכל אחרי לבית החולים. כאן הי' עלי להפרד מהתפילין שלי ששמרתי עליהם כל העת, וכמובן לא ראיתים עוד.

אחרי כשלשה חדשי נסיעה ברכבת שכל הקרונות שבה היו מלאים פצועים הגענו לבית חולים בעיר אופא במדינת קירגיז שבארצות הסוביטים עיר שבימי שלטון הצאר הרוסי היו נשלחים שם האסירים הפוליטיים, יותר מאלף וחמש מאות קילומטר ממוסקבה. בדרך בקרון מיוחד טפלו הרופאים ועשו ניתוחים
(עמוד קנח)
הכרחיים, בי לא טפלו כלל, גם בבית החולים חכיתי הרבה לתור שלי. בעת הניתוח ואני ער שמעתי קול חתיכות מתכת שנופלות על הרצפה מידי הרופא המנקה את העצם. וחשבתי בלבי, הנה זהו קיום החלום ברזל באה נפשו, משגמר לגרר ולשפשף וראה שלא נשאר רק חלק זעיר מן העצם (או משום טעמים אחרים) אמר בקול לנצבים עליו, אין ברירה צריך להסיר לגמרי את האגודל. אמרתי לו בבקשה לא עכשיו אין בי כח לסבול עוד. הוא נענה לבקשתי וחבש הכל כמו שהוא. אחרי זמן מה התפאר בפני הרופאים שבאו בלוויתו לבקר וללמוד או לפקח על מעשיו - שמעולם לא האמין שאגודל זה יתרפא כ"כ יפה. ולא הצטרכתי לניתוח שני. בינתיים נסתיימה המלחמה. אלה שמבריאים חוזרים מבית החולים לצבא, ומדברים שהפעם הם נשלחים למזרח הרחוק לגבולות יאפאן, (הפצצה האטומית טרם הופצצה). בשבילי גם בלי חשש של מלחמה - אזל כבר כח הסבל לחיות בין הגוים, מי יודע כמה זמן יעבור עוד עד שיפטרוני מהם. מתפלל אני הושיעה ה' כי באו מים עד נפש. נשמתי מתמוגגת בקרבי באתי בשבולת מים ואין מעמד. ככל שהסכנות מתמעטות והמצב החומרי משתפר כך המצב הרוחני הולך ודל. נודע לי על רב זקן בקיוב שנמצא בעיר. ברגל חבושה הלכתי אליו - תפילין אין לו בשבילי, אולי ספר כל שהוא להשאיל - שאלתי, מיד נכנסה מן המטבח אשה כבת חמשים ששים שבטח שמעה את השיחה שלנו ונתישבה אל השולחן, זוהי בתי אמר לי הזקן, וכמתפאר בה המשיך בגאון מעושה - חברה היא במפלגה הקומוניסטית. הבינותי שעלי לסגור את הפה, קמתי והלכתי, פניתי אל הרופא ושאלתי אולי אפשרי הדבר שתשלחני לארץ מולדתי למינסק בירת רוסי' הלבנה, אם תקבל מכתב מבית חולים שיקבלו אותך, תסע; כך ענה לי תשובה ברורה וקצרה. מיד השגתי חתיכת ניר וכתבתי למשה אחי, שערתי שהוא במינסק, כתובת אין לי רק משה לזבניק, מינסק. לתמהוני לאחר בערך כשבועים קבלתי מכתב וחמש מאות רובל ומכתב מבית חולים שיש להם מקום בשבילי. הרופא פטרני. ומיד מסר לי כל ה"היסטורי' של המחלה", הרקארדס של הטפולים, למרות שרגלי כמעט שנתרפאה. בעוד יומים הי' מסיר את האגד לגמרי והוא מעבירני לבית חולים. ידעתי כל העת כי לב יהודי פועם בו באיש זה אף שמעולם לא אמר אף מלה אחת שישתמע ממנה שגם הוא יהודי, אלא שכך הי' ידוע בין הגוים שהוא יהודי שנשתלח לארץ גזרה זו. יצאתי מבית החולים והלכתי אל הרכבת ואיני מאמין בעצמי, מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא אנא ה' מלטה נפשי, רוחי, נשמתי. שוב אני נזכר באותו מדרש שהקב"ה השומר כביכול בעצמו על יינו שלא יתנסך בין הגוים. הגעתי למוסקבה - אני מתהלך ברחובות ורואה שלט גדול על בית אחד "איגוד הפטריאטים הפולנים", נכנסתי, יהודי קבל פני והעביר אותי מחדר לחדר, והחדרים ריקים מאין איש אף רהיטים אין בהם. עד שפתח לי דלת, והנה לפני יושב לו ליד מכתבה גדולה הרב אליעזר סורוצקין שליט"א בנו של הרב סורוצקין מלוצק - המפורסם, התחלתי להציג את עצמי - "בן ישיבה אני בצבא האדום", הרב סורוצקין הפסיקני מיד וקרא ליהודי המחכה לי אצל הדלת - הלבש אותו! סגרתי פי והלכתי אחריו, הוא הכניסני לחדר מלא בגדים ומדים מכל המינים כנראה שלחו מאנגלי' או מאמריקה, בחרתי בחליפה והלכתי. בבית המדרש אמר לי הרב שלייפער ז"ל שיכול אני לקבל ספרים במלאחובקא, מלאתי שם שק מלא ספרים. כשנפגשתי שנית למחר בבית המדרש עם הרב שלייפער שאלני אם לקחתי כתבי-יד משם, אמרתי לו שלא לקחתי, תמה ולא אמר כלום. כל הספרים שהיו שם בבוידם של בית השמש לרבות הפנקס העבה, כת"י - חידושים לכ"ק העלו באש אחרי כמה שנים. הרב סורוצקין כשנפגשתי עמו בבית המדרש הסביר לי שבהגיעי לפינסק יכול אני לבקש רשמית רשיון נסיעה למוסקבה כדי לקבל ספר תורה וכשאבוא יתן לי ספר תורה ובלבד שאבוא ואומר לו מה נשמע בפינסק. אחרי בקור של יום אחד אצל אחי במינסק עשיתי דרכי לפינסק. שוב אותו שבר חורבן כים המלא על כל גדותיו.

אחד הספרים של הגר"א וואלקין ז"ל דודו של הרב סורוצקין, שנדפס לפני פרוץ המלחמה ולא הספקנו להפיצו. הי' מתגולל בערמות ברחובות. ופלא כי מנין לתפילה בצבור כן נתארגן כבר בקלויז בפינסק וגם ספר תורה היה להם אך ע"י יהודי רוסיא, יהודים ישישים שבאו לכאן לרגלי בניהם ונכדיהם העובדים במשרדים ומקוממים את העיר, ראה כי עמך הגוי הזה, נצח ישראל לא ישקר. מיהודי פינסק ומיהודי פולין בכלל אין אף אחד - אין שריד מעיר ואם בישראל כפינסק-קרלין. ראי' גדולה משמיעה; ראיתי חזות קשות אלה והמשכתי דרכי הלאה כאילו לברוח, אך לא מצאתי ענין למלא את בקשתו של הרב סורוצקין שליט"א לא מצאתי דבר שיש בו משום עידוד ומשיב רוח ולא סתם ידיעה נחוצה שיהי' בה איזו תועלת לרב, המשכתי לנסוע הלאה עד לודז, כאן התארגן כבר בית מדרש ובית-דין בחסותו של הרב מלודז, כאן מסתובבים אברכי-משי חסידיים ובני תורה. אמרתי: חבר אני לכל אשר יראוך - לא אזוז מכאן עד אחרי
(עמוד קנט)
חג הסוכות. בתפילות הימים הנוראים אי אפשר הי' שלא לחשוב על תפילות אותם הימים בשנת תש"ב, בבית שכננו יקותיאל (כושע) גאלענסון אשר אחדים מבניו נתפסו עם אותו שכן ר' ירחמיאל דבארין הי"ד שנמנעתי מחברתו ע"פ חלום כמסופר לעיל. בביתם נערכה התפילה לכמנין אנשים מהשכנים, ותפילותינו בימים ההם לא עשו מחצה, לא שליש ולא רביע - סכותה בענן לך מעבור תפילה. או מי יודע כבשי דרחמנא - אולי זכו בתשובה ותפילה שלהם באותם הימים להבחר לעקדות למות מות קדושים.

עבר חג הסוכות, גם אחותי עם בעלה הגיעו כבר הנה, והמשכנו דרכנו ללאנדסברג שם הצטרפו עם עוד פרטיזנים, ואני עברתי לצלסהיים. הרב הצדיק רבי גרשון ליבמאן שליט"א שמע שנמצא אני בין החיים והזמין אותי לייסד ישיבה בצלסהיים, מברגן-בלזן שבאזור האנגלים שלח לצלסהיים עשרה מבחירי תלמידיו. אלה התלמידים שעברו עמו את כל הדרך האיומה מוילנא עד לברגן-בלזן, אחר מהם דוד'ל הי' כבר פעם בתא-הגז, וטרם שהמטירו עליהם הגז פתח אחד הנאצים את הדלת והוציא אותו להותירו לעת עתה כדי שיעמוד אצלו לשרתו. הישיבה בצלסהיים נוסדה באיזור האמריקאי בחסותו של ועד ההצלה בנוא-יארק. תלמידים מתוספים כל שבוע. באותו קיץ (תש"ה) התחתן רבי גרשון ואנו נוסעים לברגן-בלזן לחתונה. בעברנו בפרנקפורט החלטתי לנצל הזדמנות זו שאין בה משום ביטול ביה"מ, להכנס ולהרשם ליציאה מאדמת אירופה, אם לארץ ישראל אם לאמריקה, נשאלתי מאת הפקיד על ארץ מולדתי מהי, כרגיל הייתי עונה שמוצאי מפולין, הפעם - מבלי שאדע למה הוספתי שעכשיו מקום מגורי תחת שלטון הרוסים. לאדם מערכי לב, ואם לא ידע אדם לערוך מחשבות מה' מענה לשון מפטפט הוא מאליו דברים ששמים בפיו משמים. הפקיד האמריקני ידע היטב שעדיף בשבילי להרשם כפליט מרוסי' וכך רשם. להפתעת כולנו קבלתי ויזה אמריקנית בכמה שבועות. ממני למדו רעי וחברי ונרשמו כפליטים מרוסיא. אמרתי: כמופת הייתי לרבים ואתה מחסי עוז ימלא פי תהלתך כל היום תפארתך. משנכנסתי לבית חמי בשבת ראשונה תמהתי בלבי הלא זוהי המשפחה שראיתי בחלום עורכים שולחן בליל שבת ביער. היער סימן הוא לראשי בני כלה ואם צעירים הם הבנים חכה להם ויהיו לראשי ישיבה, הלא אמרו: לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד כ"ב שנה. גם אוכלי פת נקי' היו בחלום סימן הוא לבני עוה"ב. ובכן מי יתן ויהא חלקי עמהם.

הרב גרונם הכהן לזבניק


_______________________
*) כך שמעתי מהגר"י גוסטמן שליט"א ראש ישיבת רמיילס - נצח ישראל בירושלים: גזירה מן השמים היתה עלינו שנשאר בחיים.