תקציר המבוא:

אודות המחבר

כותב המבוא הוא המביא לבית הדפוס.
מטרתו בהדפסת הספר היא לעשות נחת רוח לנשמתו של הנפטר, ומוסיף שהוא רואה זאת בגדר חסד של אמת לעשות עם הנפטר - להפיץ מעינותיו החוצה.
בחלקו השני של המבוא מחבר המבוא כותב כי הוא עצמו הינו אוד מוצל מאש. הוא מציין כי ניצל פעמים רבות ממוות בטוח ומזכיר כיצד קיבל עליו את הדין באהבה מתוך קבלת עול מלכות שמיים. כותב המבוא מביא את דברי אחד האדמורי"ם שנאמרו לפני שפרצה המלחמה, ואשר היה בהם רמז לחיזוי האסון מראש.

המבוא:

דברים אחדים מהמוציא לאור

בהודיה להשם יתברך הנני ניגש להוציא לאור בשנית חידושי תורתו של דודי זקני (אח זקנתי) מוהר"ר רבי מנחם מנדל קרייצר זצ"ל מעיר ביאלא רבתי בפולין.

הוא זצ"ל עמל כל ימי חייו בתורה ובמכמניה ומצא כדי מידתו. חידושיו היו לשם דבר ש"נאמרו בהשכל ודעת ושכל ישר" - אלה דברי רבו האדמו"ר הגה"ק רבינו דוד זצ"ל מסוכצו'ב אשר מעיד עליו שדבריו היו חביבים בעיני זקנו בעל "אבני נזר" זצוקללה"ה.

גאב"ד בריסק ר' יצחק זאב סולוויצ'יק זצ"ל מעיד עליו כ"סיני ועוקר הרים" שדבריו נאמרו "בסברא ישרה כאחד הגדולים המובהקים". בין המסכימים אנו מוצאים עוד את גדולי ומאורי פולין בזמנו: הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל אב"ד ור"מ לובלין ומייסד ה"דף היומי" ועוד, רבינו רבי מנחם זמבא הי"ד, והרב מקוז'יגלוב רבי אריה צבי פרומר הי"ד ראש "ישיבת חכמי לובלין".

הגאון המחבר זצ"ל היה חתנו של רבי זלמן בורנשטיין ז"ל, אחיו של ה"אבני נזר" זצ"ל והיה גם מאוכלי שולחנו הק', ובספר אבנ"ז נכללו הרבה תשובות שהיו מיועדות אליו. בצעירותו למד זמן רב בביאלה, מקום בו כיהן אב"ד ור"מ חותנו זקנו הגרנ"ז זצ"ל מחבר הספר הגדול "אגודת אזוב", וקיבל תורה מפיו בישיבתו, כפי שכותב בהקדמתו לספר דנן "אורו עלי הפיץ להנחני במעגלי צדק ובנתיב הישר". עצם היבחרו לחתן אחיו של האבנ"ז מראה באצבע שמבחירי התלמידים היה ומהבולטים ביניהם. בהיותי טליא זכיתי לראותו כשביקר בעירנו לודז' מזמן לזמן. תמיד היה מכונס בתוך עצמו וחושב מחשבות.

דודי זצ"ל חי בעידן הזוהר בשמי יהדות פולין כאשר קול התורה בקע כמעט מכל בתי ישראל. השטיבלעך היו תמיד מלאים בחורי חמד ששקדו בלימוד תוה"ק, גאוני עולם וצדיקים שררו והנהיגו את העם, ובכל זאת מצא המחבר מקום ב"מזרח" ביניהם.

סיפר לי הרב ר' שלמה קאליש ז"ל חתנו של הגאון בעל "חלקת יואב" זצ"ל מקינסק, אשר למד עם המחבר עשרות שנים ביחד בישיבת סוכאצ'וב, כי דודי ז"ל היה מסוגל לשקוד על סוגיא אחת אפילו שלוש שנים ברציפות. דש בה ללא הרף עד שהעלה סולת נקיה. ולא לחנם קילסוהו "חריף ובקי, עמקן" וכו'.

כל ימיו היה מוטרד להביא טרף לביתו. עכ"ז לא מש חו"ש מאהלה של תורה, כי זאת היתה תמצית מטרת ותכלית חייו - ללמוד, להתעמק בתוה"ק, לפרשה, לחדש ולפאר אותה כמאמר ה"אבני נזר" זצ"ל בביאור דברי הגמרא (יבמות סג ע"א) כל השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה. והקשה זצ"ל על בן עזאי שלא נשא אשה ואמר "נפשי חשקה בתורה", ולכאורה, הרי עבר על דברי תורה באי קיום מצוות פרי' ורבי'? על זה ענה ז"ל: העולם נתייסד על דרך משפיע ומקבל, כי כן הוא בעולם העליון בהשתלשלות עילה ועלול, וכן הנשמה לא באה לעולם הזה אלא ללמד את הגוף ותהיה משפיעה אל הגוף, וכן הגוף הוא משפיע כשמוליד, ועל כן כשאין לו אשה ואינו ראוי להוליד אינו כדוגמת העולם העליון ושרוי בלא תורה (ע"ד היה מביט בתורה וברא העולם כבב"ר פ"א ב', שסדר העולם הוא סדר התורה), ועוד כי ידוע שהחומר מקבל והשכלי משפיע, וכשאינו משפיע אין לו שייכות אל התורה. והנה בלימוד התורה יש שני סוגים: האחד, כשאדם לומד לתקן נפשו: והשני - להשפיע אל התורה, וזה לשמה. וכשהוא באופן השני, התורה נקראת אשה, כן ביאר הרב מלאדי זצ"ל בסידור (בדרושים לחתונה). ובפשוט כשמחדש חידושי תורה הוא באופן הנ"ל. וע"כ משה רבינו שהיה במעלה עליונה ונמסרה לו התורה ככלה (כבתנחומא כי תשא, יח). ובמסכת נדרים (ל"ח א) שלא ניתן הפלפול אלא למשה שהוא ישפיע בתורה, ע"כ פירש מן האשה. וכן בן עזאי שהיה חריף ומפולפל מאד היתה התורה כלתו, וזה נחשב משפיע אף שלא נשא אשה, ובזה שנפשו חשקה בתורה תמיד ידע שהתורה מתדבקת בו, כברש"י סנהדרין (נ"ח ב ד"ה ודבק) באשתו ולא שלא כדרכה; שכיון שהיא אינה נהנית אינה מתדבקת אחריו, ומבואר דכשהיא אינה מתדבקת גם הוא אינו מתדבק אחריה. ע"כ דברי ה"אבני נזר" זצ"ל (מובא בספר "נאות הדשא").

דודי ז"ל חשב וציפה להדפיס גם יתר חידושיו, כי מכנה זה החיבור "חלק ראשון", אך לדאבון לבנו לא זכה לזה והכל הלך לטמיון ביחד עם שליש של עמנו הי"ד. רק החיבור הזה הגיע לידי דרך נס אחרי המלחמה, וראיתי בזה אות מן השמים שעלי להדפיסו, במיוחד כשנודע לי שבכמה ישיבות לומדים ודורשים את הספר הזה.

בהדפסת ספרו הנני מתכוון לעשות נחת רוח לנשמתו, ושתהיה שפתותיו דובבות בקבר (כמ"ש ביבמות צ"ו ע"ב) כעתירתו בהקדמת ספרו. הרי זה חסד של אמת שאפשר לעשות עם המתים, להפיץ מעיינותיהם, זוהי מגמתם ושאיפתם, והיא המטרה בהדפסת חידושיהם. והיות ומכל משפחתנו נשארתי כמעט בודד, הנני רואה בפעולה הזאת, בחינת "מת מצוה" שאין מי בלעדי אשר יטפל בו, במיוחד שזה קשור בהוצאות כספיות גדולות.

הנני גם מתכוון לקיים בזה מצות כתיבת ספר תורה כפסיקת הש"ע ביורה דעה (סימן ע"ר) שהאידנא מצוה לכתוב חומשי תורה וגמרא ופירושיהן. וכותב ע"ז הש"ך ז"ל: כתב "הפרישה" נראה דהכי קאמר הרא"ש, שהמצוות עשה ("ועתה כתבו לכם") נאמר דוקא באלו [חומשים גמרות כדעליל] ולא בספרי תורה, דוקא בימיהם שהיו לומדים תורה שבעל פה שלא מן הכתב כי אם ע"פ, היו צריכים ללמוד מספר תורה המתוייגת כהלכתה ומדוייקת בחסרות ויתרות ופסקי טעמים וכו', אבל בזמננו זה שנעשה לנו היתר לכתוב ספרים דפין דפין כל אחד בפני עצמו, אם כן למה לנו לזלזל בכבוד ס"ת בחנם ללמוד מתוכו שלא לצורך, נמצא שבדורות הללו שאין לומדים מתוכה, ליכא בהן מצוות עשה. עד כאן. לכן (ממשיך הש"ך) נראה עיקר כהרא"ש, ואף שהבית יוסף והב"ת חולקים, ודעתם שגם בכתיבת ספר תורה יש מצוה, בכל אופן ברור שבכתיבת פירושי התורה מקיימים האידנא מצוות "ועתה כתבו לכם". וחושבני עוד שיתכן במקרה שלפני שמקיימים בזה גם "ומבשרך אל תתעלם", כי בעלמא דקשוט הנשמות מאד משתוקקות שתורתם תילמד בהאי עלמא, דכל חידוש בתורה הוא משורש וחלק שיש לנשמה זו בתוה"ק וכן מובא בספר "חסד לאברהם" מר"א אזולאי, שיש ששים רבוא פירושים לתורה, וכל אחד לפי השגה שלו. וזאת ידוע שמבלי טהרת הנפש וטהרת המחשבה אין להגיע לחידושי תורה אמתיים.

ואגב אזכיר בזה מה שראיתי מהגאון בעל "מחזה אברהם" זצ"ל מברוד שתירץ מדוע מותר לאכול דבש, הרי רגלי הדבורים נימוחו בתוכו? אלא כמו שמבאר רבינויונה ז"ל (מובא ברא"ש למס' ברכות דף מג סימן ל"ה) לפי שטבע הדבש להפוך כל מה שמתערב בתוכו להיות כמוהו, והכל נעשה דבש, ממילא גם הטמא נהפך לטהור. והוא הדין, והיא המדה, בלימוד תורתנו הקדושה שנקראת דבש בלשון הכתוב "דבש וחלב תחת לשונך" שהלימוד מהפך את הטמא לטהור. והסמיך לזה הגאון הנ"ל את מה שדרשו חז"ל בפסוק "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמה ודעת" על ששה סדרי משנה. "אמונת" זו סדר זרעים - מסדר זרעים אנו לומדים אמונה, מאמין בחי עולמים וזורע; "עתיך" זה סדר מועד - מסדר מועד אנו לומדים לא לבלות את הזמן בהבל, כי אם להעריך יקרתו ולנצל אותו; וכן הלאה, מכל סדר לומדים לקח טוב ומוסר השכל. ואולם תכלית הלימוד הוא לבוא מ"קדשים", התקדשות, ל"טהרות" לשיא - "ודעת" זה סדר טהרות. מכח שזוכים לדעת תורה באים לטהרת הגוף, טהרת המוח וטהרת הנשמה. אי לזאת אמרו חז"ל "תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו". הכוונה, אם אינו זוכה לטהרה ע"י הלימוד, התורה לא קידשתו, כי הגע בעצמך, הרי אפילו נבלה הנופלת בדבש הופכת מטמא לטהור, וזה הת"ח אף אחרי שנפל לדבש, פי' שהתייגע ועמל בתורה, ובכ"ז לא הגיע לטהרות, א"כ סימן שאין בו דעת.

* * *

הנני אוד מוצל מאש. ראיתי בעני עמי בשנות תרצ"ט - תש"ה ואך ורק בדרך נס בתוך המון נסים הציל אותי הקב"ה. כבר הטביעו אותי, כבר העמידוני אל הקיר לירות בי, הכניסו אותי לתא הגאזים, וגם משמה יצאתי חי בחמלת ה' עלי. כל ימי היותי בשבי אצל הגרמנים הנאצים, ימח שמם וזכרם וישמד קיומם כלא היו, לא שכחתי אף לרגע את בוראי ויוצרי, וקיבלתי עלי באהבה כל מה שעבר וקרה אתי. אפילו כשהייתי מתחת לפני המים, וכבר חשבתי שבעוד זמן מיזערי אפסיק לנשום, אמרתי אל הקב"ה: רבונו של עולם! לא הספקתי להתוודות על חטאיי ולקבל עלי באהבה ולהכריז בכל כוחי שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד! הנני אומר זאת, איפוא, עכשיו במחשבתי. ואז קרה נס ומשו אותי גם משמה... כמאמר הכתוב "עזרה בצרות נמצא מאד" (תהלים מו ב).

בהתחלת המלחמה סיפר לי האברך ר' משה הנדליש הי"ד מלודז', כי שנה אחת לפני פרוץ המלחמה ביום הכיפורים עלה רבו האדמו"ר מרדזימין רבי חיים יעקב אריה זצ"ל על הבימה בבית מדרשו (שלא כמנהג האדמו"רים) ואמר: ישנם אנשים שאינם מאמינים בגיהנום, לכן לעיתים הקב"ה מביא גיהנום לעולם הזה! כתוב בתהלים (נ') ולרשע אמר אלוקים וכו' ואתה שנאת מוסר וכו' אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך אוכיחך ואערכה לעיניך, וברש"י ז"ל דמית היות אהיה כמוך, סבור אתה שאהיה כמוך להתרצות במעשיך הרעים. ובתרגום: "אוכיחך ואערכה לעיניך", אוכיחך בעלמא הדין ואסדר דין גיהנום מעלמא דאתי קדמך. וע"ז פירש האדמו"ר זצ"ל, שדיני גיהנום מעלמא דאתי יהון קדמך בעולם הזה, כי הרשעים ממשיכים את הגיהנום לעוה"ז כמש"כ תיסרך רעתך.

והנה על זה שדברי קדשו התקיימו במלואם אין היום כל ויכוח לדאבוננו הרב. וטעם מה שאני מביא דבריו כאן, כדי להראות שגם בדורנו היו צדיקים כהנביאים בשעתם, שהשכינה מדברת מתוך גרונם. חבל מאד שעד היום טרם קם איש כמו הנביא ירמיהו ויבכה ויקונן מרה על החורבן של יהדות אירופה. לנביא כזה זקוקים אנו אף בנוגע לחורבן המתחולל לעינינו כיום אחרי המלחמה, כוונתי לטמיעה והתבוללות של עמנו בכל קצווי תבל המגיעה לממדים של מיליונים.

* * *

בעת ובעונה אחת עלי להודות להשם יתברך שעלה בידי לגדל דור ישרים לתורה ולתעודה. איתא במס' ביצה (טו ע"ב) הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר. ופירשתי בעה"ש הכוונה, יטע בנים שיצעקו אדיר במרום ה', נטע כזה יתקיים לו לעולם. ומצאתי סיעתא לדברי, דגם רבנו חננאל חורג מפירוש הפשוט כדרכו תמיד, ומפרש המאמר הזה שיתן צדקה שתתקיים לנצח.

עתה אפרוש כפי - העניות במעשים - לבוראי יוצרי וקדושי, כי ימחול ויסלח לי למען לא ישאו כלימה ממני משפחתי ועמי מאשר ישר העוויתי, ובלותי ימי להבל וריק, אף שמעודי מחובשי בית-המדרש הנני, בחבורת יראי ה' ולומדי תורת ה' יום - יום. עתירתי לא-ל עליון לעזרני ולסעדני כי אזכה עוד לתשובה שלימה, ושיהיו יוצאי חלצי בבחינת "ברא מזכה אבא", אלו הם הרי מאוויי נפשי להרוות נחת רוח לבוראי, ושאהיה מן הזוכים שתתגלגל זכות זאת על ידי - לתקן ימי עלומי.

ואקוד עוד ואשתחווה ואבוא בתודה לאל י'תברך ה'יודע ו'בוחן ה'לבבות שזיכני, כי זכה כוונתי לכבוד התורה הקדושה ולהגדיל תורת איש משפחתי, כי מעודי המו מעי עלי מטוהר נפשם וישוב דעתם של אנשי תורה אנשי קודש.

כה דברי המו"ל

יעקב מארוקו בן הרה"ח ר' מיכאל יצחק ז"ל
בן הרה"ח ר' בנימין יוסף בן הרב מו"צ ר' יעקב
בן הרב מו"צ ר' לעמל מעיר לודז',
זכר כולם לברכה

בני-ברק, תשרי תשמ"ה