חלק יעקב - ר' יעקב אביגדור

הספר יצא לאור בניו יורק בשנת תש"י
נושא הספר: פלפולים ונאומים
מיקום המבוא בספר: הקדמה - בעמודים: 15 - 5

תקציר המבוא:

במבוא מובאים דברי הגות על תקופת השואה. קורותיו של המחבר מופיעים בספרו "אביר יעקב".
המחבר עוסק בדילמות שליווהו כניצול שואה, ומנסה לענות עליהן:
הוא עוסק בתגובתם של יהודים בארצות החופש על השואה, באדישותם ובהעדר מאמצים להנצחת התקופה. תשובתו מתיחסת לחוסר האמונה של הדור – "אם רק אין יראת אלקים אזי הריגה נעשית טבעית".
הוא מתפלמס עם הטוענים כי הנרצחים הובלו כצאן לטבח. תוך כדי כך הוא סוקר את השתלשלות הגזירות נגד היהודים ואת תהליך ההסוואה וההסתרה של הכוונות האמיתיות של הנאצים, ומביע את דעתו על המשמעות הרחבה של "גבורה" בימי השואה.
בסיום, המחבר מקונן על חורבן התורה וספרי הקודש, כולל ספריו הוא, ומביע שמחה שעותקים בודדים מספריו נמצאו בארה"ב לאחר המלחמה.

המבוא:

חלק יעקב

(עמוד V)
ראש דבר!

יתברך היוצר וישתבח הבורא אשר נתן ליעף כמוני כח, לשאת ולסבול את כל אותן המאורעות האיומות והנוראות, אשר כמותן לא היו עדיין, לא רק בתולדות המרטירולוגיא היהודית, אלא גם בתולדות האנושיות בכלל. לו חפצתי לתת כאן איזה תיאור מכל מה שראו עיני, או מכל מה אשר הגו עשתונותי בשנות זעם הללו, כי אז הייתי צריך לכתוב, לא הקדמה לספר אלא פשוט ספר שלם. ואני מודה ומתוודה שיודע אני ומרגיש, שאחד מן התפקידים הכי חשובים, ואחד מן החובות היותר גדולים המוטלים עלינו - שרידי חרב - היום, הוא: להעלות עלי ספר, את מה שנקלט בקרבנו מן העת הנוראה הזאת, אולם סהדי במרומים, שכל פעם, בעת שאני נגש לעבודה זו, אני מרגיש את עצמי חסר-כח ורפה אונים.

זוכר אני היטב את סערת לבי והמיון רוחי אז, בעת שהייתי במצור ובמצוק. אז דמיתי, אם יהי' אלקים עמדי ושמרני, ויוציאני מאפלה לאורה, אזי לא אנוח ולא אשקוט. אשוטט בשוקים וברחובות ואקרא בקול גדול, על הענויים העמוקים מני שאול, על הבלהות מות ואבדון, אשר ראו עיני ואזעק זעקה גדולה ומרה, על מה זה הקרנו כה, אולם כאשר עזרני השי"ת ויצאתי מאפלה לאורה ובאתי למדינת אמירקא הנה נאלמתי דומיה. הזעקה נשארה מעל, יכול אני רק לדום.

היום מרגיש אני, שאין בכלל שום אפשרות למסור לדורות הבאים את מה שקרה לנו, מרגיש אני, שאי אפשר כלל לבטא בשפתי אדם את אותה הטרגדיא הנוראה שלנו בשנות ת"ש תש"ו.

ולאידך גיסא, אני מגיע ממש לידי השתוממות, בראותי עד כמה קטנה וחלושה היתה השפעת הרושם של האסון הנורא, אשר קרה אותנו, על היהודים בכל העולם.

(עמוד VI)
אם נשווה את ההזדעזעות, את הזעקות והקולות, שנשמעו מכל עבר ופנה, אחרי הפוגרומים ברוסיא ואחרי הפרעות בקישינוב, או אפילו בשנות הריבולוציא, בסוף ימי המלחמה העולמית הראשונה, אם נשווה כל זה, לעומת המצב של קרירות ושקט, בשדרות יהודי ארצות החופש עכשו, מן ההכרח שתתפרץ השאלה: מה זה נהייתה? האם ירדנו כ"כ פלאים? האם כ"כ קפאה נפשינו ונעכרה רוחנו עד שאין אנו מרגישים את הקטסטרופא הנוראה והאסון הנורא? היתכן?

כל אתו החורבן הגדול של עכשו, לא הוציא את היהודים בארצות החופש, אף על שעה אחת מן קלות ראשם ועליזותם, ולא הביא אותם אף לשעה קלה לידי הורדת ראש ודממת אבל. ובכלל בין היהודים, אנו מוצאים אחוז הגון, המביט על כל הנעשה בפשטות גדולה מאד. מה שהי' הי', חבל על העבר, והחיים דורשים את שלהם, חוזרים לסחור ולעסוק בפרקמטיא, ולהשיא את הבנות לאנשים, ולקחת נשים לבנים, הכל כמקדם ממש בלי שום שינוי ובלי שום רושם, ואני אף היום אחרי שנים, עדיין מתהלך כמו חולם, עדיין אין אני יודע ומבין, איך יכולים אנשים מישראל לישון במנוחה כל הלילות, ולקום בבוקר ולהרהר בעסקיהם, ולחשוב בעניני פוליטיקא, ועוד לריב ולהתקוטט, אחרי כל הנעשה בימיהם לעיניהם? הכי נעשו בני אדם כל כך לפראים ולמטומטים? היתכן?

שאלה זו כבר נשאלה לא אחת מפי רבנים וחכמים וסופרים, ועדיין היא במקומה עומדת, כי כל התירוצים שהתחכמו רבים לתת עלי', לא יוכלו להרגיע את יתושה של בעיה זו, המנקר במוחו של כל שריד מפליטי החרב, העומד ותמה ושואל: איפה הוא הרגש הלאומי? איה היא הלב היהודי? האם נתאבן לגמרי?

ואני לכשלעצמי, כמדומני, שכל הקרירה הנוראה השוררת בדורנו זה, שבימיו קרה אותו האסון הגדול, באבדן ששת מיליוני יהודים, משמנו ומסלתו של העם, באה פשוט משום חוסר אמונה. "כי אמרתי רק אין יראת אלקים במקום הזה והרגוני" זה פסוק מפורש בתורתנו הקדושה.

(עמוד VII)
וכמה פשוטים וכמה אמתים הם דברים הללו! אם רק אין יראת אלקים, אז הריגה נעשית טבעית, נורמלית, לא רק בעיני אותם שהורגים, אלא גם בעיני אותם שרואים ושומעים ומביטים על ההריגות. זאת ראינו אנחנו, בעת שעמדנו כסדר על סוף המות, והיינו באוירת השחיטה, ובמרורי הגיהנם של עינויים קשים. אותם שהאמינו בד', הרגיזו וצעקו, לפעמים באו גם בטענות ותביעות כביכול אל הרבונו של עולם, מפני שהי' להם לפני מי לבוא בטענות ותביעות, ואותם שהיו בלי אמונה, לא טענו ולא תבעו, לא צעקו ולא הרגיזו, כי לא הי' להם לפני מי לזעוק. והביטו על הכל, כעל דברים הבאים בטבע, כעל מחוייבי המציאות.

אחרי המאורעות בשנות ת"ח ות"ט ות"י כשהתכנסו רבני וועד ד' ארצות בלובלין, אזי ביחד עם האבל הגדול והזעקה והשוועה הנוראה, נתבטא גם הצער והחרון נגד העוולה האיומה. ובסליחה שחיבר בעל הש"ך, טוענת, כנסת ישראל לפני הקב"ה : "עליך הורגנו כל היום ואתה אלקים זנחתנו לשכחה" וכי'.

והמביט בעין פקוחה, על נוסח תקנות האבל, שנכתבו אז בזמן גזירות ת"ח, הוא רואה, איך שהתחילו בדברים הללו : "בהיות כי נגעה בנו יד ד' בעוונותינו הרבים" וכי' -- תקנות ועד ד"א שנת ת"י --בתקנה אחרת נאמר : -- תקנות הועד שנת תי"ב -- "מה ראוי לכל אשר יראת אלקים נגעה בלבו לתת על דעתו" וכי'.

ומדוע לא נרצה להודות על האמת, שבזמננו אנו, אין דורנו מוכשר כלל להתחיל בדיבורים כגון אלה, ומלבד יחידי סגולה נטלה האמונה מן הדור, ולכן הוא מביט על כל המאורעות והזוועות, כאילו נבעו זו מזו בהכרח טראגי, פשוט כעל דרך הטבע, ואין על מה ואל מי לזעוק. ודא עקא.

הגעו בעצמיכם, כמה קולמסין נשתברו, וכמה דיו נשפך בדבר תיקון יום אבל, על אבדן אותם השש מיליון מישראל, ועד היום עדיין לא נקבע יום אבל כזה. מדוע ? פשוט: מפני שתיקון יום

(עמוד VIII)
אבל, הוא בראש וראשונה, פועל יוצא ונובע ישר, מן ההכרה הפנימית, שאותם המאורעות והקורות שבאו עלינו, אינם יד המקרה וההזדמנות, אלא יד ד' הנטוי' עלינו.

הכרה זו, היא יסוד האמונה שלנו, בברית אשר כרת עמנו ד' אלקינו, ונאמר אלינו ע"י משה רבע"ה, בנאומו האחרון לפני מותו החוצב להבות אש, באומרו: "מה חרי האף הגדול הזה ואמרו על אשר עזבו את ברית ד' אלקי אבותם" וכי' - דברים כ"ט - וכן הלאה : "ועזבני והפר את בריתי אשר כרתי אתו וחרה אפי בו ביום ההוא" וכי' "והי' לאכול ומצאהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" - דברים ל"א - ואם היינו יכולים להשכיל ולראות בכל אותן הצרות והרעות, את יד ד' אשר נגעה בנו, ואם היינו יכולים להתוודות ולאמר: "על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה" אזי היינו יכולים להיות מוכשרים ומסוגלים לקבוע יום אבל, תענית והספד על האבדן הנורא שקרה אותנו, אבל אם הכרה זו חסרה, אם בכל המוצאות אותנו, אנו רואים רק מנהגו של עולם, רק כמחוייב המציאות, הנובע מן התפתחות חיי העמים, ודיפלומטיא שלהם, הרי אז: יום אבל מצד דורנו אנו יהי' ריק לגמרי מכל תוכן ומהות. והספד אם נערוך, הנה לא יהי' בו לא משום יקרא דחיי, ולא משום יקרא דשכבי, אלא לשם איזו דמנסטרציא גסה וריקה, ואז אדרבא, אולי יהי' ביום אבל נתרוקן כזה, מעין חילול קדושת הענויים, והתעוללות גסה ברגשותינו הפנימיים. ולכן טוב לו ליום אבל כזה, שלא נברא משנברא.

וחז"ל מספרים : שר' יוחנן כי מטי להאי קרא הוי בכי, והי' כי תמצאין אותו רעות רבות וצרות - דברים ל"א - עבד שרבו ממציא לו רעות רבות וצרות, כלום תקנה יש לו? (חגיגה ה'.).

כמה עמוקים הם דברים אלה ? עבד החוטא לרבו, ורבו כועס עליו, ומענישו, עבד כזה יש לו תקנה, שייטיב את דרכו, מפני יראת העונש של רבו, מכיון שראה פעם שרבו ענשו בעבור חטאו,

(עמוד IX)
אבל עבד החוטא לרבו, ואין רבו מענישו, באופן ישר, אלא "ממציא" לו רעות רבות וצרות, והרעות, באות עליו באופן כזה, מבלי שהוא יודע מי הביאן עליו, ועוד הוא חושב, שהרעות הללו באו בהזדמנות, כמציאה הבאה למוצאה במקרה, כלום יש תקנה לעבד כזה?

וע"ז בכה ר' יוחנן, כי מטי להאי קרא, והי' כי "תמצאין" אותו רעות רבות וצרות, אם הרעות תבואנה עלינו במקרה ובהזדמנות כמציאה, ולא נשכיל ולא נדע כי יד ד' נגעה בנו, כלום תקנה יש לנו? כלום יכולים לתקן יום אבל ותענית על סדר העולם, על דברים הבאים בטבע?

ובמדרש (איכה א') בפסוק היש מכאוב כמכאובי: לקו ביש שנאמר היש מכאוב כמכאובי, וחטאו ביש שנאמר, היש ד' בקרבנו אם אין. ובאמת הכל משתוממים, על הצרות האיומות, על המצוקות והנגישות הנוראות, שאנו בני הדור הנוכחי הי' לנו האסון לראותן, אבל עכ"ז עדיין הדור עומד ומסתפק ושואל את אותה השאלה הכואבת: היש ד' בקרבנו אם אין, ולדור הזה כלום יש תקנה? למרות הכל, אין הדור הזה משים לבו לדעת, שד' בחרון אפו הוגה אותנו והכאיבנו בכל אלה, וזהו מחמת חוסר אמונה.

ומתוך סבה זו - חוסר אמונה - דורנו זה, לא רק שאינו מתפלץ, מצטער ומתכווץ, על אותה הטראגדיא הנוראה, אלא שאדרבא הוא עוד בא בטענות, לא אל ההשגחה, ולא גם להבדיל על אותם הרוצחים המאורגנים, העמלקים של דורנו, שעל ארבע מיתות, הוסיפו מיתות משונות שלא נשמעו מיום הוסד ארץ, אלא באים הם בטענות עלינו, על הנהרגים, על הנשחטים והנטבעים, והמובלים לתאי-גאז ולזרמי-חשמל, ועל הנקברים חיים. שואלים הם בני דורנו: מדוע הושיטו היהודים את צוואריהם לטבח, בלי כל נסיון להגנה עצמית? מדוע לא התארגנו ללחום את מעניהם? מדוע לא התאגדו להתקומם באופן אקטיבי נגד הרוצחים?

בשאלות כגון אלו, יכולים באמת לבוא רק אלה היהודים, שחיו בארצות החופש, ועמדו רחוק מן המצור והמצוק אשר הציקו לנו

(עמוד X)
אויבינו. אלה היהודים, אם גם יגבירו כח דמיונם, אי אפשר להם בשום אופן לשער בנפשם את גודל ענות עם עני ואביון באותן השנים ולכן הם שואלים את מה ששואלים.

אבל אנחנו שהיינו במצור ובמצוק, אנחנו יודעים, שהשאלה הזאת מעיקרא פרוכה.

תכנית כליון היהודים תפסה מקום ראש וראשון אצל הנאצים, מדוע השקיעו ראשם ורובם בענין חיסול היהודים, עדיין הענין לא נתחוור כל צרכו, אבל מי שהי' באירופה במשך השנים הללו, ראה, איך ששאלת השמדת היהודים היתה אצל הנאצים שאלה רבת ערך מאד.

השמדת היהודים התחילה בשנת תש"ב, אחרי אשר הגרמנים נחלו את נצחונותיהם היותר גדולים, והיו בטוחים שהמה ישארו המושלים היחידים באירופא, ולכן נטלו להם הרשות לעשות ביהודים כזדון לבם. אבל לאידך גיסא הרבה מן הגרמנים בעצמם, לא יכלו להבין, מדוע נצטוו לגשת תיכף לכליון היהודים, בעת שהמלחמה היתה בעצם תוקפה, והצורך בחיילות הי' רב מאוד, בכל מדינה ומדינה שישבו בה הגרמנים ועל שדות המלחמה. סוף סוף, שאלת היהודים, העסיקה עשרות אלפים חיילים גרמנים. אותם החיילות שהעמיד היטלר לצורך חיסול היהודים, היו יכולים בוודאי להביא תועלת יותר מרובה, במקומות אחרים שהיו חסרים, והיהודים בתור עובדים ובעלי מקצועות בוודאי היו יכולים להביא לע"ע תועלת מרובה. אולם הרשע הזה, העמיד את שאלת השמדת היהודים לעיקר במקום הראש והראשון.

והרבה אלפים אנשים עבדו בזה, איך וכיצד לבצע את זממו של אותו הצורר הגדול. וכל ההחלטות והתכניות היו בחשאי בסוד סודות, ושום איש אחר, זולת אותם שעברו במקצוע זה, לא ידעו כלום. ובראשונה גם אנחנו לא עלה על דעתינו כלל, שיש כאן גזירת להשמיד להרוג ולאבד, לא יכולנו פשוט לדעת.

(עמוד XI)
העובדא הראשונה מצד הגרמנים היתה הגזירה, על היהודים, לשאת אות על היד הימנית, למען יכירו הכל מרחוק שהם יהודים. מי פילל מראש, שגזירה זו תביא לידי השמדת היהודים. כל היהודים ידעו שגזירה זו לא חדשה היא, ונהוגה היתה בארצות שונות בימי הביניים, ומה גם בעת שגזרו את הגזירה הזאת על היהודים, נתנו גם טעמה ונימוקה בצדה באומרם: שמביטים על היהודים כעל שונאיהם, ומתייראים, שלא יוליכו שולל את החיילות שלהם, ולכן הם מסמנים את היהודים כדי שידע כל אחד מהחיילות שלהם, שלא לסמוך עליהם ושלא לשאת ולתת עמהם. הכי היתה גזירה זו לבדה דיה להביא בשבילה לידי התקוממות נגד חיילות הגרמנים?

אני זוכר עדיין את הישיבה שהיתה אז בבית מועצת הקהלה, והיו דנין על הגזירה זו, ולא הי אף אחד שיהין לומר שצריכים להתקומם נגדה. שום איש מאתנו לא האמין כלל, ולא עלתה שום מחשבה על דעת שום איש מאתנו לחשוב, שדווקא גזירה זו היא היותר קשה, והיא שתביא לידי השמדה. ובכן קבלנו עלינו את הגזירה הזאת.

חדשים אחדים אחרי כן, באה גזירה אחרת, והיא : לתקן רבע יהודי. גם גזירה זו בתחילתה לא היתה נכרת כלל לגזירה קשה כי, במדינתנו מדינת גליציא המזרחית, היתה גזירה זו לא רק על היהודים בלבד, אלא על כל תושבי הערים. ובמדינתנו, גזירת רבע היהודים היתה פשוטה כמשמעה, רבע ממש, כי תושבי העמים נתחלקו לארבע אומות, היו : יהודים, אוקראינים, פולנים וגרמנים וכמו שגזרו על היהודים לדור ברבע אחד ביחד, כמו כן ממש גזרו על הפולנים לדור ברבע פולני אחד, ועל האוקראינים ברבע אוקראיני, ועל הגרמנים ברבע גרמני, וכמו שהי' אסור ליהודי לדור ברבע פולני, או ברבע אוקראיני, כמו כן ממש, הי' אסור לפולנים, לדור ברבע אוקראינים, ולאוקראינים, לדור ברבע הגרמני, הרי שגזרה זו לא נגזרה בראשונה על היהודים בלבד, אלא על כל התושבים בכלל, ואם הם לא התקוממו נגד זה, ועזבו בתיהם, והלכו לדור ברבע שלהם, הכי יכלו היהודים לבדם להתקומם?

(עמוד XII)
מי שהי' בזמן ההוא במצור ובמצוק, הוא יודע, עד כמה השתדלו הגרמנים למצוא איזה אמתלא, כדי שיוכלו להשמיד את ישראל. הם חכו בכליון עינים ממש על איזו מעשה של פרובוקציא, מצד היהודים נגדם. ולא אחת הוציאו עלילה, שאדם מישראל רצה להרוג, או הרג איזה נאצי, ותחת מסוה של עלילה כזו הוציאו מאות מישראל להריגה. עבודה קשה היתה מוטלת אז, על מנהיגי העדה, לדבר על לב צעירי ישראל להבליג על צערם וסבלם. הכל ידעו וחשו בסכנה הצופוי' לכל ישראל, מאיזה סימן של מרד והתקוממות, וכשראינו שכל רצונם וחפצם של הגרמנים הי' למצוא איזה יהודי שיתקומם וימרוד, אזי השקענו את ראשנו ורובנו רק בזה, להראות בחוץ, שאין אנחנו מורדים ומתקוממים, ולא אחת שמענו מפי גרמנים גדולים, שאנחו ודאגו ע"ז, שישראל מקבלים את כל גזירותיהם באהבה, ואינם מורדים, ואפשר שמפני זה נתארכה פעולת ההשמדה, ואם היו היהודים מורדים ומתקוממים, אז היו נהרגים ונשחטים ביחד ולא הי' נשאר אף אחד.

ומכיון, שבשביל זה לא יכלו היהודים להתקומם בפומבי, נגד הגרמנים, מפני שידעו שבאמת הם מחכים על אמתלא זו, לכן לאידך גיסא נשתרשה בלב כל יהודי נטיה עצומה, ותאוה עזה, שלא לקיים עכ"פ בצנעה, את רצון הגרמנים. דכורני, שבעת שעלתה בבי"ד שלי השאלה, ששאלו הרבה חרדים, אם מותר להם לקחת תעודות נוצרים, ולהתחבא בתור נוצרים, וכמו כן באו נערות מישראל ושאלו, אם מותר להן להתחבא בבית נוצרים, והיתה שאלה זו נוגעת ביסודי הדינים של יהרוג ואל יעבור, בסרך עבודה זרה וג"ע, וישבנו לא אחת שעות שלמות, על מדוכה זו, ובאמת על פי פשט ההלכה הי' הדין קשה, אולם כולנו הרגשנו, שחיים אנו בתנאים אחרים לגמרי, ואין דין יהרוג ואל יעבור, מתיחס כלל לתנאים כאלה, שאנחנו היינו חיים בהם. דין יהרוג ואל יעבור הוא, באם בא שונא ישראל ודורש מאיש ישראל לעבור על ע"ז, או על ג"ע, ואם לאוו יהרוג אותו, אזי מחוייב הישראל ליהרג ולא לעשות רצון השונא, ובשעת השמד

(עמוד XIII)
אף גזירת ערקתא דמסאני הי' אסור לקבל מן השונא, אבל אצלינו הי' אחרת לגמרי. הגרמנים בשום אופן לא רצו שיקחו היהודים תעודות כאלה, ואסרו אף את השמד ממש בעונש מיתה. אדרבה אם הי' היהודי חי בגעטטא, ולא מרד ולא התקומם, ועבד את עבודתו שהיתה מוטלת עליו, אז בימים האלה עדיין לא הוציאו אותו להריגה, אבל אם איזה יהודי נתפס עם תעודה נוצרית הי' נהרג מיד גם אז, וכן היתה הפקודה שבאם שימצאו איזה איש או אשה מישראל עם תעודות נוצריות, אחת דתו להמית מיד, בלי שום משפט, ומעתה אם איזה יהודי, אף אחרי הפקודה הזאת, לקח לו תעודה נוצרית, הרי אדרבא דווקא עשי' זו, היתה כרוכה במסירת נפש ממש, והכל רצו על תעודות כגון אלו, כדי שלא לציית את גזירת הגרמנים, וכדי למרוד עכ"פ בעובדא זו נגד רצון השונא, והאיך יכולנו אנחנו הביד"צ לפסוק שאסור לעשות כן ואז היינו אנחנו הביד"צ מחזקים את פקודת וגזירת הנאצים ימ"ש. וכמו כן בנערות ישראל שהתחבאו בבית גויים, היתה הפקודה, שבאם ימצאו מי מישראל מתחבא אצל גוי, אזי יהרגו את הגוי ואת הישראל וכן עשו לא אחת, ואם אף עפ"י כן, היו מאורעות, יוצאות מן הכלל, שאיזה גוי לקח לו איזו נערה יהודית, והנערה הסכימה למעשה של מס"נ ולעבור על פקודת הגרמנים, ולהתחבא, הרגישה אז נערה כזו רגש של גבורה והתקוממות, נגד רצון השונא, ואם היינו אנחנו אוסרים עלי' מעשה זו, אזי היינו אנחנו פשוט מסייעים לגרמנים, לבצע את חפצם וזממם.


וכשם שהיתה בכל אחד מאתנו נטי' עצומה ועזה, עכ"פ בצנעה להתקומם, כך היתה נטועה בקרבנו נטי' עצומה ועזה, להבליג בפומבי, על כל התנאים הקשים והמרים שבהם חיינו בגעטטא. גם נטי' זו היתה נטועה בנו מתחת למפתן ההכרה שלנו, כי שם מתחת להכרח הרגשנו באופן אינטואיטיבי, שאסור לנו לעשות את רצון השונא, וידענו ברור שכל חפצו ורצונו הוא רק, שאנחנו נמרוד ונתקומם.

(עמוד XIV)
אמת שהבלגה זו היתה ללא הועיל. אבל מי יודע - אם לא היתה הבלגה זו נטועה בנו, ואם היינו מתקוממים - מי יודע - אם הי' נשאר אף יהודי אחד מכל היהודים בארצות אירופא. וסוף סוף הרבה מאות אלפים נשארו.

ומנקדת המבט הזה, לא רק שאין לשאול, מדוע לא מרדנו, אלא אדרבא יש להשתומם ולהתפלא על אותה הגבורה הגדולה ועל אותה ההתאמצות פשוט אי אנושית, להבליג על יגוננו וסבלנו. הלב הי' סוער ושותת דם, החזה היתה מתפקעת ומתפרצת, והמרה היתה משתפכת, ואנחנו ישבנו דומם תחתנו, ולא הוצאנו אף הגה או מלה. היש גבורה כגבורתנו?

אח"כ כשסגרו אותנו בגעטטא, תנאי החיים שלנו היו כל כך קשים, עד שאני היום משתומם ומתפלא האיך יכולנו לחיות? החיים בגעטטא היו מן הנפלאות העצומות, שרק עם ישראל המלומד בנסים, יכול הי' להתקיים שנים שלמות. הרעב הי' נורא, התמותה היתה פי עשר ולפעמים פי עשרים מן המצב הנורמלי. אפידמיות שונות התפרצו שמה. והבריאים הלכו לעבודה ועבדו כל היום בפרך בענויים קשים בקלון וחרפה, וכשבאו בערב לגעטטא היו בלי מזון, בלי אויר, בלי רפואות, בלי כתונת על בשרם, בלי שום אפשרות להחיות את נפשותיהם, ולמרות כל אותם הענויים הקשים והמרים, היו החיים יקרים לכל אחד מישראל, והכל רצו רק לחיות, רצו לסבול ולחיות, נגד רצון השונא שרצה רק, שישראל לא יחיו, שימותו, וימיתו עצמם ... פרק זה עדיין לא נכתב ולא נתבטא כלל.

ואף אחרי אשר כבר ישבנו בגעטטא, כשבאה הפקודה הראשונה על אלף נפשות מישראל, שיעזבו את הגעטטא, ושיכולים לקחת עמם משא של חמשים קילוגרם, בעד כל נפש, לא עלה על דעת שום איש מישראל שאנשים הללו הולכים להריגה. בפקודה בפירוש הי' נאמר, שאלף יהודים מחוייבים להעתיק את מושבם למקום אחר, יותר מוכשר, בתנאים סניטרים יותר הגונים ויותר טובים, ולכן עזבו אז בחודש ניסן תש"ב את הגעטטא, אלף יהודים בדרהוביץ, ואלף

(עמוד XV)
יהודים בבאריסלאוו, ביחד שני אלפים ביום ה' ניסן והיינו כ"כ בטוחים שהיהודים הללו נוסעים לאיזה מקום יותר נוח, עד שעמדנו כולנו אז שני ימים רצופים ואפינו מצות כדי שיקחו להם אותם האנשים מצות על פסח, כי אולי לא תהא באותו מקום אפשירות לאפיית מצות. ובכן ביום ה' ניסן העתיקו את מושבם ברצון ובחפץ לב. ההתנפלות הראשונה על הגעטטא היתה ביום כ"ז אב תש"ב ואז הוציאו בחזקה בפעם הראשונה קרוב לעשרת אלפים יהודים מדרהאביטש ומבאריסלאוו ונשלחו לתאי גז אשר בבלזץ. זו היתה ההריגה הראשונה בכל מדינות אירופא. אבל אז, לא היתה יותר שום אפשירות להתקומם, או למרוד, כי כבר היינו סגורים ומסוגרים בגעטטא מכל פנה ועבר.

ואם גם בתנאים הללו למרות הסגירה ולמרות העוני והרעב והמחלות עלה בידי הרבה מאות מישראל לחצוב להם בורות נשברים, עמוקים בקרקע הארץ. בתוך הסילונות, הצינורות, והתעלות של מי בצה ולחיות שמה במשך חדשים, אין זה כי אם גבורה נפלאה, למעלה מגדר הטבע, וגם בזה נפלינו מכל העם אשר על פני האדמה, כי אין עם בתבל שהי' יכול להמשיך את קיומו בתנאים כאלה.

אנחנו בכל המכאובים הללו, בתוך שפל המדרגה ובתוך חשכת החיים, היינו מבקשים רעיון ותכלית בכל היסורים והפורעניות, ולכן מן החיים הללו הי' בוקע ועולה זיק של תקוה וניצוץ של בטחון, מעיין לא אכזב של גבורה, לא למען הראות גבורה גשמית וחומרית, אלא לעמוד בכל הנסיונות למען קיומן של קנינים מוסריים נצחיים

לא לנו החרפה כי אם למענינו, מה שנעשה עכשו לעיני השמש בלי שום בושה וכלימה, עדיין לא נשמע בתולדות האנושיות. דורו של המבול הי' מתבייש אם היינו באים להשוותו לדורו שלנו, חטאות סדום ועמורה כאין נחשבים לעמת מה שנעשה לעינינו.

(עמוד XVI)
עם האבל הגדול על חורבן האומה באבדן השמן והסלת של עם ישראל, יש עוד לקונן ולבכות על חורבן התורה, אשר ראיתיה, קרועה, שכולה, וגלמודה. תורה, תורה חגרי שק, והתפלשי באפרים. הזדים הארורים שפכו את חמתם גם על הספרים הקדושים. ספרי תורה נקרעו לגזרים והתגוללו בחוצות וערלים נמבזים עשו מן היריעות תרמילים לתשמישים בזויים. ספרים יקרי ערך היו מונחים בשווקים ובחניות כדי לקרוע ולמרוט מהם ניירות למען עטיפת כל מיני פסלנות שבעולם, ואני בתוך מסירת נפש ממש עלה בידי לקבור את כל ספרי - לערך שמונת אלפים כרכים - בתוך בור גדול, היום יכול אני לגלות, בבור תחת הבית העומד ברחוב שאצקיעגא 2 בדרהאביטש - שמה קברתי ג"כ את ספרי שכתבתי והדפסתי אבל חבל אף היום אין שום שביב של תקווה להוציאם משם כי עיר דרהאביטש נמצאת בשטח העומד תחת ממשלת רוסיא הסוביטית.

ולכן מה גדלה שמחתי בעת שמצאתי פה באמירקא עקזמפלרים מועטים מספרי שהדפסתי וגם מארץ ישראל שלחו לי כרכים אחדים וכן גם בספריה של הסמינריון ע"ש שעכטער בפה מצאתי את ספרי על הרמב"ם שכתבתי בשפה הפולנית ואת ספרי תורת התלמוד בשפה הפולנית וזולת ספרי שו"ת השיב יעקב שהדפסתי בשנת תרצ"ט - ספר זה נאבד לגמרי כי לא עלה בידי להוציאו מבית הדפוס בפיעטרקוב - כמעט שיש לי עקזמפלרים מכל ספרי.

ואחרי אשר לפני שנה הדפסתי מחדש ספרי שו"ת אביר יעקב ח"א אני נותן כעת לפני הלומדים בכרך זה את ספרי חלק יעקב שני חלקים חלק הפלפולים וחלק הנאומים וגם ספר "איה סופר" וקונטרס "קול יצחק" והוספתי קובץ מכתבים בשם "תחיית יעקב" שכתבתי אחרי אשר קמתי לתחי', ומד' אבקש ואתחנן שלא ימוש ספר התורה הזה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי, ואזכה לראות בבוא גו"צ בב"א.

הק' יעקב המכונה ד"ר אביגדור
לפנים רב ראשי ואב"ד דקהלות דרהאביטש
ובאריסלאוו והגליל וכעת רב דבהכנ"ס חובבי
תורה בברוקלין, נ. י. ור"מ דישיבת מהרש"ק
זצ"ל בניו יורק, יצ"ו.