תקציר המבוא:

אודות המחבר

במבוא אין מובאים קורות המחבר בתקופת השואה.
בראשית המבוא, המחבר מודה לקב"ה על הצלתו, ומדבר על חשיבות זכירת הניסים וגילוי כבוד שמיים.
בהמשךהמחבר מתיחס בהרחבה לקשרי הדורות כשל מקור של השפעה רוחנית, מזכיר כי את חידושיו ינק מרבותיו, ומציין את החובה להמשיך הלאה במסורת העברת התורה.
בסיום הוא מברך את צאצאיו ואת בני משפחתו.

המבוא:

(עמוד IX)
הקדמה

בחסל סידור ספרי זה אפרוש כפי לשמים ובלב ספוג רגשי הודי' והכנעה אברך את ה' על אשר הביאני עד הלום, הוציאני ממסגר ואפילה לאורה ודרור, ועוד הואיל להעניק אותי מאוצרו הטוב ונטה קו אורו עלי שאזכה לפרסם כבודו ונפלאותיו וחסדיו אתי ולקדש שמו יתברך בפרי הגיגי ועשתונותי ונשאתי בחובי כשביב גחלת עוממת בחתחתי ההרפתקאות והנסיונות בתקופת הזעם והשואה של עשר השנים האחרונות.

ידי אשר כרתו עצי יער במדבריות נעזבים ושוממים, חצבו בורות בטיט היון במקומות שאיה צלמוות וצמאון, מי מלל שאלו הידים הנוקשות והמצומקות תהיינה עוד מסוגלות לכתוב ולרשום חסדי ה' ונפלאותיו למען ספר לדור אחרון, לבי זה ששבע ביום התפלץ ונמוג מפחד ונגזר לגזרים מאימת הרשעים - האכזרים שהתעללו בנו מי מלל שלב זה יכון ויתעודד להתרונן ולהשמיע צלילי לחן רינה והודי' להשי"ת.

כי מי ימלל ומי יתנה את התלאות העינויים והגידופים והחרפות שהשפילונו בהיותינו אסירים בארץ הדמים של האדומים שכל זממם היה שריפת נשמותינו וביעור כל שמץ של מחשבת אלוקית שבתוכינו.

ועכשיו שזכיתי ברחמי ה' והנני מתהלך בין החיים ובעת שהבחירה החפשית בידינו להשתמש בה במדה גדושה כרצון נפשנו והיום והלילה שלנו הם, כמ"ש הספורנו ז"ל "החדש הזה לכם" (פ' בא י"ב): "מכאן ואילך יהיו החדשים שלכם לעשות בהם כרצונכם, אבל בימי השיעבוד לא היו ימיכם שלכם, אבל היו לעבודת אחרים ורצונם", עכ"ל. הכי נחשה לעת כזאת, הכי נעצור כח לשתוק ולא להביע את רחשי-לבנו שהשתעשענו בהם במסתרים בהיותנו במיצר?!

הבה אחים ונקדש נא את ימינו ולילותינו לכבוד שמים, כי חייבים אנחנו להודות ולפאר ולהלל ברבים בכל שארית זכיותינו ואמצעינו גם ברינת-פה ובמשיכת-קולמוס ועט-סופרים. ואל נא ניתן
(עמוד X)
שנת לעינינו עד שנעשה את חובותינו לספר גבורותיו ולקדש ולהלל שמו ברבים! כמ"ש המשורר האלקי: "אודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו". וכעין שמפרש האבן עזרא ז"ל "ליל שמורים הוא לה'": "ויש מפרשים כטעם שומרי החומות "שלא ישנו" רק יודו ויספרו גבורות השם בצאתם ממצרים, וכבר רמזו ז"ל הגיע זמן קריאת שמע של שחרית", עכ"ל.

"קדש את שמך בעולמך על מקדישי שמך" וכו', ברכה זו נתקנה כנגד דורות שגזרו בהם גזירות שלא לקרות שמע והוצרכו לקרות בסתר, ורבים מסרו עצמם על קידוש שמו ית'. וזה שאמר קדש את שמך על מקדישי שמך וכו' ומסיימים מקדש את שמך ברבים, שנותנים תודה ושבח לשם יתברך שנתבטלה גזירת השמד ורשאין אנו לקדש שמו ית' בגלוי ברבים (לבוש).

כשהיינו במצר, בגולה ובשבי בממשלת הרשעה של האדומים נאלמנו דומי', שיתקו אותנו ולא נתנו לנו לפתוח את פינו להודות ולהלל לשמו ית', ועכשיו זכינו בחיים וטולטלנו לחוף מבטחים אשר נוכל כעת לנשום לרווחה ולשאוף רוח כאוות נפשנו, הבה וניתן מבע לרגשותינו, ונכיר תודה לאדון הנפלאות על הנסים המרובים האחרונים.

וכמו שפי' ראב"ע ז"ל בפרשת המן: זה הנס הי' יותר גדול מכל הנסים שנעשו על ידי משה, כי נסים רבים היו במן ועמדו ארבעים שנה ולא כל הנסים האחרים, עכ"ל.

כי אכן הנסים שלנו האחרונים לא היו בבחינת הברקה זמנית וחולפת לצורך הרגע, כי אם נס אחד ממושך ומתמיד בכל רגע ורגע באופן בלתי פוסק, ורק עכשיו אנו מבחינים ומתחילים להכיר את גודל החסד והנס, וכאותם העוברים שבמעי אמותיהן שעל ים סוף, אנו מתחילים לומר שירת זה א-לי ואנוהו!!

ושמעתי בשם הגאון הצדיק ר' אלחנן וואסערמאן זצ"ל שנהרג על קידוש ה' הי"ד - שאמר שקיום הישיבות בכלל הן מנקודת השקפתם והווייתם של בני הישיבה ההוגים בתורה והן ממבט נפשם ומגמתם של בעלי הבתים העסקנים המטפלים בביסוס החומרי של הישיבה, הוא כולו למעלה מן הטבע, אמנם הצד השווה שביניהם ששניהם, גם בן הישיבה גם הבעל הבית, מנותקים מן
(עמוד XI)
ההווי המציאותי. ברם יש הבדל עצום ביניהם, אין בעל הבית מתאר לעצמו היאך יתרחש ויתהווה הקיום ביום המחרת וכולו נתון לדאגת מחר בבחינת "מה יולד יום". והבן תורה כולו עודנו שקוע ואפוף-תמהון על זיו בראשית, על הנסים והפלאות של יום אתמול, וכולו שאנת כיסופים וקריאת התפעלות של "ברכי נפשי" ומה רבו מעשיך ה' על מעשי העבר. והבן.

כן גם אנו כשהיינו במיצר, נאנקים וסילודי נפש ממרירות וקושי השעבוד לא זכינו לראות את אור הנסים שהיו צרור וכרוך בנרתיק היסורים והתלאות... פצועי נפש ומדוקרי רוח היינו בגלל היסורים, ולא הרגשנו בהחסד והנסים שהיו טמונים בתוך סבלותינו. ברם עכשיו עם שחרורינו מתחיל להתבהר ולהזדכך אפקנו ע"י מרחק המקום והזמן וכח תצפיתנו והסתכלותנו נעשית ברורה וחודרת, ומתחילים אנו להבין מעט מזעיר את מעשי הנסים שהתרחשו אז גם בהיותנו בבור השבי והשעבוד ועצמותינו תרעדנו כעת חי' שנעשו מעוצם התפעלות והודי' להשי"ת על הנסים הנסתרים והנגלים שנעשו לנו אז, ומתוך הכרה נפלאה בוודאי שמתחזק בנו בטחוננו לעתיד לבוא.

כמש"כ הרמב"ן ז"ל בפ' נח עה"פ וימת תרח בחרן בשם הרמב"ם ז"ל במו"נ, שאברהם נולד בכותא חלק על צד ההמון שהי' עובדים השמש ונתן המלך אותו בבית הסהר והי' עמהם בתוכחות ימים רבים שם, אח"כ פחד המלך שישחית עליו ארצו ויסיר בני אדם מאמונתם וגרש אותו אל קצה ארץ כנען אחר שלקח כל הונו "והנה עכ"פ במקום ההוא בארץ כשדים נעשה נס לאברהם אבינו "נס נסתר" שנתן בלב אותו המלך להצילו ושלא ימיתנו והוציא אותו מבית הסוהר שילך לנפשו, או "נס מפורסם" שהשליכו לכבשן האש וניצל, כדברי רבותינו ז"ל וכו'", עכ"ל.

כן גם אני היום מרגיש ומכיר בנס הכפול שחנני השם, הנס הנסתר ונס הגלוי והמפורסם, ועם ההתבוננות וההתעמקות היתרה במעשי-הנסים, תתרונן ותתפעל הנפש ביתר שאת ויתר עז.

הגע בעצמך, האיך שבעצם היום לעיני האורבים, - הבלשים המחודדים הלומדים ללכד נפשות נקיים, מול אלה הרשעים הכופרים הטמאים המוכנים לתלות את הקולר ולהמית בעינויים רק
(עמוד XII)
על מי שחשוד על מחשבה קלילה של יראת שמים, נגד הירודים האלה גילינו השקפותינו ודעתנו בעניני אמונה ודעת ה', והאיך זה נסתמו עיניהם מראות ואזניהם משמוע, והאיך נתן השי"ת בלב העריצים האלה להניחני בחיים ועוד להרשות לי לצאת מן מדינתם, הלא רק ברחמי ה' נתרחשו לי הנסים הגלויים, הנסתרים והמפורסמים האלה!

ומחובתי אני הוא לכל הפחות פעמים ביום, - כזכר יציאת לכל האומה כולה - להזכיר את זה בשבח והודי' להשם!.

והכרת הנסים המתחילה כעת לפעפע בנפשנו כשמן הטוב היא המאלצת אותנו להחיות ולהביע ולהנציח את אשר קרנו במגילות ספר, ולא להתיהר ולהתימר היא מגמת נפשנו, כי אם לקדש את שמו יתברך ברבים כאשר צווינו! כמ"ש הרמב"ן ז"ל עה"פ על כן יאמר בספר מלחמות ה': שהיו בדורות ההם אנשים חכמים ונבונים כותבים ספר המלחמות הגדולות, כי כן בכל הדורות, ובעלי הספרים היו נקראים מושלים הנושאים בהם משלים ומליצות והנצחונות הנפלאים בעיניהם מיחסים המלחמות ההם "לה'" "כי לו היא באמת", עכ"ל.

ותכלית ההודאה להתקשר אל הבורא לכרוע בכריעה והשתחוי' ולהתמסר אליו בכל נפשנו להיות עבדיו, כמו שכתב הרמב"ן ז"ל: "וכוונת רוממות הקול בתפלות ובכוונת בתי כנסיות וזכות תפלת הרבים זהו שיהי' לבני"א מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו בריותיך אנחנו וכו', עכ"ל (פ' בא).

ואמנם לתכלית פרסום הנס וההודאה קבעתי מקום מיוחד כראוי בסוף הספר במאמר מיוחד בשם: "לזכור את הנס", והקורא ימצאנו במקומו הנכון.

והנני כאן להזכיר בראשונה את זכות רבותי גדולי התורה והמוסר שנפלו בחרב האורב הנאצי ימחש"ו שהעמידו אותי על דרכי התורה והדליקו בי אור התורה וציינו לי דרך העבודה והיראה.

ואביא משל הרמב"ם ז"ל שכתב בס' מו"נ ח"ב פ' ל"ח בענין הנבואה, וכדאי לפרסם דבריו הנפלאים, אשר מגלה עמוקות
(עמוד XIII)
בסודות הנפש, ובעיקר למקבלי ומושפעי חכמה ויראה, וזה"ל : אמנם התניתי במאמרי הנביאים האמתים בעבור שאנצל מאנשי כת הג' אשר אין להם דבריות כלל ולא חכמה אלא דמיונות ומחשבות לבד ואלו הענינים ההם אשר ישיגום האנשים ההם הם דעות היו להם, ונשארו רשומיהם חקוקים בדמיונם עם כל מה שבכחם המדמה, וכאשר בטלו דמיונות רבות והשביתו נשארו מקומות ההם לבד ויראו להם ויחשבו כאילו הם דברים מתחדשים וענין בא מן החוץ.

ומשלם אצלי כאדם שיש עמו בבית אלף אישים מבני"א ויצא כל מי שבבית ההוא מלבד אחד שהי' בכלל מי שבבית, וכאשר נשאר האדם ההוא עם האיש ההוא לבדו חשב שעתה נכנס אליו בבית, ואין הענין כן אבל הוא בכלל מי שלא יצא, וזה מקום מן המקומות הטעמים הממיתים וכמה מתו בו מן המחזיקים עצמם כחכמים וכו', עכ"ל.

(ובפי' שם טוב, שם : זה המשל שהביא הרב הוא משל אלקי כי אפילו שלא יחבר זה הספר אלא בעבור זה המשל די, ויש בו סוד אלקי להבין הנבואות).

המשל הזה יורנו דרך שכל מושפע אף שענפי אילני מתרחבים משגשגים ומסתעפים ומתגדלים עד שכאילו מאפילים ומסתירים יסוד יניקתו ושרשיו יכיר ויזכור תמיד את הראשית וזכות הנוטעים שזרעו את הגרעין וכל זכיותיו ייחס להראשונים ולא יסירו מלבו לעולמים.

כי כל אור נוגה שמאיר הכל מזיו החכמה שלהם שהאצילו עלינו, והיא השתקפות אור-האלקות שבהם בנו. ומבלי משים הולך ומשתפך ומתפשט שפע הזהר שבכליהם עלינו, המקבלים והמושפעים. כמו שכותב הרמב"ן ז"ל בפי': על שיר השירים: ובאמרו יהי אור נתעטף באותו האור, כמו שביארנו, ר"ל "דע"י ריבוי האור" כנ"ל "יצא האור מכח אל הפועל".

ואמרו בירושלמי שקלים: "אמר לי' כתיב כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה, וכי כל דיבור ודיבור שאמר יהושע הי' אומר להם כך אמר לי משה, אלא יהושע הי' יושב ודורש בסתמא והכל יודעין שתורתו של משה הוא", עכ"ל.

(עמוד XIV)
הרעיון הנ"ל הוא, שאף שהמושפע לכאורה מחדש ומוסיף על הראשונים, האמת הוא שגם החידושים הם ממקור הראשונים יהלכון, שצמצמו וכבשו את מעיינותיהם בכדי לתת אפשרות גילוי ויצירה לתלמידים ודורות הבאים, הזדמנות וכושר ביטוי ותשוקת היצירה, הנטועה בלב חכמים שבכל דור ודור, כמשאז"ל (חולין ו') על חזקיהו שהניחו לו מקום להתגדר, פירש"י ז"ל כשיבואו בנינו אחרינו אם לא ימצאנו מה לתקן במה יתגדל שמם".

בהרגשה זו יסתגל המושפע תמיד לזכור תמיד את רבותיו, אף לכשיתחדש לכאורה חידושים מבהילים ונפלאים, גם אז לא יתימר להיות כמחדש וכממציא ראשון.

ומה לנו רם ונשגב כהתרוממות הנפש אלי' זכו ישראל בשירת הים, שכל אחד ואחד השכינה היתה שורה עליו כעל נביא גדול, ומ"מ היו מרמזים זה א-לי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו. לא אני תחלת הקדושה אלא מוחזקת ועומדת לי הקדושה ואלוקותו עלי מימי אבותי (רש"י), קשר רוחני אמיץ וקבוע זה צריך נטוע בכל הליכותינו וחידושינו ואף בהשראה היותר עלאית אל נא להסיח את דעתינו מהשרשים הראשונים.

זהו הקו האפייני והאמתי ביותר שבחכם האמתי שעל אף התרחקותו מבחינת המקום ובזמן מרבו המשפיע והמאציל הראשון שלו הריהו חוזר אחרי כל עליותיו ודרגותיו שמשיג, אל זה שנתן לו את הדחף הראשון להתפתחותו.

וכל החיונית התורנית-מוסרית המחלחלת ומפעפעת בעורקינו נדע נא שראשיתה מהשמן הטוב שהרוונו רבותינו הראשונים בילדותנו, עמדה לנו לעת זקנותינו.

ותפלה לה' שתעמוד לנו זכותם כל ימי עמדינו בעולם הזה, בלי הפסק וניתוק, כמו שמספרים חז"ל (ברכות ל"א) על ריש לקיש שמימיו לא מלא שחוק פיו בעוה"ז מכי שמעי' מר' יוחנן רבי'.

וזהירות יתירה וקפדנות, עקביות מתמידה בלתי פוסקת נחוצה לנו להבנת אותו הכרח וצורך של אי-הפסק שבין המושפע והמשפיע, הפסק אף רגע קל.

(עמוד XV)
כי הרי כל רגע ורגע הוא מהות עצמאית במובן הכמותי ברם במובן האיכותי הוא הרקע לקיום כל העולמות, כל רגע הוא מעין מבוא ופרוזדור וחלון מאיר לפלטרונים נשגבים ונעלמים, כל רגע משונה בתפקידו מחבירו, כל החיים מורכבים הם הלא מרגעים דקיקים, שלשלת נצחית של רגעים מהודקים ואדוקים ומושלבים אחד בחברו, מתוכננים ומחושבים לצביונם ותפקידם כיוונם וסדרם דוקא, וכל המחסר והמשדד והמחליף את הרגעים ומשנה את סידורם שהוקבעו מבראשית הריהו פוגם ומנתק עולמות שונות, כדוגמת צומת פסי רכבת שלכאורה כל הרכבות החונות בה סמוכות וקרובות אחת לחברתה, ועם התחלת התנועה הרי כל רכבת ורכבת נבדלת ומתחלקת לכיוונה לשטחים שונים ולמדינות שונות.

לפעמים ע"י ההפסק הוא נדחה ונראה ונתקרב ולפעמים הוא נדחה ואינו נראה ומתרחק, ובגלל רגע אחד של ניתוק הוא נידון להיות טיב אחר ומתייחס לסוג-ברי' אחר, כמ"ש בס' טהרות (פרק י"ז משנה י"ג) : כל שבים טהור חוץ מכלב המים מפני שהוא בורח ליבשה. והרע"ב ז"ל: כל בריות שבים אם עשה מעורו כלים אין מקבלין טומאה, דכתיב או בגד או עור או שק, מה בגד גידולו מן הארץ אף עור הגדל מן הארץ, חוץ מכלב המים, לפי שכל שאר בריות שבים אין אחד מהם בורח ליבשה כשבאים לצוד אותם אלא כלב המים בלבד, לכך הוי בכלל עורות היבשה, ואם עשה כלי מעורו מקבל טומאה, והלכה כר"ע, עכ"ל.

הלא הכלב הזה הים זה אוירו וחיותו, וכשהוא פורש מזה ליבשה הרי לבסוף בעל כרחו לשוב לאוירו ומקום חיותו אל הים... ובגלל רגע אחד של התחמקות והתכחשות למקור חיותו הרי חל עליו דין ברי' של יבשה שלאמיתו של דבר זרה לכל מהותו.

זוהי ההערכה של המתנתק ממקור השפעתו הראשונית, הבה ונתחזק ונאחזה נא בשרשינו, ונכשיר ונטהר את עצמנו בהשקה וחיבור תמידי בלתי פוסק במקור החיים הנצחיים. וכשנהי' דבוקים בדרכם ובמסלות לבבם אז יחון ויגן עלינו זכותם!

(עמוד XVI)
הנני מברך כל ידידיי, רעי ותלמידי, משפיעים ומושפעים מנעורי ועתה בחו"ל ובאה"ק, ויהי רצון שנזכה לראות אותו האור והזיו שקווינו לראות בתקופת רוממות נפשנו כשישבנו בימי האהבה בחבורה אחת בהיכלי התורה וטיילנו בגני השכל והמוסר, ונזכה לקדש שמו בהסתר וברבים כשנים קדמוניות, כפי שלמדו וציינו לנו רבותינו הקדושים ז"ל.

וברכה מיוחדת לרעיתי הצדקנית והמשכלת, אצילת - הרוח המפורסמת בשכלה ומעשי' המוסריים, הרבנית מרת גיטיל תחי' לאויט"א בת הרב הגאון הצדיק ר' אברהם שמואל קסטשעווסקי זצ"ל אבד"ק פאדבערזע ומיאדזיל פלך ווילנא, כרעי' נאמנה עומדת לימיני לעזרני בעבודתי התורנית והמוסרית.

ולבננו היקר נחמד ונעים יניק וחכים בעל כישרון נפלא ומדות חמודות מר ברוך נ"י תלמיד ישיבת תורה ודעת ברוקלין, שנזכה לראותו בגדלותו בתורה ויראה וישביענו השי"ת רוב נחת ממנו אכי"ר.

וברכה מיוחדת לחמותי הרבנית החשובה והצנועה מרת ביילע תחי' בת ר' משה ז"ל, ה' יאריך ימי' וישמח לבה בטוב ונחת כפי מדת עינוי' וצערה ותזכה לרוות נחת עונג מצאצאי' היקרים הנותרים, ויקויים עלי' אם הבנים שמחה בזה ובבא.

ולכבוד גיסי היקר הרב ר' נחום ליבאוויטש שליט"א ורעיתו הרבנית מרת שרה תחי' ומשפחתם.

ולכבוד גיסי היקר הרב ר' ארי' לייב זילבערשטיין שליט"א ורעיתו הרבנית מרת דבורה תחי' ומשפחתם.

ולכבוד גיסי היקר ר' אברהם ראטקין שליט"א עם רעיתו הכבודה מרת פעריל תחי' ומשפחתם.
ולכבוד דודנו היקר יר"א תם וישר אוהב תורה ולומדי' מו"ה ר' אלתר גאלדבערג נ"י ורעיתו מרת אסתר תחי' ומשפחתם.

ולכבוד כל מכירי ואהובי דבכל אתר ואתר.
ברכת ה' תחול על ראשם ונזכה כלנו בקרוב לביאת הגואל צדק במהרה בימינו, אמן.