תקציר המבוא:

אודות המחבר

במבוא אין מובאים קורות המחבר בתקופת השואה.
בראשית המבוא, המחבר מודה לקב"ה על הצלתו, ומדבר על חשיבות זכירת הניסים וגילוי כבוד שמיים.
בהמשךהמחבר מתיחס בהרחבה לקשרי הדורות כשל מקור של השפעה רוחנית, מזכיר כי את חידושיו ינק מרבותיו, ומציין את החובה להמשיך הלאה במסורת העברת התורה.
בסיום הוא מברך את צאצאיו ואת בני משפחתו.

המבוא:

(עמוד שא)
מאמר
לזכור את הנס

הרמב"ן ז"ל בפ' ואתחנן עה"פ והי' כי יביאך ד' אלקיך אל הארץ אשר נשבע לאבותיך וכו': יזכיר בכאן כי ברבות הטובה יזכור ימי עניו ומרודו שהי' עבד במצרים ולא ישכח את השם שהוציאו מן העבדות ההיא לטובת הזאת אבל יזכור חסדיו תמיד ויירא אותו ויעבוד לפניו כעבד לאדוניו, עכ"ל.

והנה מטבע הנבראים שההרפתקאות, הנסיונות והמאורעות העוברים עליהם בימי חלדם, נעשים להם כקנין-נפשי עמוק, כסגולה יקרה החביבה עליהם, והענודה בגנוני-חן ותפארת מסביב להילת-נפשם המשתעשעת בזכרונות ימים עברו... ואף כי ההרפתקאות והמאורעות הן מסוג חוויות ומסבות של ימי שפלות ודכאון, של עינויים ויסורים גופניים ורוחניים, ועומדים הם הנסיונות והמאורעות בניגוד גמור למצבו הנוכחי המשופר והטוב של האדם, בכל זאת יקרים וחביבים הם זכרונות המאורעות על האדם ומשתעשע בהם, בסיפור והרצאת הדברים בכל עת מצא.

וסימן רע לו להאדם כשמגיע למדרגה חומרית מבוססת ומדושנת עד כדי שיכחת ההתלבטויות והמאבקים הנפשיים והגופניים שאפפוהו בצעירותו. נטילת הרגשה כזו, הרגשת היופי המוסרי והרוחני שבנסיונות החיים וההרפקתאות שהקב"ה מזמין לכלל ולפרט בבחינת "לענותך לדעת", והסרת זכרונם וטשטושם; שכחון החוויות שבימי השפלות והעוני לרגלי ההשתמנות וההשתחררות בכבלי הסבל והשעבוד, - מצב כזה מראה על ירידה וטמטום גס מאד שאינו מדרכי יראי השם ואוהביו.

ומזהירה אותנו תוה"ק לבל נגיע חלילה למצב כזה: "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך וכו' ורם לבבך ושכחת את ד' אלקיך המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים!!"

(עמוד שב)
פי' האבן עזרא ז"ל: ורם לבבך ותשכח כי עבד היית בשפלות לב ותשכח העינוי והרעב והצמא שהי' לך במדבר ואף על פי כן השם כלכל אותך, עכ"ל.

והרעיון הוא, שאף בימי הגאות וחומרית וההצלחה הגשמית אל לו להאדם לשכח ולטשטש את ההרפתקאות והנסיונות בהם התלבט בעבר, אלא שמחובתו להבליטם ולהרצותם בכל עת מצוא בכדי להוכיח בזה שהוא אסיר תודה להשי"ת על אשר הביאו עד הלום.

וכידוע הלא משמשים ספרי קורות-חייהם של גדולי העולם למופת ולדוגמא. הנסיונות וההפרתקאות וההתלבטויות של גבורי - הרוח וגבורי - המלחמה והכיבוש אשר מעולם המה, משמשים בבואה לדור הצעיר המתלמד בבתי הספר, בחזותם יהגו ולאור דמות דיוקנאותיהם יתחנכו להיות המושלים בקרב תבל הן במדע והן בתכסיסי מלחמה והן בהעפלת הרוח בשדה הפיוט והחכמה המופשטת.

ב.
ולדוגמא נפלאה יכולה לנו לשמש האימרה המסתורית והנלהבה שבתורה : על כן ייאמר בספר מלחמות השם וכו', והרמב"ן מעיר על זה "הפשט בספר מלחמות השם שהיו בדורות ההם אנשים חכמים ונבונים כותבים מלחמות הגדולות כי כן בכל הדורות ובעלי הספרים היו נקראים מושלים הנושאים בהם משלים ומליצות, והנצחונות הנפלאים בעיניהם מייחסים המלחמות ההם לה', כי לו המה באמת וכו', עכ"ל.

ובאבן עזרא: "ספר הי' בפני עצמו ושם כתוב מלחמות ה' בעבור יראיו, ויתכן שהי' מימות אברהם כי ספרים רבים אבדו ואינם נמצאים אצלו בדברי נתן ועדו ודברי הימים למלכי ישראל ושירות שלמה ומשליו, עכ"ל.

הרי נראה לנו מהנ"ל שהיתה רווחת דרך זו בישראל לכתב קורות והרפתקאות, שהיו מפיצות אור על חיי עם ישראל וכל האנושיות עד שהתורה מוצאת לנחוץ לצטט כתוב אחד מספר מלחמות ה'!.

ואם שהחכם החסיד אחד מקדמונינו, ה"ה ר' אהרן הלוי מברצלונא ז"ל כותב בהקדמתו לחבורו ס' החינוך, אחרי התנצלותו הרבה על שההין
(עמוד שג)
"להרים יד במה שלא השיגו חכמים מחוכמים, אמנם כי לא חסרתי דעת כי הנמלים לא יוכלון שאת משא הגמלים, וקטן שאינו יודע למי מברכין לא ידרוש סוד מעשה מרכבה וסוד חשמלים וכו' וכו', אך אמרתי מי יתן ותהי מחשבתי נטרדת בזה כל הימים ולא תיפסל ולא תיפגם במזימות עמל ואון כמו רשעים ואשמים, וכו' וכו', עכ"ל.

שכדאית היתה כל העבודה הגדולה והמיגעת שבחיבור הספר אך בכדי להינצל בשעה זו ממחשבות בטילות. מה אענה ואומר אני קטן-הנפש ודל-הערך, אחד מהאודים המוצלים שנותרו לפליטה מהשואה האיומה שאין דוגמתה מימות עמודי התבל כוננו. מדגיש אנכי שאמנם אינני ראוי והגון להעלות מדברותי והגיגי על שלחן מלכים, מאן מלכי רבנן. אבל כנראה שהוטלה עלינו המשימה, לכתב ולרשם עבור הדורות הבאים את כל הקורות המאורעות האיומים והמרים אשר קרנו בטלטולנו ובגלויותינו, ותישמר נא גם דמעתנו בנאד הדמעות העתיק והאין -סופי, יחד עם כל מעיינות הדמעות הניגרות שנשתפכו מעיני עמנו שבכל הדורות. ואמר אמרתי לנפשי הבה ואשחה מעט מדאגותי, המתנות והמשקפות גם את דאגותיו והרפתקאותיו של הכלל, ואפנה גם את לבי מהבטלה ברשימת אי-אלו חידושי תורה ודברי מוסר שחנני השי"ת.

ותלויות הן עינינו רק לה' לבדו, שירפא את המחץ האיום, את הקרע וטרוף הדעת וההרגשות, שבאונו בגלל השואה האחרונה. ואין צרי ונוחם ואין תרופה והחלמה לנו, כי אם בבשורת השי"ת לבדו, בביאת גואלו הצדק ובהתגלות שכינתו וכבודו ובתחית הקדושים האחרונים והראשונים עד הנביאים והאבות. ורק זאת תהי' נחמתנו בעניינו והשמחה והגמול על דכאותנו וכשלוננו והתפלה לה' שנזכה להיות מן הרואים, ומה נכבד יהי' היום הגדול ההוא כשעם ישראל יתרפא ויינחם מהחורבן והשברון האיום והגדול האחרון שהכביד.

ג.
ותראה מה שכתב רבינו סעדי' גאון ז"ל בספרו האמונות והדעות, מאמר שביעי פרק ט' בתחית המתים, וזה"ל : והנה אנחנו היום מתאוים לראות אחד מהם כל שכן כולם וכל המלכים הצדיקים והחכמים הגדולים יתקבצו בה, עד אשר אנחנו נכספים לראות אחד מהם ושקרובי כל א' מהם
(עמוד שד)
אשר התאבל עליהם ודאג להם יחברם ויראה הבן אביו, והאח אחיו, והאוהב אוהבו, והחבר תלמידו, ושאר הקרובים והרבה לדברי הנפש אשר הנפשות תלויות בהם יגלו לנו כשיחיו, ויספרו לנו מה שעבר ומה שהי' מאיכות ענין מותם ושכבם וקומם, ושכל דורות בני ישראל אשר הם הרבבות אשר הקדמתי זכרם יבואו יחד ויהי' לקבוצם ההוד וההדר הגדול וכו', עכ"ל.

כי אכן אין תפלתנו ובקשתנו לתחית המתים דבר שבדמיון ושבמופשט, אלא תשוקה וגעגועים להתגלות ממשית; שכל אלו הדורות שספו תמו יופיעו ויתגלו לפניו במלא הודם והדרם בכל שפעת חיוניותם הממשית ועינינו תחזינה את כל דורות ישראל משחר ראשיתנו עד אלה אחרוני קדושינו שאין ערוך לעוצם קדושתם וזכותם... ועד סוף וקץ כל הגלויות שיבלע המוות לנצח וכל החיים יתענגו בנצחיות אין-סופית ובההנאה העילאית והשמימית של הסתכלות בזיו השכינה.

וכמש"א במד"ר איכה א': וילכו בלא כח לפני רודף, א"ר אחא כשם שלא גלו ישראל אלא ברודף מלא כך אינן נגאלין אלא בגואל מלא, דכתיב ובא לציון מלא כתיב, עכ"ל.

רק ההשבה ותיקון החיים על כל קומתם וצביונם לכל אלה שהסתלקו מאתנו בעתם ובלא עתם, בגויעה ובקצור ימיהם במיתה טבעית ובחרב האורב כלם יוחזרו ויתוקנו ויופעו באותו מעגל האין סופי שלע"ל, כשהקב"ה בכבודו ובעצמו יתגלה בחינגא בתוככי המונות צדיקיו וקדושיו. ורק בזה תהי' לנו הנחמה האמיתית.

וכמש"א במדרש איכה ב', עה"פ מה אשוה לך ואנחמך בתולת בת ציון כי גדול כים שברך מי ירפא לך, ר' יעקב דכפר חנן אומר לכשאשוה לך אנחמך לכשיגיע אותו היום שכתוב בו והתהלכתי בתוככם באותה שעה אנחמך. ועיי' רש"י ז"ל בפ' בחוקותי והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם בגן-עדן כאחד מכם ולא תהי' מזדעזעים ממני עכ"ל.

ד.
ובכן אם השכינה ממאנת להתנחם ומיתפחת ומתפלשת בגלותא איך נתנחם אנחנו, ואם אין לנו הכח לצאת ולצווח בראש כל חוצות, ולא לתת לנו דמי והפוגות כי אם לבכות מר בכל יום ויום על גדיעת מיטב עמנו...
(עמוד שה)
לכל הפחות עלינו לכבש את צערנו ולשאתו עמוק עמוק בחובנו בכל עת ובכל שעה. כמו שסיפרו לנו חז"ל (במד"ר) שמלאך מטט-רון בא והשתטח לפני הקב"ה (אחר חורבן הבית) שלא יבכה, אמר לו הקב"ה: אם כן אבכה במסתרים, וזהו מש"כ במסתרים תבכה נפשי. ואם יעקב אבינו לא רצה לקבל תנחומין על בנו יוסף, בחשבו שנגדע חלילה שבט אחד משבטי-י"ה, וצערו הי' כל כך נוקב ועמוק ומאפיל עד שכביכול נסתלקה הימנו השכינה, מאי נענה אנן אבתרי' ואיך נינחם על אבדן רוב עם ישראל, מהשופרא דשופרא, המשוש והיופי התורני והמוסרי של עם ישראל!

יודעים אנו ומרגישים ומכירים הכרה מלאה שכל ייעודי הנחמות והישועות המובטחות לנו בבא - מלווים ומצורפים יהיו שפטים ופורעניות ונקמות על כל מחריביו, בוזיו עוכריו של עם ישראל כל העולם יכרע ויפול בבושה וכלימה לפני כבוד השכינה שיתראה ותתגלה בכל עוזה והדרה על עם ישראל וכולם יראו עין בעין בשוב ה' אל נוהו בציון, ואז גם נבין כי היינו כחולמים. שכל כור היסורים, העינויים והסבל המר והנמהר שסבלנו ייהפכו למקור התגלות וחזון, וכל אלה הנחנקים, הנשחטים, הנשרפים והמרוסקים יקומו ויחיו ויזהירו ככוכבים וכשמש, ואנו בני ישראל נתרפא והרשעים יכלו ויאפסו וייעלמו ויתבטלו מברק אור זהרנו. ושלימה היא אמונתנו שלא נאבד אף נפש מישראל, כמ"ש במגילה (ט"ו) שהצדיק אבד לדודו רק כמרגלית שנאבדה מבעלי' אבל היא ישנה במקומה.

ה.
וכן פירש הרמב"ן ז"ל בפ' ראה י"ד: בנים אתם לה' אלקיכם, לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה לה' אלקיך וכו': ולפי דעתי כי טעם עם קדוש הבטחה בקיום הנפשות לפניו ית' יאמר אחרי שאתה עם קדוש וסגולת ה' ולא ישא אליהם נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח, אין ראוי להם להתגודד ולהקרח על נפש, ואפילו ימות בנוער, ולא יאסור הכתוב הבכי, כי הטבע יתעורר לבכות בפירוד האוהבים ונדודם אף בחיים, ומכאן סמך לרבותינו באסרם להתאבל יותר מדאי, עכ"ל.

והרעיון הנ"ל הוא אחרי שבנים אנו לה' אלקינו ונשמותינו ארוגות וקשורות בנצחיות, ודבוקות הן באביהן שבשמים הרי ההסתלקות
(עמוד שו)
ועברנו מעולם המעשה אל עולם האצילות הנצחית, זאת אומרת המיתה, לא צריכה לגרום לנו צער ממושך ואבל בלתי פוסק הבאים בעטי' של הטבעיות המגושמת... כי במקום שיש המשך ותחי' לעתיד לבא אין להראות סימני אבל ואפסות תקוה, והבן.

כמו כן פירש הספורנו ז"ל וזה לשונו: שאין ראוי להראות תכלית הדאגה והצער על הקרוב המת כשנשאר קרוב נכבד ממנו במעלה, ובתקוות טוב לפיכך אתם בנים לה' שאביכם קיים לעד אין ראוי שתדאגו ותתאבלו בתכלית על שום מת, "כי עם קדוש אתה", וגם כן אין להצטער מאד בשביל נזק המגיע למת במיתתו כי עם קדוש אתה מזומן לחיי העולם הבא אשר קורת רוח בהם יפה מכל חיי העוה"ז, עכ"ל.

ובכן המאמין האמיתי הקרוב קירבה אמיתית אל הנצחיות לא יתאבל על חילוף הצורות המתהווה בעובדת ההעברה מחיים למיתה כי באור הנצחיות אין מיתה ואין כליון. וכ"כ פירש האור-החיים ז"ל: "צל"ד מה טעם סמך בנים אתם למאמר תתגודדו נראה שנתכוון לומר שבמיתת איש אין אבדה למת אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת ולימים שלח האב אחר בנו ואין העדר הבן אלא מן המקום שהלך לשם, אבל עכ"פ ישנו, ואדרבא לטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים, וע"ז אין לנו להתגודד ולשים קרחה, משא"כ העכו"ם שלא נקראו בנים לה' והוא אומרו אתם לשלל העכו"ם שעליהם ידוו הדוויים ביום מיתתם, עכ"ל.

(וידועה היא אמרתו של הבעש"ט זצק"ל ברגעים האחרונים לפני היפרדו מהעולם הזה: "אין לי שום דאגה ופחד, הרי אני כיוצא מדלת זו ונכנס לדלת אחרת", והבן.)

ו.
ואין שום כליון ואין התבטלות ואפסות במקום קדושת הנצח. הכל ממשיך להתקיים בצורה עילאית יותר ובאופן נאצל ביותר, ואין נעלם ואין יורד לטמיון שום דבר שבסבל ובעינוי, הכל מנוי וספור וגנוז עד בא יום הפקודה. ואף הדמעות שהאדם מוריד על אדם כשר הקב"ה סופרן וגונזן בבית גנזיו (שבת ק"ה).

(עמוד שז)
ואף כל אנחה ונאקה, כל צעקה וקריאה הגונחת מלב כואב ומתלבט, כל עלבון וכל צער וכל דכאון וכלימה, כל שוועה המתפרצת מלב גוסס המתהפך על ערש דוויו, הכל ספור ומנוי וגנוז לפני הקב"ה. וכל דמעה וכל ביטוי ורחש-צעד הקב"ה שמה בתוך כפיו ושוקלן ומודדן ועוטפן בכמרורי רחמים ואהבה עד בא יום פקודתן.

השתתפותו של האדם בצער חברו כללית היא, ואינו מוכשר להיכנס לתוך סבכי ההתלבטות ולכל סעיפי הצער של הזולת, אבל השי"ת הוא יודע כל התעלומות ומאזין קול בכיות ועליו נאמר : "כי ידעתי את מכאוביו ואת צעקתם שמעתי", הכוונה שהקב"ה יודע ומבחין בין צעקה לצעקה, של הכלל ושל הפרט, וכל אנחה ואנחה על כל גיווני גווני', וכל רטט ופרפור, כל לחן וסלידה, כל הווי' המלווה את האנחה, הכל הכל קולט הקב"ה, והוא משימן בגנזי מרומיו, והכל נרשם בפנקסי-י"ה עד בא יום הדין.

ודרשו חז"ל על זה הפסוק: מהו לא שכח צעקת ענוים, רבי אבהו בשם ר' אלעזר אומר כל צדיק וצדיק שעובדי אלילים הורגין אותן כביכול הקב"ה כותב בפרפוריא שלו, שנא' ידין בגוים מלא גויות, והקב"ה אומר להם למה הרגת פלוני ופלוני והם כופרים ואומרים להקב"ה לא הרגנום, מה הקב"ה עושה, מוציא פורפיריא שלו ודנן ונותן איפופסין (גמול ועונש) הוי לא שכח צעקת ענוים (עכ"ל ילקוט ט').

ובתהלים ק"ט, ידין בגוים מלא גויות, אמרו רבותינו כל נפש ונפש שהרג עשו מישראל כביכול נטל הקב"ה מדם כל נפש ונפש וטובל פרפורין שלו עד שצבעה דם, וכשמגיע יום הדין ויושב עליו בבימה לדון אותם, לובש פרפורין ומראה לו גופו של כל צדיק וצדיק רשום עלי', שנאמר ידין בגוים מלא גויות, באותה שעה מתנקם הקב"ה ממנו שתי נקמות, שנאמר א-ל נקמות ה' א-ל נקמות הופיע. ולע"ל נהרות יורדים מדם רשעים והעוף בא לשתות מנחל של דם שנא' מנחל בדרך ישתה, אמר דוד הלל והודאה אני נותן על דבר זה, ולכך נאמר הללו-י"ה, עכ"ל.

ז.
ואכן מובטחים הם הקדושים שקידשו ש"ש בחייהם ובמותם, שיתעלו ויתקדשו מעלה על מעלה ומגופפים הם תחת כסא הכבוד ומי יעמד במחיצתם.

(עמוד שח)
ברם הנשארים פליטי השואה והצלמות שנחלצו ונצלו משיני המות, עלינו הוטלה המשימה והתפקיד להיות ממלאי מקומם של הנעדרים פה על אדמת י-ה, עלינו לחזות את עליותם בקודש ולומר בקול רם אחריהם את ה"קדיש" הגדול להצהיר ולזכות את הרבים בקריאה הרוממה להנשיאה שהודה יישמע מסוף העולם ועד סופו: יתגדל ויתקדש שמי' רבא! הנהגתנו וכל הליכותינו צריכות להיות עדויות ועטופות הוד והדר שכבוד התורה וכבוד ישראל יתנשא ויתרומם לעיני כל העולם כולו. הן בהנהגתנו המוסרית - ישראלית והן בלימוד תורתנו לשמה והן בהנהגתנו האנושית היום-יומית! מכל נדנוד ותנועה שלנו מכל מיפנה ונטיה צריך להישמע ולהיכרז: אתה אחד ושמך אחד.

וכמ"ש רביו יונה ז"ל: הדבר ידוע מדרכי קודש השי"ת להודיע בכל מבטא שפתים וכל אשר ירמזון העינים, ובכל הנהגה ופועל ידים וכו'.

ואחרי שהתברר שהכל ברא השי"ת לכבודו חייב האדם לשום לבו בכל עת לכבד את ה' ולקדשו בכל דבריו ורוממו ולהודות לו לברכו תמיד, כמו שנאמר אברכה את ה' בכל עת תמיד תהלתו בפי (תהלים ל"ד) וכאשר יתייצב בתוך העם וידבר עם חביריו, יתבונן בינה וידקדק וישגיח בכל מוצא שפתיו לקדש את ה' בדרכיו וכו' ויזכה בזה בהגיון לבו ומבטא שפתיו בלא יגיעה ופועל כפים זכות גדולה עד שמים (עכ"ל בשער השלישי קמ"ה).

ובכן כל אחד ואחד מאתנו, אשך הותיר ה' לפליטה צריך להרגיש את עצמו שליח וחילופו של הקדושים שהסתלקו ומחוייב כל אחד מאתנו לכתוב ספר "מלחמות ה'", וכל החיים שכל אחד מאתנו צריך להוות ספר-חי, והנהגתו צריכה להיות כל כך מקודשת שכל הרואה אותנו יכריז ויאמר : אכן יש ה' בארץ. וכל הרשימות של ההגיגים ורחשי הלב שייכתבו עלי ספר יהיו ספוגים וחדורים רגשי הודי' ופירסום קידוש שמו יתברך בכל העולם כולו.

ולנו מה יקרו והעדינו רחשי-לבנו והגיגינו בהימצאנו במצר. היש עט סופר שיוכל לצייר את אנקת הנכאים שהיתה מחלחלת במכמני נפשנו, את שיח-שפתותינו המעומעם את לחן תפלתנו הזכה שהיתה בוקעת ועולה מעמקי נפשנו עת התחנינו לפני השי"ת בשבי שיחיינו ויחלצנו
(עמוד שט)
מן המיצד. בכל נימי נפשנו הרוטטים מעינויים והכנעה בקשנו: אנא ה' השאירנו נא לפליטה בחיינו למענך ולמען כבודך, ובכל מקום שהרבים מצויים שם, נקדש ונפרסם שם כבודך וגבורתך ועומק חסדיך אתנו אף בהיותנו בגולה בהנהגתך אתנו במדת הדין, כשנדאית אלינו, חלילה כנאפד נקמה, אבל סתרך הלא אך יושר וחנינה וחסד לכלנו.

ח.
ומה אענה ואומר, אני עבדכם היש עוד נס גדול מזה שאני הנרדף והנקלע והמטולטל מקלע אל קלע, מהרדיפות הראשונות של אותו שחיק טמיא ימש"ו הרשע שכמוהו לא הי' ואחריו לא יהי' כן. ועד שהובאנו בעולה של אותה הממלכה המרשעת והארורה המתימרת על לדגול בשם הקידמה והאנושיות הסובלת ה"ה האדום שהעמיסו עלי כל מיני עבודות איומות וקשות יום ולילה בלא הפוגות, בבזיונות וגידופים, ערום ויחף במקומת הנידחים שלא דרכה שם רגלי אנוש, במקומות קרח מקפיא את הגוף ומטמטם את הנשמה. ואין לתאר את עומק האכזריות והעינויים. ואחרי כל אלה זיכני ה' ויעודדני ונסך בי טל תחי' בכדי שאוכל להתרכז ולקשט ולתייג ולפאר את הגיגי ורעיונותי שנשאתי בחובי עוד משחר נעורי והנה לפניכם קוראים יקרים הספר הזה, ספר "מלחמות ה'" שהנני מגיש ומרים לכבוד קוני וצורי, קרבן מנחה ותודה, קרבן עולה כליל על מזבח השם.

וכבר מנו רבותינו הקדושים הראשונים את ענין זכירת החסד שהשי"ת עושה עם יראיו - למצות עשה. ורבינו יונה ז"ל מונה את זה בין "מצוות עשה", וזה"ל: ודע כי המעלות העליונות נמסרו במצוות עשה כמו מעלת הבחירה וכו' ומעלת זכרון חסדיו והתבונן בהם, שנא' וזכרת את כל הדרך (דברים ח', ב') ודוד אומר (תהלים ק"ז מ"ג) ויתבוננו חסדי ה'. ונאמר כי חסדך לנגדך תמיד (שם כ"ו ג')

וברם עצם הנסיונות שהשי"ת מאנה לנו הן רק תוצאת אהבתו וחבתו הרבה אלינו, כי הנסיון הלא הוא כלי מכשיר נפלא החוצב פנינים מבהיקים ולוהטים ממכמני נפשנו הרדומה, ולולא הנסיון המוציא אותנו משאננות שלוותנו ומטילו אל מעגלי המחשבה הממריאה ואל מערבולת
(עמוד שי)
זרמי היצרים האדירים, בהם נפשנו מתלטשת ומקבלת את כל זהרה - לולא זה לא היינו יודעים אפילו על מציאותם של אותם האורות הגדולים הגנוזים והנעלמים מאתנו בימי שלוותנו. ואכן מחסדי ה' לכלל ולפרט הוא הענין על הנסיונות שמגלים את עמקי תעלומות של החכמה העליונה ושקולה שנה אחת או אף שעה של נסיונות מכמה שנות לימוד והגות בחיי שלוה ושקט. וכמ"ש חז"ל עה"פ: ודוד ברח וימלט ויבא אל שמואל ר' הונא ברבי יוסי אמר אותו לילה שברח דוד מלפני שאול למד משמואל הנביא מה שאין תלמיד ותיק לומד במאה שנה (ילקוט שמואל קכ"ט).

ואף על אבינו יצחק ע"ה לא הניח הקב"ה את חותמו להכתירו בתואר "עבד" מפני שנשללה ממנו היכולת להתנסות בחוץ לארץ אף שהמניעה לא היתה כידוע מצדו, העדר הנסיון מקפח ומנמיך את קומתו של האדם שהוא ראוי אלי'. וכן פי' בעל הטורים בפ' בחוקותי, וזה"ל: "אברהם נקרא עבדי כדכתיב זכור לעבדיך וסמיך לי' אברהם, וכן ביעקב כתיב יעקב עבדי, משא"כ ביצחק: לפי שאברהם ויעקב קיימו המצוות בין בארץ בין בחוץ לארץ משא"כ ביצחק", עכ"ל.

ואין תמי' בענין זה אחרי שאור הקדושה אינו מזדהר ומתבהק אלא אחרי ההכאה בכפתור, זאת אומרת שהכרחית היא פעולת לחיצה ידועה בגנזי-הנשמה האוצרים בתוכה את האור המשומר והמקופל מבראשית בצורה היולית. וכשם שהחומר ההיולי בכדי לפתחו ולשוות לו דמות וצורה מן ההכרח לעצבו, לבטשו ולגלגלו, כך גם האור ההיולי בכדי להעלותו ולגלותו מן ההכרח שהנשמה תתגלגל, תנוע, תתנודד ותתנסה ואז היא מתגלה בכל יפעתה. ואף הצדיק הגדול ביותר, העדר הנסיון חסרון הוא לגבי'.

ט.
וכן מובא בחז"ל כאשר אחד מן התנאים שכח דבר הלכה שלמד לפני תלמידיו ונזכר מתלמיד אחד ששמע הדרשה שלו, יצא לכתת את רגליו אל בית התלמיד ההוא לשאול על שכחתו, וכששאלוהו למה בעצמו שכתת רגליו ולמה לא קרא את התלמיד לביתו, ענה שההכנעה תקרב את הסייעתא דשמיא ויועיל לזכרון.

(עמוד שיא)
"ולכן לא הי' שבט לוי מרובה באוכלוסין מפני שלא הי' בגזירת השעבוד". כן דעת הרמב"ן ז"ל, וזוהי לשונו: "והנה לא הי' שבט הלויים כשאר השבטים כי מבן חודש ומעלה לא הי' רק עשרים ושנים אלף ומבן שלשים שנה כלם שמונת אלפים, והנה לא יגיעו מבן עשרים ומעלה לחצי שבט מישראל הפחות שבכולם, ועדיין לא נשאו הארון שהיתה הקדושה מכלה בהם. וזוהי תמי' איך לא יהיו עבדיו וחסידיו ברוכי ה' כשאר כל האדם. ואני חושב שזה חיזוק למה שאמרו רבותינו כי שבטו של לוי לא הי' בשעבוד מלאכת מצרים ובעבודת פרך, והנה ישראל אשר מררו המצרים את חייהם בעבודה קשה כדי למעטם הי' הקב"ה מרבה אותם בנגד גזירת מצרים, כמו שאמר וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, וכאשר נאמר עוד בגזירת אם בן הוא והמתן אותו וירב העם ויעצמו במאד כי הי' הקב"ה אומר נראה מי יקום ממני או מהם, אבל שבט לוי היו פרים ורבים כדרך כל הארץ, ולא עלו למעלה כשאר השבטים, עכ"ל.

הרי רואים אנו שהעדר הנסיון וחוסר ההתלבטות, קיפוח הוא לגבי הההפתחות המשופרת... ואף התורה כשהיא מעלה על נס את פעולות הצדיקים מדגישה היא בעקר את תקופות הנסיון, החיפוש והחתירה נגד הגלים הזדונים - בה במדה מתנשאת לפנינו דמותו של הצדיק העומד בנסיון, ביתר שאת ויפעה.

ועיין מה שכתב הרמב"ן ז"ל בפ' שמות ב' כ"ג: ויהי בימים הרבים ההם, ולפי דעתי כי טעם הכתוב הזה ירמוז על הימים שהי' משה בורח מפני פרעה, כי באמת בנעוריו ברח שהכתוב אומר ויגדל ויצא אל אחיו וכו' והקרוב כי בסוף הזמן בא למדין ונטל צפורה וכו', אבל לא הזכיר הכתוב בבריחתו רק וישב בארץ מדין וישב על הבאר, כי לא נתחדש בימים האחרונים ענין שיצטרך הכתוב לספרו, עכ"ל.

ימי הנסיון והיסורים נעשים לבעליהם כפנס מאיר להם ולכל סביבותם, וכל החושך פנסו מעצמו ומסביבותיו הרי כפוי-טובה הוא למי שהעניק לו את הפנס, את הפנס המוסרי-שכלי שהקב"ה בחסדיו מעניק מתקופה לתקופה לכלל ולפרט.

(עמוד שיב)
י.
ומאז היו בעלי הנפש משתדלים להנציח את מעשי-הנסים שבחייהם באיזה דבר או עצם מסויים קיים וקבוע שיהי' להם למזכיר את חווית-הנס בכל עת ובכל שעה, וכמש"כ ותלד בן ותקרא שמו גרשום. השם גרשום הלא מקיף ומכייל בקרבו כל שפעת החוויות וההרפתקאות שעברו על משה רע"ה מיום בריחתו ממצרים... "וביוסף מהו אומר ויקרא שם הבכור מנשה ואת שם השני קרא אפרים, כדי להזכיר את הנסים שעשה הקב"ה, אף משה קרא שם בנו גרשום על הנס שעשה לו ה' שגר הי' בארץ נכרי' והצליחו הקב"ה לשם (מד"ר שמות א' מ').

וכן העיד על זה הרלב"ג בפ' יתרו: כאשר יקרה לאדם נס מהראוי לעשות דבר מסויים כמו שעשה משה שקראו לשני בניו ע"ש הנס וההצלה, כי הצילו מחרב פרעה, עכ"ל.

אף גדעון, זו הדמות הנאצלה שבתקופת השופטים שהוד האמת וזיו יראת ה' המצורפת חופפת עליו ובכל מעשיו... כשנתגלגלה על ידו התשועה הגדולה לישראל, בחלצם ממצד מדין ועמלק וכו' סירב לקבל את התשורות והכבוד שערכו לו בנ"י בתור הבעת הוקרה והערצה, ומנע גם את הכבוד אף מבניו, ולא רצה להתגדר ולהתגדל בשום דבר וכיוון את כל הערצתם והתלהבותם של ההמונים לאפיקים המתאימים, והתעמקות בהבנת מעשי-גבורותיו של הקב"ה, והעמיד את האפוד בעירו לזכרון על התשועה הגדולה, להזכיר את הדורות הבאים את חסדי ה' בתתו את הנצחון הנפלא הזה בידי ישראל. וכפירש"י שם: "לזכרון : להיות לזכרון על תשועה גדולה לראות כמה חילם כבד שבנזמי חשוביהם הי' כל הזהב הזה, עכ"ל.

וכן אמרו במגילת תענית: מי עשה, חנינא וסיעתו שהיו מחבבין הצרות. ופירש"י ז"ל "לזכור את הנס" (שבת כ"ג). הפירוש "מחבבין", שהתיחסו אל כל המאורעות והנסיונות שניתכו מדי פעם בפעם על ישראל - כאל הבעת חיבה ורמזי אהבה מצד הקב"ה לעם ישראל, בתתו לו לעם ישראל הזדמנות להתלבט להתחדד ומתוך כך להתקרב קירבה יתירה לאביהם שבשמים.

(עמוד שיג)
והרי עצם מהותם של כל החגים והמועדים הוא הנצחת מעשי הנסים שנעשו לישראל ושיבוצם במסגרות צורות-הווי קבועים ויציבים ההולכים ונשנים במשך כל תקופות השנה. ובן אדם מישראל החוגג את מועדו ושבתו הריהו כאילו חי ורואה את עצמו שותף ועד-ראי' ופעיל במעשה-נס זה שהחג מסמל ומייצג.

כמו שאמר הכתוב: זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה'. ופירש"י ז"ל: קבע לישראל שבתות ומועדים ומצוות שנאמרו בהם וזכרת כי היית במצרים (דברים ט"ז), לפי שהוא חנון ורחום על בניו וחפץ להצדיקם (עכ"ל תהלים ק"י ד').

ועיין בהקדמת ה"פני יהושע" שכתב שלכן חבר ספריו בתור קבלה והודאה על הנס שנעשה לו.
יא.
ומה נפלא הוא הסמל שקבע לעצמו המלך דוד במטבעות שיצק לבני עמו, מצד אחד הי' מקל ותרמיל ומצד שני ירושלים (מד"ר לך לך). ושליבת הסבל ועינויי-הנסיונות המצחצחות ומעדנים את הנפש במחרוזת אחת עם תואר הדר-המלכות וחמדת-היקר שבירושלים מתבטא באופן נהדר, בחרוז הספוג הכרת תודה לוהטת ותשוקת-י"ה תוססת שחרז דוד במזמוריו: "לעולם לא אשכח פקודיך כי בם חייתני"!

מרגיש הוא שכל אונו ועצמתו הרוחניים, שכל היצירות הגבוהות שתוקנו ושוכללו בנפשו בא לו רק מעת התלבטתו בנכר, בעת שלכאורה נדמה הי' לו שהשי"ת פוקדהו ומייסרהו, דוקא מהשעות האלה נתעשר אותו העושר ושפעת הגעגועים השמימיים. והאיך ישכחם. לעולם לא אשכח פקודיך!

ואיתא במדרש: כיוון שראה דוד שנעשה לו נס ע"י השה (שהכה את הארי ואת הדוב) שחט אותה ועשה בגד ממנה והי' לבוש בה תמיד כדי שיזכור הנס".

והגר"א ז"ל אומר שמה שהראה דוד לשאול את הבגד של עור להראות בטחונו בה' שלמד מגילוי הנס שנעשה לו מן השמים...

והספורנו ז"ל: אומר שזהו הטעם שלא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה לזכרון גבורתו של יעקב וגם שעשה לו הקב"ה נס שלא מת, עכ"ל.

(עמוד שיד)
והנה אנחנו שארית הפליטה מאותו החורבן שהכה הקב"ה והרעיד והפיל את מוסדות ואשיות כל העולם כולו. האיך נביע אומר, האיך נבטא והאיך נשפך מעט משיחנו, מהמון גלי ההודי' ורצון כריעת ברך ובכי' לפני השם, ממעינות הגיל והרעדה שנצטברו ושנדחקו אל עמקי קפלי
נפשנו ההומי' מאז חריגתנו ממצרי השעבוד והשפלות אל החרות והרגשת השלווה והאושר שבחיי האומות המתוקנות, הכי נעצור כח לכבוש את כל סערות הרגשות המתרוננות והמתחוללות בקרבנו? !

"כל התפלות בטילות לעתיד לבא וההודאה אינה בטילה, כל הקרבנות בטילין חוץ מקרבנות תודה (ילקוט תהלים ק'). ומי לא יזדעזע ולב מי לא יהפך תזמורת מנגנת ומתנצחת למראה אותה הפליטה שפילטנו השי"ת. אמנם בימי השקט ובטחה צריך האדם להתייגע ולהתאמן אימון אחר אימון בכדי לעמד על טיב ונועם ויופי הניגון האלקי ... ברם בימי נסים ושדידת מערכות, בימי הופעת הדר-האלקות במרומי הטבע הלא חית-יער ובהמות-בר יתרועעו ירונו אף ישירו, וכדברי רז"ל עה"פ ותישרנה הפרות (במעשה הנס בהחזרת הארון מארץ פלשתים לישראל) וא"ר בר נחמני כמה יגע בן-עמרם עד שלימד שירה ללויים ואתן אומרות שירה מאליכן יישר חיליכון (ילקוט שמואל ק"ג).

כי לא רק מי שהצליח לשמר ולהגן מעט על הצלם-האלקים שבו כי אם כל הבריאה, הטבע, החיות והבהמות, רמש, צפור וכל כנף-רננים משמיעים קול הודי' בהמון חוגג למראה הנסים והנפלאות. ומה גם שהנס שלנו לא הי' בבחינת תופעה זמנית חולפת, כי אם נס ממושך וקבוע כמעט שהי' הולך ונמשך שנים על שנים וכאותם ענני הכבוד שהיו מהלכים מלפני ומסביב עם ישראל במדבר, כן ראינו עין בעין את הנסים הבלתי פוסקים והממושכים וגדול הוא ערך הנס שהוא רב-ימים ושנים.

כמש"כ האבן עזרא על הנס של המן במדבר וזה"ל: ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה, זה הנס הי' גדול מכל הנסים שנעשו על יד משה, כי נסים רבים היו במן ועמדו ארבעים שנה ולא כל הנסים האחרים, עכ"ל (בשלח).

יב.
ואם חז"ל המריצונו וחייבונו להודות על אחד מארבעת הדברים, וכל ה"חיי"ם" יודוך סלה ארבעה צריכים להודות ח'ולה, י'ם, י'סורים, מ'דבר,
(עמוד שטו)
והלא עברו עלינו כל היסורים והצרות המנויים במדה כפולה ומכופלת ומשולשת ומסוכנת ומדוכדכת ומנואצת ביותר. לדוגמה אמסר כאן רק פרטים אחדים :

א) בשנת תש"ב בקיץ, בעת עבדי עבודת פרך שמונה עשר שעות ליום ללא הרווחה ונשימה, כשהיינו מוליכים עפרות-חול לבתי החרושת לנשק ומטעינים על גבי אוטובוסים גדולים, ובעברנו דרך גשר גדול אחד, ופתאום נתמוטט הגשר ונפלו כולם אל המים והשי"ת נתן לי בשעה זו דיעה וקפצתי אל היבשה ונחלצתי מאסון גדול. וכל היהודים שהיו במחנה העבודה שנמלטו התאספו לפינה, ואף הקלים שבהם, וברכו בצנעה ברכת הגומל.

ב) והולכי מדבריות שעבדתי ביער בשנת תש"א, אלול, בשעה שהעמידונו לכרות עצים ביער ונפלה קורה אחת גדולה על ראשי וכרגע הי' ביני ובין המות ונשאוני למפקדה להרופא ומשם לבית החולים קרוב לעשרה מלים מהעיר והדם שותת מראשי. במהירות נתחוני וכל הרופאים אמרו שהמכה שקבלתי היתה רק מילימטר אחד מהמוח וכמרחק חוט השערה ובהיותי מוטל על ערש דוי ידעתי כי עשה לי הקב"ה נס גדול.

ג) וחולה שנתרפא - בעת בריחתנו מהשונא הנאצי ימש"ו יחד עם הצבא הרוסי שאסר את כולנו וגייסו אותנו לצבא. בימים האלה של דם ואש ותמרות עשן וזחילה בבוץ יום ולילה וכו', התקפתי במחלת דלקת הריאות ולא יכולתי לנשום אף נשימה קלה ולהמשיך ללכת משמע הי' חלילה לגווע, והנה ניתנה הפקודה לצבא הרוסי להתעכב וכולנו נשארנו במקומותנו, ואני מוטל בשדה חולה וגונח, והשמש-מרפא קודח על גבי... אבל בחמלת ה' ניצלתי. שאר השבויים היהודים שהיו אתי אז נכמרו רחמיהם והשתדלו בכל מאמציהם להמציא לי חלב חם ושומן וכו', וכה החלמתי ושבתי לאיתני וניצלתי מיסורי המוות. וגם אחרי כן הייתי נרדף וחשוד חותר תחת ממשלת הזדון... ונתפרסמתי בתור מארגן מנין להתפלל ועוד מפעלים ומשימות שהנם בניגוד ל"חברה החדשה". ומי זה יוכל לתנות את כל הצרות והתלאות. ואמרתי רק לרשם כאן אי-אלו מאורעות לכה"פ מכל שנה ושנה בכדי "לזכור את הנס", וכמשה"כ זכרו נפלאותיו אשר עשה!

(עמוד שטז)
יג.
ובפ' שמות ד' י' פי' הרמב"ן ז"ל שבהתנצלותו של משה והשתמטותו מלכת למצרים באמרו לא איש דברים אנכי וכו' למה לא ביקש מהשי"ת שיסיר כבדות פיו, והתשובה שלא רצה להסיר ממנו כובד פיו בעבור שהי' בו "מעשה הנס" כמו שסיפרו רבותינו שאירע לו נס עם פרעה.

כי אכן האדם שאופן הרגשתו וכל חוויתו מושפעים ומוטעמים במעשה-הנס שקרה בחייו איננו עלול וצפוי לרדת ממרום דרגתו המוסרית אף בענינים היום-יומיים. ובכל מאמציו יתאמץ האיש לגנוז בתוך-תוכו את הנס לזכרון עולם.

ובגלל זה מצינו שגנזו בני ישראל את הארון עם הלוחות שהושבו ע"י סרני פלשתים (בבא בתרא). ולכן קילל יהושע את מי שיהין להקים ולבנות את יריחו. כי זה הוא בנין שיטשטש את זכר-הנסים (רמב"ם מו"נ).

אמר רבי אחא ב"ר חנינא אמר רב אסי א"ר יוחנן: כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקבל פני השכינה, כתיב הכא החדש הזה לכם וכתיב התם זה א-לי ואנוהו. תנא דבי רבי ישמעאל אילמלא זכו בנ"י אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חודש וחודש דיין. אמר אביי הילכך נימרינהו מעומד. וברש"י ז"ל פי': הואיל ומקבל פני שכינה הוא מעומד בעי לברוכי מפני כבוד השכינה שהוא מקבל (עכ"ל, סנהדרין נ"ד).

והרבינו יונה ז"ל (במס' ברכות פ' תפלת השחר) פי': מפני שהקב"ה אף על פי שאינו נראה לעין נראה הוא על ידי גבורותיו ונפלאותיו, כענין שנאמר אכן אתה א-ל מסתתר אלקי ישראל מושיע, כלומר אעפ"י שאתה מסתתר אתה הוא אלקי ישראל שעשית עמהם כמה נפלאות ואתה מושיע בכל עת ובכל שעה וע"י תשועתך רואים אותך בני אדם ואתה מתגלה להם ומכירין אותך, וג"כ בכאן ע"י מה שמחדש החדשים הוא מתגלה לבני אדם והוא כאילו מקבלין פניו, עכ"ל.

אנו בדורנו זכינו לראות את התגלותו של השי"ת בכל מדותיו הן במדת הדין והן במדת הרחמים יותר מכפי שראוהו בדורות הקדמונים השקטים. הבה ונעמוד נא באימה ובכבוד לפני אלקינו המסתתר והמושיע שהואיל להצילנו למען ספר כבודו בכל העולם כולו.

(עמוד שיז)
יד.
והנה בשנת תש"י סיפרה העתונות על מקרה אחד אפייני המפיץ אור על עמקי תסבוכת הנפש האנושית, האיך שהיא מתגלה לכל באמיתותה ומופיעה בכל בהירותה וצחותה רק בעת הסכנה ועם שוב החיים למסלולם הרגיל, והיא, הנפש, שוב מתעטפת מעיל הצביעות ואיזור ההתכחשות:

אוירון אחד בעצם טיסתו בכיוון פראג - טשכי' נתקלקלה מכונתו, ומפקד האוירון הודיע לכל הנוסעים שהסכנה גדולה מאד כי האוירון איננו יכול לנחות על היבשה. פלצות וצלמוות תקפו את כל הנוסעים עד כדי התעלפות ממש ואחד מן הנוסעים גחן ולחש לה לאשתו היות כי סר מד המות והגיעה שעת הסתלקות מן העולם הזה רוצה הוא להיפרד בווידוי וגילוי דעת וגם מבקש סליחתה על שכל ימי חייו לבו הי' נתון לאחרת .. וכעת הוא מבקש שתסלח ותמחל לו. האשה גם כן אחוזת רעד הצלמות מחלה לבעלה וברוך לבה התפיסה והשלימה, כי מה הם תעלולי החיים מול הרגשת קץ החיים וההעברה לעלמות האין סופיים...

ביניים בא שינוי לטוב במהלך האוירון והמפקד הודיע שנית להנוסעים שיצאו מחשש הסכנה ועוד מעט יגיעו למחוז חפצם. ברגע אחד שבו כולם אל צורתם הקודמת וישובו אל האנוכיות הגסה המעורבת כחש, אוון וצביעות, נדחקו והצטופפו כל אחד דאג רק לעצמו. גם האיש ההוא שלפני רגעים אחדים התוודה לפני אשתו שחטא ובקש שתעזור לו להיטהר ולהתחטא מחטאו שהי' שקוע בו כל ימיו - חזר מהודאתו וביטל את דבריו הראשונים וטען להד"ם. וגם אשתו שמחלה וסלחה ביטלה את דברי' ותבעה אותו לדין, וכל רכות-לבה והתפייסותה שהראתה בשעת סכנה נעלמו ואינן.

הרי מאורע הנ"ל יכול לשמש לנו עדות נאמנה עד כמה ששעת הסכנה מעלה את האדם ומטהרתו ומסירה ממנו את כל החלאה וכחות המסואבים והזרים הנדבקים בו במשך מהלך חייו השקטים והרגילים, ופנת יקרת האמת הטהורה והצנועה הנמצאת באדם נדחקת ונדרסת ומיטשטשת בהמון רגשות הצביעות וההתחפשות. רק עם שעת הרגשת הפרידה מן העולם הזה גוברת הנפש הזכה והדקה ומרחיקה מעלי' את כל הבגדים הצואים שהיא כרוכה ואפופה בהם כל זמן היותה עלי אדמות. וכאמרם ז"ל
(עמוד שיח)
שאף הרשעים בעת פרידתם זוכים ורואים את השכינה. ובמקרה שכל הסכנה היתה רק בבחינת נסיון והאדם יוצא וחורג מן הסכנה, אזי הצדיק נעשה אז מצוחצח ומטוהר ומזוקק שבעתים, ושומר על דרגתו ומבהיק מאורה החדש על חייו החדשים, ומעריך ומבין שכל הנסיון לא בא אלא לצרפו ולזככו ושומר וזוכר הוא את הנס כל ימי חייו.

וכמ"ש הספורנו ז"ל על יצחק אבינו ע"ה שנאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי, כי אמנם הברכה תחול יותר בהיות המברך סמוך למיתה, כענין ביעקב ובמשה, כי אז הנפש יותר נבדלת מן החומר, (עכ"ל פ' תולדות).

טו.
ולא רק הצדיק בעל המדרגה הגבוהה, אף האדם הפשוט שלעת מצוא רגע הרגשת הפירוד, לעת הפתח לפניו פתאום חלון הרקיע ושער השמים להסתכל באור האמתי הבלתי כוזב, ולרגע אחד יזכה להסתכל באספקלריא מאירה וצחה על כל תהלוכות החיים וכו', אדם כזה ממילא כבר יתאמץ בכל כחותיו להחזיק בדעה הטהורה. ובהשוותו את מחשבתו הטהורה אלי' זכה ברגע המובחר הנ"ל מול ערפלי מחשבות הרגילות המלפפות אותו בכל מהלך חייו היום-יומיים... מה ערך יש לכל אותם החיים הצבועים והמעורבבים?! אדם כזה יתאמץ כבר שכל מעלליו יהיו מוארים באותו אור יקרות, אור העליון אליו זכה במצר ובשעת הסכנה והמבחן!

אנו שהיינו בסכנה ובהרגשת פרידה שבע ביום, הלא נתגלתה לנו אותה האמת המזוקקת, הצחה והברה, וממעמקים הלא צווחת היא אותה האמת היקרה: אל נא תתנכרו אלי, למי החותמת, חותמת האמת של הקב"ה, שחתמנו בגופינו ובנשמותינו, והבטחנו הבטחת קודש-מקודש להשאר בברית-נצח עם חוויית-אמת זו. הכי נכחיש אותו הרגע בו שפכנו את צקון נפשינו הדווה והתחננו לפני השי"ת הטוב והמטיב שנזכה לקבורה, לכל בהירותה נראית לנו אמרת חז"ל על הפסוק על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא - זו קבורה (ברכות ח'). כי כמה וכמה פעמים היינו מכתתים את רגלינו הכושלות ובימות הקור והכפור הנורא של ארבעים-חמשים מעלות מהלך כמה פרסאות במדבר השומם בכדי לחצב קבר ולהוציא משם מקברי הנכרים יהודי
(עמוד שיט)
אחד בכדי להביאו לקבר ישראל. נוסף על הסכנה העצומה שהיתה כרוכה בזה מצד הרשות המרשעת והזדונית...

ומה מזעזעת ונרגשה ונוראה היתה קבורתו של אותו יהודי, שוחט הומיל, שנקלע יחד אתנו, אסירי עוני וברזל, ונשמתו יצאה בעינויים רבים במרתף. ואני יחד עם היהודי הסנדלר ר' שמרי' מחרקוב, יר"ש וטוב לב סחבנו את עגלת החורף, המזחלת בשלג ובקור וחתחתים כל היום עד שהגענו למקום הקבורה. וכמו זה אירע בפעם אחר שנעלם ממנו מקום הקבר המוכן בלילה וסבבנו טיט ובקרירות גדולה כשעה וחצי... ובמצוקה ובדכאון נשאנו עינינו לשמים בבכי' גדולה לרחם על כבוד המת, ולאחר רגעים אחדים נתגלה לנו מקום הקבר ובמו ידינו ואצבעותינו חפרנו את הקבר ודמעותינו נגרות כנחל, ולעת כזו הבינונו יפה את מאמרם ז"ל על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא זו קבורה.

טז.
ופרשת הנסיונות והמאבקים התחילו עוד מקודם לכך. בהיותי בעיר בוטשאטש, פלך טרנופול הסמוכה לעיר סטאניסלאוו, בה זכיתי לנהל ישיבה מפוארה. ומן הראוי להזכיר את המיסדים ושעזרו לי בסדר העבודה בהישיבה. הם גדולי התורה ומוסר: הרב ר' נחמן זעלדין ר' סיני וואלקאוויסקער, ר' זיידעל יאשינאווקער, ר' יעקב איזביצער נ"ע זכותם יגן עלינו, אשר בעת פרצת המלחמה נסעו לווילנא ואני נותרתי לבדי. וכשנכנסו האדומים בשנת ת"ש, התחיל סדר הרדיפות והמהומות על כל העוסקים בתורה ובמצוות, נתפרדו אגודות לומדי התורה. הרבנים ושארי כלי הקודש נאלצים היו להתחפש בתור בעלי-מלאכה מן הדרגה הנמוכה בכדי להציל נפשם. רעב, יגון, פחד וחרדה נעשו מנת חלקם היומית של כל התושבים. ואני, למרות היותי מוזהר בכמה וכמה אזהרות חמורות מטעם כל קרובי וחברי לעזוב את עבודת הקודש בישיבה כי סכנה גדולה היתה צפוי' לי ולבני משפחתי ולכל בני הישיבה וכו' התאמצתי והתחזקתי ומיאנתי לשמוע. ברחמי ה' שהעניק לי הכחות המוסריים ובדמיון זיו איקונין של רבותי מסרתי נפשי בכדי לקיים באהבה את מצות קידוש השם ברבים.

(עמוד שכ)
כשנתגברה המלשינות מטעם העוכרים והבוגדים נאלצנו לעלות לעלי' ביהמ"ד. סגרנו את כל חלונות הישיבה וחישלנום בקרשים, והיינו לומדים לאור נרות-חלב. אבל להשיג נרות הי' ג"כ ענין של סכנת נפשות, כי הרשעים רדפונו ועקבונו ופחד איום וגדול אף לאסף מעט כסף לקניית הנרות. ומוכרחים היינו להעמיד בכל יום שומרים-צופים מבחורי הישיבה שיודיעונו על התקרבות הרשעים לאסרינו. ופעמון מיוחד בכדי להזעיק את הלומדים לבא בין ערמות השמות והגוילים הבלים להיטמן מפני פחד האדומים ימש"ו... אבל בעזהש"י ראינו עין בעין איך הנסים מתרחשים בכל שעה! הבל פיהם הקדוש של תלמידי הישיבה הי' מבריח בכל פעם את הבל פיהם של המנוולים הנואלים. מסירות נפשנו ועוז רוחנו עוררה התפעלות והערצה עצומה בין כל תושבי העיר, ונפש בני הישיבה התקשרה אל הישיבה קשר נצחית ממש.

התלהבות התלמידים וחשקם ללמוד ולהגות בתורה עברו כל גבול. מנעו שנה מעיניהם והיו קמים באשמורת הבוקר בארבע וחצי לשמוע את שיערי הראשון. וגדלה קנאת הסופרים וכל שאר התלמידים שומעי שיעורים אחרים הזדרזו אף הם ויחד על מוריהם היו באים בשעה לישיבה. ואור גדול, אור התלהבות הקדושה הי' נדלק בכל יום ויום לפני עלות השחר בישיבה...

בעלי הבתים הזקנים שהי' רגילים כל השנים לעמד לתפלה לפני אור היום השתוממו ופערו פיהם בהתפעלות עצומה על המחזה הקדוש והנהדר הזה שעיניהם ראו בבוטשאטש, בעת נהלי הישיבה. ממש שפכו דמעות גיל והתלהבות האיך שהצלחנו בעזהשי"ת לקרב את הצאן קדשים לאביהם שבשמים. והישיבה המוסתרת הומה יומם וליל. וכל בני הישיבה שבת-אחים נעימה ואהובה בעבותות הוקרה ותמיכה הדדית. ואם תלמידי אחד הי' כושל ומתחיל לפקפק ולהסס... מיד היו מתכנסים סביבו כל חבריו לעודדו ולהפציר בו בכל מיני שידולים ופיצויים חומריים ורוחניים עדי הואילו להשאר במחנה השכינה. ומה גדולה היתה השמחה בשעה כזו.

ואף שהתמדת לימודם עלתה במדריגה העליונה ממש, מאשמורת הבוקר עד נשף הלילה, ואף גם בעש"ק הוסיפו מעצמם ללמוד עד זמן הדלקת הנרות, מ"מ הפרישו זמן לבוא בעזרה להצטרכות תיקוני העיר, כמו בתמיכת הפליטים והגולים שהיו נוהרים מכל צד וגם במסירת נפש אספו סכום ידוע מדי שבוע בשבוע בכדי לקיים את המקוה בנס, כי גם זה הי' כרוך בסכנת נפשות לשחד את המחבלים האדומים למען שלא יחרצו לשונם החדה.

(עמוד שכא)
ולי מה יקר זכר אותו הלילה ליל חג השבועות האחרון בשנת תש"א, שלימדו כל הלילה בבית החסידים טשארטקאוו, כשישבנו מסודרים ע"י שלחנות, וככוכבים בלילה היינו כלנו מאירים באור התורה והשמחה, בחידושי תורה והערות מוסריות היו משתפכים מפיהם במתיקות נפלאה כזו.

יז.
עד בוא האסון הנורא יום המיועד שבו פרצה הפירצה בעולם ונקראתי להתגייס לצבא להיות מעורכי המלחמה. הידיעה הגיעתני באמצע אמירת השיעור, לרגע הבלגתי והמשכתי בלימוד, אבל בהעלותי על לבי שאהי' מוכרח לעזוב את טפי בני-תלמידי, החביבים מבנים, גליתי את כל לבי וכלם פרצו בבכי' נוראה. וכל התלמידים התענו שני ימים למקטון ועד גדול. וגם השתדלו בעיר בכל מני השתדלויות ללא הועיל. אבל גזירה היתה כנראה רק לעינים, כי ברחמי ה' וחסדיו הנסתרים, הלא בגלל זה נשארתי בחיים.

ואין הפה שיוכל למלל ואין עט סופר שיוכל לתאר את קול הבכיות והיללות של כל תלמיד ותלמיד בעת גשתי להיפרד מעליהם. חפויי ראש ובלבות נשברים מלאי-געגועים הי' כל אחד ואחד מוכן לתת חייו תמורתי שאנצל. בשורה התייצבו אחד אחד לקבל ממני ברכת הפרידה, כל אחד נפל על צווארי בדמעות רותחות עד שהלב הי' מורתח ומסליד. והקולות בקעו את הרקיעים. הם בגעייתם ואני בגעייתי היינו מוצקים יחד במחשבת אהבה ויראת השם. חזרתי מגפף ומנשק בכותלי ביהמ"ד בעמודים ובכל המקומות שלמדנו וזרענו דברי תורה יראה ומוסר ואמרתי ועניתי: אללי לי לעזוב המנוחה מקום שהשכינה שורה ולהתגורר בין נכרים למרחקים.

ואחד מגדולי התלמידים שאלני: רבי תורה מה תהא עלי'. בזה הרגע התאוששתי, וסדרתי לפניהם סדר שילמדו בפ"ע ואתנו אהדדי, ופעם בשבוע עליהם לכתת רגליהם להרב דבאריש הסמוכה לבוטשאטש, הרב ר' ישראל ב"ר אהרן ווארמאן ז"ל שהי' חותני הראשון שנשאתי בתו המהוללה לאה יהודית ע"ה, מורה בביה"ס "בית יעקב". ופעם יבא הרב אליהם לבחן אותם בתלמודם. כי הרב דמתא ר' שרגא פיוול וויליג ז"ל הי' חולה אנוש.

(עמוד שכב)
ולא בכדי היתה היללה כ"כ נוראה בשעת היפרדי מבני-תלמידי. כי בעווה"ר כלם הי"ד נשחטו ונהרגו בימי החושך והאפלה של הנאצים ימש"ו. ורק תלמיד אחד, שהוא כעת באה"ק ממצוייני התלמידים בישיבת בני-ברק בישיבת פוניעוויזש, יונה צאהללער נ"י ניצל. כה נחתם ונסגר עד בוא יום הפלאות והחזון, פרק של קידוש השם של אלו הנשמות הקדושות והטהורות זכי"ע!

ובהיותי בגלות סיביר חלמתי חלום ברעיוני, שעוד אזכה להשיב עטרת תפארת ליושנה ועוד אראה את תלמידי, בבוא היום הגדול והנהדר ובחלום הזה השתעשעתי ושקטתי את נפשי הרצוצה על הגידופים והנאצות שחרפוני בהימצאי בבור תחתיות בגולה בין פריצי חיות וחלאת שבעים העמים שהתלקטו לגולה זו. ואף הם בהיותם שבויים בעצמם התקלסו בי, בי היהודי, וישימוני ללעג.

ואז גם נתבררה לי הכוונה שבמד"ר (שיר השירים ב' י"ט): בשעה שהוא אומר לישראל בחודש הזה אתם נגאלין אומרין לו האיך אנו נגאלין, והלא כבר נשבע הקב"ה שהוא משעבדנו בע' אומות, אומר ב' תשובות להם: א' מכם גולה לברברי ואחד מכם גולי לסאטרי, דומה כאילו גליתם כלכם, ולא עוד אלא שהמלכות הזאת מכתבת טידונייא מכל העולם, וכל אומה ואומה כותי אחד ברברי אחד בא ומשעבד בכם, כגון ששעבדתם בכם כל אומתם וכאילו נשתעבדתם בע' אומות, עכ"ל.

אכן נצחיים הם וברוה"ק נכתבו ונסדרו דברי חז"ל והולכים ומתגשמים לעינינו ממש, וכשם שהשברנו בחורבנות שהוזהרנו עליהם, כך עוד נזכה ונראה בנחמה!

יח.
ומדי דברי בחובות פרסום הנסים וחובת ההודי' עליהן, אפרט עוד פרט קטן ממעשי הנסים שהגיעוני במשך ימי חיי, כפי דעת חז"ל ופסק השו"ע, במס' ברכות: מר ברי' דרבינא הוה קאזיל בפקתא דערבות הוה צמא למים איתעביד לי' ניסא איברא עינא דמיא ואישתי. ותו זימנא חדא הוה קאזיל בריסתקא דמחוזא נפל עלי' גמלא פריצא (פי' משוגע – רש"י) אתפרקא לי' אשיתא, שנפלה החומה ונכנס לתוכה מפני הגמל, כי מטא
(עמוד שכג)
לערבות בריך ברוך שעשה לי נס בערבות ובגמלא, כי מטא למחוזא אמר ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות.

והרא"ש ז"ל כתב: מכאן משמע שיחיד שנעשו לו נסים הרבה בהגיעו אל אחד מהמקומות יכלול כל שאר הנסים עם זה. וכן הפסק בשו"ע.

בשנת תרע"ט, עודני צעיר ורך בשנים, כשנכנסתי לחסות תחת כנפי השכינה בישיבת בית יוסף נאוואהרידאק, שנה לפני פטירת אדמו"ר הגה"ח רי"י הורוויץ זצ"ל, בעיירה מאזיר פלך מינסק, שהיתה אז סניף (הומיל) שנתיסדה בזו השנה ע"י הרב הגאון ר' יצחק סטאלמאן שליט"א, כעת רב בדעטראיט, ויבל"ח הרב ר' אהרן יוסף מלאדז ז"ל שנפטר ד' שבט תר"ף, והרב ר' אייזיק גראיעווסקי ז"ל רב בנאראווקע שנהרג בחודש אלול תש"א ע"י הנאצים הארורים ימח"ש, הי"ד, ומפני מצוקות הרעב, וגם כדי להוסיף על הספסלים – (וכן הי' שנתרבו תלמידים) – נעתקה הישיבה לעיירה יוראוויטש הסמוכה למאזיר אשר התנהלה באחרונה תחת הנהלת הרב הגאון ר' משה רייז זצ"ל שנרצח בקאוונע ע"י הנאצים הארורים ימ"ש, הי"ד, והרה"ג ר' אברהם דב סטארידובער זצ"ל, כי הרב ר' יצחק נתמנה לרב ומנהיג בעיר אזאריטש, והתקופה ההיא היתה כמו אחר המבול והחורבן הי' ניכר על כל צעד ושעל והפושעים הכופרים התחילו להרים ראש והפולנים עשו קרב עם הבולשביקים ועל זמן מועט הצליחו הפולנים, וכראותם שהשעה משחקת להם עשו נקמה בשונאיהם במדת האכזריות וביותר התירו עצמם להרוג ביהודים בלתי אשמים, וכשבאו האורבים הרוצחיים בעיירה הקטנה מקום הישיבה בליל ש"ק איזה שבועות קודם חנוכה הרגו מספר רב, ושאר הנשארים ברחו להתחבא זה ביער וזה מחוץ לעיר ובמחתרת ועליות הבתים ואני לא הספקתי לברוח, כי קפצו עלינו הרוצחים ויצוו עלי לעמוד אל הקיר ואף כיוונו את רוביהם עלי, וכרגע הי' ביני לין המות, עד שפתאום תכ"ד בא אחד מאנשי העיר בקוצר נשימה מתוך פחד ומרוצה, וקרא להרוצח והבטיח לו ליתן כסף וזהב ואבנים טובות ומשך ידו וחרבו ממני, וכה נצלתי בחסדי ה' אחרי אשר ברחובות העיר היו מתגוללים חללי חרב.

אכן בדרך כלל כטפה מן הים כקליפת השום כלפי השבר והחורבן הגדול באחרונה שקרה לעם ישראל, וגדול כבור הנסים של שארית הפליטה בהשבר האחרון מהראשון. ועל אלו ואלו חייבים אנו הנשארים לברך על הנס.

חסר עמוד שכד

(עמוד שכה)
לעורר הזכרון, כי אז הרגשנו ממש במשוש ידים את הישארות חיינו ונפשנו וכפנו נשאנו לה', ואין הטוב ניכר אלא מהעדר חיים מורגשים ומוערכים, ואבן מקיר תזעק עליהן נשתפך דם בני קודש, ואז הי' לחמנו מגואל בדם ובאפר ובכל פינה ופינה שהיינו פונים הי' פורחות הנשמות הקדושות לעינינו וקול דמי אחינו היו צועקים מן האדמה: זכרו ואל תשכחו מה שנעשה לנו ומה שזכיתם בחיים, ודעו איך להעריך את הנס שנעשה לכם ותדעו מה לעשות במתנת חנם שזיכו אתכם מן השמים, אתם נשארתם אחרינו בכדי לקדש שם שמים בחייכם כשם שקידשנו ש"ש במיתתינו. כמובן אז בשמענו את הקול הזה היוצא בכל יום היינו מעלים על דעתנו את סבלותינם והענוים עד שגועו במיתות משונות והקולות והרעמים היו מפשטים את עקמימות שבליבנו. והגעו נא בעצמכם: לו נקלענו כעת אל המקומות בם שכנו הישיבות הקדושות וכל מוסדות התורה ובתי ישראל הנחרבים והנהרסים אין עט ואף סופר מהיר ומומחה לצייר תואר ומצב רגשותינו בעת ההיא.

ומספרים על הגה"ח רש"ז זצ"ל, בעת טיולו בעיר מושבו קלם בכביש הראשי אשר סללוהו אסירי המלך עובדי עבודת פרך, הי' מעלה תמיד על דעתו את סבליהם של אומללים אלה, ותמה כיצד אפשר לאנשים לדרוך במנוחה במקום זה שבני אדם סבלו בו תלאות כה רבות והשקיעו כאן את דמם וזיעתם. כש"כ וכש"כ שהי' לבנו דוי אם הי' לעינינו המקומות אשר כל השברים והאנחות והדמים של אלפי אלפים הקדושים שהי' מדבר אלינו בקול גדול ולא יסף. אבל כעת שנמצאים אנו במדינה כזו רחוק ממקומות המעוררים זכרון וחשבון אנו צריכים להגדיר בגדרים ולבוא בתחבולות בדברי כבושין ולעשות ציונים לנס.

וכמ"ש חז"ל: ר' יוחנן הוה דריש ס' אפין בבלע ה' ולא חמל, ורבי הוה דריש כ"ד אפין. ולא דר' יוחנן יתיר, אלא דרבי הוה סמיך לחורבן הבית הי' נזכר ובוכה ומתנחם (ירושלמי סוף תענית).

הזמן והמקום גרם לנו השכחה כאילו רחוקים אנו מהחורבן כמה וכמה שנים, כאילו לא בדורנו נעשה זאת, וכאילו נעקרו מאתנו העינויים שנחקקו על בשרנו ונשמותינו, ויכולים לדרוש כמה דרשות ושיחות במתינות מבלי רגשות לב והתפרצות הבכי' ויללות ואנחות.

(עמוד שכו)
כא.
ומה הוא זה המשכיח והמטשטש מלבנו מה שנעשה? ומהי הסיבה לזו הקרירות? אמנם פירשו לנו חז"ל את הסוד ופתרון החידה הזאת על טמטום ואבידת הלב. סיפרו לנו חז"ל שבנ"י התעצלו בהספדו של יהושע מפני שנתחלקה אז הארץ, והיתה הארץ חביבה עליהם יותר מדאי והיו ישראל עסוקין במלאכתן, זה עוסק בשדהו וזה עוסק בביתו וזה עוסק בתחומו, לפיכך ביקש הקב"ה להרעיש העולם על יושביו, עכ"ל (ילקוט יהושע).

וכן אירע במיתת אהרן לא הספידו בנ"י כהלכה, ראה מש"כ הספורנו ז"ל בפ' עקב "ובני ישראל נסעו", וזה"ל: אעפ"י שראו שתפלת הצדיק מגינה על דורו, ושראוי להתאונן על מיתתו, הנה קצתם או רובם שהיו רועים במדבר נסעו למוסרה למצוא מים ומרעה לצאן, ובעודם שם מת אהרן ויקבר, ויכהן אלעזר "ולא באו להתאונן על המיתה" ולא להתאבל על הקבורה ולא חששו לכבוד אלעזר שכהן תחתיו אבל משם נסעו הגדגדה לרעות צאן, ומן הגדגדה יטבתה ארץ נחלי מים נכונים למרעה הצאן ולא שתו לבם להיזק שקרה במות הצדיק, עכ"ל.

נמצאים אנו כעת במצב ומקום כזה שאין יכולים להתנהג בשויון רוח ובמתינות מחושבת יותר מדאי! וכדוגמת עם ישראל שברחו משעבוד מצרים, משונא עז ואכזרי ובאו אל הים ושוב מזדמן להם הנסיון... כן אנו ברחנו ונצלנו מידי האכזרים והרודפים ובאנו למקום ים הזועף, ים תענוגי העוה"ז מתחקים על כל לב השומע ונוטה אזנו לה, תביעותי' המגרים כל נפש ומאבד כל מידה נכונה ויקרה ראוי שנחמיר ע"ע בחומרות וגדרים, ואל נתן דמי ללבנו, ואל נא חלילה נשכח לרגע את השואה, של התקופה האחרונה, ואל נא נשכח לרגע את הנסים הגדולים שהיו כרוכים ומעולפים אף בשואה זו.

כי גם חיי התענוגות והשלווה בם נתברכנו כאן במדינה עשירה ומפונקת זו – גם זהו נסיון ומבחן שהטילו עלינו מן השמים, והבה ונתאמץ נא בנסיון העונג והרווחה – למען לא נחטא!

(עמוד שכז)
והגר"א זצ"ל אמר, שאסור לדור בעיר מפורזת וחפשים (נייטראל בלע"ז), מפני שרוב העיר מעורב ומקובץ מהרבה בני מדינות ומאומות שונות. וכל אחד מתנהג בתכונתו ומדותיו הרעות והנהגות העקומות והמשובשות, ועלולים להתדבק ולהיות מושפע מהשחתת דעותיהם.

לא נפריז על המידה לומר שאנו נמצאים כעת בדור ובמקום כזה שתערובות האומות עם כל מיניהם בחסרונותיהם ומומיהם איך נהי' כל כך בשקט ובמנוחה אחרי שסכנת החטא מרחפת על פני כל חוצות, והשקר והרע בחוצות ידונו.

וכמ"ש האבן עזרא ז"ל בפ' אמור עה"פ "לא תגנבו", וטעם "תגנבו" כי הרואה ומחריש גם הוא גנב, "ולא תכחשו" בפקדון מופקד אצלך, והיודע ואינו מעיד גם הוא מכחש, עכ"ל.

כב.
וזכורני שבצאתי מגלותי מארץ האדומים חשבתי המשנה בס' טהרות (פרה ג' משנה ב'): חצירות היו בנויות בירושלים ע"ג סלע ומביאים נשים עוברות ויולדות שם ומגדלות את בניהם וכו', ופי' הרע"ב: כל אלו מעלות ויתירות עשו בהם, כי היכי דלא ליזלזולי בה מפני שהיו עושין אותה בטבול יום, עכ"ל. ולהלן משנה ז' שהיו מטמאין את הכהן השורף הפרה להוציא מלבן של צדוקים. וא"כ כיון שזלזלו בה אף שהי' עפ"י דין כי טבול יום כשר בפרה מ"מ הגדירו חז"ל ביותר שלא יזלזלו עיי"ש. ובמס' סוכה כ"א.

גם לא נשים לב לאלו המטיפים והמפתים על הלב אף למען ובשם חסד ורחמים שנשכח את העבר, שבתוך תוכם צפון פחד איבוד שלוותם בעוה"ז שלא יתגנה יופי סידור מצבו בשבתם על סיר הבשר שלא להפריע דמיון יצרם המצייר והמשתעשע בגוונים יפים, מאוויי העוה"ז ומאטמים אזניהם שלא לשמוע דברי תוכחה ומוסר המייסר ומגנה דמיונם.

וכמש"כ רש"י ז"ל בתהלים נ"ח עה"פ זרו רשעים מרחם וגו' חמת למו כדמות חמת נחש וגו', וזה"ל: הנחש כשהוא מזקין נעשה חרש באזנו אחת ואוטם השנית בעפר שלא ישמע כשחבר משביע שלא יזיק, עכ"ל.

(עמוד שכח)
אנא אחים נטה נא אזן אל קול דמי אחינו רבותינו קדושי עליון חברינו מאורות הגדולים והקטנים אשר מעוררים ומשמיעים קול: זכרו נא הנעשה אל תשכחו הנס שהגיע רק לכם. אל נא תשלו עצמכם להסתאב במרעה הטוב והשמן, שכחו החיים וזכרו המות למען שיתקדש שם ה' כל עוד בחייכם בעוה"ז, עלינו לקונן ולהרים קול יתר מכל אחינו בגולה הנשארים בכל תפוצות וכנפות הארץ מפני שיש לנו לחשוד שבמדינתנו "המרעה הטוב" מטמטם הלב עד שנהפוך ח"ו לאכזרים.

"בכה תבכה בלילה", אמרו ישראל לירמיהו: נעשה תנאי בינינו אנו ואתה, שאתה נתון ברוחה דכתיב קחנו ועיניך שים עליו ואל תעשה לו מאומה רע. הוא בוכה ביום ואנו בוכין בלילה. וכן עשו. ירמי' הי' בוכה ביום ואומר ארור היום אשר יולדתי בו, יום אשר יולדתני אמי אל יהא ברוך, אמר הקב"ה ישראל בוכין בלילה, וירמי' ביום, ואני אבכה ביום ובלילה, עכ"ל.

ירמי' שהוקל לו הגלות מעט כנא' הי' צריך לגלות צערו ולפרסם מחאתו ברבים, להגבי' קולו להרחיב הרגשת צערו אשר קרה עם עמו ישראל עד כדי כך שהי' מואס בחיים וקלל גם היום שנולד בו, בועט בכל השלוה וסותר הסידור, כי איככה אוכל וראיתי באבדן מולדתי. עלינו להגדיל ולהגביר הרגשת החורבן שלא יאטם אזנינו והמרעה הטוב לא ישחד העינים ולא יאטם וישמין הלב.

והבושה תכסה פנינו שאף אנחה אחת אנו מקמצים בזמן שעל צרכי גופינו אנו מצטערים וכל היום באנחות על המצב אף בעת שזמן הזה העניק לנו הקב"ה ב"מרעה טוב" שחטא להתאונן ולהתרעם על המצב.

כג.
וראיתי מה שכתב האבן עזרא ז"ל בספר תהלים פ"ט ב' משכיל לאיתן האזרחי חסדי ה' אשירה לדר ודר אודיע אמונתך בפי: והי' בספרד חכם גדול וחסיד וזה המזמור הי' עליו קשה, ולא הי' קורא ולא הי' יכול לשמוע בעבור כי זה המשורר ידבר כנגד השם הנכבד קשות וכו', עכ"ל.

ופחד יאחז ויפל על המתבונן בספור דבריו הלא המעיין בס' התהלים בפרק זה יראה שרוב הק' מדבר בשבחי הגדלות הבוי"ת ומעשיו ונפלאותיו
(עמוד שכט)
אשר אך לבסוף הוא מתאונן על המצב והצרות של כלל ישראל בגלותם ושופך כל לבו הנכאב בשיחו אל ה', כבר יחשב להאיש החסיד ההוא איזה פגם ולא נשא דבריו חן בעיניו, אשר אילו הי' הדברים הנלהבים אומר ומייסר מי בדורנו הי' נחשב לבעל מדריגת אהבת ה' ואהבת ישאל כי רק אליו נשפוך שיח ונבוא בבקשה ובהתאוננות, ולו יבין כל יצור שלו המלוכה והוא המושל בכל ובידו להחיות נפש כל חי ומוריד ומעלה משפיל גאים ומגביה שפלים, וזהו בעד כלל ישראל, א"כ כש"כ מן הכש"כ אם האדם מתאונן על מצבו, רק על הצטרכותו, ועוד יותר החטא בעת שהוא מתאונן לחנם בשעה שיושב בשלוה כ"א תחת גפנו ותאינתו מסודר בכל, והוא חורש בלבבו שעוד לא מספיק לו כל משאלותיו עאכו"כ שדי בזיון וקצף. ומפני זה כאשר הוא משתמש באנחותיו על דאגת עצמו ותאוותיו לכן הוא קמצן שמקמץ האנחות בשביל זולתו ומעלים עין ממה שהי' ומה שנעשה לפניו.

"כי נח נפשי' דרב אזיל תלמידי' בתרי' כי הדדי אמרי ניזול וניכול לחמא אנהר דנק, בתר דרכיכו יתבי וקא מבעי' לי' הסבו דוקא תנן אבל ישבו לא או דילמא כי הסבו דמי, לא הוה בידייהו, קם רב אדא בר אהבה איהדר קדעי' לאחורי' וקרע קריעה אחרינא. אמר: נח נפשי ' דרב וברכתא דמזונא לא גמרינן.

וברש"י ז"ל: איהדר קרעי' לאחורי' וקרע, שקרע בהספד רב, החזיר, החליף לאחוריו ומה שלאחור לפנים כדי לקרוע קרע אחר להראות עכשיו "כיום המיתה", על שהיו צריכים להוראה ואינן יודעין להורות, עכ"ל (ברכות מ"ב ע"ב).

במדה שאנו מתרחקין מזמן המאורעות ומהאסון הגדול והנורא ונסיונות החיים מתקרבים דוחקים ולוחצים את נפשינו הרי יותר אנו מרגישים את הכאב העמוק והשבר הגדול שקרה לעמנו העוקץ את הגוף והנפש יחד, אין מי שיפתור דרך, אין מי שיוכיח על נפשינו, אין שיברר טעותנו ושיישר את מידותינו, אין מי שירומם הרוח, ורק עתה מרגישים אנו את חסרון והעדר של רבותינו ז"ל. כשבאים ונפגשים פנים בפנים עם נסיונות החיים, וכשנסתם מאתנו רוח האמת ושכל הגבוה הרי עכשיו הם נעדרים מעמנו, וכמו כעת מתו, ומן הראוי שכעת חי' עכשו נפרוץ בבכי ובספד!

(עמוד של)
כד.
במס' תענית (דף ט': ג' פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן: משה ואהרן ומרים, ושלשה מתנות נתנו על ידם ואלו הן: באר וענן ומן, באר בזכות מרים, עמוד ענן בזכות אהרן, מן בזכות משה, מתה מרים נסתלק הבאר, מת אהרן נסתלקו ענני כבוד, מת משה נסתלקו כולן, שנא' ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד, וכי בירח אחד מתו והלא מרים מתה בניסן ואהרן באב ומשה באדר, אלא מלמד שנתבטלו שלשה מתנות טובות שניתנו על ידן ונסתלקו כולם בירח אחד, עכ"ל.

מתאים והולם הוא עד מאד המאמר הנ"ל למצב חורבן דורנו שהנעדרים והנאספים למרום מעוררים אותנו להרגיש את כל הנעדרים מלפניהם ולפני פניהם וכאילו נעדרים כל הגדולים הקדושים בירח אחד!

זכורני שבשנת הרצ"ו בקיץ שנסעתי מישיבת לומזה יחד – אבדל לחיים – עם המשגיח הגה"צ ר' משה ראזינשטיין זצ"ל לזמן הקיץ לעירה טשדוואני-בור ונסענו בעגלה מרותמה לסוס, והוא ז"ל הי' שקוע כל הזמן במחשבות וממעט בדיבור, וכששאלתיו לסיבת רציניותו ושתיקותו ענה אותו שמיום שמתה עליו אשתו הוא שקוע במחשבה ודאגה האיך לזכותה בזכיות, והיות שקודם פטירתה הבטיח לה חלק במעלת הרוחניות שלו, והוא מתאמץ לשפר מעשיו ומעלותיו בכדי שחלק אשתו הנפטרת לא יקופח... ודעתו אמנם נתיישבה עליו היות וראה אותו לפני זמן בחלום ופני' הביעו שמחה וקורת רוח.

ואמנם אנו הנשארים לפליטה מהשריפה הגדולה אשר שרף ה' האודים המוצלים שכרגע הי' בינו ובין גורל כל הנשרפין, עלינו אפשר לומר מה שרש"י ז"ל מפרש על הפסוק: וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואיתמר בניו הנותרים, - מן המיתה. מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה על עוון העגל וכו' ותפלתו של משה בטלה מחצה שנא' ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, עכ"ל.

ואמנם נעלמה וטמירה היא מאתנו זכות זו שבגללה ניצלנו כי במה נחשבנו והטבנו מכל אלה קדושי-עליון הקדושים והטהורים שעליהם יצאה הגזירה. אבל גם בשארית חיינו עלינו להרגיש את עצמנו מאוחדים משולבים
(עמוד שלא)
ומחושלים בהם, וחייבים אנו לראות את עצמנו תמיד במחיצתם, ולהגות בהם ולזכרם תמיד ולהדגים במעשינו ובהליכותינו את אופן ואורח חייהם המקודשים.

כה.
כתב בעל הלבוש הטעם על מה שתיקנו ברוך המקדש שמו ברבים ברכה זו נתקנה כנגד דורות שגזרו בהם גזירות שלא לקרות ק"ש, והוצרכו לקרות בסתר ורבים מסרו עצמם על קידוש השם ית' וזהו שאמר וקדש שמך על מקדישי שמך וכו' ומסיימים מקדש את שמך ברבים שנותנים תודה ושבח להשי"ת שנתבטלה גזירת השמד ורשאים אנו לקדש שמו ית' ברבים עכ"ל.

והנה כשהיינו במצר בגולה ובשבי ממשלת הרשעה של האדומים נאלמנו דומי', שיתקו אותנו ולא נתנו לנו לפתוח את פינו להודות ולהלל ולברך בשמו יתברך, וכל מחשבתם המטומטמת והמסולפת ר"ל היתה אך ורק האיך למחוק ולכרות מסעיפי נפשנו את כל קשר את כל תשוקה לבורא עולם, ורק במסתרי נפשנו הדואבת והמתיפחת צעקנו ושיווענו לקל-חי, וקדשנו את שמו ית' בסתר!

והנה עכשיו שהרשות והאפשרות לנו להביא לידי מבע את רחשי-לבנו והיכולת לנו לעבוד את ה' אלקינו כאשר ציוונו למה זה נחשה?

הבה נפרסם ונגלה לעין כל את כל יפעת וזיו נשמתנו, זמרה ננעים וקול נרים בתהלות ותשבחות ובמפעלים עצומים לכבוד ה' ותורתו הקדושה נחדש נא את חיינו בדרכי התורה והמוסר כדוגמת כל מקומות היישוב הגדולים בם לנו במשך נדידתנו בגלויות. ובגלל זה נזכה לראות בשוב שכינתו לציון ויתגלה כבודו לעיני כל העמים ויקוימו בנו כל הנחמות המובטחות על ידי חוזינו ונביאינו. כי ה' יהי' לאור עולם ושלמו ימי אבלך בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך, אמר גואלך ה'!!