תקציר המבוא:

אודות המחבר

מבוא ארוך ומפורט. מספר על ייחוסו ועל חייו בצל אביו ומשפחתו בהונגריה לפני המלחמה. מתאר את חיי היהודים בצל האנטישמיות ההונגרית כבר בשנת תרצ"ד (1934), מספר על גזרות כלכליות ועלילות כזב של השלטונות. ממשיך בתיאור סבלם של היהודים עם פרוץ המלחמה, חיים של עוני אך ספוגי אמונה ולימוד תורה. בשנת תש"ד (1944) החל כינוס יהודי הונגריה בגטאות, המחבר נכלא בגטו אויהל עם אביו ומשפחתו, וגורש לאושוויץ בסיוון תש"ד. שם החלה מסכת חדשה של סבל. הוא ניצל בסלקציה שנערכה בידי מנגלה, והועבר לקבוצת עבודה במחנה בונא שהיה חלק ממחנות אושוויץ.
מתאר את מסירות נפשו של אביו לשמירה על כשרות, על לימוד תורה ועל הנחת תפילין תחת עולם של הגרמנים. מצטט את מכתבו של הרב אהרונסון על דין תורה במחנה אושוויץ.

המבוא:

(עמוד ט)
ציונים לנפשות טהורות
הורי ואחי המחבר

זקני אבי המחבר הרב הגאון רבי שמואל יעקב ראטה בן מוה"ר משה שמעון הי"ד בעהמח"ס דברי שיר, שיר חדש, שיר ידידות ונזר שיר שושנת יעקב עם זוגתו הצדקנית מרת רחל בת מוה"ר חיים אלטר הי"ד
נהרגו עקדה"ש י"ב סיון תש"ד.

דודי הרב הגאון רבי נמשה שמעון ראטה אבדק"ק דיורע
ובנו הבחור יוסף צבי

דודתי מרת מרים חנה אשת ר' יהושע מן ע"ה עם חמשת ילדיה

דודי הרב הגאון רבי אליהו צבי ראטה עם זוגתו מרת רבקה עם חמשת בניהם
דודתי מרת הענדל ע"ה עם שמונת ילדיה

דודתי מרת פייגא פעסיל עם בעלה הרה"ח ר' יעקב יצחק גאלדבערג וחמשת בניהם
דודתי מרת גיטל ע"ה

דודתי הבתולה רבקה ע"ה
דודי הילד יצחק ע"ה

ה' ינקום דמם לעינינו
ארץ אל תכסי דמם

תפארת בנים אבותם

דודי הרה"ג מוה"ר משה שמעון ראטה הי"ד אב"ד דיורע מביא במכתב שנדפס בראש ספר "דרשות בית היוצר" בשם הגה"ק מו"ה שעפטל בנו של השל"ה הקדוש זי"ע, "שראוי שכל איש ישראל יעשה סדר יוחסין לזרעו אחריו שיהי לאות למשמרת", ועל כן ערך דודי בעצמו סדר יוחסין למשפחתנו ושלח אותו לאחיו הוא אדוני אבי מורי זצ"ל. אבי ז"ל כותב שם "אי"ה בהקדמת ח"ב אדפיס סדר. תנ"ל. ולהקים מחשבתו של אבא רשמתי כאן סדר יחוס משפחתנו בקצרה כפי הידוע לי. עת, כי כמה פעמים כתבתי שהיחוס מגיע עד לגדול פלוני ואלמוני, אבל לא אדע כיצד שושלת היוחסין מגעת דור אחר דור לאותו גדול, ומן הסתם בכתב היוחסין של דודי הנ"ל היו מפורטים הדברים כראוי.

זקני הגה"ק מרן רבי יואל צבי ראטה זצ"ל בעל שו"ת בית היוצר אב"ד פאלדעש, אויפאלו, ברעזנא וחוסט, היה
(עמוד י)
תלמיד הגאון מהר"ם א"ש, ובחסידות היה תלמיד מרן הגה"ק בעל "דברי חיים" מצאנז והגה"צ רצ"ה מליסקא, (נלב"ע י"א כסליו תרנ"ג). הוא היה בן הצדיק מוה"ר שמעון מקומאנדע, ואמו הצדקת מגזע קדושי עליון רבנו חיים הכהן ראפאפורט אב"ד לעמבערג, ורבינו יוסף הכהן כ"ץ מקראקא בעהמ"ח שו"ת שארית יוסף (גיסו של מרן הרמ"א). מנו"כ בחוסט, ולאחרונה שמעתי שהרשעים החריבו את המצבה והאהל שנבנה ע"י הקהילה, ואצפה בע"ה להקימו מחדש.

ומחברתו של בעל בית היוצר היא זקנתי הצדקנית מרת הענטשע ע"ה בתו יחידתו של זקני הגאון מקובל אלקי מוה"ר יעקב גאטליעב זצ"ל אב"ד חוסט ובויאם (היא"צ שלו כ"ה אדר א'), והיתה מיוחסת עד רבותינו הרמ"א והש"ך (ומנוחתה כבוד בהר הזיתים בעיה"ק ירושלים).

זקני הגאון מקובל אלקי מוה"ר יעקב גאטלעב זצ"ל בן מו"ה עוזר היה תלמיד הגה"ק בעל חת"ס והגה"ק בעל ישמח משה. קיבל הורמנא מהגה"ק בעל חת"ס ועיכבו החת"ס ב' חדשים לנסותו, והסיבו על שלחנו כל משך ב' החדשים. היה חסיד גדול ונסע לכמה צדיקים א) הגה"ק ר' יצחק איייזיק מקאלוב זי"ע ונסע אליו כמה פעמים לחג הפסח ופעם כיבדו הגה"ק לערוך הסדר לפני המסובין. ב) הגה"ק רבי מנחם מענדל מרימאנוב זי"ע ופ"א מת הסוס בדרך הילוכו ובבואו לרימאנוב קנה לו הגה"ק סוס אחרת להחזירו לביתו. ג) הגה"ק רבי צבי מזידטשוב בעל עטרת צבי זי"ע. בשחר ילדותו נתקבל לאב"ד בק' טאקאי ובק"ק פאטאק, ובשנת תקפ"ט נתקבל לאב"ד בק"ק בויאם, אח"כ נתקבל לאב"ד בק"ק חוסט, ומשם נתקבל עוד הפעם לאב"ד בויאם. היו לו חיבורים עה"ת, וקבלה, ושו"ת, ועל סוגיות. ספר אבני יעקב רמזים על כ"ב אתוון דאורייתא ונמצא ממנו איזה דפים. תשובה ממנו נדפסה בשו"ת הררי קדם סימן ק"ח, וקושיא ממנו בסוגיא דח"ש מובא בשו"ת בית היוצר לחתנו זקני הנ"ל סימן ל"ז. נפטר כ"ה אדר שני תרי"ג לפ"ק*).

מחברתו של זקני אב"ד בויאם היתה הרבנית הצדיקת מרת גיטל ע"ה בת מו"ה צבי אשכנזי מש' פאטאק. הרה"ק רבי צבי יהודה מסטרעטין זצ"ל אמר עליה שהיא בעלת רוח הקודש, וידוע לנו שפעם הלך א' מבניה בדעברעצין ברחוב שגרו שם שרי החיילים שהיה אסור לבר ישראל לעבור דרך שם, כי אחת דתו להמית, וכבר היה הרובה ביד א' הפריצים להמיתו, והיא היתה בביתה בבויאם ונתעסקה בעריכת בצק לאפייה והרגישה ברוח קדשה ועמדה בצעקה "אוי ואבוי ? רוצים להמיתו". וניצל בדרך נס. ופעם אחר אירע לבנה הרב החסיד המפורסם רבי יודל מפטאריען - אצל מונקאטש להתרגז בש"ק, ובאמצע השבוע הגיע אליו מכתב מאמו שנכתב לפי התאריך במוש"ק וכתבה לו שדבר חמור מאד הוא להתרגז בש"ק. נפטרה ח"י אב תרל"ג**).

בנו הגדול של זקני בעל בית היוצר היה הרה"ג הצדיק המפורסם איש אשכולות מוה"ר משה שמעון ראטה זצ"ל אב"ד דיורע, אשר נקטף בעודנו באבו בן ל"ב שנים, (מובא כמה פעמים בשו"ת דברי חיים להרה"ק מצאנז ובשו"ת אבני צדק לרבו ריי"ט אב"ד סיגעט ובשו"ת בית היוצר), בעהמ"ח קונטרס "שם משמעון" הנלווה לספר "דברי אליהו" לגיסו הרה"ג מוה"ר אליהו פרענקל זצ"ל אב"ד לעוועלעק (נלב"ע ז' כסליו תרל"ח).

וזוגתו של זקני אב"ד דיורע הצדקנית מרת מרים תנה ע"ה (נפטרה ה' תמוז תרס"ה ומנו"כ בהר הזיתים) בת הרבני הנגיד המופלג החסיד מו"ה מאיר יהודה מלעוועלעק, חתנא דבי נשיאה הגה"צ מוה"ר יהודה לייבוש אב"ד ניר מאדא הנקרא ר' לייבוש אשווער שהיה ראש חסידי אשווער הידועים. נכדת הגאון הצדיק המקובל רבי יעקב קופיל ליקובר זי"ע (אשר נכדו הגה"ק החוזה מלובלין אמר פעם להרבי ר' ברוך ממז'בוז "מה זה שאתם מחזיקים עצמכם לגדול ממני, אם אתם נכד הבעש"ט ז"ל, הלא אני נכד הר' קאפיל מליקאוו ז"ל". מובא בס' אהל שמעון עמ' ז). וממשפחת הגה"ק מרן רבי יצחק אייזיק מקאמארנע והגה"ק מרן רבי שמעת מיערוסלב.

ויוצאי חלציו של זקני אב"ד דיורע הם בנו זקני הרה"ג מוה"ר שמואל יעקב ראטה זצ"ל בעהמ"ח "דברי שיר", "שיר חדש", "שיר ידידות", "חידושי דברי שיר", ו"נזר שיר שושנת יעקב", וחתניו הרה"ג מוה"ר יצחק פרענקל אשר בסוף ימיו הי דומ"ץ בירושלים עיה"ק ושם מנו"כ, (שאצלו היו הכתבים של מרן בעל בית היוצר). הר"ר יוסף קרויס (ואחרי פטירתו היתה אשתו. בת זקני הנ"ל, זוגתו בזוו"ש
(עמוד יא)
של הגה"ק רבי ישעי' מקערעסטור זצ"ל זי"ע ,ג). הר"ר מאיר לייבוש ראטה. הר"ר בן ציון שפירא (אביו של הרה"ג ר' דוד שפירא בעהמ"ח שו"ת בנין ציון) והע"ר נטע אקסלראד.

זקני מוה"ר שמואל יעקב הנ"ל הי' חתנו של הרב החסיד המופלג המפורסם מוה"ר חיים אלטר זוסמאן זצ"ל (נלב"ע כ"ה חשון תרע"ג) (בתוארים אלו מוזכר בספר "מעטה נפתלי" למוה"ר נפתלי שרייבער דומ"ץ קליינווארדיין) וזוגתו הצדקנית מרת בלומא (נלב"ע י"ב אדר שני תרפ"א). בזוו"ר נשא זקני מוה"ר שמואל יעקב את בתם, זקנתי הצדקנית מרת הינדל (נלב"ע כ"ז אלול תרס"ח) ובזוו"ש נשא את אחותה הצדקנית מרת רחל, הי"ד.

זקני מוה"ר חיים אלטר היה בן הרבני מו"ה משה זוסמאן ז"ל מנאנאש, ושם אמו רחל. זוגתו מרת בלומא הנ"ל, היתה בתו של זקני הגאון הקדוש מרן רבי ישראל אפרים פישל סופר זצ"ל אב"ד נאנאש, בעהמ"ח ספר "אפסי ארץ" על התורה (נלב"ע ט"ו כסליו תרנ"ט), תלמיד מרן החת"מ והישמח משה והרה"צ מליסקא.

זקני בעל אפסי ארץ היה מגזע תרשישים, אביו הרבני המופלג מו"ה צבי הירש ז"ל היה מגזע מוה"ר שאול וואהל בן בנו של המהר"ם פאדווא ולמעלה בקודש עד דוד המע"ה כידוע, ואמו מרת בילא היתה בת הגה"ג מוה"ר נתן שפירא זצ"ל אב"ד אלמאשד, טשעטעוויץ וטאקאיי (נזכר כמה פעמים בשו"ת חת"מ), מגזע רבינו נתן שפירא בעל ספה"ק מגלה עמוקות, בן אחר בן (ראה בהקדמת ספר "מעטה נפתלי" לרה"ג מוה"ר נפתלי שרייבער דומ"צ קליינווארדיין, אחיו של זקני בעל אפסי ארץ).

זקני מוה"ר נתן שפירא אב"ד טאקאיי בעהמ"ח ספר טללי שנה היה חתן הרה"ג מוה"ר אשר אנשיל וויינער זצ"ל אב"ד מישקאלץ (נלב"ע ט"ז אייר תקל"ז), שהיה נכד הגאון מוה"ר אברהם פאסעלבערג דיין מו"ש בפראג (נלב"ע כ"ו אדר תק"וולא בשנת תע"ו, כפי שנדפס בטעות בנוסח מצבתו בס' גלעד ועפ"ז בס' מליצי אש. וראה בהספד אשר הספידו תלמידו רבינו יהונתן אייבשיץ זצ"ל בס' יערות דבש, ביזורף תק"ו, ושם נפלאות ידובר בו מהפלגת גדולתו בתורה ומעוצם קדושתו), בן הקדוש מוה"ר זלמן מפאסעלבערג הנהרג עקד"ה בתוך שאר הקדושים אשר נפלו ביום הרג רב ד' טבת תק"ה בק"ק לייפן.

ויוצאי חלציו של זקני בעל אפסי ארץ המה בניו הרה"ג מוה"ר שלום סופר אב"ד ברעזנא, ומוה"ר אלימלך, וחתניו הרה"ג מוה"ר מנשה שמחה פרידמאן אב"ד סאבראנץ, הרה"ג מוה"ר בן ציון היילפרין אב"ד נאנאש, הנגיד החסיד זקני מוה"ר חיים אלתר זוסמאן הנ"ל, והר"ר נטע צבי עסטרייכער.
אבי מורי הרה"ג מוה"ר ישראל אפרים פישל ראטה זצ"ל אב"ד וויידיטשקא (נולד בשנת תרנ"ט נעקד"ה ח' שבט תש"ה) היה בנו הבכור של זקני מוה"ר שמואל יעקב הנ"ל. אמי הצדקנית מרת חיה אסתר טויבא הי"ד היתה בת הרבני החסיד המופלג מו"ה שלום גאלד וזוגתו הצדקנית מרת פייגא (מגזע הגה"ק מאפטא בעהמ"ח אוהב ישראל וממשפחת הרה"ק בעל נועם אלימלך). ובניהם הי"ד : הבחור המופלג משה שמעון (נעקד"ה כ"ד אייר תש"ה, בן טו"ב), הילדים מרדכי יצחק (בן י"ב) הינדל פייגא (בת שמונה) ואברהם יהושע העשיל (בן שש). אמא ע"ה ואחי הצעירים נרצחו עקד"ה יום ו' סיון יום ראשון של שבועות תש"ד. על אלה אני בוכיה כי רחק ממני מנחם משיב נפשי.

תולדותם לבית אבותם

חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו, והעבירנו בכל החורבן הגדול והנורא שהיה בדורינו להחיותינו כהיום הזה. בדרך כלל כאשר כותבים על החורבן -מתארים את החורבן הכללי שאבדו בו ששה מליון יהודים הי"ד, ובתוך החורבן הנורא של כלל ישראל נאבד ונעלם ונותר בלי רושם החורבן הפרטי של כל אחד ואחד מאלו שהיו שם. מאידך, אין בכוחו של המוח האנושי לתפוס כל הקיפו של אסון נורא בהיקף עצום כל כך, ובין כך וכך רישומו של החורבן נמוג ומטשטש. לפיכך אספר כאן על חורבן פרטי בלבד - על החורבן שלי, אשר הושברתי אנוכי. הקורא יקיש ויכפיל חורבן זה ברבבות - רבבות פעמים, ואז יקבל צלם דמות תבניתו של השבר הגדול אשר הושברה כנסת ישראל באירופה. אולם, דעת לנבון נקל כי קצר המצע מהשתרע וקצר כוחי לתאר כל אשר ראו עיני ואשר עבר עלי. בהכרח אספר כאן רק מקצת מן המקצת, ראשי פרקים ממש כטיפה מים הצרות והיסורים. מן הגיהנום אשר עבר עלי יקבל הקורא מושג-מה על אשר עבר על יהדות הונגריה בלבד, ולאחר מכן יוכל לשער את היקף האסון של יהדות אירופה כולה. שהרי אין לשכוח, וחובה על כל אחד לזכור, שהיהודים בפולין, ליטא, רוסיה וסלובקיה ויון ועוד מדינות באירופה סבלו פי כמה וכמה יותר מאשר יהודי הונגריה.
(עמוד יב)
אין ספק שהחורבן אינו מסתיים רק באותם שנרצחו ובאלה שנותרו בחיים שבורים בגופם וברכושם. שהרי אפילו אותם שנותרו בחיים לקו בכך שהגרמנים ימ"ש מנעו מהם האפשרות להתפתח ולהתעלות, ובודאי הרבה מאד גדולים וגאונים יכולים היו לצמוח מהם והתפתחותם נקטעה בעודנה באבה. אני עצמי הייתי בשעת השחרור מעול הרוצחים ימ"ש בן ט"ז פחות שני חדשים. נותרתי לבדי בעולם, ממש יחידי מכל בית אבא. כל כך בודד הייתי, עד שחשבתי שמחוץ לאותם כמה מאות היהודים שראיתי שם בסביבתי לא נותרו עוד ח"ו יהודים בעולם, לאחר כל ההריגות והרציחות באושוויץ ולאחר מה שקרה בסוף המלחמה בפינוי מאושוויץ, שהיה יותר גרוע מאושוויץ גופא.

מיד לאחר המלחמה לא חשבנו שיהיה מי שמעוניין בספר כזה ושהספר יהיה נחוץ לו. לא שיערנו שהשי"ת יעזור ויקום ב"ה דור חדש של לומדי תורה ותלמידי חכמים. ואכן מגמתי הוא להדפיס את שני החבורים הללו, של זקני ושל אבי, לבני ולמשפחתינו, למען יכירו מקור מחצבתם ולמען הקים זכר לאבי ולזקני ע"ה. אין לי כל מחשבה לעשות בהם מסחר, והספר לא יוצא למכירה אלא ישמש יד ונפש לנפשות טהורות. לדאבון לבי אני עכשיו כמעט הזקן שבמשפחה, למרות שעדיין לא הגעתי לכלל זקנה, ומלבדי אין מי שיודע ואין מי שיכול לספר כיצד היו החיים לפני החורבן. הנני גם מן הצעירים ביותר שנצלו מן החורבן, ומחמת כמה סיבות ראיתי מעט יותר ממה שראו הרבה אנשים אחרים ויכול אני לספר כיצד עבר עלינו מה שעבר. על כן החלטתי לצרף לחיבור של זקני ושל אבי את הדברים הללו, כדי לספר לבני אחרי כיצד נראים היו חיים יהודיים לפני בא החורבן והפך את הקערה על פיה, איך היה החורבן עצמו וכיצד עבר עלינו מה שעבר ובאיזה אופן חיינו והחזקנו מעמד הן מן הצד הגשמי והן מן הצד הרוחני. היתה לי הזכות להכיר את הדור הקודם ולראות דברים שהיום אין רואים אותם והנהגות שכיום אינן בנמצא, ויכול אני לספר עליהן. ואם כי לא הייתי אז במדרגה של אותם הדברים ואינני שייך אליהם, - מכל מקום יכול אני להעיד שכך נראה הדור הקודם. ובפתח הדברים רצוני להדגיש שהדור הקודם היה שונה לגמרי מדורנו ודברים רבים שהיום נראים טובים מאוד - בדור שעבר לא נחשבו כלל, אבל מודה אנכי להשי"ת גם על המעט שנשאר.

היות ואין אני כותב את הדברים על מנת להפיצם על פני תבל, מרשה אני לעצמי להעלות על הכתב דברים שאולי לא הייתי כותב אותם לצבור הרחב, אך היות שכוונתי לכתוב כאן למשפחתי, הנני כותב באופן פרטי ומנקודת מבטי האישית.

כדי לצייר בעיני הקורא באיזה מצב היינו ועד כמה גדול היה הנסיון, אזכיר כאן פרט אחד קטן, המלמד על הכלל כולו: במשך כל התקופה שהייתי במחנות ההשמדה קראתי "שמע ישראל" בכל יום. ולא זו בלבד, אלא המשכתי בזה גם אחרי השחרור - והנסיון להשאר דבוק באמונת השי"ת אחרי השחרור היה קשה יותר מהנסיון בעת החורבן עצמו. הקורא בודאי יתמה על כך, אבל המציאות היתה, שבמחנות פיעמה בנו כל הזמן התקוה הגדולה שמיד למחר תבוא הגאולה, וכפי שאבי רגיל היה לומר: "משיח צדקנו יבוא לאושוויץ", וחשבנו שלפתע פתאום תהיה ההתגלות והגאולה ונראה עין בעין מדוע סבלנו ונבין מה הוא החשבון והתכלית של היסורים. אבל היותר קשה היה כאשר הגיע יום השחרור - קראו לזה שחרור. אבל אינני יודע איזה שחרור הוא זה - ואז ראינו את החורבן הנורא שמסביבינו, ויחד עם זה ראינו ששום דבר לא נשתנה, והעולם כמנהגו נוהג והסתר הפנים הוא כפי שהיה ולא מצאנו שום שינוי בעולם - לנוכח כל זה יהודים רבים שהחזיקו מעמד ועמדו בנסיונות קשים אבדו, לדאבון לבנו, את אמונתם ולא עצרו כח להמשיך הלאה.

אינני יודע מה יחשוב מי שיקרא את השורות הללו בעוד חמישים שנה, כאשר יראה שאחד מציין לשבחו שזכה לומר "שמע ישראל". האם יוכל הקורא להבין עד היכן הגיעו הדברים, כי אין להשיג ואין לשער גודל הנסיון. יש הרבה שנתרחקו אז, ואחר כך כאשר נרגעו מעט מהמכה האיומה חזרו לאמונתם. ואתה הקורא, נא אל תתמה על אותם שלא חזרו - כי הסתר הפנים אחרי "השחרור" היה נורא (ואזכיר כאן דוגמאות אחדות למצבם השפל של שארית הפליטה: היהודים יוצאי מחנות ההשמדה התגוללו בצריפים -והרוצחים הגרמנים גרו בבתים מסודרים; רציחות ופוגרומים נערכו במקומות רבים, ופליטים יהודים נדדו מארץ לארץ כשהם נאלצים להבריח את הגבולות ושום מדינה לא היתה מוכנה לקבל אותם, ועוד ועוד). שלא להפסיק כלל ולהחזיק כל הזמן במעוז האמונה - זה היה נסיון עצום שלא רבים זכו לעמוד בו. מסתמא בזכות אבותי הקדושים ובפרט בזכותו של אבי מורי המאמין הגדול והחזק שמעולם לא הרפה מאמונתו, זכיתי שלא הפסקתי לקרוא קריאת שמע אפילו יום אחד, גם זכות יתירה נפלה בחלקי שהנחתי באושוויץ במשך שמונה חדשים את התפילין הפרטיים שלי, דבר שרק מעטים זכו לו, (שאלתי וחקרתי אצל שרידי אושוויץ ומצאתי בבירור, כי הייתי היחידי שהניח באושוויץ את התפילין הפרטיים שלו), ובודאי זכיתי לזה מכוחו של אבא שמסר נפשו על מצות תפילין.

בית אבא

אפתח בבית אבא. כאשר אנוכי כותב את תולדותיו של אבי מורי חייב אני להזכיר את כור מחצבתו, היכן
(עמוד יג)
נולד והיכן נתגדל. אבי מורי ז"ל נולד בעיירה נאנאש לזקני הרה"ג מוה"ר שמואל יעקב, וזקנתי הצדקת והחסידה חכמת לב מרת הינדל. זקני מוה"ר שמואל יעקב היה בנו של הרה"ג הצדיק מוה"ר משה שמעון אב"ד דיורע, בן הגאון הצדיק מוה"ר יואל צבי ראטה אב"ד חוסט, בעל "בית היוצר". יש הרבה לספר על ה"בית היוצר" אבל אחרי מה שכתב אבא בהקדמותיו ל"דרשות בית היוצר" ול"אוצר אור", מי אנוכי שאוכל להוסיף ולספר בגדולתו. אומר רק שזכיתי להכיר אנשים שהכירו את זקני ושמעתי עליו הרבה דברים נפלאים, ואזכיר כאן רק מספר דברים ששמעתי מפיהם.

סיפר לי הרה"ג אבד"ק ריסקאווא זצ"ל, אשר אביו, שהיה תלמיד של זקיני זצ"ל, סיפר לו כי פעם כאשר נגזרה גזירה רעה על היהודים ע"י שר צורר יהודים נערכה אסיפת רבנים בעיר הבירה בודפשט לטכס עצה להזים מזימות רשע, וגם זקיני שבת שם בש"ק. ויהי כאשר ערך את השולחן הטהור ביום ש"ק בעת שחתך את הביצים והבצלים בעבודה גדולה (כנהוג אצל תלמידי מרן בעל תלמידי מרן בעל הדברי חיים זי"ע), שמע אביו את זקני צועק "צושניטן זאל ער ווערן ? צושניטן זאל ער ווער ?" (ייחתך הוא לבתרים, ייחתך הוא לבתרים).למחרת כאשר הגיעה הבשורה הטובה כי אותו רשע מצא את מותו ביום ש"ק בתאונת רכבת אשר נחתך לגזרים במיתה משונה, או אז אמר לו אביו: אני כבר ראיתי וידעתי זאת אמש בעת שחתך הרה"ק מחוסט את הבצלים והביצים...

עוד שמעתי מיהודי אחד שהכיר את זקני עוד מכהונתו ברבנות העיר ברעזנא, ומשעזב את רבנות ברעזנא ועבר לק"ק חוסט, ביקש בלן העיר ברעזנא הוספה על משכורתו מאת הקהילה, וטעמו ונימוקו עמו כי בשנים האחרונות כאשר כיהן כאן זקני היה מעניק לו מדי ערב שבת בשבתו את כל הכסף שנותר לו בכיס בגדו, כי לא רצה להלין ברשותו כסף בשבת, זו היתה אחד מהליכותיו בקודש כאשר בטוחני כי במוצש"ק עבור יין להבדלה כבר הוצרכו בני הבית להלוות כספים מאחרים... (ודרך אגב, מה שמספרים העולם כי כביכול זקני החליף את הרבנות של אויפאלו לטובת הרבנות בחוסט עם הרה"ג בעל בית שערים זצ"ל שעבר מחוסט לאויפאלו, אין זה נכון, כי כאשר בעל הבית שערים עזב רבנות חוסט ישב אז זקני על כס הרבנות בברעזנא כשלוש שנים).

ומענין לענין באותו ענין, כאשר העניק את הכספים לבלן היה מרגלא בפומיה לומר לו: בערל, נעם דיר די פאר "שמייצערס". (-בערל, קח לך את אלו ה"שמייצער'ס"). והיה נוקט בלשון זו "שמייצער" על המטבע שנקרא "קרייצער", כי זה לשון של צלב שתי וערב. והיה זהיר מאוד בקדושת הלשון והקפיד שלא להוציא מפיו דבר שאינו טהור, לכן עיקם את השם יותר מהאחרים אשר רק שינו את שם המטבע ל"גרייצער". וכך היה נוהג בענינים רבים דומים, שהיה מדקדק שלא להוציא מפיו מלים שיש לה שייכות לע"ז או לדבר טמא, אלא מעקם בלישנא (וכבר הוזכר ענין זה בהקדמה לדרשות בית היוצר).

זקני הגה"צ מוה"ר משה שמעון אבד"ק דיורע, נפטר בגיל צעיר בהיותו בן שלושים ושתיים על פני אביו ה"בית היוצר". צדיקים אמרו עליו על הרב מדיורע שנסתלק בחטאו של אדם הראשון, כי לא היה בו שום חטא ופגם, והשלים כל מה שהיה צריך לתקן בעוה"ז בלי שום חסרון וכאשר כלה עבודתו כאן נסתלק לשמי מעלה. וכמאמר חז"ל, "יגע ר' בון בתורה לכ"ח שנה מה שלא יגע תלמיד ותיק בק' שנה" (ירושלמי ברכות פ"ב). בדרך כלל לא נהגו לקרוא שם על שמו של מי שנפטר בגיל צעיר (אלא אם כן הוסיפו עוד שם, נוסף על שמו של הנפטר). למרות זאת עוד בחייו של זקני בעל בית היוצר קראו לנולדים מבני המשפחה בשם משה שמעון, (וכן נקרא אחי הבכור משה שמעון, ע"ש הגה"צ מדיורע, בלי תוספת של שם לואי), ובודאי נעשה הדבר בהסכמתו, ומסתמא הסכימו לזה גם צדיקי הדור ההוא. וטעם הדבר כי זקני הרב מדיורע נפטר בעתו ובזמנו, כאמור, ולפיכך לא היה בזה משום סימן לא טוב ח"ו להקרא על שמו.

אבא כותב שהגה"צ בעל "ייטב לב" החזיק את זקני הרב מדיורע -שהיה תלמידו- לבעל רוח הקודש, עוד כאשר היה בחור ולמד בישיבתו (בהקדמה "הר הבית" לספר "אהל אפרים", דף ז' ע"ב).

הסבא ר' שמואל יעקב

זקני מוה"ר שמואל יעקב היה בן שנה וחצי כשנסתלק אביו אא"ז הרב מדיורע, והוא נתגדל ע"י אמו זקנתי הצדקנית מרת מרים חנה (וכבר הזכרתי גודל יחוסה). אח"כ נסע זקני מוה"ר שמואל יעקב ללמוד אצל זקנו בעל בית היוצר, ולמד שם עד הסתלקותו. הוא נשאר בחוסט גם אחרי פטירתו של ה"בית היוצר" ולמד זמן קצר גם אצל הגה"צ בעל "ערוגת הבושם" שמילא את מקומו של זקיני ה"בית היוצר" בק"ק חוסט. שם גם התגוררו אחותו מרת ציפרל ובעלה מוהר"ר יצחק פרענקיל, שאחרי הסתלקותו של זקיני בעל "בית היוצר" עלו לארץ ישראל והתישבו בעיה"ק ירושלים תוב"א, ונתקבל להיות מחברי הביד"צ מירושלים דאז.

זקנתי מרת הינדל היתה בתו של זקני מוה"ר חיים אלטר זוסמאן. הוא היה תלמיד חכם מופלג, חתנו של הגאון הצדיק מוה"ר ישראל אפרים פישל סופר זצוק"ל אב"ד נאנאש בעהמ"ח ספר "אפסי ארץ" על התורה. שמעתי שכאשר זקני מוה"ר שמואל יעקב עמד להתחתן בנאנאש, ולחותנו מוה"ר חיים אלטר היו אילו ספיקות אודות השידוך, נכנס לשאול את חותנו הרב מנאנאש",
(עמוד יד)
והשיב לו בקפידה: "מיט ר' יואל הערשעלע'ס אייניקל וועסטו שפעקעלירן, אריינטראכטן" (- על נכד ר' יואל צבי תחשוב??). ובאמת חותנו זקנו בעל "אפסי ארץ" החזיק ממנו מאד, וידוע מכתבו לאנשי קהל דיורע שיקחוהו לרב שם וכתב עליו גדולות ונפלאות (סבא הדפיס את המכתב בראש הספר "שיר ידידות") ואכן באמת נתקבל לרב בק"ק דיורע, על מקומו של אביו הגה"צ מוה"ר משה שמעון, אבל משום איזה סיבה עזב את הרבנות (אינני יודע את הסיבה, מסתמא מחמת פרנסה), ונתקבל לשוחט בק"ק קליינווארדיין.

כאשר נולד אבי היה זקני מוה"ר שמואל יעקב סמוך על שלחן חותנו מו"ה חיים אלטר והיה לומד שיעורים קבועים אצל חותנו זקנו בעל "אפסי ארץ". לא ידוע לי הרבה על תקופה זו אבל זכורני ששמעתי שאחד השיעורים שקבע זקני בעל אפסי ארץ עם נכדו זקני מוה"ר שמואל יעקב היה מאחת עשרה בלילה עד אחת אחר חצות (לדאבון לב היום ענין ההתמדה קבל פנים חדשות, והאברכים בזמנינו לא נוהגים לקבוע סדרים ושיעורים בשעות כאלו). אני זוכר את הקביעות הזאת משום שבלילה שבו נפטר בעל אפסי ארץ למד עם נכדו כדרכו בקודש, אבל באמצע השיעור הפסיק ושלח אותו לביתו, ואחר כך קרא קריאת שמע שעל המטה ושכב לישון ובו בלילה נסתלק. מן הסתם ידע אותו צדיק שהגיע זמנו ולכן הפסיק את השיעור (מקצת מזה נדפס בראש ספר "אפסי ארץ" ח"א).

בקשר לפטירתו של זקיני בעל "אפסי ארץ" שמעתי מהרה"ג ר' יקותיאל יהודה זלמן לייב הלפרין ז"ל, הרב האחרון בנאנאש (נכד בעל "אפסי ארץ"), שזקיני שאל עצה מהרה"ק ממונקאטש הגה"צ מוה"ר שלמה שפירא זצ"ל בעל "שם שלמה", איך כדאי להסתלק מן העולם : האם עדיף להסתלק באופן פתאומי או לאט. והספק של זקיני היה, שכאשר מסתלקים בבת אחת מצד אחד הצער של בני המשפחה הוא גדול, אבל מצד שני מסתלקים בדעה צלולה ועובדים את ה' בתורה ובתפלה עד הרגע האחרון. ומאידך גיסא, שמא מוטב להפטר מן העולם מתוך מחלה, ואז בני המשפחה מתרגלים לאט-לאט שקרב העת, אולם מצד שני קשה ללמוד ולהתפלל דווקא בזמן הקרוב להסתלקות, ודווקא בשעת זיבולא בתרייתא אי אפשר להיות בדעה צלולה. זו היתה שאלתו של זקיני. והשיב לו בעל שם שלמה שמוטב להסתלק בבת אחת, ומה שדואג למשפחתו - הנה במשך הזמן הם יתרגלו. מרן זקני בעל "אפסי ארץ" שמע לעצתו, וכאמור הסתלק לעולמו באופן פתאומי בהיותו בן שבעים ושבע, ועד הרגע האחרון עסק בתורה ובתפלה כדרכו בקודש. (אגב אזכיר שזקיני ה"אפסי ארץ" היה ידידו של בעל "שם שלמה". ושמעתי מהרב מסובראנץ מוה"ר צבי פרידמאן - נכד ה"אפסי ארץ" - שפעם אחת התארח אצל זקנו, והיו מסובים אז לשלחנו הגה"צ בעל "שם שלמה" ובנו הגה"צ בעל "דרכי תשובה" ונכדו הגה"צ בעל "מנחת אלעזר" זצ"ל).

בעל "אפסי ארץ" היה נכבד מאד במדינת הונגריה. הוא היה מאחרוני הרבנים תלמידי מרן החתם סופר והישמח משה שהאריכו ימים - ואולי היה האחרון שבהם, כי האריך ימים חמישים ותשע שנים אחרי פטירתו של רבו בעל החת"ס (משנת ת"ר עד שנת תרנ"ט). פטירתו של ה"אפסי ארץ" עשתה רושם גדול וגדולי הרבנים שבמדינה באו להלוויה. וראה בשו"ת "צבי תפארת" לבעל דרכי תשובה, חלק יו"ד סי' מ"ב, הכותב אודות צוואתו של רבינו בענין הכשרת המקוה בעירו: "וכן ידעתי עובדא מגברא רבה גאון וצדיק א' זקן וירא אלקים מוה' אפרים פישל ז"ל שהיה מתלמידי הח"ס אבד"ק נאנאש... והייתי שמה לחלק לו כבוד האחרון ולספדו כראוי לאדם גדול וצדיק כמותו, ולאחר פטירתו פתחו הצוואה...", עיין שם דברים מפליגים. וראה גם בספר "ערוגת הבושם" ח"ב פרשת תצוה בהספדיו, כיצד הפליג בשבחו של אותו צדיק, ובספר "תפארת אשר" לג"ר אשר אנשיל הלוי יונגרייז זצ"ל, בהקדמת המו"ל, הזכיר גם הוא אותה צוואה אודות המקוה של העיר ומספר שבהלווייתו השתתפו בין השאר, כארבעים גאונים וביניהם הקדושת יום טוב, הדרכי תשובה, המעשי למלך ובעל ערוגת הבושם, וראה עוד בהקדמה לספר "תורה יפה" עה"ת להג"ר יחיאל פריעד אב"ד אויוואראש זצ"ל, שגם הוא היה שם באותה שעה עם אביו הגאון בעל "פני מבין".

אבי נולד בביתו של ר' חיים אלטר, תוך שלושים יום לפטירתו של ה"אפסי ארץ", בתחילת טבת תרנ"ט. סיפר לי אחד שהיה נוכח בעת שנכנס לבריתו של אאע"ה, שכאשר נתנו לו את השם פרצו כל הנוכחים בבית המדרש בבכי. אבי היה הראשון מבני המשפחה שנקרא על שמו של הנפטר, ואנשי הקהילה הרגישו אז שוב באבידה הגדולה שאבדה מהם עם פטירתו של רבם.

אבי היה מרבה לספר על חסידותו של זקנו ר' חיים אלטר, חתנו של ה"אפסי ארץ". למרות שהיה עוד צעיר לימים כאשר זקנו הסתלק, בכל זאת זכר הרבה על התנהגותו בתפילה בסעודה ובקידוש והנהגותיו בשבת ויום טוב. הוא היה בעל תפלה הגון, ושמעתי מאחד מאנשי עירו נאנאש שאמר שכאשר ר' חיים אלטר היה אומר "המלך" בימים הנוראים לא היו צריכים יותר לדברי מוסר והתעוררות, כי עורר את כולם לחזור בתשובה. סיפר לי ר' יעקב הרבסט, ראש הקהל בנאנאש, שזקיני ר' חיים אלטר היה למדן עצום, אבל מכיון שלא היה מכהן כרב, היתה חסידותו ויראתו ניכרת יותר מאשר למדנות.

זקני מוה"ר שמואל יעקב היה יהודי הפלא ופלא. ועיקר הפלא היה גודל פשטותו. היתה לי הזכות להכיר אותו, והוא גם הובל לאושוויץ יחד עם כולנו. הסבא היה יהודי
(עמוד טו)
מסודר, זריז וחרוץ באופן מיוחד. אף רגע לא הלך אצלו לאיבוד, כי כל רגע היה מחושב, וכמובן בעיקר לתורה ולתפילה. היה לו זמן קבוע לכל דבר. מחוץ לשיעורים הקבועים, גמרא ותוס', פוסקים וכדו', למד בכל יום שיעור קבוע בנ"ך. באופן מיוחד נהג ללמוד ישעיה וירמיה (וכנראה שזה היה אצלו חלק מהאבלות על החורבן) והיה לומד אותם בבכיות נוראות. עם כל היותו שקוע בד' אמות של תורה ועבודה היה מעורב ונחמד עם הבריות. היה לו זמן קבוע אפילו לשיחה. הזמן לזה היה בערב אחרי אכילת פת ערבית, ואז היו משוחחים על כל עניני הבית והמשפחה. היה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות באופן יוצא מן הכלל, ועבור כל אחד היה מוכן אצלו "א גלייך ווערטל", כל אחד לפי ענינו וזמנו. וכמובן שכל פתגם היה מקושר ומתובל במאמרי חז"ל ומוסר.

גם סדר שחיטתו היה באותה זהירות וזריזות, היה מתון בשחיטתו, ולאחר כל שנים-שלושה עופות היה בודק את החלף, ולא זז מדרכו זו לא ביומא דשוקא ולא בערבי דשבתא, ולא משום צעקות "כוס" "כוס". וכפי שידוע לי היה מהגדולים בתורה מבין השוחטים שבכל המדינה, - ואולי הכי גדול שבהם. וכשנתקבל לשוחט בק"ק קליינווארדדיין התבטא הרה"ק בעל דרכי תשובה בדברים מפליגים על זכות ק"ק קליינווארדיין שהרב ר' שמואל יעקב יהיה השוחט שלה. והמדקדקים ביותר בעיר הקפידו שלא לאכול רק משחיטתו.

על יד בית השחיטה היה לו חדר מיוחד עם ספרים, ובו היה יושב ולומד. וכשהזדמן לפניו שחיטות הלך לשחוט ומיד חזר ללימודו. הקפיד ללמד את אחרים, וכשגדלו בניו הרבנים הגאונים ולא היו נמצאים אצלו חיפש בחורים מצויינים שכבר הגיעו לפרקן ולא נסעו עוד ללמוד בישיבה ולמד אתם בחברותא כל היום ממש. ולעת זקנתו כשנולד לו הבן יצחק הי"ד המשיך ללמוד אתו כפי שרגיל היה ללמוד עם שאר אחיו.

עוד בצעירותו היה ידוע לתלמיד חכם מופלג, כמו שכתב עליו חותנו זקנו ה"אפסי ארץ" במכתבו הנזכר למעלה. היה מחדש הרבה חידושי תורה, וחיבר ספרים רבים: "דברי שיר" ו"שיר חדש" על התורה, שהדפיסם עוד בחייו, "שיר ידידות" עה"ת, "חידושי דברי שיר" על הש"ס ו"נזר שיר - שושנת יעקב" דברי אגדה בענינים שונים. כאשר גורש לאושוויץ דאג להטמין את כתביו בקרקע דירתו בגיטו וצרף להם מכתב, בזה הלשון:

"בעזהשי"ת. קול קורא. הנה מאחר שעת צרה הוא ליעקב כעת וממנה נושע. לזאת לא אדע האם אזכה עוד לראות בהדפסות הקונטרסים שמונחים כאן בהטמנה זו, דהיינו קונטרס שי"ר ידידות על התורה, וחידושי דברי שי"ר על ליקוטי ש"ס, ונזר שי"ר על שושנים שונים שושנת יעקב, אשר חנן אלקים בהם ברוב רחמיו וחסדיו. לכן אבקש את כל מי שיגיע הקונטרסים הללו לידו שיראה שיבואו לידי הדפסה בעזה"י. ואבטיח לו בעזר אלקי יעקב שייטב לו בזה ובבא בברכה והצלחה ובכל טוב סלה לו ולזרעו אחריו. הק' שמואל יעקב ראטה בעהמ"ח ס' דברי שי"ר ושי"ר חדש".

הכתבים הללו נצלו בחסד הי"ת על ידי דודי חתן המחבר הרבני החסיד מו"ה שמואל דוב גאטליעב שליט"א, אשר אנה ה' לידו למצאם בקרקעית הבית אשר בו נטמנו. המכתב הנ"ל נדפס בראש ספר "שיר ידידות" ובראש ספר "חידושי דברי שי"ר", שנדפסו ע"י חתן המחבר דודי הרבני החסיד מו"ה שלום אלי' פעלבערבוים שליט"א [ז"ל]. קשה היום לתאר איזה בית היה אצל סבא. מה רבה היתה ה"דרך-ארץ" כלפי סבא: אף אחד מבני הבית לא היה יושב ליד השולחן עד שסבא נטל ידיו וישב, ואף אחד לא העיז לקום לפני שסבא קם מעל השולחן. סבא הקפיד מאד על מראהו ולבושו. כאשר יצא לרחוב היה זה כבוד שמים כי כולו היה אומר כבוד. ח"ו לא היה רבב על בגדו, כל רואיו אמרו שהרי זה דוגמא כיצד צריך להראות תלמיד חכם. אין צורך לומר שמעולם לא הביט במראה, אלא שכאשר היה עומד לצאת מן הבית נוהג היה לשאול "האם יכול אני לצאת החוצה". סבא תמיד היה מסודר בכל הופעתו ונקי במלבושיו, בזקנו ובפאותיו וכו'. בו בזמן שהתגורר בדירה קטנה וצפופה. מעולם לא התפלל במלבוש שלמד בו ולא למד במלבוש שאכל בו, אלא היה לו בגד קבוע לכל דבר, לתפילה, ללימוד ולאכילה. בסך הכל היה מחליף את לבושו שמונה פעמים ביום, אבל איש לא הבחין בזה, כי היה זריז מאוד והכל נעשה אצלו כהרף עין. יש לציין שלבש אותם הבגדים שלושים שנה רצופות והם נראו תמיד כחדשים, עד כדי כך הקפיד על נקיונם ועד כדי כך היה מסודר. לפני זמן לא רב פגשתי יהודי שהכיר את סבא, והוא אמר לי: "יהודי כמו ר' שמואל יעקב אין היום על פני כדור הארץ". ולדאבוני כך הוא הדבר. שנים עשר בנים ובנות היו לו לזקני, ומהם נותרו בחיים לאחר המלחמה רק שלוש בנות שיחי'.

אבא בבחרותו

בבית זה גדל אבא. משום מה, (אולי מפני שהיה הבכור והיה מפונק על ידי אמו), לא שלחו אותו ללמוד בחדר, אלא אביו בעצמו קיים עמו "ושננתם לבניך" ולמד אתו
(עמוד טז)
מן ההתחלה עד שהגיע לעול המצוות. סבא נהג אתו בחומרא ולמד אותו הרבה, הן בכמות והן באיכות. זמן הלימוד היה כל יום ויום מעלות השחר ועד תפילת שחרית, שיעור זה היה נמשך לכל הפחות שתי שעות, באלה השעות היה סבא מלמדו את הלימוד בשביל כל היום כולו, ובמשך היום היה אבא חוזר על השיעור, ובערב היה סבא בוחן אותו. אבא סיפר שאביו התחיל ללמוד אתו גמרא בהיותו בן חמש, ואחרי זמן קצר כבר למד אתו דף אחד כל יום, כך המשיכו ללמוד עד שנעשה בר מצוה. בשנת הבר מצוה למד "זמן" אחד אצל הגאון מוה"ר שמעון גרינפעלד (המהרש"ג) זצ"ל בסעמיהאלי. אחר כך חזר ללמוד אצל אביו, והמשיכו ללמוד כמנהגם. אצל אביו קיבל ידיעות שבאופן הרגיל אינן נלמדות בחדר או בישיבה, אם זה מתוך ספרי שו"ת או ספרי מוסר וחסידות, כך שבגיל צעיר היו לו ידיעות בכל מקצועות התורה שלא היו בנמצא אצל בחורים גדולים ממנו. אבא גם היה עילוי מילדותו. כבר בגיל חמש-שש ראו שיגדל לעילוי, כי כבר אז היה חריף ובעל זכרון עצום. עם זה היה גם מתמיד גדול. שמעתי שבעל האושפיזא שאבא היה גר אצלו בישיבה בסעמיהאלי אמר לסבא שהוא מקבל תשלום חינם, משום שאינו ישן אצלו כלל, אלא לומד תורה יומם ולילה.

אינני יודע הרבה פרטים על לימודו של אבי, אבל שמעתי שידע מסכת נדרים עם הר"ן כלשונו עוד לפני הבר מצוה. כן ידעתי שלמד חושן משפט עוד בהיותו נער (גם אתנו למד חושן משפט כשהיינו בגיל עשר אחד-עשר). והיו עוד ענינים אחרים שלמד בימי נעוריו ושבדרך כלל לא נהוג ללמדם לנערים. דרך אגב אעיר, שלדעתי אחת הסיבות שבדורנו לא גדלים גדולי ישראל באותה הרמה של הדורות הקודמים היא, אולי, שבאותם הימים כשנגלו אצל ילד כשרונות מיוחדים היו לוקחים עבורו מלמדים מיוחדים שידעו לטפח את כשרונותיו. היום אין מבדילים בין ילד אחד לשני, אלא כולם כאחד לומדים באותו חדר וכולם מחונכים באותה הרמה. ואין להטובים שבהם אפשרות להתפתח, וכך הולכים לאיבוד גם אותם שיש להם כשרונות גאוניים.

אחרי שסבא הצליח בדרך הלימוד שקבע עם אבא, בנו הבכור, הוא המשיך כך גם עם בניו האחרים, הלא הם דודי הרה"ג מוה"ר משה שמעון (הרב מדיורע) הי"ד ודודי הרה"ג מוה"ר אליהו צבי הי"ד, ואף הם למדו בילדותם אצל סבא ולא הלכו לחדר. כמדומני שדודי מוה"ר אליהו צבי, שהיה נחשב בזמנו לאברך החשוב ביותר באויהעל ואמרו עליו שהוא אולי למדן גדול אף מאבא, למד זמן אחד או שניים במונקאטש, אולם אינני זוכר באיזה גיל זה היה.

בן תשע שנים היה אבי כאשר נפטרה אמו, והיה מרבה לספר עליה (הצוואה של זקנתי הצדקת הדפיס אבא ב"הר הבית", דף ח' ע"ב). אחר כך נשא סבא את אחות אשתו והיא גדלה במסירות את ארבעת היתומים בני אחותה. הילדים הקטנים גדלו מבלי שירגישו שאין היא האמא שלהם, כי טפלה בהם במסירות בלי שום הבדל בין בניה לבני אחותה. כל הבנים היו קשורים מאוד זה לזה, ולא עבר שבוע בלי שיכתבו זה לזה. דודי מוה"ר אליהו צבי היה גר באויהעל, במרחק 10 ק"מ מעירנו וויידיטשקא, ואבי נהג לכתוב אליו בכל פעם שהזדמן נוסע מהכא להתם. קרה לעיתים שהיו מזדמנים נוסעים אחדים באותו יום, ואבא היה כותב לו בכל פעם מכתב נוסף. אין צריך לאמר שהמכתבים כולם היו בדברי תורה, בדברי אגדה וחדושי סוגיות. כאשר הזדמנו האחים יחדיו מיד החלו לשוחח בדברי תורה, והדברים היו המשך למכתבים שחלפו ועברו ביניהם. כשהיו נפגשים עם הסבא, היתה הסבתא טוענת כלפיו מדוע אינו שואל מה שלום המשפחה ומה עושים הנכדים, כי תמיד הם היו ביחד עם סבא, באמצע איזו סוגיא שעסקו בה בצותא במכתבים, וכאשר נפגשו מיד היו ממשיכים באותו ענין עוד לפני שפנו לענינים אחרים.

פרק האיש מקדש

כאשר הגיע אבי לפרקו נשא את אמי מורתי ע"ה, מרת חיה אסתר טובא, בת זקני הרה"ח מו"ה שלום גאלד זצ"ל. סיפר לי דודי ר' מנחם מענדל ז"ל, אחי אמי, ששידכו לה בחורים סוחרים ועשירים, אבל היא סרבה ואמרה שמבקשת רק בחור שתורתו אומנותו. זמן מה היה אבא סמוך לשולחנו של חותנו, שהתגורר באויהעל. הוא נכנס לקלויז באויהעל, שבימים ההם היה הקלויז החשוב ביותר במדינה, כאשר אויהעל היתה עיר מלאה בחכמים וסופרים.

הוא צמח ונתעלה בקלויז בקליינווארדיין שהיה הקלוז היהודי היפה שבמדינה (מבחינת חסידות) והתפתח לאילנא רברבא בקלויז שבאויהעל, שהיה החשוב במדינה מבחינת הלומדים בו, ואולי אין דוגמתו גם היום. לעתים תכופות קרה, שכאשר באחת הערים התבקש רב, היו באים לבקשו בין אברכי הקלויז שבאויהעל. אח"כ התחיל לעסוק במסחר. את עיקר העסק ניהלה אמא, ואבא עסק בעיקר בלימוד והמסחר היה טפל לו. בקלויז באויהעל עמדו מיד על טיבו, והוא התחיל לומר שם שיעורים. תחלה לימד שיעור באורח חיים ובהלכות אחרות, ואח"כ, כאשר אחד האברכים שהיה לומד שיעור עיון נבחר לרב (הוא הרה"ג ר' זאב וואלף גינצלער שנתקבל לרב בק"ק שאלגאטאריאן ואח"כ בק"ק דיאראמאט), מילא אבא את מקומו. מחוץ לזה היה מגיד שיעור בישיבה של האב"ד הגאון רבי דוד דוב מייזלש זצ"ל. כאשר האב"ד היה נעדר מן העיר היה מכריז שהוא משאיר שלושה אברכים
(עמוד יז)
שימלאו את מקומו, ואחד מהם היה אבא (אחר כך כאשר דודי מוה"ר משה שמעון נשא אף הוא אשה באויהעל, היה גם הוא אחד מן האברכים הללו שהאב"ד סמך עליהם בכל מילי דמתא). למרות שרק היה בתחלת שנת העשרים לחייו כאשר הרב מאויהעל אמר שבעדה קדושה זו, וביניהם תלמידי חכמים זקנים וישישים, אברך צעיר יהיה המכריע בדבר קטון וגדול כאשר האב"ד איננו.

לרגל עסקיו היה נוהג לנסוע לעיתים קרובות לפעסט, נסיעה שארכה אז שמונה - תשע שעות. גם את הזמן הזה היה מנצל ללימוד תורה. הנוסעים כבר ידעו ממנהגו, ותמיד כאשר היה נוסע היו מתאספים סביבו כמה נוסעים (היו תופסים תא שלם), וכל הדרך מאויהעל ועד געדערלה -תחנה אחת לפני פעסט- היה אבא אומר שיעור, שנמשך כאמור שמונה שעות. כך שגם כאשר עסק במסחר הקפיד על זמנו שלא יצא לבטלה (בימינו אלה שנהוג שלימוד תורה הוא דבר שמשלמים עבורו, עבור לימוד בבוקר לחוד, ועבור לימוד בלילה לחוד וכו', כדאי לספר כיצד סוחר היה נוסע לעסקיו בימים ההם ומנצל על כל רגע). שמעתי מספרים שכאשר היה בא קונה לחנותו היה אומר לו בהונגרית "המתן רגע עד שאסיים את התוספות", והקונה היה ממתין עד שסיים את הענין שעסק בו.

עוד דבר מענין שמעתי שאצלו היה נהוג שהיתה לו בחנות קופה של מעשר, ומכל מה שהרויחו הכניסו מיד מעשר לקופה. במשפחה היו אומרים שאצל ר' פישל'ע בקופת המעשר יש יותר כסף מאשר בקופה של העסק. בכלל היו לו בעניני צדקה השגות גדולות, ואספר עליהם להלן בפרק מיוחד. גם על אופן לימודו, הן כאשר היה רב והן כאשר היה באושוויץ אכתוב בע"ה בפרק מיוחד.

רבנותו בוויידיטשקא

לאמא לא היו ילדים עד עשר שנים אחרי החתונה, ומשום כך היתה יכולה להתעסק בחנות, ועל ידי זה היה אבי פנוי לעסוק בתורה. כך זה נמשך גם כשנולד אחי הבכור משה שמעון. אבל כאשר נולדתי אני (בשנת תרפ"ט) כבר לא יכלה אמא להתעסק בחנות, ואבא נאלץ היה לקבל על עצמו עול רבנות, ובניסן תר"צ נבחר לרב בוויידיטשקא.

אבא היה מגיד נפלא והיה מעורר מאוד את שומעיו. דרשותיו עשו רושם עמוק על השומעים, עד כדי כך שאחד מאלו שזכו לשמוע את דרשותיו זכר זאת עוד אחרי עשרות שנים, וכתב בעיתון "בית יעקב" (גליון 198-197) תשל"ו: "הרב ראטה שבת פעם בעיר מולדתי סעמיהאלי בהונגריה. בהזדמנות זו כבדוהו בדרשה בבית המדרש החסידי המקומי, וריתק כל שומעיו בנופת צוף שקלחו מפיו פה מפיק מרגליות". מעין זה שמעתי מהרבה אנשים שהכירוהו ושמעו לקחו מפיו. מעניין שהרבה פעמים כשנסע להרב ממונקאטש היתה תקלה בדרך והיו נאלצים להתעכב באיזה מקום בדרך ואנשי המקום כבדו אותו לדרוש, ובכל פעם עשו דבריו רושם בקהל הרחב והיו לשיחה בפי כל. עד היכן הגיעו הדברים עד שהיו אנשים שלא רצו לנסוע יחד עמו למונקאטש, כי אמרו שמסתמא מן השמים מסבבים את העכוב כדי שהרב מוויידיטשקא ידרוש בצבור.

שיטה מיוחדת היתה לו לאבא בדרשה שדרש לפני תקיעת שופר ולפני כל נדרי, ללמד זכות על ישראל ולהמתיק הדינים. אזכיר כאן, לדוגמא, שני ענינים הזכורים לי מן הדרשות הללו. בימי המלחמה נשלחו שני יהודים מעירנו למחנה עבודה, וזמן מה אח"כ הרשו לשלוח להם חבילה, הרשעים ימ"ש הרשו לשלוח רק חבילה של 80 גרם, והנה הם לא בקשו אוכל או ויטמינים וכו' אלא בקשו שישלחו להם סם לגילוח, כדי שלא יצטרכו להתגלח בתער (שני יהודים האלו, ש"ב ר' י. י. דוידוביץ והמנוח ר' רפאל רייזמאן לא אכלו אוכל טריפה, במס"נ). אבא דבר על זה קודם תקיעת שופר ואמר כלפי מעלה: מי כעמך ישראל, איזה עם יש לך שמוסרים נפשם ומנצלים הזדמנות שיכולים לקבל חבילה פעם בחדשיים לא לצורך עצמם אלא כדי שלא יחטאו לך (והמדובר באנשים שהיו רעבים כבר כמה חדשים. כיום קשה להבין הנסיון הזה).

ענין שני זוכר אני, והוא שהמנהג היה אז שהרבנים בדרשתם קודם כל נדרי פתחו במשל בענין מלך ובן מלך (כדי להזכיר ענין של מלכות וכו'). פעם המשיל אבא משל: מלך אחד היה מחבב חפצי חן ודברי אמנות, והיה טורח בכל מאודו להשיגם וכל מחיר לא היה יקר בעיניו. לימים שמע שבמדינת הים ישנה מנורה יפה להפליא, מעשה ידי אומן, וכמובן שלח מיד שליחים לרכוש אותה עבורו. אלא שהתברר שקשה מאוד להשיגה: הן מחמת המרחק והן מחמת המחיר הגבוה שנדרש עבורה. אולם המלך חשק מאוד במנורה, וכל טורח שבעולם נקל היה בעיניו כדי להשיג אותה, נמלך המלך ביועציו והחליטו להטיל על בני המדינה מס מיוחד, כדי להשיג את הסכום הדרוש לרכישת המנורה, וכמו כן בנו אניה מיוחדת, גדולה וחזקה, שתוכל להפליג עם שלוחי המלך לדרך הארוכה למדינת הים, כדי להביא את המנורה, ולבסוף גם בנו אולם מיוחד ופארו אותו בכל מיני קישוטים, כדי לתלות בתוכו את המנורה. ואכן כאשר באו השליחים והביאו עמהם את המנורה ראו הכל כי באמת עשויה היא מעשה ידי אומן מופלא ונהדרת היא בצורתה. שמח המלך שמחה גדולה וכל בני המדינה שמחו יחד עמו וחגגו את דבר קבלת המנורה. אח"כ נטלו אומני המלך את המנורה, ותלו אותה במקום המתאים, בתקרת האולם המיוחד לכך. מובן מאליו שמנורה מפוארת ויקרה כל כך לא היה מתאים לתלות על גבי יתד פשוטה, ולפיכך הכינו
(עמוד יח)
אומני המלך יתד מיוחדת, עשויה ממתכת יקרה, וחברו אותה בברגים שאף הם היו נהדרים בצורתם - הכל באופן הראוי ומתאים למנורה חשובה שכזו.

לימים טיפס גנב על העליה של הארמון ולפתע ראה חפץ מבריק - היה זה הבורג שבו היתה המנורה מחוברת ליתד. מצא החפץ המבריק חן בעיניו ועמד ומשך בבורג עד שהצליח להוציא אותו, ואז כמובן נפלה המנורה ארצה ונשברה. נעשה רעש גדול וכל חיילי המלך רדפו אחריו עד שתפסו את הגנב. ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו על אבדן המנורה היקרה, משוש נפשו, ויצו לתלות מיד את הפושע. בשעה שהכינו את עמוד התליה נגש אחד מיועצי המלך אליו וישאלהו: אדוני המלך, למה זה חרה אפך באיש הזה והטלת עליו עונש כה כבד עד כדי נטילת חייו?, ויען המלך ויאמר: כמה טרחות טרחתי וכמה יגיעות יגעתי עד שרכשתי את המנורה, אף כל בני המדינה התלכדו והתאמצו והטו שכמם להשיג אותה, והמנורה היתה לתפארת המדינה כולה, ובא פושע זה ובמחי יד, ברגע קטון, שבר את המנורה. ובודאי מגיע לו עונש כבד מאוד על כך. ויאמר היועץ: וכי בקש הגנב הזה לשבור את המנורה? וכי ידע והשיג את ערכה ובקש להשחיתה? הרי לפי השגתו הפשוטה לא היה למנורה שום ערך בעיניו?. הרי לא רצה לגנוב אלא בורג שווה פרוטה, כי יותר מן הבורג אינו מסוגל להשיג בשכלו, ולפיכך אין להעניש אותו אלא על גניבת הבורג. והנמשל: רבש"ע, וכי יודעים אנחנו ומשיגים מהו חטא ומהו שורש הפגם ועד היכן הדברים מגיעים ? אין לך להעניש אותנו אלא על הנאת העבירה, שווה פרוטה, ולא לפי הפגם שנעשה בעולמות העליונים שאין אנחנו משיגים אותו בכלל, שכן אי אפשר להעניש אלא לפי השגתו של החוטא. ובסגנון זה היה דורש בכל פעם.

בדרשותיו בימי המלחמה, כאשר האנשים סמכו על אנגליה ושאר מלכיות אומות העולם והיו מרבים לדבר על זה, היה אבא אומר: "אשור לא יושיענו" - אנגליה ואמריקה לא יושיענו, ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. עיניו שהרחיקו ראות ראו את אשר נתברר לכל אחרי המלחמה, שאומות העולם לא די שלא עשו מאומה לעזור לנו אלא שגם הכשילו את כל המאמצים שנעשו כדי להציל את אשר ניתן היה להציל. את גבולות ארץ ישראל סגרו, ואת האניות המעטות עם פליטי החרב שעליהן, החזירו לארצות שמהן נמלטו, לזרועותיהם של המרצחים. גם ה"טובים" שבהן, כגון אמריקה ושווייץ, לא דאגו אלא לעצמן בלבד, ועיני הכל רואות כי חסד לאומים חטאת.

כאשר נבחר לרב בוויידיטשקא דאגתו הראשונה היתה למקווה. המנהג שם היה שנסעו לטבול במקווה בפאטיק. בני קהלתו היו אשכנזים, ולא הקפידו לטבול קודם התפלה. כאשר אבא שאל היכן טובלים הגברים, ענו לו שטובלים בנהר (זה היה בניסן). ביום השני העיר את השוחט בבוקר ואמר לו הבה ונלך למקווה, ענה לו השוחט, והרי עדיין קר, ואיך אפשר ללכת עכשיו לנהר. שאל אבא וא"כ מתי נטבול? אמר לו יותר מאוחר, בשבועות, כאשר האויר יתחמם מעט. כמובן שאבא לא היה יכול לחכות לשבועות, והלך מידי יום ביומו לטבול בנהר. בראש חודש אלול שוב אמר השוחט שמזג האויר קר מדי והפסיק לבוא. אבא המשיך לטבול בנהר, והיה עומד ודמעתו על לחיו וחושב "אוי לי שעזבתי עיר ואם בישראל ק"ק אויהעל ובאתי למקום זה שאין בו מקוה לטבול וא"א להיות כאן יהודי כפי שצריך להיות, ובנתיים הרי החורף מתקרב". באותה שעה גמר בדעתו לבנות מקווה בקהלתו, ואמר לשוחט "אי"ה בראש השנה נטבול כבר במקווה". בו ביום התחילו לחפור מקווה של מי גשמים. באותם הימים לא היו מפונקים כמו היום, והכינו מרזב שדרכו נכנסו מי הגשמים ישר לתוך הבור שבתוכו טבלו. אחר כך התחיל אבא לאסוף כסף לבנות מקווה של מי מעין. הוא דרש מהקהלה להשתתף, וגם היהודים שגרו בכפרים הסמוכים והיו כפופים לרבנותו השתתפו בהוצאות. אחרי שנה כבר עמד בנין ובו מקווה מסודרת ושם טבלו כל יום (וכמובן שלא חממו את המים רק ביום שישי, וכל ימות השבוע טבלו במים קרים). הוא היה נוהג לטבול לפני הדלקת נר חנוכה, לפני קריאת המגילה ולפני סדר ליל פסח, וכיו"ב. אפילו בחורף, בקור החזק, כאשר אפילו המים שבבית היו קופאים, לא היה נמנע מללכת למקווה ולרדת בערך עשרים מדרגות עד שהגיע למים. בענין הכשר המקווה בא בכתובים עם רבנים שונים, ראה בשו"ת יגל יעקב להרה"ג מוה"ר חיים מרדכי יעקב גאטליעב אב"ד מישקאלץ, חלק יו"ד סי' פ"ד, תשובה לאבא בענין זה משנת תרצ"א.

אחר כך פתח ישיבה. כמדומני שהתחיל ללמוד עם בחורים בשנה השניה שהיה רב בוויידיטשקא. הוא היה הראש ישיבה והמגיד שיעור והמשגיח, הבוחן ומנהל, הכל גם יחד, שלא כפי הנהוג היום. וגם זה אחד מן החסרונות של דורנו, שלא מעריכים את הענין שכל רבותינו תלמידי החתם סופר ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם כולם היו ראשי ישיבות יותר ממה שהיו רבנים, והיו מקבלים את הרבנות רק בתנאי שיוכלו להקים ישיבה. והרבנות לא היתה עבורם אלא אמצעי למטרה של הקמת ישיבה. וזאת בשעה שהרבנות עצמה היתה במדינתנו מכובדת מאוד, ממש מעין מלכות (קשה לתאר בפני אדם שאינו בקי, את מעמדו של הרב במדינתנו. לא עושר ולא משרה מכובדת, ואפילו המשרה המכובדת ביותר, לא יכלו להשתוות למעמדו הרם של הרב, שהיה עליון ונשגב על כל המעמדות כולם. את הרב היתה אופפת מעין עטרת תפארה, וזאת בעיני כולם - כנקלה וכמכובד, כעשיר וכעני). אף על פי כן לא הרבנות היתה
(עמוד יט)
העיקר בעיני הרבנים, אלא הרבצת התורה. אבא אף הוא הלך בדרכיהם, והישיבה היתה חשובה בעיניו יותר מן הרבנות. תחלה היו הבחורים אוכלים "ימים" אצל הבעלי בתים, ואחר כך כאשר התרבו הבחורים, יסדו "חברת מזונות" והקימו "מנזה" (בית תבשיל) ואספו תרומות לצורך זה. אמא ע"ה, הי"ד, ראתה לה לזכות שהיא עצמה עמדה במטבח ובשלה עבור חמשה עשר עד שלושים בחורים. היתה אולי איזו משרתת שהיתה מסייעת לה, אבל עיקר הטורח היה מוטל על כתפיה של אמא. זה היה הפירוש של "רבנות": שעמדו ולימדו ובחנו ובשלו עבור בחורי הישיבה.

אזכיר כאן מנהג שהיום התבטל. אבי היה נוהג גם ללמד וגם לבחון את הבחורים, בחומש ורש"י. בשבת בבוקר התפללו מוקדם (בשעה עשר כבר סיימו את התפלה), ואחרי התפלה עד הסעודה היה מלמד חומש ורש"י, בימי חמישי היו נבחנים אצלו, וגם הבחורים המבוגרים נבחנו בקפדנות. ולא היתה זו בושה להבחן בחומש ורש"י. תלמידיו ספרו לי שכאשר הלבנה האירה בחלון היו מוכרחים לקום. בשלוש לפנות בוקר כבר עמד והעיר את הבחורים שעדיין לא קמו בעצמם. מחוץ לשיעורים הקבועים שאמר, היה נוהג לשבת עם הבחורים בבית המדרש כל היום וללמוד לעצמו, וכל אחד יכול היה לגשת ולשאול אותו מה שרצה ואיפה שרצה, (גם בענין זה השתנה המנהג היום, שראש הישיבה או מגיד השיעור אינו יושב עם הבחורים בבית המדרש יום ולילה, אלא לאחר השיעור הוא מסתלק לביתו או לכולל ובבית המדרש נמצא רק המשגיח). אבא התעסק עם הבחורים משעה שלוש לפנות בוקר עד תשע בלילה, הן בהגדת השיעור הכללי, הן בשיעורים מיוחדים לחלק מן הבחורים (כגון בלימוד שולחן ערוך) והן בתשובות לשאלות של הבחורים. עד שנת תרצ"ח היו כבר בישיבה כארבעים בחורים. באותה שנה גרשו השלטונות את הבחורים והישיבה נסגרה. אחרי כשנה וחצי נראה היה שהמצב הוטב מעט ואז שוב פתח את הישיבה, והספיקו ללמוד זמן וחצי, כשלושת רבעי שנה, עד אשר התפזרו התלמידים מחמת המציק.

אמי מורתי ע"ה

הזכרתי מעט ממסירות הנפש של אמי ע"ה לישיבה, וברצוני להוסיף ולספר עליה, שהיא היתה חידוש גם בימים ההם אין מה לדבר על יראת שמים, אבל היראת שמים שלה היתה עם השגות באידישקייט. וכשאני מספר על אמי, אני צריך לחזור לאמא שלה, זקנתי פייגא ע"ה (ממשפחת הגה"ק מאפטא) שהיתה חסידה ומלומדת גדולה. היו לה לזקנתי כשרונות מיוחדים, וכאשר זקני הוא אביה מוה"ר מענדל זצ"ל למד עם הילדים היתה

מקשיבה וקולטת מה ששמעה. בנוהג שבעולם כאשר אומרים על אשה שהיא מלומדת, רוצים לומר בזה שהיא יודעת אם ראש חודש הוא שני ימים או יום אחד, וכדומה. אבל זקנתי היתה מלומדת כפשוטו, היא הבינה דף גמרא עם תוספות ויכלה למצוא דין בשולחן ערוך אע"פ שכמובן מעולם לא פסקה בעצמה. ספרו לי נשים שזקנתי פייגא היתה עומדת על רגליה בבית הכנסת בראש השנה וביום הקדוש (היא מעולם לא ישבה באותם הימים), והיתה אומרת את כל הפיוטים בעל פה.

זקני ר' שלום היה בעל-בית. עם זאת היה תלמיד חכם ומתמיד מופלג, כפי שאבי כותב בסוף ספר "אור ישראל" הוא סיים כמה פעמים את הש"ס ומעולם לא החזיק טיבותא לנפשיה ולא חשב שעשה דבר שאינו שכיח, ואם היו אומרים לו שהוא מיוחד במינו - בודאי היה משתומם ומתפלא. ולמען האמת ראוי לציין שבימים ההם בסביבתינו היה מנהג זה מצוי ורגיל. אמא ע"ה ספרה, שכאשר היה חוזר מן הדרך (מן היריד שהיה נוסע למסחריו) בשעה מאוחרת בלילה עייף ורטוב, היה טועם דבר מה ומיד היה אומר "היום עוד לא למדתי" ותיכף התיישב ללמוד את השיעור הקבוע שלו. כך הוא למד כמה פעמים ש"ס, וזאת אף שמעולם לא היה לו ש"ס משלו.

בענין זה היה לו לאבי חילוקי דעות עם חותנו, שאבי שהיה ממשפחת רבנים, רצה אחרי חתונתו לרכוש לעצמו ספרים. סבא היה אומר: אינני מבין מדוע אתה רוצה לקנות ספרים. אני עצמי כשאני לומד אני שואל מסכתא, וכאשר אני מסיים אותה אני מחזיר ושואל מסכתא אחרת, וכך אני לומד את כל הש"ס ואינני צריך כלל שיהי' לי ש"ס לעצמי". סבא האריך ימים אחר כך עוד עשרים וחמש שנה בערך ובודאי הספיק ללמוד עוד כמה וכמה פעמים את הש"ס, והכל בגמרות שאולות. אבל אבא כן רצה שיהי' לו ש"ס משלו, ואכן הצליח לרכוש ש"ס וספרים אחרים, ומעשה שהיה כך היה, זקני חותנו נתן לו נדוניה שיסע לפעסט לקנות סחורה, אבא סיפר אחר כך שעמד אז בתחנת הרכבת וחשב "רבש"ע, איך אני יכול לנסוע לפעסט לקנות סחורה כאשר אין לי עדיין ספרים". בתחנה עמדו אז שתי רכבות, אחת לפעסט, שהיתה עיר המסחר ואליה היו פניו מועדות, והשניה למונקאטש שם היה מרכז גדול לספרים ותשמישי קדושה. מיד עלה לרכבת הנוסעת למונקאטש ושם קנה את הספרים הנחוצים לו. כאשר חזר מן הדרך שאל אותו סבא אם קנה סחורה, השיב לו: בודאי, קניתי את הסחורה המשובחת ביותר. סבא לא שאל עוד, ובני הבית המתינו עד שהסחורה תגיע. כעבור שבועות אחדים הגיעו ארגזים עם סחורה וסבא נגש לפתוח אותם, ולמרבה הפתעתו ראה שהם מלאים ספרי קודש. סבא נדהם וקרא "אוי ואבוי, מה עשית, במקום סחורה קנית ספרים". אבל אבא אמר לו,
(עמוד כ)
"ימחול לי חותני, בלי ספרים אינני יכול לחיות, ואינני יכול להתעסק בסחורה כשאין לי ספרים בבית". פעמים רבות היה משתבח, "ברוך ה' החונן לאדם דעת שקניתי ספרים ולא קניתי סחורה. הסחורה היתה בוודאי נאבדת אבל הספרים נשארו לי". מן הסתם נתן לו סבא אחר כך עוד פעם נדוניה שיקנה סחורה לחנות שלו.

אלו היו אבותיה של אמי, ובבית זו גדלה וחנכה. אמי היתה נוהגת בכל ענין בחומרות רבות, ממש אין לשער. בענין מליחת הבשר היה אבא טוען כלפיה שאין צורך למלוח כ"כ, אבל כל טענותיו לא הועילו ואמא המשיכה לנהוג כפי שראתה בבית אמה. הוא היה נוהג לומר על כך: לכל העולם אנכי יכול לפסוק שאלות, ורק בשביל אמא הפסקים שלי אינם טובים. כך נהגה בעניני שבת וכדו'. היתה מקפידה לנהוג לגבי תפלה כמנהג שהביא המחבר סי' פח. במשפחה ידעו מזהירותה בענין נטילת ידים וכן מהקפדתה היתרה בעניני טהרה. באופן מיוחד נזהרה לשמור את בניה מכל מגע בדבר טמא ומאכילת דברים הקשים לשכחה, וכן מאכילת דברים הנזכרים בחז"ל שיש בהם משום סכנה. היתה אוסרת על בניה להכנס לחדר הבישול משום שאמרה שזה קשה לשכחה. וכל הקפידא היתה שמא ח"ו יזיק לבניה בלימוד תורה. זהירותה בפסח היתה למעלה מכל שיעור שאז לא הרשה לאף אחד להכנס למטבח. נוהגת היתה לכסות את השולחנות בשלושה כסויים זה על גבי זה, וכל דבר שנפל על הארץ שוב לא השתמשו בו בפסח זו.

גם היתה מאוד זהירה להקפיד לשמור על הבדל בין ישראל לעמים (דבר שנשתבש מאוד בזמנינו). וכל פעם שהיתה צריכה לומר דבר שהתייחס על האומות שינתה לשונה ואמרה בלשון בזיון וזלזול, ואם נזדמן לה לומר דבר שבח עליהם אמרה תמיד בלשון סגי-נהור דהיינו מעוכרת וכדו'. ובפרט בימי אידיהם הקפידה מאוד שלא להשתתף בשום נדנוד של השתתפות, אלא להיפוך, והזהירה אותנו והחדירה בנו שאין לנו בזה שום שייכות ושזה יום אבל לנו. ואביא דוגמא קטנה עד כמה גדולה היתה השפעתה עלינו כשהייתי ילד כבן שש, והיה לי מגפיים חדשים שהייתי מאוד מתגאה בהם, וביום ראשון בשבוע (יום אידיהם) צחצחה לי אותם המשרתת הגויה באשמורת הבוקר לפני שקמתי ממטתי, והלכתי החוצה וטנפתי אותם בבוץ, שלא אלך ביום ראשון במגפיים מצוחצחים. ואם יש בי היום הרגישות להבדיל בין ישראל לעמים הרי זו הודות לתורת אמי מורתי הי"ד.

רק רצון אחד היה לה, שבניה יגדלו לתלמידי חכמים וחסידים. והיא עצמה היתה מרבה לנסוע להרה"ק ר' ישעי'לה מקרעסטור זצ"ל (הוא היה קרוב לנו קרבת משפחה, הרבנית בזיווג ראשון היתה בתו של ר' יצחק יונה, גיסו של זקני מוה"ר חיים אלטר, ואשתו בזיווג שני היתה אחותו של זקני מוה"ר שמואל יעקב). ר' ישעי'לה קרב אותה מאוד, והיה מלווה אותה בצאתה מביתו. ר' ישעי'לה היה נוהג להיות בביתינו כאשר היה בא לאויהעל ליא"צ של ה"ישמח משה" (ואח"כ גם בנו הרה"צ ר' אברמ'לי זצ"ל), ואמא היתה מכינה סעודה גדולה להשולחן שערך שם ר' ישעי'לה.

היא גם נסעה להרה"ק ממונקאטש בעל "מנחת אלעזר". פעם אחת כאשר היתה אצלו בראש השנה נכנסה לבית הרב בליל ראש השנה, והמתינה לו בשובו לביתו מן התפלה, ואמרה שלא תצא מן החדר עד שיבטיח לה שתושע. - במיוחד היתה נוסעת לצדיקים בעשר השנים הראשונות אחרי חתונתה כשעדיין לא היו לה ילדים. כל הצדיקים שנסעה אליהם קרבו אותה, משום שהיתה ידוע כמלומדת ובעלת השגות ב"אידישקייט". היא לא הלכה לבעלי מופתים רק למוחזקים לצדיקי אמת, ואין כאן המקום להאריך בזה. ותמיד גם היתה מזכירה עצמה לפני חותנה זקיני מוה"ר שמואל יעקב. לאחר זמן, כאשר זכתה לפרי בטן, היתה בטוחה שנושעה אצלו.

נולדו לה חמשה ילדים: ארבעה בנים ובת אחת. אחי הבכור משה שמעון, שהיה מבוגר ממני בששה עשר חודש, היה עילוי מופלא והיה מטובי הבחורים בישיבה בפאפא. הוא ידע הרבה וזכר הרבה - היתה לו תפיסה יוצאת מגדר הרגיל -ובישיבה אמרו עליו שלא היה בחור בקי כמותו בתנ"ך. בודאי ובודאי היה מתגדל לגאון מפורסם, וגם אילן זה גדעו הגרמנים ימ"ש בעדו באבו. ידע כל פסוק היכן מקומו, ועוד בימי ילדותו תכנן תוכניות לערוך חיבור על כל הפסוקים בתנ"ך היכן מוזכרים בש"ס. היום יש כמה חיבורים מסוג זה אבל אז כמדומה שלא היו, ואפילו אם היו, בודאי שלא היו בנמצא בכפר שלנו, והיה ממלא מחברות שלמות ברשימות ובתוכניות כיצד להכין את החיבור. מכיון שאחי עסק הרבה בתנ"ך זה כנראה גרם לי שאני לא אתעסק בנ"ך, אבל אחי היה כמו כן עילוי בגפ"ת ובהלכה. אני הייתי הבן השני. מלבדינו היו אחי מרדכי יצחק, שהובל לאושוויץ ונרצח כחצי שנה לפני הבר מצוה שלו (ניסיתי עוד להציל אותו שם, ולא עלה בידי), אחותי הינדל פייגא, בת יחידה, שהיתה מוצלחת מאוד והיתה חביבה ביותר על אבינו, ותלה בה תקוות גדולות. בת שמונה שנה היתה כאשר הובאנו לאושוויץ, והבן הקטן אברהם יהושע העשיל, שנולד בתרצ"ח, כבר בזמנים הקשים, והיה בן שש באושוויץ. את שלושת הילדים הקטנים רצחו מיד כאשר באנו לאושוויץ.

אין ספק שכל אחי היו מתגדלים לתפארת כפי כשרונם הנפלא וחנוכם בקודש, והיו מתעבדין לאלנא רברבא כיאה למורשת גזע קודש גאונים וצדיקים מדורי דורות, ובודאי ובודאי שתורה מחזרת על אכסניה שלה. לזכרם הומה ליבי וזכרונם יעמוד לפני תמיד. והנני מבקש מבני ומנכדי וצאצאיהם שזכרם לא יסוף מקרבם עד סוף כל
(עמוד כא)
הדורות ולעולם לא ימחלו לעם הרוצחים שעקרו שתילים רכים ונפלאים כאלו בגלל חטא אחד ויחיד: משום שהיו יהודים.
* * *
התחלת הפורענויות

בנוהג שבעולם צרות אחרונות משכחות את הראשונות, ובודאי שצרות אושוויץ הנוראות משכיחות את אלו שלפניהן. אף על פי כן, לפני שאספר על אושוויץ חובה להזכיר את הצרות שלפני כן, ואסור להתעלם מהן.

הצרות הראשונות ערב מלחמת העולם השניה בשנות תרצ"ד-ו היו צרות של פרנסה. ההונגרים הרשעים הוציאו חוקים מיוחדים שהפלו את היהודים לרעה והרסו את פרנסתם. כל יהודי היה חייב להוכיח שהוא אזרח הארץ - דבר שאפילו יהודים שהתגוררו במדינה מדורי דורות לא תמיד יכלו להוכיח את זאת. שכן, לא בכל מקום היו מקפידים לרשום כהוגן לידות, חתונות וכיוצא בזה. ובפרט סבלו היהודים שהגיעו למדינה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, שמן הנמנע היה אז לקבל תעודת אזרח, ובלא תעודות אלו אי אפשר היה לקבל רשיון לפתוח עסק. במיוחד נפגעו בעירינו מהחוק ששלל מהיהודים את האפשרות למכור משקאות חריפים, ומחמת חוק זה רבים נשארו בלי פרנסה. כמו כן אסרו שחיטת בהמות גסות. אותם רוצחים שופכי דם נקי נעשו לפתע רחמנים ומצאו שהשחיטה הכשירה כדת וכדין גורמת כביכול צער לבהמות. מובן מאליו שמגמת פניהם היתה להצר לישראל, ואכן חוק זה נשל מפרנסתם יהודים רבים שקודם לכן התפרנסו מהשחיטה וממכירת בשר. יותר מאוחר שללו ההונגרים את האזרחות מיהודים שלא היו להם מסמכים מסוימים, גם אם התגוררו בהונגריה עשרות בשנים. בתחלת תרצ"ח הועבר חלק ממדינת צ'כוסלובקיה לרשותה של הונגריה. לרגל זה היתה מתיחות רבה באזורי הגבול והיו שם ריכוזים גדולים של צבא וז'נדרמריה (מעין משטרה). אנחנו התגוררנו בצד ההונגרי של הגבול, סמוך לגבול, והדאגה והפחד שררו בכל. בשבת תשובה כשבאנו מבית הכנסת הביתה (הקדמנו לבוא, בגלל המתיחות) לא מצאנו את אמא בבית. המנהג היה שהנשים חזרו מבית הכנסת מיד אחרי קדושה של מוסף (לא כהיום שהולכים הביתה יחדיו), וכאשר לא מצאנו את אמא בבית נבהלנו מאד. אח"כ סיפרה שבזמן שאנחנו היינו בבית הכנסת נכנסו לבית ז'נדרים הונגרים, ואמרו לה שנמסרה עליה תלונה של איזה גויה כאלו העליבה את העם ההונגרי, בכך שאמרה שעליהם לחזור לאסיה למקום שמשם הם באו (כלומר: שהם עם פשוט ופרימיטיבי). אמא הלכה מיד אל אותה הגויה הביתה, והגויה אמנם לא העיזה פניה בפני אמא והודתה שהיא באמת לא שמעה זאת בדיוק, אבל יחד עם זה לא רצתה לחזור בה מהעלילה (כי זה היה מתוכנן מראש ע"י מי שהוא) ואמרה שיש אנשים שכן שמעו שאמרה את הדברים הנזכרים. בקיצור העלילו עליה שהיא העליבה את מדינת הונגריה.

בתחלה לא החשבנו את הדברים האלו, ולנו בני הבית נראה היה שאינם אלא דברים בטלים כמובן לכל בן דעת. אבל אבא התייחס לזה מאוד ברצינות וחשש שיצא מזה ענין רע. אבא העריך שאין מדובר כאן בעלילה פרטית על אמא בלבד, אלא בקו פוליטי של השלטון, המבקשים להם תואנות למען ישמעו ויראו. הוא היה סבור שבודאי גם במקומות אחרים הכינו עלילות מעין עלילה זו. ואכן נודע אח"כ שבהרבה ערים בסביבתינו אסרו יהודים על סמך תואנות שווא, מעין אותה עלילה של הבל שהעלילו על אמי, שהיתה עלילה מרושעת לא רק מחמת שלא היתה ולא נבראה אלא מחמת עצמה, שכן היתה מטופשת וחסרת טעם, ובזמנים אחרים יותר נורמליים איש לא היה שם לבו להאשמה מעין זו. בדרך כלל העלילו על אנשים חשובים והמעלילים היו אנשים פחותים ואפילו צוענים. ובאמת כעבור שעה בערך באו לביתינו ז'נדרים ואמרו שחייבים לאסור את אמא מיד ולהעביר אותה לאויהעל, שהיתה עיר מחוז. עד כדי כך הגיע רשעותם, שאמא עמדה אז ללדת את אחי אברהם יהושע העשיל (הוא נולד ביום ראשון ח' תשרי בלילה, בערך שלושים שעות אחרי הענין הזה). ולמרות שהבינו בעצמם שאמא עומדת כל רגע ללדת התעקשו לאסרה ולהוביל אותה לאויהעל. הם לקחו עמהם מילדת, שמא אמא תלד בדרך, והובילו את שתיהן בשבת לאויהעלי. כמובן שכשהובילו את אמא בשבת בעגלה ברחובות אויהעל נעשתה שם בהלה גדולה ואנשים רצו לראות מה קרה (בתקופה יותר מאוחרת כבר הורגלו לדברים מעין אלו, ותופעה כזו לא היתה מעוררת בהלה).

באותו הזמן השלטונות עדיין לא היו כ"כ אנטישמים כפי שהיו יותר מאוחר, וראשי המחוז באויהעל הבינו שהגדישו את הסאה והרבנית מווידיטשקא איננה כ"כ מסוכנת להונגריה ואפשר לשחרר אותה מבלי לחשוש לקיומה של המדינה. ובמוצאי שבת הודיעו לנו מאויהעל שהיא שוחררה. אבל את העלילה עצמה לא ביטלו. המשיכו בחקירה ואחר כך הגישו תביעה נגד אמי לפני בית המשפט, ואבי היה מוכרח לשכור עורך דין מפורסם לטפל בענין. המשפט התנהל בדברעצין, והוא נמשך זמן רב, כשנה וחצי. אמי יצאה זכאית, אבל הרשעים הללו לא היו מוכנים לותר והגישו משפט חוזר לפני ביהמ"ש העליון של הונגריה, ועוד בתש"ג נמשך ענין העלילה שאמא פגעה בכבוד מדינת הונגריה. ולבסוף זכינו גם בבית המשפט העליון בבודפסט ואמי זוכתה לחלוטין. יכולים לראות מכאן עד כמה גדולה היתה השנאה ליהודים עוד לפני שנכנסו הגרמנים להונגריה. לפי זכרוני היה
(עמוד כב)
המקרה של אמי יוצא דופן, שכן רק יהודים בודדים, ובודאי לא יותר מחמישה אחוז מהנאשמים באותן עלילות, הצליחו לצאת זכאים. כי השופטים היו חברים לאותם רשעים שארגנו את העלילה והאמינו לאנשים ריקים ופחותים המעלילים יותר מאשר האמינו ליהודים. לאבי היו קשרים והכרויות עם ראשי השלטון וגם ניהל את המשפט בחכמתו ובפיקחותו, וכך הצליח בעז"ה לזכות בדין, אבל רובא דרובא יצאו חייבים.

בעקבות השינויים שחלו בגבולות הונגריה והמתיחות הרבה ששרה אז ביחסים שבינה ובין צ'כוסלובקיה, כאמור לעיל, נכנס הצבא ההונגרי לעירנו. ביום א' דסוכות היה היום השמיני להולדתו של אחי הקטן, ובגלל המתיחות והדאגה הרבה מה יולד יום החליט אבא שלא להמתין עם הברית עד אחרי תפילת מוסף, כנהוג, אלא מיד אחרי תפילת שחרית הזדרז לקיים המצווה, (הוא עצמו היה הסנדק והמוהל. ואמר מי יודע אם הרשעים לא יפריעו לנו.

אחר כך התחילו לגייס את הגברים הצעירים לעבודת כפיה בצבא (מונקה-סולגאלוט). היו להם הרבה נסיונות באכילת כשר ובשמירת שבת, מלבד עצם הסכנה והעבודה הקשה שהיו נתונים בה. רוב הצעירים מעירנו נשלחו לבאר שביוגוסלביה ולאוקריינה ונספו שם. אבא אמר אז שכל יהודי צריך ללמוד לדעת איך להתנהג במחנה, ומשום כך התעורר להשתתף בהדפסת ספר "מחנה ישראל" לבעל ה"חפץ חיים" המדבר בענינים האלו. הספר נדפס במישקולץ בשנת ת"ש, (אצל אותו המדפיס שאבי הדפיס אצלו את ספריו). לא ידוע לי אם הוא היה היוזם הראשון להדפסת הספר "מחנה ישראל" או שהשתתף בזה עם אחרים, אבל זאת אדע שהיה טרוד מאוד בעניני ההדפסה וכמה פעמים נסע אל מחוץ לעיר בענין זה.

מעניין שלמרות שבמדינתינו היינו בריחוק מקום ממקומו של החפץ חיים, עם כל זה אבא ידע והכיר מקדושתו. אני זוכר שהיה מרבה לדבר באותן השנים על החפץ חיים, והיה אומר שממש אי אפשר להאמין שבדורנו זה היה יהודי שחי כפי שבודאי היו חיים בתקופת התנאים. אבא היה מספר בפשטות הנהגתו ומענותנותו וכו' (הוא לא דיבר כ"כ מגאונותו אלא היה מדגיש את הנהגותיו בקודש), והיה מסיים: רק ארבע (או חמש) שנים עברו מהיום שיהודי קדוש זה הסתלק מעמנו. שמו של החפץ חיים וגדלותו לא היו ידועים אז כ"כ בהונגריה, ולכאורה קצת תימא כיצד הגיעו הדברים לידיעתו של אבי, שסו"ס היה חי בעיירה קטנה ורחוקה ממרכזי החיים היהודיים. אבל הוא היה מתענין בכל מה שמתרחש בעולם היהודי לכל פלגיו ושבטיו, בכל רחבי תבל, ושום ענין לא נעלם ממנו, אם זה על גדולי הדור ואם זה על קהלות חשובות או ספרים חשובים שהופיעו וכיוצא בזה.

בשנים הקודמות היה לו מנהג ללמוד עם הבעלי בתים פרקי אבות בשבתות הקיץ, אבל באותה תקופה הנהיג במקום פרקי אבות ללמוד "מחנה ישראל", וקנה ממנו מאה טפסים (קבלנו אותם עוד לפני הכריכה). כאשר היה שומע שישנו איזה אברך או בעה"ב מוכר לו במונקה-טבור, מיד שלח לו את הספר וגם היה מצרף במכתב איך עליו לנהוג לגבי שמירת שבת, מתי מותר לו לאכול מפת-בג של הגויים וכו'. אבא היה אומר "אם צריכים לחלל את השבת ולעבוד -אין זה אומר שמותר לשאת את המטפחת בכיס, כי לעבוד מוכרחים, אבל איסור הוצאה במקומו עומד". וכאמור הוא למד גם את הבעה"ב שנשארו כיצד להתנהג במחנה, כי ראה שבמצב הנוכחי כל יהודי חייב להתכונן לכל צרה שלא תבוא.

בשנת תש"א יצאה גזירה בהונגריה שהיהודים שמוצאם מפולין ומסלובקיה (או שהיו תושבי הונגריה אבל לא היתה להם אזרחות הונגרית) יגורשו מן המדינה. בין המגורשים היו כאלו שהתגוררו כבר בהונגריה או בטרנסילבניה עשרות בשנים, ומהם שהיו כבר דור שני במדינה. רוב המגורשים נרצחו על ידי גרמנים ואוקראינים במיתות אכזריות בקמיניץ פודולסק, ומהם שהוטבעו בנהר דנייסטר. גרשו גם כמה מבני משפחתינו: ר' משה שמעון ראטה השוחט מוואלאווה ואחיו ר' אליהו (בני דודי זקני ר' מאיר לייב), הם ומשפחותיהם, אחיותיהם, גיסיהם, בניהם ונכדיהם, כל אשר נמצא באותה שעה באותו מקום. הם מנו לכל הפחות מאה נפשות ואף אחד מהם לא שב. גם דודי אחי אמי ר' חיים דוד גאלד מפאטיק (חתן הגאון הקדוש ר' אליעזר שווארץ דומ"ץ פאטיק, שהיה חתן בנו של זקיני בעל "בית היוצר" ואחרי חתונתו היה סמוך על שולחנו) ואחרים, הי"ד. כאשר נודע הדבר לאבי "כי נשבה אחיו" מיד נסע לבודאפשסט ע"מ לנסות להצילם (אנחנו היינו אזרחים הונגרים מדורות, ולנו בעצמינו לא היתה הבעיה הזאת, אם כי לא אחת נלקחו לגירוש גם אזרחים הונגריים כשרים, שמכיון שניתנה רשות לאותם רשעים משחיתים שוב לא הבחינו. אולם הגזירה באופן רשמי היתה רק על "זרים" בלבד). היו לו שם הכרויות עם שרים וחברי פרלמנט, כי היה עסקן בצרכי ציבור וכמה פעמים נפגש עם שרים ונכבדים מאנשי השלטון. ואכן הצליח להשיג מכתב שלא יגרשו את דודינו ר' חיים דוד, ושלח שליח מיוחד אל הגבול כדי להספיק להודיע את זה לאלו שהיו אחראים לגרוש, לפני שיספיקו לגרש אותו. אבל הרשע הממונה התחכם והעביר אותו את הגבול, ואח"כ כששאלו אותו מדוע גרשת אותו הרי היתה פקודה מעיר הבירה שאיש זה לא יגורש - ענה שהוא בעצמו ביקש שיעבירו אותו מעבר לגבול כי רצונו לראות את החיים בפולין. כמובן זה היה שקר וכזב. אבי שאל אותו: וכי אב לשמונה ילדים אין לו דאגה אחרת כעת בשעת המלחמה (זה היה בשנת 41) אלא לראות מה המצב בפולין. אמנם לאחר זמן מסוים הצליח לבוא משם חזרה, (וכן חזרו עוד כמה מהמגורשים). אחר כך נשלח עם כל משפחתו לאושוויץ
(עמוד כג)
ושם נרצחו כולם. בפרק אחר אספר עד כמה אבי השתתף בצערם של אותם המגורשים בשנת תש"א.

יכולים לחשוב שיהודי כזה שהיה שקוע כל ימיו בארבע אמות של הלכה וישב תמיד, יומם ולילה, על התורה ועל העבודה (כפי שאכתוב להלן בפרק "תלמוד תורה"), והיה מוכן למסור נפשו על קוצו של יו"ד, מן הסתם לא ידע כלל מהנעשה מחוץ לארבע אמותיו. אבל אין הדבר כך. אבי מורי היה ידען גדול במילי דעלמא. נהג לקרוא עתון כל יום - היה לו זמן קבוע ומוגבל לזה, וכמובן שזה היה זמן קצר מאוד - וידע מה שנעשה בעולם. היו לו גם ידיעות בהיסטוריה ובגיאוגרפיה והתמצא באסטרונומיה ובשאר חכמות. וכמובן כל ידיעותיו היו ממקורות טהורים. עירנו וויידיטשקא היתה סמוכה לעיר שארוש-פאטאק, ושם היו כמה בתי-ספר גבוהים ובין השאר גם סמינר של כמרים פרוטסטנטים. היה מי שאמר למנהל הסמינר (שמו ד"ר זשיגה) : "אם רצונך להכיר אדם בעל השכלה - כדאי שתתוודע להרב מוויידיטשקא". המנהל אמנם עשה כך, ונפגש עם אבי פעמים רבות. למעשה בכל פעם שהזדמן לפאטאק היו נפגשים, אותו מנהל של הסמינר לכמרים אמר "מעולם לא פגשתי באיש משכיל עם כל כך הרבה ידיעות כמו הרב מוויידיטשקא". מובן שאבא היה מבטל את הדברים הללו ולא היו חשובים בעיניו, כי העיקר היה אצלו דף גמרא עם תוספות, אבל עם כל זה היו לו ידיעות בכל החכמות, ומלומדים גויים רחשו לו כבוד. זוכר אני שאותו הכומר, שידע גם מעט עברית, היה לפעמים מתווכח עם הבחורים. פעם שח אבא עם איזה כומר שחיבר פירוש על שיר השירים. הם נפגשו לראשונה ברכבת, כאשר שניהם נסעו נסיעה ארוכה ביחד, ואח"כ נפגש עם אותו הכומר פעם נוספת. אחר כך אמר אבא: אם הייתי נפגש עם הכומר פעם שלישית הוא היה מתגייר, אלא שאין רצוני בכך.

פעם אחת היה בעירנו אסיפה גדולה לרגל איזה מאורע חשוב, ונאמו שם הכומר הקאטולי והכומר הפרטסטנטי של העיר, והרב הוצרך גם הוא לשאת את דבריו לפני הנאספים. אחר כך אמרו הכל (כמדומני שגם כתבו על כך בעיתונים) שהבישוף הקאטולי אמר - אבל לא דיבר, והפרוטסטנטי (שהיה בור גדול) דיבר - אבל לא אמר כלום, ועל אבא אמרו שגם דיבר - וגם אמר", היינו שהיה מדברו נאה הן בצורתו החיצונית והן בתוכנו הפנימי.

בכל פעם שהיה מגיע לעירנו הנציג של האזור שלנו בפרלמנט היה בא לבקר אצל אבי ממילא היתה לו היכרות בחוגי הפלרמנט והשלטון בכלל בעיר הבירה, וניצל את הכרויותיו בכמה ענינים, כאמור. אחי ואני הלכנו לבית הספר הכללי של הגויים -כי כך היה חוק המדינה- והצליח להשיג עבורנו רשיון מיוחד לפטור אותנו מללכת לשם בשבת, וגם היינו פטורים מלשבת בגילוי ראש -למרות שהקפידו מאוד שהתלמידים ישבו בגילוי ראש, והיינו היחידים בכל בית הספר שישבנו כל השנים בכיסוי ראש. כאשר התחילו הזמנים האנטישמיים והגויים לא יכלו לסבול שהיהודים מצליחים יותר מהם (כי אחי ואני היינו כמובן הטובים בכיתה) אמרו הרשעים שזה משום שאנו יושבים בראש מכוסה. היום חושבים שאם אדם יודע דבר-מה במילי דעלמא מן הסתם הוא קל שבקלים ואולי עוד יותר (ואולי כן הדבר בימינו אלה) אבל באמת היו אז יהודים שידעו והתמצאו בכל עניני מילי דעלמא ודבר זה כלל לא הפריע להם לדעת שעיקר העיקרים הוא תורה ועבודה, ואבא אכן היה עובד ה' באופן נפלא בתפלה ובכל מצוה ומצוה. אנשים פשוטים, גויים, כמובן לא הבינו כלום מחכמתו, אבל גם הם היו מכבדים אותו מאד. כאשר היה יוצא לרחוב היה כולו אומר כבוד. כולו מבריק ונוצץ וכל הופעתו אמרה קידוש שם שמים, וגם לגויים היתה דרךארץ מפניו כי ניכר היה שעליו נאמר כי שם ה' נקרא עליך (גם זה אחד מן הדברים שהיום מתרשלים ולא כל כך שמים לב עליהם, שצריך שיהא שם שמים מתאהב על ידיך ובכל דרכיך דעהו). לפני שנים אחדות ביקרתי בעיר מולדתי, כי רציתי לראות כיצד נראה המקום עכשיו (ויכול אני לומר שהוא נראה כמו בית הקברות אחד גדול. ולא רק עיר מולדתי, אלא כל המדינה נראית כך, כאשר היהודים שהיו ממלאים את הרחובות נעלמו ואינם). שוחחתי שם עם כמה גויים שהכירו את אבא ואחרי עשרות בשנים עדיין דברו עליו בהרבה דרך-ארץ. כמובן שכאשר הגיעו ימי הגזירות כל זה לא עזר ורבים מהגויים הללו השתתפו בעצמם במעשי הרשע, והטובים שבהם שתקו.

המצב הפוליטי באירופה היה ידוע לו יפה והיה סבור שהיטלר ימ"ש, לדאבון הלב, יתחזק וילך וינצח במלחמה. אבי היה בטוח בזה ולא שת לבו לדבריהם של אנשים רבים שבאותו הזמן, ערב המלחמה, לא האמינו לאיומיו של היטלר ימ"ש. הרבה אנשים היו אז שממש לא האמינו במה שעיניהם רואות, ואפילו כאשר המצב הלך ורע חשבו שאין בכך כלום. אבל עם כל זה לא התייאש והיה תמיד מתפלל שהצרות הללו יהיו חבלי משיח ויהיו הכנה לגאולה השלימה. מרגלא בפומיה הענין שהרה"ק הרבי ר' מענדל'י מרימנוב אמר בשעתו (כאשר כמה מגדולי הצדיקים -החוזה מלובלין ועוד - בקשו לקרב את הגאולה, ור' נפתלי מרופשיץ בכה על הצרות הגדולות של חבלי משיח) "מ'זאל גיין ביז די קניא אין בלוט פון פריסטיג ביז רימאנוב אין משיח זאל קומען" (- ילכו עד ארכובותיהם בדם מפריסטיג ועד רימאנוב ובלבד שיהיה הקץ (לפני כן התגורר הרה"ק בפריסטיג)). נוהג היה לחזור על המאמר הזה פעמים רבות, ודעתו היתה שהרבי ר' מענדל'י התכוון על הדור שלנו. עוד בשנת ת"ש עשה חשבון על הפיוט "הושע נא שלוש שעות", שהשעות מגיעות עד שנת ת"ש.

(עמוד כד)
בשנת תש"ב כבר לקחו שלושת רבעי מהצעירים היהודים שבמדינה לבאר ולאוקריינא לעבודה קשה ומסוכנת, וכמעט בכל בית יהודי היה המצב "כל לב קרוע וכל זקן גדוע" כפשוטו כמו שכותב אבא (כי כולם היו מוכרחים לגלח את זקנם. אלה שהיו בצבא הכריחו אותם שם להתגלח, ואלה שהתחבאו ולא נלקחו לצבא ג"כ היו מוכרחים להתגלח כדי שלא יכירו אותם). מיד היו במדינה אלפי עגונות, שלא ידעו אם בעליהן בחיים או לא, וכל המדינה מלאה תאניה ואניה. עם כל זה לא הכניע את עצמו ולא התייאש ועמד איתן בבטחונו שאלה הם חבלי משיח. נוהג היה אז להזכיר שגזירת המן היתה בי"ג בניסן, וכעבור שלושה ימים בט"ז בניסן כבר תלו את המן, כלומר, שכל הגזירה הקשה להשמיד ולהרוג ולאבד וכו' ארכה רק שלושה ימים ומיד היתה ההצלה. ומכאן היה מראה באצבע כי ישועת ה' כהרף עין והגאולה עשויה לבוא בכל רגע, והיה מעודד ומחזק כל אחד שהיה ביכולתו. לכאורה היתה בשיטתו של אבי סתירה: מצד אחד היה מאוד פסימי בקשר למצב ולא היה מוכן לקבל תנחומים של הבל, כי בטוח היה שעומדות לבוא על כנסת ישראל גזירות קשות מאוד, ואילו מצד שני היה משוכנע שהגאולה אחר כותלינו - ומן הצרות עצמן תצמח הגאולה. אבל למתבונן באמת בעומק הדברים אין כאן שום סתירה, בבחינת "עת צרה היא ליעקב - וממנה, מן הצרה - יוושע". בלי הרף היה מעורר לתפלה וללמוד תורה, ובכל יום היה מזכיר מאמר חז"ל (דברים רבה וזאת הברכה יא, י) שמשה רבינו התפלל תקט"ו תפילות כמנין "ואתחנן", וכתבו המפרשים שאם היה מתפלל עוד תפלה אחת היה נענה. ומכאן למד שלגבי כל ענין יש סכום ומידה כמה תפילות צריך כדי להיוושע מאותה צרה, ולפיכך היה אומר, שמא חסר לנו עתה עוד קאפיטל תהלים אחד ובשביל קאפיטל זה ננצל, או שמא חסר דף גמרא אחד כדי להכריע את הכף ולבטל מעלינו את הגזירה.

* * *
בגיטו

באסרו חג פסח תש"ד גרשו את כל היהודים מן העיירות והכפרים שבאזור ורכזו אותם בגיטו באויהעל. ז'נדארמים נכנסו לבתי היהודים וצוו עליהם לצאת ולהתאסף במקום אחד. השמועה היתה שאין מניחים ליהודים לקחת עמהם שום דבר. כאשר נכנסו לביתנו התחילו לצעוק "בעוד עשר דקות אליכם להיות מוכנים ?" אבא נטל מיד את הטלית והתפילין, שהיו כבר מוכנים אצלו מלפני כן, ואמר מיד: "הנני מוכן?", והמשיך לומר בקול רם ובתוקף (בהונגרית): "הכל תוכלו לקחת ממני, אבל את הרבש"ע לא תוכלו לקחת ממני" (כי הוא חשב שלא יתנו לו לקחת את הטלית ותפילין). הוא דבר כל כך בחזקה ובתוקף, עד שהז'נדארם נבהל ועמד לפניו כשהוא נבוך (דבר שלא היה מצוי כלל, כי הרשעים הללו היו תמיד מטילים אימתם על היהודים), ואמר לו "אין זה נכון, תכלו לקחת אתכם גם עוד דברים". הרשו לכל אחד לקחת חבילה של רק חמישים קילו כולל כלי מיטה כלי בית.

במהלך הגירוש גזלו מהיהודים ממש את כל אשר להם והותירו אותם חסרי כל. בשלב הראשון של הגירוש לגיטו הניחו את היהודים תושבי העיר בדירותיהם, והגזירה היתה רק על היהודים שגרו בסביבה, ויהודי אויהעל יכלו להמשיך במהלך החיים הנורמליים. מצב זה לא ארך זמן רב, ואחרי שבועיים גרשו גם את תושבי העיר ורכזו גם אותם בגיטו, ברובע היהודי בשכונה הגרועה שבעיר. בסך הכל היו בגיטו 15 אלף יהודים. כך נהגו וגם עשו בכל המדינה כולה.

הדעה הכללית שרווחה, בין היהודים היתה שגזירת הגיטו היא קצה גבול הגזירות ומכאן ואילך יניחו להם להשאר בגיטו עד סוף המלחמה. יתר על כן: רבים סברו שסיום המלחמה עומד אחר כותלינו. הצבא הרוסי כבר הגיע אז להרי הקרפטים, שאינם רחוקים מאזורנו, ובודאי - כך חשבו - עוד זמן קצר יגיעו לכאן, ואז יהיה סוף לצרותינו. אני נזכר בכמה עובדות המראות עד כמה היתה דעתו של אבא שונה לגמרי מדעתם של רוב היהודים, ועד כמה ראה את הכל ראיה ברורה ואמיתית. ואזכיר כאן כמה ענינים הקשורים בזה.

בגיטו גרו היהודים בצפיפות רבה. בכל דירה הכניסו כמה משפחות, משפחה אחת בכל חדר ולפעמים אפילו כמה משפחות בחדר אחד. בחצר שבו התגוררנו היה גר איזה יהודי נכבד (ולא אזכיר כאן את שמו) בעה"ב חשוב מעיר אחרת שאבא הכיר אותו עוד מקודם. הוא היה בעל נכסים רבים (היו לו טחנות קמח ועוד), אבל בגיטו לא היה לו כסף - הכסף המזומן נגזל מאתנו - ולא היה יכול לחיות באופן שהיה רגיל לחיות לפני כן. יום אחד פנה לאבי ואמר לו, שהיות וחסר לו כסף הוא רוצה ללוות כאן באויהעל מאחד היהודים תושבי העיר (שעדיין לא הועברו אז לגיטו ועדיין היה להם רכוש) סכום כסף, והוא מבקש שאבא יעזור לו בשני ענינים: ראשית, מכיון שכאן לא מכירים אותו ואבא הרי הכיר אותו מקודם וידע שהוא עשיר, הוא מבקש שאבא יאמר זאת למלווים, כדי שיתרצו להלוות לו (כי אבא היה מוכר וידוע באויהעל). ושנית, מכיון ששער המטבע ירד מאוד ובאותו זמן הדולר נמכר בערך בשבעים פנגו (שם של מטבע בהונגריה) ולפני המלחמה היה הדולר נמכר בערך בחמש פנגו, לפיכך אינו רוצה ללוות לפי ערך המטבע של אותה שעה - שהרי כשתסתיים המלחמה שוב יעלה ערכו של הפנגו, והוא יפסיד. על כן הוא מבקש שההלואה לא
(עמוד כה)
תהיה במטבע אלא בזהב, ורצונו שאבא יכין לו את השטר באופן הנאות כדי שאחרי המלחמה אי אפשר יהיה לתבוע ממנו פנגו אלא זהב. אלו היו בקשותיו של אותו יהודי. אבא ענה לו במשפט אחד קצר: "מר... אינך זקוק לכסף! הכסף לא חסר לך". היהודי קפץ ואמר: מה זאת אומרת, אמנם אנחנו חיים כאן בדוחק ובצפיפות אבל כמה זמן עוד ימשך הענין, סוף סוף תוך חדשים מעטים תסתיים המלחמה והעולם יחזור להיות שוב כפי שהיה קודם, ובודאי ובודאי שאני צריך לכסף. אבא חזר ואמר: "אדוני, אינך צריך יותר כסף! אנחנו בלובלין!". (באותם הימים לא ידענו על אושוויץ, אבל שמענו על לובלין - היה ידוע שהנאצים מגרשים את היהודים לאיזור לובלין שבפולין. הכוונה היתה על מחנה ההשמדה מיידאנק שהיה בסביבה שם, ומי שרצה לדעת ולא השלה עצמו בתקוות שוא ידע ששם רוצחים את היהודים שמגרשים אותם ללובלין, כך שהשם "לובלין" היה כינוי למקום גירוש והריגה). הוא הוסיף ואמר: "אינני יודע אם יקחו אותנו ללובלין או שיעשו לובלין כאן. אבל בין כך ובין כך אנחנו בלובלין". למרות שבאותה שעה עדיין המשיכו היהודים המקומיים לגור בבתיהם היה כבר משוכנע שזה הסוף ואין מה לקוות לחיים נורמליים. כאשר סיים לדבר עם אותו יהודי עזב אותו והניחו עומד נדהם במקומו באמצע החצר. כשהלכנו הביתה אמר לי: "כמה עוורים הם האנשים, שאינם רואים מה שנעשה בעולם".

בקשר לשמועות על הרציחות בפולין, עלי לומר שרוב היהודים במקומותינו לא האמינו לשמועות הללו. לאיזור שלנו הגיעו יהודים פליטים שנמלטו מפולין וספרו על הרציחות שנעשות שם, אבל עם כל זה רוב היהודים ההונגרים לא האמינו להם - והטעם העקרי שלא האמינו הוא, שפשוט לא רצו להאמין. אבל אבי, כשם שהיה מסייע לפליטים הללו ככל שהיה בכוחו, כך גם היה מרבה לשוחח עמהם ולהאזין לסיפוריהם הנוראים, ועל כן ידע היטב שהשמועות על הנעשה בפולניה הן אמיתיות (אני משער שאבא ידע על המצב בפולין יותר ממה שאותם פליטים יכלו לספר). גם אני שהתחברתי עם ילדיהם של הפליטים מפולין, האמנתי להם, מכיון שראיתי שאבא מקבל את דבריהם.

למעשה, גם אותם היהודים שהאמינו לשמועות בדבר הנעשה בפולין סברו שמעשים כאלו לא יתכנו במציאות בהונגריה. הם חשבו שהדבר יתכן רק בפולין, שהיתה ארץ כבוש של גרמניה ועל כן עשו בה ככל העולה על רוחם. אבל הונגריה הרי היתה בת-בריתם של הגרמנים, ובודאי עם כל השנאה והאנטישמיות של האונגרים כלפי היהודים, לא יניחו לגרמנים להרחיק לכת כל כך במעשים של רציחה גמורה. אולם לדאבון הלב, יהודים אלא לא ידעו דבר אחד פשוט ויסודי: המלחמה לא היתה נגד פולין או הונגריה. מלחמתו של הצר הצורר היתה נגד היהודים, בכל מקום שהם, והגרמנים היו מוכנים לכל מאמץ כדי "לזכות" ולרצוח עוד יהודי ועוד יהודי. ובעצם אין לתמוה שלא האמינו אז בשמועות על מעשי הזוועה, שכן כיצד יתכן שבמאה העשרים תקום אומה ותהרוג אנשים נשים וטף ללא כל עוון ובלי שום סיבה. ובאיזו אומה הדברים אמורים - באומה התרבותית ביותר, כביכול, מבין אומות העולם. הדבר פשוט לא יתכן, כך תשבו. בשום אופן זה לא היה מתקבל על הדעת.

כאמור, הכניסו אותנו לגיטו ובכל חצר הושיבו כמה משפחות. הגרמנים ימ"ש כידוע היו מצויינים בשמירת הסדר וגם כאן מיד ארגנו את הגיטו וקבעו בכל רחוב אדם אחד לראש, שנקרא "זקן-הרחוב" (שטראסע עלטסטער) ובכל חצר "זקן החצר" וכו', וכן מינו יודען-ראט לגיטו. האנשים שהתמנו לתפקידים האלו היו בדרך כלל אנשים פשוטים ופחותים, שבימים כתיקונם דעתם לא היתה נשמעת בשום ענין מעניני הציבור (מלבד היודעןראט, שהרי הם היו צריכים לארגן ולפקח והגרמנים רצו שישמעו לקולם, ולפיכך מינו בתוכם גם אנשים חשובים). בחצר שלנו מינו בתולה זקנה כבת חמישים, והיא היתה למעשה בעל-הבית של החצר. כשנכנס אבא פעם לחצר נעמדה מולו אותה בתולה והתריסה כנגדו: לא די שהרב אינו מחזק ומעודד את הציבור בדברי חיזוק ועידוד הרי הוא פסימיסט ומפיץ שמועות רעות, והרי עוד מעט יסתיים הכל, ועלינו להשתדל להמשיך בחיים נורמליים ולהחזיק מעמד עוד זמן קצר. כך עמדה וצעקה כלפיו, והוא הקשיב בשקט ולא השיב לה כלום, משום שלא מצא שום טעם להתווכח אתה. כאשר סיימה את דבריה פנה והלך לדרכו בלי שום תגובה. ואלי פנה ואמר: "אולי זה חסד מהרבש"ע, שאנשים אינם רואים מה שנעשה לנגד עיניהם, אילו היו מבינים, והיו יודעים מה שעומד לקרות - היתה נוצרת בהם בהלה והיו חלילה מאבדים עצמם לדעת. שמא זה חסד מיוחד מהרבש'"ע". הוא עצמו, למרות שהיה בטוח בהשקפתו על מהלך המאורעות, לא נפל כלל ביאוש ח"ו וכדרכו בקודש פעל ועשה בעניני הכלל בלי לאות ובלי רפיון ידים.

מיד כשנכנסנו לגיטו התחיל לדאוג לחינוך הבנים בתנאים שבהם היינו נתונים. הבנינים הציבוריים הוחרמו ואי אפשר היה להשתמש בהם, כי אנשים נכנסו לגור גם בבניני התלמוד תורה ובבתי הכנסת. כל התלמודי-תורה נסגרו והילדים הסתובבו ברחובות בבטלה. אבא בקש מהיודען-ראט שיבנו צריפים, שבהם אפשר יהיה ללמוד, וכמו כן פנה לאברכים תלמידי-חכמים ובקש אותם שילמדו עם ילדים. אני זוכר שדיבר עם אברך אחד, שנמצא היום בניו יורק, ואמר לו "אין לך עכשיו כלום מה לעשות, אין מסחר ואין עסקים, אין כעת שום דאגה אחרת - שב נא
(עמוד כו)
התלמד עם נערים. הרי מסתובבים כעת בגיטו ריקם 1500 נערים. רחמנא לצלן". היתה לו תכנית לקבוע לכל חמישים ילדים צריף מיוחד עם מלמד אחד, ואת הצריפים להעמיד בכל חצר שיש בה מקום פנוי. היתה כמובן בעיה להשיג קרשים. אבא הלך לאחד מחברי היודענראט (שהיתה באמת יהודי יקר ות"ח) ובקש ממנו שיחרימו איזה מחסן גדול של עצים שהיה שם והיה שייך לאחד מהיהודים שבגיטו, ובעצים האלו ישתמשו להקמות הצריפים. אולם דוקא הבעלים של אותו המחסן היה גיסו של חבר היודענראט שאבא פנה עליו, וכדרך הטבע הוא לא רצה לקחת את הרכוש של קרובו בעל העצים (שהרי, כפי שחשבו, תוך זמן קצר תסתיים המלחמה ואפשר יהיה להשתמש בעצים, ולמה לו להפסיד את רכושו). עד כדי כך היה הענין רחוק מהבנתו של אותו חבר היודענראט - והוא לא היה שונה בזה מרוב היהודים -עד שכאשר אבא אמר לו מה שאמר על חשיבות הענין למנוע בטול תורה כזה, והציע את תכניתו לבנות צריפים ולקבוע כתות עם מלמדים וכו', השיב לו: "וויידיטשקער רב", וואס ווילט איר, לאזט אפ פון די זאכן, לאזט אפ". אבא השיב לו בתוקף: "שוטה, וכי אינך רואה שהאש בוערת? אפשר, שבהבל פיהם של תינוקות של בית רבם נוכל לכבות את השריפה. אלף וחמש מאות ילדים מסתובבים בלי תורה, ואולי בזכות זה אפשר יהיה לבטל את הגזירה -ואתה שוטה, לא רואה את זה?". הלה נבהל מהדברים התקיפים ונישמע לדבריו, והחלו לבנות את הצריפים. עד שנשלחו לאושוויץ הספיקו לבנות רק חלק מן הצריפים. אני זוכר שאבא אמר פעם: "ב"ה כבר חמש מאות ילדים לומדים". כשהתחילו לשלוח את המשלוחים לאושוויץ התפורר הכל ואי אפשר היה להמשיך בלימוד, ובסך הכל נמשכו הלימודים לפי התכנית של אבא בערך שלושה שבועות.

מבצע אחר של אבא היה, שהיה מהלך לחצר ודורש דרשות לעורר את הצבור לענינים שונים שהתרופפו, כגון בענין צניעות, תספורת וכיסוי השער. יחד עם אבא הלכו עוד שני אנשים, ואזכרם כאן לטובה. הראשון הוא הרב מציגאנדא הצדיק הקדוש מוהר"ר דוד ניימאן הי"ד, ובאותו זמן כבר היה זקן. אבא מאוד העריך אותו וכיבד אותו (אני זוכר שאבא הורה לי לגשת לנשק את ידו). השני היה אברך, יבדל לחיים. אבא היה הדורש, הרב מציגאנדא הצטרף בתור זקן, והאברך הלך עמהם ועמו כלי-זין: הוא חלק שם מכונות לגילוח ומספריים.

כאן בגיטו, בעת משבר, החלו להגלות כוחות הנפש העצומים של אבא. ככל שהמצב הלך ורע כן התגלה כאדם הגדול בענקים, בטוהר נפשו ובעוז רוחו. בעת כזאת, אשר האנשים הפשוטים נשברים, והגדולים -וברוחניות הכתוב מדבר- גדלים עוד יותר. ואולם במלוא תפארתו ובכל דיוקנו הרוחני נתגלה אבא באושוויץ גופא, עת הגיעו היסורים לשיא שאין דומה לו.

לכל התקוות והדמיונות של יהודי הגיטו היה סוף קצר ומהיר. כחודש אחרי שהיהודים גורשו לגיטו באויהעל החלו המשלוחים לאושוויץ. הגרמנים הרשו לכל אחד לקחת עמו מתוך הגיטו מטען במשקל חמישים קילו, מלבושים וחפצים שונים שכל אחד בחר לעצמו. מדוע עשו כן? להשלות ולהטעות. משפחתינו נשלחה בטרנספורט השלישי, סמוך לחג השבועות תש"ד. בס"ה היינו בגיטו ששה שבועות, מאסרו חג פסח עד לפני שבועות. אחרי הטרנספורט שלנו נשלח עוד טרנספורט אחד, ובזה נתחסלה עיר ואם בישראל עם כל העיירות שבסביבה, וביניהם כמה וכמה צדיקים גאוני ישראל, הי"ד.


באושוויץ

מחנה בירקנאו

ביום ג' סיון תש"ד גורשנו מהגיטו באויהעל לאושוויץ. שלושה ימים היו דלתות הרכבת נעולות: עד יום ראשון של שבועות לפנות בוקר. צוו עלינו לרדת מהרכבת ולהשאיר את כל החפצים בקרון ורק לקחת מעט לחם (זו היא דוגמא אחת מתוך מערכת שלימה של הונאה ואחיזת עינים שבה רימו הגרמנים ימ"ש את היהודים. שהרי רוב הבאים ברכבת גורלם כבר נחרץ מראש להיות מובלים להריגה תוך שעה קצרה. אך כדי להשלות את היהודים ולמנוע בהלה ופאניקה צוו לקחת פרוסת לחם, כאלו יהיה להם בה צורך). אבא מיד אמר לנו "קינדער נעמט מיט די תפילין" (- ילדים תקחו אתכם את התפילין) ותוציאו את התפילין מהשקית ותניחו תפילין של יד בכיס אחד של המעיל ושל ראש בהשני וכך עשינו. נודע לנו שהגענו למחנה בירקנאו - אחד מתוך המערכת העצומה של המחנות ששמם אושוויץ.

השימוש בשם "מחנה" לבירקנאו עלול להטעות. שם זה מתאר מקום שבו גרים אנשים, שנאספו לצורך מטרה מסוימת. אבל בירקנאו לא היה מקום מגורים, מקום שנועד לאנשים לחיות בו. בירקנאו היה מחנה השמדה. המקום נועד למטרה אחת ויחידה: להשמיד ולהרוג. אתת האומות "התרבותיות" והאריסטוקרטית שבעולם, ואולי התרבותית שבהן, גייסה את מיטב המדע והכשרון של בני
(עמוד כז)
ארצה כדי לרצוח באופן המהיר והיעיל ביותר את בני ישראל. והמקום שבו נעשה הדבר היה בירקנאו. האנשים החיים היחידים שחיו במחנה זה היו עבדי המות - יהודים שעסקו בהובלת הנהרגים לכבשנים והוצאת הגופות ושריפתן, וכן בטיפול בחפציהם של הנרצחים (כדי שהרוצחים יוכלו להשתמש בחפצים הללו). וגם את היהודים האלו היו מחסלים מפעם לפעם ולוקחים במקומם יהודים אחרים.

זאת בקשר ליהודים שהובלו מיד לתאי הגזים. אשר ליהודים שנלקחו למחנות העבודה שהיו באושוויץ, יש לדעת, שבאופן עקרוני הגרמנים לא השאירו שום יהודי בחיים. לשיטתם כל היהודים חייבים היו למות (ח"ו). אלא שלגבי חלק מהיהודים דחו מעט את ביצוע הרציחה כדי שיוכלו בינתיים לנצל אותם בעבודת פרך ולהפיק מהם תועלת לצורכי עצמם. ממילא גם כל זמן שהיהודים עבדו, לא נחשבו בעיני הגרמנים לבעלי זכות קיום.

תיכף כשירדנו מהרכבת הבין אבא את המצב כפי שהוא. הגרמנים ימ"ש הסתירו בכל יכולתם מהאנשים החדשים שבאו את האמת, אבל בטביעת עין של תלמיד חכם עמד על המצב לאמיתו. כשראה את בגדיהם של האנשים שהיו במקום אמר מלה אחת: "עבדים". מישהו אמר לאבא: אנו נמצאים באושפיצין-הכינוי היהודי של העיר אושוויץ. אבא ענה ואמר: "דער רבי ר' אלימלך אין דער רבי ר' זושא זענען דא שטיין געבליבן אין נישט געגאנגן ווייטער" (כידוע האחים הקדושים הרה"ק הרבי ר' אלימלך והרבי ר' זושא בשעתם, כאשר הלכו בגלות והחזירו לב רבבות ישראל לאביהם שבשמים, ולקרבם לדרך האמת - דרך הבעש"ט הקדוש ותלמידיו הק' זי"ע עלה במחשבתם ללכת לגרמניה, נעמד השטן כנגדם ואמר: אם אתם הולכים הלאה גם אני אלך ואעשה את כל העולם ל"חסידים". וכשהגיעו לאושפיצין (אושוויץ) עצרו ולא המשיכו). הוא ראה בזה סימן מבשר רעות.

הסתובבו שם אנשי "קומנדו קנדה" כפי שנקראו - הם היהודים ששהו כבר באושוויץ תקופה ותפקידם היה לאסוף את חפציהם של האנשים שהובאו לאושוויץ. הם התרוצצו מסביבנו הלוך ושוב וצעקו אל היורדים מהקרונות להתאסף בשתי קבוצות: גברים לחוד ונשים וילדים לחוד. הם לא רצו לדבר עם אף אחד מהיהודים החדשים (כי מה היה להם לומר כאשר מנגד האש בערה והערובות העלו עשן). כמה אנשים, מאלה שבאו אתנו ברכבת נגשו לאחד מהקומנדו ונסו לשכנע אותו שיסכים לדבר עם אבא, באמרם לו: הרב מבקש לדבר אתך. לבסוף הוא הסכים וניגש אליו בגסות (ואין להתפלא על זה כלל, אחרי שעבר עליו כאן מה שעבר ואמר: "מה רצונך לדעת ?" שאל אותו אבא שאלה אחת: אפשר להניח כאן תפילין? ענה לו אותו יהודי: "פעם הנחתי גם אני תפילין ונעשיתי אפיקורס, וגם אתה תהיה כאן אפיקורס". קורא יקר, שים לבך למצב שבו התרחשו הדברים. זה היה שעה קלה אחרי שהפרידו את הנשים והילדים מן הגברים, ואנחנו הבנו שהפרדה זו מן הסתם פירושה שהם נלקחים למות. מן המקום שבו עמדנו אפשר היה לראות את הכבשנים מעלים עשן. ובמצב זה אבא לא שאל איך התנאים כאן, האם יש אוכל, האם עובדים כאן קשה, ובכלל לא התעניין בצרכי קיום הגוף - אלא ענין אותו דבר אחד: האם אפשר להניח פה תפילין. זה גם היה ביום שאין מניחים בו תפילין, ובנוהג שבעולם ביום כזה מסיחים את הדעת ממצות תפילין. אבל אצלו היתה מצוות תפילין בראש דאגותיו. אבא גם לא שאל על ענינים רוחניים אחרים, כי לגבי שבת אפשר להסתדר, אפשר לעשות רק מלאכה המותרת או באופן המותר, כשרות - אפשר להסתפק במועט. אבא ידע לאן אנחנו מגיעים ומה נעשה כאן ועוד בבית דיבר על זה והתכונן לזה, כמו שכתבתי למעלה, ומכיון שהיה מוכן מבחינה נפשית, עניני עוה"ז שוב לא הטרידו אותו. מקצת מהחרדה של אבא למצות תפילין הוא הכניס גם בקירבי ועי"ז זכיתי לשמור על התפילין שלי רוב הזמן שהיינו במחנות. אזכיר לטובה את היהודי שדיבר עם אבא, כי הוא היה סיבה שנשארתי בחיים, ויהיה לו הדבר לזכות. אחרי שהוא דיבר עם אבא והלך לו רצתי אחריו ושאלתי אותו, מה נעשה כאן? הוא הסתובב אלי ושאל אותי, בן כמה אתה? אמרתי לו, בן חמש עשרה. ואז הוא אמר לי :"אתה בן שבע עשרה שנה", והסתלק. מילים אלו הצילו אח"כ את חיי.

אחרי השיחה עם אותו יהודי נתמלאתי חרדה ודאגה. רצתי לקבוצת הנשים שעמדו יחד עם ילדיהן בצד האחד, ולקחתי משם את אחי הצעיר מרדכי יצחק הי"ד וצרפתי אותו אלינו. הבנתי שבתוך קבוצת הנשים הסיכויים שלו להישאר בחיים הם קלושים, וחשבתי שבזה שהבאתי אותו אלינו הצלתי את חייו. אבל דקות אחדות אחר כך, כשהמשכנו ללכת בשורה, ראיתי מולי פתאום גרמני גבוה לבוש במדים מפוארים ועל ידיו כפפות לבנות. אחר כך נודע לי שהיה זה האשמדאי בדמות אדם ד"ר מנגלה ימ"ש. הוא ביצע את הסלקציה - את החלשים שאינם מסוגלים לעבודה הפנה לשמאלו ואת החזקים לימינו. כולנו הופנינו לצד ימין, אבל כשראה את אחי הצעיר הורה לו לפנות שמאלה. אני נחרדתי, כי חששתי שאחי לא יצליח למצוא את אמא, ושאלתי את הגרמני אם הילד יוכל להפגש שוב עם אמו. והאשמדאי ענה לי בנחת: "אל תדאג, הכל יהיה בסדר" ("עס וועט זיין אלעס אין ארדענונג"). ואכן הם סדרו הכל לפי הסדר שלהם.

כאשר התקרבנו למנגלה שמענו שהיהודי שעמד לפנינו נשאל מה גילו, והוא ענה: 46, ואז שאל אותו למקצועו, והשיב שהוא עורך דין. מיד שלח אותו שמאלה, למות. אח"כ שאל את אבא לגילו, וענה שהוא בן 44, כשנשאל למקצועו השיב שהוא עובד אדמה. אבא הבין שאם ישיב שהוא רב, ישלחו אותו תיכף לצד השני. אח"כ שאל את אחי לגילו, והשיב: 17. אותי לא שאל אלא שלח מיד לצד שמאל, אבל אני אמרתי שברצוני לעבוד, ואז שאל אותי בן כמה אתה. זכרתי את דבריו של אותו יהודי מקומנדוקנדה והשבתי: "בן שבע עשרה". שאל אותי: "אח"? וכשעניתי בחיוב אמר: "והרי גם אחיך בן שבע עשרה" ? השבתי שאנחנו תאומים. מיד קרא לאחי, שכבר הספיק להתרחק קצת, ושאל אותו אם אנחנו תאומים. אחי נבהל ולא ידע מה לענות, כי הבין שהחיים והמות תלויים בכל מלה שיאמר. כשראה הרוצח שאחי שותק נתן לי דחיפה ושלח אותי לצד ימין. ראיתי שהזקנים והחלשים הולכים לצד שמאל, והבנתי שזה הצד הגרוע, ולכן התאמצתי לא ללכת לשם. עלי גם להוסיף שהדברים שהיה אבא מספר בבית על מה שמעוללים הגרמנים במחנות גרמו לכך שהייתי זהיר בדברי ושקלתי כל מלה שהוצאתי מפי. אמנם באותו זמן עדיין היה הכל לא-ברור ולא ידעתי מאומה מהמתרחש במקום הזה, אבל הרי הכל מתנהג בהשגחה פרטית. היום ידוע גם שהרוצחים עשו כל מיני ניסויים על ילדי-תאומים, ואותו רוצח הרופא, שהיה בעצמו הממונה על הניסויים, השאיר אותי בחיים לעת ההיא בגלל הספק שאנו תאומים. מניסויים כאלו מתו רבים, כידוע. שלוש שעות לאחר מכן כשכבר עברנו את כל המהלך, זאת אומרת, לאחר הגילוח, הרחיצה והחלפת הבגדים, הכריזו כמה פעמים שכל שהתאומים יתיצבו. אולם אנחנו מתוך הפחד שמא יפרידו בינינו לבין אבינו - לא התיצבנו ולא הודענו כלום. והיות שלא נותר לנו שום סימן מחיינו הקודמים - כפי שלא נותר שום סימן כזה לאף אחד מבין הכלואים באושוויץ - היתה לנו הרגשה שלא יבחינו בנו ולא יתפשו אותנו. אחר כך, בעת הרישום, של שמות והגילים, שנינו הוספנו שנתיים על גילנו האמיתי.
כאמור, כשירדנו מהרכבת אמרו לנו להשאיר את כל המטלטלין שהבאנו עמנו בקרון ולקחת אתנו רק פרוסת לחם. אחרי שיסרו אותנו ביסורים ובבזיונות שונים של גילוח וכדומה הובילו אותנו למרחץ, בנין בית המרחץ היה מסומן בשלט: UNREINEZEITE והכריזו שכל אחד יניח את בגדיו ויקח רק נעלים וחגורה. הבנתי שהכיס שלי לא יהיה מקום שמור להתפילין שלי וחפשתי מקום להחביא אותם ומצאתי ערמה של שקים מונחת באיזו פינה (אחר כך נודע לי שאת השקים הללו היו ממלאים בקש, ואלו היו הכרים שבהם השתמשנו באושוויץ). נגשתי לשם, והחבאתי את התפילין בין השקים. אחרי הרחיצה נתנו לנו בגדים חדשים - "בגדי מלכות", בגדי עבדים. הכניסו אותנו לאיזה אולם וצוו עלינו להשאר שם ולא לצאת החוצה. אך אני הייתי מודאג אודות התפילין שהחבאתי, ועל כן התגנבתי החוצה כדי למצוא אותם. הצלחתי לצאת בלי שהשומר יבחין בי. מחשבתי היתה ללכת לאורך קיר הבנין עד שאגיע לדלת שהיה עליה השלט UNREINEZEITE, אותה הדלת שדרכה נכנסו כאנשים מן הישוב עם הבגדים של עצמינו. זו היתה אמנם המחשבה שלי. אך, כשיצאתי מחוץ לאולם נתגלה לפני עולם אחר. עולם אמרתי? לא עולם היה זה אלא גיהנום במלוא מובן המלה. קלגסי ה-ס.ס. התרוצצו על אופנועים ברעש גדול כמו מלאכי תבלה. המהומה והמבוכה, הרעש וההמולה, הצעקות והצווחות היו עד לב השמים. מאז ועד היום לא ראיתי ולא שמעתי אפילו מעין אותה בהלה וזוועה שהיתה שם. מחנות אנשים מתרוצצים, רצים, נופלים וקמים, אנשי ס. ס. מכים וחובלים, צועקים וזועקים. אני סבור שהיתה זו תכנית מחושבת ומתוכננת של הרוצחים הגרמנים ימ"ש כדי להכניע ולהשפיל את האנשים עד שיאבדו את צלם האדם, ולהורידם למדרגה תת-אנושית. מחמת הבהלה חששתי ללכת לאורך הקיר, שמא אהיה בולט יותר מדי, ולכן יצאתי לשטח הרחב. גם לחזור פחדתי, מפני שראיתי שם את קלגסי ה-ס.ס. המשכתי איפוא ללכת והתרחקתי מהבנין בלא שאדע היכן אני, וכך המשכתי והלכתי עד שהגעתי לגדרות התיל שהיו ליד פסי הרכבת, לשם הגענו באותו יום לפנות בוקר. הסתובבתי אחורה מלא פחד ואימה-כיצד אגיע חזרה. לפתע שמעתי קולות הקוראים לי בשמי: חיים אלטר, חיים אלטר. פניתי לעבר הקולות וראיתי מיני בריות משונות שלא ראיתין ולא הכרתין לפני כן. הם אמרו לי את שמותיהן ולא האמנתי. היו אלה אותן עלמות נשארו מן הנשים והילדים של הטרנספורט שלנו. אחת מהן ישבה על ידי ברכבת במשך שלושת הימים שנסענו לכאן. אמותיהן, אחיותיהן וקרובותיהן כבר הורעלו, נשרפו ונשמדו בתאי הגאזים ואלה הנותרות היו מגולחות לבושות בבגדי אסירים, בלי כיסוי ראש, ולכן לא הכרתי אותן כי מראיהן היה נורא. כך הלכתי לחפש את התפילין שלי נתגלתה לי כל הזוועה. בסך הכל שש שעות לאחר שהגעתי לאושוויץ התברר לי שמתוך כארבעת אלפים יהודים שהגיעו היום, יום ראשון של חג השבועות, ו' סיון תש"ד, בשעה שלוש לפנות בוקר, לא נותרו בחיים רק כשלושים נערות וכשלוש מאות גברים, אברכים ובחורים וגם אלה אינם נראים אלא כצל ממה שהיו רק אתמול (אם ישאל אדם בתמיהה: כיצד, אם כן, נשארו לאחר המלחמה יותר נשים מאשר גברים ? התשובה היא פשוטה ביותר: מתוך שלוש מאות הגברים האלה במחנה לא נשארו בחיים אחרי המלחמה רק כעשרים, ומתוך הנשים רובן נותרו בחיים). אני שומר את יום הזכרון של אמי ואחי הצעירים ושל אחותי ביום זה, ו' סיון. אולם, על כרחך אתה חי, ואני מוכרח הייתי להמשיך את דרכי הלאה. המשכתי ללכת עד שראיתי את השלט UNREINEZEITE (ימ"ש! במקום שאנו נכנסים הם מכנים "אומריין", "לא נקי"). נכנסתי ומצאתי את התפילין במקום שהנחתי אותן. תפשתי אותן והחבאתים בבית החזה שלי. לא הכנסתי
(עמוד כט)
אותן בכיסי, מפני שבאושוויץ לא היו כיסים במעילים. גם עד שהגעתי לאושוויץ לא שמתי מעודי את ידי לתוך כיסי מכנסי מטעם הפשוט שאת מכנסי תפרו תמיד בלי כיסים... עכשיו כבר הלכתי לאורך הקיר. עד שהגעתי ומצאתי את אבא, כשהוא כולו בפחד גדול מפני שלא ידע היכן אני, וכשראה אותי היה נרעש ונדהם. אך מיד כשאמרתי לו שהתפילין נמצאים אצלי - "ותחי רוח ישראל", ממש חייתה נפשו. באותה שעה כבר לא היה זוג תפילין לאף אחד מהאנשים שהיו שם חוץ ממני.

אחר כך הובילו אותנו לאיזה בלוק, הכו אותנו וספרו אותנו, ושוב הכו ושוב ספרו והבהלה היתה גדולה. האנשים היו כל כך מבוהלים, שכאשר הניחו לנו לעמוד זמן מה במקום אחד והאנשים נזכרו שהיום יום ראשון של שבועות, וכבר חצות היום וצריך להתפלל תפילת יום טוב - לא היה בכל הקהל הזה (שהיו בו תלמידי חכמים וכמה אברכים חשובים) אף אחד שזכר את התפילה, עד כדי כך היו נרעשים ומבולבלים. בודאי שאבא זכר את כל התפלה בעל פה, אבל הוא היה יותר מדי שבור והיה לו קשה להתפלל בקול רם (ובכלל היה מטבעו עדין ורך ובנקל היה מוריד דמעות). ומשום כך כשבקשו ממנו שהוא יהיה השליח-ציבור אמר "חיים אלטר געדענקט יא" (חיים אלטר כן זוכר). אני התפללתי בקול רם ושלוש מאות יהודים אמרו אחרי. אחד מחסרונותי תמיד היה, שנהגתי להתפלל שלא מתוך הסידור, למרות שאמי ע"ה היתה תמיד מזכירה לי ש"ערליכע אידען מתפללים מתוך הסידור" (היא הכירה את הרבי מסטראפקוב שאפילו ברכת אשר יצר היה אומר מתוך הסידור, ואולי משום כך אבא חשב שאני זוכר את התפילה. ובאמת זכרתי את כל התפילה ואפילו את הפרק איזהו מקומן (לאמיתו של דבר הורגלתי להתפלל על-פה משום שעוד מקטנותי הייתי שומע תמיד את אבא מתפלל בקול רם מלה במלה, כדרכו בקודש, ועל כן ידעתי להתפלל עוד לפני שידעתי לקרוא. וכך נשאר אצלי ההרגל להתפלל בע"פ). עלי לציין כאן שבגלל גילי הצעיר לא תפסתי כל כך את חומרת המצב, ולכן הפחד והבהלה לא השפיעו עלי כל כך קשה כפי שהשפיעו על המבוגרים.

בשעה מאוחרת של אחרי הצהרים הכניסו אותנו לתוך בלוק ארוך. בשני צידי הבלוק היו מסודרות שורות ארוכות של "מטות", כלומר, דרגשים עשויים קרשים, שנועדו להיות המטות שלנו. הדרגשים היו מסודרים בשלוש קומות. על כל "מטה" כזו היו צריכים לישון עשרה אנשים לאורך. באמצע הבלוק עמד תנור עשוי לבנים שעליו עמדו והסתובבו השוטרים - הממונים על הבלוקים. רובם היו פולנים או גרמנים. הם התהלכו ובידיהם מקלות והכו באנשים מכות רצח בלי שום סיבה. הם צעקו בלי הרף: "אל תעמוד" , "אל תלך", "מהר יותר", "לאט יותר". אף אחד מהיהודים לא הבין מה מבוקשם ומה בעצם רוצים שנעשה. הבינו רק את המכות. היות ובבלוק אחד כזה היו יותר מאלף איש, והצפיפות היתה גדולה, בקשו לדחוק את האנשים ככל האפשר. בכל פינה שהיה בה מקום לעשרה אנשים - ניסו לדחוף אחד עשר או שנים עשר, וכמובן עשו זאת במכות.

אחרי יום מחריד שעבר עלינו נפלו האנשים על "מטות" הקרשים באפיסת כוחות. אולם לא הספקנו עוד להסתדר קמעא והנה שוב מכות. מגרשים אותנו מן הבלוק החוצה, מסדרים את כל האנשים בשורות ובוחרים מתוכנו אנשים לעבודה. לא מודיעים כלל מה עומדים לעשות אתנו, מה היא העבודה ולהיכן לוקחים את העובדים. לא אומרים דבר אלא רק צווחים "אתה" "אתה", שהרי אין אנו בעיניהם בגדר יצורי אנוש, אין אנו כלל בני אדם עם זכיות מינימליות. ה"קאפו" רק מרביץ במקלות, וצווח: "אתה", "אתה". הולכים ולא יודעים לאן, בלי לדעת מדוע ולמה. היה שם יהודי אחד שנשאר במקרה מן הטרנספורט הקודם שנשלח לאושוויץ מאויהעל ומינו אותו להיות אחד הרושמים (כעין פקיד). איש זה לחש לנו שמובילים את הטרנספורט הזה לווארשא (הגרמנים ימ"ש היו צריכים לפועלים כדי לסלק את חורבות גיטו ווארשא). לדבריו של אותו יהודי, יהיה לאנשים שישלחו בטרנספורט תנאים טובים וכדי להצטרף אליו, שכן כל שעה יפה להקדים ולצאת מן הגיהנום של אושוויץ. אולם תוך כדי שעמדנו שם וקבלנו מכות לא היה שום מקום להתיצב מתוך רצון חפשי לטרנספורט שנשלח לעבודה בווארשא. משום שמי שנגש להודיע על רצונו להצטרף - קבל מכות אכזריות וצעקות "מה אתה נדחף" ומי שלא נגש - הכו אותו בצעקות "מה אתה זוחל". אנחנו היינו בין אלה שנשארו ולא צורפו לטרנספורט שנשלח לווארשא.

ביום שני של שבועות רשמו על ידינו בכתובת קעקע את המספרים שלנו. המספר של אבא היה - 8522A, של אחי משה שמעון - 8523A ושלי - 8524A. שוב ספרו אותנו כמה וכמה פעמים, ואבא מצא לזה רמז מפרשת השבוע (פרשת במדבר) "מתוך חבתן לפניו חוזר ומונה אותן". אחר כל שוב שלחו אותנו למרחץ, לקחו מאתנו את הבגדים והוציאו אותנו משם ערומים, רק עם נעלים. מן המרחץ הריצו אותנו ערומים מרחק של חמשה ק"מ בערך אל המחנה הגדול של אושוויץ, עד שהגענו למקום שבו קבלנו בגדים אחרים. אבא הניח את התפילין בתוך הנעלים ורץ כל הדרך יחף, כדי שיוכל לשמור את התפילין. בדרך נטפל אליו קאפו אחד מן השומרים והכה אותו מכות נמרצות שינעל את נעליו, אבל אבא המשיך לרוץ יחף כשהנעלים בידיו והמשיך לקבל מכות, עד שהדבר נמאס לו לאותו קאפו והוא הרפה מאבא (מן הסתם מצא לו קרבן אחר). אבא היה מפונק ואיסטניס ובימים כתיקונם לא היה מסוגל ללכת על גבי קרקע בלי נעלים או אנפילאות, וכאן הוא רץ 5 ק"מ ערום ויחף על אבנים
)עמוד ל)
וחצץ נדי שיוכל לשמור על התפילין (וזה היה ביום שלא מניחין תפילין, כי הכל היה ביום שני של שבועות).

בסך הכל שהינו במחנה הגדול של אושוויץ - כך קראו למקום הזה - עשרים וארבע שעות. ולמרות זאת הפחד והאימה ששררו שם לא ניתן לתארם במילים. כל עוד אני חי לא אשכח את הפחד הנורא ההוא.

אחרי שהחליפו את בגדינו ונתנו לנו בגדים אחרים, ועמדנו והמתנו לפני הכניסה לבלוק, נגשו אלינו כמה מן הממונים עלינו. היו אלה פושעים פליליים, רוצחים וגנבים, פולנים וגרמנים. הם התבוננו בנו ובדקו אותנו. מי שנעל נעלים טובות, מיד ציוו עליו להסיר אותם. אם נמצא איזה יהודי שלא הזדרז לחלוץ את נעליו המשובחות ולמסרם לאותם הפושעים, מיד התנפלו עליו והפליאו את מכותיו בצורה כזו שכבר לא נזקק יותר לנעליים. אותו הדבר היה בקשר לחגורות. נעליים וחגורות היו שני החפצים היחידים שנשארו לאנשים מהחפצים הפרטיים שהביאו אתם מבתיהם, ואם היה למי שהוא נעליים או חגורה משובחים גזלו אותם ממנו. זה היה סימן נוסף עד כמה הננו בגדר "הפקר" לכל פושע ורוצח, שיכול לעשות בנו כחפצו וככל העולה על רוחו, בלי למסור דין וחשבון לאף אחד.

מחנה בונא

ממחנה הראשי של אושוויץ הובילו אותנו לבונא - מחנה עבודה סמוך, בערך 5 ק"מ מהמחנה הראשי - ושם שוב הבילו אותנו למרחץ. לפני כן התוודענו באותו מחנה ליהודי אחד מאנטוורפן (שהכרנו שיש בו אידישקייט) שהיה בבית החולים הסמוך לבית המרחץ, ומכיון שכבר ידענו שבמרחץ נוטלים את הכל מסרנו לו את התפילין לשמירה. וכך הוה, לקחו מאתנו את הבגדים שהיו לנו ונתנו לנו בגדים אחרים (ואולי היו אלה הבגדים אלא שעברו חיטוי. כידוע הגרמנים ימ"ש היו רוצחים אכזריים ומשוגעים לנקיון וסדר). למחרת לקחנו את התפילין מבית החולים והנחנו אותם יום יום ואף זיכינו במצוה זו גם אלפי יהודים אחרים. (להלן בפרק מיוחד על הנהגתו של אבי במצות תפילין, אספר גם על הנחת תפילין באושוויץ).

לאחר המהומה והבהלה של בירקנאו ולאחר הפחד של המחנה הראשי של אושוויץ, הרי המחנה בונא היה באופן יחסי טוב. חלקו את האנשים לתוך בלוקים. לכל אחד בבלוק היתה מטה ושמיכה להתכסות בה, וגם כר להניח עליו את ראשו. אמרתי "כר" - היה זה פשוט שק של תבן. בבוקר כל אחד היה חייב לסדר את משכבו בצורה קבועה, מסודרת ומדויקת. מי שלא סידר את משכבו כפי ההוראות שקבלנו הכו אותו מכות רצח. מקצה אחד של הבלוק ועד קצהו השני היו המטות חייבות להיות ישרות כסרגל, ואם נמצא שכיסוי אחד היה גבוה או נמוך מהאחרים - היתה אחת דתו של אותו אדם. אבל בכל זאת, כאשר יצאנו בבוקר לעבודה, היתה הרגשה שהשארנו משהו לחזור אליו.

כל אחד קיבל איזה מין כלי, מעין קערה, לתוכה קבלנו את המרק, וכן כף, ומהידית עשינו סכין. לתוך הלולאה של הכפתור היינו תוקעים את הכף/הסכין. וזאת לדעת, כף באושוויץ היה מצרך חשוב וחיוני. כדאי היה להחזיק בכל עת כף ברשותך. מפני שאם נמצא במקרה באיזה מקום מעט שיריים של מרק - תוכל מיד לחטוף את זה. אם הממונה של הבלוק ציווה למישהו לשטוף את כליו, יכולת לגרד משהו משיירי המרק בכלי לפני ששטפת אותו. אם קרה מקרה נדיר, שהקאפו נתן לך, בשעת העבודה, את קערת המרק שלו, הרי כשהקערה מלאה יכולת להסתדר - לתקוע את ראשך בתוך הכלי ולגמוע. אבל אם בקערה נשאר רק מעט שיריים בתחתית, או שהיית בר-מזל, כפי שאמרתי, והקאפו נתן לך לשטוף את קערתו - כאן הכף הוא מכשיר הכרחי ורק היא יכולה לעזור לך. לא האצבע ולא שום דבר אחר, רק הכף! בלעדי הכף אתה אבוד... שכן אם לא רחצת כראוי את הקערה, היו מכים אותך מכות רצח. בסיכום: אדם שהיתה לו קערה עם כף וזוג נעליים טובות היה בעל רכוש.

יום יום הלכנו לעבודה. אולי הדבר נראה משונה, אבל זה נתן לנו את האשליה שזקוקים לנו. בשער המחנה היה שלט: "עבודה מביאה חירות" ("ארבייט מאכט פריי"). בהליכתנו ובחזירתנו מן העבודה, עבודת הפרך, היו מנגנים מוסיקה. איזו אכזריות !. במשך שמונת החדשים שהיינו נערכו כמה סלקציות. במבט ראשון נראית מלה זו "סלקציה" תמימה וחפה מפשע. רק באושוויץ נדף ממנה ריח המות. וכך נערכה סלקציה: כל אחד היה מתפשט ערום כביום הולדו ועובר לפני שולחן שלידו ישב הפקיד הרושם של הבלוק, שהיה בעצמו אחד האסירים. הוא מסר בידך כרטיס ועליו רשומים שמך ומספרך. אחר כך עברת לשולחן שני, לידו ישב רופא גרמני הבודק אותך במבט מכף רגל ועד ראש. אם היה נראה לו שאתה רזה מדי, הוא לוקח ממך את הכרטיס ובכך נחרץ דינך. מיד באה מכונית הובלה ואותו אדם מובל לתא הגזים. אלה שהרופא השאיר בידם את הכרטיס חוזרים אל הפקיד, עד לסלקציה הבאה. ושוב חוזרת האשליה: הרי היה זה המוזלמן ההוא שנלקח למות, הרזה ההוא, אבל אתה הרי בריא וחזק, אתה עובד...

במשך אותם שמונה חדשים נתלו לעינינו שמונה עשר איש שנתפסו בעבירה כל-שהיא: נסיון לברות, נסיון לארגן מרד, לקחת דבר מה שאסור לקחת אותו - ולא חשוב כלל אם אותן עבירות באמת נעשו או שהיה זה שקר וכזב. כל עשרות אלפי האנשים שהיו במחנה בונא היו
(עמוד לא)
חייבים לעמוד ולראות כאשר תולים אותם, למען ישמעו ויראו, והתזמורת ניגנה ומוסיקה נשמעה...

בחורף היה המצב הרבה גרוע ביותר. קבלנו מעיל דק בלי בטנה וכך יצאנו לעבודה בקור חזק. אנשים היו נופלים מאפיסת כוחות, העבירו אותם לבית חולים ויותר לא ראו אותם.

כך עברו שמונה חודשים ארוכים. סבלנו רעב, צמאון, קור, רדיפות ונגישות, אבל היינו יחד, אבא אחי ואני, וקיוינו שיגיע יום ונשתחרר. אולם עוד היו ימים שהתגעגענו למחנה בונא.

כל יום היו כמה ספירות. ספרו אותנו בצאתנו לעבודה ובחזרה. גם בימים המעטים שמשום איזו סיבה לא יצאנו לעבודה היו סופרים את האסירים, ואם היה נדמה להם שהחשבון אינו נכון חזרו וספרו עד שהגיעו לחשבון המדויק. בימות החורף היו ימים שבחוץ שרר ערפל, ולא הוציאו אותנו מחוץ למחנה, שמא יברח מישהו ואי אפשר יהיה להרגיש בכך (לאן יכולנו לברוח?) בימים כאלה העמידו אותנו שעות בכפור, עמדנו ועמדנו.

כאשר עוד היינו בבית והתחילו לשלוח את הגברים הצעירים לעבודה בצבא ההונגרי, ואבא היה אז מלמד בציבור ובמכתבים ליחידים כיצד להתנהג בשבת ומה לאכול וכו' היה נוהג לומר, שזה הוא הנסיון והבירור האמיתי. כאן במצב כזה רואים מי הוא ירא שמים באמת, ומי שיעמוד בנסיון הרי הוא בן עולם הבא. אבל כשהגיענו לאושוויץ אמר שכאן כבר אין זה בבחינת בירור. הוא היה אומר שהנסיון פה הוא למעלה מן הטבע האנושי. ואי אפשר לדרוש מן הטבע להחזיק מעמד במצב שכזה, וממילא אין אפשרות למדוד ולבחון את האדם על פי התנהגותו במקום הזה, באשר הוא שם. ורצוני להוסיף לדבריו. שמצינו אצל איוב שהתנסה בנסיונות קשים, אבל אם זאת הקב"ה בפירוש הגביל את השטן עד כמה הוא יכול לנסות את איוב, ואמר לו "רק את נפשו שמור". אבל באושוויץ היה הנסיון גדול יותר מהנסיון של איוב שהרי באושוויץ השטן לא היה מוגבל כלל והשטן כלה שם את הנפש יחד עם הגוף. רק יחידים יכלו להחזיק מעמד באושוויץ ולא ליפול ממדרגתם. אנשים אבדו שם לא רק את הדת אלא את האנושיות בכלל, וכפי שאמר אבא, אין בזה כל פלא, אלא הפלא הוא שהיה מי שכן הצליח להחזיק מעמד.

כשהגענו לאושוויץ, ואבא ראה שאין יותר מה לעשות ואין לנו להישען אלא על אבינו שבשמים, שוב לא דבר כלל על חבלי משיח. מכאן ואילך דבר רק על ישועות ונחמות, דברי חיזוק ועידוד. עד כדי כך הקפיד שלא להזכיר דברים שיכולים ח"ו להביא לידי יאוש, עד שאני התפלאתי תמיד, ואפילו דברתי על זה עם אחי משה שמעון הי"ד, שאינו מזכיר כלל את אמא ואת האחים שנרצחו. אינני יכול למחול לעצמי שפעם צערתי אותו בענין זה, ומעשה שהיה כך היה. ביום ו' טבת תש"ה היה צריך אחינו מרדכי יצחק הי"ד להיות בר מצוה. אני זכרתי את זה, וכל אותו היום התהלכתי במחשבה שהיום יום הבר מצוה של אחי: ולבסוף לא יכולתי להתאפק וכאשר חזרנו מהעבודה הזכרתי את זה לאבא. תיכף ראיתי כמה זה כאב לו והשפיע עליו לרעה, ממש נגע לנפשו, ומיד התחרטתי על מה שאמרתי. דבר זה כואב לי עד היום.

נוסף לדברי חיזוק ועידוד נהג לדבר דברי תורה בכל רגע פנוי, כאילו עולם כמנהגו נוהג, וגם בזה היה מחזק את כל מי שהיה לידו, וכפי שאכתוב להלן בפרק "אהבת ישראל". ואגב, כשמדברים על עולם נורמלי, פעם אחת ראיתי שאבא ביטא במילים ספורות את כל הכאב והצער העצום שהיה טמון בלבו ושהוא השתדל כל כך לא להוציאו החוצה אלא אדרבה להתחזק ולחזק את האחרים. בדרך לעבודה היינו עוברים ברחוב הראשי של כפר אחד, ושם היינו רואים אנשים שמשיכים לחיות חיים נורמליים כאילו לא אירע דבר. פעם אחד כשעברה לידינו אשה עם ילדים לא היה יכול להתאפק ואמר: "והעולם כמנהגו נוהג?" ("און וועלט איז ווייטער וועלט ?"). מחוץ לזה מעולם לא שמעתי אותו מתרעם. אבל באותן מלים מועטות היה טמון כל כך הרבה צער, ועד היום אינני יכול לשכוח אותן. כן, העולם המשיך להיות כפי שהוא, רק אצלנו היה חושך.

האוכל באושוויץ היה ניתן במדה זעומה. אבא לא התגעל במאכלות אסורות משך כל הזמן. הוא היה אוכל רק את הלחם עם קפה שחור מר, אף על פי שהוא בעצמו ברר שע"פ הלכה לא רק שמותר לאכול אלא אפילו חייבים לאכול, כפי שכתבתי באריכות בפרק "כשרות". אנשים היו ממש נהרגים כדי להשיג מעט אוכל נוסף, ואבא לא אכל מאומה מלבד הלחם והקפה השחור. אחר כך התברר לנו שגם במחנה התנהל מסחר, והיו אנשים שהיו מוכנים להחליף את מנת הלחם במנת מרק, ולפעמים היה אבא מצליח לקבל תמורת המרק שלו מנה נוספת של לחם - אבל לא תמיד נמצאו קונים כאלו. לפעמים היה מקבל תוספות כל-שהוא של לחם מן האנשים שהכירו אותו וידעו שהוא נמנע מלהתגעל במאכלות אסורות. יהודי שהיה שם ספר לי שפעם הביא לו קפה שחור מתוק (וסוכר היה שם ענין גדול). אני בטות שבזכות זה אותו יהודי ניצל. אברך אחד סיפר לי, שנתן פעם לאבי פרוסת לחם, והוא אמר לו: "אין לי מאומה לתת לך תמורת הלחם, חוץ מברכה שתשאר בחיים ותנצל מהרשעים הללו". כעבור זמן הצליח אותו אברך להשיג עוד פרוסת לחם וגם אותה הביא לאבי. אמר לו: "עתה באמת לא נותר לי מאומה לתת לך, שהרי גם את הברכה כבר נתתי לך..." אבל מחוץ לזה לא היה לו שום מאכל, והיה מוכן למסור את נפשו ולהשלח בסלקציה לתאי הגז או ליפול מאפיסת כוחות.

מעולם לא היה נוכח בזמן שאני ואחי אכלנו. מאד היה
(עמוד לב)
תמוה בעינינו, שכל פעם שנגשנו לאכול היה אבא מסתלק לו. אולם מגודל הדרך-ארץ לא העזנו לשאול אותו מה טעם הוא נוהג כך (ובדרך אגב רצוני להזכיר איזה כבוד ואיזו דרך-ארץ היה נהוג פעם כלפי ההורים דבר שהיום כבר אי אפשר למצוא). עד שפעם אחת, כשאבא לא הרגיש שאני נמצא בקרבתו, שמעתיו אומר ליהודי אחד ממכריו: "אינני יכול לראות כיצד הילדים אוכלים. זה מותר - אבל זה מטמטם את הלב", וחזר כמה פעמים "מטמטם את הלב". כה גדולה היתה עגמת נפשו, ואף על פי שרצה שנאכל, ואדרבה, כאשר לא היה מוצא מי שיחליף עמו את המרק בלחם היה שומר את המרק בשבילנו, אף על פי כן לא היה מסוגל לראות אותנו אוכלים דבר אסור, שהרי "מאכלות אסורות מטמטמים את הלב".

אבא החזיק בבטחון גמור בשיטתו שאלו הם חבלי משיח האחרונים. עד כמה היה משוכנע בזה אפשר לראות מהמעשה הבא: ביום ג' אב ספרו לאבא שהעיר טרנוב, שהיתה רחוקה כ120- ק"מ מאושוויץ, נפלה בידי הרוסים. השמועה אמרה שסמוך לטרנוב עומדים הרוסים לחצות את הנהר ומשם הדרך הישר לאושוויץ, וישועתינו קרובה לבוא. כאשר שמע את הדברים פרץ בבכי תמרורים ואמר "בודאי כבר נהרגו ששה מליון יהודים ? (עד אז לא ידעתי שאבא שומר לעצמו את החשבון של היהודים שנמצאים תחת שלטון הגרמנים), אינני רוצה לחזור שוב למצב כפי שהיה ("איך וויל נישט צוריק ווי עס איז געווען"), שיהודי אחד ישאר באושוויץ - ובלבד שמשיח יבוא לאושוויץ" ("איין איד זאל בלייבן אין אושוויץ - אין משיח זאל קומען קיין אושוויץ"). אלה היו דבריו שנבעו מעומק לבו. הוא היה אומר מה פירוש "ישחררו אותנו"?? על ידי הרוסים?? הקומניזם איננו טוב מאושוויץ. לבוא תחת שלטון הרוסים, זה לא נחשב בעיני לשחרור. על ידי האנגלים ?? צ'רצ'יל הוא שונא ישראל (ידוע שהאנגלים ברשעותם לא הניחו לפליטים יהודיים להיכנס לארץ ישראל ובכך גרמו למותם). על ידי האמריקאים ?? לנסוע לאמריקה וח"ו לגרום שהבנים יהיו שם מחללי שבת, וכעבור עשרים שנה יכול שם חלילה לחזור אותו מעשה שנית (היינו שיהיה שם אושוויץ שני), אינני רוצה בזה, ואינני רוצה להשתחרר באופן כזה, שהעולם יהא נוהג כמנהגו. מוטב שיהודי אחד ישאר באושוויץ - אבל משיח צדקנו יבוא לכאן לאושוויץ. אז גם סיפר לי על גורלם של כתבי-היד שהיו אצלו. היה לנו ארון מיוחד ובו היו מונחים כתבים של זקני אב"ד חוסט בעל בית היוצר וזקני האחרים, והם היו יקרים מאד בעיני אבא, ומלבדם היו לו המון כתבים משלו, מאשר חידש בהלכה ובאגדה במשך שנים רבות. כאשר גרשו אותנו לגיטו באויהעל נשארו כל הכתבים הללו בבית. ואז באותו מעמד באושוויץ סיפר לי אבא טעמו, שמתחילה רצה לטמון אותם באדמה כדי להסתיר אותם שלא יאבדו, אבל אחר כך נמלך בדעתו והחליט שיהיה מה שיהיה אתם, ויעבור עליהם מה, לכאן כבר לא נחזור, ואם נשאר בחיים אז בודאי משיח צדקנו יקח אותנו מיד לארץ ישראל, ועל כן לא ראה תועלת לטמון את הכתבים באדמה, שהרי למקום זה בודאי כבר לא נחזור.

כאמור, באופן יחסי, בהשוואה למחנות אחרים באושוויץ, היה המחנה שבו היינו - מחנה בונא - נחשב למחנה נוח. עבדנו בבית חרושת לתחמושת, ועבודה זו היתה חשובה מאוד לגרמנים. הקמנו את הבנין, יצקנו בטון, הנחנו קוי חשמל וכו'. כמובן שעבדנו בתנאים קשים, בלי מזון מספיק, בלי הגנה מהקור, ורוב הקבוצות (קומנדו) פרט לקבוצות שעבדו בעבודות מקצועיות, כגון החשמלאים וכדו' - עבדו עבודת פרך. נוסף לזה היו הגרמנים ימ"ש מבהילים ומפחדים אותנו כדי להטיל עלינו פחד ואימה, כדי לדכא את רוחנו ולהשפילנו. יתכן שהיתה להם מטרה, שנהיה כל כך שפלים בעיני עצמינו עד שלא נחשוב כלל כיצד להתקומם או לברוח. אבל הגרמנים היו מתעללים בנו גם באופנים שבודאי לא היה בהם שום תכלית אלא התעללות לשמה. כך, למשל, לעיתים היו מניחים ליד השער גל אבנים וכל אחד היה חייב לקחת אתו בדרכו לעבודה אבן אחת. כשבאנו לעבודה הנחנו שם את האבנים, וכאשר עמדנו לחזור למחנה צוו עלינו לשאת שוב את האבנים בחזרה. לא היתה לזה שום סיבה, אלא רק למרר את חיינו. עלי לומר, שהחזרת האבן למחנה כאשר כבר היה ברור שאין שום צורך באבנים שסחבנו, היתה קשה עלי יותר מן העבודה עצמה. סוף סוף לעבודה עצמה היה טעם ותכלית (אם כי, כמובן, היתה זו עבודת פרך שנכפתה עלינו בעל כרחנו). אבל סחיבת המשא ללא תועלת היתה משפילה באופן נורא. ממש בכיתי כשהייתי סוחב אבנים בחזרה. ועם כל זה, מחנה בונא נחשב למחנה נוח.

בדרך כלל לא ראיתי שם אנשים שמתו במחנה עצמו. הסיבה היא, כי מידי פעם היו הגרמנים ימש"ו (בכוונה אני כותב כל פעם "גרמנים" ולא "נאצים" כי כל העם הגרמני היה שותף ברציחות) מבצעים סלקציות והאנשים שנחלשו נלקחו למחנה ההשמדה, עוד לפני שנפטרו מאפיסת כוחות. חולים הועברו לבית החולים שבמחנה. בבית החולים נערכו סלקציות לעיתים תכופות, מידי שבועייםשלושה, והחולים קשה נלקחו למות. את כל הסלקציות במחנה בצעו רופאים גרמנים, והם היו הרוצחים ששלחו אנשים למיתה. זה היה, פחות או יותר, מהלך - החיים היום -יומיים במחנה בונא. וכל זה קרה לא בימי הביניים, ולא לפני מאה או מאתיים שנה אלא במאה העשרים בפחות מארבעים שנה.

(עמוד לג)
הפינוי מאושוויץ

מרגלא בפומיה דאבא ז"ל כאשר היו מתלוננים בפניו כי אפסו הכוחות לשאת עוד את הצרות: "ולואי שלא נגיע למצב שיש בכוחנו לסבול". האדם, כן היה אומר, יכול להתרגל לדברים הגרועים ביותר. ואכן, אולי נראה הדבר תמוה אבל במדה מסוימת התרגלנו למצבנו, למהלך החיים הרגיל באושוויץ.

אבל המדה של חבלי משיח, חבלי הלידה, עדיין לא היתה מספיקה, וסאת היסורים עדיין לא נתמלאה עד תומה. וביום קר ומעונן, ביום חמישי ד' שבט תש"ה אחרי הצהרים, אספו את כל היהודים ונתנו לכל אחד ככר לחם ושמיכה אחת, וציוו עלינו ללכת. לא אמרו לאן - אלא להתחיל ללכת. הלכנו לילה שלם - ונראה היה כאילו הלילה לעולם לא יגמר.

זמן קצר אחרי שהתחלנו ללכת התחילה סופת שלג נוראה. השלג היה כל כך חזק עד שאי אפשר היה לראות את הדרך. כל החולים שיצאו מבית החולים באושוויץ נפלו מחולשה. לפני שיצאנו הודיעו הגרמנים שמי שאינו רוצה לעזוב את בית החולים יכול להשאר שם. אבל האסירים הותיקים באושוויץ היו נוהגים לומר שבמחנה אפשר להיות בריא או מת, והדעה הכללית היתה שמי שישאר במחנה בודאי יהרגו אותו (באופן רשמי לא היינו בגדר אנשים, וכמובן שהגרמנים לא העלו בדעתם לומר לנו מדוע אנחנו עוזבים את המחנה ולאן הולכים. אבל התפשטה שמועה שמפנים את כל המחנה, וידוע היה שבמקרים כאלה הגרמנים יורים בחולים שנשארו). משום כך כל מי שהיה מסוגל להתאמץ ללכת, יצא עם כל השיירה. אומנם לבסוף אותם כמה מאות יהודים שנותרו במחנה מאפיסת כוחות נשארו בחיים כי החזית כבר היתה קרובה והגרמנים ימ"ש למרות שניסו לרצוח אותם, לא הספיקו, ונמלטו על נפשם לפני שבצעו את זממם.

כאשר אדם הולך בלי מטרה ואינו יודע לאן הוא הולך הדבר מדכא אותו אולי יותר מאשר עצם ההליכה. ובודאי גם זה היה חלק מהיסורים שהגרמנים הכינו לנו. אבל ראינו לפי כיוון ההליכה שמוליכים אותנו לכיוון גרמניה. מזג האויר היה כל כך גרוע עד שאפילו הגרמנים אנשי ס. ס. ששמרו עלינו התקשו ללכת, למרות שהם התחלפו כל שעתיים (ושאר הזמן נסעו במכונית). שמעתי את השומרים מתלוננים על שבגלל היהודים הנבזים (עפרא לפומייהו) הם נאלצים ללכת בקור הזה.

בהתחלת אותו הלילה נסעה ליד השיירה מכונית מיוחדת, והגרמנים הרימו את כל הנופלים והכניסו אותם למכונית. דבר זה גרם לכך שאנשים רבים הצטרפו לנופלים שמעתי שהגרמנים המתינו עד שהשיירה עברה ואז ירו בכל האנשים שנפלו. אמנם יהודים אחרים לא נתנו אמון בגרמנים שנעשו לפתע רחמנים ומסיעים את החלשים במכונית, ולמרות חולשתם התאמצו להחזיק מעמד והמשיכו ללכת. אחרי כמה שעות הפסיקו הגרמנים להרים את הנופלים והיו יורים בהם במקום, וכך נהגו כל זמן הפינוי - מי שנפל הרגו אותו על אתר.

הלכנו כל הלילה עד יום שישי בשעה עשר - בערך שמונה עשרה שעות - ואז הכניסו אותנו לאיזה בנין עזוב של בית חרושת ללבנים בניקאלע. השלג פסק, אם כי עדיין היה קר מאוד. חפשנו מקום שאפשר להתפלל בו והנחנו שם תפילין. כולנו היינו עייפים, רטובים וקפואים מקור. במצב זה אבא אסף סביבו כמה אנשים ולמד לפניהם דף גמרא, מאותם דפים שמצא במחנה והיו שמורים אצלו כבבת-עינו. כמדומני שלמד מסכת סנהדרין. בקור החזק, ברטיבות ובפחד הגדול (כי כולם היו מודאגים וחרדים לגורלם, שכן לא ידעו מה מטרת הליכתנו ומה יולד יום) לימד משנה אחת וקטע גמרא והסביר בעל פה שיטת הראשונים בסוגיא. נשארנו שם בערך שלוש שעות. בשעת מעשה חשבתי, רבש"ע, הרי צריך אדם להיות אוהב את התוה"ק עד בלי גבול כדי שיהיה מסוגל לצמצם את המוח ואת ההרגשים ללמוד תורה במצב כזה. ומכאן אפשר לראות בחוש שעיקר חיותו היתה גמרא ותוספות. אנשים אחרים חפשו שם מעט מים לשתות או דבר מה לאכול, אבל אבא שאב את חיותו מדף גמרא.

המשכנו ללכת ולעת ערב, בשבת, הגענו לעיר גלייוויץ, בערך 70 ק"מ מאושוויץ (שם היה הגבול הישן בין פולין וגרמניה). הביאו אותנו למחנה שבו כבר נאספו כמה עשרות אלפי אנשים. שם נודע לנו שפינו את כל המחנות העצומים של אושוויץ, ושבמחנה שבו היינו עכשיו נמצאים בערך 120 אלף איש. זה היה ביום שבת קודש. ימים אחדים אחר כך נכנסו לגלייויץ חיילי הבריגדה היהודית, אבל אנחנו כבר לא היינו שם, כי הגרמנים בדרך נסיגתם מפני הרוסים האנגלים והאמריקאיים דאגו לקחת יחד אתם את היהודים לבלי ישאר חלילה אחד מהיהודים בחיים ויצא לחירות.

נכנסנו למחנה בגלייוויץ. היה שם עשרות אלפי איש ולכן ארך זמן רב עד שהקבוצה שלנו נכנסה לאיזה צריף שניתן היה למצוא בו מקום לשכב. כאשר לבסוף שכבנו, היה כבר קצת אחרי חצות ליל שבת. כל הזמן מאז שעזבנו את אושוויץ לא קבלנו אוכל. כל אותה שבת היינו בתוך צריף גדול בגלייוויץ. במקום היתה מהומה גדולה, כי נאספו שם יהודים מכל המחנות של אושוויץ ורבים חפשו את בני משפחתם ומכריהם שנפרדו מהם במחנות.

ביום ראשון בבוקר, כאשר האיר היום, הוציאו אותנו החוצה (קבוצות אחדות הוצאו עוד בשבת). בגלל החורף האיר היום בשעה מאוחרת, בערך בשעה 10 9-, אבל הגרמנים ימ"ש חששו להוציא את היהודים קודם שמא בחסות החשיכה איזה יהודי ימלט מצפרניהם. לפני שיצאנו הספקנו להניח תפילין. שם בגלייוויץ הניחו את התפילין
(עמוד לד)
שלנו יהודים שרובם כבר שנים, וחלקם לפחות שמונה חדשים, לא הניחו תפילין. הוליכו אותנו כמה ק"מ עד לתחנת רכבת, ושם ציוו עלינו לעלות לקרונות פתוחים בלי גג, שבימים כתיקונם משמשים להובלות משאות ובהמות. כך דחפו אותנו לתוך הקרונות עד שלא היתה שם אפשרות לשבת ועמדנו כל הזמן בצפיפות נוראה, ממש איש על רעהו. אולי היה בזה קצת נחמה, כי בגלל הצפיפות התחממנו מעט בקור החזק. נסענו 24 שעות אבל לא התרחקנו הרבה. החזית היתה קרובה ורוב הדרכים כבר היו חסומות ולכן הרכבת נסעה הלוך ושוב בדרכים שונות, והגרמנים ניסו למצוא דרך פתוחה. ביום שני בבוקר הצלחתי להניח תפילין בקרון הרכבת. בגלל הצפיפות רק מי שעמד ממש סמוך אלינו יכול היה להניח את התפילין. האחרים אפילו לא ידעו שיש כאן תפילין, כל כך רב היה הדוחק שם. זו היתה הפעם האחרונה שהנחתי את התפילין שלי, ולא עלה אז כלל בדעתי שיעבור זמן רב עד שאמצא תפילין להניח. מהרבה בחינות היה זה בשבילי היום האחרון, כפי שיסופר להלן.

ביום שני אחר הצהרים נעצרה הרכבת ליד עיירה בשם ריבניק. פתחו את הדלתות ופקדו עלינו ללכת. הפעם הגרמנים ימ"ש לא ערכו אותנו בשורות מסודרות כמנהגם - כי הרוצחים היו תמיד מקפידים מאוד על הליכה מסודרת - אלא הלכנו בהמון בלי סדר. החזית היתה קרובה מאוד ומכל עבר שמענו יריות. מידי פעם ראינו חיילים נמלטים ומתחבאים, ואפשר היה אפילו להבחין בחיילים שפשטו את המדים ולבשו בגדים אזרחיים. דברתי עם אבא שאולי יש עכשיו שעת-כושר להמלט. נראה היה לי שהגרמנים כבר אינם מקפידים כל כך לשמור עלינו. ראיתי שכמה אנשים מקבוצתינו התחבאו בשדה לצד הדרך, ואחד השומרים ראה אותם והפנה את תשומת לבו של שומר אחר, והלה עשה לו סימן שיניח להם. אבא התחיל לדון עם עצמו אם על פי דין מותר להכניס עצמו בסכנה קרובה מספק שמא ינצל מסכנה יותר רחוקה. כמו בכל שאלה שעמדה לפניו בכל מהלך החיים שלו, בחן את הדבר קודם על פי הלכה. הזכיר את מאמרי הגמרא והרמב"ם השייכים לענין ושקל על פיהם כיצד להתנהג במצב שבו אנחנו נתונים עכשיו. ולבסוף ברר להלכה שעדיף להמשיך הלאה ולא להכניס את עצמנו לסכנה יותר גדולה על ידי נסיון להמלט.

עוד אנחנו מדברים עברנו את העיירה ריבניק והתחלנו ללכת בדרך שעברה בין שתי יערות. כאן ארגנו אותנו שוב בשורות מסודרות, והלכנו חמשה אנשים בשורה. בשורה שלנו הלכנו אבא, אחי ואני, ועמנו בן דודי אברהם הי"ד וחברנו הטוב הבחור אברהם צבי גינצלער הי"ד (שעל סופו אכתוב להלן). הדרך עלתה במעלה גבעה. לפתע פתאום, תוך כדי הליכה עברו בבת אחת כל השומרים לצד שמאל של הדרך, הסתדרו שם בשורה לאורך השורה שלנו ובבת אחת התחילו לירות עלינו. ברגע הראשון לא הרגשתי שהיריות מכוונות אלינו (כי לפני כן היינו שומעים יריות מכוון החזית). אבל באופן אוטומטי הפלתי את עצמי על פני השלג והתגלגלתי במורד הגבעה לעבר היער שבצד השני של הדרך. אנשים רבים נמלטו לאותו היער. מצאתי שם את בן דודי אברהם - הוא היה מבוהל מאוד - ואחר כך גם מצאתי את אחי משה שמעון, אבל את אבא לא מצאתי יותר. אחרי כן אספו אותנו ושוב סדרו אותנו בשורות וספרו אותנו. כאשר ירדנו מהרכבת ליד ריבניק היו בקבוצה שלנו בערך 20 אלף איש. אחרי שיצאנו מהיער היינו 3000 יהודים בלבד. אני משער שבערך 300 יהודים הצליחו להתחבא ביער ונמלטו, והשאר, בערך 17 אלף יהודים, נרצחו שם.

ביום זה ח' שבט תש"ה, אבדתי את אבי, וחשך העולם בעדי. נשארנו בלי אב ומנהל, בלי מורה דרך בעולם של תוהו ובוהו, ביער בין חיות טרף. בשבילנו התחיל מאותו יום ואילך ה"אושוויץ" האמיתי. כמה שידעתי תמיד מה הוא אבא בשבילי, כמה שכל אדם יודע מה אבא בשבילו, אף על פי כן רק בהעדרו חשתי את גודל האבידה. עד אותו יום אולי לא הרגשנו כל כך את כל עומק הזוועה של אושוויץ. המשענת של אבא היתה חזקה מכל הצרות, ואנחנו - אחי, אנוכי וגם אברהמ'לע בן אחות אבי - סמכנו עד אז על כוחו של אותו זקן... היתה לנו ההרגשה שאם אבא אתנו נעבור את הכל. רק אז הרגשתי בכל עומקו את אבדן אמי, אחי ואחיותי. עד אותה שעה הרגשתי את עצמי חזק מספיק להאבק נגד כל העולם שלא רצה שישאר ילד יהודי אחד בחיים.

אולם למרות הכל, ואולי דוקא בגלל כל זה, שידענו שאנחנו הננו האחרונים שנותרו ממשפחתנו התעקשנו -אחי ואני- להשאר בחיים. בלי מילים, בלי דיבורים, רק במבטי עינים בלבד נשבענו שאנחנו חייבים לחיות. דווקא ? לא דברנו, לא הזכרנו המילים "אבא" או "אמא", לא הזכרנו את האחים, את אחותינו היחידה. לא להביט אחורה, רק להמשיך את הקיום להמשיך את החיים.

משימה זו, להשאר בחיים, לא היתה קלה כל עיקר. סבלנו רעב נורא למציק וקור אכזרי. היינו חייבים להשמר מן המות שארב בכל פינה ובכל רגע. בדרכים הארוכות אסור היה להתעייף, שכן אם התעייפת מיד ירו בך קלגסי ה-ס.ס. . בלילות, כאשר נחנו ולא התקדמנו, היה הקאפו הורג בשביל הדבר הקל ביותר, בשביל מלה, בשביל תזוזה קלה, וגם בלא סיבה.

מאותו יום שוב לא היו לי תפילין, כי התפילין נשארו אצל אבי. לא הנחתי תפילין שלי עד שהגעתי כשני חדשים אחרי סיום המלחמה לפעסט ומצאתי שם זוג תפילין, וזה היה בערך בתמוז-אב תש"ה (לפני כן, במחנה דירנהאו, הנחתי כמה פעמים תפילין של אחרים, כשבועיים לפני השחרור).

(עמוד לה)
כמה אנשים שנמלטו ליער נתפסו אחר כך על ידי "המשחררים" הרוסים והובילו אותם לפנים רוסיה למחנות עבודה. היתה זו ממש עבדות אחרי עבדות. אחרי המלחמה כשנודע לי שהובילו אנשים ישר ממחנות הגרמנים למחנות הרוסים קיוויתי שמא גם אבי נשאר בחיים והובילו אותו לרוסיה. משום כך גם שנים רבות לא חשבתי להדפיס דבר-מה מחיבוריו או ממה שעבר עלינו באושוויץ, כי היתה לי תקווה שאבא ניצל ויחזור. אולם ככל שחלפו השנים הלכה התקווה ונחלשה. כעת, לאחר שעברו שלושים וחמש שנה מאז, כבר אבדה תקוותי. ברור לי שאם היה ברוסיה היו שומעים ממנו והיה נודע שהוא שם. הוא היה משכמו ומעלה, בכל מקום שנמצא מיד התבלט והיה ראש המדברים ובשום אופן לא היה נשאר בקרן זוית. ומכיוון שאחרי כל החקירות והדרישות לא שמעתי ממנו כלום, ברור לי שלא ניצל.

ביום שני בלילה הגענו לעיר ליאופשיץ. הכניסו אותנו לבית הסוהר העירוני, שם היה לנו די נוח שהרי היינו בתוך בנין עם מחסה מהקור והשלג. קבלנו שם אוכל (מעט מרק), והיתה זו הפעם הראשונה מיום חמישי - היום שעזבנו את אושוויץ, שהגרמנים נתנו לנו אוכל. עד אז אכלנו את מעט הלחם שהבאנו אתנו מאושוויץ, והיינו רעבים מאוד.

כאשר האיר היום - יום ג' ט' שבט - הוציאו אותנו והמשכנו במסע. כרגיל, מי שנחלש ונפל ירו בו במקום. בלילה הגענו לניישטאט. החזיקו אותנו ברחוב עד שנגמרה ההצגה האחרונה בקולנוע המקומי וכאשר התרוקן האולם, בערך בשעה 10 בלילה, הכניסו אותנו פנימה. ישבנו שם על הכסאות ולמרות הקור שהיה באולם הצלחנו לישון מעט. בערך ב5- לפנות בוקר הוציאו אותנו והמשכנו ללכת. ביום שלישי ורביעי לא קבלנו אוכל, רק ביום חמישי נתנו לנו דבר-מה לאכול. כך המשכנו ללכת יום אחרי יום.

בנתיים הקבוצה שבה היינו התמעטה והלכה הלוך וחסור. בלי הרף נפלו אנשים מרעב ומאפיסת כוחות, ומיד ירו בהם. זוכר אני שפעם אחת, כאשר עברנו באיזה עיר, ראיתי יהודי כבן חמישים שהתיישב על הארץ מתחת לעץ. ברור היה לי שהוא מכין את עצמו שיבואו לירות בו, והוא התחיל לומר וידוי. כאשר עברתי על פניו אמרתי לו שהיום שבת ואין אומרים וידוי.

קרה כאשר עברנו באילו כפרים יצאו מולנו ראשי הכפר ודרשו מאנשי ה-ס.ס. שלא ירו באנשים בתוך הכפר - כי הם לא רצו להתעסק אחר כך עם גופות החללים. במקרים כאלו היו מרימים את הנופלים ומכים אותם כדי שילכו הלאה, וכאשר השיירה יצאה מהכפר היו יורים בהם. בהמשך הזמן כבר לא היו מחכים עד שאנשים יפלו, אלא מיד כשראו שאדם נחלש מעט ומפגר אחרי השיירה נגשו אליו הקאפוס -אסירים גרמנים, פושעים פליליים, שהיו משגיחים על היהודים באושוויץ - והיו מכים אותו עד שנפל ואז באו אנשי ס.ס. השומרים וירו בו.

חלק זה של המסע ארך בערך 20 יום. אחר כך נעצרנו במחנה ליד רייכנבך, ושם ישבנו כמה ימים. התרחצנו שם בפעם הראשונה מאז שעזבנו את מתנה בונא לפני חודש ימים. כשיצאנו מרייכנבך שוב הודיעו שמי שאין בכוחו להמשיך ללכת יכול להשאר, אבל מחמת הפחד כל מי שהיה מסוגל התאמץ להמשיך.

לילה אחד, בתחילת אדר, הגענו למקום שהיו בו כמה בנינים ריקים. הבנינים נועדו לפועלים שעבדו אצל הגרמנים (הפועלים הללו לא היו גרמנים. אלא באו - או הובאו בכפיה - מארצות שונות באירופה כדי לעבוד עבור הגרמנים. הם לא נחשבו לאסירים). אנשי ס.ס. לא רצו להכניס אותנו לבנינים האלו, כי חששו שנוכל להמלט משם, והכניסו אותנו לתוך בונקר גדול מתחת לאדמה שהיה לו רק פתח אחד. הרוצחים נטלו לעצמם מחצית הבונקר, ואת כולנו - היינו אז כ1500- אנשים - דחפו במחצית הפנימית של הבונקר. אחרי שעה כבר אזל האויר בבונקר. האנשים הרגישו מחנק וניסו לצאת אבל הגרמנים מנעו מהם. כל אחד ניסה לתפוס מעט אויר, כי היינו ממש גוססים. הקאפוס התרכזו ליד הפתח ולא נתנו לאיש לצאת. אנשים קרעו מעצמם את בגדיהם מתוך טרוף. אני הפלתי את עצמי על הקרקע כי ידעתי ששם יש יותר אויר. חששתי לגורלו של בן דודי אברהמ'לע, שהיה חלש. כל פעם שהיה נרדם הערתי אותו, למרות שביקש ממני לעזוב אותו לנפשו, כי חששתי שאם ירדם כבר לא יקום. חשבתי אז שזה הלילה הגרוע ביותר שעבר עלי (כי צרות אחרונות משכחות את הראשונות). אפשר לכתוב ספר שלם על מה שעבר עלינו באותו ליל בלהות. בבוקר הביאו משאבות ושאבו את הגזים המחניקים שנוצרו בבונקר, אבל להרבה אנשים זה כבר לא עזר. כמדומני שנפטרו שם כ700- אנשים. אלה שיצאו היו מטומטמים ושיכורים מחמת הגזים המרעילים שחדרו לגופם, והגרמנים נאלצו להשאיר אותנו שם בסביבה כמה ימים לשם מנוחה. היאוש היה כל כך גדול, עד שהיו שם בינינו אנשים שהתגעגעו למחנה בירקנאו. אם אני מקצר כאן, הרי זה משום שאין מילים בפי לתאר את המצב כהווייתו.

וצריך להדגיש כאן נקודה אחת, החוזרת פעמים רבות, והמראה את מידת רצחנותם של הגרמנים ימ"ש. התכנית שלהם היתה לנצל אותנו ולהשתמש בנו לעבודות שונות שהיו חשובות עבורם (אחר כך חפרנו להם חפירות מגן לצורך המלחמה). באותו הזמן היה בגרמניה מחסור בידים עובדות, ומסיבה זו ניצלו מתאי-הגזים הרבה אנשים צעירים וגם מבוגרים יותר, שבאו בטרנספורטים האחרונים שנשלחו לאושוויץ. אף על פי כן, עדיף היה לרשעים להכניס אותנו לבונקר, למרות שידעו שרבים יחנקו שם, ולא להכניס אותנו לבנינים הריקים שהיו בקרבת מקום
(עמוד לו)
- שמא איזה יהודי יצליח להמלט לחפשי וידם לא תהיה בו.

באחד הלילות שכבנו על הקרקע ובאמצע הלילה הרגשתי כאבים חזקים בבוהן רגלי. חלצתי את נעלי ומצאתי גוש קרח סביב אצבעותי, שכמעט קפאו. באותו הזמן כבר חלפו שבועות רבים מאז שחלצתי לאחרונה את נעלי.

בליל י"ד אדר, ביום שלישי, הכניסו אותנו לאולם ציבור באחד הכפרים שבדרך. באולם היה פסנתר ובלילה התחיל אחד הגרמנים לנגן. בן דודי אברהמ'לע נזכר במצות שמחת פורים והאזין למנגינה ואמר שבניגון הזה יצאנו ידי חובת מצות שמחה בפורים. ביום שישי באותו שבוע הכניסו אותנו לאיזה אסם וחלקו לנו אוכל, שליש ככר לחם לכל אחד. היינו שלושה בחבורה אתת: אחי בן דודי ואני. לא הספקנו לאכול עד שפתאום נגש אלינו אחד האסירים, משומד מאטליה, וחטף מאתנו את הככר. הצער והכאב שהיה לי אז על גזילת פת לחמינו הדלה לא חלף ממני עד היום.

כשיצאנו מאותו אסם ספרו אותנו ומצאו שחסרים כמה אנשים. לא הניחו לנו, אלא הביאו כלבי ציד ומצאו את האנשים שהתחבאו בתון ערימות הקש שהיו מונחות באסם. הגרמנים ימ"ש הכו את המתחבאים לעינינו מכות רצח אשר לא יאמנו. אחד מהם היה אדם צעיר, גבוה וחסון ומספרו 104000 בערך, כלומר, שכבר היה בערך שנה וחצי באושוויץ ונחשב לאסיר ותיק. הוא בעצמו היה קאפו, והיה בין הבודדים שבהם שעזרו לאסירם הפשוטים. הכו אותו עד שנבקעה גולגלתו והמוח יצא החוצה, ועדיין היה בכוחו לרוץ ולצעוק "אני רוצה לחיות". הרוצחים רדפו אחריו והמשיכו להכותו והוא לא נפל עד שירו בו.

המשכנו ללכת יחד באותה שבת (י"ח אדר), אני ואחי ובן דודי. לאברהמ'לע כבר לא היה כח, ושנינו החזקנו אותו מכל צד והולכנו אותו אתנו. הוא ממש התחנן אלינו שנעזוב אותו ונניח לו למות, אבל אנחנו התעקשנו והמשכנו להוליך אותו. אחד מהקאפוס הגרמנים שהשגיחו על האסירים הבחין בנו (הוא היה בעצמו אסיר, פושע פלילי) וראה שאנחנו תומכים באסיר שכוחותיו עזבוהו. הוא נגש אלינו בריצה עם מקל עבה - בודאי היה בהיקף של עשרה ס"מ לפחות - והכה מכה אחת בראשו של אחי ומכה אחת על ראשי (כמדומני שגם אחרי שהכה אותי בפעם הראשונה לא עזבתי את אברהמ'לע והוא הכה אותי שוב). מעוצמת המכות הייתי לגמרי מטושטש, כמו שיכור, וראיתי כמו מבעד לערפל. אברהמ'לע התחזק פתאום והתחיל לברוח והגרמני (כלומר: הרוצח) רדף אחריו והכה אותו. הדרך שבה הלכנו היתה במורד הר ואברהמ'לע נמלט ממנו, רץ ונפל, והגרמני תפס אותו, ואחרי שהכה אותו מכות אכזריות סחב אותו לאחד מאנשי ה-ס.ס. כדי שירו בו.

לאנשי ה-ס.ס. היתה ההריגה דבר של מה בכך, ובקלות היו יורים באומלל שממילא כבר היה כמעט גוסס. בדרך כלל הגרמנים נהנו מהרציחות. אני זוכר שפעם בדרך הלכתי בסוף השורה והייתי עד לשיחה של קבוצת אנשי ס.ס., אחד מהם, בחור צעיר, התערב עם חבירו על כוס של בירה שיוכל לכוון לקבוצה של יהודים שהלכו לא הרחק משם, ויפגע באדם השלישי בשורה החמישית (או מעין זה). התחיל ביניהם ויכוח אם הוא יוכל לקלוע או לא, ולבסוף הוא ירה ופגע שם באיזה יהודי - אם זה אותו יהודי שהרוצח כיוון אליו או יהודי אחר, אין שום נפקא מינה. - אדם היה מסוגל לירות באדם מתוך שעשוע ומשחק, עבור כוס בירה, רק כדי להוכיח את יכולתו לקלוע. חיי אדם היו בעיניהם משחק. ובידים כאלו היינו נתונים.

באותו שבת י"ח אדר הם הרגו את אברהמ'לע. את "אברהמ'לע", שמיום עמדו על דעתו למד שמונה עשרה שעות ביום ובכל יום חמישי עסק עשרים וארבע שעות רצופות בתורה ובתפילה, שבישיבה ישיבת פאייע אכל פת במלח ומים במשורה מפני שהתבשיל היה "גאשטאפט" (אווזות מפוטמות), ובגיל שבע עשרה היתה לו ידיעה בש"ס כולו, לפי עדותו של אבי. זה היה אותו אברהמ'לע, בעל הנשמה העדינה, שכאשר שמע בפורים מוסיקה מאיזה גרמני שניגן, היה מסוגל לשמוח ואמר שיצאנו בזה ידי חובת שמחת פורים. וזה אחרי שהיה מיוסר בעינויים ובמכות, אחרי שימים שלימים לא אכל וכמה שבועות לא הסיר בגדיו, ועדיין היו מחשבותיו נתונות למצות שמחת פורים ועדיין היה מסוגל להבחין ולהנות משמחה של מצוה. את הנשמה הזאת הגרמנים רצחו, והשמש זרחה ולא בושה. לא באתי לספר כאן היסטוריה, כי אינני מספר אפילו אחד מני אלף ממה שראו עיני, אלא רצוני שהדורות הבאים שיקראו את הדברים שאני מעלה כאן על הכתב ידעו להעריך את הדור שלנו, שיוכלו להעריך מה פירוש היה להשאר אחרי כל זה יהודי ועד כמה היה קשה פשוט להיות בגדר אנושי: לזכור שהיום הוא פורים, ולראות את כל זה, ואחרי הכל לקום ביום מחר ולומר "שמע ישראל"כמה כוחות היו נצרכים לזה וכמה חזקים היינו צריכים להיות כדי להשאר באמונת ה'.

המשכנו ללכת בלי הפסק. לא היינו ישנים באותו מקום שבו ישנו בלילה הקודם. נשארנו רק שנינו, אני ואחי, הרגשנו עצמנו עוד יותר מיותמים משהיינו, ומאוד חששנו שנאבד זה מזה. בכל רגע היינו קוראים אחד לשני בשמותינו, והאנשים שהיו עמנו כבר ידעו את שמותינו והתרגלו לראות שאנחנו כל הזמן מחפשים איש את רעהו. אחי היה חלש מטבעו והרעב הציק לו מאוד ובלי הרף היה מחפש מזון, התחננתי לפניו: אל תסכן את חייך. אנשים נהגו להתגנב מן השורות וללקט בצידי הדרך שיירי אוכל שנזרקו על ידי הגרמנים. תפוח שנאכל כמעט כולו,
(עמוד לז)
קליפות ביצים - שמא נשאר בהן משהו מן הביצה דבוק בקליפה, או לגנוב מיני סלק ששימש מאכל לבהמות שהיה קבור בשדות, ועבור קלח של ירק זה אנשים סיכנו את חייהם. פעם מצאנו עצמות של בעל חי - כנראה של סוס - וכמה ימים התקיימנו מהעצמות הללו, כל זמן שהיתה בהן לחלוחית. אני זוכר שפעם בצידי הדרך היה מונח פגר של כלב, ועוד מרחוק התחילו אנשים לרוץ אל הנבלה ואף הכו זה את זה כדי לזכות בנתח בשר. הרעב היה כל כך חזק עד שהאנשים ממש יצאו מדעתם והיו מוכנים לעשות הכל בכדי להשיג איזה שהוא מין מזון ויהיה הגרוע והמתועב ביותר.

בתחילת חודש ניסן הגענו לכפר אחד ושם הכניסו אותנו לאסם גדול, ומשם הובילו אותנו כל יום לעבודה. העבודה שהוטלה עלינו היתה לחפור תעלות-הגנה עבור הגרמנים הנסוגים מפני הצבא הרוסי. הטילו על כל שניים מאתנו מכסת עבודה, לחפור תעלה באורך של שלושה או ארבעה מטר -אינני זוכר בדיוק- אבל את הגובה אני זוכר: זה היה הגובה שלי. הסימן של הגרמנים היה שאם לא ראו אותי מתוך החפירה סימן שהעומק מספיק. יום אחד עבדתי לגמרי בקצה שורת החופרים יחד עם יהודי אחד מפולין. בן זוגי היה מאוד מדוכא והיה שרוי במרה שחורה. שנינו היינו צריכים לסיים ביחד את החפירה וראיתי שהשותף שלי איננו עובד. גם לי לא היה כח, וכאשר בקשתי ממנו שיתחיל לחפור לא ענה לי ורק גרר את המעדר הנה והנה אבל לא חפר כלום. ראיתי שאין לי עם מי לדבר והתחלתי לחפור בעצמי ככל יכולתי, כל מי שלא חפר את המכסה שהוטלה עליו היתה אחת דתו. תוך כדי העבודה ראיתי שהשותף שלי מטפס ויוצא מן הבור ונגש לשומר שעמד שם (שומר זה לא היה גרמני אלא פולקסדויטש -גרמנים שהתגוררו במדינות אחרות, בפולניה אונגריה ורומניה-, אדם מבוגר, כבן שישים בערך. בסוף המלחמה הגרמנים גייסו גם אנשים קשישים). לא שמעתי מה שהיהודי אמר לשומר ורק את התגובה של השומר ראיתי. הוא גרש אותו מפניו ואמר לו טיפש שכמותך, תסתלק מכאן וחזור לעבודתך. לשמע הדברים רץ אליהם אחד המשגיחים -הקאפוס- מן הגרמנים הפושעים הפליליים שהיו משגיחים עלינו, ושאל את השומר: מה הוא רצה ממך? ענה לו השומר הזקן: הטיפש הזה מבקש שירו בו. המשגיח נגש אל היהודי בעל המרה השחורה ושאל אותו: האם אתה רוצה שירו בך? הוא לא ענה לו ורק נענע בראשו לאות הן. מכיון שהשומר הזקן לא רצה לירות בו, הלך המשגיח והביא שני שבויים רוסיים שהיו אתנו במחנה ולפי פקודתו חפרו בור והכניסו את היהודי בעודו בחיים לתוך הבור וכיסו אותו. אותו היהודי סבל כל כך בחייו עד שלא היה לו יותר כח לסבול והיה טוב לו מותו מחייו, ובקש את המוות, אבל כשבאה אליו המיתה - היתה זו מיתה משונה ואכזרית. אני חוזר שוב ומודיע שאני מספר כאן רק מקצת ממה שראיתי, רק כדי שאפשר יהיה להבין איך היה המצב שם.

בליל הסדר לא היה לנו שום דבר שיהיה בו לפחות מעין זכר לפסח. אבל אחי משה שמעון לא היה מוכן לוותר והזכיר לי שעכשיו פסח, ועלינו לפחות לקיים מצות סיפור יציאת מצרים. אני לא הסכמתי - תמיד הייתי קשה עורף - וטענתי שאנחנו עכשיו בעבדות הרבה יותר קשה מאשר במצרים. די אם נזכור שבמצרים, למרות העבודה הקשה והגזירות כל הבן הילוד וכו', עם כל זה היו המשפחות ביחד ולא הפרידו בין בני המשפחה כמו אצלינו, ואיך אפשר במצב שבו אנחנו נמצאים להזכיר את יציאת מצרים, כאשר אנחנו בתנאים יותר גרועים מאשר במצרים. אבל אחי התחזק בכל זאת וסבר שחובה עלינו לספר ביציאת מצרים, ואמר כמה דברים מחז"ל ומן ההגדה כדי לקיים המצוה לספר ביציאת מצרים.

במקום הזה שבו היינו עכשיו כבר קבלנו אוכל כל יום, כשחזרנו מהעבודה בחפירות. המשגיח עלינו היה גרמני בשם פראנץ, פושע, שאמרו עליו שרצח את אשתו ואת ילדיו. כל יום במשך העבודה היו אנשים נחלשים ולא היו מסוגלים לחזור מהעבודה, וחבריהם תמכו בהם ועזרו להם ללכת. פראנץ היה נוהג להסתכל מי הם האנשים שמתקשים ללכת והיה מכניס אותם לחדר אחד, ואחרי שכולנו היינו מקבלים את מנת האוכל היה הוא נכנס לחדר, ושם היה חונק בידיו את אותם האומללים, בועט ודורס אותם עד צאת נשמתם. אחרי שסיים היה הולך לו לאכול. הרציחה נתנה לו את התיאבון לאכילה.

היה אתנו חבר טוב, אברהם צבי גינצלער הי"ד, שכבר הזכרתי אותו למעלה. יום אחד הוא חזר מהעבודה חלש מאוד, ואחי משה שמעון שידע מה שיהיה בסופו נכנס לחדר שהכניסו אותו אליו ודיבר אתו וניסה לחזק את רוחו וגם הביא לו דבר-מה לאכול - אינני זוכר אם היה זה מים או איזה מאכל. אחר כך אחי יצא משם והלך לאותו רוצח פראנץ וניסה לשכנע אותו להשאיר את אברהם הערש בחיים, ואמר לו שהוא - אחי - יתן לו אוכל, ובודאי יתחזק ומחר יוכל שוב לצאת לעבודה. פראנץ הלך עם אחי לחדר, וכשנכנס ראה את אברהם הערש יושב, ומיד בעט בו בחזקה ודרס עליו עד שיצאה נשמתו, לעיני אחי. אחי משה שמעון היה בנו של אבא, ולא היה מסוגל להכניע עצמו ולהתאפק ולא להגיב על מעשה כזה וחפש הזדמנות להשיב לפראנץ כגמולו, עד כמה שאפשר היה לעשות בתנאים שבהם נמצאנו. היה אצלנו איש ס.ס. אחד בשם בלאס, שהיה אדם ישר. אינני יודע אם היה כך מטבעו או שכשראה את הסוף מתקרב עשה תשובה. על כל פנים, אחי התידד עמו וספר לו מה שפראנץ עושה כאן במחנה, וכנראה שבלאס עשה דבר מה בענין, כי למחרת כשהלכנו לעבודה שמענו שפראנץ אומר לאחד מן הקאפוס (אותו קאפו שקבר את היהודי חי בבור): "שני
(עמוד לח)
האחים הקטנים האלו אינם צריכים לחזור היום מהעבודה". שני הקטנים היינו אחי ואני. יצאנו לעבודה מתוך ידיעה שזה היום האחרון שלנו. היינו נוהגים בדרך כלל ללכת ביחד ולעבוד בסמוך, כדי שנוכל בכל מקרה לעזור איש לרעהו, אבל באותו יום החלטנו להפרד, כי חששנו שכאשר נהיה יחד יבחינו בנו, וכשנפרד יש סיכוי שלפחות אחד מאתנו ינצל וישאר בחיים.

אין מילים בפי לתאר מה שעבר עלי באותו יום, כשציפיתי שבכל רגע יבואו להרוג אותי (ולהרוג - היינו באיזה מיתה משונה). צריך לדעת שהגרמנים אנשי ס.ס. שהיו אחראים עלינו לא התערבו ברציחות הללו, כי אלו נחשבו "עונשים פנימיים", והקאפוס הגרמנים הפושעים יכלו לעשות כאוות נפשם בתירוץ שזהו "עונש". לאנשי ס.ס. היו רציחות משלהם - שתארתי מקצת מהם למעלה. אבל המכות והרציחות תוך כדי העבודה והחיים הפנימיים שלנו בכלל היו נתונים בידי הקאפוס המשגיחים. הנביא אומר "טובים היו חללי חרב מחללי רעב" - והרי המיתות המשונות הללו היו גרועות יותר אפילו דעתי והתבוננתי, שלאמיתו של דבר מה שקרה לי אינו מיוחד במינו ורבים אחרים עברו עליהם דברים לא פחות קשים ממה שעבר עלי באותו יום.

לבסוף ירד הלילה, העבודה הסתיימה ואנחנו חזרנו למקום המגורים שלנו. אי אפשר לתאר את הרגשתנו בעת שנפגשנו שוב אני ואחי, היחידים שנותרו מבית אבא, אחרי שכל אחד כבר היה בטוח שלא יראה את אחיו. ברור לי שאם לא הייתי מוצא את אחי, גם אני לא הייתי מסוגל להחזיק מעמד ולהשאר בחיים אחרי נסיון כזה. וכנראה כך נגזר מן השמים שאחי ישאר בחיים עוד מעט כדי שאני אוכל להתחזק ולהמשיך לחיות אחר כך.

מחנה דירנהאו

ימים מעטים אחרי כן הזדמנה אפשרות להסתלק מן המקום. החלטנו שנינו שאין לנו מה להפסיד, ואין סומכים על הנס ובמקום הזה בודאי יהרגו אותנו, ואולי במקום אחר נשאר בחיים. הוציאו מהמקום את כל החולים, ושנינו הודענו שאנחנו חולים והובילו אותנו עם החולים האחרים למחנה בשם דירנהאו. באותו הזמן מקבוצה של עשרים אלף יהודים נותרו בסך הכל שלוש מאות, ומתוכם כחמישים הודיעו שהם חולים, כל מי שהודיע שהוא חולה, ידע היטב שקרוב הדבר שיירו בו מיד, ובכל זאת לא נמנעו מלהודיע על מחלתם, בגלל הספק הקטן שמא בכל זאת לא יהרגו אותו ויעבירו אותו לבית חולים.

לאחר כמה שעות של נסיעה הגענו לדירנהאו. במחנה דירנהאו היו בערך אלף יהודים, והיה זה פלא גדול בעיני למצוא שנותרה בעולם קבוצה כל כך גדולה של יהודים. התנאים בדירנהאו היו קשים מאוד. השתוללה שם מגיפה של טיפוס וגם המזון היה מעט מאוד, כי נתנו שם רק חתיכת לחם, בלי מרק. האנשים נחלשו מחוסר מזון ולא היו מסוגלים להחזיק מעמד כנגד המחלה, וכל יום נפלו ומתו בערך חמישים איש. אני זוכר שהיו שם ארבעה אחים מפולין, עדיני נפש, והיה ניכר שהם בני תורה. ארבעתם היו חולים ושכבו כולם במטה אחת (בכל המטות שם שכבו ארבעה חולים ביחד). יום אחד מת אחד מהם. שאר האחים לא הודיעו שהוא מת והשאירו אותו במטה וחלקו את מנת הלחם שלו ביניהם. למחרת מת אח שני וגם אז לא הודיעו כלום ולקחו את שתי המנות לעצמם. ביום השלישי מת אח נוסף, והאחרון הלך לקבל ארבע מנות של לחם. ביום הרביעי גם הוא מת, ואת המנה שלו כבר אף אחד לא לקח. אני מספר זאת בכדי להמחיש עד כמה היו החיים שם ממש מחוץ לגדר האנושי. פרוסת הלחם היתה מעל הכל. אני חייב להזכיר כאן דבר שעוד באותם הימים, בתוך הגיהנום, נוכחתי לדעת אותו. למרות חשיבותו של פרוסת הלחם להחזיק את האדם בחיים, היה דבר אחד שהיה חשוב ממנו, וזה היה התקוה והבטחון שנעבור את הגיהנום הזה. נוכחתי לדעת שהיאוש היה הסיבה העיקרית שאנשים התמוטטו. ולא רק מבחינה רוחנית, אלא גם מבחינה פיזית. ראיתי הרבה אנשים שכעבור שנים או שלושה ימים לאחר שאבדו את האמונה ואת התקוה, לאחר שנפלו לתוך היאוש המוחלט, כבר לא היו בחיים. את היאוש אפשר היה לראות במבטי העיניים, בעמידתם, בהליכתם ובכל תנועה שלהם. כאן בדירנהאו שכבו אנשים פשוט לא רצו לקום יותר. אני נזכר כיצד התחננתי לפני אברך מהעיר קאשוי, אברך מאוד חשוב, התחננתי שיקום, שיסתובב. תשובתו היתה: תנועת ביטול בידיו. שלושה ימים נגשתי אליו כמה פעמים בכל יום לראותו, ביום הרביעי הוא כבר לא היה בחיים. אינני יודע מהיכן היה לי כוח להחזיק שם מעמד, הן מבחינה גשמית והן מן הצד הרוחני, יותר מאחרים שכוחם לא עמד להם.

פגשתי שם כמה יהודים שהכרתי אותם עוד מהבית, מאויהעל ולתמהוני מצאתי שהם (ועוד רבים כמותם) אינם יודעים כלום מאשר נעשה. פשוט לא היה להם מושג שכבר כמעט כל היהודים אינם בחיים. בימים הראשונים שם החלטנו, אחי ואני, לא לספר את האמת מאושוויץ, אבל לאחר ששאלו אותי כמה פעמים כל אחד באופן מיוחד, אם פגשתי את בני משפחתו, זקנים וילדים, ובפרט כשאחד הביע את דאגתו אם אמו מקבלת את הדיאטה שהיא צריכה... שוב לא יכולתי להתאפק וספרתי להם את האמת. בגלל זה - בגלל האמת כפי שהיא שספרתי להם - הייתי מוחזק בעיניהם למחוצף ול"רוצח". הם פשוט סרבו להאמין וחשבו שאני מוציא דיבה ומפיץ שמועות חסרות שחר.

בעת ההוא כבר היו כל היהודים בדירנהאו מוזלמנים וחולים, ולכן לא היתה שם חובה לעבוד. ורק מי שרצה
(עמוד לט)
היה הולך לעבודה ומקבל תמורת זאת מנה נוספת של לחם. אני פחדתי ללכת בטל, זה היה מסוכן - הרגשתי שאני בריא ויצאתי לעבודה. עבדתי בפריקת שקי מלט מקרון של רכבת. כל שק של צמנט שקל חמישים קילו, ואני בעצמי שקלתי אז פחות מחמישים קילו. אבל רוחי היתה חזקה והייתי מלא בטחון ואמונה בהשי"ת שאוכל להתקיים, וכך יכולתי להמשיך. אחי משה שמעון היה חלש ולא היה מסוגל לעבוד. כאשר התחלתי לעבוד נפרדנו מעט, כי אלה שעבדו גרו בקומה נפרדת מהקומה שגרו בה החולים, ולכן לא ישנתי סמוך לאחי. אבל נהגתי לבוא אליו כל יום ולחלוק אתו את המנה הנוספת שקבלתי עבור העבודה או איזה אוכל שהייתי מצלית להשיג באיזו דרך. אני זוכר שביום שני, כ"ו אייר (באותו הזמן לא ידעתי את התאריך, כי אחרי ר"ח אייר אבדתי את התאריך. ידעתי רק שהיום ל"ט לעומר) בערך בשעה שלוש לפנות בוקר, לא יכולתי להרדם. היתה הפעם היחידה במשך כל הזמן שהייתי במחנות שלא הצלחתי להרדם. ירדתי לאחי, שישן בקומה נמוכה יותר, ומצאתי שגם הוא ער והתחלנו לשוחח. דברנו על מה שנעשה אחרי השחרור. זו היתה הפעם הראשונה ששוחחנו בענין זה, כי כבר אפשר היה להרגיש שהשחרור אינו רחוק. רוב האנשים שהיו במחנה שלנו לא ידעו את האמת, ועל כל פנים את כל האמת הנוראה בודאי שלא ידעו, אבל אנחנו שנינו ידענו שמכל המשפחה לא נותר אף אחד ושהננו בודדים בעולם. ידענו שאין לנו בשביל מה לחזור לוויידיטשקא, ובכלל לא רצינו לחזור להונגריה. השאלה היתה אם לנסוע לארץ ישראל או לאמריקה. אני חשבתי שאסע לארץ ישראל ואהיה שם עובד-אדמה. אחי משה שמעון חשב שאולי כדאי לנסוע לאמריקה, כי היו לנו שם קרובי משפתה (אח ודוד של אמא) ונוכל אולי לנסוע אליהם. שוחחנו כשעתיים ואחר כך הלכתי משם ולפני שהאיר היום נרדמתי.

בבוקר התעוררתי וירדתי למטה ולפתע ראה אותי מכר אחד שהכרתי אותו מאויהעל וצעק אלי "חיים אלטר בא מהר, אחיך נפל". רצתי למשה שמעון וכשהגעתי אליו הוא כבר היה מחוסר הכרה. הלכתי לחפש רופא. היו שם כמה רופאים ומהם שהכרתי אותם עוד מהבית. הרופא הראשי בבית החולים באויהעל, שידע מי אני, בדק את אחי ואמר שכבר אין מה לעשות. סיפר לי ר' מענדל קרויז תלמידו של אבי (שנמצא עכשיו בארץ ישראל) שהוא כבר קרא לרופא אחר עוד לפני כן, והרופא אמר לו שאחי לא צריך לשום תרופה, ומה שחסר לו זה רק פרוסת לחם. אילו היה לו ככר לחם להחיות את נפשו היה נשאר בחיים. אבל רופא אחר אמר לי שמשה שמעון היה כבר כל כך חלש שכבר לא היה כלל מסוגל לבלוע לחם. על כל פנים מסתמא הוא נפטר מחמת רעב. היה שם עוד רופא, שגם הוא ידע מי אני, ואמר "תספר לאבא שלך שעשיתי בשבילך מה שיכולתי". אותו רופא הביא איזו זריקה שהיתה אצלו ואמר שיש לו רק מעט מהחומר ובדרך כלל הוא לא נותן אותו, אבל הוא מוכן להזריק אותו לאחי, מכיון שהוא יודע מי אנחנו. הרופא הקודם אמר שאין סיכוי שאחי יתרפא והתרופה הזאת לא תעזור, ולדאבוני כך היה, ואחר כך התחרטתי מאוד שבקשתי את התרופה. כאשר הרופא הזריק את הזריקה משה שמעון כבר היה גוסס והזריקה השפיע עליו והאריכה את יסוריו, וממש היה ניכר שהוא סובל מאוד מחמת הזריקה. אבל אני עשיתי כל מה שביכולתי, כל מה שחשבתי באותה שעה ובאותו מקום שאפשר לעשות ושאפשר אולי להצליח. אחר כך נזכרתי שפעם לפני המלחמה ראיתי שאותו הרופא נתן זריקה מעין זו לחולה זקן שהיה גם הוא במצב של גסיסה והאריך את יסורו, ואבא, שהיה נוכח באותו מעמד, נגש אל הרופא ואמר לו בפניו: "רוצח" (באותם הימים הרב היה יכול לדבר כך אל רופא ראשי של בית חולים). זכורני שהרופא התנצל, וטען שהוא מושבע ועומד להחזיק את החיים בגוף החולה עד הרגע האחרון ועל כן חובתו לנסות להחיותו בכל דרך שהיא. אבל אבא לא זז מדעתו ולא התפייס ממנו. לצערי נזכרתי בעובדה זו רק לאחר מעשה. ובכן נשארתי כך ליד אחי, ואחרי כחצי שעה יצאה נשמתו.

באותה שעה הרהרתי לעצמי, רבש"ע, כמה יסורים עברו על אמא עד שנולד לה אחי הבכור, כמה התפללה וכמה רצה לצדיקים עד שנושעה, ועכשיו הוא צריך להסתלק מן העולם בגלל חתיכת לחם ?. עם כל זה לא נפלתי ביאוש. כל כך הייתי חזק ברוחי, עד שכאשר הלכתי באותו יום לקבל את מנת הלחם, והיות שבימים האחרונים הייתי נוהג לקחת גם את המנה של אחי כבר הכירו אותי ומיד נתנו לי שתי מנות, בלי שאבקש. אבל אני החזרתי תיכף מנה אחת ולא רציתי להנות מהמנה של אחי. שוחט מאויהעל עמד לידי וראה מה שאני עושה וגער בי "שוטה וחסר דעה, איך אתה עושה דבר כזה להחזיר מנה של לחם?". אבל אני השבתי - איני יכול. לא היתה לי תשובה אחרת, ובאמת בשום אופן לא הייתי מסוגל לנהוג באופן אחר, כי לא רציתי ליהנות ממות אחי הי"ד. לפי המקום והזמן היה זה נסיון נורא -אולם בעיני היה זה יותר נורא להנות מלחם כזה. ספרתי לבן דודי שהיה שם שאחי נפטר. בן דודי החזיק מעמד משום שהצליח, יחד עם חבר שלו, לגנוב קליפות של תפוחי אדמה מהאשפה וגם הצליחו לבשל אותם, כמובן בלי רשות ומתוך סיכון גדול. אחרי המלחמה סיפר לי בן דודי שכאשר שמע ממני שמשה שמעון נפטר, חשב עלי "גם לזה יש רק עוד כמה שעות לחיות". באמת הייתי נראה כך באותה שעה, כמי שכבר אינו מסוגל יותר להשאר בחיים. אבל אני בתוכי פנימה לא הרגשתי את זה. מבחינה פיזית אולי לא חשתי כל כל בטוב, אבל מבחינה רוחנית הייתי חזק ובטוח. כנראה שהמוראל שאבא הכניס בנו גרם שהחזקתי מעמד
(עמוד מ)
ולא נכנעתי. ועוד יותר מזה, ב"ה אף פעם לא אכלתי ח"ו פרוסת לחם שאינה שלי ולא לקחתי שום דבר מיהודי אחר. ויודע אני שהרבה אנשים טובים וחשובים לא יכלו לעמוד בנסיון. אינני דן אותם ח"ו לכף חובה, כי מי כמוני יודע את גודל הנסיון שנמצאו בו באשר הם שם (וכבר דברתי בזה למעלה, והזכרתי מה שאמר אבא על הנסיון באושוויץ).

באותו יום (כ"ו אייר תש"ה) אחרי הצהרים שמענו שנחתם הסכם הכניעה של גרמניה וכעבור יומיים, ביום רביעי מוקדם בבוקר, הסתלקו הגרמנים והרוסים נכנסו. אחי משה שמעון נפטר איפוא שש שעות לפני החתימה על הכניעה, ובערך 14 שעות לפני סיום המלחמה. אחר זמן הציקה לי המחשבה מדוע לא גמלתי עם אחי גמ"ח של אמת ולא הבאתי אותו לקבר ישראל כראוי (בדרך כלל קברו את היהודים בקבר-אחים, חמישים או מאה מתים ביחד). לאמיתו של דבר לא הניחו להתקרב לגופות של הנפטרים, מחמת חשש של מגיפות, אבל אני חושב שאם הייתי מתאמץ ומשתדל הייתי יכול לקחת את גופתו ולאסוף מנין אנשים ולקבור אותו. כנראה שלמרות שלא הייתי ביאוש ובמרה שחורה היה כל הענין באותה שעה רחוק ממחשבתי, ואני חושב שגם היה רחוק ממחשבתו של כל אחד ואחד מאלו שהיו שם, כפי שאני רואה עכשיו, במבט לאחור, במצב הנורא שבו היינו נתונים הקבורה לא היתה חשובה כלל בעינינו ולא היה לה כל ערך, כשם שגם לחיים לא היה אז כל ערך.

שלושה ימים אחרי השחרור חליתי בטיפוס. עשרה או אחד עשר יום הייתי נתון בלי הכרה בין חיים למות, אבל מן השמים רצו שיהיה זכר לבית אבא ובזכות זה רחמו עלי ונשארתי בחיים. שני חדשים שכבתי בבית החולים בגרמניה ואחר כך חזרתי להונגריה, לבודפסט. לא רציתי לנסוע לוויידיטשקא כי ידעתי שלא אמצא שם דבר. בפעסט שוב חליתי ושכבתי כחדשיים בבית חולים, אבל בפעם הזאת המחלה לא היתה כל כך קשה ויום יום הייתי יוצא מבית החולים החוצה לקרוא ק"ש ולהניח תפילין. בבודפסט לא חפשתי ולא שאלתי על אף אחד מקרובי וממיודעי, מפני שכפי שראיתי במקום שבו נמצאתי, מכל האנשים שהיו בסביבתי לא נותר גם אחד. יתר על כן, הייתי אז במצב כזה שכל יהודי שראיתי היה בעיני לפלא שנותר עוד יהודי בעולם. באותו זמן חשבתי, על פי מה שראיתי במחנות, שנותרו בעולם אולי עשרה אחוז ממספר היהודים שבאמת נשארו. אני מזכיר זאת כדי לתאר באיזה מצב היינו שרויים לאחר השחרור.

בכל אופן, לאחר שהתעכבתי בבודפשט כחדשיים ימים נסעתי לאויהעל. לעולם לא אשכח את אשר ראו עיני באויהעל. עיר זו, שהיתה הומיה מחיים יהודים שוקקים - היתה ריקה, פשוט ריקה בלי יושביה היהודים. מזעזע היה להתהלך ברחובות היהודים הריקים. כשפתחתי את שער חצירו של ר' מאיר'ל מקום שקול התורה היה נשמע בו שמונה עשרה שעות ביממה ועשרים וארבע שעות ביממה חיו ונשמו בו תורה - פתחה עלי פיה גויה אחת וצעקה: מה אתה מחפש כאן?. שוטטתי ברחובות ובסמטאות המוכרים לי כל כך ולא ראיתי פנים מוכרות, אלא זרות ומתנכרות. נכנסתי לקלויז הריק והחרב, הקלויז היפה והמהודר בכל המדינה כולה, ושקעתי עד ברכי בעשבי הפרא שעלו בו. על חורבן עיר ואם בישראל זו היה צריך לעשות תשעה באב, לקרוא איכה ולקונן מרה.

עזבתי את העיר בבכי ובכאב ונתפתיתי לנסוע לוויידיטשקא. מצאתי בה את הגויים כל אחד בביתו ובדירתו, וכמה מהם השתכנו בבתי היהודים השוממים מאין יושב. לגבי הגויים יכול לבוא כל כובש ואויב שיהיה - טורקים, רוסים, גרמנים, - הם, הגויים, נשארים כל אחד בביתו. ורק היהודים הם הנרדפים בכל מקרה שלא תהיה במדינה.

מצאתי שם שלושה יהודים שבורים ורצוצים שספרו על שתי בחורות מהעיירה שמצאו מקלט בשבדיה, בחור אחד אי-שם בגרמניה, ואולי, אולי ישוב מישהו מאוקריינה. עשיתי מאמץ עליון ונגשתי לבית אבי, אולם כאשר הגעתי אל מפתן הבית נעצרתי. לא עמדו לי כוחותי להמשיך. לא יכולתי לדרוך על מפתן הבית. חזרתי לאחורי בידיעה ברורה שלעולם לא אחזור לכאן.

אכן, השמש זרחה, הלבנה האירה והעצים לבלבו. לשם מה ובשביל מי? לשם מה צריכה השמש לזרוח בבוקר אם אבא אינו נוטל ידיו שנית עם זריחתה, ואינו קורא קריאת שמע בהנץ החמה.

הלבנה, מי יקדש אותה בראשית כל חודש? לא אבא? ומי בכלל יקדש אותה באותה שמחה כמו שהוא היה עושה, ואם כן, לשם מה היא מתחדשת ?

העצים לבלבו - לשם מה? מי יברך עליהם בחודש ניסן את הברכה אשר ברא בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם.

(עמוד מא)

מעשי אבות סימן לבנים

ארשום כאן לזכרון מעט מהנהגותיו ותהלוכותיו של אבא מארי זצ"ל.

א. תורה לשמה

אכתוב כאן מעט זכרונות על אופן לימודו של אבי, כפי שראיתי בילדותי ובימי נעורי (מה ששמעתי על דרכו בלימוד תורה לפני כן, כאשר היה אברך ובעל בית, כבר כתבתי למלה). אם אמרתי שלמד תורה הרבה, ואם אומר שלמד בהתמדה, הרי עדיין לא אמרתי כלום. גדול והנורא, בכור הברזל ששמו אושוויץ.

נוהג היה לקום בשעה שלוש לפנות בוקר. גרים היינו בדירה קטנה וקשה היה ללמוד שם כאשר בני הבית ישנים, ולכן היה יוצא החוצה לגן שסביב הבית ושם היה מהלך הלוך ושוב ומשנן בעל פה. היה נוהג לחזור אפילו על קצות החושן בעל פה. כאשר הייתי בן תשע ועדיין הייתי לומד אצלו, היה נוהג להעיר אותי קודם התפילה והיינו לומדים אז שיעור קבוע. זכורני שפעם אחת חזרנו בבוקר אחד קודם התפילה על כל פרק השוכר את האומנין. בכלל, הלימוד קודם התפילה היה אצלו ענין גדול. כשלמדתי בישיבה כתב לי פעם: "תלמד לכל הפחות שתי שעות קודם התפילה". והיה מרגלא בפומיה "אין אני יכול להבין כיצד יהודי נגש להתפלל לפני הקב"ה בבטן ריקה בלי שני דפים גמרא ותוספות". עוד מעלה אחת היתה בעיניו ללימוד בבוקר לפני התפילה, שאז המוח צלול והראש פנוי לקלוט את התורה (חבל שהיום ענין הלימוד באשמורת הבוקר כמעט נפסק).

מיד אחרי התפילה היה חוזר ללימודו. כאשר הייתי כבן תשע-עשר למד אתי חושן משפט - אני זוכר שלמדנו פעם הלכות טוען ונטען, וגם זה דבר שלא נוהגים ללמוד עם ילדים בימינו. הוא היה רב בקהלה כזאת שאף אחד לא הביט אחריו אם הוא מתמיד בלימודו או לא, ומצד הבעלי-בתים שלו יכול היה להעביר את היום כולו בבטלה כרצונו. אף על פי כן שמעתי אותו פעם אומר לעצמו "כמה קשה ללמוד דף גמרא לשמה. כאשר הייתי בעל-בית עוד יכולתי ללמוד לשמה, אבל היום קשה, קשה מאוד ללמוד לשמה". אינני יודע מדוע היה קשה לו ללמוד לשמה, שהרי אף אחד לא בדק אחריו ואף אחד לא הרהר אחריו מה מעשיו ואם הוא לומד או לא. אבל כנראה שענין לימוד לשמה, שלא על מנת לקבל פרס, היה כל כך חשוב בעיניו, וכנראה שהכניס לגדר של לימוד לשמה גם לימוד שלא ע"מ לקבל ידיעות הנתוצות לו לצורך הרבנות, אלא לשם לימוד גרידא כדי לקיים "והגית בו יומם ולילה"

באהבת התורה שלו מעולם לא היה חס על כבוד עצמו. זוכר אני שפעם אחת שאל מבחור צעיר שיסביר לו פשט ברש"י. אותו בחור למד בישיבה חשובה ואבא חשב שמסתמא ראש הישיבה שלו הסביר את הסוגיא, ומכיון שחשק לדעת כיצד למד אותו ראש הישיבה את הפשט לא חשש שמא יש בזה פחיתת כבוד לעצמו (בתור רב וראש ישיבה בעצמו) לשאול פשט מבחור צעיר.
גם כאשר הגענו לאושוויץ היה לומד בכל הזדמנות שהיה הדבר בגדר האפשרי, וכמובן למד בע"פ. היה לומד בעצמו או יחד עם אחי משה שמעון. אחר כך מצא במחנה פה ושם כמה דפים גמרא ממסכת סנהדרין. בכל יום בדרך הליכתו לעבודה ובחזרה היה לומד, ואפילו בתוך העבודה כשהיה לו זמן פנוי למד עם יהודי אחד שהיה עמו באותה קבוצה. בימים שלא עבדו או כשעבדו חצי יום (בדרך כלל היה לנו פעם בשבועיים יום חפשי) הייתי מחוייב לבוא אליו ללמוד (אני עבדתי בעבודה אחרת, ומקומי היה בבלוק אחר בקצה השני של המחנה). אחרי המלחמה סיפר לי יהודי אחד שהיה עמנו באושוויץ, שפעם היה נוכח כאשר אחרתי לבוא לשיעור ואבא גער בי וסטר על לחיי - שם, בתוך אושוויץ - משום שלא באתי בזמן ללימוד גמרא. אותו יהודי עמד שם וקנא בי שיש לי עוד בעולם מי שיתן לי סטירה על ביטול -תורה.

גם בבית לא תמיד הלימוד היה בנקל, והרבה פעמים למדו בתנאים קשים. למדו בחדר קר בבית שאינו מוסק ולאור מנורה קטנה, ובזמן המלחמה גם נפט לא היה ולמדו לאור נר של שמן. כאשר התרבו הצרות ונגעו אל נפשו, משום שהיה משתתף בצערן של ישראל בכל מקום שהם, המקום היחיד שמצא בו מקלט היה לימוד התורה. ואז סידר לדפוס את "יוצר אור" וכתב את "אור לישראל" ועסק בזה ממש עשרים שעות ביום, כי זו היתה מנוחתו מהצרות שהיו מכל צד ומכל עבר.

באותן השנים (תש"ג - תש"ד) גם לא היו כבר ספרים ללמוד. בדור הקודם לא היה מצוי, כפי שנהוג היום, שכל אחד יש לו בביתו כל הראשונים וכל האחרונים החשובים, וכדומה. כאשר היה לו צורך לעיין באיזה ספר היה נוהג לנסוע לאויהעל, שם היו בבתי מדרש ואצל יחידים ספרים רבים. ובשנים הללו כבר אי אפשר היה לנסוע, מחמת הסכנה שארבה לכל יהודי בדרך. (וברצוני למסור כאן מודעה שאם ימצאו בחיבוריו של אבא דברים שנזכרים כבר בחבורים אחרים הרי זה משום שלא היתה לו אפשרות לחפש בספרים. ובודאי אם היה מוצא שכבר קדמו לו בחידושיו, היה מזכירם בשמם). באותם השנים גם עניני הרבנות לא גזלו את זמנו, כי לקחו את כל הגברים הצעירים לעבודת כפיה וכמעט שלא היו לו בעלי-בתים. ממילא היו רק מעט שאלות שהיה עליו להשיב, אם באיסור והיתר ואם בטומאה וטהרה. גם הישיבה שהיתה לו בוויידיטשקא התבטלה אז בצוק העתים ואבא היה פנוי לעסוק בתורה,
(עמוד מב)
ובלי גוזמא הוא עסק בתורה עשרים שעות מעת לעת, בבית קר בלי אור ובלי ספרים.

ב. תפלה

אחד הזכרונות שיש לי מילדותי הוא שהייתי שומע תמיד את אבי מתפלל בקול רם ובמתינות, מלה במלה (על ידי זה קלטתי את מלות התפילה וידעתי להתפלל עוד לפני שידעתי לקרוא). תמיד היה מתפלל בדבקות גדולה, ובאמצע התפילה מחמת דבקותו היה קורא לעתים "הייליגער באשעפער" וכדומה.

הקפיד מאוד שלא להתפלל במקום שיש בו תמונות. בשנות המלחמה היו זמנים שהיתה סכנה להתפלל בבית הכנסת והיינו מתפללים בדירתו של אחד הבע"ב שגר בסמוך לנו, ותמיד היה מקפיד להפוך את התמונות שהיו תלויות שם בחדר לצד הקיר. במחנה אושוויץ היה נזהר מאוד להתפלל במקום טהור דוקא, ולפעמים היה צריך להתאמץ מאוד כדי למצוא מקום כזה.

זוכר אני, שבאושוויץ לפני ראש השנה היו מספר יהודים שכתבו את התפילות. כמה יהודים כאלה באו אליו, והוא הקריא להם בעל-פה את היוצרות והם העתיקו רשמו על פיו. היו גם עוד יהודים שזכרו את התפילות של הימים הקדושים בע"פ והכתיבו לאחרים את התפילות, ואציב כאן מזכרת למסירת-נפשם של כל אותם היהודים שעסקו בהכנת מחזורים וזכו וזיכו אחרים עמהם לשפוך-שיח לפני הקב"ה בימים הקדושים. כל הפעולות הללו, הן ההקראה והן הכתיבה, נעשו בסכנות נפשות, בהפסקות חטופות מן העבודה. באושוויץ היה אסור באיסור חמור להשתמש בנייר, למרות שאפשר היה למצוא שם נייר. העונש על כך היה מלקות או מאסר בצינוק, ולעיתים גם הוציאו להורג מי שתפשו כאשר כתב דבר מה. היו כותבים על נייר של שקי מלט ואחר כך החביאו את הניירות על הגוף מתחת לבגדים.

ג. תפילין

אם הייתי צריך לבחור את המצוה שהיתה חביבה עליו ביותר - הרי היא מצות תפילין. ומן הסתם מורשה היא לנו בבית אבינו מזקננו בעל בית היוצר, שהיה זהיר ומהדר במצוות תפילין בתכלית הזהירות וההידור. וראה בהקדמת "הר הבית" לספר "דרשות בית היוצר", דף ד' ע"ב, שם מובא בשם זקני המחבר שאמר "שכמדומה לו שבשביל מצות תפילין בא לעולם". עי"ש ותראה נפלאות מהשתוקקותו והידורו במצוה זו. ואבא מורי אף הוא היה מתמיר וזהיר באופן נפלא במצוות תפילין. מי שראה אותו הולך לתפילה עם הטלית והתפילין והיה רואה באיזו אהבה וחביבות היה מחבק בחיקו את הטלית והתפילין, היה נדמה לו שלפניו אם אוהבת המשתעשעת עם בנה יחידה.

זכורני שבמוצאי יום טוב היה נוהג לומר לנו שלמחר צריך להשכים להניח תפילין, כי עברו כבר שמונה ימים (או תשעה ימים, לפי הענין) שלא הנחנו תפילין וצריך להכין את עצמנו למצוה. ומיד אחרי הבדלה היה מכין עצמו למצות תפילין למחר, כי כבר כלתה נפשו לקיים מצוה זו.

נוהג היה שכאשר הגיע אחד מבניו למצות היה מוסר לו את התפילין שלו והיה כותב לעצמו תפילין חדשות. לאחי משה שמעון מסר את התפילין שהיו של בעל בית היוצר, ונקראו בביתנו בשם תפלין של הבית היוצר. כפי שאני מבין קיבל אותם מאביו לבר-מצוה שלו ואף אביו קיבל אותם לבר-מצוה מאביו בעל בית היוצר. גם בבר מצוה שלי מסר לי את התפילין שלו, ולעצמו קנה תפילין חדשות. הוא קנה אז פרשיות של ר' חיים סופר, שנחשבו למהודרות ביותר ועלו הון רב. באותה שעה היתה פרנסתו דחוקה ולא היה לו די כסף לזה, אבל כאשר הגיעו הדברים למצוות לא התחשבו בבית אבא בכסף.

אבא החדיר בנו את חשיבות מצות תפילין. הוא לא עשה זאת על ידי דיבורים ודרשות, אלא על ידי שהיינו מסתכלים בו ורואים כיצד הוא נוהג. כל בוקר כאשר הניח תפילין היה נדמה כאלו הוא מניח אותן בפעם הראשונה, מגודל ההתלהבות וההשתוקקות, וממש היה מתקיים בו "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". הודות לזה היתה מצות תפילין מושרשת בקרבינו ויכולני לעמוד בכמה וכמה נסיונות במצוה זו.

באסרו חג של פסח תש"ד כשגורשנו לגיטו באויהעל היתה השמועה שאין מניחים ליהודים לקחת עמהם שום דבר. וכאשר נכנסו הז'נדרמים לביתנו והתחילו לצעוק "בעוד עשר דקות עליכם להיות מוכנים". נטל אבא מיד את הטלית והתפילין, שהיו כבר מוכנים אצלו מלפני כן, ואמר מיד: "הנני מוכן", והמשיך בקול רם ובתוקף (בהונגרית): "הכל תוכלו לקחת מאתנו, אבל את הרבש"ע לא תוכלו לקחת מאתנו" (כי הוא חשב שלא יתנו לו לקחת את הטלית ותפילין). אבא היה מוכן ממש למסור את נפשו כדי שיוכל לקחת אתו לגיטו את הטלית והתפילין.

גם באושוויץ השאלה הראשונה והיחידה ששאל כאשר ירדנו מן הרכבת שהביאה אותנו לשם היתה: "האם אפשר להניח כאן תפילין". הוא שמר כבבת עינו על התפילין שהצלחנו להחביא אצלנו, וכמה פעמים מסר נפשו על כך. כבר הזכרתי למעלה שביום השני של שבועות תש'ד הריצו אותנו ערומים ממחנה אחד באושוויץ למחנה אחר ואבא הטמין את התפילין בנעליים ורץ עם הנעליים בידיו. בדרך הכו אותו מכות נמרצות שינעל את הנעליים, אבל הוא
(עמוד מג)
לא שת לבו למכות והמשיך לרוץ יחף, והקאפו המשיך להכותו, עד שאותו רוצח התעייף מן ההכאות.

למרות כל זאת הצלחנו להניח תפילין באושוויץ יום יום וזיכינו עמנו במצוה זו אלפי יהודים. כדרכו בכל ענין שתמיד היה דואג לזכות גם אחרים עמו, גם בענין זה היה משתדל למצוא אפשרות שכל מי שמעונין בכך יוכל להניח תפילין. וזאת לדעת, כי עצם שמירת התפילין באושוויץ היתה פרשה ארוכה ויום-יומית של מסירת נפש. כל ערב היתה דאגה היכן להטמין את התפילין בלילה. לעתים תכופות היו שם בלילות בהלות שונות - חיפושים, עונשים וכדומה, ולכן היה צורך להחביא אותן במקום שהגרמנים והקאפוס לא ימצאו אותן. אמנם לא היה שם איסור מפורש להחזיק תפילין, אבל זאת יש לדעת, שבאושוויץ לא היה בכלל דבר שמותר לעשותו. היה שם סדר, ולפי הסדר הזה היו קיימות רק שתי אפשרויות: או שחובה והכרח לעשות את הדבר - או שאסור לעשותו. וכל דבר שאינו תובה הוא בגדר אסור, ונענשו עליו. ממילא הכל היה כרוך במסירות נפש, הן עצם החזקת התפילין והן מעשה הנחתן.

בדרך כלל החבאנו את התפילין בין הדרגשים (המטות) של כמה אנשים ממיודענו שישנו בסמוך לנו. השתדלנו תמיד שהשכנים שלנו בצריף יהיו ממכרינו, כדי שבשעת הצורך יוכלו להסתיר את הנחת התפילין או לחפות על המתפללים. כאשר הלכנו לעבודה היתה שוב דאגה יוםיומית: האם טוב יותר לקחת את התפילין לעבודה או להסתיר אותן בבלוק. תמיד היה חשש שמא יתגלו התפילין ויחרימו אותן וכל יום היה צריך להחליט מחדש, לפי המצב. בדרך כלל כאשר היה לו קאפו נוח היה מעדיף לקחת את התפילין לעבודה, ושם היה שוב מניח אותן בשעת העבודה (אחרי שכבר הניח בבוקר). אבא התיר לטלטל את התפילין בשבת כדי שלא יאבדו (לגבי איסור מוקצה ואיסור הוצאה) אבל תמיד היה מחפש דרך להוציא את התפילין באופן שהאיסור יהיה קל יותר.

תיכף אחרי ההשכמה היו באים אליו יהודים מבלוקים אחרים, והיה נוצר תור של יהודים שהמתינו להנחת תפילין. לפעמים חיכו שם מאות יהודים. היות שלא היה פנאי, אמרו רק את הברכה ופסוק ראשון של קריאת שמע. אבא התיר שלא לעשות את שבע הכריכות, הואיל ואינן מדינא דגמרא, ורק לעשות את היו"ד והדל"ת. את התפילין של ראש לא הניחו בעצמם אלא אחד הניח לשני, כדי לחסוך בזמן ולהספיק לקיים את המצוה לפני היציאה לעבודה. אמנם, בראשית ימינו באושוויץ, באמצע הקיץ כאשר הימים היו ארוכים, אפשר היה להניח תפילין גם בסוף היום. פעם בשבועיים ביום ראשון היה יום חפשי מעבודה ואז הרבה יותר יהודים זכו לקיים המצוה. זוכר אני שפעם אחת ביום כזה (זה היה בתמוז - אב) אמר לי: "היום ב"ה הניחו 2000 יהודים תפילין".

היו שם יהודים שכבר שנתיים ושלוש שלא ראו תפילין, וכאשר ראו את התפילין שלנו פרצו בבכיות נוראות. אבא אף פעם לא התגעל במחנה במאכלות אסורות וכל הזמן התקיים רק על לחם יבש, כמו שכתבתי במקומו, ולמרות זאת החזיק מעמד עד הסוף, עד שנרצח בזמן הפינוי מאושוויץ. לעומת זאת הרבה רבנים ותלמידי חכמים שהיו שם ואכלו מן האוכל של המחנה ובודאי עשו כן על פי הלכה - ובכל זאת נחלשו והלכו, ומדי פעם הוציאו אותם להריגה בסלקציות שהיו הרוצחים עושים מפעם לפעם. אין לי שום הסבר לכך, ואני בטוח שאבא החזיק מעמד ונשאר בחיים רק מכח החיות שהיה שואב כשראה יהודים מניחים תפילין.

עד היום הזה חיים עמנו לאוי"ט עשרות אברכים שנשארו בחיים משום שהתפילין נתנו להם את הכוח הנפשי ואת החיזוק להתאמץ ולהשאר בחיים. מי שהיה נופל ביאוש רח"ל - שוב לא היה מסוגל להחזיק מעמד ועד מהרה היה גם נופל מבחינה גופנית. הרבה אנשים שכבר עמדו לאבד את האמונה ואת התקוה ואת האנושיות בכלל (כי באושוויץ בדרך כלל היה הא בהא תליא) - על ידי הנחת תפילין הרגישו שעדיין יש תורה ומצוות בעולם, והתרוממו והגבהו ממצבם הנורא ומצאו כוח להתחזק ולהחזיק מעמד (וגם אותם שלדאבון לבנו לא נשארו בחיים, הרי הזמן שעבר עד שנרצחו עבר עליהם באופן אחר לגמרי).

ד. כשרות

כמובן כל יהודי שומר תורה ומצוות נזהר בכשרות, אבל גם בזה היו לו לאבא הנהגות משלו. באופן כללי עלי לומר, בנוגע להנהגותיו של אבא, כי למרות שהיה מדקדק במצוות וזהיר בקלה כחמורה אף פעם לא היה נקרא "פרומער", מפני שתמיד היה מוכן אצלו "א גלייך ווערטל" עבור כל אחד, היה מקבל כל אחד בסבר פנים יפות והיה מעורב בדעת עם הבריות, ובחכמתו ידע להסתיר את הנהגותיו וכלפי חוץ אף אחד לא ידע מהן. אבל לי ידועים הרבה הנהגות ומעשים ממנו, ואין כאן המקום לספר את כולם ורק מקצתם אזכיר. ... לא היה טועם כלום מחוץ לבית. אפילו כאשר היה באיזה שמחה או חתונה שהכיר את המחותנים והיה יודע שאין שום חשש גם אז לא היה טועם כלום, משום לא פלוג. משום כך, בכל שמחה שהשתתף בה היינו לוקחים עבורו אוכל מהבית. כאשר נעשה רב בוויידיטשקא ראשית מעשהו היה לבדוק מחלבה שהיתה שם, שהיו מייצרים בה גבינה המוחזקת בכשרות. אבא נהג בחכמה, ומבלי לומר דבר לשום אדם יצא לשדה והסתובב במקום המרעה ואחר כך שוחח עם הרועה הנכרי במילי דעלמא, ובתוך אחד השיחים דבר אתו, כבדרך אגב, מענין החמרים המעמידים שמכניסים לגבינות. הרועה אף
(עמוד מד)
הוא השיב לו לפי תומו , ומתוך דבריו הבין אבא שכאן לא משתמשים בחומר כשר אלא בקיבה של בהמה טמאה, ולמחרת פרסם מודעה באויהעל שאסור לאכול מהגבינה.

מעולם לא נתן הכשרים. לעומת זאת ראיתי כמה וכמה פעמים שהוציא איסורים, כדי למנוע תקלה, אבל ח"ו לא על מנת שיבואו על ידי זה להשתמש בהכשרים שלו. וכמו כן לא היה מוציא איסורם על הכשרים של אחרים.

בשנת תרצ"ח (שנה אחת לפני המלחמה) אסרו את השחיטה הגסה בהונגריה. אף על פי כן היו שוחטים מפעם לפעם בהסתר, אבל הוא לא אכל מהבשר הזה. פעם אחת, בתקופה זאת, היינו בליסקא ביאהרצייט של הרה"ק מליסקא והדודה, הרבנית מליסקא, הגישה לנו בשר בהמה. אבא לא רצה לאכול, למרות שבודאי שחטו שם בהידור והשוחט היה ירא שמים. שני טעמים אמר לי מדוע אינו אוכל מן הבשר שנשחט בהסתר. טעם אחד היה, לפי שסבר שבכל אופן שבו נעשית השחיטה, הרי סוף סוף השוחט מתירא שמא יתפסו אותו ולפיכך מירתת. טעם שני היה לו שהיה שייך אפילו במקום שהשוחט לא היה צריך לחשוש, והיינו, משום שהוא היה רב ומוטלת עליו אחריות לקהלתו. ונימוקו עמו, כי הרשעים לא אסרו לגמרי לשחוט בחלף, אלא אסרו רק שחיטה כשרה - אבל אם הבהמה נטרפה לא היה בזה עבירה על חוק המדינה. על כן נמנע מלאכול, כדי שאם יתפסו את השוחט ואת הבהמה יוכל לומר תמיד לשלטונות שהשחיטה לא היתה כשרה - והראיה, שהרב של הקהילה אינו אוכל מן הבשר, ועל ידי זה יוכל להציל את השוחט מעונש. משום כך משנת תרצ"ח לא נכנס בשר בהמה לביתנו, (אמנם לא היה מקפיד עלי אם הייתי אוכל בשר מחוץ לבית).

אחרי פורים תש"ד נכנסו הגרמנים ימ"ש להונגריה, ומאז אי אפשר היה ליהודי לנסוע מוויידיטשקא לאויהעל (הדרך מוויידיטשקא לאויהעל עברה על פני גשר שעליו היה ניצב תמיד משמר של גרמנים, והיתה סכנה לעבור שם). דרכו היתה שהיה נוסע לאפות מצות לפסח באויהעל, ובאותה שנה כבר לא היה יכול לנסוע. אני חזרתי אז מהישיבה בקאשוי ולא יכולתי להגיע הביתה ועל כן התעכבתי זמן מסויים באויהעל, ואז אפיתי בעצמי את המצות למשפחתינו. זכורני כי המתעסקים באפיה אמרו אז שנוח להם שאבא לא בא לעצמו לאפות, כי הזהירות והחומרות שהיה נזהר בהן היו לאין שיעור. היו צריכים להחליף אחרי כל מצה את הכל ובלי הרף היה מזרז את המתעסקים, ולא היה בכל אויהעל מי שהיה זהיר וזריז כמותו באפיית המצות (חוץ מהרב הגאון ר' מאיר קליין הי"ד בעהמח"ס תולדות שמואל, שדודי ר' אליהו צבי היה חתנו). את המצות שלחתי לוויידיטשקא על ידי שליח, ואני בעצמי נשארתי באויהעל עד סמוך לחג ממש, ולבסוף הצלחתי בנס להגיע הביתה דרך פאטאק. כמדומני שאבא באותה שנה לא אכל מצה בפסח, אלא רק כזית מצת-מצוה שאפה בעצמו בערב פסח בחצר ביתנו בוויידיטשקא.

ביום הראשון שהגענו לאושוויץ, במחנה בירקנאו (ביום ראשון של שבועות) לא נתנו לנו אוכל, ומחמת הפחד והבהלה גם לא הרגשנו צורך באוכל. אבל מדרך הטבע הגוף תובע את מזונו והאדם מסתגל לכל מצב, וביום השני אחרי הצהרים, כשהיינו במחנה הגדול של אושוויץ, כאשר נתנו לנו אוכל, התחילו כולם לאכול. אבא צווה על אחי ועלי שנלך לאכול. עשיתי כדבריו והלכתי לאכול, והבחנתי שגם הוא נגש למקום ששם חלקו את האוכל, אבל הוא עצמו אינו אוכל. שאלתי אותו מדוע אינו אוכל, והשיב שאינו חפץ עתה לאכול, ועוד יש פנאי. לבסוף לא אכל באותו יום. ביום שלאחריו, במחנה בונא, ראיתי שוב שאינו אוכל. כך עבר שבוע שאכל רק את הלחם היבש והקפה שקבלנו, ולא אכל את המרק עם פירורי הבשר שבו, שהיה חשוב לא פחות מן הלחם (היו הרבה אנשים באושוויץ שהעדיפו את המרק על הלחם ולפעמים היתה אפשרות להחליף את המרק במנת לחם). עם זה הוא עבד באותם הימים עבודה קשה, בעשיית בטון, שאפילו באושוויץ נחשבה לאחת העבודות הקשות, ממש עבודת פרך כעבדים מהבוקר עד הערב.

פעם אחת ראה אותו בזמן האוכל אחד המשגיחים, עוזר לקאפו, שהיה ישר-דרך (הוא היה מגליציה וכדומני שמבית אביו היה חסיד באבוב). הוא הבחין שאבא אינו אוכל את המרק ואמר לו: "אינך אוכל - היה כאן בנו של הרב מלימאנוב ולא אכל את הבשר והלך לארובה" (כך נהגו שם לומר על הנרצחים). כאמור אותו משגיח היה ישר והגון, ולכן אבא קיבל את דבריו ברצינות והתחיל לברר לעצמו - כדרכו תמיד - כיצד עליו לנהוג ע"פ דין. השאלה לא היתה אם לאכול כדי שלא ימות, שהרי הוא היה מוכן למסור את עצמו עד כלות הנפש ממש. אלא השאלה היתה אם ע"פ הלכה מותר לו למסור נפשו, שמא הוא ח"ו בבחינת מאבד עצמו לדעת במקום שעל פי דין מותר לעבור על האיסור משום פיקוח נפש. אבא היה נבוך מאוד, שהרי לא היו לו שם ספרים, וכאשר היינו הולכים בדרך שמעתי אותו מדבר לנפשו שלפי פוסק זה מותר למסור את הנפש ולפי הרמב"ם אסור וכו' וכך היה מברר לעצמו את שיטת הפוסקים. אבא אמר אז שאין כאן רק ענין של אפיסת הכוחות, כי אם זו היא השאלה א"כ היום שהוא עדיין בכוחו אסור לו לאכול ורק כשיחוש שאפס כוחו יהיה מותר לו להתחיל לאכול מאכלות אסורות. אלא שהיה כאן ענין אחר, ענין שהוא מיוחד למצב הנורא שבו היינו נתונים. והיינו, שמידי כמה שבועות היתה נערכת 'סלקציה": העמידו את כל האסירים ערומים ובדקו אותם, ומי שהיה נראה בעיני הרופאים הגרמנים ימ"ש רזה מידי היה נשלח למיתה בחניקה בתאי הגז. משום כך, אמר אבא, יש מקום לומר שחובה לאכול כבר
(עמוד מה)
עכשיו אע"פ שמרגיש שכוחו עמו, שמא ירד כ"כ במשקל גופו עד שיראה רע בעיני הרשעים. יש כאן איפוא ענין של "ונשמרתם לנפשותיכם" לא רק כדי שיהיה לו כוח להתקיים אלא כדי שיהיה נראה בריא שלא יהרגו אותו. כך היה דן עם נפשו, כן או לא, עד שאמר לי כעבור ימים אחדים: "מחויב אני לאכול, אבל עם מאכלות אסורות איני רוצה לחיות". אז החליט בהחלטה גמורה בבחינת יעבור עלי מה שלא לטעום שום מאכל אסור, ובמשך שמונת החדשים שהיינו באושוויץ. - היינו מיום ו' סיון תש"ד עד ח' שבט תש"ה - לא טעם שום דבר אסור, אפילו פחות מכשיעור.
בין כעשרת אלפים יהודים שהיו במחנה שלנו, וביניהם כמה אלפי שומרי תורה ומצוות ומהם כמה מאות תלמידי חכמים, וידועים לי מתוכם כמה רבנים ולמדנים מפורסמים - אבא היה היחיד אשר געלה נפשו כל דבר איסור. אמנם, עלי לספר שראיתי במו עיני מורה הוראה גדול בישראל שאכל מן המרק, אבל מתוך שנפשו מאסה באיסור נו"ט כאשר נדמה היה לו שבלע פירור בשר, הקיא את כל מאכלו מתוך גועל נפש. עם כל זה, אותו תלמיד חכם אכל את האוכל שקבלנו במחנה, והיחידי שלא עשה כן היה אבי.

לקמן בפרק "סוכות" כתבתי בשם כ"ק אדמו"ר שליט"א שאמר לי, שמה שכתבו מפרשי הרמב"ם שאפילו לשיטת הרמב"ם אם הוא אדם גדול וחסיד וכו' רשאי לקדש את השם ולמסור את נפשו אפילו על מצווה קלה - הכוונה לאדם כמו אבי זצ"ל.

אבא כל כך האמין באמונה שלימה, אמונה חושית, שמאכלות אסורות מטמטמות הלב ממש, עד שלא היה מסוגל לראות כיצד אני ואחי אוכלים את המרק של המחנה. בכל פעם כאשר אכלנו היה אבא מתרחק מן המקום. וזה למרות שאבא רצה שנאכל, ואפילו היה מוסר לנו את מנת המרק שלו (אם לא היה מוצא מי שיתחלף עמו במנת הלחם).

ה. שבת

כאשר מגיעה שבת כל יהודי נראה אחרת ועומד במדרגה אחרת מאשר בימות החול. וכמובן שיהודי תלמיד חכם, שכל השבוע הוא בבחינת שבת, בשבת מתעלה למדריגה יותר גבוהה, שהרי השבת מביאה עמה אוירה שונה לגמרי.

דל שפתי מלתאר את אוירת השבת אשר שררה בביתנו. אבל באופן כללי אוכל לומר שאחד הדברים שהגרמנים הרוצחים לקחו מאתנו הרי הוא העונג הרוחני של השבת. אותו עונג רוחני שהיה אז כבר אינו קיים היום. החל מההכנות לשבת, במשך השבת עצמה וכלה במלוה מלכה במוצ"שק, כולל סעודת השבת, הלימוד בשבת, וכדו'.

היות ואבא מעולם לא היתה דרכו להתספק במה שעשה בביתו ובחוג הפרטי שלו, אלא תמיד היה פעיל ומפעיל אחרים, היה תמיד דורש ומעורר בענין שמירת שבת. וכשם שהיה נאה דורש, וכאשר החלו לשלוח את הגברים הצעירים לעבודות כפיה היה מזרז אותם לשמירת שבת והיה מלמד כיצד אפשר להזהר מחילול שבת ולמעט באיסורים גם במקום שיש בו פקוח נפש (וכבר הזכרתי למעלה שאבא השתדל להדפיס את הספר "מחנה ישראל" של הגה"ק בעל חפץ חיים ולחלק אותו לכל דורש, כדי שיוכלו ללמוד בו את ההלכות הנצרכות לעת נסיון כזה), כך היה גם נאה מקיים כאשר הוא עצמו בא לידי נסיון, ובהיותו במחנה אושוויץ מסר את נפשו למען שמירת שבת.

היתה לו פעם באושוויץ אפשרות לעבור לעבודה אחרת שהיתה קלה ונוחה מהעבודה המפרכת שלו. אדם אתר היה תופס הזדמנות כזאת בשתי ידיים, אבל אבא התתיל קודם-כל לערוך את החשבון הרוחני הכרוך בזה. החשבון הראשון שלו אם להחליף את העבודה או לא היה שמירת שבת. הוא התחיל לחשב איך זה מצד ההלכה, כי העבודה הקלה יותר היתה במקום מרוחק והעובדים היו חייבים לנסוע לשם ולא יכלו ללכת ברגל. מצד שני זה היה למעלה מעשרה ויש מקום להקל, אבל שוב חשב שהרי סוף סוף לא היה מוכרח לקבל את העבודה הקלה, אלא עשה זאת מרצונו וא"כ חלולי השבת שיהי מוכרח לעשות שם שוב לא יהיו בבחינת אונס (מה שאין כן העבודות שנאלץ לעשות במקומו הנוכחי), וכך היה שוקל ומברר את כל צידי הספק להלכה, כדרכו בקודש. ממש אפשר לומר עליו כדרך שאמרו חז"ל על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, כך גם אבא כל ימות השבוע היה מחשב איך ינצל מחילול שבת ואיך יוכל לכבד את השבת בתנאים שבהם היה נתון.

גם באושוויץ הקפיד לא לאכול קודם התפילה. בחודשי החורף אי אפשר היה להתפלל לפני העבודה ולכן היה יוצא לעבודה רעב והיה לוקח אתו לשם את מנת הלחם שלו. בשבת לא היה לוקח את הלחם, מחמת איסור הוצאה, והיו שם גויים (פולניים) שהיו אף הם אסורים במחנה, שהוציאו עבורו את הלחם לעבודה. שם היה מחביא את הלחם ורק בסוף היום היה אוכל. פעם אחת הביא לו יהודי אחד את הלחם בשבת למקום העבודה, ואבא נמנע אז מלאכול. בשבת גם לא היה שותה את הקפה השחור שהיו מחלקים באושוויץ, מפני שחממו אותו בשבת. על כל צעד ושעל היה מטכס עצות איך להמנע מחילול שבת, ובמקום שאי אפשר היה להמנע מחילול שבת היה מחשב חשבונות כיצד אפשר למעט באיסורין. לגבי כל מלאכה היה נושא ונותן ושוקל כיצד אפשר לעשותה באופן שפטור, או באופן שהאיסור הוא רק מדרבנן, או למעט בשיעורים או באיסורים וכדו'.

(עמוד מו)

ו. שופר ועשרת ימי תשובה

בחמשה עשר באב תש"ד, באושוויץ, התחיל לדבר אתי על שופר. אני עצמי בכלל לא זכרתי שראש השנה עומד אחר כתלינו וכל ענין השופר נשתכח ממני לגמרי. אבל אבא לא הרפה מהענין והמשיך לדבר על כך עם היהודים שבמחיצתו, בפרט עם הוותיקים באושוויץ, שביניהם היו בעלי תפקידים במחנה ולפיכך היו להם יותר אפשריות. הדברים החלו להתפשט, דחברך תברא אית ליה, ויהודים התעוררו למסירת נפש למצות שופר. ידידינו מו"ה משה יהושע צאנגר נ"י (כעת בקנדה) אמר אז לאבא שלדעתו רק האברך מו"ה ניסן לייזער נ"י (כעת בברוקלין) יוכל לסדר את זה, וביחד ארגנו את הענין. השיגו טבעת זהב ושמרו אותו לגוי אחד, שהביא לנו קרן של איל. את הקרן מסרנו לבן דוד שלנו, ר' יואל צבי ראטה הי"ד, שהיה אומן במלאכת התקנת שופרות.

קשה היום לתאר באילו תנאים קשים נעשו כל הדברים הללו. הדברים נכתבים בקלות, אבל קשה לשער עד כמה היה ענין זה באושוויץ רחוק מן השכל, אפילו לחשוב בכלל על הצורך להכין שופר ועל המצוה בכלל, וקל וחומר להכין ולארגן את הכל. כל צעד ושעל היה כרוך בסכנה עצומה ויהודים התאמצו לעשות ממש את הבלתי אפשרי. במחנה היה זקן-בלוק (בלוק עלטסטער) אחד, שהיה במוצאו יהודי מתבולל מגרמניה. הנאצים אסרו אותו מיד כשהגיעו לשלטון בשנת תרצ"ג בתור אסיר פוליטי, ואחר כך נוסף לחטאיו גם החטא של היותו יהודי. הוא היה מנותק מן היהדות והתבולל לגמרי בין הגויים, אולם כאשר ראה שיהודים במחנה ההשמדה עדיין מסוגלים לחשוב ולדאוג על מצות שופר, זע דבר מה בקרבו ונתעורר לשוב למקורו. אבא הצליח לעורר אצלו התלהבות למצות שופר עד שהרשה לחמם בחדרו מים חמים, כדי שהאומן יוכל להכין את השופר, למרות שבזה הוא סיכן את עצמו.

בראש השנה לפנות בוקר, לפני שהלכנו לעבודה, התאספו מעצמם בערך ארבעת אלפים יהודים והמתינו עד שיאיר היום ואפשר יהיה לתקוע. בקשו מאבא שיאמר בנתיים דברי התעוררות, אבל הוא היה מאוד מרוגש ולא היה מסוגל לומר דבר, ואמר רק משפט אחד: "מה אפשר עוד לומר" (כוונתו: כאשר במצב כזה יש ליהודים התעוררות כזאת - אין עוד מה לומר בפניהם). כאשר האיר היום אבא ברך ותקע. מזה עברו כבר ל"ה שנים, אבל חייב אני לומר שתקיעת שופר בהתעוררות כזאת עוד לא שמעתי, ומסופק אני אם מי שהוא שמע אי-פעם תקיעת שופר דומה לזו שתקעו אז באושוויץ. בטוחני שכל פמליא של מעלה היתה בהתעוררות מחמת התקיעה שלנו עד שבהתלהבותי לא יכולתי להבין איך מיד באותו רגע לא בא משיח. לא יאומן כיצד יהודים פשוטים התעלו באותו מעמד נורא למדרגות גבוהות מאוד. כל זה בא מחמת פעולתו של אבי, אשר מט"ו באב לא הפסיק מלדבר על זה ועורר אחריו ציבור גדול של יהודים להתאמץ לקיים מצות שופר במצב הנורא, באשר הוא שם.

לאמיתו של דבר, עלי לומר, היה לנו באושוויץ שופר מן המוכן, שמצאנו אותו פעם מונח על הקרקע באחד השבילים במחנה (אינני זוכר מי מצא אותו). אבא אמר שהשופר נשלח אליו מן השמים, אבל אף על פי כן לא רצה לברך עליו, כי היה בעיניו ספק אם יש לו לאותו שופר השיעור הנחוץ, ו"אין משגיחין בבת קול". הוא לא היה זז בשום אופן מן ההלכה ויהי מה, וכל צעד ושעל שלו היה אליבא דהלכתא, ועל כן למרות שהשופר היה חשוב בעיניו (וגם תקע בו) לא רצה לברך עליו, והשפיע על הציבור להכין שופר כשר כדבעי.

בעשרת ימי תשובה התלונן בפני האחראים שם שהוא חולה, כדי שיעבירו אותו לבית החולים. טעמו של דבר היה, כפי שאמר, שרצונו לנהוג בעשרת ימי תשובה כפי שיהודי צריך לנהוג, ועל כן רצה להיות פנוי לתורה ולתפילה. היתה זו סכנה להיות בבית החולים, כי הרוצחים ימ"ש היו מרבים לערוך סלקציות הרבה יותר מאשר בין הברואים, והסלקציות שנערכו בביה"ח גם היו חמורות יותר. עם כל זה העדיף להיות פנוי בימים הקדושים לתורה ולעבודה. מאז ומתמיד היה אבא נוהג לצום באלול ובעשי"ת ימים רבים, ואולי אפילו רוב הימים. בבית התולים באושוויץ היתה לו רק פרוסת לחם אחת ליום (אי אפשר היה שם להחליף את המרק במנת לחם) והיה צם בעשי"ת כל היום עד הערב. ביום הקדוש עדיין היה בבית החולים (עד למחרת יום הכיפורים). הוא לקח עמו לביה"ח את השופר שמצאנו, אבל ביקש לשמוע גם תקיעת שופר במוצאי יום הכיפורים משופר כשר ובלילה רצתי לבית החולים עם השופר שעשינו במחנה ואבא כבר המתין לי שם. קל לכתוב על כך, אבל אפילו דבר שנראה כל כך פשוט, כמו ללכת מהבלוק שלנו לביה"ח ולמסור לאבא את השופר, היה מסוכן מאוד. התגנבתי דרך הגדרות, ודבר זה עצמו היה כרוך בסיכון החיים (אבל מי חשב שם על החיים) ודרך החלון של ביה"ח הצלחתי למסור לו את השופר.

ז. סוכה

אם ישאלוני "במאי זהיר אביך טפי", הייתי משיב במצות סוכה. תמיד היה מקיים אותה בחביבות עצומה ומסירות נפש, בכל פרטיה ודקדוקיה ובכל החומרות לפי שיטת הפוסקים. מערב סוכות, כשחזר מבית הכנסת אחרי תפילת מעריב, ועד שמיני עצרת - לא היה נכנס הביתה וכל הזמן ישב בסוכה. בתקופת סוכות כבר היה קר מאוד (בחוץ לארץ) ובדרך כלל גם ירד גשם (לא היתה אצלנו בבית סוכה בנויה). אף על פי כן לא היה משנה ממנהגו
(עמוד מז)
ולא היה יוצא מן הסוכה. נוהג היה ללמוד בכל יום שמונה דפים גמרא ותוספות ממסכת סוכה והיה מסיים את המסכתא בסוכה, ומחוץ לזה היה מסיים בחג את מסכת חגיגה.

הפרידה מן הסוכה בשמיני עצרת אחרי הצהרים (מנהגו היה לשבת בסוכה גם בשמיני עצרת) היתה עבודה נפלאה בפני עצמה, בבכיות נוראות כמו ב"כל נדרי" ובגעגועים ובשמחה גם יחד, בבחינת "קשה עלי פרידתכם". אפשר היה לראות בחוש שהרי הוא כמי שנפרד מבנו היקר לו כנפשו. היה מנשק את הדפנות ובוכה. בשום מקום לא ראיתי עבודה כזאת בשעת פרידה מן הסוכה (אם כי שמעתי על אילו צדיקים שנהגו כך).

כאשר הגיע לאושוויץ לא היתה שם אפשרות אפילו לחלום על סוכה. אבל כמו בכל מצוה, ובפרט במצוה שכל כך היה מקפיד ומחבב אותה, התחכם אבא לקיים אותה גם באושוויץ. גם כאן היה מוכן למסור נפשו לקיים את המצוה בהידור, ויחד עם זה, כדרכו תמיד, מתוך התבוננות ובדיקה של כל פרט ופרט אליבא דהלכתא. היתה לו תוכנית כיצד לבנות סוכה כשרה והוא שמר את תכניתו בסוד ולא שיתף בזה אף אחד. אפילו לנו, בניו, גם כן לא סיפר כלום או מפני שלא רצה לסכן אותנו, או שחשש שנשפיע עליו שלא יסכן את עצמו. אבל אחי משה שמעון ע"ה היה יותר בעל-דעה ממני להתחקות על כל מעשיו של אבא וללמוד את דרכיו והתנהגותיו, והדבר נודע לו. אני עצמי לא הבחנתי בזה כלל. וכך היה הדבר:

בתוך המחנה שבו היינו היה מחסן עצים גדול. והיה מוקף בגדר תיל ולאסירים היה אסור בתכלית האיסור להכנס לשם, ועל הגדר היו תלוים שלטים בהם כתוב שהנכנס בלי רשות עונשו מוות. ובענין זה לא היו שום חכמות ושום עיכובים, ומי שהתחייב למוות לפי דעתם ימ"ש הוציאו אותו להורג תוך שעה קלה. (פעם ראיתי שתלו אנשים שעה אחת אחרי שנתפסו באיזו עבירה. בס"ה ראיתי באושוויץ בעצמי שמונה עשרה הוצאות להורג, ובשעה שתלו את הנידונים אספו את כל היהודים למען ישמעו ויראו. לפי רצונם השטני של הגרמנים ימ"ש היתה תזמורת מנגנת בשעת הרציחה). למרות זאת אבא נכנס לשם בלילות, וסדר לו שם סוכה. סוכה שניה הכין לו במקום שבו עבד. אז הוא כבר עבד ב"קומנדו הנדסה", של יעקב בריש (ראה על כך בפרק האחרון) ותנאי עבודתו היו קצת יותר קלים, והיו לו שם אפשריות שונות. בהפסקות מהעבודה היה נכנס לסוכה זו, ובלילה היה נכנס למחסן העצים. כך יצא שאפילו את מעט האוכל שהיה אוכל באושוויץ אכל כל החג רק בסוכה.

כשספרתי על כך אחרי המלחמה לכ"ק אדמו"ר שליט"א אמר לי שכאשר מפרשי הרמב"ם כותבים שאפילו לשיטת הרמב"ם, שאין אדם רשאי להחמיר על עצמו בעבירות שעליהן נאמר יעבור ואל יהרג, אם הוא אדם גדול וחסיד וירא שמים רשאי לקדש את השם ולמסור נפשו אפילו על מצוה קלה (ראה בכסף משנה הלכות יסודי התורה פרק ה' הלכה ד') התכוונו ליהודי כמו אבא ז"ל.

היו כמובן עוד יהודים שטכסו עצה לקיים מצות סוכה, ומצאו להם דרך: המטות באושוויץ היו עשויות עץ, ובליל סוכות הוציאו אחת המיטות החוצה ומדדו אותה, ומצאו שהיא כשרה לקיים בה מצות סוכה. תיכף ומיד התאספו שם הרבה יהודים וכל אחד נכנס ל"סוכה", ישב וברך "לישב בסובה" וטעם כזית ותיכף יצא החוצה כדי לפנות מקום לאחרים. גם אבא היה שם ואני עמדתי וראיתי שכל היהודים נכנסים לסוכה בזה אחר זה ואבא עומד מן הצד ואינו נכנס. חשבתי מתחילה שאולי לפי חשבונו עדיין לא הגיע זמן צאת הכוכבים, וחיכיתי עד שודאי היה לילה, וראיתי שגם עתה אינו נכנס לסוכה. נגשתי אליו ושאלתי אותו, והשיב לי בקיצור שהסוכה אינה ראויה לעמוד כל שבעה. ובאמת רגע כמימריה מיד אחרי שאבא אמר מה שאמר בא למקום אחד מן המשגיחים והרים את קולו בגערה, ונעשתה שם מהומה גדולה והוכרחו להחזיר את המטה למקומה.

ח. ארבעת המינים

כמה שהיתה חביבה עליו מצוות סוכה ומסר נפשו עליה, היה מוכן עוד יותר למסירת נפש על מצות ד' מינים. בכל שנה ושנה היה נוהג לנסוע בשלוש עשרה מידות מוויידיטשקא לאויהעל ואז היה קונה לו אתרוג. סוחרי האתרוגים בעיר כבר ידעו שאת האתרוג היפה ביותר עליהם לשמור עבור הרב מוויידיטשקא. ידוע לי שגם כאשר היה עדיין אברך באויהעל היה האתרוג שלו נחשב לאתרוג היפה ביותר בעיר.

בסוכות תש"ד, כבר לפני ראש השנה היה ידוע שהסיכויים להשיג אתרוג קלושים ביותר. אבא תכנן לנסוע למרחקים כדי להשיג ארבע המינים. לעורך הדין שטיפל במשפט העלילה על אמא היתה אפשרות להשיג וויזה לאיטליה, ואבא שקל אם לנסוע לאיטליה להשיג שם אתרוגים. הוא אמר אז שהינו מוכן אפילו לבטל מצות סוכה בהידור מחמת מצות אתרוג.

לבסוף הגיעו חמשה אתרוגים, שנשלחו דרך שוויצריה. אבא עזב את הבית ונסע לבודאפעשט כדי ליטול שם לולב (וגם בנסיעה זו היה קשה לו לקיים מצות סוכה בהידור כדרכו). באמצע הדרך שמע שהרה"ק ממונקאטש נתן במתנה את האתרוג שלו שהיה אחד מתוך החמשה שנשלחו למדינה לדודו הרה"צ מראצפערט, ואז נסע לראצפערט לכל הסוכות וגם אני נסעתי לשם (וכבר סיפרתי על פגישתו שם עם כ"ק אדמו"ר שליט"א). אחי משה שמעון היה אז בבודאפעשט אצל הרה"צ מבעלז, שגם אצלו היה אתרוג.

(עמוד מח)

ט. חנוכה

חביבות מצות חנוכה מורשה היא לנו מבית זקינינו בעל "בית היוצר". זקני ואבי חברו שניהם ספרם מיוחדים על נר חנוכה בהלכה ובאגדה, וראה בהקדמת ספר "יוצר אור" על עוצם ההתעוררות של זקני זצוק"ל בעת הדלקת נר חנוכה.

בביתנו היתה הדלקת הנרות תמיד בשמחה ובהתעוררות רבה. וגם בענין זה אבא לא רצה לשנות כלום באושוויץ, עד כמה שהיה הדבר בגדר האפשר. בתקופה שלפני חנוכה תש"ה היה חלש בגופו, אבל כל הזמן לא רצה להכנס לבית החולים. האישפוז בבית החולים באושוויץ היתה כרוכה בסכנה, בגלל הסקלציות התקופות שנערכו שם, וכבר הזכרתי זאת למעלה, מלבד זה היה לאבא בביה"ח פחות מזון, כי שם לא ניתן להחליף את המרק - שהוא לא אכל - במנה נוספת של לחם. והנה, סמוך לחנוכה בקש פתאום שיעבירו אותו לבית החולים. כאשר שאלתי אותו מדוע, השיב לי: "הבה נעביר את חנוכה כמו שצריך", רצונו לומר, שיהיה לו פנאי לעסוק בתורה ולהתפלל כראוי (וכדרך שעשה בעשרת ימי תשובה).

מחמת תשוקתו לעבודת ה' בקדושה בימי חנוכה לא הביט על הסכנה וחוסר הלחם, ורק דבר אחד היה לו ערך בעיניו: להעביר את ימי החנוכה כדבעי בתורה ובעבודה. את הנרות לחנוכה הכין ממנת המרגרינה שקבלנו פעם ביומיים.

י. צדקה

בעניני צדקה היו לו לאבא השגות גדולות. באופן מיוחד היה מתן בסתר ענין גדול אצלו. בענין זה שמעתי מעשה רב מיהודי אחד, שהיה בשעתו אברך בקלויז באויהעל בזמנו של אבא. זמן קצר אחרי חתונתו של אותו אברך, כאשר כסף הנדוניה שלו עדיין היה ברשותו, נגש אליו אבא יום אחד בקלויז בבוקר לפני תפלת שחרית לבקש ממנו שילוה לו מאתיים גולדן, סכום נכבד באותם הימים. האברך מסר לאבא את הכסף, אלא שהיה תמוה בעיניו לשם מה נחוצים לו מאתיים גולדן בבוקר עוד לפני התפלה. על כן אחרי שמסר לו את הכסף עקב אחריו וראה שהוא יוצא מהקלויז ופונה לעבר ביתה של איזה אלמנה עניה (אני עצמי עוד הכרתי אותה). חלון הבית הפונה לרשות הרבים היה פתוח, ואבא זרק פנימה את הכסף. כנראה שבדק מקודם לכן, ומצא שהחלון פתוח רק בשעות הבוקר כאשר מסדרים את הבית, ועל כן כוון את השעה בבוקר קודם התפילה דווקא, כדי שיוכל להשליך את הכסף פנימה מבלי שיבחינו בו.

בחדשים האחרונים לפני שנתקבל לרב לא היתה לו פרנסה, כי את הרבנות הוא קבל בחודש ניסן, ואת העסק שלו עזב כבר בטבת. באותו הזמן, כאשר חסרה לו פרנסה, כתב לאביו ש"היות ומעולם לא פנה אליו בבקשות לצורך פרנסתו, מבקש הוא עכשיו שילווה לו סכום כסף" (כמדומני שהיה מדובר על סכום של חמישים פנגו). ונימוקו של אבא עמו: "מפני שעדיין הנני בעל-בית (אע"פ שאז כבר נבחר לרב בוויידיטשקא, אלא שעדיין לא קבל את הרבנות בפועל, ועל כן ראה את עצמו כבעל-בית) והריני חייב בכל חיובי בעלי-בתים ועלי לחלק צדקה בפורים, ולזה אבקשו שימחול וילווה לי את הכסף הנחוץ". הוא לא בקש כסף לצרכי הבית, ללחם לפי הטף. בענין זה היה נקל בעיניו לצמצם ולהסתפק במועט. רק לצורך צדקה בקש גמ"ח עד שיקבל הרבנות ויוכל לפרוע.

יודע אני כמה הקפיד בענין מתנות לאביונים. בק"ק וויידיטשקא לא היה בתוך הקהילה מי שאפשר היה לקיים בו מצות מתנות לאביונים, כי לכולם היה פרנסה. לפיכך היה אבא ממנה כל שנה שליח באויהעל, שהיה מחלק עבורו בפורים את הכסף לנצרכים שם. הוא גם עסק במצוה זו להלכה ולמעשה, ותשובה אליו בענין זה נדפסה בשו"ת יגל יעקב להג"ר חיים מרדכי יעקב גאטליעב אב"ד מישקאלץ חלק יו"ד סימן פ"ד (בסוף התשובה). כמדומני שהיה מחלק בשושן פורים פעם שניה מתנות לאביונים, מכיון שהיה חושש שלא יצא ידי חובה והיה מבקש לצאת ידי כל הדעות, וכדרכו תמיד בכל הלכה לצאת ידי כל השיטות הן על פי נגלה והן על פי נסתר.

דרכו היתה לגמול לכל נצרך חסד הן בממונו והן בגופו, ולא היה חס על כבודו, זוכר אני בענין זה כמה וכמה מעשים, ואזכיר כאן אחדים. בזמן שהתגורר באויהעל, טרם שהיה רב, היה שם יהודי זקן ועני ושמו ר' משה מאיר, שהיה נחשב בעיני כל ליהודי פשוט, אבל לאמיתו של דבר היה בעל מדרגה ורק מעטים הכירו בו. אותו ר' משה מאיר התפרנס ממכירת שקי פחמים, שאותם היה מעמיס על גבי חמורו. יום אחד מת החמור ונשאר בלי פרנסה, כי היה זקן וחלוש ולא היה ביכולתו לשאת בעצמו את הפחמים. נודע הדבר לאבא, והלך בעצמו עם אותו זקן וסחב על כתפיו את שקי הפחם והוביל אותם ברחובות אויהעל למכירה. אין לי שום ספק שהיה זה אצלו בגדר "זקן ואינו לפי כבודו", כי למרות שעדיין לא היה רב הרי היה מן הת"ח החשובים שבעיר וכבר היה פוסק שאלות, ומן הדין בודאי ובודאי שהיה פטור מגמ"ח כעין זו. ובאמת אמי ע"ה לא היתה דעתה נוחה מזה וראתה במעשה זה פחיתת כבוד עבורו, וכאשר היה קורה לפעמים אחר כך איזה מקרה שאבא גמל חסד ליהודי באופן שלא היה לפי כבודו, היתה אמי מזכירה לו את המעשה עם השקים והיתה אומרת "זה בדיוק כמו שסחבת את השקים של ר' משה מאיר".

(עמוד מט)

דרך אגב אזכיר, שאותו ר' משה מאיר סיפר פעם לאבא שבהיותו בחור שמע מספרים נפלאות מעבודת ה' של זקיני הרה"צ מוה"ר משה שמעון אבד"ק דיורע, שהיתה לו דרך בקודש בעבודת ה' באופן נפלא, ונתעוררה בו תשוקה להכירו, וקם והלך רגלי מאויהעל לדיורע (מרחק של 60 ק"מ בערך), ובא לביתו של זקיני. כמובן שקיימו בו מצות הכנסת אורחים, אלא שהוא התעקש ואמר שברצונו דווקא לישון בחדר הספרים של זקיני, כי כוונתו היתה לראות את העבודה של זקיני. מכיון שהתעקש הסכימו לזה, והניחו לו לישון בחדר הספרים. אבל זקיני הסתיר מפניו את הספרים שלמד בהם (אם היו ספרי קבלה או ספרים אחרים) ובכלל התנהג לפניו בהסתר גמור, ולמרות שהשתדל להיות ער בלילות לא ראה כלום. ר' משה מאיר בעצמו כלל לא היה ת"ח, אבל כאשר שמע שיש באיזה מקום איזה ת"ח צעיר שמתנהג בעבודת ה' באופן בלתי רגיל, השתוקק לראותו וללמוד את דרכו בקודש. על כן ידע אבא שר' משה מאיר עומד במדרגה גבוהה יותר מכפי שהוא נראה.

עוד מעשה רב בענין גמ"ח בגופו שמעתי מיהודי אחד שנמצא עכשיו בארץ ישראל. אותו יהודי נסע פעם לקבץ כסף, והגיע גם לוויידיטשקא. במקומינו אסור היה על פי החוק לחזר על הפתחים, ולכן לא היה ללכת בעצמו ולקבץ ואבא התלווה אליו והלך עמו מבית לבית על מנת שהשוטרים לא יעצרו אותו. בודאי שלא היה זה לפי כבודו של אבא לחזור על הפתחים עם איזה קבצן, אבל כשהגיעו הדברים לעשיית טובה ליהודי לא הסתכל על כבודו. אותו יהודי גם סיפר לי שהנדבה אשר קיבל מאבא היתה הנדבה הגדולה ביותר אשר נתנו לו בוויידיטשקא, אני בטוח שהכסף שנתן אבא ליהודי זה (ולהרבה אחרים כמותו) היה חסרונו מורגש בביתנו. אפילו אם לא היה חסר לאוכל, בודאי ובודאי שהיה חסר לקנות בו בגד לילדים. אבל כך היתה דרכו, לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, בין עני מכובד ובין שלא נראה כל כך מכובד, ולהעניק לו מנה יפה. אפילו הקבצן הפחות ביותר היה בית אבא פתוח בפניו והיה אוכל וישן אצלנו. לפעמים היתה אמא צריכה אחר כך במשך כמה ימים לנקות את הזוהמה שהותירו אחריהם אורחים פורחים כאלו, אבל אף אחד לא אמר דבר, לא אבא ולא אמא. כשאורח נכנס הביתה מיד אמרו לו "טול את ידיך" - זו היתה קבלת-הפנים לכל מי שנכנס לבית הורי. כמה פעמים קרה שהציעו את המיטה לאיזה אורח עני, והילדים שבבית הוצרכו לישון על הרצפה. מוצא אני לנחוץ להזכיר זאת היום, כאשר מצות הכנסת אורחים כמעט שעברה מן העולם, למען ידעו כיצד היו יהודים מקיימים מצוה זו במסירות בדור שעבר.

בזמן המלחמה היה בסמוך לעירנו מחנה עבודה. כאשר היה שומע שנמצא שם איזה יהודי שאכל כשר היה משתדל להזמין אותו אלינו, ואם לא היה הדבר אפשרי היה ממציא לו למחנה אוכל כשר. באופן מיוחד היה קשה לצאת מן המחנה בשבת, והיה צורך לדאוג עבורם למאכלי שבת. זוכר אני שבתור ילד הייתי נלווה לשני גויים שאבא שלח עם סיר גדול, שאמא בשלה בו אוכל (היו שם לפחות 20 ליטר טשולנט וכו' לשבת). המחנה היה מחוץ לתחום שבת, והיה נחוץ להניח במיוחד עירוב כדי שיהיה אפשר להביא שם את האוכל. בכל תקופת המלחמה, עד שגרשו אותנו מן הבית, תמיד היו אצלנו אורחים, פליטים או חיילים. זוכר אני שפעם אחת באותן השנים הסבו בביתנו לסדר פסח עשרה חיילים יהודיים (אז הם עוד הלכו במדי צבא ונחשבו חיילים. אחר כך ההונגרים לקחו מהם את המדים והם נחשבו לעובדי-כפיה).

יא. אהבת ישראל, חיזוק ועידוד

בזמנינו נזהרים שלא להפריז במצוה זו של אהבת ישראל, שמא ח"ו יעברו על המדה ויחטאו בבל תוסיף. לפיכך נראה לי שכדאי לספר עד כמה היתה אהבת ישראל תקועה בלבו של אבא לכל אשר בשם ישראל יכונה, בלי יוצא מן הכלל. אבי יכול היה להיות תלמיד חכם וחסיד, ואפילו קנאי, ועם זאת להיות אוהב ישראל, ולא כפי הדעה הנפוצה כיום בצבור, כאלו יש סתירה בין הדברים הללו.
אהבת ישראל היתה אצלו חיוב גמור ככל שאר חיובי התורה, ולפיכך היה מדקדק בה כפי שדקדק בכל מצוות שבתורה. בכל מקום ששמע שיהודי נמצא בצרה היה משתדל לעזור לו, ואם לא היה מסוגל לזה - לפחות היה משתתף בצערו. ובודאי ובודאי היה משתתף בצערן של ישראל כאשר היה מדובר בצער של רבים. ובענין זה נחקק בזכרוני המעשה הבא.

בשבוע הראשון של המלחמה באה השמועה כי הגרמנים ימ"ש כבשו את העיר לודז' שבפולין. הדבר נודע לנו בשבת, כשיצאנו מבית הכנסת ושמענו אנשים מדברים בזה ברחוב (כנראה הודיעו זאת ברדיו). אבא היה נרעש מאוד, עד כדי כך שכאשר באנו הביתה לא עשה קידוש אלא הסתובב הלוך ושוב וטפח בידיו וקרא "רבש"ע, א שטאט פון א פערטל מליון אידן ?. רבש"ע, א פערטל מליון אידן אריינגעפאלן צום דייטש?" (- רבש"ע, עיר של רבע מליון יהודים?. רבש"ע, רבע מליון יהודים נפלו לידיו של הגרמני ?). נער הייתי באותה שעה ולא ידעתי כלל שקיימת עיר בשם לודז', ורק מדבריו של אבי הבנתי שיש מקום כזה ודרים בו רבע מליון יהודים, שנפלו לידיו של אותו רשע ימ"ש. באותה שבת נטלנו ידים רק בשעה מאוחרת אחרי הצהרים, והסעודה נראתה כמו סעודה מפסקת בערב תשעה באב (ולדאבוני עלי לומר שגם הסעודה המפסקת היו לה בדור שלפנינו פנים אחרות ממה שיש לה, לדאבון
(עמוד נ)
לבנו, בימינו). וכך היה נוהג להשתתף בצערן של ישראל גם בשנים שקדמו למלחמה, כאשר נגזרו גזרות רעות על היהודים בגרמניה, באוסטריה ובצ'כסלובקיה וכו', אבל הייתי אז צעיר מאוד ולא זכורים לי פרטים על אותה תקופה.

לא היתה לו שום נפקא-מינה לגבי אהבת ישראל אם המדובר ביהודים בהונגריה או ברוסיה, בפולין או בגרמניה. תמיד היתה לו הרגשה של שותפות ואחריות לכל כלל ישראל ולכל יהודי באשר הוא שם. אני רוצה להדגיש את ענין האחריות עבור כלל ישראל, כי לדאבונני היום בדרך כלל כל אחד מוצא לו את הפינה שלו והסביבה שלו, המפלגה או החסידות שלו, ושוכחים שכל ישראל ערבים זה לזה וכולנו קשורים יחד בקשר אמיץ, וכל יהודי באשר הוא שם ובאיזה מצב שנמצא מבחינה גשמית ורוחנית שייך לקשר הזה, ואם ח"ו פוגעים באיזה יהודי באשר הוא יהודי הרי זה ענין של כל כלל ישראל. מרגלא בפומיה דאבא, שכנסת ישראל נמשלה לכבש: וכאשר מכים אותה באבר אחד, מיד מרגיש הגוף כולו את הכאב.

בפרט היה משתתף בצער הכלל כאשר נזדמנו יהודים שנרדפו משום שנשללה מהם האזרחות או שגוייסו לצבא לעבודת כפיה, או שסתם נשללה מהם פרנסתם. בכל פעם שנודע לו מקרה כזה היה מנסה לסייע, אם על ידי שהיה משתדל להמציא להם את הניירות (הפספורטים) הדרושים ואם על ידי סיוע לפרנסתם, וכדומה. ואם לא היה מסוגל לעזור היה לפחות משתתף בצערם.

בשנת תש"א, סמוך לפורים, גורשו מהונגריה לפולין אלפי יהודים שלא היה להם אזרחות הונגרית (וכבר הזכרתי ענין זה למעלה). אצלנו היה נהוג לערוך בפורים שתי סעודות: אחת לפני חצות ושניה לפנות ערב. באותה שנה נכנס הביתה ואמר "היום איני עושה סעודה". הוא רק שתה, כמצוות היום, ובהיותו בגילופין פרץ בבכי מר ואמר: רבש"ע, אני עושה אתך דין תורה, והרי אתה מחיוב לשמור דין תורה. מדוע שלחת את ר' משה שמעון (בן דודו שהיה שוחט), ומדוע שלחת את פלוני (שהיה דיין באיזה עיר) ואת אלמוני, וכך המשיך הלאה והזכיר עוד שמות, ואמר בבכי: אפילו נאמר ח"ו שאותו דיין כאשר פסק באאיזה דין תורה חשב שירוויח ממנו כמה גולדן - האם בגלל זה מגיע לו להיות מגורש ? ומה עם ילדיו, הרי אם היה בבית היה מחנך אותם וכו'. כך מנה אבא אחד לאחד את כל מכריו שגורשו, ועל כל אחד ואחד טען כלפי הקב"ה שע"פ דין היה חייב להשאר. לבסוף אמר: "אינני יושב לסעודה עד שתשיב לי תשובה". כל הדין-ודברים זה נמשך כחמש שעות, מלפני הצהרים ועד סמוך לחשיכה, ופחד נורא היה בבית מדבריו. באותה שנה לא סעד סעודת פורים ואמר "וכי אני אסעד כאשר אתה שולח יהודים לפולין".

בימים שאחר כך, בכל פעם שבאה שמועה על גירושים והריגות, היו הדברים נוגעים לנפשו ממש, והיה בוכה בדמעות שליש. פעם נכנסה אלינו הביתה אשה אחת וספרה לפניו על צרותיה: בעלה נאסר בכלא, בן אחד נגרש לאוקריינא ובן שני נמלט ואין יודעין היכן הוא. אבא הקשיב לה עד שלא יכול היה יותר להתאפק ופרץ בבכי עצום, וכך ישבו שניהם ובכו. בהזדמנות אחת אמר לי: "אינני יכול להיות רבי, כי אינני מסוגל לשמוע צרות של יהודי". לעיתים קרובות היו נכנסים אליו יהודים שבורי לב ואף הוא היה בוכה עמהם, וכך היה תמיד באותן השנים שבור ורצוץ מצרותיהם של ישראל.

מטבעו לא היה מסוגל להתאפק כאשר ראה שפוגעים באיזה יהודי במקרים כאלה ממש היה יוצא מכליו והיה מוכרח להגיב ולנסות לעזור במה שהוא, למרות שהיה לפעמים מסכן בכך את חייו. ענינים כאלה קרו אצלו כמה פעמים, ואזכיר כאן מעט מהרבה. היו שם באושוויץ יהודים שהיתה להם מעט שררה אצל הרוצחים, משוטרי בני ישראל, ולעיתים היה קורה שהיו מכים את אחיהם. פעם אחת ראה אבא אחד מן הקאפוס הללו שהטיל על איזה יהודי עבודה קשה מאוד ואחר כך גם הכה אותו. אבא נגש אליו וקרא לו, מדוע אתה מייגע כל כך את האיש הזה, ענה לו הקאפו: "היטלר ציווה ככה" יותר מאוחר, כשאבא ראה שאותו קאפו מכה יהודי אחר מכות אכזריות, צעק אליו שוב: "גם את זה היטלר ציווה ? ?". אבא ידע שהוא ממש מסכן את עצמו, מפני שאותו קאפו יהודי היה באושוויץ כבר ארבע שנים וכבר היה לגמרי פרא, ממש כמו חיה, והא באמת האמין שהוא חייב לעשות את מה שהוא עושה, ואם לא יתנהג באופן כזה ולא יכה אחרים - אז יכו אותו. אפשר היה לראות בקאפו זה (ובאחרים כמותו) מעין חיה מאולפת, שהרוצחים ימ"ש ממש אלפו אותו להכות ולהתאכזר לאחיו. אבא ידע את זה, אבל לא היה מסוגל להתנהג באופן אחר.

פעם אחרת, כשאחד המשגיחים (הקאפוס) שהיה רשע ורוצח ידוע הכה באכזריות יהודי אחד, אבא שראה את זה לא היה יכול התאפק ונגש אל הקאפו וממש תפס אותו בידיו. אותו רשע התרגז כל כך עד שרצה להרוג את אבא (זה היה בידו - כי מי יאמר לו מה תעשה, אדרבה). אבא ניצל ממות ממש בנס, משום שנעשתה שם מהומה גדולה והתאספו שם הרבה אנשים עד שהצליחו להשתיק את הענין. אני לא הייתי שם בשעת מעשה, ורק כששמעתי את הצעקות הנוראות ואת המריבות התקרבתי ושאלתי על מה שקרה. אבל האנשים שם לא רצו לספר לי, כי הייתי עדיין נער ולא רצו לצער אותי. רק יותר מאוחר, כאשר כבר הכל עבר, שמעתי מה שקרה.

כאשר באנו לאושוויץ מצאנו שם אברכים מגליציה, חסידי באבוב, שרובם באו לשם מגיטו בוכניה. הם הגיעו למחנה זמן לא רב לפנינו (הם הקדימו אותנו בחמשה או ששה חדשים). כשפגשנו אותם עדיין החזיקו את עצמם
(עמוד נא)
קצת במדרגתם, וכפי שאמר לי אחד מהם אחרי המלחמה: "אנחנו היינו כבר כמעט לגמרי יבישים, ואז בא אביך והחיה אותנו. הוא תפס אותנו ברגע האחרון, לפני שיצאנו מיהדותינו ומאנושיותינו" (כי באושוויץ שני הדברים האלו היו הולכים יחד: מי שעזב את היהדות היה ממילא יוצא גם מגדר האנושי). האברכים הללו הסתובבו בלי הרף סביב אבא, ולא שבעו מלינוק ממנו. אחד מהם אמר לי עליו: "יהודי הונגריה לא ידעו איזה רכוש יש להם". אבא היה עדיין אדם צעיר, אבל כל יודעיו ומכריו ידעו כי הוא נועד לגדולות וציפו ממנו להרבה דברים, ואין ספק כי בימים כתיקונם היה תופס מקום חשוב במדינה - ולפי ערך כבר אז תפס מקום חשוב. אבא מצידו היה מחזק את האברכים והיה מרבה לדבר אתם בדברי תורה וחסידות. כאשר היתה איזו אפשרות היו מתאספים אצלו, כגון בזמן סעודה שלישית בימות הקיץ כשהימים ארוכים, והיו מנצלים את ההזדמנות לשמוע דברי תורה, דברי עידוד וחיזוק. בכל פעם שהיה אבא פוגש איזה תלמיד חכם במחנה וכדרכו היה משוחח אתו בדברי תורה, עמדו האברכים הללו מסביב והקשיבו. כי כך היתה דרכו של אבא, שבכל רגע שהיתה לו אפשרות היה משוחח עם כל מי שהיה לידו, ולכל אחד היתה לו המלה הנכונה והנושא המתאים, כל חד לפום שיעוריה דיליה. אני זוכר שפגש שם חכם ספרדי מסלוניקי (באושוויץ היו כלואים גם יהודים מיון) ואבא דבר אתו בדברי תורה בלשון הקודש, עד כמה שיכלו להבין איש את רעהו. כך פגש את הרב הגאון מוה"ר יהושע משה אהרנסון שליט"א אב"ד סאנוק (בעהמח"ס "ישועת משה", כעת רב בפתח תקוה) ובכל הזדמנות שהיתה לו היו משוחחים בדברי תורה וחזקו איש את רעהו. אבא היה מחיה עצמו בפגישות הללו, כי התורה היתה לו למשיב נפש. וכאשר יהודים ראו שעדיין אפשר לדבר דברי תורה, ועדיין יש מי שמדבר דברי תורה זה הרים אותם לעולם אחר. יהודים שכבר שכחו אז מהיכן באו ומי הם היו, כאשר הם ישבו בזמן סעודה שלישית (אם הצליחו להשתחרר מעבודה, כגון בימות הקיץ) ושמעו ודברו דברי תורה וחסידות, (ויצאו בזה ידי סעודה, כי כמובן לא היה מה לאכול) שכחו שבאותה שבת הם עבדו (עבודת פרך). דבר זה נתן להם חיות שלא ליפול ביאוש, כפי שקרה לעיתים קרובות. ובאושוויץ הפירוש של יאוש היה, שהמתייאש כעבור ימים אחדים היה מסתלק מן העולם, כי ממילא החזיקו את חיותם בשארית הכוח, ומי שהתייאש - פתיל חייו היה נכבה.

עד היום הזה, כאשר פוגשים אותי אותם אברכים שנשארו בחיים מכבדים הם אותי לכבודו של אבא, כי החיזוק שנתן להם הגביה אותם מן התנור הבוער והשכיח מהם המצב שבו היו נתונים, וממש החיה אותם. אין שום ספק אצלי שיהודים רבים ניצלו ונשארו בחיים מפני שאבא נתן להם את האפשרות להמלט לשעה קלה ממצבם הנורא וחזק אותם שלא להתייאש ולהשאר באמונת ה'.

יב. לא נכנע

אנחנו גרנו במדינה שבה היהודים לא החזיקו את עצמם כיהודים "לאומיים" אלא אדרבה, הם היו פטריוטים (אוהבי - מולדת) הונגרים, והיו מתפארים שהם "הונגרים בעלי אמונה יהודית". אינני רוצה ח"ו ללמוד חובה על יהודים קדושים שמתו עקדה"ש, אולם אינני אלא מספר על המציאות כפי שהיתה, לא רק הריפורמים והניאולוגאים החזיקו בשיטה הזאת, אלא גם יהודים שומרי תורה ומצוות. אבא מעולם לא נגרר אחרי ההשקפות שהיו רווחות בסביבתו, אלא היה בעצמו שוקל כל דבר במאזני שכלו ולפי אמות-המידה שקבע לעצמו כפי השקפתו המוצקה, והיה תמיד יהודי שעמד על דעתו ושמר על כבודו כיהודי, ומעולם לא הכניע את עצמו ולא התבטל כלפי הגויים.

אחרי המלחמה מלחמת העולם הראשונה, כאשר עדיין היה אברך, היתה במדינתנו הונגריה מהפכה, בה נלחמו אלו באלו ה"אדומים" (הקומניסטי) וה"לבנים" (הימניים). בכל המדינה שררה אז אנטישמיות חזקה מאוד, ולעיתים קרובות היו מכים יהודים שנסעו ברכבת. אבא נסע אז פעם לפעסט, ובהיותו ברכבת נגש אליו גוי ונגע בזקנו (אבל עוד לא הספיק לפגוע בו). ליד אבא ישב מן-דהוא שהחזיק אצלו מוט ברזל כבד, והוא הכה את הגוי בידו מכה חזקה, עד שבודאי באותה היד אותו רשע כבר לא היה מסוגל להציק ליהודים. אבא ספר אחר כך שהוא עצמו לא נבהל כלל באותה שעה, וגם אחרי המעשה הזה לא נמנע מלנסוע ברכבת, כי בטבעו היה בלתי-נכנע.

מקרה אחר זוכר אני, שהיה בתרצ"ז או בתרצ"ח. הוא נסע לפאטיק ושם ברחוב נגש אליו איזה גוי שכנראה בקש לעשות עצמו בלש, ודרש ממנו להזדהות (היינו להראות לו את הפספורט וכו'). המצב היה אז שהשוטרים והז'נדארמים נהגו להטריד בלי הרף את היהודים ולדרוש מהם תעודות כדי להרגיזם, ולעיתים קרובות קרה שגם אנשים סתם התראו כאלו הם שוטרים או בלשים, והיו מציקים ליהודים עוברי-אורח. כשאבא שמע את דבריו של אותו גוי השיב לו: לפני שאני מזדהה לפניך תזדהה אתה לפני, ואם אינך מראה לי את התעודה שלך (שאתה איש משטרה) -אינני מראה לך את התעודה שלי. הגוי התרגז והתחיל לצעוק מה זאת אומרת, איזה חוצפה היא זו, איך זה שיהודי לא ישמע לבן הגזע הארי, למדיארי, ויסרב להזדהות לפניו. למרות שהתעודה היתה בכיסו של אבא לא היה מוכן לותר ועמד על דעתו. הגוי התחיל לאיים עליו שיביא שוטרים ושיאסרו אותו וכו' אבל אבא ענה לו, אתה יכול להביא הנה את מי שאתה רוצה - אני
(עמוד נב)
לא מזדהה לפניך. מקול צעקותיו של אותו רשע נעשתה שם מהומה גדולה והתאספו אנשים רבים, עד שבין הנאספים הגויים היו גם אנשים שהכירו את אבא וידעו מי הוא, ואבא הלך לדרכו. מענין שבין הגויים שנאספו שם היה רופא אחד ממיודעיו (הוא היה ליברלי, וכנראה היה מהשמאלניים) שהלך וספר אח"כ את כל הסיפור למנהל המחוז, והתלונן בפניו כיצד זה מעליבים אדם מכובד כמו הרב מוויידיטשקא ומטרידים אותו על לא דבר. אבל מנהל המחוז הצדיק את אותו הרשע, ואמר שבודאי הוא עשה את זה "מלשם שמים", מתוך פטריוטיות יתירה שהייתה בו.

פעם אחרת עצר אותו שוטר באויהעל ודרש ממנו להזדהות. גם אז בשום אופן לא הסכים להזדהות, והסביר לשוטר שמכיון שהוא דורש דווקא ממנו להזדהות, ומאנשים אחרים ברחוב אין הוא דורש כלום, אם כן זוהי הפליה - ולכך אין הוא יכול להסכים.

הממשלה נהגה אז להחליף מדי פעם את השוטרים ולהעביר אותם מעיר לעיר, כדי שלא יתרגלו ליהודים שבמקומותיהם ויפסיקו להציק להם, ולכן השוטרים בדרך כלל לא הכירו את התושבים המקומיים. כך קרה פעם כאשר אבא בקר אצל הרה"ג מוה"ר אליעזר שווארטץ דומ"ץ דק"ק פוטיק (שהיה מפורסם לגאון), שנטפל אליו רשע אחד סרג'נט (סמל) של הז'נדרמים, שהיה חדש במקום. הוא נטפל לר' אליעזר והציק לו בטענה שר' אליעזר גר כאן בעיר כבר חמישים שנה ועדיין אינו יודע הונגרית, וא"כ אינו נאמן למולדת. אבא, שהיה נוכח באותו מעמד, גער בז'נדר: "דרך ארץ בפני אדם כזה ? איך אתה, בור ועם-הארץ, מדבר לפני הרב היהודי הגאון?" הז'נדר כמובן התרגז מאוד, ואף איים עליו שיאסור אותו. אבל אבא לא היה מוכן להכנע ואפילו לא היה מוכן להזדהות לפני הרשע. שהעליב את ר' אליעזר פאטוקער, ועל כך הובילו למקום המעצר. במשרד הז'נדרמריה היו כמה שוטרים ותיקים שהכירו את אבא, והם אמרו לאותו רשע וכי יודע אתה את מי אתה מוביל כאן' הרי זה הרב מוויידיטשקא. בנתיים גם התקשרו למשרד אנשים שהכירו את אבא וראו שמובילים אותו למעצר, ולבסוף שיחררו אותו .

גם כשאבא היה באושוויץ לא היה מוכן להכנע ולפעמים זה גרם לו שיסכן את נפשו בפועל ממש, כאשר חשב שבזה יוכל לעזור ליהודי להציל אותו מיסורים, והזכרתי מקצת מזה בפרק הקודם.

יג. דין תורה באושוויץ

בסיום דברי אעתיק מה שנכתב על אבא בעתון "בית יעקב" (ניסן - אייר תשל"ו גליון 194/5) ונדפס שוב בספר "בקדושה ובגבורה - פרקי קדושת השם ומסירות נפש", מאת הסופר יהושע אייבשיץ, תל-אביב תשל"ו. המספר הוא הרה"ג ר' יהושע משה אהרנסון שליט"א, שהזכרתיו בפרק הקודם. הרב אהרנסון היה עמנו באושוויץ, ולמעלה ספרתי מגודל החיבה והידידות שהיתה בינו ובין אבא במחנה. הרב אהרנסון הואיל לעבור שוב על הנדפס לשעבר, והוסיף ותיקן כמה אי-דיוקים שנפלו בנוסח הקודם.

"... הכרתי אז באושוויץ אסיר אחד. מיד עם בואו ראיתי שהוא תלמיד חכם גדול. היהודי הזה גורש לאושוויץ יחד עם שני בניו הצעירים, בחורי חמד. בקיצור: הסתבר שהוא היה רבה של הקהילה הקדושה וויידיטשקא ושם משפחתו היה ראטה. לעתים קרובות שוחחתי עם הרב בעניני הלכה ובדברי תורה. התרשמתי מגודל בקיאותו ודבקותו בלימוד התורה..

ערב אחד נגש אלי הרב מוויידיטשקא - כשהוא כולו מצומק, רגליו נפוחות וכל-כולו פצע וחבורה - והוא אמור-לוחש לי: - הוא מרגיש שכוחותיו הולכים וכלים ובודאי שלא יחזיק מעמד עוד זמן רב. אולי - אומר מיודעי הרב ראטה -אוכל לעזור במשהו, לייעץ לו.

"לעזור לו?" מה כבר יכולתי לעזור לו, בקושי גררתי את שתי רגלי הנפוחות ורק במאמץ רב הצלחתי לטפס על דרגשי.

וכך, בשכבי על דרגשי, בדיוק נכנס ה"קאפו" של "קומנדו-הנדסה". היה זה בחור לינצ'יצאי, לשעבר אברך חסידי, היה פעם בחור ישיבה. ה"קאפו" הזה היה נוהג להיכנס לעתים קרובות לבלוק שלנו. להתייעץ ולהביא משהו לקרוב משפחתי הרב החסיד ר' חיים משה לוונטאל הי"ד, בנו של ש"ב הגאב"ד אוניוב זצ"ל וחתנו של הגאב"ד מדווארט, הי"ד. והנה, כאשר נכנס הקאפו הזה, הבזיק במוחי רעיון, כאילו זימנו לי את המחשבה מן השמים: - אולי ? ?.

"קומנדו-הנדסה" היתה אחת המחלקות הטובות ביותר באושוויץ, עברו בסך הכל שמונה-עשר איש. הם ביצעו עבודות מיחדות עבור ה-ס.ס. עבדו בתוכה רק אנשים בעלי אינטליגנציה וידע טכני-הנדסה. אוכל היה ל"קומאנדו" זה בשפע. ובכן - כאמור - נצנץ בי הרעיון: מדוע לא אנסה לנצל את ה"קאפו" כדי להשתדל עבור הרב הזה ? ואולי ברצות ה' גם אצליח במשימה זו.

קראתי ל"קאפו" והוא התקרב אל דרגשי, כשהוא מפגין את מדי-האסירים המגוהצים והמהודרים שלו (בניגוד לסמרטוטים הבלואים שאנו האסירים הפשוטים לבשנו), ואמרתי לו: - למדת פעם "יש קונה עולמו בשעה אחת?"

סיפרתי לו על מצבו הקשה והנואש של הרב ראטה מהונגריה, שעובד באחת ה"קומאנדות" הקשות ביותר (סחיבת אבנים), וכי ברור לי שהרב לא יחזיק שם מעמד יותר מאשר עוד יום-יומיים. אמרתי ל"קאפו": אולי זכית ונתמנית למשרה זו, אך ורק בכדי שתוכל לעזור ליהודי
(עמוד נג)
הזה? ולא נפש אתת אתה מציל, אלא שלוש נפשות, גם את חיי שני בניו הצעירים אתה עשוי להציל? זמן רב היסס ה"קאפו", התעטף בשתיקה, ולבסוף אמר: "טוב אני מוכן להסתכן. מחר אני מעביר את הרב אל "קומאנדו הנדסה" שלי".

עברו כמה ימים והרב מוויידיטשקא התאושש. ממש נהניתי לראותו, כשהוא מתחזק ומבריא מיום ליום. מאז התחיל לעבוד ב"קומאנדו הנדסה" כאלו נולד מחדש. גם מראהו החיצוני השתנה, נואה כאדם בריא לחלוטין. ולא זו בלבד, גם שני בניו הצעירים התאוששו והבריאו הודות למצרכי-האוכל שאביהם הרב הצליח להביא להם, ובעיקר, מנות מרק שהוא הביא להם ממטבח ה-ס.ס.

היה לי סיפוק רב כשהסכלתי על מיודעי הרב ועל שני בניו, וחשבתי בלבי: יש לי ב"ה חלק במצוה זו, זכיתי והייתי שליח לדבר מצוה.

והנה, ערב אחד בחוזרי מעבודתי, עייף, תשוש ורצוץ, אמר לי ידיד אחד: ה"קאפו" של "קומאנדו ההנדסה" חיפש אותך בענין דחוף?

ולפתע, התפרץ הבחור הלינצ'יצאי, ה"קאפו" הנ"ל והוא כל-כולו סוער וקוצף. אף פעם לא ראיתי אותו כל כך רוגז וזועם. בהתחלה פשוט לא ירדתי לסוף דבריו, לא ידעתי מה הוא באמת רוצה ממני, עד שלבסוף הבנתי את ענינו. בקיצור: הוא רוצה בדין תורה הוא תובע לדין תורה את הרב ראטה?? "למה ועל מה?" השיב לי ה"קאפו" בריתחה גדולה - ובכן, "אני לקחתי על עצמי סיכון כבד ורב, כאשר העברתי את הרב ראטה מ"קומאנדו אבנים" ל"קומאנדו" שלי, ובשל מה הסתכנתי בסכנה כל כך גדולה כדי שיהיה לי פתחון פה ב"עלמא דקשוט" (ומי כמוני - הוסיף ה"קאפו" יודע שכל רגע ורגע אנו עשויים להגיע לעולם האמת) לבוא ולומר: הצלתי נפש מישראל ? הצלתי רב וגדול בתורה ? עשיתי מה שעשיתי כדי להצילו שישאר בחיים וירביץ תורה ברבים ?" "והרב שלנו מה הוא עושה -המשיך ה"קאפו" - אינו אוכל מן המרק המזין של מטבח ה-ס.ס. - והוא מתקיים רק על פרוסת לחם יבישה - אינו רוצה לטעום את האוכל ואם לא יאכל הוא ימות מהר, ובכן, בשביל מה הנני מסתכן סיכון רב כל כך ? לקחתי אסיר פשוט ואישרתי אותו כאלו הוא מהנדס בכל אופן לא עשיתי זאת כדי שהוא יגוע מרעב וימות, לא בשביל זה אני מסתכן אינני מעונין בכך".

"לאור כל זה - סיכם ה"קאפו" - הגעתי לידי החלטה סופית שאם הרב לא יעמוד אתי לדין-תורה מחר בבוקר אני מחזירו ל"קומנדו אבן" שלו, ממנה הוא בא". ניסיתי, השתדלתי לשכנע את ה"קאפו" בחוסר ההגיון של דרישתו בדין תורה בגיא-צלמות זה? - אמרתי לו - בגיהנום זה של אושוויץ?? ובכלל אולי בכל זאת תוותר על דרישתך, להכריח רב וגדול בתורה שיאכל טריפות? כל שידולי וכל כוח השכנוע שלי לא הזיזו את ה"קאפו" מדרישתו האחת - דין תורה? ולא - מחר יוחזר הרב ל"קומנדו האבן". שום דבר לא הזיזו מדרישתו העיקשת - דין תורה?.

לבסוף, כשראיתי שאין מנוס מכך, באין ברירה אחרת, וביודעי כי הוא עלול חס ושלום לקיים את איומו ולהחזיר את הרב ראטה אל ה"קומאנדו" ממנה הוא בא, נאלצתי להיכנע ולקיים את הדין-תורה אצלי, על הדרגש.

ה"קאפו" חזר על טיעונו: הוא הסתכן כדי להציל יהודי גדול בתורה, יהודי "חי", כלומר שיהיה לו הסיכוי להישאר בחיים, אשר ירביץ תורה ברבים בישראל. "אני עושה זאת, להציל נפש מישראל כדי לזכות על ידי זה בחלק בעולם הבא, -אמר - אולם מאחר והרב הזה מתנזר מאכילת טרף, ולכן, אין לו כל סיכוי להישאר בחיים - אין אני רוצה להסתכן למענו בלי שום תועלת. ולכן, יש בדעתי החל ממחר להרחיקו מה"קומאנדו" המיוחסת שלי ולהחזירו ל"קומאנדו" שלו לסחיבת אבנים".

דברי הרב היו קצרים בתכלית: הוא אינו מסתכן כלל, בריאותו היא שונה כעת והאוכל (הכשר) מספיק לו בהחלט. יש לו מספיק לחם (כמעט חצי קילו ליום) והוא מרגיש בטוב, ולכן אין לו כל סיבה שיאכל טרף "לא שביק אינש התירא ואכיל איסורא" -אמר הרב.

נמצאתי במצב מביך מאוד, ללא מוצא, ממש. לבסוף, אחרי שידולים רבים ושיחות נפרדות, הן עם ה"קאפו" והן עם הרב - בנפרד - הצלחתי להוציא מפי הרב הבטחה, שאם מצב בריאותו יורע - ויהיה לו צורך בריאותי בכך, הוא מקבל על עצמו לאכול גם מן המרק הלוא כשר. ואילו ה"קאפו", אותו הצלחתי לשכנע כי יסתפק בהבטחת הרב ובפרט -אמרתי- למעשה אתה מציל שלוש נפשות: הרב עם שני בניו, כי הם הנהנים העקריים, הם אוכלים את המרק, וגם בהצלת חייהם יש לך חלק.

זה לקח לי די הרבה זמן עד שהצלחתי "לשבור" את ה"קאפו". מאמץ שיכנוע רב השקעתי בו עד שהסכים להשאיר ב"קומאנדו" שלו את הרב של וויידיטשקא, לדאבוני הגדול, התמוטט הרב ראטה ביום השני של "מצעד המות" המפורסם, באושוויץ, שאירגנו הרשעים הגרמנים בינואר 1945.

הרב עדין הנפש, שלא הורגל במסע רצחני כזה בתנאים כל כך מחרידים, התמוטט ונפל, הי"ד. אף שבמשך כל הזמן, במחנה בונא החזיק יפה מעמד. בנו משה שמעון גווע ברעב יום לפני השחרור, הי"ד. ובנו הצעיר חיים אלטר נשאר בעזרת ה' בהיים, גר בארה"ב והנו עסקן נלהב לתורה וחסידות, הקים בסייעתא דשמיא בית נאמן ובניו לומדים תורה בארצנו הקדושה.

* * *

בראשית דברי כתבתי, שדוקא עקב היקפו הגדול והנורא של החורבן קשה לקלוט אותו ולראותו כפי שהיה. עתה לאחר שתיארתי וסיפרתי על חבילת הצרות האישית שלי,
(עמוד נד)
חושש אני שהקורא את הדברים עלול לאבד את ההרגשה של ההיקף הגדול של החורבן. לפיכך ברצוני לציין כמה מספרים, סטטיסטיקה קטנה ומצומצמת. מספרים יבישים יכולים לפעמים להראות את הדברים בחוש יותר מאשר הסיפור המוצלח ביותר.

כשהובלנו לאושוויץ היינו בבית אבי 7 נפשות - לא נותר מהם אלא אחד בלבד.

נכדי סבי מצד אבי הובלו לגיא ההריגה 31 - לא חזרו מהם אלא 4 בלבד.

נכדי סבי מצד אמי היו 36 בהליכתם - מהם לא חזרו אלא 5.

משפחות רבות הושמדו בלי שישאר אחריהם שום זכר כלל. אזכיר רק את הקרובים ביותר אלי: אח אבא, אלי' צבי הי"ד, על חמשת ילדיו. לא נשאר זכר מאחותו הענדיל הי"ד עם שבעת ילדיה. לא נשאר זכר מאחותו פייגא פעסיל הי"ד עם חמשת ילדיה. שני אחי אמא מתוך שלושה הושמדו עם 14 ילדיהם.

חשבוני כפי שהזכרתי כבר - מתוך 7 לא נשאר אלא אחד בלבד.

הבה ולא נשכח שחשבונם של יהודי פולין וחשבונם של יהודי ליטא, סלוניקי, גרוע בהרבה. לא נותר מהם אלא אחד מתוך עשרה ואולי אפילו פחות מזה.

בסיום פרק זה רצוני לחזור שוב לדברים שכתבתי בראש דברי על ההבדלים שבין הדור שלפני החורבן לבין הדור שלאחריו. שכן בראיה שטחית נדמה שהדור שאנו חיים בו, לפחות מבחינה חיצונית, נמצא בדרגה יפה, ואולי אפילו יותר גבוה מהדור שלפני החורבן. הישיבות מתרבות, בתי מדרשות נבנים והולכים, הולכים ונפתחים, חדשים לבקרים. יש תורה ויש חסידות מפוארה, ומי שאינו יודע מה היה טיבו של הדור הקודם, בשמעו סיפורים על העולם של אתמול מתייחס לפעמים בביטול לדיבורים על היופי וההדר של הדור שעבר. לפיכך מוצא אני חובה לעצמי להדגיש, ואני מנסה להסביר את הדברים על מנת שיקלטו ויובנו, שכל מה שמתרחש היום אינו אלא תוצאה של אותו ניצוץ, של אותו אוד מוצל מאש שנותר מן התבערה הגדולה, כאשר האויב האכזרי השמיד בכל מיני דרכים ועינה רבבות רבבות יהודים על מנת לעקור מהם אמונה, ושארית הפליטה הדלה, בכוחות נפש עצומים לאחר סבל בלי קץ, בלי גבול וכמעט בלי תכלית, שמרה על הניצוץ היהודי במסירות נפש, והצליחה למלט את ניצוץ האמונה מתוך גיא ההריגה - אותו הניצוץ הוא שהצית מחדש את המדורה, את אש הקודש שבמקדש, ומתוכה ועל ידה קמו לנו מאות אלפי שומרי תורה ומצות, אלפי צעירים חסידיים, תלמידי חכמים מופלגים, כאשר עינינו רואות. ואם כך היה הניצוץ הקטן שנשאר, שכל כך הרבה חום ואור היה בכוחו להעלות - אפשר לשער מה רב היה האור, מה לוהטת היתה אש היהדות לפני כן, כאשר קמו עליה פראי אדם וניסו לכבותה ולעקרה ח"ו מן העולם.


* וזה נוסח מצבתו: אלון בכות. פ"נ יעקב איש תם יושב אוהלים, עורו צפון ובואו תימן הפיחי גנו, קול רנה וישועה באהלי קנו, בבואו לגנו ושמנו הבשם נוזלים, הרב המאור הגדול המפורסם, בוצינא קדישא חסידא ופרישא, מו"ה יעקב ג"ל זצ"ל אב"ד דפה נפטר בש"ט כ"ה אדר שני תרי"ג לפ"ק, תנצב"ה.

** וזה נוסח מצבתה: פ"ט גדולה במצות ובמעשים, ידי טובת עושים, טובה בארץ ובשמים, לקבל שכרה בכפלים, ה"ה האשה הצדקת המפורסמת הרבנית מ' גיטל אשת הרה"צ המוה"ג כקש"ת מו"ה יעקב אב"ד דפה זצ"ל. נו"נ בת ע"ה שנים ח"י אב תרל"ג לפ"ק, תנצב"ה.