תקציר המבוא:

אודות המחבר

המבוא עוסק בקורות חייו של המחבר, שמשך רוב שנות המלחמה היה בסיביר.
בראשית המבוא מציין המחבר את החובה לספר ולא לשכוח מתוך הצו "זכור את אשר עשה לך עמלק"
המחבר נולד בעיר ויטבסק שאוקראינה, למד בישיבת ליצא ובישיבת "בית דוד" שבווילנה. הוא מביא את יחוסו של ראש הישיבה ממשפחת מרגליות, שהיה דודו.
המחבר מספר על ראש השנה האחרון בישיבת "בית דוד" לפני שפרצה המלחמה, ומתאר את התפילות, החששות ותחושת אי הוודאות.
עם פרוץ המלחמה חצה המחבר את הגבול לליטא, שם הסתופף בצל הרב חיים עוזר גרודז'נסקי.
עם הכיבוש הרוסי של ליטא נקרא לחקירה ב-נ.ק.ו.ד. ונשלח לסיביר.
המחבר שוזר בסיפור קורות חייו מעט רקע של התקופה ועוסק ביחסים המדיניים בין רוסיה, פולין וליטא.
המחבר מתאר את המסע לסיביר, את עבודת הפרך, ומרחיב בסיפורו על היהודים יוצאי ליטא שבסיביר, שבדרכים שונות פעלו במסירות נפש ודאגו לאוכל לאסירי המחנה.
מסיביר נדד והגיע לקולחוז בעיר טשקנט. לאחר המלחמה הגיע ללודז', שם אסף כחמישים נערים ללימוד בישיבה.
מאוחר יותר הוא היגר לארצות הברית ומשם עלה לארץ ישראל.
בסוף המבוא המחבר מספר כי עוד טרם המלחמה הקימו הוא ועוד ארבעה מידידיו אגודה בשם "שבת אחים", שקבעה לשמור על קשר בין אחד לרעהו ולעזור זה לזה במידת הצורך, ומובאים בו כללי האגודה.

המבוא:

(עמוד יא)
פרקי חיי*

דרכו של עולם, טרם יגש הסופר למשוך בקולמוסו את פרי ביכוריו, יקדים הקדמה, ופעמים ההקדמה עצמה משמשת כספר של ממש, המגלם, ומניע את גלגלי ההיסטוריה האין סופיים של המחבר, המאלף חכמה ובינה, אהבה, יראה, ובטחון בבורא עולם ללא גבולות ומיצרים. בפרט אצל אלו שעברו את עמק הבכא בתקופת מלחמת העולם השניה, וזכו לצאת מאפילה לאורה בבחינת תחיית המתים.

לא רק אלו שהיו תחת מקל החובלים של הנאצים ימ"ש, אלא גם אלו שיד הרוסים שלטה בהם, דהלא שקולין הם בכוונתם למחות רח"ל את שארית ישראל. ואפשר שכתיבה זו טומנת בחובה מצוה רבה, לגלות ולפרסם מתוך ההרפתקאות שעברו עלינו, את חסדי הי"ת, למען ישמעו ויראו, וילמדו לדעת מה גדולה חיבת הקב"ה לבניו, גם בעת הסתר פנים. ובכלל ענין של זכור את אשר עשה לך עמלק, שללא צל של ספק עברנו על בשרנו תקופה עמלקית. "זכור את אשר עשה לך עמלק", לזכור תמיד ולא לשכוח והדברים באים לידי ביטוי ע"י כתיבת הקדמה זו.

מבין רבים שזכו לנס ההצלה, גם כותב שורות אלו זכה להנצל מצפרני הנאצים ימ"ש, ואח"כ לגלות לארץ גזירה, סיביר הקרה, ולאחר סיביר ה' שנים של גילגולים במקומות שונים ומשונים, תחת שלטון האדום (קומוניסטים), אי אפשר לתאר, ולא לדמיין בשכל הפשוט, איך אדם שוכן בתי חומר יכול לעבור מדורי גהנום הללו ולהשאר בחיים, אין זה אלא רק ניסי השם ית' בלבד, ועל ניסים אין שכל פשוט שולט.

משה רבנו ע"ה, מבקש מהקב"ה "הראני נא את כבודך", בקשתו היתה להראות לו את הילוך החיים לפניו, מהו חשבונו של עולם, משיב לו הקב"ה, "וראית את אחורי ופני לא יראו", (שמות ל"ג-כ"ג) תראה רק את "אחורי", את העבר, ומהעבר בלבד תבין הכל, כשהעבר כולו רצוף חסדי ה', והשגחה פרטית על כל צעד ושעל "כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך, על כפים ישאונך פן תגף באבן רגליך", (תהילים צ"א) אין צורך לברר מהו חשבונו של העתיד, אלא אהיה כבן המתרפק על אביו, ומשליך יהבו עליו.

לבקשת משפחתי, אכתוב בקיצור שרשי שושלת המשפחה, נולדתי בעיר דריסא, מחוז ויטבסק ברוסיה הלבנה, למדתי בישיבת לידא אצל הגאון ר' יעקב ניימן זצ"ל, שהקים עולה של תורה, גם בארצנו הקדושה את ישיבת "אור ישראל" בפתח תקוה. ומלידא המשכתי בישיבת "בית דוד" בעיר איוויע פלך וילנא, שהיא למעשה
(עמוד יב)
ישיבה נוברדוקאית "בית יוסף", אבל משום שנוסדה באיוויע, עיר הולדתו של הגרח"ע גרודזנסקי זצ"ל נקראת הישיבה "בית דוד" על שם אביו. בישיבות נוברדוק גדלתי, למדתי, ונתחנכתי כל ימי. מצד אבי ז"ל משפחתינו "מרגלית" (מרגליות) ומצד אם אבי משפחתנו "דון יחייא".
הרב האחרון היה, הרמ"ז ר' משה זבולון מרגליות, רב בניו יורק. וכן הרב ר' בן צין דון יחייא, רב אחרון בלוצון לטביא, שנספה בידי הגרמנים ימ"ש, עם שניהם הייתי בקשר חילופי מכתבים תמידי.
בספר "אהלי שם" מובא המשך השושלת לבית אבי, שבו כתוב אודות הרמ"ז מרגליות, (הרב ר' משה זבולון בהרב ר' שלמה זלמן מרגליות) נולד תרי"א והוא נכד הגאון ר' אברהם מרגליות זצ"ל, האבד"ק טעלז, ונכד הגאון ר' וואלף אלטשוהל זצ"ל, האבד"ק לוצן בעהמח"ס "שפת הים" "ומצר הים", בהקדמת הספר הזה מבואר השתלשלות יחוסה של המשפחה הזאת, המגעת עד גזע מלכות בית דוד.
ומצד אמו, הוא נין ונכד להגאון ר' אליהו קראזער, גיסו של הגר"א זצ"ל מגזע הגאון בעל חכם צבי זצ"ל ולמעלה בקודש, מגיע ספר יחוסם עד שאול המלך.
נסמך להוראה מדודו הגאון ר' דוד קראזער זצ"ל האב"ד מערטש, ומהגאון ר' יו"ט ליפמאן האלפערן זצ"ל האבד"ק ביאלסטאק, ועוד מהרבה גדולי הדור. בשנת תרל"ז נתקבל לרב בעיר סלאבאדקא, בפולין המדינה. בשנת תרמ"ט, נתמנה לרב בעיר באסטאן באמעריקא, ובשנת תרס"ו, נקרא אחרי כבוד, לשרת בקודש בעיר ניויארק הבירה, והוא תופס שם מקום נכבד, בין גדולי הרבנים החרדים, ונבחר לאחד מהמנהלים והמפקחים על בתי הת"ת
והישיבות, הנמצאות בהעיר הגדולה הזאת. עכ"ל.

הקיץ האחרון, שקודם מלחמת העולם השניה. תרצ"ט (1939), נמצאתי אז בישיבה, בעיר נובהרדוק, קול התורה מהדהד בחללו של היכל הישיבה, זה מקשה, וזה מפרק, והדברים ששים ושמחים כנתינתם מסיני. אולם קשה היה להסתיר את הדאגה המפעמת בלב כל אחד, השמים היו מכוסים בערפל תחושה של עירפול חושים. היה אפשר לחוש בעליל את המצב הממשמש ובא, תחושה של מלחמה, הפחד היה נסוך על פני העירה כולה, היה חסר רק האות והסימן, "המלחמה פרצה".

(עמוד יג)
ראש השנה שנת ת"ש, קשה היה לתאר, כיצד בקעו התפילות מקירות הלב, "אבינו מלכנו שמע קולנו, חוס ורחם עלינו, חמול עלינו ועל עוללנו וטפינו, כתבנו בספר חיים טובים". הלב היה הומה רגשות והשתפכות עצומה, כאשר אמר הש"ץ בראש השנה יכתבון, וביום צום כיפור יחתמו... מי יחיה, ומי ימות, והנה רעש מטוסי קרב שחגו על ראשינו, קטעו את מחשבותינו, היו אלו מטוסי אויב, וב"ה לא הפציצו אותנו, אבל כבר התפשטה השמועה כי אכן החלה המלחמה. מי ומי הלוחמים? נשאלה השאלה, לכאורה נראה היה שהפולנים לוחמים נגד הנאצים ימ"ש, ולא נגד הרוסים, מאחר ולא מזמן כרתו ברית שלום ביניהם, אולם התהלכו שמועות, כי הקשר הולך ומתהדק בין הרוסים לנאצים, והמטרה היא להחריב את מדינת פולין, ולחלוק את אדמתה, החלק הנקרא פולין (של שנים קדמוניות) יעבור לרשות הנאצים ימ"ש, והחלק הנקרא ליטא, כמו הערים "בילסטוק", "בריסק", "וילנא", יעברו לרשות הרוסים, בכך שמדינת פולין תימחק מן המפה. חלפו שבועיים והחלוקה עלתה בידם.

העיר נובהרדוק, שעל שמה נקראת שיטת המוסר הנובהרדוקאית, עברה לחלקם של הרוסים, שהיה זה למורת רוחם של היהודים, שהיו הרוסים ידועים לשמצה, הן מבחינת רדיפות הדת, והן מבחינה כלכלית, שהעניות והדלות, היתה מנת חלקם, לכן היו יהודים שרצו להתקרב לגבולות הנאצים ימ"ש, מאחר ועדיין לא התפרסמה אכזריותם, ובפרט, שבמלחמת העולם הראשונה הגרמנים היו טובים ליהודים, אבל אנחנו בני התורה, נשארנו בהישיבה, ביתי היה בצדו השני של וילנא, קרוב לגבול הישן של רוסיה, שם התגוררו אמי, ושתי אחיותי עם משפחותיהם הי"ד. אבי ר' נפתלי זצ"ל, כבר נתבקש לבית עולמו, שנים מספר קודם לכן.

עמדתי בפרשת דרכים לאן אפנה, אולם, פתאום נתפשטה ידיעה מרנינה כל לב, כידוע בזמן מלחמת העולם הראשונה, ליטא היתה מדינה בפני עצמה, ופולין כבשה שטחים רבים השייכים לליטא, ובתוכם וילנא, ובמלחמת העולם השניה כנ"ל רוסיה כבשה את פולין, עם החלקים שלקחה פולין מליטא, ואכן ידיעה משמחת התפרסמה, שרוסיה מוכנה לשקם את מדינת ליטא, עם שטחיה שנלקחו ממנה ע"י פולין. לכן הרבה בני תורה עשו דרכם לוילנא, מתוך שמחה ושלות נפש. בעיר וילנא, התגורר הגאון ר' חיים עוזר זצ"ל, שהקרין והשפיע מגדולתו על כל הסביבה כולה, וכן השפעתו היתה גדולה על ועד הישיבות שהיה בניהולם של הרב שוב, והרב ברק, כשהם ערוכים ומצוידים במזון מתוגבר, לקבל את הפליטים
(עמוד יד)
הזורמים לוילנא שבאו בהמוניהם. גם אני באתי לוילנא, והסתפחתי בין הנוברדוקאים מישיבת פינסק, וכדרכם בקודש, דרך הנוברדקאית לחזק ולמסד את החינוך, ובפרט בשעת חירום. לכן ארגנו בשלש מקומות בוילנא בתי חינוך, בשם "תפארת הנוער", "בנובוגורד", בהשגחתו של הרה"ג ר' אהרן גען הי"ד, בביהמ"ד של הגאון הצדיק ר' משה קרליץ הי"ד, אחיו של החזו"א. מקום השני, ע"י בחור חשוב ממזריץ, (שמו נשכח ממני). ומקום השלישי היה "בקליין סניפישוק", בבית המדרש המקומי, בהשגחת כותב שורות הללו, אולם לאור המצב הקשה הדבר לא החזיק זמן ממושך. 4

מלכות ליטא קבלה את הפליטים בסבר פנים יפות, אך מטעמים מדיניים, לא רצתה שיתרכזו הפליטים במקום אחד לכן הצו היה להתפזר בערים שונות, ישיבתנו בחרה לקבוע את משכנה בעיר וילקומיר בבית מדרשו של הגאון ר' יוסף זוסמנוביץ, המפורסם בשם "הירושלמי", חתנו של הגאון ר' משה מרדכי עפשטיין הי"ד.

בס"ד התחלנו לנשום אויר של רוגע ומנוחה, ובמיוחד נעמה לנו השהיה בקרב הבעלי בתים, שהיו שופעים מדות והנהגת דרך ארץ ליטאית, במקום זה, המשיכה הישיבה בסדרי לימוד תקינים, ראש הישיבה והר"מ, היה הגאון ר' שמואל ווינטרוב זצ"ל, שאמר את השיעורים היומיים. שיחות מוסר "שמועסן", שמענו מפי המשגיח הרה"ג ר' ירחמיאל שולמן הי"ד, ומפעם לפעם היו מכבדים את המרא דאתרא לומר שיעור בפני הישיבה. אבל לדאבון לב, אותה מתנה נכבדה שניתנה לליטא, עצמאות מוחלטת נלקחה ממנה, והיד התקיפה והשליטה היתה של הרוסים, בליטא, ומחוזותיה. מיד החלו לעיין בפליטים היושבים על אדמת ליטא, באשמה, מדוע ברחו לליטא וסרבו לחיות תחת חסות רוסיה, אין זאת אלא משנאת הרוסים, ובפרט שבין הפליטים נמצאו הרבה בני תורה שומרי דת, ועמהם הלא יש חשבון ישן...

באחד מערבי השבתות, קבלתי הודעה מהמשטרה נ.ק.ו.ד. שעלי להתייצב בפניהם, ולענות על שאלות מסויימות. כמובן הגעתי בזמן המדויק, השאלה המרכזית שהטרידה אותם היתה, מדוע תכננתי לעזוב את גבולות רוסיה, מתוך סרוב לקבל אורחותם, השאלות והתשובות עלו ע"ג הכתב, ונתבקשתי לחתום על הכתוב. לפני יציאתי מחדר החקירות, הזהירו אותי, שלא אספר לשום אדם את תוכן השיחה, עזבתי את המקום בלב הולם בחוזקה, ובעוד כברת דרך, פגשתי חלק מחברי, וכל אחד סיפר שגם עליו עברה פרשת חקירות
(עמוד טו)
והזהרות, הבנו מכך ברורות, שהם פורשים מצודה עבורנו. מיד אחרי שבת נסעתי לקובנא, מקום רכוזי הישיבות, ומקום מושבו של הגאון ר' אלחנן וסרמן הי"ד. כשהגעתי אל היעד, פגשתי בחורים מישיבות אחרות, "ביליסטוק", "ראדין", "קלצק", ועוד, תוך כדי שיחה בין הבחורים על העבר, נתברר שגם הם עברו את מכבש החקירות של הנ.ק.ו.ד., היינו נבוכים, מה הצעד הבא, ההחלטה היתה לשלוח שליח לוילנא, שם ישבו ראשי ומנהיגי רוסיה, תוכן השאלה היתה, מה יהיה עם הפליטים שיש להם ויזה, ורשיונות כניסה למדינות שונות, האם השלטון הרוסי יאפשר להם לצאת מגבולם. השליחה היתה, הרבנית חותנתו של ר' שניאור קוטלר זצ"ל, שהיא דוברת רוסית רהוטה, אשת חיל, ולפני מלכים תתיצב.

לעת ערב שבה, ובשורה טובה בפיה, הממשל הבטיח שיתירו לבעלי רשיונות לצאת מגבולם. עם קבלת המידע המשמח לב ונפש, עברתי ברחובה של עיר, ופגשתי את הק' ר' אלחנן וסרמן הי"ד, יוצא מביהכ"נ סלבודקה, וסיפרתי לו את הבשורה המובאת בפי הרבנית. ענה ר' אלחנן תוך כדי דיבור, "כי פיהם דיבר שוא, וימינם ימין שקר". ונבואת הגאון זצ"ל הי"ד, נתקיימה במלואה, "אשר פיהם דיבר שוא", מצד אחד הבטיחו לשחרר, אבל בו בזמן, כבר ערכו תכנית רחבת ממדים, לשלוח אלפים לסביר הקרה, "רבות מחשבות בלב איש, ועצת ה' היא תקום". "אודך ה' כי אנפת בי". (ישעיה י"ב א') גזירת סיביר היתה אמצעי להצלה, מידי היטלר ימ"ש.

שנת תש"א, 16 ביוני 1941 עש"ק, כמדומני פרשת בהעלותך, ערב שבת אחרון בוילקומיר, כל אותו היום, התהלכו שמועות אודות מאורע שעתיד להתרחש בלילה הקרוב, שכן היה דרכם של הרוסים לבא באישון לילה, ולחטוף אנשים החשודים במרד ובגידה, הרבה מבחורי הישיבה לא לנו במקומם הרגיל, אלא התחבאו במקומות שונים, אני לא רציתי לצאת מביתי, והעדפתי להיות בבחינת שב ואל תעשה עדיף, כי מי ערב שמקום אחר יהיה מוגן יותר, גם גיסי ר' רפאל משה פלוטניק ז"ל, הסכים עמי, והנה בשעה 2 בלילה, ליל שבת קודש שמעתי דפיקה גברתנית בדלת, היו אלו סוכני המשטרה שפרצו לחדר, כאשר נשקם דרוך בידם, ובטון סמכותי שאלו בשמנו, ציוו עלינו מיד להתלבש, ולאסוף את המטלטלים המעטים שהיו בידנו. בחוץ חיכתה משאית, שהובילה אותנו לתחנת הרכבת, העלו אותנו לרכבת שהיתה כבר מלאה אנשים, היו אלו קרונות בקר, המיועדות להובלת חיות ובהמות, בלא צרכים מנימלים הדרושים לאדם, כמו כן בלא אוכל ושתיה, וכך שהינו כלואים וצפופים כמה שעות, עד השמע
(עמוד טז)
קול הצופר נתנה האות, והרכבת יצאה לדרכה, כך חלפנו על פני עיירות, ובתחנות הביניים, יצאו אנשים תושבי המקום ללוותינו, ומכיוון שידעו את מר גורלנו, שמקומות הקרח בסביר היא התחנה האחרונה, לכן הוציאו מביתם בגדים, ומזון ומסרו לידנו, בעיניים דומעות נפנפו לשלום, כאשר תפילה חרישית נשאת בפיהם, לקול שקשוק גלגלי הרכבת, וכך עמדו עד להעלמותה באופק.

הנסיעה ארכה ג' שבועות בקרונות הסגורים הללו, קשה לתאר את הצפיפות והדוחק, חוסר אויר ומים, ג' שבועות של סבל השומרים לא החליפו איתנו שום מילה, אודות הנעשה והמתרחש בעולם, אולם, נודע לנו אחר חמישה ימים של נסיעה, כי פרצה המלחמה בין הרוסים לגרמנים, והיא בעיצומה. (בשנת ת"ש (1939) החלה המלחמה בין הפולנים לרוסים, והגרמנים שכרתו ברית שלום עם הרוסים, עכשיו שנת תש"א 1941 לחמו נגד הרוסים, והפרו את ברית השלום ביניהם) "אודך ה' כי אנפת בי", ההחלטה של אותו ליל שבת לא לברוח, אלא להשאר בבית, גרמה להביאנו לסביר הקרה, אבל מאידך, בס"ד נצלנו מהמלחמה הקשה בין הגרמנים לרוסים, וכידוע לדאבון לב, מה עשו הגרמנים ימ"ש, למשפחתי, ולאחינו בני ישראל הי"ד.

בחסדי ה' ית' הגענו לסיביר בחודשי הקיץ, כידוע עונת הקיץ בסיביר כ-ג' חודשים בלבד. ואנשים כמונו לא היו יכולים לסבול את הקור, בפרט שלא היינו ערוכים ומוכנים בלבוש מתאים, למעלות קור נמוכות השוררות שם, אמנם טעמנו גם מעט מהקור הנורא של חדשי החורף.
השוטרים הרוסיים פתחו את דלתות הקרונות, ופקדו עלינו לרדת, היו אלו רגעים נעימים לצאת מתוך מחנק ואויר דחוס, אל אויר סיבירי צח, החמה זרחה המראה היה נראה נאה ורגוע, אבל עדיין לא ידענו מה הוא העתיד העומד לפנינו, לפני שנתנה הפקודה הבאה, תחילה בדקו את המטלטלין שלנו, תוך כדי חיפוש ובדיקה, פגע השוטר הרוסי בתפילין שלי, במשיכת כתפים, והבעת תמיהה, שאל מה זה? השבתי לו, בדבר הזה אני עובד את הקב"ה! לשמע התשובה הלכה וגברה תמיהתו, ידעתי שאין לנסות להתוכח עם הקומוניסטים הכופרים, לכן הסברתי לו קצרות, "שהתפילין לא לימדו אותי לעשות שום דבר רע", עם תום הבדיקות, לקחו אותנו למקום האמור לשמש כמקום לינה. שם היו מוכנים עבורנו צריפים, שחלקם נבנו ע"י אסירים, המיטות היו של קרשים, מיטה על גבי מיטה, בלא כרים וכסתות.

יום הראשון, עדיין לא נתנו לנו עבודה, על אף שלא היה לנו כל
(עמוד יז)
מושג מעשי, אבל ידענו מסיפורים, שסביר הוא מקום שלא יוצאים חיים משם, כל שמץ של האשמה, חורצת גורלו של אדם, אבל שמנו בטחוננו בה' ית', שיצלנו מידם.

למחרת חילקו אותנו "לקבוצות", המכונות בשם "בריגדות", ראש כל בריגדה היה קומוניסט אכזר, בשעה שש בבקר נאספנו כולנו לכיכר הלגר (מחנה), ומשם יצאנו כל חבורה למקום עבודתה, במרחק של כששה ק"מ, מסלול זה היה חוזר על עצמו במשך ששה ימים כולל יום שבת קודש, וביום ראשון שנחשב ליום המנוחה, ראשי המחנה מררו את חיינו, היה עלינו לצאת מחוץ למחנה עם המטלטלים לצעדה ארוכה, ובחזור, בדקו את חפצינו, שמא ימצאו משהו כדי להחרימו, באחד הבדיקות מצאו אצל גיסי ז"ל את התפילין ולקחום ממנו, ובחסדי ה', לאחר בקשות והפצרות השיבום. קודם היציאה לעבודה ראש "הבריגדה" היה מזהיר בתוקף ובחומרה רבה, כל נסיון בריחה שהיא, אחת דתו למות. התראה זו נשנית בכל בוקר עם יציאה למקום העבודה. בני חבורתי, היו קיבוץ של בני תורה "מפינסק", "ראדין", "קלצק", ועוד.

עבודתי היתה, לנסר עצים עבי כרס בממדים מדהימים, המלאכה היתה מתישה מאד, שאינה כפי כוחנו, ובפרט מבחינה מורלית, נראתה המלאכה שלא תגמר לעולם, ובנוסף לכך לא ידענו את חכמת הניסור, שזה הכביד עלינו בעשרות מונים. אולם בוחן לבבות ריחם עלינו, וראה את מכאובנו, וביום הראשון לעבודתנו הוריד גשם זלעפות, שלא איפשר להמשיך בעבודה סדירה, לכן היתה זו סיבה לבקש מהשוטר שיבין את המצב, ויתיר לנו לשוב לצריפים. אבל לפי החוקים ברוסיה אסור היה אפילו לתפוס מחסה ומסתור מפני הגשמים, עד שנקבל על כך אישור מגבוה, וכך נשארנו לעמוד חשופים לגשם העז החודר לשד עצמותינו שעות רבות, ער שהגיע ההוראה לשוב לצריפים. בכל יום העבודה היתה שונה מיום הקודם, במטרה להכביד עלינו, כשיטת מצרים, הנוגשים היו מדברים עם העובדים בלשון רכה, "בפרך" בסבר פנים יפות, ולבסוף "ותכבד עליהם העבודה", היו דורשים מאיתנו הספק עבודה, ואם אחד מהחבורה לא השלים חלקו, נענשה החבורה כולה. כך יום רדף יום, כשאנו פזורים ביערות רוסיה, מקום ביצות ותחב כשזבובים וחרקים שונים מוצצים את דמנו בעקיצתם, בכל יום חזרנו חבולים ונפוחים. מנת המזון היתה דלה ועניה עד מאד, וכבר לאחר חודש היינו נפוחי רעב, שיחת היום שהטרידה אותנו היתה, כיצד לנהוג במנת הלחם הזעומה שנתנה לנו, האם לאכול בפעם אחת הכל ולשבוע לזמן מועט, או לחלק המזון למספר פעמים, ולהשקיט מעט את הרעבון.

(עמוד יח)
(א"ה עיין גמרא שבת). לאחר סיום האכילה הדלה, כבר היינו מחכים לסעודה שניה, בבקר תאמר מי יתן ערב, וכל זה מלווה ביום עבודה קשה ומפרכת. מושג של עייפות, אין לי כח, או אינני יודע לבצע המלאכה, לא היה בנמצא, משום שפרושה שנאת המדינה ומרידה בה, שאחת דתו למות. ובפרט שלא נחשבנו כאזרחי רוסיה רצויים, הנקראים "חבר", אלא אזרחים גרועים, הנחשבים לאויבי המדינה.

בני חבורתנו לעבודה, "בריגדא", היו בני תורה, מלבד החולשה הפיזית, גם לא הבינו את השפה הרוסית, באחד מימי העבודה המפרכים, אחד מהחבורה הפסיק את עבודתו, שהיה כבר על סף אפיסת כוחותיו, המפקח הרוסי נגש אליו וקבל בפניו, מדוע אתה יושב בטל, משום שאתה לא רוצה לעבוד?! הבחור לא הבין את השאלה, והשיב "כן", ההא, זעק השוטר, א"כ אתה משונאי המדינה, לכן היום כל בני חבורתך תיענשו, ובמקום לחזור בערב לצריפים, כולכם מושלכים ל"קרצר" (צינוק), תאי מאסר לאסיר בודד, ללא מקום ישיבה, וללא מזון.

חלוקת המזון, היתה ע"י כרטיסים שחולקו מראש לכל אחד, עם קבלת המזון, היה הטבח תולש את קצוות הכרטיס, ובזה תמה מנתנו היומית, אבל הקב"ה שולח מלאכים טובים והגונים, המשגיחים על האדם, במטבח היו שני יהודים ליטאים טובי לב, וכידוע שהליטאים משופעים במדות טובות ונעלות, אחד מעובדי המטבח ששמו קולטונס מוילקומיר יהי זכרו ברוך, כל פעם שהגיע תורי לקבל את מנת מזוני, היה נוטל את כרטיסי, ובתנועה מהירה עשה עצמו כתולש הקצוות, ומחזיר לי הכרטיס שלם, כדי שאוכל לקבל בסיבוב שני מנה נוספת, בדקות הללו חלפה בגופי צמרמורת, רעד, ופחד מפני הסכנה הנשקפת מכך. באחד ההזדמנויות שאלתי אותו, והלא אתה מסכן את עצמך! השיב לי "הצדיק", אם איני יכול להושיע את אחי במדת מה, אין לי טעם וחפץ לחיות בנעימים. עובד אחר היה במטבח, ושמו יפו, יהי זכרו ברוך, עבד בתורנות לילה עד אור הבוקר, כאשר היה יחידי במטבח היה קורא לי לבא. באישון לילה, והכין עבורי צלחת "קאש"ע", דייסת שיבולת שועל מעשה כזה טומן בחובו סכנה עבורו, ועבורי. הליטאים במחנה נתנו מפתם לזולתם הרעבים, ומי לא היה רעב ללחם, לספר אודות עדינותם, ורוך לבבם של יהודי ליטא, תקצר היריעה מהכיל, לא פעם הוזמנתי, אני וחברי מהבריגדה, "לסעוד" אצל אחד מאנשי וילקומיר, עפסטיין שמו, יהי זכרו ברוך, היתה לו חתיכת לחם יתירה מלחמו הדל, בשעת נתינתו היה אומר, הלא עבודתכם ביער דורשת הרבה יגיעה וצער, ואילו מלאכתי בסנדלריה, לכן אתם זקוקים למזון רב ממני.

(עמוד יט)
בדרך השכל, לא חלמנו לראות אי פעם את האור שבקצה המנהרה, ובפרט שהיו הרוסים "מטפטפים" לנו השכם והערב, כאן בסיביר תהא קבורתכם, ומה עוד שהעלימו מאיתנו מה מתרחש בשדה הקרב, וכל מידע שהוא, כקריאת עתונות, וכדו', ואין עינינו נשואות אלא לאבינו שבשמים, "חסדי ה' כי לא תמנו", והנה לאחר ארבעה חודשים של עבודה בסיביר, בחג הסוכות נודע לנו שמשחררים את אזרחי פולין, ובתוכם גיסי הר"ר משה ז"ל ואנכי, אמנם פרטים מדוייקים לא ידענו, איך, מתי, באיזה אופן, אבל בשורה זו היתה לנו, כמים קרים על נפש עיפה, ושמועה טובה מארץ רחוקה.

ביום הושענה רבה, אספו אותנו חבורה קטנה מבני התורה, והביאונו אל התחנה הנקראת בשם "רעשטה", זו היתה התחנה הראשונה בצאתנו מיער הגזירה, קשה לתאר את השמחה שפרצה מלבנו, ומתוך דמעות של שמחה היינו אומרים הלל, היתה זו יציאת מצרים הפרטית שלנו. מתחנה זו פזרו את המשוחררים לכל קצוי הארץ, כל אחד לפי בחירתו, גם אותי, ואת חברי שאלו, לאן אנו מעונינים לנסוע ולבנות את עתידנו, לא ידענו מה להשיב, אבל תשובתנו לא אחרה לבוא, ובאופן ספונטני אמרנו "למקום חם", שבענו די והותר מהקור הסיבירי, נשלחנו לקזכסטן, אזור חם, ומשם לעיר טשעמקענט, ומשם לכולחוז, שפרושו כפר שיתופי, מאחר וברוסיה אין מושג של בעלות פרטית, אלא כל אזרחיה שותפים בכל.

אודות ה"כולחוז", התבטא אחד הרבנים בבדיחותא של אמת, ישנם ג' תיבות המתחילות בשם "כל": יום הכפורים מתחיל "בכל" נדרי, פסח "בכל" חמירא, והיישוב החדש שלנו, "כל"-חוז, אמירת "כל נדרי" פירושו תענית של יום אחד, "כל חמירא" לא אוכלים חמץ שבוע ימים, "כל-חוז" רעבים כל החיים. אופי החיים בכלחוז היה, עבור פת לחם צריך לעבוד, ולא תמיד היה מובטח למצוא מקור פרנסה, בנוסף לזה, היה עלינו להזהר מלצאת לרחובה של עיר, מאחר והמשטרה דרכה היה לחטוף בחורים צעירים, ולשלחם למקומות מרוחקים לעבודת הצבא, גם אותי חטפו פעמים מספר, ובסייעתא דשמייא נמלטתי מידם, בכל לילה ישבנו בצותא, וגוללנו את מאורעות היום, מי מצא עבודה, היכן, ואיך, ומי לא, מי נחטף, ומי ברח, וכו'. על אף הכל אין לדמות תקופת סיביר הקשה, לחיי כלחוז, שבמדת מה החיים חיי חופש וחירות, ובתחושת חירות זאת התחלתי לארגן אגודה של אזרחי פולין, אחת לשבוע התאספנו במקום מסויים, ושוחחנו בענינים שונים, פעמים בפיליסופיא, דברים הנוגעים לחינוך, ענינים הקרובים למוסר, תקון, ויישור המידות, וחלילה מלעלות על דל
(עמוד כ)
שפתינו עניני פוליטקא מדינית, שהדבר אסור בהחלט ע"פ חוקי המדינה. והנה ביום מן הימים נודע לי, שה-נ.ק.ו.ד. מתענין אודותי, וכפי הנראה שמי מסומן ברשימתם, כמו כן נודע לי, שבתוך קבוצת האגודה, היה מופיע מידי שבוע מרגל מטעם המשטרה, לאגור מידע ולהעביר דו"ח, כנראה מצאתי חן בעיני המרגל והוא שלח להודיע לי ע"י אמצעי אחר, שכדאי לי להפסיק את האסיפות, ואכן בטלתי את הארגון, כך נמשכה מסכת חיי ב"כלחוז" כחמש שנים.

עם תום המלחמה החלה לנשוב רוח חדשה בקרבנו, רוח של חירות, מהול במחשבות של געגועים, וכיסופים, האם נזכה אי פעם להבנות מחדש, לאן נשוב, האם ביתנו עדיין עומד על תילו, כיצד נראית עיר מולדתנו, והנה כבר החלו לזרום השמועות כי הכל שרוף, העיר נהפכה לאיי חרבות, עיר של קברים, ופה אנו גלמודים, בלא אח, בלא אחות, ובלא משפחה, הכל עצוב ועגום, אבל רוח גבורה של בטחון בבורא עולם רוממה את נפשנו, והתחלנו לבנות הכל מחדש, אחר מבול הדמים.

אחד משני אחי שנשארו ברוסיה ממלחמת העולם הראשונה, יצר עמי קשר מכתבים לזמן קצר ביותר, ומאז נעלמו עקבותיו. כאשר אני מתבונן ומשחזר את המאורעות שעברו עלינו, אין זאת אלא זכות שעמדה לנו, להנצל ולהשתחרר מסיביר, שהרבה לא זכו לכך, "הרבה שלוחים למקום", מצב המלחמה אילץ את הרוסים לשחררנו, כידוע, המלחמה בין הרוסים והנאצים הלכה והתלקחה, רוסיה היתה זקוקה לעזרה דחופה בשדה הקרב, הנאצים ימ"ש היו כובשים ומנצחים, ובלית ברירה, הרוסים יצרו קשר וברית עם ארה"ב, אנגליה, צרפת, פולין, וחברו יחדיו ללחום נגד הנאצים ימ"ש, אחד התנאים היה, שבתום המלחמה, הרוסים ישחררו את כל האזרחים מהארצות שחברו לה, ומאחר ואני אזרח פולין, נשלחתי בין אזרחיה חזרה לפולין. שם זיכני הקב"ה לזיווג הגון, אשת חיל אצילת נפש, מלאת חן וחסד, ממשפחה מפוארת, חלף הצער והאבדון שהיה מנת חלקנו, זכיתי לחיות עם הרבנית שלי יובל שנים, מתוך שמחה, רוגע, ונחת, ולהקים משפחות לשם ולתפארת, מרבית חיינו, פעלנו והקמנו חיים תורניים בעיר בוסטון שבארה"ב, אגודת ישראל, נשי אגו"י, ביהכנ"ס "חיי אדם", גדול ומפואר שליכד וייחד קהילה גדולה במקום, והווה לאבן שואבת לכל הצמא לדבר השם. ולכל דבר שבקדושה, היתה הרבנית שלי, מרת חוה רבקה לימיני, פעלה מתוך מסירות ללא לאות, שמה לילות כימים לפאר ולרומם את בית השם, בשעה שאני כותב שורות אלו, לדאבון לב, אשת נעורי כבר איננה בחיים, היא השיבה נפשה הטהורה לבורא עולם, בליל ג', ב"ה באייר תשנ"ו, ת.נ.צ.ב.ה.

(עמוד כא)
באמצע שנת 1946, הגענו לעיר לודז, פולין, שהיתה בעבר מקום ריכוז לתורה וחסידות, אך גם היא נהפכה לעיי חרבות. במקום חרוב זה, החלו לזרום פליטים מכל תפוצות רוסיה, ובתוכם נערים רבים, בלא הורים ובלא השגחה, ביום מן הימים זיכני הקב"ה ועלה ברעיוני לטפל בנערים הללו, אספתי כחמישיס צעירים בני גיל 5ו-10, והקמתי ישיבה ברחוב פולוודנובה 24, בבימ"ד בודד שהנאצים ימ"ש לא החריבו, בס"ד הישיבה התפתחה, גם ועד ההצלה הטה שכם והחל לתמוך בתלמידים, באחד השבתות, כאשר ביקר הגאון ר' אליעזר סילווער בפולין, זכינו לבקורו בהיכל ישיבתנו, ואף דרש בעניני הזמן, רוח ההנהגה בישיבה, היתה מבוססת ע"פ יסודות נובהרדוק, תורה שדליתי מרבותי, השקתי לעדרי הצאן.

אוסיף לכתוב בקצרה, אודות מקומות התורה שזיכני הבורא ית"ש ללמוד וללמד, למדתי בישיבה בעיר איוויע עד שריפתה בערך בשנת 1929, ומשם עברה הישיבה' לפרוזשין, שמרכז התורה שבה היתה ישיבת פינסק. עם שיקומה של העיר איוויע השרופה, נשלחתי מטעם הנהלת ישיבת פינסק, להקים מחדש את הישיבה החרבה, וכן ליסד ישיבה חדשה בשכנותה, בעיר "לובטש", שכך היא שיטת נובהרדוק, להקים ישיבות קטנות בכל מקום האפשרי, כדי להציל נערי ישראל, ולהשריש בתוכם תורה, מוסר, ויר"ש. ואכן קודם החורבן הגדול של מלחמת העולם השניה הוקמו כמאה ישיבות נוברדקאיות. הישיבה השלישית שזכיתי להקימה היתה כאמור בלודז', למרות המצב הכלכלי, והמדיני הקשה, הישיבה פרחה והצליחה עד מאד, לאחר כמה חדשים נסענו עם הישיבה לעיר פראג, ובה קבלנו מהשלטונות מקומות לימוד המניחים את הדעת, לאחר תקופה קצרה, הגיע הגאון ר' אריה לייב גרוסנס דיין מלונדון, ובידו 20 רשיונות כניסה ללונדון, עבור בני התורה הפליטים, נתתי לו 20 מתלמידי שהצטרפו אליו לישיבת מנצ'סטר, אצל הגה"צ ר' יהודה זאב סגל, ובתוך קבוצה זו נמנו שני גיסי, הגרים כעת בבוסטון, שעשו חיל בתורה, יראת שמים, ועסקנות עניפה. ואף זכו להקים משפחות לשם ולתפארת. שארית בני הישיבה שבפראג נשלחו לצרפת, והתאחדה ישיבתי עם הישיבה המקומית.

במרוצת השנים, פגשתי בארץ ישראל ובארה"ב רבים מתלמידי, מהישיבה בלודז', ומשאר הישיבות, שנעשו לגדולי תורה מפורסמים, רמי"ם, רבנים, ובחלקם סוחרים ת"ח, ויר"ש, פגשתי את הגאון ר' אביגדור פייבלזון ר"מ בצפת, והזכיר לי שלמד בישיבתי, וכן פגשתי את הגאון ר' יוסף ישראלזון, חתנו של מרן הגאון י. ש. אלישיב, לאחר
(עמוד כב)
ששאל לשמי, אמר לי שהיה מתלמידי ישיבתי בלודז', כדאי היה כל ההרפתקאות, שעברתי בימי הסבל הקשים עם הישיבה, ובסופו לקצור נחת, עונג, ואושר, "הזורעים בדמעה, ברינה יקצרו".

בהיותי בפראג, קבלתי אשרת כניסה ליבשת אמריקא, עם בואי לשם, בתחילה נכנסתי לשדה החינוך, שזו היתה מטרתי ושאיפת חיי, ואח"כ בכס הרבנות, בבחינת, מזה ומזה אל תנח ירך.

בשנת תשנ"א, עלינו לארץ הקודש, ובזה הגשמתי את חלומי לעלות לארצנו, ולחונן את עפרה. עוד בשנת תרצ"ט, ממוך למלחמת העולם השניה, הקמנו אגודת חברים, בשם "שבת אחים", שמטרתה היתה, כריתת ברית אחים, לסייע אחד לחברו ככל האפשר, בכל המובנים, באשר הוא שם, בכל מדינה שימצא. הוגה הרעיון והעומד בראשה היה הגאון ר' שלמה פודולסקי זצ"ל קבלנו על עצמנו החלטות ככתוב בצילום הנוכחי, הקמת האגודה היתה עם חמישה חברים, ולשמע רעיון נפלא זה חשקה נפשם של חברים נוספים להצטרף, ביניהם הגאון ר' מרדכי סביצקי זצ"ל הרה"ג ר"י פופקא מזקני הרבנים באגו"י שבארה"ב, ומורה"ג ר' גדליהו פסלין, משגיח בישיבת נובהרדוק, ועוד. ואלו דברי הברית, והתנאים שנכתבו ע"י הגר"ש פודולסקי זצ"ל עם פרידתו מבני החבורה, והעלותו לארץ ישראל:

ב"ה אור ליום ו' לס' והי' לך לאות ג"ד שבט תרצ"ט נאווהרדק
התאספנו יחד החתומים מטה, לרגלי פרידת חד מהחבורה לארצנו הק' ת"ו, וטכסנו עצה, ונועצנו יחד, והוחלט אצלנו להיות יחד, כל אחד ואחד בכל מקום שהוא, אחודים, ודבוקים, מסורים בלב ונפש זה לזה, בכל מאי דאפשר, ונתנו לזה יד ושם להאגודה הזאת בשם: "שבת אחים"
המסמל אחוה ורעות זה לזה, עד כמה שהיד מגעת, לפי התנאים דלקמן: -
א) לבא בקשרי מכתבים זה עם זה, לא פחות ממכתב בחצי שנה.
ב) לפני כתיבת המכתב, ללמוד לא פחות מרבע שעה מוסר, בענין בין אדם לחברו.
ג) בכל ז' שבט, יום האסיפה, תשמש לכאו"א ליום חגיגה והתאגדות, לכתוב בו ביום מכתב לכל או"א. אם ז' שבט יחול בשבת ידחה ליום א'.
(עמוד כג)
ד) בכל ז' שבט ללמוד לא פחות משעה מוסר, בענין בין אדם לחבירו.
ה) לסייע זה לזה, הן בגוף, הן בממון, כפי היכולת ממש כמו לאח
ו) בשנוי מקום של אחד, עליו להודיע לכולם מקום חניתו.
ז) שאיפת כולם להתקבץ ולהיות במדינה אחת, ובמקום אחד, בארצנו הקדושה תוב"ב.
נאם: שלמה פודולסקי
נאם: ישראל זאב זוימן
נאם: משה פלאטניק
נאם: שלמה מרגלית
נאם: אברהם שמואל צ'רניב הכהן
"מנין שאפילו חמישה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה..."

(עמוד כד)
במשך השנים קיימתי את ששת דברי התנאים. וכאמור בשנת תשנ"א, זכיתי בסייעתא דשמייא לקיים התנאי השביעי, ולהתיישב בקבע בארצנו הקדושה, מתוך רינת הלב.

מובא במד"ר פרשת צו פ"ט, ופרשת אמור, והובא בשו"ע סימן נ"א, "מזמור לתודה", יש לאומרה בנגינה, שכל השירות עתידות ליבטל, חוץ ממזמור לתודה, עכ"ל. מזמור זה המביע הכרת הטוב, צריך תמיר לזכור ואינו בטל. לכן במקום זה ברצוני להודות, וזכורים לטובה שנים ממשפחתי, שהשתדלו עבורי, ועלה בידם בס"ד להוציאני משרות חובה בצבא הפולני, שהדבר היה קשה עלי מנשא, ה"ה הגאון ר' משה זבולון (הרמ"ז) מרגליות, שהיה מזקני ומנהיגי הרבנים בניו יורק - ארה"ב. והגאון ר' בן ציון דון יחייא, אב"ד דלוצין לאטוויא, מח"ס "לקוטי מגדים" על או"ח ח"א, וזה מכתב ששלח ר' דון יחיא, להרמ"ז מרגליות המלצה עבורי, לפעול לשחררני מהצבא.

______________________
*Translated into english at the end of the Sefer.