ברית אברהם הכהן - ר' אברהם קאהן

הספר יצא לאור בניו יורק בשנת 1993
נושא הספר: ליקוטים וחידושים בעניני מילה
מיקום המבוא בספר: פרקי חיים - בעמודים: תכג - תעט

תקציר המבוא:

המבוא מתאר באריכות את קורותיו של המחבר:
בראשית המבוא המחבר מספר על משפחתו ועל עירו פרשבורג בתקופה שלפני המלחמה, על הכיבוש הנאצי של סלובקיה ועל הגזירות שהוטלו על היהודים עד פסח תש"ב. בהמשך הוא מספר על בריחתו להונגריה ועל חייו כפליט בישיבות: סרדיהלי, באלאשגיארמאט ושופרון ובעיר בודפשט, עד שהגיע לישיבת פאפא שם למד עד לכיבוש הנאצי של הונגריה במאי 1944.
בהמשך הוא מתאר את בריחתו מהונגריה לסלובקיה ואת קורותיו בישיבת ניטרה. המחבר חזר לפרשבורג בראשית תש"ה, הוא מתאר את קורותיו ואת פעילותו להצלת עשרות משפחות יהודיות, על ידי מציאת מקומות מסתור וגיוס כספים לשם תשלום למשפחות המסתירות.
בסוף המבוא המחבר מתאר את קורותיו לאחר השחרור ואת האיחוד המחודש עם אביו ששרד את מחנה מאוטהאוזן.

המבוא:

ברית אברהם הכהן

(עמוד תכג)
פרקי חיים

אחד המיוחדים שבאבני המקום בעיר פרעשבורג המהוה דוגמא חיה, ליהודי פרעשבורגי, הוא אבי מורי איש המעלה, הרבני המופלג הרב ר' יום טוב הכהן שליט"א (בן הרב שלמה הכהן ומרת גיטל לבית וולנער) מילידי סעדארהעלי שבסלאוואקיא.

יהודי בכל נימי נפשו, שגם בעיסוקו בהוויות העולם הזה, אינו משועבד להם אלא משעבד את כל עניני העולם הזה למטרותיו הרוחניים. עוד בהיותו נער סיגל לעצמו הנהגות טובות ומדות טובות שלא זז מהם כל ימי חייו. דבריו מצומצמים ביותר. מקיים בעצמו מאמרם ז"ל לא מצאתי לגוף טוב משתיקה, מלה בסלע ומשתוקא בתרין.

בעמל ויגיעה רבה קנה אבי מורי שליט"א, אמונה עצומה ובטחון רב בה' יתברך. מתנהג בתמימות עם ה', באהבת ה' ויראת שמים במדה גדושה. וכבר אמר שלמה המלך ע"ה יהללך זר ולא פיך, על כן אעדיף לספר מקצת שבחו את אשר העיד ידידי ר' שלמה פישהאף ע"ה, אחד מחשובי תלמידי מורינו ורבינו הרב דקהלתינו הגאון ר' עקיבא סופר זצ"ל. הוא סיפר כי פעם אחת הגיע יחד עם חביריו לבית אבי מורי בשליחות הישיבה. כשהגיעו לביתינו, היה אבי מורי בסוף הסעודה והתחיל לברך ברכת המזון. כאשר שמעו את ברכת המזון מפורש יוצא מפי הכהן, קבלו התעוררות דקדושה כפי שלא היתה להם מעולם. לבם נתמלא שבח והודיה לה' יתברך כפי שלא הרגישו מימיהם. התלהבות ומתיקות כזאת לא ראו אפילו אצל בחורי חמד שלמדו בפרעשבורג. ברכת המזון בהתעוררות והתלהבות דקדושה כפי שראו אצל אבי מורי, ראו רק אצל רבנים גדולים וצדיקים - אמרו תלמידי הגר"ע סופר זצ"ל.

בימי נעוריו כשהגיע זמנו להתגייס לצבא, שלחו זקני ללייפציג. כי בימים ההם היה חוק במדינת טשעכיי שמי שהגיע זמנו לעבודת הצבא ונעדר מן הארץ ושהה במדינה אחרת כך וכך שנים, אינו חייב להתגייס
(עמוד תכד)
לצבא אלא לזמן קצר בלבד, על כן המתין אבי בלייפציג שיעברו מספר השנים הנ"ל. ולמד שם תורה אצל הגר"א קאהן זצ"ל.

במשך השנים שהיה אבי מורי בלייפציג, התחבב על כל אנשי הקהילה, גם העסקנים וראשי הקהל היו עמו בידידות רבה. לייפציג נתפרסמה במסחר הגדול שהתנהל בה. בין אנשי הקהילה היו סוחרים גדולים שמסחרם עם כל העולם. אף הם נהנו מאבי עצה ותושיה. ומחמת רוב צדקתו וישרותו, וגודל היקף ידיעתו, חפצו לסחור עמו ולהיות עמו בצוותא חדא.

כששמעו שמתכונן לעזוב את עירם, נתעצבו אל לבם והשתדלו אצלו בהשתדלויות גדולות והפצרות רבות שישאר עמהם, ורצו לפתותו בכסף וזהב. אולם אבי מורי סירב ואמר להם אפילו אתם נותנין לי כל כסף וזהב שבעולם איני דר אלא במקום תורה. ואע"פ שהיתה שם קהילה של חכמים וסופרים, אי אפשר לדמות קהילה זו לקהילה קדושה פרעשבורג, שהיתה עיר ואם בישראל עם מוסדות חינוך, המתאימים יותר להקים בו בית נאמן בישראל. [באותה עת לא היו בלייפציג מוסדות חינוך, ורק בשנת תרפ"א (1921) כשחתמו אומות העולם את הסכם השלום (חוזה וערסיי) הגיעו לעיר המוני משפחות ממדינות גליציא ופולין ולייפציג היתה למקום תורה.]

ביום בו עמד להתייצב לביקורת רופאי הצבא, עמד אבי בתפלה ותענית. לפני שיצא מביתו, נתנה לו זקנתי לאכול מיני מזונות שנעשו מקמח לבן עם תבלין זנגביל [גינג'ער], ונעשה לו נס, שכאשר בדקו הרופא מצא שפיו מלא נקודות לבנות [מן הצום ומן התבלין הלבן], ואמר לו: "הצבא אינו זקוק לחיילים כמוך" ופטרו לשלום.

איש החסד

אבי מורי שיחי' מופלג מאד במדת החסד. זכורני כאשר החלו ימי
(עמוד תכה)
החורף, פנו כל העם לקנות עצים להסקה. משפחות רבות לא יכלו לעמוד בהוצאה גדולה שכזו, והיה מנהגו בכל שנה ושנה לחלק לכל נצרך פתקא טבא שעמה הלכו לבית מסחר לעצים, וקבלו בחנם עצים להסקה עבור כל החורף. לעולם לא אשכח את התור הארוך של הנצרכים. אבי מורי לא השאיר פונה אחד בלי עצים להסקה. כמובן שחלוקה זאת, עלתה לסך עצום מאד.

עוד מנעורי חינכני אבי במצוות צדקה וחסד. והגם שמשרתים רבים שירתו בביתינו, עם כל זה שלח אותי דוקא, מידי שבת בשבתו להביא בשר לשתי אלמנות זקנות, הן בימות החמה והן בימות הגשמים והשלג.

פעם אחת קבלתי מדודי מטבע הגון ויפה וקניתי בו מגדים ומיני מתיקה. בערב הוכיח אותי אבי מורי, באהבה מסותרת ואמר לי: בתלמוד תורה שהנך לומד בו, ישנם ילדים הרעבים ללחם. בכסף הזה שהוצאת למיני מגדים יכולה להתפרנס כל משפחתם לכל השבוע, ובהזדמנות זו הסביר לי בצוף אמריו על גודל מצות החסד.

אשת חיל מי ימצא

אמי מורתי הצדקנית מרת מלכה הי"ד היתה בת איש יקר מאד נעלה, הרבני המופלג מו"ה אברהם שטרייכער ז"ל (ומרת חנה לבית רוזנברג), מראשי וטובי הקהל במאטעסדארף. היה מקושר בידידות רבא. ומקורב מאד למורינו ורבינו הגה"ק אדמו"ר ר' שמואל עהרענפעלד זצוק"ל אב"ד דק"ק מאטערסדארף.

זקני הרבני מו"ה ר' אברהם, שהנני קרוי על שמו, היה מראשי העסקנים שתמכו בהחזקת הישיבה הרמה במאטערסדארף. ומאז ועד היום יש למשפחתינו התקשרות באהבה וידידות גדולה עם בית הרב ממאטערסדארף ומשפחתו.

אמי מורתי מרת מלכה הי"ד, היתה בעלת מדות טובות, אשת חיל
(עמוד תכו)
אמיתית. כפה פרסה לעני וידיה שלחה לאביון. היא הצטיינה בלב טוב ועין טובה. אהבת התורה ולומדיה היתה טבועה בנפשה. מאד הוקירה וכבדה לומדי תורה ומסרה נפשה לחינוך בניה ובנותיה בדרכי רבותינו הקדושים נ"ע. זוכר אני היטב איך שחזרה ואמרה תמיד, כי כל רצונה ואות נפשה לזכות שבניה ילמדו תורה בישיבות המתנהגות ע"פ תורתינו הקדושה. הנחת רוח היחידי שבקשה תמיד מה' הטוב, היתה שתזכה לראות בנים תלמידי חכמים מופלגים בתורה ויראת ה' ובנות צנועות ויראות שמים.

לנגד עיני מרחפת תמיד מראה פניה, מלאי דאגה, בימים האחרונים שלפני גירוש יהודי פרעשבורג. טרודה במחשבות מה יהיה עמי, שכבר הגעתי לגיל ישיבה גדולה. והנה כל הישיבות שבמדינתינו נסגרו ברשעת ממשלת הזדון, ואני אנה אני בא. אמי ע"ה לא נחה ולא שקטה לחשוב מחשבות ועצות, עד שהצליחה על ידי ממון הרבה ועמל רב לשלחני ללמוד בישיבה.

אמי הי"ד היתה אשה חכמה. גם מעשי הצדקה והחסד עשתה בפקחות ובהסתר. בעירנו נפטר סוחר אחד בדמי ימיו ל"ע, והשאיר אחריו אלמנה ויתומים רכים. האם נותרה בודדה ללא משען וללא פרנסה. אמי סדרה לה פרנסה בהשקט וצנעה, שתהיה סוכנת של חברה למלבושים. לא זו בלבד אלא שגם נתנה לה ממון כדי שתוכל להשקיע ולקנות סחורה. אמי הי"ד גם הלכה עמה לחנויות כדי לחזור ולמכור, והכל עשתה כדי שהאלמנה תפרנס עצמה בכבוד.

בפרוץ המלחמה העולמית השניה נתהווה בפרעשבורג מחסור גדול במזון. כל משפחה קבלה אישור מהממשלה לקנות מזון בצמצום. לחם וחלב, פירות ושאר ירקות, נמכרו במידה במשקל ובמשורה. רק העשירים יכלו לקנות מזון שאינו מצוי בשוק, עבור ממון הרבה בדרך הערמה. ואילו שאר העם חיו בעוני וצמצום רב ביותר. על כן מידי שבת בשבתו הלכה אמי "לבקר" משפחות מרובות ילדים שהבינה שהפרנסה אינה מצויה בביתם. היא חששה שהילדים הרכים אינם מקבלים מזון מספיק כדי מחסורם. כשביקרה בביתם נתנה להם להרגיש שבאה לבקר ביקור ידידות בלבד. הם אכן הרגישו כך, אך מטרתה האמיתית לראות איזה מזון חסר
(עמוד תכז)
להם. למחרת השבת קנתה מצרכים מכל הבא ליד ושלחה להם בלא שידעו מי שלח להם זאת. כך היה דרכה בהסתרת מעשי החסד.

תפלה בצבור

לאחר נישואיהם (בשנת תרפ"ג) קבעו מגוריהם בעיר הגדולה לאלקים פרעשבורג המעטירה. אבי מורי שיחי' הקים בית מסחר, וב"ה הצליח בעסקיו ועלה מעלה מעלה.

שני מנהגי קודש נהג אבי מורי בבית המסחר. על שני ענינים אלו שמר מכל משמר, והיו אצלו כמו מחיצה של ברזל שאי אפשר להזיזה.

האחד, מעת הגיע זמן תפלת המנחה, היה פונה מכל עסקיו, גם אם היה זה בעיצומה של עיסקא. בין מנחה למעריב למד שיעור בעיון בגפ"ת בחברת ש"ס במשך כמה שעות, ומיד התפלל ערבית. בכל הזמן הזה לא היה דבר שבעולם שיזיז אותו מן התפלות ומן השיעור. בעת לימודו אסר על עצמו מלעסוק בשום ביזנעס ובשום דבר חולין, ואפילו באופן ארעי, כאילו היה שבת או יום טוב.

כל זה היה בין כשהיה בביתו ובין כשהיה בדרך, בין בימות החמה, ובין בימות הגשמים כשזמן תפלת המנחה מוקדם מאד. באותה שעה היו הסוחרים עוברים ושבים בין החנויות, אך אבי לא שת לבו גם לזאת. לפעמים היו באים סוחרים גוים ממקום רחוק, ורצו לקנות סחורה בסך עצום, אפשר היה להרויח בעסק הזה ממון הרבה. אך מכיון שהגיע זמן המנחה, הפסיק כל עסקיו ויצא מבית המסחר לבית המדרש, ולא היה איכפת לו כלל משום דבר. הגוים נאלצו ללון בפרעשבורג כדי להשלים את העיסקא ביום המחרת.

המנהג השני שנהג בו בקפדנות יתירה, היא התפילה בציבור. אבי ז"ל הקפיד ודקדק מאד להתפלל כל התפלות בצבור. לא יאומן כי יסופר
(עמוד תכח)
עד היכן הגיעו ההשתדלויות הרבות שעשה כדי להתפלל בצבור. כשהיה בעיר לא שייך היה לוותר על תפילה בציבור בבית הכנסת בשעה הנקובה. אך גם כשהי' צריך לנסוע עבור עסקיו מחוץ לעיר, חקר ודרש היכן אפשר להתפלל מנחה ומעריב בציבור, באיזה עיר, באיזה מקום ובאיזו שעה. אם התברר לו שבמקום פלוני אי אפשר למצוא מנין לתפלה בצבור, נסע דרך עיר אחרת, אף על פי שהאריך בהרבה את הדרך. כל זה עשה כדי שלא לבטל תפלה בצבור.

מלבד השיעורים בין מנחה לערבית, היה לו שיעור לפנות בוקר עם הרה"ג יעקב סנידערס זצ"ל, ששימש אח"כ ברבנות דקהילת באזעל בשוויץ. זכורני בילדותי, הן כשנרדמתי והן כשהתעוררתי משנתי, בשכבך ובקומך, תמיד שמעתי את נעימות קול לימוד התורה של אבי מורי שיחי'. מעולם לא ראיתיו פונה לדברים בטלים. דבוריו מצומצמים ביותר. אפילו עם בני ביתו מיעט לדבר דברים מיותרים.

הכנסת אורחים

אבי שליט"א עשה חיל בעסקיו בעזהי"ת, והיה לעשיר גדול. ביתינו בפרעשבורג התנהג ברחבות במנהג העשירים עם משרתים ששמרו על נקיון הבית וסדר קפדני. אך קיים "ויהיו עניים בני ביתך". בתוך הבית ייחד בתמידות מקום עבור החזקת לומדי התורה. היה לנו חדר מיוחד ובו מטה כסא שולחן ומנורה בדרך כבוד עבור שנים מבחורי הישיבה הגדולה, תלמידי חכמים מצוינים שגרו שם בחנם. (אחד מהם היה הרה"ג ר' ישראל אשר קאראלי הי"ד שנתמנה לאחר נישואיו לאב"ד פרוינקירכן. מן המצוינים שבתלמידי הישיבה, ובן בית אצל מהר"ש ענגל זצ"ל שסמך את ידיו עליו. דבר גדול עשו בני משפחתו להקים לו שם, בהוציאם את חידושי תורתו בספר "בני ישראל", והיה זה זכרו לנצח, כי לא נשאר ממשפחתו שריד ופליט הי"ד).

מלבד זה היתה בחצר אכסניה מיוחדת, לארבעה בחורים צעירים. שלשה בחורים מהישיבה הגדולה אכלו עמנו בקביעות דבר יום ביומו.
(עמוד תכט)
בשבת קדש באו בחורים נוספים, מלבד הבחורים הקבועים.

כשהגיע אורח חשוב ורם מעלה לפרעשבורג, התאכסן בביתינו. כשהאדמו"ר הגה"ק מסטראפקוב זצוק"ל בן הגה"ק משינאוו זצוק"ל בא לפרעשבורג, התאכסן בביתינו כמה פעמים. זוכר אני שבעודי רך בשנים לקחתני אמי לפני האדמו"ר זצוק"ל שיברכני, וזכיתי לראות פניו הקדושים ולהתברך מפיו הקדוש.

עירנו פרעשבורג מלבד היותה עיר של תלמידי חכמים, נתברכו תושביה בפרנסה בשפע. משפחות רבות זכו לעושר והרחבה גדולה. מפורסמת לשבח בפי כל, מידת הצדקה והחסד של יהודי פרעשבורג. ונתינתם בעין יפה ובדרך כבוד.

שנים אחדות קודם המלחמה העולמית השנייה, הורע מצב הפרנסה במזרח אירופא ומשפחות רבות הגיעו לדלות עד פת לחם, על כן יצאו בעלי בתים וראשי משפחות לקבץ נדבות ונדדו בדרכים מעיר לעיר. יהודים אלו עזבו את ביתם לזמן רב, אולי חצי שנה ויותר. בכל שבת המתינו שאחד מתושבי העיר יזמינם לאכול עמו סעודת שבת. עקב מצב הפרנסה בפרעשבורג שעמד ברום המעלה, הגיעו המוני עניים ואביונים לעיר כדי לחזור על פתחי נדיבי עם.

מנהג הכנסת אורחים בפרעשבורג היה כך. בסיום התפלה בליל שבת קדש עמדו כל האורחים העניים בשורה ליד פתח בית הכנסת, כל בעל הבית בחר לו אורח לסעודת שבת, ויש מבעלי הבתים. שלקחו עמם שני אורחים. בכוונה תחלה השתדל אבי מורי שיחי' לצאת אחרון מבית הכנסת, מפני שבעלי הבתים בחרו באורחים שהמראה החיצוני שלהם נאה, והיו לבושים במלבוש נקי ומסודר. אבל אלו שהמראה החיצוני שלהם מכוער ולבושם מלוכלך וקרוע נשארו בבית הכנסת מאין דורש. את כל הנשארים הללו הזמין אבי לביתו ולקחם לסעוד עמו על שולחנו. גם כשרבו האורחים, לא השאירם בבית הכנסת ונתן לכמה מהם פתקא שילכו לאכול בחנם במסעדה הגדולה שבעיר (בעירנו היה עירוב ומותר היה לטלטל הפיתקא). לאחר השבת שילם אבי עבור כל ההוצאות לבעל
(עמוד תל)
המסעדה.

בין האורחים נמצאו כאלו שמטרדות הדרך נתלכלכו מאד עד שנדף מהם ריח רע ביותר, ויש מהם שנתלכלכו ביותר עד שהיו על בגדיהם ושערותיהם כינים וקשקשין (לייז), שהמשרתים הגוים לא יכלו לסבול אותם מחמת הלכלוך והריח הרע. לאחר הסעודה נאלצו המשרתים לקנח ולנקות הכסאות המפוארים מהלכלוך שהביאו עמם האורחים. ותוך כדי כך התרעמו ביותר למה מכניסים הביתה אנשים כאלו. אמי הצדקנית ע"ה מעולם לא התרעמה על כך. מעולם לא שמעתי שתשאל את אבי מורי שיחי' למה בחרת בעניים אלו דווקא. אדרבה, הרגישה בצערם של ישראל. כיבדה אותם ביותרת הכבוד, ודברה על לבם להחזיקם ולאמצם לבל יפלו ברוחם.
(כזאת היתה משפחתי וכאשר תקראו את סוף סיפור השואה הנוראה שעברה על משפחתנו תבינו מה הקשר שבין האורחים העניים והפליטים בבית אבא, לבין שובו של אבי מן מחנות ההשמדה בדמות צל אדם צח וזך וטהור, לאחר סיום המלחמה.)

(עמוד תלא)

כי עליך הורגנו כל היום

למען ידע דור אחרון,
וכדי לקיים זכור את אשר עשה לך עמלק,
הנני לכתוב מעט מהנסים והנפלאות
שעשה עמי הקב"ה בשנות הזעם
ה' ת"ש-תש"ה

עיר מולדתי פרעשבורג המעטירה, היתה מלאה חכמים וסופרים. בכל פינה ובכל קרן זוית ניצבו לתלפיות בתי כנסיות ובתי מדרשות מלאים בלומדי תורה מאשמורת הבקר עד לשעות המאוחרות בלילה.

בפרעשבורג התקיימה ישיבה רמה, במשך שנים רבות. מאות בחורים מצוינים חבשו את ספסלי הישיבה, מעולם לא זזה ישיבה מפרעשבורג. אהבת התורה היתה מושרשת היטב גם בקרב בעלי בתים, והקהילה נשאה על צוארה את כל עול החזקת התורה.

ביותר נתפרסמה העיר בזמן נשיאות הרבנים דקהלתינו הגאון האדיר ר' משולם איגרא זצוק"ל ואחריו הגאון האדיר מרן החתם סופר זצוק"ל וצאצאיו אחריו, שנשאו ברמה ברבנות העיר ובראשות הישיבה, ועל ידיהם יצאו מוניטין של עירנו בכל העולם, והם היו הודה וזיוה והדרה של עירנו. פרעשבורג, מלבד היותה עיר ואם בישראל ברוחניות, אשר אור התורה מאיר עליה כפנס המכוון את חייה, נתברכה גם בגשמיות, ורוב יהודי העיר התפרנסו בשפע, משפחות רבות זכו לעושר והרחבה ואנשי פרעשבורג נודעו במצוות הצדקה והחסד, בהכנסת אורחים ובעזרה לנצרכים ונדכאים בעין יפה ובדרך כבוד.


השמש באה ועלטה היתה על הארץ

כל זה היה עד שפרצה המלחמה העולמית השניה באלול תרצ"ט.
(עמוד תלב)
כבר כשנכנסו הגרמנים הארורים למדינת עסטרייך, בשנת תרצ"ח, התחלנו להרגיש את הצרות הגדולות. אמנם המלאך המשחית עדיין לא בא לפרעשבורג, אך רבים מבני משפחתינו גרו בעסטרייך. מיד שמענו על האכזריות הנוראה של הגרמנים, ועל הרציחות הגדולות שעשו ביהודי ווינא. פליטים רבים הגיעו לפרעשבורג. בביתינו גרה משפחת פליטים עם שבעה ילדים. הרגשנו וידענו שלא יעבור זמן ארוך עד שהגזירות יגיעו לפתח ביתנו ולשערי עירנו פרעשבורג המעטירה.

בראשית המלחמה, נתהפך השלטון וגברו הנאצים הסלאווקים ימ"ש יחד עם בני בריתם הנאצים הגרמנים ימ"ש. הצרות והרדיפות, התחילו מיד ונתגברו מדי יום ביומו, כשכל יום גרוע משלפניו. עד שנתקיים בנו מה שכתוב בתוכחה בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בוקר. הנאצים הסלובקים ימ"ש הצרו את דרכם של היהודים והציקו להם באכזריות גדולה, ובחשק והתלהבות ובזריזות גדולה שלא נפלה ברשעותה מן הנאצים הגרמנים ימ"ש.

בתחילה קפחו את פרנסתם של היהודים. הכניסו מנהל גוי לכל בית עסק או בית מסחר של יהודים. לא עברו ימים אחדים וגזרו לאסור להחזיק משרתים גוים. הם לא הסתפקו בזה ואסרו שיהיה ליהודי טלפון או כלי רכב. לאחר זמן מה יצאו הרשעים בגזירות חדשות להחרים את כל הבתים שהיהודים השכירו לאחרים. כשהיהודים החלו להתרגל לגזירות החדשות, וחשו במעט הרווחה, יצאו בגזירות נוספות שעל היהודים להביא את כל הזהב אבנים טובות ומרגליות וכל תכשיטיהם לידי הרשעים הארורים. מי שיימצא בידו תכשיטים לאחר הזמן הקצוב להעברתם לשלטון, אוי לו ואוי לנפשו. צרות האחרונות משכחות הראשונות. איש לא זכר את החרמת הטלפון וכלי הרכב, כאשר לקחו מאתנו את הבתים וציוו על היהודים לגור רק במקומות מסוימים. בנוסף לכל הצרות ציוו שכל יהודי ישא טלאי צהוב על בגדיו כדי שידעו שהוא יהודי. כך גברו הצרות מיום ליום וממון יהודי הפקר לכל.

לאחר שהיהודים איבדו את ביתם ורכושם הופקר, התחילו הפרעות גם בגופם. דמו של כל יהודי היה הפקר לכל צרוע וכל זב. הם היכו והרביצו מכות נאמנות ורעות ואין מידם מציל. כשתפסו יהודי בעל הדרת
(עמוד תלג)
פנים עם זקן ופאות, עשו ממנו לעג וקלס. לקחוהו בכח לככר העיר, ושם במעמד אלפי אנשים הכוהו והשפילוהו ואף גלחו פאת ראשו וזקנו לעיני כל באי שער העיר. היציאה לרחוב נחשבה בעת ההיא לסכנה חמורה. מעשים בכל יום שתפסו יהודים והיכום מכות רצח. מי שיצא לרחוב וחזר לביתו בלי שהוכה מכות נמרצות על ידי הרשעים, נתן שבח והודיה לה' יתברך שזכה ללכת ברחוב ולחזור בשלום.

כל זה היה לאור השמש. בלילה היה המצב גרוע יותר. נתקיים בנו מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה בחור עם בתולה יונק עם איש שיבה. הפחד איום ונורא. הצוררים נכנסו לבתי היהודים ועשו ככל אשר חפצו. נטלו מכל הבא ליד, שברו וקלקלו והשחיתו. תפסו יהודים ונטלום עמהם, ואין איש יודע להיכן ולמה. (רק אחר המלחמה נתברר שהוציאם להורג הי"ד), כל הרדיפות האיומות הללו נעשו לאחינו בני ישראל בלבד, ועינינו ראו בשלוות שכנינו הגוים הרשעים שהמשיכו לחיות כאילו לא אירע דבר, ונתקיים בנו כי עליך הורגנו כל היום. אוי לנו שכך עלתה לנו בימינו.

אולם כל הצרות הללו הם כאין וכאפס, לעומת האסון הגדול והנורא, של השואה האיומה כאשר אספו את כל יהודי העיר לשלחם לשחיטה. הנאצים ימ"ש פעלו בהערמה כדי שהיהודים לא יבינו את כוונתם וכדי שתושבי העיר הגוים לא יפריעו להם ב"מלאכתם". הם הסתירו את כוונתם באמרם כי הם מעבירים את היהודים לעבודה בעיר אחרת. משם שלחו את רוב יהודי פרעשבורג להשמדה.

על אכזריות הרוצחים אי אפשר לספר ולתאר. הם הכניסו לקרונות רכבת, אנשים נשים וטף, זקנים וזקנות, מעוברות ומניקות, ללא אוכל וללא מים. בכל קרון הצטופפו מאות יהודים. מתוך הלחץ זו הדחק עמדו כולם ניצבים. אי אפשר לשבת ולא לשכב. מי שיכל לעמוד עמד ומי שנפל ונשכב, נדרס ומת. כך הסיעום במשך כמה ימים למחנה השמדה, וכאשר פתחו את דלתות הקרונות, נמצאו רבים וטובים שנפחו את נשמתם בדרך הי"ד.

כך הובלו לשחיטה רוב יהודי פרעשבורג, מלבד מתי מספר שהיו
(עמוד תלד)
נחוצים לקיום המדינה. הללו קבלו רשיון להמשיך לחיות בפרעשבורג, מכיון שרוב הנהלת המסחר היתה בידי היהודים, ובלעדיהם לא יכלה המדינה להמשיך בפעולותיה ובקשרי מסחרה.

גם אבי מורי שיחי' הי' נחוץ לרשעים שישאר בפרעשבורג לטובת מסחר העיר, לכן זכה לקבל רשיון מהנאצים הארורים ימ"ש. אולם גם עם הרשיון, הרגשנו שכל זה באופן עראי ואין לבטוח על זה. כל נאצי ימ"ש יכל בכל עת לקרוע את הרשיון ולשלוח אותנו להשמדה בלי שום הרהור ופקפוק.

פעם אחת חזרתי עם אבי מבית הכנסת, וחבורה גדולה של כעשרים רשעים ארורים ימ"ש תפסו את אבי והכו בו מכות נמרצות בלי שום רחמנות. הייתי נער רך בשנים וצעקתי בקול רם, בכל כוחי, ואין מציל מידם, עד שברחמי ה' עלינו, נעשה לנו נס ועזבוהו. דברים אלו היו מעשים בכל יום, יהודים הוכו מכות רצח עד שיצאה נשמתם , הי"ד.

פן תדבקני הרעה ומתי

כבר בפרוס הפסח תש"ב, היה מצב היהודים בפרעשבורג בשפל המדרגה. מצות לא היה לנו בכלל, ומרור אכלנו לרוב. הורי חפשו כל דרך שאפשר כדי להימלט מגיא ההריגה. לאחר הפסח מצאנו מבריח גבולות, שעבור הון רב הסכים להבריח את הגבול לאונגארן. בעת ההיא עדיין חיו שם היהודים איש תחת גפנו ותחת תאנתו, על כן נמלכנו להימלט לשם ולהציל נפשותינו מן הגיהנום שבפרעשבורג.

כשנפרדתי מאמי, אמרה לי שהיא רואה את מר גורל היהודים בפרעשבורג וכי אבדה תקוותם. היא מתפללת שלכל הפחות יישאר שריד אחד ממשפחתה שיוכל לומר קדיש אחריהם, ולא יימחה שם המשפחה לגמרי ח"ו. בכיות עצומות בכינו כולנו בעת הפרידה. הורים חמים ואוהבים נפרדים מנער רך בשנים שנכנס לסכנת נפשות בהברחת גבול מסוכן אשר
(עמוד תלה)
רבים חללים נפלו במשימה הזאת. אימת מות שררה בבית. בגבול תשכל חרב בבית כמוות. ההורים ידעו כי נשארו בגיא צלמות שהוא גיהנום עלי אדמות. נפרדתי מהם כמי שהולך לדרך רחוקה באין תקוה שנתראה עוד לנצח.

יצאתי לדרך ונסעתי לבדי עם הערל עד שהגענו סמוך לגבול. הגבול היה שמור מאד, על כן הלכנו והתחבאנו מכל קול עלה נידף במשך כל הלילה. צעדנו בלאט וחפשנו מסתור עד שהגענו ליד הגבול וחפשנו את הפירצה דרכה נעבור את הגבול. בגבול עצמו נתקלנו בכמה וכמה גדרות, והסתתרנו מכמה וכמה משמרות. זחלנו כזוחלי עפר ובכל פסיעה ופסיעה איימה עלינו סכנה נוספת. מחד חיכינו שלא יאיר השחר ויתפסונו באמצע הדרך ומאידך רצינו שכבר יחלוף הסיוט הנורא הזה. בניסים ונפלאות עברנו הגבול בטרם הנץ החמה וניצלנו. עם בוקר, באתי לעיר הסמוכה לגבול, סערדאהעלי - עיר מולדתו של אבי מורי. שם התאכסנתי בבית דודי הרה"ח ר' דוד גאנדל הי"ד (שנישא לאחות אבי) והוא איש מפורסם במעשי צדקה וחסד בכל המדינה.

הנני בזה לתת שם ושארית לדודי ר' דוד שלא נשאר ממנו שריד מכל משפחתו. בנו חיים אלטר עבר את כל מדורי הגיהנום, עד שבסוף המלחמה הגיע למחנה מאטהאוזן, שם פגש בו אבי מורי ושמחו שמחה גדולה. אך בעוד שנשקו איש לאחיו, יצאה נשמתו הטהורה מאפיסת כוחות, בתוך ידי אבי מורי שיחי'. עד כדי כך הצליחו הרשעים הארורים ימ"ש לענותו ולייסרו הי"ד.

דודי ר' דוד קבלני בסבר פנים יפות. הוא הכניסני ללמוד בישיבה שם בראשות הרה"ג ר' אשר אנשיל כ"ץ זצוק"ל. אולם לא ארכו לי הימים בסערדהלי, כי סמוכה היתה העיר לגבול. במקום הזה ארבה לי סכנה גדולה. ביום ובלילה הסתובבו השוטרים ממקום למקום בעיר, כדי לחפש פליטים שהוברחו בגבול. כל פליט שנתפס, הסגירוהו הרשעים ההונגרים לידי שומרי הגבול בסלאוואקיי ואחת דתו להמית.

מפני הסכנה הזאת נמלטתי משם לעיר יארמאט אל בית דודי
(עמוד תלו)
הרבני המו"מ ר' קלמן צבי ווייס הי"ד, מחשובי טובי העיר, שהיה נשוי לאחות אמי. גם הוא ומשפחתו קיבלו את פני ברוב כבוד והשתדלו להיטיב עמי ביתר שאת וביתר עז. למדתי שם בישיבת הרב דיארמאט הרה"ג רבי י. דייטש הי"ד, שמנתה כשמונים בחורים מופלגים בתורה ויראת שמים.

בעת ההיא זכיתי ללמוד בחברותא וליהנות מזיו תורתו של הרה"ג הצדיק רבי יוחנן סופר מערלוי שליט"א. היום האדמו"ר וראש ישיבת ערלוי בירושלים. הוא היה מן היחידים בקרב תלמידי הישיבה שידעו מן הסוד הכמוס כי הנני פליט ואינני מתושבי המדינה. הייתי בודד כערער בערבה, ללא אב ואם והוא חזקני ועודדני בימי עניי ומרודי, ומתוך כך נולדה בינינו אהבה וידידות שלא פסקו עד היום הזה.

יהודי אונגארן יראים ושלמים היו. בעת ההיא ישב כל אחד איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ובטוחים היו והאמינו באמונת שוא שהממשלה ההונגרית תגן עליהם מכל רע. על כן נתמלא לבם נאמנות לשלטון, ויראו מאד להפר חוקי המדינה. היו מהם שנמנעו מלסייע בידי פליטי חרב ששהו שם לבלי חוק ובלי מסמכים חוקיים. והיו מביניהם שטעו לחשוב כי הפליט יש לו דין רודף. אך אף על פי כן היו רבים וטובים שמסרו נפשם להציל שארית פליטת עמו ישראל.

באוירה העויינת והמסוכנת הזאת, עלי לציין לשבח את מסירותו של דודי הר"ר קלמן צבי ווייס ומשפחתו הי"ד. הגם שידעו כי מסרו אותם למשטרה ההונגרית שהם מטמינים פליט בביתם, ועל אף שהמסייע לפליט צפוי לעונש חמור מאד, עם כל זה פתחו את ביתם למקום מקלט עבורנו וקבלו אותנו ביד רחבה ובמסירות נפש כדי להציל את חיינו.

דודי ר' קלמן צבי וכל משפחתו עם שבעת ילדיו נהרגו על קידוש ה', ורק בנו בכורו ר' אליעזר הי"ו זכה להנצל מצפרני החיות, והינו היום במאנטריאל. אולי בזכות המסירות נפש של אביו וכל משפחתו, זכו להשאיר שם ושארית ובנם זכה לעבור בעמק הבכא ובגיא צלמות ולהשאר בחיים ואף להקים דור ישרים יבורך. יהי רצון שיזכה להמשיך לראות בנים ובני בנים, נכדים ונינים, ההולכים כולם בדרך התורה והיראה יראים
(עמוד תלז)
ושלמים ואנשי מעשה מתוך בריות גופא ונהורא מעליא ועוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו, אמן.

ילדה בת שלש בישיבה

באותם ימים הגיעתני בשורה טובה שאחותי הקטנה שרה שתחי', ילדה קטנה בת שלש שנים, הצליחה להבריח את הגבול יחד עם משרתת נכריה שעבדה בביתינו בפרעשבורג. כשהגיעה ליארמאט לא יכלה להתגבר על געגועיה ובכתה כל הזמן ללא הרף: "אמא אמא". היא חשה כי את אמה כבר לא תזכה לראות לעולם. ואין לה מנחם. רק כשאחזה את ידי חדלה מלבכות. על כן הלכה עמי לישיבה, ושם ישבה לצדי כל זמן לימודי. אפילו כשהשכמתי לקום לפנות בקר מיד התעוררה והלכה עמי לבית המדרש.

אחר זמן קצר הצליחה גם אחותי הגדולה חנה שתחי' להבריח את הגבול והגיעה בחסדי ה' ליארמאט. דודי ר' קלמן צבי סידר לה מקום מקלט בבית משפחתו. כל היום ישבה כלואה וסגורה בתוך הבית, כדי שח"ו לא ירגישו השכנים שפליטה מסתתרת בביתם. מלשינים לא חסרו. הרי קבעו כי לפליטים דין רודף. רק בלילה בעת חושך ואפילה יצאה לטייל מעט כדי לשאוף אויר צח.

ביארמאט חשבתי שהגעתי אל המנוחה ואוכל להישאר להגות בתורה בישיבה לאורך זמן. אך לפתע קפץ עלי רוגזו של עשיו. על פי הלשנה ומסירה הגיעה המשטרה לחפשני בבית דודי ר' קלמן צבי. השוטרים לא מצאוני ולכן הגיעו פעם שניה ושלישית. בנס לא תפסוני. מאחורי הפרגוד נודע לדודי ר' קלמן צבי מתי השוטרים עתידים להגיע לחפשני. דודי הכין עבורי מסתור בעליית הגג, שם הצפינני יחד עם בן דודי ר' אליעזר הנ"ל שסיכן עצמו ושהה עמי להשתתף עמי בצערי. השוטרים חפשו והפכו את כל הבית, חסדי ה' גברו עלי שלא מצאוני, וניצלתי ממות.

(עמוד תלח)
המצב בפרעשבורג בעת ההיא

בימים בהם שהיתי ביארמאט שלחו הנאצים ימ"ש את רוב יהודי פרעשבורג ברכבות מוות להשמדה במחנות מיידאנק וטרבלינקא. רק יחידים ואבי בתוכם זכו לקבל רשיון להשאר בפרעשבורג. הם היו דרושים לחיי המסחר בעיר ומחמת זה זכו להאריך את חייהם ולדחות את זמן שילוחם למחנות ההשמדה.

בין רבבות היהודים המובלים לשחיטה על ידי הנאצים ימ"ש היה דודי היקר איש מורם מעם, תלמיד חכם מופלג הרה"ג ר' חיים יהודה נפתלי יצחק הלוי גרינוואלד הי"ד הנקרא בפי כל ר' יודל. מחשובי תלמידי הרב דושינסקי זצ"ל, גבאי ועסקן מסור לישיבות הקדושות.

מאד נתפרסם במצוות פדיון שבוים, ועקב היותו נגיד הקרוב למלכות, הוציא לחפשי יהודים רבים שכבר אפסה כל תקוה לשחררם. לפעמים קראו לו באמצע התפלה, ולא התעכב לרגע, אלא אץ רץ בזריזות לקיים מצוות פדיון שבויים. במצוה זאת עסק הן בימות החול והן בשבת קדש ובמועדים. ר' יודל לא התעצל הן באשמורת הבקר הן באישון לילה ולא התבייש לדפוק על דלתי הממונים ולהתייצב בפניהם כעני בפתח כדי להציל ולהושיע.

דודי זכה לשתי שלחנות. בעושר הגדול בו זכה השתמש להפצת והרבצת תורה. הוא חילק פרסים לתלמידי הישיבה כדי לזרזם ללמוד בחשק והתמדה. היה לו בית עקד ספרים גדול, ביניהם ספרים רבים יקרי המציאות. כדי שהבחורים המצוינים מהישיבה הרמה יוכלו ללמוד הסוגיות החמורות עם כל המפרשים, השאיל להם ולמופלגי תורה ספרים רבים כדי לקיים מאמר חז"ל על הקונה ספרים ומשאילן לאחרים.

זוגתו הצדקנית מרת רייזל היתה אחות אמי. מכל משפחתם הגדולה לא נשארה אפילו נפש אחת לפליטה, הי"ד. תהא הזכרת מעשיהם הטובים
(עמוד תלט)
לשם ושארית לעולמי עד למשפחת עמלי תורה ומקיימי מצוותיה. תנצב"ה.

שבועות מספר לאחר גירוש יהודי פרעשבורג לשחיטה, הגיעו הנאצים ימ"ש לחפש גם את אבי מורי בבית המסחר, על פי נס נעדר משם. מיד התקין מקום מקלט למסתור במרתף ביתינו. הנאצים ימ"ש לא נחו ולא שקטו. באמצע הלילה הגיעו לביתינו. בעוד הם מתמהמהים לפתוח את הדלת, מיהר אבי מורי וירד להסתתר במחתרת המזומנת לו בבית. הרשעים חפשו בכל מקום ובכל פנה, ונתגלגלו עלינו רחמי הקב"ה ולא מצאוהו.

כשראה שאין תקוה להשאר בפרעשבורג, חפש דרך להמלט מן העיר. בעזרת ה' מצא איש אחד שהסכים להעבירם את הגבול המסוכן לאונגארן. עקב הסכנה העצומה שבהברחות הגבול, יצא אבי מורי ראשונה להנחותם הדרך. לאחר שבחסדי ה' הצליח לעבור בין כל השומרים ומלאכי החבלה, שלח להעביר את אמי מורתי יחד עם אחי הנותרים , דבורה בת אחת עשרה שנה, דוד בן תשע שנים, יעקב בן שמונה שנים, והינדל בת השנתיים.

בעוונותינו הרבים, כשעברו אמי והילדים את הגבול, נתפסו בידי הרשעים ימ"ש. דודי ר' דוד גאנדל ואחי אבי הר"ר דוד קאהן הי"ד, שהיו קרובים למלכות, יצאו ומיהרו לדפוק על דלתי אנשי השלטון והממונים. לאחר השתדלויות רבות הצליחו להצילם מיד הרשעים, ועכבו את חזרתם לסלאוואקאי. במאמצים רבים הסכימו ההונגרים להעבירם לבית חולים בבודאפעסט, בטענה כי חולים הם, ואינם יכולים לעמוד בטלטולי הדרך חזרה. בבית החולים עמדו תחת שמירת שוטרים שלא משו מהם יומם ולילה.

הן אמת שכאשר הגיעה אלי ליארמאט הבשורה הטובה שהורי וכל משפחתי הצליחו להנצל מגיא ההריגה בפרעשבורג, רציתי לנסוע מיד לראותם. אך נאלצתי לוותר על הרעיון. זאת מכיון שלא ידעתי הונגרית ואפילו היו ברשותי תעודות מזוייפות שהנני אזרח המדינה, הייתי עלול
(עמוד תמ)
להסתכן בנסיעה כזו בסכנת מות. כי אם ישאלוני השוטרים שאלה כלשהי ואינני יודע את שפת המדינה אחת דתי ח"ו. על אחת כמה וכמה כשחסרתי תעודות כאלו.

החיפושים אחרי ביארמאט גברו מיום ליום. הרשעים כים נגרש לא נחו ולא שקטו מלחפשני, עד שלא יכולתי להשאר ביארמאט. כמובן שמחמת הסכנה העצומה לא יכולתי לנסוע ברכבת. אך ה' הטוב ריחם עלי ושלח לי דרך טובה להצלתי. וכך בדרך לא דרך הגעתי בשלום לעיר הבירה בודאפעסט, סמוך לראש השנה תש"ג.

בודאפעסט

בודאפעסט היא עיר מרובה באוכלוסין. לכן השקיעו ההונגרים הרשעים מאמצים רבים להשגיח שהפליטים לא יסתתרו בעיר ולא יתערבו בהמונים. בשבע עינים הביטו על כל אדם המהלך ברחוב העיר. המשטרה חפשה אחרי הפליטים בחורים ובסדקים, והטילה עונשים חמורים על המסייע בידם. כתוצאה מכך היתה גם העיר הגדולה מקום סכנה לפליטים. היינו זקוקים לרחמי שמים מרובים כדי להנצל מידי הרשעים הארורים.

ידיעת השפה ההונגרית הצילה את אבי מורי. לא חשדו בו כלל שאינו אזרח הונגרי, על כן הצליח לשכור חדר למגוריו. כשבאתי לבקרו לא יכולתי לומר שהנני בנו. מיד היו רואים שאיני מדבר בלשונם. ואם אני בנו הרי שגם הוא אינו אלא מן הפליטים כמוני. שנינו היינו יכולים להיקלע לסכנה עצומה.

המפגש ביני ובין אבי היה מרגש ועצוב. דבר ראשון בקשתי מאבא שרצוני לראות את אמי. אבי הסביר לי כי סכנה גדולה עבורי להכנס לבית החולים שם נמצאת אמי תחת השגחת השוטרים יומם ולילה שלא תוכל להמלט מבית החולים. כל יום התעורר בי מחדש הרצון להסתכן וללכת לראות את אמא שלי. כבר לא ראיתיה זה כחצי שנה. לבסוף לא
(עמוד תמא)
הלכתי אליה, אבל הייתי מהלך אנה ואנה בשברון לב על כל התלאה אשר מצאתנו, מתחנן ומצפה לישועת ה'.

באחד הימים התפללתי בבית הכנסת חברת ש"ס ובלבי מועקה כבדה. מצאתי את עצמי ממלמל: "ריבונו של עולם, הצל נא את אמי ובני משפחיתי מן הסכנה שהם נמצאים בה". כשהסתיימה התפילה לא יכולתי להתנתק מבית הכנסת. חיכיתי שכל המתפללים יצאו, כי התביישתי להתפרץ בבכי, לעיני אנשים מדושני עונג. הפניתי את ראשי אנה ואנה וכשראיתי שאין איש, ניגשתי אל מול ארון הקודש בבכי עצור וחזרתי ובקשתי והתחננתי לפני רבון העולמים שיציל את אמא והילדים מידי המשטרה ולבל תוסגר לידי הנאצים הסלובאקים, ובקשתי הצלה וישועה לכל צרותי וצרות משפחתי.

היה זה צקון לחש של נער צעיר רך בשנים שעברו עליו צרות רבות ורעות. ניסיתי לקרוע רוע גזר דין. אך קולי המאופק הלך וגבר וככל שחלפו הדקות ושערי התפילה ננעלו, נפרצו מעיינות הדמעות מעיני ובקול גדול בכיתי כבכיו של תינוק. כך עמדתי זמן רב כשראשי טמון בתוך הפרוכת וכולי תפילה בכי והתייפחות. כשסיימתי תפילתי ופניתי לצאת, נדהמתי לראות איש אחד שעדיין התפלל בבית הכנסת. עומד ומביט בי בתמהון לבב. הוא לא העלה על דעתו על מה יכול נער יהודי כל כך לבכות. היה להם ליהודי הונגריה כל כך טוב, שבכיי עורר חשד שמא מן הפליטים אני. כמובן שהתביישתי מאד, כי נתפסתי ב"קלקלתי". האיש ששמע את הגיון לבי, שאל לשמי ולשם עירי, אך יראתי להגיד לו מפני הסכנה. אמרתי למה זה תשאל לשמי והלכתי לדרכי.

הוציאה ממסגר נפשי

ההכנות לחג הסוכות שנת תש"ג בבודאפעסט ובכל מדינת אונגארן, היו רגילים כבכל שנה. שום שינוי לא חל בהתנהגות היהודים. כל אחד התעסק בבניית סוכתו, בקניית ארבעה מינים ובהכנות החג. באותה שעה נשפך דם יהודי כמים בשאר מדינות אירופא. השריפה הגדולה בערה בכל
(עמוד תמב)
תקפה, וכילתה את אחינו בני ישראל כלחוך השור את ירק השדה. אולם יהודי אונגארן ישבו בשלוה ובטחון וסמכו על שרי המדינה שהם יהיו שלוחי ההשגחה העליונה לשמור עליהם שלא יארע להם מקרה רע.

האמת היא, שאין להאשימם על כך. הלב פשוט סירב להאמין לבשורות הרעות הבאים מעמק הבכא. פעם אחת נכנסתי לבית המרחץ בבודאפעסט, שמעתי כמה יהודים באים בימים משיחים בינותם אודות המלחמה שבין גרמניה ורוסיא. בתוך הדברים אמרתי שבפולין ובסלאוואקיי קיימים מחנות השמדה ששוחטים שם כל יום אלפי יהודים במיתות משונות. מיד קם אלי אחד מן החבורה וסטר על פני באגרוף וסנוקרת. הוא צעק עלי ככרוכיא בקול גדול "איזה שטויות ובשורות רעות של שקר אתה מוציא מפיך?!"

אמא כבר איננה ואני אנה אני בא

באותה שנה חל יום א' דסוכות בשבת קדש. בערב החג פנה אלי אבי מורי ואמר: "מכיון שאין לנו סוכה, ואין לנו היכן להתארח בסוכה, על כן עלינו לעשות השתדלות שלכל הפחות נוכל לקיים המצוה מדאורייתא של אכילת כזית בסוכה בלילה הראשון. הבה נלך לאכול למסעדה הכשרה שבעיר שיש בה סוכה למהדרין, נשלם מראש, כדי שבערב נוכל להכנס ולסעוד שם סעודת החג כהלכתה". הסכמתי בשמחה לדבריו ויצאנו למסעדה, לשלם עבור סעודת החג מבעוד יום.

בדרך שוב אמרתי לאבי שרצוני לגשת לבית החולים ולראות את אמי. אבי נותר דומם. כאב חד וצורב עמד בעיניו. הוא קמט את מצחו, עצם את עיניו, ואמר לי בלי לשון ובלחישה: "אמא והילדים כבר אינם בבודאפעסט. למרות כל ההשתדלויות, נמנע מאתנו מלהוציאם לחפשי מבית החולים. לפני ימים אחדים שלחו אותם ההונגרים ימ"ש ומסרום לידי מלאכי החבלה הסלובקים, ומי יודע אם הם עדיין בחיים או שכבר עלו במעלות קדושים וטהורים".

(עמוד תמג)
כששמעתי את הבשורה הקשה והמרה הזו, כמעט נפלתי על הרצפה. הרגשתי שכל עולמי חרב עלי. אבלים ודוויים צעדנו יחדיו בדממה. אבא לא הוציא הגה מפיו ואני נאלמתי דומיה. כל אחד מאתנו נשא את הצער הנורא בלבו. רגשות אשמה איומים ליוו אותנו אל המסעדה, בערב זמן שמחתנו לאחר חצות היום.

מיד שפתחנו את דלת המסעדה, הקיפו את אבי כמה שוטרים שערכו חיפוש לתפיסת פליטים מסכנים. הם ציוו על "עוצר". הנכנס נכנס והיוצא אל יצא עד שיציג לפניהם את תעודותיו. מיד כשראיתי שנפלנו בפח יקוש, התחמקתי מהשוטרים והסתתרתי מתחת אחד השלחנות. משם הצצתי בין החרכים לראות את כל אשר נעשה.

ראיתי מסעדה מלאה באנשי העיר יראים ושלמים שאכלו שם ארוחת צהרים. השוטרים בדקו את תעודות יושבי המסעדה אחד אחר השני. בקרן זוית שבירכתי המסעדה העמידו כעשרה יהודים שתעודותיהם לא מצאו חן בעיני השוטרים. אבי הוצב ביניהם. עבר זמן מה, ואני עדיין תחת השולחן. המסעדה כמעט התרוקנה. אבי עדיין עומד בין היהודים שבקרן זוית, ואין אתנו יודע עד מה. מבין החרכים הצצתי וראיתי איך ציוו השוטרים על היהודים שהופרדו משאר העם, להסתדר בשורה ולצאת אחריהם.

מן השמים נתנו לי בינה והחלטתי לעקוב אחריהם ולראות להיכן פניהם מועדות. הנחתי להם ללכת לפני כמטחווי קשת, שמרתי מרחק והלכתי בעקבותיהם מרחוק, כדי שלא ירגישו בי. כך צעדנו ברחובות העיר עד שהגענו לבית האסורים שברחוב "קאזיניטי גאס". שם ראיתי את כולם נכנסים אל תוך שער בית הסוהר.

דבר ידוע באותם ימים, כאשר מכניסים אדם למחבוש, עוברים כמה ימים עד שאפשר לברר באיזה בית סוהר הוא עצור. המידע הזה עלול להיות גורלי בימים כאלה. לכן עצם הידיעה היכן אבי כלוא, היתה כבר חצי ישועה.

(עמוד תמד)
עמדתי מול שער בית הסוהר, בריחוק מתאים, והמתנתי זמן רב, אולי יעזור ה' ויתנו לאבא לצאת לחפשי, שהרי אחז בידיו תעודות. לפתע נפתחה הדלת. לבי החסיר פעימה. אולי זה אבא?. לא. לצערי הגדול היה זה אחד מן השוטרים. לאחר זמן מה נפתחה הדלת שוב. התקוה גאתה בלבי: הנה עכשיו אראה את אבי, אך היה זה שוטר שני. כאשר נפתחה הדלת בשלישית, יצאו השוטרים הציידים שהיו במסעדה. המתנתי עוד זמן קצר בתקוה, אולי, אולי, אך אין יוצא ואין בא. או אז הבנתי שהמצב רע מאד.

מצב רוחי היה קשה מנשא. רק לפני שעות אחדות נודע לי על גירוש אמי ומשפחתי ומסירתה לשחיטה. ועתה אני עומד לאבד גם את אבי. הבנתי כי נקלעתי ליום מר ונמהר, אך לא נפלתי לייאוש. ידעתי שצריך להתעסק בהצלת נפשות, ומיהרתי לבית קרובי משפחתנו.

כששמעו את הבשורה הרעה, הפנו אותי לאחד מידידיו של אבי. בדרך לשם שמעתי מכמה אנשים פליטים שקבלו ידיעות מהימנות שכל היהודים שנתפסו ב"קאזענטי גאס" עומדים להשלח מחר בבוקר למחנה המות מיידאנק. הידיד אמר לי כי ישנו שר אחר בממשלה ההונגרית, שיש לו משרד עורכי דין, ועבור הון רב יש בידו להוציא אסירים בכושרות.

עמדתי אובד עצות, הנה כבר שעה ארבע אחר הצהרים סמוך לכניסת החג. הנני זקוק לממון רב עבור פדיון שבויים, ואין בידי אפילו פרוטה אחת. אין לי מכיר, אין לי מודע, אינני יודע שפת המדינה, והנני נער צעיר כבן י"ד שנה.

הזדרזתי והגעתי למשרד עורך הדין הלז. נכנסתי לשם וראיתי אולם המתנה גדול ובו יושבים וממתינים כעשרים אנשים, ואני האחרון. כשראיתי כך חשבתי מי יודע מתי אוכל להפגש עמו. כשיצא איש אחד מחדר השר, אזרתי עוז וקפצתי מיד לפתח החדר. בקשתי את סליחתו, ואמרתי לו: "אני חייב לשוחח עמך על ענין של פקוח נפש ממש ברגעים אלו. אין שום אפשרות להמתנה". עוד הוספתי לומר לו שאבי מורי עשיר גדול וכל הון שיבקש יתן בעד נפשו, ואין משנה כמה כסף זה יעלה. הוא
(עמוד תמה)
הסכים להכניסני מיד.

כששמע את סיפור המעשה, אמר שעל פי חוקי המדינה אין להנהלת בית הסוהר רשות לעשות שום דבר לטובה או לרעה עד יום שני בשבוע הבא. על כן הזמין אותי לשוב אליו בשבוע הבא ואז יראה מה יוכל לפעול למעני. אמרתי לו כי שמעתי ידיעות נאמנות שכבר מחר ישלחו את כולם למיידאנק. אך עורך הדין אמר לי: "ילד, אל תדאג, אל תתייחס לשמועות. זה פשוט לא יכול להיות, כי זה נוגד את חוק המדינה. שוב לכאן ביום שני ואסדר את הענין".

הרגשתי שמכאן לא תצמח ישועתי, שהרי ידעתי בבירור שבשבת בבקר יובל כל המחנה לשחיטה. מהרתי לבית ידיד אבי והוא אמר לי שיש יהודי חסיד מונקאטש קוראים לו הר"ר ק. שיש לו קשרים רבים בבית השלטון, והנה האדמו"ר ממונקאטש הרה"צ ר' ברוך ראבינאויץ שליט"א נמצא בעיר. "רוץ לביתו כדי שיצווה על החסיד הנ"ל שיפעל עבור אביך, אולי יוכל להביא ישועה".

באתי לבית הרבי, והגבאי אמר לי: "עתה שעה אחת לפני כניסת החג אי אפשר להכנס אל הרבי. אבל לך לר"ר ק. ואמור לו שהרבי צוה, וגם אנכי מבקש שישתדל לעזור לך. מהרתי לבית החסיד, ומצאתיו עומד בפתח ביתו מצחצח את נעליו לכבוד השבת והחג.

כשספרתי לו את מצבי, אמר לי: "עכשיו סמוך לכניסת החג אין לי זמן עבורך. בוא בחול המועד ואראה מה שאפשר לעשות". התחלתי לבכות לפניו בדמעות, ובקשתי ממנו קצת רחמנות על ילד יהודי שאביו עומד ממש לפני המות. אך הוא המשיך לצחצח נעליו כאילו איני עומד שם כלל. ראיתי שגם מפה לא תצמח הישועה וחזרתי לבית ידיד אבי.

בהיותי בבית הידיד הגיע אליו מאת ה' יהודי אחר. כששמע את סיפור המעשה, אמר שהוא מכיר אדם בשם דעקנער שיש לו קשרים טובים עם הנהלת בית הסוהר ב"קאזנעטי גאס" ואולי הוא יכול לסייע.

(עמוד תמו)
בכל כוחי רצתי לביתו, של דעקנער. כששמע את פרטי המעשה, אמר אכן יש בידי לסייע ולהוציא את אביך לחפשי. אך זקוק אני לחמשת אלפים דולאר כדי לשחד את שר בית הסוהר. אמרתי לו: "מנין לי הבטחון כי אכן תשחרר את אבא שלי? אולי תקח את ההון הרב ולא תעשה מאומה?".

דעקנער השיב לי בסבלנות. ראה, כדי לשחרר את אביך עלי לתת את כל הממון לשוטרים. אמנם כדי להפיג את בחששותיך. וכדי לתת לך סימן על נאמנותי, הבה נלך יחדיו למסעדה הכשרה, נקח מהם אוכל לסעודות החג עבור אביך, ולאחר התפילה אלך עמך לבית הסוהר למסור את האוכל לאביך. שם תראה שהנני יוצא ונכנס ובן בית בין השוטרים. אז תווכח שאפשר להאמין לי.

כשיצאתי מביתו כבר נכנסו השבת והחג. עמדתי תוהה ומשתומם מהיכן אקח הון עצום כזה. אדם בינוני משתכר חמשת אלפים דולר, במשך כמה שנים. מהרתי לבית קרובי משפחתי. הם לא היו מנגידי העיר, אך אמרו לי כי הם יכולים לגייס עבורי מאתיים דאלאר! או אפילו חמש מאות דאלאר! אך מהיכן נוכל לתת סך עצום כזה שאינו בידינו? הלא סכום זה יש רק לעשירים גדולים ביותר.

באין שום פתרון, באתי להתפלל בבית הכנסת דחברת ש"ס. הצבור כבר החלו באמירת קבלת שבת. ספרתי למתפללים בבית הכנסת שתפסו את אבי והוא כלוא בבית הסוהר. וסיפרתי שתמורת חמשת אלפים דולאר אוכל לפדות את אבי ממות ודאי. זעקתי שם כי לא מדובר בפדיון שבויים אלא בהצלת נפשות.

בין המתפללים שם היה הרב הגאון ר' א"א באב"ד זצ"ל אב"ד וואלאווע. באמעריקא קראו לו בדרך כבוד הרב דטארטקוב. הוא היה מפליטי פולין וידע את המצב הנורא של היהודים שם. אדהכי והכי התעורר קצת רעש והמולה. כמה אנשים התקרבו אלי לשמוע במה המדובר. ביניהם היה גם היהודי ששמע את בכיותי ותפילותי כשנשארתי לבדי בבית הכנסת והתפללתי להצלת אמי אחי ואחיותי. כשראה אותי,
(עמוד תמז)
הכיר בי שהנני הנער אשר עמד שם בתפלה. מיד כששמע את פרטי המעשה אמר לי: אני אתן לך את הכסף! אך מה אעשה והיום שבת ויו"ט?, מיד קפץ הרב באב"ד זצ"ל ואמר: "תן לי לעשות ולקיים את המצוה היקרה הזו של פדיון שבויים והצלת נפשות! אני בעצמי אקח את הכסף מהיכן שתאמר לי! כששמע היהודי עד היכן הדברים מגיעים, אמר לי בא עמי אחר התפלה ואתן לך הכסף.

זכור לטוב אותו היהודי הרבני החשוב והנכבד ר' יצחק צבי קעוועטשי ז"ל שהיה מטובי הקהל. לאשר לא זכה להעמיד צאצאים, הנני בא בדחילו ורחימו להציב לו כאן נר תמיד לזכר המעשים טובים שעשה שיעמדו לו לזכותו בכל עת, ולעולם ועד. ר' יצחק צבי בן ר' חיים שבתי קעוועטשי, לאחר הצלתו מגיא ההריגה הגיע לניו יורק, בשנת תשכ"ה עלה לירושלים ונפטר שם כ' כסלו, תשכ"ה ומנוחתו כבוד בהר המנוחות, ת.נ.צ.ב.ה.

אחר התפלה הלכתי אחריו לביתו. כשפתח את ה"סייף" (כספת). לא רצה לגעת בכסף, אך אמר לי: טול חבילה זו וגם חבילה זאת עד שספרתי את כל הסכום חמשת אלפים דולאר טבין ותקילין. הודיתי לו מעומק לבי, מהרתי לבית העסקן דעקנער והודעתי שהבאתי את הכסף. מיד יצאנו למסעדה, לקחנו עמנו מזון שתי סעודות ויצאנו לעבר בית הסוהר.

בדרך ראיתי שבכל קרן זוית עומדים יהודים ובוכים. שאלתי אותם לפשר בכיותיהם. זה אומר אחי נתפס, בני נתפס, אשתי נתפסה וזאת אומרת בעלי נתפס, אבי נתפס, כולם קרובי וידידי הקרבנות. כל היהודים שנתפסו היו פליטים ממדינות אחרות שנמלטו מאש הגיהנום שבארצם. חטאם היה שלא היו אזרחי מדינת אונגארן.

כשהתקרבנו לבית הסוהר, שמענו קול ענות מחמת רוב היהודים שאספו השוטרים הציידים לחצר בית הסוהר. דעקנער הקיש על דלת בית האסורים. השוטרים הציצו בעד החלון, ומיד פתחו לפניו את הדלת. הם הכירוהו, הכר היטב. ללא שהיות נכנס עמי בפנים. שם ראיתי את שבר בת עמי. אלפי יהודים שהפחד ניבט בעיניהם, יושבים בחצר המטרה ואינם
(עמוד תמח)
יודעים מה ילד יום. דעקנער פנה אל אחד השוטרים ואמר לו להביא את אבי. הלה הזדרז ומיד בלי שום עיכוב מיהר להביאו לפנינו. כשראה אותי אבי, חרד חרדה גדולה שמא גם אני נתפסתי בידי הרשעים. מיד אמרתי אל תדאג! הנה הבאתי לך סעודת שבת ויום טוב, ואקוה שיעזרני ה' ויצליח דרכי להוציאך מכאן לחפשי.

ביציאתי מבית האסורים נתתי לדעקנער את הסך העצום שבידי, והוא בישרני שכבר דבר עם מי שצריך, ובעז"ה יהיה הכל כשורה.

בלילה ההוא נדדה שנתי. חשבתי על המאורעות והמקרים הרעים שקרו לי במשך היום. דמותה של אמי והילדים הי"ד המובלים ונמסרים בידי הרוצחים לא משו מנגד עיני. מחזה תפיסת אבי, ריצד למול פני וכך הבנתי את מצבי הנורא. כל הלילה רחשו שפתי תפילה. באשמורת הבקר פרצתי בבכי ובתחנונים, ואמרתי: "ריבונו של עולם, לא די שנשארתי יתום מאם, ושכלתי את אחי ואחיותי, האם אשאר עתה גם יתום מאב ח"ו. אנא חמול על אבי והצילהו מידי החוטפים והשיבהו אלי. כי נער אנכי ולא אוכל לשאת עוד, כי כשל כוח הסבל".

מיד עם הנץ החמה יצאתי לבית הסוהר. כשהתקרבתי לשם עצר לבי מלפעום. מה קורה כאן. שקט, דממה. רק אתמול היה כאן רעש גדול, וקולות בכי ופטפוט דברים מלאו את חלל האויר, ועתה אין קול ואין קשב. שקט של בית קברות. לאט לאט התחלתי לקלוט מה קורה כאן. מפי אנשים בודדים כמוני, נודע לי גודל האסון שבאמצע הלילה פינו הרשעים את בית הסוהר ושלחו את כל היהודים לשחיטה הי"ד. לא ידעתי את נפשי מרוב פחד ודאגה לשלומו של אבי שיחי'.

לאחר רגעים ארוכים של חרדה ופחד, נודע לי שבבית הסוהר הריק נשארו השוטרים הרשעים, ולהבדיל, נשאר שם יהודי אחד בלבד, הוא אבי מורי שיחי'. אכן הצליח אדון דעקנער להשאיר את אבי בבית הסוהר ולמנוע את העברתו עם אלפי היהודים שהוסעו למחנות המוות, שאיני יודע אם נשאר מהם שריד הי"ד. ארץ אל תכסי דמם.

(עמוד תמט)

לחם לאכול ובגד ללבוש

עתה נאלצתי לחפש חדר למגורי בבודאפעסט. אבי בבית הסוהר ואני לבדי בודד בעולם. הצלחתי יחד עם חברי לשכור חדר בבית יהודי זקן מופלג, שהיה כבד שמיעה ולא הבחין בדיבורינו שאין אנו מאזרחי המדינה.

ערב אחד כשנכנסתי לחדרי, שמעתי את חברי בוכה. הבנתי שהמצב לא טוב. עוד בטרם הספקתי לשמוע את סיבת בכיו, ניגש אלי בנו של בעל הבית הזקן, יהודי ירא שמים, ואמר לי הראה לי את תעודותיך. לאחר שעיין בהם אמר לי: "נודע לנו כי מן הפליטים אתם, והנכם מביאים את אבי הישיש לידי סכנה. עליכם לעזוב מיד את הבית. לכו מכאן ומהר!" התחננתי לפניו שיתן לנו להישאר עד הבוקר, שהרי לצאת בלילה לרחוב העיר הוא סכנת נפשות גדולה מאד. בוודאי ימצאונו השומרים הסובבים בעיר ואורבים בבל פינה ופינה, וניתפס בידי השוטרים שישלחונו מיד להריגה. אך הוא התאכזר אלי ואמר: "שום דבר לא מעניין אותי. אתם עוזבים מיד את הבית. בשום אופן לא אתן לכם להישאר כאן אפילו עוד רגע אחד".

נפלתי לרגליו ובכיתי והתחננתי על נפשי, אולם בשום אופן לא הסכים להשאירנו. הוא עמד לתפשני ולהשליכני חוצה. בראותי שכלתה אלי הרעה, נכנסתי למטבח, נטלתי סכין טבחים גדולה, נתתי אותה בידיו ובכיתי לפניו ואמרתי: "אם רוצה אתה להמיתני, הרגני נא הרוג, כאן בבית אביך לעיני אביך, ולכל הפחות אמות בידי יהודי ולא אמות בידי זדים".

בחסדי ה' כי גבר עלי ולא עזבני בעת צרה ומצוקה, נבהל הלה מהדברים הקשים כגידים. אולי רק אז הבין את רוע מצבי. רחמיו התעוררו, והסכים ברוב טובו להרשות לנו ללון שם עד הבוקר.

למחרת היום הסתובבתי בעיר במשך כל היום וחיפשתי מקום ללון,
(עמוד תנ)
אך לשוא. באתי לבית הכנסת שם היו הרבה שיעורי תורה, וגם תלמידי חכמים מופלגים ולומדים רבים שעסקו בתורה. המתנתי עד שיצאו כולם לביתם. היה שם קר מאד ולא היה לי במה לכסות את גופי ולהתגונן מפני הקור, אך מחוסר מקום אחר ללון בו גמרתי בדעתי לישון בבית המדרש.

כשיצאו כולם אמר לי השמש כי עליו לנעול את בית הכנסת, ואין בידו לתת לי רשות ללון שם. בכיתי לפניו שאין לי מקום אחר ללון ואם אשאר בחוץ מאיימת עלי סכנת מות ודאי. השמש היה מפליטי פולין וידע את כל אשר נעשה בבירקנאו ובמיידאנק. הבין לרוחי וידע היטב מה יקרה לי אם אלון ברחוב העיר. לכן הסכים שאישן בעליית הגג. אך התנה עמי שבשעה חמש לפנות בוקר, כשבאים הבעלי בתים ללמוד, כבר לא אהיה שם, שחס ושלום לא יוודע בשום אופן שבעולם לאחד מהם, שהעיז לתת רשות לפליט יהודי ללון בעליית בית הכנסת.

עבר עלי ליל חורף קר וקשה. לא היה לי כר וכסת, וכל הלילה נקשו שיני דא לדא, מרוב קור לא יכולתי לישון. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו שלא נתנני טרף לשיניהם. למזלי הטוב כשהגיע אור הבוקר מיהרתי לבית המרחץ, שם התחממתי וקיבלתי מעט חיות במקוה החמה, עד ששבה אלי רוחי.

כך התגלגלתי לבדי ממקום למקום. אבי עדיין אסור בבית הסוהר. אין לי מכיר ואין לי מודע. כשהבנתי שעוד יקח זמן מה עד שיוציאו אותו מחצר המשטרה, ואין בידי מה לעשות ולהועיל בעבורו, יעצו לי ידידי שאעזוב את בודאפעסט ואמצא לי מקום ללמוד בישיבות הקד' כדי שאוכל לחזור ולהמשיך לחבוש ספסלי בית המדרש. בל נשכח שעולמה של אונגארן כמנהגו נוהג.

ויסע אברהם הלוך ונסוע

בעיר שאפראן היה לנו קרוב משפחה. אנשי הקהילה היו קרובים
(עמוד תנא)
למלכות. היה בזה יתרון מבחינתי. כי אם ח"ו יתפסו אותי השלטונות בעוון היותי פליט, אולי יעלה בידם להצילני מידי השוטרים.

נסעתי ברכבת לשאפראן. חסד א-ל כל היום שלא נתפסתי בידי הרשעים ימ"ש. לעת ערב הגעתי לשם לשלום. נתקבלתי לישיבה. כמובן שאף אחד לא ידע שאני פליט, אלא היו בטוחים שהנני מאזרחי המדינה. אולם לאחר שלשה שבועות נודע להנהלת הישיבה שהכתבים שבידי מזויפים הם והאמת היא שהנני פליט מפרעשבורג. לדאבוני ולחרפתם לא הניחו לי להשאר בישיבה מחמת הפחד שעלול אני להמיט סכנה על כל הישיבה.

אחד מקרובי משפחתי יעץ לי לצאת וללמוד בישיבת הגה"ק מפאפא זצוק"ל. היו לי חששות רבים מכך.
א) כבר "אמצע הזמן" וקשה אז להתקבל לישיבה. בפרט שהישיבה היתה במצוקת דיור קשה. במקום קטן בו יכלו ללמוד מאתיים וחמישים בחורים בלבד, למדו צפופים שלש מאות וחמישים בחורים.
ב) הישיבה התנהלה בדרך החסידות ואנו לא הורגלנו בפרעשבורג בדרך זו .
ג) כל הבחורים היו כבני י"ח ומעלה. רבים מהם כבר מלאו כריסם ש"ס ופוסקים, וכבר עסקו בזה כמה וכמה שנים. ואילו אני נער צעיר רך בשנים ועדיין לא צללתי בים התלמוד.
ד) פחדתי שעוד פעם יתגלה "חטאי" ויוודע שהנני פליט יהודי ושוב אצטרך לצאת לגלות, הלוך ונסוע.

אולם בחסדי ה' עלי וברחמיו הרבים ברכני בנשיאות חן. כשבאתי לתת שלום לפני מורי ורבי הגה"ק ר' יוסף גרינוואלד זצוק"ל מפאפא, אמר לי אתה תישאר אצלי, אל תירא אברהם אנוכי מגן לך. אף על פי שידע שהנני פליט מפרעשבורג וצעיר בשנים יותר משאר בני הישיבה, ואולי בגלל כן, היה לי כאב ואם ושם עינו עלי. בפאפא באתי מעט אל המנוחה ואל הנחלה. על זאת אהיה כל ימי אסיר תודה למעלת כבוד קדושתו זצוק"ל, וב"ה זכיתי להסתופף בצל כ"ק זצוק"ל, ולקנות ממנו תורה, מידות טובות, ויראת שמים.

(עמוד תנב)
זכות גדולה היה לי ללמוד בפאפא בישיבה הרמה, שלמדו שם ביגיעה והתמדה גדולה. עבודה קדושה היתה שם שהשרישו בתלמידים יראת שמים ודרך ארץ מתוך אהבה ורעות. יש לציין לשבח את המדה הטובה שהיתה בין כל שלש מאות וחמישים בחורי הישיבה שנהגו כבוד גדול זה בזה, כולי האי מכח היגיעה העצומה שהשקיע בכך מו"ר הגה"ק מפאפא זצוק"ל.

החיות הנאצים ימ"ש באונגארן

בפאפא למדתי למעלה משנתיים ימים עד סמוך לפסח תש"ד, העת בה הגיעו החיות הנאציות ימ"ש לאונגארן. בפלישת הנאצים שוב חזרו ועברו עלינו כל הצרות שעברנו בפרעשבורג. לקחו את הפרנסה, החרימו את הבתים, נטלו את הבנות לעבודה, הקימו געטו, ממון יהודי הפקר, וכל הצרות הכתובות בספר התוכחה והמכות אשר לא כתובות בתורה.

עקב ערמומיותם של הנאצים ימ"ש, לא הבינו יהודי אונגארן את מצבם. הם היו בטוחים שעוד מעט יהיה טוב, אלא שעתה לזמן קצר יש מעט צרות. צריך להצטמצם מעט, ולהמתין זמן מה, אבל לא נורא, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם. הם לא יכלו להאמין שאף הם היו באותה גזירה. להשמיד להרוג ולאבד. בטעותם דימו לחשוב שרק על הפליטים שאינם מאזרחי המדינה עברו המים הזידונים. כלל לא עלה על דעתם ששרי המלוכה האהובה עליהם, יתחברו לנאצים ימ"ש וישמחו עלי ניפוץ עוללינו אל הסלע.

כשהתחילו המאורעות מיהר אבי מורי שיחי' לשלוח אלי שליח מיוחד עם תעודות מזויפות על שם נכרי, וציוה עלי לברוח מיד מפאפא ולבוא לבודאפעסט. היה ברור שסופה של יהדות אונגארן קרובה מאד. תוך מספר ימים, יעלו ויבואו כל הגזירות והאכזריות הגדולה שעברו עלינו בפרעשבורג. אבי תפס מיד מה מצפה לאונגארן כי אין חכם כבעל הנסיון. לצערנו כבר היינו ברי נסיון מר ונמהר, בגזירות אלו וידענו מה עוללו לנו הנאצים ימ"ש.

(עמוד תנג)
מיד הלכתי להסתפר אצל יהודי שומר תורה ומצוות אשר בחורי הישיבה בפאפא היו רגילים להסתפר אצלו. בקשתיו שיספר אותי כמו שנוהגים להסתפר הנערים הנכרים. כששמע זאת, אמר לי כי הוא מבין שכוונתי לברוח. הוא צעק עלי שאסור לי לברוח ואסור לו לסייע בידי עוברי עבירה על חוקי המדינה, כי דינא דמלכותא דינא. בכל תוקף סירב לספר אותי ולעזור לי להתחפש ולהימלט. הלכתי לחברי מהישיבה והוא סיפר אותי בתספורת של נכרים. לבשתי בגדי גויים, וכובע שרגילים בו הנערים הנכרים, ונסעתי ברכבת לבודאפעסט. אין לשער גודל הנס הזה, כי לאחר ימים אחדים סגרו את הגיטו בפאפא. הנכנס יכנס והיוצא אל יצא. ברוך ה' שלא תפסוני הרשעים בדרך, והגעתי לשלום לעיר הבירה. שם פגשתי את אבי מורי לאחר הזמן הרב שלא התראינו, יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם.

בודאפעסט היתה עבורנו מקום מקלט עראי בלבד. ידענו שגורל היהודים יהיה להשמיד להרוג ולאבד וחפשנו דרך להציל נפשותינו מן השעות הרעות. בקשנו להמלט על נפשינו מפני הטבח העלול להתחולל כאן.

בעת ההיא. היה המצב בפרעשבורג עדיף על העתיד המאיים על בודאפעסט. בפרעשבורג כבר עבר הגל הנורא, והזעם הגדול חלף. כל השחיטות והגזירות כילו את יהדות פרעשבורג, עד שנשארו מתי מעט אחד מעיר ושנים ממשפחה. הנאצים ימ"ש ידעו שיש מעט יהודים הדרים בעיר, אבל כבר לא חפשו אחר יהודים בחורים ובסדקים. על כן חשבנו שיהיה זה לנו מקום לפליטה וחיפשנו דרך להמלט מאונגארן ולעבור את הגבול חזרה לפרעשבורג עיר מולדתי.

בסייעתא דשמיא נודע לאבי על מבריח גבולות שבקי בשבילים ובדרכי ההברחה והעברת הגבול המסוכן מהונגריה לסלובקיה, שהיה סגור ומסוגר ושמור ביותר. האיש ביקש עבור ההברחה הון רב. כמה אלפי דולרים בימים ההם היה הון בל ישוער. מחצית הסכום נאלצנו לשלם מראש. את המחצית השניה, צריך היה לתת לו לאחר שיעבירנו את
(עמוד תנד)
הגבול.

כל הדרכים בחזקת סכנה, אך דרך זו היתה מלאה סכנות כפולות ומכופלות.
א) הדרך הזאת לא היתה בדוקה ולא מנוסה.
ב) האיש הזה לא היה ידוע כנאמן. היה חשש גדול שהגוי יקח את מחצית הסכום מראש, וימסור אותנו לידי מלאכי החבלה ימ"ש.
ג) היה קשה מאד להגיע סמוך לגבול, כי כל היורד בתחנות הרכבת הסמוכות לגבול, בדקו אחריו בשבע עינים, מי הוא ומה מעשיו ליד הגבול.

אבי שיחי' החליט שאני אצא ראשון לדרך. כי גם אם יתפשוני ח"ו, אולי יהי' יותר אפשרות לשחרר נער צעיר, מאשר יהודי בא בשנים. נפרדתי מאבי בהרגשה קשה מאד. ידענו רק מכאוב ודוי והגבול הזה כבר גבה מאתנו את הקרבנות היקרים לנו מכל הי"ד, את אמי ואחי ואחיותי, ועתה אנו יוצאים לאותה דרך ואולי מצפה לנו אותו גורל מר. הלב היה כבד והרגליים כעופרת. הדרך מבודאפעסט לגבול היתה רחוקה כמה מאות מייל. הנסיעה נמשכה כמעט יום שלם. יצאתי בבוקר מבודאפעסט ומפני הסכנה ירדתי כמה מיילים לפני הגבול. משם הלכתי רגלית למקום המפגש, וארכובותי דא לדא נקשן. הגעתי לפרשת דרכים במרחק מיילים אחדים מן הגבול, שם נקבע המפגש עם המבריח. סימן מובהק נמסר לנו שאדם אשר אפגוש בפרשת הדרכים הזאת ואראה עליו את הסימן הלז, הוא האיש אשר אתו אצא לגבול למבצע ההברחה.

כשעמדתי במקום המפגש, האיש טרם הגיע. אך התבוננתי בעוברים והשבים והבחנתי בכעשרים אנשים ונשים שהיו לבושים כמו גויים, כדי שלא יכירו שהם יהודים. אבל נחשתי שהם מאחינו בני ישראל. הכרת פניהם ענתה בהם. לבי נשבר בקרבי. מה יהיה עם כל המחנה הזה אשר פגשתי. הלא סכנה גדולה להבריח הגבול במקהלות עשרות עמך בית ישראל. אין סיכוי שלא להיתפס עם קהל גדול וקדוש כזה. היה ברור לי כי כשיראו הגוים אנשי המקום קבוצת אנשים רבים שהם פנים חדשות במקום זה, מיד יודיעו למלאכי החבלה ימ"ש. הדבר עלול להמיט על כולנו אסון גדול. על כן התרחקתי מהם והסתתרתי בבור ביוב מפולש
(עמוד תנה)
שבצד הצומת. מן הבור הצצתי דרך החרכים לראות את כל אשר נעשה, כאשר יגיע המבריח.


בשעה היעודה הגיע האיש בעל הסימנים. כל הקהל התאסף סביבו ויצאו במצעד המוני של כעשרים איש ואשה לכיוון הגבול. החשיכה ירדה על הארץ. המבריח הובילם בין שדות וכרמים, אורוות ואסמים, על הגבול. שמרתי עליהם בקשר עין. לאחר שהתרחקו קצת, יצאתי ממחבואי ואפן כה וכה וארא כי אין איש, וצעדתי בעקבותיהם הרחק כמטחווי קשת. גם נזהרתי ללכת בצידי הדרכים והשבילים כדי שאם אצטרך להמלט, אוכל להיבלע ללא שהות לתוך שדה וקמה וכרם זית. כך הלכנו שעות אחדות בתוך השדות מתוך אימה ופחד מהסכנה הגדולה, ומסביב חושך עשן וערפל.

ויהי בחצי הלילה, שמעתי קול צווחה בלשון אשכנז: לעצור! הבנתי שהנאצים ימ"ש תפסו את כל החבורה. מיד הפלתי את עצמי אל תוך שיחי התבואה שבשדה, ובקומה כפופה רצתי בתוך הקמה, בכל כוחי כל עוד בי נשמתי. היו עמי שני תיקים עם כל רכושי. בשמעי את רגלי הרודפים אחרי, השלכתי תחת אחד השיחים תיק אחד, כדי להקל על מרוצי. כאילה שלוחה וכחץ מקשת גמעתי עשרות ומאות מטרים בדקות הגורליות האלה. בחסות החשיכה דילגתי משיח לשיח, משביל לשביל, משדה לשדה. כאשר רגלי כשלו והיו כבדות כאבנים, השלכתי גם את התיק השני. אפילו את מעילי הסרתי מעלי, כדי שאוכל לרוץ בקלות. מעל ראשי שרקו כדורי מוות, אשר שלחו הנאצים נגד נער יהודי בודד בחשיכה. שריקות הכדורים נשמעו כשריקת נחש בבואו להכיש ולהתנפל על קרבנו. מכל כלי הנשק ירו עלי ואני אל אלוקים בטחתי ועל כל גל וגל נעניתי בראשי והנמכתי קומתי לרוץ בזחילה, כמעט. בחסדי ה' לא פגעו בי. רצתי עד כלות כוחותי, ונפלתי מעולף על הקרקע בתוך שדות התבואה.

שכבתי בתוך השיחים. מימיני ומשמאלי עברו חלפו המרצחים הרודפים וממעל שרקו כדורי מוות, לאחר זמן מה, אינני יודע אם עברו רגעים או שעות, התעוררתי כמתוך חלום. מצאתי את עצמי ישן שנת ישרים בתוך התבואה. שמעתי קולות בשפה הגרמנית, הטיתי את אזני ושמעתי
(עמוד תנו)
שהרוצחים ימ"ש חוקרים ודורשים את בני החבורה שנתפסו על ידם בציד האדם שערכו הלילה, מי אתם מאין אתם, מה שמכם ומי מסייע לכם. התכווצתי בתוך התבואה כתינוק בעריסה, קיויתי והתפללתי שלא ידרכו עלי בטעות. שמעתי אותם מצוים על כל השבויים, לצעוד אחריהם ואני תפילה. לאט לאט שמעתי אותם מתרחקים מהמקום עד שנשתתקו הקולות, קול דממה דקה ירדה על הארץ. ארץ אל תכסי דמם ואל יהי מקום לזעקתם.

לאחר המירוץ המטורף התרוצצו מחשבות רבות במוחי. נשאתי את עיני לרקיע השמים, איני יודע באיזה צד אונגארן ובאיזה צד פרעשבורג, האם עלי להימין או להשמאילה. אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי.

ידעתי והיה ברור לי שאם אשאר כאן עד הנץ החמה, אחת דיני למות. השמש תעלה ועיני זאבי הטרף יגלו נער יהודי בתוך השדה, ואני אנה אני בא. מה הועלתי לעצמי שניצלתי מצרה זו בערב, כאשר בבוקר מצפה המוות, לא ידעתי לשית עצות בנפשי, כיצד אצא חי מגיא צלמות.

עוד אני חרד מאור בוקר יזרח שמש, נתקפתי בפחד וחרדה, שמעתי רעש רחש מסביבי. שבלים וקמה קרסו תחת רגלי דבר מהלך. בתחלה פחדתי שמא מסתתר שם אחד מן הרוצחים ימ"ש האורבים לי בשדה, כדי לתפשני. התכווצתי ועצרתי את נשימתי, לבל יישמע קולי והמשכתי לשכב בדממה עוד כמחצית השעה. אך הרעש גבר ולא חלף. שוב ושוב, שמעתי את רעש ההילוך על שבלים ועשבים. ואולי, חשבתי, רק דמיון הוא, אבדתי את חוש המציאות, ורק הרוח הקלילה המנשבת בין השיחים, מפחידה אותי? אבל שמעתי בבטחון גמור, קול פסיעה ופסיעה. או אז עלה דעתי שמא יש שם עוד שריד חרב כמוני שהצליח להמלט ולהסתתר מעיני הרודפים. הוא מפחד ממני ואני ממנו. אולי אגש אליו ויחד עמו אוכל למצוא עצה איך להנצל מצרה זו. ואולי, התגנב שוב החשש, הוא אויבי, והבאתי עלי קללה ולא ברכה? הייתי כסומא בארובה.

מן השמים השמיעני את קולו ועל הארץ הראני את אשו הגדולה,
(עמוד תנז)
וחנן אותי בינה דעה והשכל לערוך נסיון שעל ידו אוכל לדעת בברור, הלנו הוא אם לצרינו. המתנתי עד ששמעתי את הרעש, והזזתי ונענעתי מעט את התבואה והשיחים כדי שישמע רעש קל שבקלים. וחשבתי בלבי אם פלוני אלמוני הוא אחד ממלאכי החבלה המסתתרים בשדות לארוב בלילות למבריחי הגבול, בודאי לא ישים לב לזה, מפני שרגיל בכך לשמוע קול הילוך החיות בחשכת ליל. אך אם פלוני זה הוא אחד משלנו שמפחד פחד מות, בודאי ישתתק וישכב בדומיה כמוני ויזהר מלהשמיע רחש קל שבקלים. מיד נענעתי את השיחים והקמה. השתררה דומיה בכל השדה. לאחר זמן מה כששוב שמעתי רעש קל, החילותי במצוות נענועים כבתחלה, ושוב נשתתק הלה וירדה הדממה. כך "שוחחנו" כמה פעמים בשפת הרזים של הנענועים בשדה. ומתוך כך נתברר לי ששם ספון אדם שמפחד פחד מוות כמוני. החלטתי להפגש עמו ותשועה ברוב יועץ. שמא בקי הוא בדרכים יותר ממני, ולא רציתי להפסיד הזדמנות זו שיכולה להציל את חיי.

חיכיתי שהאיש יקום וילך, אך בפעם הזאת לא הפחדתיו בנענועים כבראשונה. לא הפרעתי לו בדרכו, והטיתי אזני לשמוע מאיזה צד מגיע רעש הפסיעות, כדי לדעת לאן הוא הולך. אז קמתי ממחבואי, ורצתי בחפזון לעבר המקום ההוא. כששמע האיש כי רודפים אחריו, הגביר מרוצתו ונמלט ממני. רצתי בכל כחי, עד שהשגתיו. כשראה אותי מתקרב לד' אמותיו, התייצב כחיה העומדת להתגונן מפני אויבתה. בזריזות עצומה שלף מנרתיקו מאכלת גדולה, והסתובב לעברי כדי לדקור אותי, בהיותו בטוח שהנני אחד מהשונאים. ברחמי שמים הצליח למרות חשכת הלילה לראות את פני, פני נער רך בשנים, והכיר בי שאינני מן הרוצחים. הוא נותר ניצב דומם על עמדו, כמי שאחזו השיתוק ולאחר שניות אחדות השיב חרבו לנדנה.

כשירדה חרב חדה מעל צוארי, ונרגעתי מעט מאימת המאכלת, התבוננתי בפני האיש הנרדף והכרתי כי זה האיש בעל הסימנים הוא מבריח הגבולות שהוליך עמו את כל החבורה. בכאב לב סיפר לי שהרוצחים תפסו את כל החבורה, והוא היחידי שהצליח להימלט ולברוח דרך השדות והכרמים. הנאצים רדפו אחריו בחרב ובחנית ולא הצליחו לתפסו. אנוכי היודע ועד שמן השמים הצילו את הערל הזה כדי שיהיה שליח להצלתי מבור תחתיות.

מבריח הגבולות הזהיר אותי שכבר עבר רוב הלילה ועוד מעט יאיר היום. כידוע אי אפשר להבריח הגבול אלא באישון לילה ואפילה. על כן לקחני לביתו שבכפר הסמוך, והחביאני כל היום בארובת התנור. בליל המחרת יצאנו שוב להבריח את הגבול. הנשימה נעתקה מפי כל הדרך, עד שבחסדי ה' עברנו את כל הגבולות והצלחתי להמלט מן הפח אל הפחת. מממדינת אונגארן לסלובקיה.

ישיבת נייטרא אי בודד של חיים

בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים הוא חודש סיון שנת תש"ד הגעתי בחסדי ה' לחיים ולשלום לישיבת נייטרא. הרב אב"ד נייטרא הרה"ג ר' שמואל דוד אונגאר הי"ד היה מנעוריו ידיד נאמן לזקני הרבני המופלג ר' אברהם שטרייכער ע"ה. בזכות אבות, זכיתי שקירבני מאד, והראה לי אותות חיבה ואהבה. גם הורה לכבדני באזני כל בחורי הישיבה באמרו "אברהם, הוא תלמידו דהגה"ק מפאפא, ותלמיד הגה"ק מפאפא יש לנהוג בו כבוד".

הרה"צ ר' מיכאל דב ווייסמאנדל זצ"ל הצליח לפעול בהשתדלויותיו שבבית אדמו"ר מנייטרא, בחצר הישיבה וסביבותיה, ובבתי החצרים הסובבים, יוכלו היהודים להשאר ולדור שם ולא יישלחו לשחיטה. על כן הגיע לשם פליטים רבים מכל ארצות אירופא. כולם נתאספו סביב הישיבה שהיתה מקור מים חיים לכל נפש עייפה. שם הסתתרו מחמת המציק והיתה להם נפשם לשלל.

הודעתי לאבי מורי על המצב בנייטרא ועל הנסים שאירעו עמי בדרך, אך לא קבלתי ממנו שום ידיעה. לאחר שבועות מספר נודע לי שאף הוא הלך בדרכי להבריח את הגבול עם איזה מבריח גבולות אחר. אבל לדאבונינו המבריח גבולות ימ"ש לאחר שנטל הכסף מסרו לידי
(עמוד תנט)
הרשעים ימ"ש וחבשוהו בבית הסוהר. שם עינוהו בשלשלאות של ברזל והכוהו יומם ולילה מכות רצח. האכזריות היתה כה מרושעת שכאשר התעייף אחד מן הרוצחים המכים, המשיך רוצח אחר בהכאתו מתוך אכזריות נוראה. וסיפר אבי שיחד עמו היו שם בצינוק כמה יהודים, שלא היה אבר בגופם שלא הי' מלא מכה וחבורה ודם זוחל וניגר כמים ממכת המרדות והעינוים הנוראים שעינו אותם הרשעים ימ"ש. הניחו חבל על צוארו והודיעו לו כאילו עומדים לתלותו ואח"כ הורידוהו מן החבל. עינויים רבים המוציאים את האדם מדעתו. מבית הסוהר הוציאוהו והשליכוהו לגיטו סערדאהעלי, שהיה סגור ומסוגר ומשם הובילו את היהודים לשחיטה באושוויץ.

על ידי נס נגלה ונס בתוך נס למעלה מדרך הטבע, זכה אבי מורי שיחי' להשאר בין החיים. אל הגיטו הגיע צו ופקודה מראש הצבא שישלחו את אבי להתייצב לעבודת כפייה במקום פלוני. במחנות הכפיה עבדו היהודים עבודת פרך תחת נוגשים רשעים ארורים שעינו אותם בעינויים ואכזריות נוראה, ובמחנות הכפיה היתה איזה תקוה שתהי' אפשרות להנצל ממות ודאי, אך בגיטו ידעו שבעוד איזה ימים יישלחו כולם לכבשן האש. על ידי צו זה היתה לאבי שיחי' הצלה פורתא, כי לולי זה כבר הי' נשלח לכבשן האש באשוויץ. כל הצו הזה היה פלא עצום, ודבר זה אין להבינו בדרך הטבע, כי מאין ידעו מפקדת הנחשים הארורים ימ"ש, שאבי נמצא בגיטו סערדאהעלי, כי כשתפסוהו הרשעים והשליכוהו לגיטו לא שאלו לשמו ולא הכירוהו כלל בשמו. שר הטבחים של הגעסטאפו ימ"ש לא נתן לאבי לצאת מן הגיטו למחנה הכפיה, באומרו מלאך המות מה לי הכא מה לי התם. אין שום תועלת בנסיעתך. שהרי סוף כל סוף תגיע לאושוויץ. הפלא היה שהחליט למסור לאבי את הצו ולהשאירו בידו.

כששמע אבי מורי שהרשעים ימ"ש עומדים לשלח את כל יהודי הגיטו לשחיטה, הטמין מזון ומים בערימת שחת באיזה עליית גג. כשהחלו הרשעים לאסוף את היהודים למשלוח לאושוויץ ואמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד, הטמין עצמו אבי בתוך התבן והפשתים. עוד יהודים ניסו להסתתר ממלאכי החבלה בדרך הזאת.

(עמוד תס)
לאחר ימים אחדים הגיעו לסערדאהעלי כוחות גדולים של צבאות הרשעים הארורים ימ"ש לערוך חיפושים אחר יהודים מסתתרים. הם באו עם כלביהם הרעים, גם התקינו סכינים גדולים בקצה כלי הנשק שבידיהם ודקרו בהם בתוך התבן והשחת בכל אזור הגיטו אולי הצליח יהודי אחד להתחבא שם. גם אבי מורי שהיה טמון בתוך התבן נדקר על יד ראשו ועל יד ידיו ורגליו ולצד בטנו. בחסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו לא הצליחו לפגוע בו לרעה.

כשנסתלקו הציידים הרשעים משם, יצא אבי מורי להמלט מגיא ההריגה. בדרך עצרוהו הנאצים ימ"ש, תפסוהו והשליכוהו לבית האסורים, ועוד פעם עינו אותו עינוים גדולים וקשים מאד, ורק לאחר כל זה הובילוהו בשלשלאות של ברזל למחנה הכפיה לעבודת הפרך, והצו הזה הי' לו להצלה פורתא לפי שעה, שלא נשלח לכבשן האש יחד עם שאר יהודי אונגארן למוות וודאי.

מהפכת הפרטיזנים בסלאוואקיי

בכל אותה עת שהייתי בנייטרא. הפרטיזנים בסלווקיא הסתתרו עד לחדש אלול תש"ד ביערות ובהרים. אך בשלהי תש"ד יצאו מן היערות למרוד בממשלת הרשעים בסלאוואקיי ועשו בהם שפטים. אולם בעוונותינו הרבים באו הנאצים ימ"ש לעזור לשלטון הרשע במלחמתם נגד הפרטיזנים. הגרמנים ידעו כבר כי הפסידו את מלחמתם הן עם מדינות הברית והן נגד רוסיה. מה שנותר להם הוא להוציא את קצפם על מעט היהודים שנותרו לפליטה מהטבח הגדול בסלאוואקיי בשנת תש"ב. עתה הם שבו ובאו להשמיד ולהרוג ולאבד את שארית היהודים בסלאוואקיי.

מיד כשנכנסו הנאצים ימ"ש ידענו שמעט השקט והשלוה שהיה לנו עד עתה, לא יהיה לנו עוד. גירוש היהודים למחנות ההשמדה, יתרחש תוך זמן קצר. ידעתי כי עלי להכין לי דרך למפלט ולהצלה. החלטתי לנסוע לפרעשבורג כדי להשיג תעודות מזויפות על שם נכרי ולשים עלי מסוה של גוי, כך אוכל להינצל.

(עמוד תסא)
נכנסתי להרה"צ מנייטרא זצוק"ל הי"ד ליטול ברכת פרידה. אמר לי הרב: "איך תיסע כעת ואנו עומדים לפני בחינה גדולה על מסכת ביצה ועל יורה דעה הלכות מקוואות?!. כשתעמוד בבחינה ותדע את מסכת ביצה מילה במילה בעל פה, תוכל לנסוע לפרעשבורג." שמעתי בקול הרב והתיישבתי ללמוד ולהתכונן לבחינות. במשך ימים אחדים שקדתי היטב על תלמודי. נכנסתי לבחינה וכשראה מורי ורבי את הצלחתי בבחינה היתה לו קורת רוח מרובה והעניק לי ברכת פרידה. ובקשני שלא להתעכב בפרעשבורג, ומיד לאחר שאשיג את התעודות המזויפות אשוב לתלמודי בספסלי הישיבה.

מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה על חללי בת עמי. למחרת עזיבתי את נייטרא, שמעתי בשורה מרה ונוראה המעבירה בי צמרמורת בהיזכרי, כי למחרת היום גורשו כל יהודי נייטרא לשחיטה, וניקתי דמם לא ניקתי, נקם ישיב לצריו כי דם עבדיו יקום. רק כמה יחידים בודדים שהסתתרו מבעוד מועד, הצליחו להמלט מהשחיטה. ביניהם זכור לטוב הרה"ג ר' יונה הלוי פארסט זצ"ל, שבשעת היותי בישיבת נייטרא נהניתי ממנו הן בגשמיות הן ברוחניות ת.נ.צ.ב.ה.

כאן גם המקום להזכיר את בן עירי, ידידי מנוער, הבחור המופלג בתורה וביראת שמים והמצויין במעשי צדקות הרב יעקב לוי זצ"ל שהיה חביב לי מאד. כאשר הגיעו מלאכי החבלה לחצר בית המדרש בנייטרא, לרכז את היהודים ולשלחם למחנות ההשמדה, ניסה חברי להמלט על נפשו וטיפס על גדר הישיבה. הרשעים ימ"ש ירו בו והרגוהו. אפילו לאחר מותו לא נתנוהו לקבורה, והניחו שם את גויתו תלויה על הגדר במשך כמה ימים, הי"ד.

ימים נוראים תש"ה

בפרעשבורג הסתרתי את זהותי במלבושי נכרים. הייתי יוצא ונכנס
(עמוד תסב)
בבית אחד המיוחד ממוקירי בית אבא העסקן האמיתי שהשליך נפשו מנגד להצלת הרבה אלפים מישראל מו"ה ר' שלמה שטערן זצ"ל (אביו של יבלח"ט ידיד נעורי הרב ישראל שטערן שליט"א מלונדון). בביתו פגשתי את הרה"צ ר' מיכאל דב וויסמנדל זצ"ל שבא להתייעץ עם יחידי סגולה למצוא עצה ותושיה להצלת שארית הפליטה יהודי פרעשבורג וסלאוואקיי (גם את האש שבערה בתקפה בעת ההיא במדינת אונגארן חפץ להשקיט ולהציל את הנשארים כמבואר בהרחבה בספרו "מן המיצר"). בימים ההם נפגש הרב עם אחד מראשי הטבחים ימש"ו בעניני הצלת נפשות, ובא לדון עם העסקנים על הדרכים והפעולות שיש לפעול, ומה להשיב לנאצים ימ"ש על הצעותיהם.

פעם אחת בא הגאון הצדיק להתייעצות והבחין שמתחת לבגדי הנכרים, הנני עטוף בטלית קטן. מיד קם וקרע ממני את הטלית קטן, והוכיח אותי בדברים נמרצים על הזלזול במצות פקוח נפש. "אינך יודע שפקוח נפש דוחה כל מצוות שבתורה?!" גער בי.

זכור לטוב הגה"צ רבי מיכאל דב ווייסמאנדל זצ"ל, שציוה לכל אדם לעשות כל פעולות שבעולם כדי להנצל ולהציל כל יהודי שאפשר להציל מידי הרשעים הארורים ימ"ש. הוא פעל רבות והקפיד מאד שאנשים לא ייכנסו ח"ו לייאוש. על כן התריע בפני כל וחזר ודרש שכל אחד יטמין בתוך מנעליו משור קטן מברזל (אייזענע זייג) כדי שאם יתפש וישלח לאושוויץ יוכל לחתוך את חלון הרכבת ולהמלט לחפשי. הוא אף תירגל ולימד לאנשים, איך קופצים מן הרכבת באמצע נסיעתה. לכל מי ששמע לו הורה לקפוץ מהרכבת בתוך פרעשבורג באמצע נסיעתה, כדי שיהא רגיל ומנוסה בכך.

כך חייתי בימים הנוראים תש"ה, חבוש בגדי נכרים, ברשותי תעודות נכרים. בלילות גרתי בין הנכרים מחוץ לעיר באיזה סוכת רקב"ש (באנגאלא) כסוכה בכרם כמלונה במקשה. גוי אחד ממכירי בית אבא נתן לי רשות לגור שם. ביום ישבתי בקרב אחינו בני ישראל בחבורת שארית הפליטה, או בבית ר' שלמה. בעת ההיא נודע לנו כבר, כי שילוח שארית הפליטה של יהודי פרעשבורג יהיה תוך ימים אחדים, אך לא ידענו באיזה יום ובאיזו שעה. יהודים רבים עסקו בהכנת מקום למפלט ולמסתור, או
(עמוד תסג)
שהטמינו עצמם בבית נכרים עבור תשלום הגון.

ביום הכפורים התפללנו ב"שיעור שטוב" (הוא בית מדרש הידוע שבו מסרו רבני פרעשבורג את שיעוריהם בישיבה הרמה) התפללנו בלב נשבר ונדכה על שבר בת עמי. אימה ופחד נפלה עלינו ממה שצפוי לנו בכל רגע. הרגשנו שזה יום הכפורים האחרון בחיינו, ומי יודע אם נזכה עוד פעם להגיע מיום כיפורים זה עד יום כיפורים הבא עלינו לטובה.

במוצאי יום כיפור, עם סיום התענית הלכתי לאכול בבית ידיד נאמן לבית אבא, תלמיד חכם מלא וגדוש בתורה ויראת שמים, איש מורם מעם הרב משה קאהן הי"ד ששימש כבוחן בישיבה הקטנה. לאחר הסעודה בקש ממני שאלון בביתו שכבר התאחרה השעה וכולנו עייפים ויגעים מן הצום. הוא אמר לי למה לך לנסוע בשעה כזאת אל מחוץ לעיר ולהסתכן. שב בביתנו עד אור הבוקר ותלך לדרכך. אולם מאת ה' וחסדיו היתה זאת שנתן בי דעת לסרב לו. על אף כל הפצרותיו נסעתי באמצע הלילה אל מחוץ לעיר, למקום מסתרי בסוכה שבשדה, שם נחבאתי לברוח.

למחרת יום הכפורים יצאתי מסוכת הרקב"ש כדי לשוב לפרעשבורג. בעת שהמתנתי לרכבת שמעתי גוים מסיחים לפי תומם ומספרים איש לרעהו על האכזריות הגדולה שהשתוללה הלילה בפרעשבורג. הנאצים ימ"ש אספו וקיבצו את כל היהודים אנשים נשים וטף, והובילו אותם באמצע הלילה לשחיטה. מיד סבתי על עקבותי ונמלטתי לסוכת מחבואי. לבי לבי על חלליהם, מעי מעי על חלליהם.

זכור ה' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתינו, בתינו נמסרו לנכרים, יתומים היינו ואין אב, אמותינו כאלמנות. בלילה ההוא נדדה שנת יהודי פרעשבורג. הנאצים הארורים ימ"ש יחד עם תושבי המקום הרשעים הארורים ימ"ש הוציאו באכזריות נוראה את כל היהודים ושלחום לשחיטה. את הרב ר' משה קאהן הנ"ל תפסו עם כל משפחתו הי"ד. אילו הייתי לן בביתו ואנכי עפר ואפר. לא הייתי ניצול, לולי רחמיו הרבים אשר עמדו לי להצילני.

(עמוד תסד)
נשארתי לבדי שם במחבואי ובכיתי ללא הרף, על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים. אין לי למי ללכת ואין לי לאן לחזור. זה לי ארבע שנים שהנני בורח ונוסע ממקום למקום ומעיר לעיר, קויתי שכאן בפרעשבורג תהי' לי קצת מנוחה, והנה בוקה ומבוקה ומבולקה. הגיע חג הסוכות ואין בידי כל מאומה. לא לולב לא אתרוג, לא סעודת חג ולא סוכה. חיפשתי איזה ענין של קדושה שאוכל להרגיש הרגשת יום טוב. מצאתי שתי נרות והדלקתי לכבוד יום טוב.

באמצע הלילה שמעתי דפיקות על הדלת. נתקפתי בפחד אימים. אך בטרם הספקתי לחשוב מי בחצר, כבר נפתחה החלון ונכנס פליט, אחד מחברי, ששהה עמי במחבואי קודם יום הכפורים ושרד. הוא הצליח להסתתר ולהמלט מהשחיטה בפרעשבורג. בהכנסו כיבה מיד את הנרות, וכעס עלי שהדלקתי אותם וזלזלתי במצות ונשמרתם מאד לנפשותיכם, שאם היו הרשעים הארורים ימ"ש רואים את הנרות, אחת דתי למות.

כל הלילה ההוא סיפר לי על הגירוש, ועל האכזריות הנוראה שראו עיניו. הוא גם סיפר על מתי מעט שזכו להמלט. מתוך יגוני הרב שמעתי ממנו בשורה טובה שהאיש המורם מעם רודף צדקה וחסד הר"ר שלמה שטערן הצליח להמלט אחרי שכבר נתפס בידיהם.

אחר חג הסוכות לא יכולתי להשאר במקום מחבואי. הגוים נסעו משם, ושבו לבתיהם מן השדות. החורף עמד בשער ואנחנו נשארנו שם לבדנו בשדה, דבר שיכול לעורר חשד. על כן נפרדו דרכנו, הוא נסע לפעסט, ואני נסעתי לעיר מולדתי פרעשבורג.

שוב בעיר מולדתי

חזרתי בלב קרוע ומורתח לעיר פרעשבורג. התחפשתי בלבוש נכרי, כדי שלא יחשדו בי חלילה כי עברי אנכי. בחסדי ה' הגעתי העירה
(עמוד תסה)
והצלחתי לשכור מקום ללון בבית של גויים, שחשבו שהנני נכרי כמותם. דברתי בשפה הסלאוואקית בלבד, כדרך הגוים בפרעשבורג. (היהודים בינם לבין עצמם דברו בלשון אשכנז).

בעת ההיא רדפו אנשי הגעסטאפו ימ"ש אחר כל יהודי ויהודי וחיפשו בחורים ובסדקים למצא נפש יהודי. כציידי חיות צדו אחרינו והשקיעו את כל כחם כדי לתפוש יהודים ולהרגם. הם לא הניחו שום פעולה ולא חסכו אף תחבולה, כדי לגלות עוד יהודי ולהורגו. תאוות הרצח החייתית בערה בהם עד להשחית. הם רצו להגיע בכל מחיר למטרה השפלה, להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים שלא יזכר שם ישראל עוד, ח"ו. ידוע ידעו כי יהודים רבים הצליחו להמלט מידם ולהסתתר במחבואים או שינו לבושם כלבוש נכרים ולשונם כשפת העם ותעודותיהם מזוייפות. כשהצליחו לתפוש יהודי על פי חקירות ערמומיות, או על פי הלשנות ומסירות, עינו אותו בעינויים נוראים כדי שיגלה איפה מסתתרים יהודים נוספים. הם הוציאו ממנו בכוח את מסתורי הדרכים ושיטות הפעולה של היהודים המסתתרים והמתחפשים. הם היו מובילים את היהודי המסכן כפתיון בשבילי העיר, ומלאכי חבלה צעדו בעקבותיו בחשאי, וכך הפך היהודי למלכודת מוות ליהודים מחופשים אחרים שמכירים אותו. כל יהודי מחופש שניגש לדבר אתו איזה תיבה, מיד נתפס בידי מלאכי החבלה ימ"ש.

כשהלכתי בשבילי העיר פגשתי בכמה יהודים מחופשים. אמנם הרגשתי שמחה בלב כשראיתי יהודי חי מהלך ברחוב, שזכה להנצל מן השחיטה האחרונה, אבל מפחד הגיסטאפא לא יכולתי לשמוח עמהם יחד. רק במקום סתר ולאחר צעדי זהירות גדולים מאד, כשהייתי בטוח שאין עיני מלאכי החבלה צופיות בנו ממסתור, יכולתי להפגש עם אחינו היהודים.

בשנות הזעם ראינו גם חשנו את דבריהם נוראי ההוד של חכמינו ז"ל שאמרו: "כי עליך הורגנו כל היום זו מצות מילה". המפרשים כבר הביעו תמיהה על פסוק זה, הרי אנו רואים שאין שום מכשול יוצא ממצות המילה ואין אפילו תינוק אחד שיהא ניזוק? איך מתקשרת מצוות מילה לפסוק נורא כזה "כי עליך הורגנו כל היום"? אבל בימי השואה הנוראה
(עמוד תסו)
ראינו אלפי יהודים שהסתירו עצמם בתעודות מזויפות של נכרים ובקשו למצא מגן ומחסה כגויים. כשנפל עליהם איזה חשד, בדקום הרשעים ימ"ש וכשמצאו שהם נימולים הוציאום לשחיטה ולהריגה תוך אכזריות גדולה ונוראה הי"ד. בקרב אלה שנבדקו ונתפסו כיהודים היו כמה ידידי נפשי ואנשי קהילתנו מאחינו בני ישראל שיצאו להריגה רק על פי בדיקה זו שנמצאו נימולים, הוי "כי עליך הורגנו כל היום"!.

הצלת נפשות לחמישים ושמונה משפחות

באחד הימים צעדתי שפי ברחובות פרעשבורג ולנגד עיני ראיתי אדם המהלך בבגדי גויים, כשקרב אלי הכרתי בו שהוא אחד מידידינו, ר' מאיר ש. שמו. ערכתי כמה בדיקות ונקטתי צעדי זהירות לברר שאין הוא במעקב של מלאכי החבלה. לאחר שהייתי בטוח בודאי שאין סכנה לדבר עמו, התקרבתי אליו. הוא הכירני ואני הכרתיו ויחד שמחנו איש על הצלת רעהו. בתוך דבריו סיפר לי שהוא מסתתר עם כל משפחתו אצל גוי. אך דא עקא שהוא נתן לגוי את כל הונו ורכושו מלכתחילה, ואחר כך הוסיף לו תכשיטי זהב וכלי כסף. אך עתה כשהגוי יודע שאין בידו כל מאומה הוא מבקש להוציאו ממחבואו ולרש אין כל. אם לא יתן לגוי את התשלום השבועי עבור פדיון נפש בכסף מלא כפי שדורש הגוי, לא יוכל עוד להסתתר שם. הוא ומשפחתו בסכנת חיים עצומה, כי אם יצאו לרחוב יגיעו מיד למעלות קדושים וטהורים. על כן הוא מתהלך עתה ברחוב העיר על אף הסכנה הגדולה כדי למצוא סעד וישועה, כאותו איש חסיד היה בלי מזון ומחיה.

מיד נתתי לו סכום כסף שהיה בו כדי לשכך חמת הגוי לפי שעה, אך בזה לא היה די, והיה זקוק לסכום גדול שלא נמצא בידי. על כן סיכמנו בינינו שאפגש עמו בשבוע הבא במקום פלוני בשעה פלונית כדי לתת לו את הסך הנדרש. כעבור שבוע הגיע ר' מאיר למקום המפגש המוסכם ועמו יהודי נוסף שאף הוא היה בצרה הזאת. גם הוא מסתתר בבית נכרים ותם הכסף. ראיתי שדבר זה הוא למעלה מיכלתי, אך נתתי להם מה שהיה בידי. סיכמנו להפגש שוב בשבוע הבא, באותו מקום
(עמוד תסז)
ובאותה שעה.

בבית ר' שלמה שטערן היתה משרתת נכריה זקנה, שעסקה במרידה בשלטון הנאצי. היא עבדה עבור מתנגדי הנאצים ועשתה עבורם שליחויות רבות וסייעה במלחמתם נגד הנאצים ימ"ש. בחסדי ה' ראיתיה ברחוב העיר והכרתיה. לאחר בדיקות וזהירות בקשתי ממנה שתמסור על המצב של היהודים המסתתרים לר' שלמה שטערן. בקשתי ממנו שישלח סכום הגון שיש בו כדי ליתן כופר נפש להציל נפשם ונפש ביתם של היהודים המסכנים.

ר' שלמה לא התמהמה ולמחרת בבוקר הביאה הגויה סכום הגון. לא חכיתי לשבוע נוסף והעברתי את הכסף מיד למשפחות הנצרכות. לכל משפחה היה קשר עם משפחה נוספת וחברך חברא אית ליה, עד שהגעתי לחמישים ושמונה! משפחות שהסתתרו אצל גוים. אצל כולם עד אחד תם הכסף באמתחתם, כי שילמו מראש את כל הונם ושארית כספם. וכדי שלא ישליכם הגוי מביתם נאלצו לשלם לו כופר נפשם מידי שבת בשבתו.

עקב המאמצים הגדולים שהשקיעו ציידי הגיסטפו ימ"ש למצוא ולתפוש את היהודים המסתתרים, היו בינינו כמה וכמה תנאי זהירות לפגישות עם המשפחות.

התנאי הראשון היה שקיימתי את הפגישות עם המסתתרים רק לאחר שתכלה רגל מן השוק בעת חושך ואפילה ובמקומות החשוכים כדי שלא תתעורר ח"ו איזה סכנה. לרוב היהודים המסתתרים לא היו תעודות, ואם היו נתפסים בלי תעודות אחת דתם להמית. אפילו מי שהיה בידו תעודות מזויפות, היה זקוק לרחמים כי הרשעים נתחכמו לישראל. ופרסמו צו שצריך לחדש את התעודות מדי חדש בחדשו ולבוא לבית הגיסטפו כדי להחתימם. היה בכך סכנה גדולה מאד. אע"פ שהיהודים הללו הסתירו עצמם וטענו כי גויים הם, הכרת פניהם ענתה בהם כי מאחינו בני ישראל הם. לכן היתה בכל פגישה שאלה של פקוח נפש וסכנה עצומה, הן עבורי והן עבורם.

(עמוד תסח)
התנאי השני שסוכם בינינו היה שאסור להם להתחיל לדבר עמי עד שאפתח עמהם בשיחה. כשבאתי לפגישה עברתי בכל ארבעת הצדדים של פרשת הדרכים, כדי לבדוק אם אין מלאכי חבלה נמצאים שם. רק לאחר שבע בדיקות ניגשתי לדבר עם היהודי המחופש שהגיע לפגישה. כמו כן סיכמנו שאם לא הגעתי לפגישה בזמן המיועד, או שאחד מהם לא הגיע, אזי נדחית הפגישה למחרת באותו מקום ובאותה שעה. כשהיהודי לא הגיע לפגישה גם למחרת, ידענו שרחמנא לצלן נתפסו הוא ומשפחתו ועלו במעלות קדושים וטהורים הי"ד.

כאמור, הפגישות התקיימו בשבילים חשוכים ולא בבית המסתתרים. זאת בגלל הסכנה העצומה עבורי ועבורם. לא יכולתי ללכת לשם מפני החשש ממעקב של הארורים הגיסטאפו. חששתי שמא הולכים אחרי, או אולי שומרים הם על בית המסתתרים. גם הגויים בעלי הבתים לא הסכימו ששום אדם בעולם ידע שהם מסתירים יהודים בביתם. היה חשש גדול יותר, שמא יתפסוני ואולי לא אוכל לעמוד בעינויי החקירה, על כן מוטב שלא אדע מקום מגוריהם. זאת גם הסיבה שלא רשמתי לעצמי על הנייר אף אחד מן השמות או הפרטים. הייתי חייב לזכור בעל פה את שמות האנשים והמועדים של כל חמישים ושמונה פגישות!. שם האיש, מקום המפגש, מועד המפגש. והכל בעל פה.

שני מרכזים גדולים היו לגיסטפו בפרעשבורג. אחד היה באמצע העיר שממנו התנהלו כל עניני הגיסטפו. והבנין השני שכן בקצה העיר, שם היה הגיהנום הגדול והנורא. במקום ההוא עינו באכזריות גדולה את היהודים שנתפסו. משם לא יצא יהודי חי. גם יהודי מת לא זכה לצאת משם לקבורה. אחרי המלחמה נמצאו שם במרתף מאתיים גוויות של יהודים מעונים שייסרו אותם בכל מיני עינויים. מחמת הקור הנורא במרתף, אפילו לא הרקיבו. כך נמצאו שלימים ומושלכים במרתף הגיסטפו. השם ינקום דמם.

לנוכח פעילותי נאלצתי להסתובב הרבה ברחוב העיר. דבר מאד מסוכן לכשעצמו. ואכן באחד הימים הלכתי ברחוב העיר בלבוש נכרי עם
(עמוד תסט)
תעודות מתאימות. למרות זאת עצרו אותי שני מלאכי חבלה. מהגיסטפו ימ"ש ובקשו לראות את תעודותי. כשהצגתי לפניהם את תעודותי ה"כשרות", לא בחנו אותם כלל. הם הכניסו את התעודות שלי לכיסם תפסו אותי בשתי ידי וציוו עלי לצעוד אתם. דברתי עמהם בשפת המקום ואמרתי: "מה אתם רוצים ממני, מה פשעי ומה חטאתי?" על כך ענו לי בחיוך שטני: "אל תסתיר את עצמך בשפה הסלובקית, דבר בלשוננו לשון אשכנז, יהודי ארור". הבנתי שנתפסתי על ידי הלשנה ומסירה. אך לא ידעתי אם הם חושדים בי שאני יהודי, או שיש להם מידע בטוח שאני יהודי.

גמרתי בדעתי ללכת אתם עד שנגיע לפרשת דרכים. שם אראה לאן פניהם מועדות. אם ילכו לצד משרדי הגיסטפו אשר במרכז העיר, היינו שיש להם ספק ביהדותי והם רוצים לברר זאת ולחקור אותי במשרד. אבל אם הם ילכו איתי לכיוון קצה העיר בטוחים הם כי יהודי אנוכי ואין לי מה להפסיד יותר.

את אשר יגורתי בא. בפרשת הדרכים פנו הישר לעבר קצה העיר. ידעתי שמהגיהנום ההוא אין יוצאים חיים ועלי לעשות מעשה. מפני ששם אמות לאחר יסורים ובמיתה משונה רח"ל. יסורים איומים ונוראים שאין בשכל האנושי להבינם, מצפים שם לכל יהודי שמגיע לשם. זאת כדי שיגלו לרשעים היכן מסתתרים יהודים נוספים. למה לי להכנס לגוב אריות כדי שיסחטו ממני מידע איך יהודים מסתתרים ומי מסייע בידם. אני חייב לעשות "פליטה" ומה שיהיה יהיה. "בידך אפקיד רוחי פדיתה ה' אותי".

החלטתי לברוח ואפילו שיש לי סיכוי אחד מני אלף להינצל. גם בשביל ספק ספיקא שאצליח להתחמק מכדורי המוות שישלחו אלי מרוביהם, לכל הפחות בררתי לי מיתה יפה ולא מיתה משונה מתוך יסורים נוראים.

והנה אני מוצא עצמי מוחזק בשתי ידי על ידי רוצחי הגיסטפו, צועד בעקבותיהם בפחד וחרדה, ברחובות עיר מולדתי. הכרתי היטב כל רחוב והייתי בקי ורגיל בכל שבילי העיר. כשעברנו ליד אחד הבתים אשר
(עמוד תע)
ידעתי שאפשר לצאת ממנו בשער אחורי ולהגיע דרך עקלתון לרחוב אחר, קרעתי עצמי מאחיזתם בכח גדול, וכחץ מקשת רצתי כל עוד בי נשמתי אל עבר השער ההוא בין כל האנשים שברחוב. מיד התחילו הרשעים הארורים לירות אחרי גשם של כדורי ברזל מכלי יריה שבידם. אך ב"ה לא פגע בי אפילו אחד מהם. עד שפנו לרדוף אחרי אל תוך השער, כבר הייתי ברחוב השני.

גם היום חמישים שנה אחרי המעשה הנורא ההוא, כשהנני נזכר באותן שניות בהן שהיתי בתוך מבול של כדורי מוות, ושריקות הכדורים מצליפות באזני, כל עצמותי דא לדא נקשן. איזו זכות גדולה היתה לי להינצל משני מלאכי חבלה אלו, אחר שכבר יצאתי בקולר ליהרג. והוא ברחמיו קיים בי כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך.

רצתי כחיה נרדפת בלי לחשוב לאן, בלי תעודות ביד ובלי מטרה כלשהי. נקלעתי למצב קשה מאד. הבנתי כי הם יודעים את שמי, גם תמונתי בידיהם ואני אנה אני בא. כמובן שלא חזרתי למקום מגורי הראשון. הם הרי ידעו עלי הכל, כולל את הכתובת שלי. ומה טעם להכנס למלכודת. בעזרת ה' מצאתי גוי אחד ממכירי, שנמנה על מתנגדי ממשלת הרשע. בביתו מצאתי מקום מפלט. הוא הביא לי בגדים חדשים. צבעתי את שערותי בצבע ארגמן, שיניתי את צורתי ונראיתי כבריה חדשה. הגוי השיג עבורי תעודות מזוייפות חדשות עם שינוי השם שינוי מראה, ושינוי בגדים, ונעשיתי ממש כבריה חדשה.

כשקבלתי את התעודות החדשות, יצאתי לחפש אכסניא חדשה כדי שאוכל ללון שם ולתת מעט מנוחה לעצמותי הכואבות. הרבה זמן חפשתי ומצאתי אכסניא שתתאים לצרכים ולתנאי החיים באותם ימים קשים.

התנאי הראשון היה שהחדר יהיה בעלייה ולא בקומת קרקע. זאת כדי שאוכל לקפוץ מן החלונות האחוריים אם יבואו מלאכי החבלה לתפשני. אמנם גם בקומת קרקע ישנם חלונות, אבל כשהיו השוטרים עורכים חיפוש, היו מקיפים את הבית בהם היה המבוקש, כאנשי סדום שנסבו על הבית. זאת כדי שהיהודים לא יוכלו להמלט דרך החלונות. אבל כשבאו
(עמוד תעא)
לחפש בעלייה, עלו דרך פתח המדרגות ולא העמידו שמירה על החלונות והמרפסות, לפי שהיו גבוהים מן הארץ ואי אפשר להמלט דרך החלון, רק היו משמרים את פתח העליה.

התנאי השני היה שיהיה חלון החדר פונה לצד החצר שאחורי הבית, כי אם אצטרך לקפוץ שלא יהיה זה בחזית הבית.

התנאי השלישי שמחצר הבית הזה אפשר יהיה לצאת גם לרחוב אחר, שאם יגיעו הרודפים מרחוב זה אמלט לרחוב השני, דרך קרפיפות וחצרות.

עוד תנאי היה לי שיהיה צמוד לחלון צינור היורד מן הגג עד לקרקע, כדי להמלט בגלישה מן העליה אל החצר, כמעשה המרגלים בבית רחב.

בחסדי ה' מצאתי חדר קטן אצל גויה זקנה, שהיו בו כל התנאים שמניתי. מלבד כל התנאים האלה, ערכתי בדיקות רבות, ונזהרתי בזהירות רבה, מדי יום ביומו לפני שנכנסתי לחדרי.

והרי חלק מכללי הזהירות. מעולם לא נכנסתי לבנין לפני שוודאתי שאין עוקבים אחרי. הייתי מהלך אנה ואנה, ועושה עצמי כמעיין וקורא תעודות וניירות שבידי, כאילו אני מחפש כתובת. זאת כדי שגם אם הולכים אחרי, יחשבו שבאתי לשם ביקור קצר אצל מישהו ואיני גר שם.

ברכבת המהלכת בתוך העיר פרעשבורג מעולם לא המתנתי שתעצור מנסיעתה, אלא קפצתי ממנה תוך כדי נסיעתה, מחמת הפחד שמא מלווים אותי מלאכי חבלה, כדי שלא יוכלו ללכת אחרי. כל זה עשיתי כדי לטשטש סימני דרך.

אפילו בימות החורף, שבפרעשבורג לפני קרתו מי יעמוד, ישנתי רק עם חלון פתוח. ישנתי עם כל בגדי כדי שאהיה מוכן ומזומן להמלט מיד
(עמוד תעב)
ללא כל שהות. הארכתי מעט בזה כדי שידעו הדורות העתידים את גודל הפחד והאימה שעברו עלינו, ואולי ירגישו אחד מתתק"ס מהפחד העצום והנורא ההוא. פחדתי יום, פחדתי לילה.

אכן אשר יגורתי בא. באמצע ליל חושך ואפילה, שמעתי דפיקות חזקות על הדלת. קפצתי מיד אל אדן החלון. הזקנה נבהלה מאד ושאלה מי שם? כשהשיבו השוטרים כי הם מהגיסטפו, זינקתי מיד החוצה וברחתי מאחורי החצר דרך גגות וקרפיפות לרחוב אחר. השיר והשבח לחי עולמים שהצילני שוב מצפרני הרשעים הארורים ימ"ש.

לא יעזוב את חסידיו

למחרת התהלכתי בעיר בתחושה שטבעת החנק כבר מונחת על צוארי, ולא אוכל להשאר עוד זמן רב בעיר. אך ידעתי כי עזיבתי את העיר הוא אסון לרבים. יותר משחששתי על עצמי, ריחמתי על כל המשפחות שממשיכות להסתתר אצל נכרים, בעזרת הכסף שסיפקתי להם מדי שבוע. אם אסע מהעיר אגרום להשלכתם מבתי הנכרים. התוצאה הבלתי נמנעת תהיה תפיסתם בידי הגרמנים ימ"ש והריגת מאות נפשות במיתה משונה מתוך יסורים נוראים. לא ידעתי לשית עצות בנפשי היכן אוכל למצוא איש נאמן שימשיך בחלוקת הכסף הבא מאת האיש המורם מעם ר' שלמה שטערן זצ"ל ולהציל את הנפשות הללו במקומי.

עודני משיח את מר ליבי שפתי נעות וקולי לא ישמע וסריסי המלך, מלכו של עולם הגיעו להצמיח ישועה למאות נפשות בגיא צלמוות. לפתע פתאום ראיתי את הבחור היקר שלמה בן ר' מרדכי הלוי גרינוואלד עומד בפתח אחד הבתים. הוא ניצב כגוש קרח בקור העז והנורא. חיוורון כיסה את פניו, כבר-מינן. אצבעותיו רעדו ורגליו קפואים. הוא היה ממש על סף כלות הנפש. בדקתי מימין ומשמאל לראות שאין שם מלאכי חבלה העומדים הכן לטרוף טרף מזרע אברהם יצחק ויעקב. במשנה זהירות התוודעתי לפניו כי הוא לא הכירני, בגלל מלבושי ותספורתי הנכרים. שמחנו איש על הצלת רעהו וניגשתי לדבר מיד לענין. כי מפני הסכנה לא
(עמוד תעג)
יכולתי להאריך בדיבור.

שאלתי אותו מה מעשיו כאן בקור הזה. הוא השיב לי בשיניים נוקשות, כי יש בידו תעודות של נכרי והוא גר אצל נכרי. וכדי לא לעורר חשדו של בעל הבית, הוא יוצא כל בוקר כאילו למלאכתו, ושב לעת ערב מן ה"עבודה". אך האמת היא שהוא עומד חצי שעה בחדר המדרגות של בית פלוני, וחצי שעה בפתח בית אלמוני ומחכה שיבא ערב. הוא פשוט יושב ומצפה שיעריב שמשו ויוכל לשוב לחדרו החם. זה דרכו מדי יום ביומו. ראה ה' את חרפתינו, איזה תחבולות וערמומיות עשינו כדי לעבור יום אחד בלבד.

לבי נשבר בקרבי לראותו במצב הרע הזה. אמצתי את מוחי לחפש איזה עצה הגונה עבורו. והנה ה' הטוב נתן ברעיוני להציע לפניו מקום שאפשר שיוכל לעמוד שם שעות ולהתגונן מפני הקור הנורא. אמרתי לו ללכת לבית הרופאים שהיה בבנין גדול ועליות רבות בו. בכל קומה המתינו אנשים רבים להכנס למשרדי הרופאים. אם כן איפוא ימתין כל יום שעות אחדות במשרד של רופא פלוני, וכשיגיע תורו יעבור לחדר ההמתנה של רופא אחר, וכך ינצל מן הסכנה ומן הקור. ותיטב עצתי לפניו ובקש ממני שאראה לו את המקום. בדרך לבית הרופאים, כאשר חצינו את רחוב העיר, אמר לי שאינו חש בטוב, ראשו סחרחר והוא עומד להתעלף באמצע הרחוב. הזהרתי אותו שישתדל בכל כחו להתגבר, כי אם יפול כאן, לא אוכל להשאר לצדו אפילו רגע כמימריה מפני הסכנה.

בחסדי ה' הצליח להגיע לצד השני של הרחוב. שם החזקתי בו בכל כחי, השענתי אותו ליד הקיר שלא יפול, והרגעתי אותו עד ששב מעט לכחותיו. הבאתי אותו לבית הרופאים, שם התיישב והתחמם. מאותו היום והלאה שם היה מושבו במשך היום. אוי, עם שרידי חרב, אף אלקים עלה בנו, ויהרוג במשמנינו, ובחורי ישראל הכריע. תיזל כל עין דמוע, איך בחור גבור כארי בן עשרים שנה עומד להתמוטט באמצע הרחוב. ויסגר לחרב עמו ובנחלתו התעבר.

היתה זו השגחה פרטית. מאת ה' היתה זאת שמצאתי את הבחור
(עמוד תעד)
היקר ר' שלמה גרינוואלד הנ"ל. מסרתי לו את התפקיד המסוכן הזה של הצלת נפשות. הוא אזר מתניו כחיל גיבור והמשיך לכלכל את כל המסתתרים במחבואים. כך יכולתי לעזוב את העיר ולברוח לנפשי. הוא עשה מלאכתו במסירות נפש ובנאמנות וזכה להחיות עם רב שחייהם וחיי בני ביתם היו תלוים בממון הזה שנשלח על ידי העסקן המפואר ר' שלמה שטערן והמחולק למסתתרים בידי הבחור הנעלה ר' שלמה גרוינוואלד. בלעדיו לא היו נשארים בחיים כל הנפשות הרבות שהסתתרו בבתי הנכרים.

כאן המקום להציב נר לנשמתו היקרה. אביו הרה"ג ר' מרדכי היה מגיד שיעור שלי בישיבה הקטנה "יסודי התורה" בפרעשבורג. הוא נהרג יחד עם כל משפחתו בידי הצוררים ימ"ש. ר' שלמה זכה אמנם להנצל מן הגיהנום, אך לא זכה להעמיד צאצאים. הזכות הגדולה שמסר נפשו פעמים רבות, מדי יום ביומו, להצלת נפשות רבות מישראל, תעמוד לו לנצח ותהיה לו לזכרון עולם. נשמתו צרורה בצרור החיים עד שיחיו המתים. נפטר בי"ז טבת תשל"ב ומנוחתו כבוד בניו יורק.

מכיון שתמונתי החדשה היתה ביד הרשעים, ופירסמו אותה בכל תחנות משטרת הרשע בעיר, וחיפשו אותי בחורים ובסדקים, לא יכולתי להשאר יותר בעיר, ונאלצתי לעזוב את העיר ולהתחבר עם הפרטיזנים אשר ביערות על ההרים הרמים.

פרטי המקרים של הזמן ההוא והנסים הגדולים והמלחמות הנוראות שעברתי אצל הפרטיזנים, אין זה מקומם, ובעזרת ה' אכתוב קונטרס מיוחד על מקרי הזמן הנורא ההוא, ונסי נסים שנעשו עמדי.

הארכתי מעט בסיפור הפרטים הקטנים כדי שידעו הדורות הבאים את עומק השבר וגודל צרות הנוראות שעברו עלינו, ועצמת הנסים ונסי נסים שעברו עלינו כל רגע ורגע, כל שעה ושעה. חיינו כמאמר הכתוב מפחד לבבך אשר תפחד. ביום ובלילה היינו תמיד בפחד ממכת מוות וחרב ואבדן. ב"ה שנתן לי עוז ותעצומות להחזיק מעמד בצרות הגדולות והנוראות. הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו.

(עמוד תעה)
ובאויבי ראתה עיני

בקיץ תש"ה זכיתי לראות במפלתן של רשעים. לאחר מפלת הנאצים ימ"ש, יצאתי לשוב לעיר מולדתי. בפרשת דרכים פגשתי בניצולים הראשונים משארית הפליטה שהגיעו ממחנות ההשמדה. ראיתי אותם בבגדים משונים, ומראה פניהם וגולגלתם מבעית ביותר. הם נראו כגוויות שיצאו מקברותיהם. היתה זו פעם ראשונה בחיי שפגשתי פליטים חיים. הם נשארו בודדים מתוך מאות אלפים שמתו ונחנקו ונרצחו בכל מיני מיתות משונות ואכזריות הי"ד. הם ספרו לנו מעט מהאכזריות הגדולה והמיתות המשונות שעשו הנאצים ימ"ש לאחינו בני ישראל אנשים נשים וטף. אפילו שהייתי גבור חיל השב מנצח מן המלחמה, נמס לבי בקרבי, ועיני בכו ללא הפוגות על שבר בת עמי. רק אז השגתי בשכלי את החורבן הגדול שעוללו לנו הנאצים ימח שמם וזכרם.

התבוננתי בעיר מולדתי, שלפני המלחמה היתה עיר ואם בישראל מלאה חכמים וסופרים. בכל פנה וקרן זוית עמדו בתי מדרשות מלאים בלומדי תורה. הנה ברחוב זה עמד בית מדרש וברחוב השני ישיבה וכאן גר גאון זה ושם גר היהודי הזה. ידעתי על כל בית מי גר שם ומתי. ועתה אני מחפש אותם את היהודים הצדיקים והיראים, תלמידי החכמים השוחטים והרבנים ועל במותיך חלל. ריקנות איומה הציפה את העיר. מצאתי עיר ריקנית, אין אב אין אם, אין משפחה קרובה ואין משפחה רחוקה, אין ידידי נפש ואין חברים. נותרנו כל אחד יחידי בעולמו של הקב"ה, כמו לאחר המבול.

בבית הכנסת התקבץ מנין מצומצם. פגשתי ביניהם מאלה שהסתתרו בבתי נכרים ובעזרת ה' זכיתי לסייע בידם להציל נפשם ונפש בני ביתם מידי רשע אכזרי, שמחנו שמחה גדולה מאד, עם האודים המוצלים מאש שנראו כגחלים עוממות. ובכל זאת אנו לק-ה ועינינו לק-ה ואמרנו: ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם נפשנו כציפור נמלטה מפח יוקשים ונשארנו בחיים.

(עמוד תעו)
בתחלה הייתי בודד בפרעשבורג. קויתי ששתי אחיותי שנשארו באונגארן נותרו בחיים. אחר כשבועיים קבלתי ידיעה מהימנה שאחותי הגדולה זכתה להנצל משיני האריות. התכוננתי מיד לנסוע לקראתה אך היא הקדימה אותי והגיעה לפרעשבורג. היא ספרה שאחותינו הקטנה אף היא בחיים והיא מסתתרת אצל נכרים. מהרתי לנסוע לאונגארן, ולבקש את אחותי. כשבאתי לשם כבר מסרה הגוי לבית ילדים. בעזרת ה' הצלחתי להוציאה משם והבאתי אותה לשלום לפרעשבורג.

למרות שהתקשיתי להאמין שאבי עדיין נותר בחיים, לאחר כל כך הרבה תלאות מאסרים ועינויים, התעניינתי בכל יום ויום וחקרתי את כל הפליטים המגיעים לפרעשבורג, "האם ראיתם או שמעתם מאבי ואת אשר קרהו?" איש לא ידע להשיב לי. ואני תפילה.

אחרי כחודש ימים מסיום המלחמה התחילו להגיע רכבות יהודים ששרדו ונותרו כשארית הפליטה. יצאתי מדי יום ביומו לתחנת הרכבת, לראות לשמוע ואפילו כדי לדעת איך ומה קרה לאבי מה שקרה. אסובבה בעיר בשווקים וברחובות, את שאהבה נפשי ראיתם, או שמא יודעים אתם או שמעתם איזה ידיעה מאבי וממשפחתי? לדאבון לבי שוב חזרתי ריקם לביתי בלי תקוה.

גם אחר כך כשכבר לא היו שיירות מצויות, כל אימת ששמעתי כי הגיעו פלטים מגיא צלמות, רצתי מיד לראות אולי אבי או מישהו ממשפחתי נמצא ביניהם או לכל הפחות מישהו שיש להם איזו ידיעה מהם. ככה עברו כמה חדשים מסיום המלחמה ולא קבלתי שום ידיעה מאבי וממשפחתי.

באחד הבקרים שמעתי כי הגיעו פליטים חדשים. כבר לא היה לי כוח לאכזבות וחשבתי לא לצאת שוב ולחזור במפח נפש. אך רוחי סערה בקרבי. אולי אלך אך הפעם וקרובה ישועתי לבא. יצאתי למקום הידוע אליו התקבצו הפליטים. שוב הסתובבתי בינותם ולא מצאתי אף אדם שידע איזו ידיעה על אבי. לפתע ראיתי פליט צנום לבוש בסמרטוטי מחנות
(עמוד תעז)
ההשמדה, צפד עורו על בשרו. בקושי הכרתי וקשרתי בין שמו למראהו והנה הוא לא אחר מאחד מידידנו הקרובים. שכן טוב מבני עירי. לאחר נטילת שלום שאלתי אותו אודות אבי ומשפחתי. מיד אמר לי שפגש את אבי במחנה מאוטהאוזן. אך סיפר לי שכאשר יצא משם היה אבי במצב רע מאד שאין שום תקוה שנשאר בחיים. ובדרך רמז נתן לי להבין שבעת שיצא משם כבר היה אבי מורי גוסס.

מיד חפצתי לנסוע לשם, אך הוא הניא אותי מכך והסביר לי שלא אסע משום שלא ייתכן שאמצאנו חי. ובפרט שאי אפשר ליסוע משום שבמקומות ההם עדיין התנהלה המלחמה עם הגרמנים ימ"ש. הצטערתי מאד על השמועה הלא טובה, כי אבדה כל תקוה לראות את האנשים היקרים לי מכל. אחריות גדולה נפלה עלי לפרנס את אחיותי הנותרות ולספק להם כל צרכם. על כן עסקתי במסחר וב"ה ראיתי הצלחה גדולה בעסקי. בימות השבוע יצאתי מחוץ לעיר למצוא טרף לביתינו ובערב שבת קדש הייתי שב לבית אחיותי.

פעם אחת באתי לפרעשבורג בערב שבת קודש, טרדות עסקי ייגעו את מוחי וצעדתי בזריזות ברחוב העיר. תוך כדי הליכתי ראיתי אדם מצומק ורזה כשלד מתהלך בקושי ב"מדים" של אסיר מחנות ההשמדה, והוא נראה לי משונה מכל הפליטים שראיתי עד עתה. למרות שגם הם נראו כגל של עצמות, הרי הוא היה משונה באופן קיצוני. אם כל הפליטים נראו כשלדי עצמות, הוא היה נראה כשלד עצמות יבשות. כשעבר האיש על פני בצעדי זחילה, אמרתי בלבי: ארורים הנאצים הרשעים ימ"ש, שעוללו כך לבן עמי. איך הצליחו להפוך יהודי שנברא בצלם, לבריה חסרת דמות ותואר איש וקומה. איך הורידו אותו למצב שפל זה.

עוד לא עברתי ארבע אמות, ולפתע אני שומע קול איש הקורא בשמי בקול ענות חלושה. הקול נשמע לי כל כך מתוק וערב כשיר הזמיר. מיד הכרתי שזה קול אבי, שלא נשתנה קולו במאום, חשבתי כי אני הוזה. הקול הענוג הזה נשמע באזני כמתוך חלום. סבבתי לאחור וקפאתי על מקומי. הבנתי שהאיש המשונה הזה עם המראה הנורא שאין לו צורת אדם, אינו אלא אבי מורי שיחי' בכבודו ובעצמו. פרצתי בבכי בדמעות אושר ודמעות של עצב מעורבים. נפלתי על צואריו ואבך על צואריו עוד.

(עמוד תעח)
אוי אבא! גם אחרי שדברנו ובכינו לא הכרתיו על פי צורת פניו אלא על פי קולו בלבד.

מדי דברי בו עולה לנגד עיני דמותו הנוראה. מולי ניצב גל של עצמות יבשות, כתפיו כמו קולב בגדים, עליו תלוי כמין גולגולת עם חורי עיניים שקועות ומצח קרח עטוף בשכבת עור דקה מן הדקה בצבע אפר כירה. עמוק עמוק בתוך החורים מסתתרים שתי עינים קטנות, שהיה בהם זיק מלא רצון חיים וחום אנושי.

עוד באותו יום לקחתי את אבי מורי לסנאטוריום מיוחד, שנוהל בידי אחד מגדולי הרופאים שבדור. מומחה גדול בחכמת העיכול ובני מעים, שיטת רפואתו לרפאות את אבי היתה כשיטת הרופאים שריפאו את רבי צדוק. בתחילה נתן לו בלילות רכות בלבד, אחר כך נתן לו בלילה עבה יותר, ועוד יותר עבה, עד שלאט לאט החל לאכול כשאר בני אדם. הצלתו של אבי והחזרתו לחיים, היה שווה לנו את ההון העתק שהסנאטוריום דרש כתשלום. השבח וההודיה לה' יתברך שהצליח לרפא את אבי מורי, שהיה במצב אנוש. יהודים רבים שלא היו במצב כל כך קשה כמו אבי, לא זכו לצאת חיים מהסנאטוריום אחר מה שעוללו להם הנאצים ימ"ש. ואבי זכה לכך. ארץ אל תכסי דמם.

אחר כל התלאה אשר מצאתנו ממחלתו ולאחר שהבריא כאחד האדם, סיפר לי אבי מורי על הנסים הגדולים שהיו לו בכל יום. כבר סיפרתי איך אבי נמלט מגיטו סערדאהעלי, על ידי צו שבידו ובו פקודה להתייצב לעבודת הפרך. בדרכו נתפס על ידי הרשעים ימח שמם, הרשעים שלחוהו ממחנה עבודה למחנה עבודה אחר, וממחנה עבודה למחנה השמדה, עד שהגיע למחנה מאוטהאוזן. ימים ושנים סיפר לנו אבי על הנסים שאירעו לו. ועל הכל הודה להשי"ת שלא נגעל במאכלות אסורות, ואפלו חלב עכו"ם לא שתה.

אחד הפלאים שסיפר לי אבי מורי, קשור לדעתי לראשית הסיפור עוד כשהכניס לביתו אורחים שלא היתה נקיותם בשלימות כמסופר לעיל, כידוע היו כל האנשים במחנות הכפיה וההשמדה מלאים כנים ופשפשים
(עמוד תעט)
(לייז). עד שלא היה אדם שנמלט ממכה זו. אך אבי מורי ניצל מפגיעתם באופן פלאי. גם כשמימינו ומשמאלו, מלפניו ומלאחריו ישבו ושכבו אנשים מלאים בכנים, לא נפגע מן המכה הזאת. עליו לא היה אפילו אחד. באחד השיחים אמר לי אבא שהוא תולה זאת במדה כנגד מדה על שהכניס לביתו אורחים כמות שהם, ואפילו שהיו על בגדיהם ושערותיהם כנים ופשפשים לא נמנע מלהכניסם לביתו, לכן זכה שלא שלטו בו, והיה נקי מהם לגמרי.

ואני בעודי אהללה בוראי ואברכך כל ימי צבאי, על כל נשימה ונשימה אהלל ק-ה. גם כי הלכתי בגיא צלמוות, לא אירא רע כי אתה עמדי. נתת בי עוז ותעצומות להחזיק מעמד ועשית עמדי נסים ונסי נסים בכל רגע ורגע. ואני תפלתי שכשם שנתקיים בי רישא דקרא כך יתקיים בי סיפא דקרא תערוך לפני שלחן נגד צוררי, דשנת בשמן ראשי כוסי רויה, אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים, אמן וכן יהי רצון.

אברהם בלאאמו"ר יום טוב הכהן שליט"א קאהן

שנת ושמחת בכל הטוב לפ"ק