תקציר המבוא:

אודות המחבר

המבוא לספר זה נכתב על ידי בני המחבר, ומובאים בו קורות חייו של המחבר.
בראשית המבוא מפורט ייחוסו של המחבר.
עם הכיבוש הגרמני היה המחבר רב בסארוואש, ומיד עם הכיבוש נלקח למחנה עבודה. באורח נס התאחד לאחר תקופה קצרה עם בני משפחתו, מתוארת מסירות נפשו לשמירת שבת.
הוא הועבר למחנה פיטלסבורן ואח"כ לברגן בלזן. במבוא מובאים סיפורים רבים על מאבקו של המחבר לשמירת מצוות ועל אפית מצות לפסח במחנה באישור הגרמנים.
לקראת סיום המלחמה הועבר המחבר ובני משפחתו ממחנה שטראסהוף (אוסטריה) לטרזינשטט, במהלך הנסיעה הופצצה הרכבת על ידי בנות הברית ושנים מילדיו נהרגו. בן נוסף נפטר מאוחר יותר ממחלת הטיפוס.
בסיום המלחמה היה אב"ד בברגן בלזן ומסופר על פעילותו לשיקום הפליטים ולשחרור העגונות.
מגרמניה עבר לצרפת, שם יסד ישיבה לבני שארית הפליטה, ולאחר שנים אחדות היגר לארה"ב והתישב בבורו פארק.

המבוא:

(עמוד ב)

הקדמה
מבני המחבר

ישמחו התלמידים, ויגילו הלומדים, בהגלות נגלות לפניהם, אוצר מלא דרושים לכל חפציהם, ערכים ומתוקים מזוקקים שבעתיים, נארגים ונצמדים בכפלים, באהבת תורה ויראת שמים, זכה וברה קילורין לעינים, הנובעים מבאר מים חיי"ם, ה"ה כ"ק אאמו"ר עטרת ראשינו הרב הגאון הצדיק המפורסם חכימא דיהודאי כש"ת מרן חיים מייזליש זצללה"ה אבד"ק סארוואש יצ"ו, אשר השאיר אחריו ברכה, בהעמדה והערכה, ממה שהטיף לשומעי לקחו מדי שבת בשבתו מועד במועדו וחידוש בחידוש"ו, והעלם על הכתב במחברת, וחפצו ורצונו היה לקובעם בעט ברזל ועופרת, למען יעמדו ימים רבים למשמרת, ותהיה האמת נאדר"ת, לשם ולתפארת.

והנה דרך המוציאים ספרים, להציג בפתיחת שערים, תולדות המחבר ודרכיו המפוארים, למען יעמדו לדור דורים, בנים ובני בנים אשר יקימו מאחריו דור ישרים, לראות את האור כי טוב ומאיר לארץ ולדרים, וישתדלו גם המה ללכת בדרכי ראש צורים.

אמנם מתחילה חשבנו דרכינו להיות בין הקוצרי"ם, כי אם באנו להאריך באומר ודברים, כל פרטי פרקי חייו הטהורים, החל משנות צעירים, כאשר כבר אז דרך כשחר אורו בבית הורים, ועלה לגדולה להרביץ תורה לתלמידים יקרים, ואח"כ כאשר ישב על כס הרבנות כעל מרום הרים, והיה רועה נאמן לעדרים, ומה גם אח"כ כאשר שתה מכוס תמרורים, בשנות היסורים, כשספינת ישראל נשברה לשברים, ע"י הרשעים הארורים, ואשר פעל ועשה כגבור בגיבורים, לחזק לבבות נשברים, בתוך גיא צלמות ומררים, וביותר אח"כ כאשר זכו לצאת כבני חורים, ונצרך להעמיד הדת על תילה לגדור גדרים, לבל ישלטו בה זרים, ובשנים
(עמוד ג)
המאוחרים, כאשר הגיע למדינות החופש והשפיע מאורו הזך למקבלי לקחו היקרים, הן לכל אלה הלא נצרך אריכות דברים, אשר לא יספיקו לה מבוא בשערי"ם, רק להקדיש בעבורם ספר מיוחד בין הספרים.

אולם אח"כ חשבנו דרכינו, הלא כן דרכם של דורות שלפנינו, ולמה יגרע שם אבינו, והחלטנו להעלות על הגליון קצת מהחומר בקוד"ש אשר תחת ידינו, מתולדות אבינו רועינו, עטרת ראשינו, ואם יהיה אלקים עמנו, להצליחנו ולהשים במרחב נפשינו, עוד נשנה פרק זה אי"ה להאריך במקום אשר לקצר אמרנו, ונגולל היריעה ביתר שאת מכל הטוב אשר נמצא עמנו, אבל כעת ג"כ פטור בלא כלום אי אפשר לנו, כי הלא כך אמרו חכמינו, [ירושלמי קידושין פ"א ה"ז] שלעולם נראה כאילו בעל השמועה עומד לפנינו, ואשר ע"כ השתדלנו לחרוט בעט ברזל מה ששפרה נחלתינו, מתולדות וקורות אבינו ראש עטרת משפחתינו, זכותו הגדול יגן עלינו.

* * *
מראש צורים אראנו

משפחת מייזליש המפוארה רם היחס חוטר גזעו מגדולי ישראל וחובקי תבל בכל הדורות. ספר יחוסיהם מתעטר בשמם של רבותינו מאורי הגולה, אשר מפיהם ומפי כתבם אנו חיים, ולא לחינם זכו פארותיהם, פירותיהם ופירות פירותיהם, אשר גם אבינו נמנה עמהם, להמנות בין גדולי ישראל של שנות דור ודור.

הראשון ממשפחתינו שנתפרסם בעולם בחיבוריו הגדולים הוא אא"ז רבינו הגדול מוהר"ר דוד דוב מייזליש זצוק"ל אב"ד לאסק נולד בשנת תקע"ד בעיר קטנה הנקרא קיליקוב שבגאליציא, לאביו הרב הגאון החסיד רבי אהרן ארי' יודא יעקב מייזליש, ולאמו הרבנית הצדיקת מרת דבורה מירל ע"ה. האב הגדול היה בנו של רבי נפתלי הירץ אב"ד ראווע (הובא בישועות יעקב או"ח סי' י"ד) בן רבי חנני' ליפא מייזליש אב"ד פיעטרקוב חתן רבי פנחס אב"ד לבוב חתנו של רבי מנחם מאניש שנשא את מרת טויבא בתו של רבינו הש"ך זי"ע. וזוגתו הרבנית היתה בת הגאון המפורסם מו"ה דוד צבי אב"ד מאהליב, בן הגאון המקובל מו"ה

(הושמטו עמודים ד-יח)

(עמוד יט)

ידידיו לטובה, וא"כ איפוא למה ימנע ממנו פרי בטן. וכאשר שמע את דבריו נענה ואמר לו, שאין אתו יודע עד מה, וכי התחת אלקים הוא להבטיח בדברים וענינים נשגבים כאלו, אבל עכ"ז יתפלל גם בעדו, אולי יחוס השי"ת גם עליו ויבורך בזרע אנשים. ומה מאד רבתה השמחה דקדושה כאשר לשנה הבאה נולד בן גם להאיש הלזו, וראו כולם גודל הכח והזכות של מרא דאתרא בקהילתו, אשר למען הרבות כוחו ועוזו בבני עדתו, אצל צאן מרעיתו, ישמע ה' לקול תפלתו, וימלא משאלותו.

בגיא צלמות

כאשר הגיע שנים אשר אין בהם חפץ כאשר ירד הכורת ל"ע על גולת אייראפע, שתה גם הוא ז"ל את כוס התרעלה, ועברו על ראשו המים הזדונים.

וכדי לספר לדור אחרון האיך שהסכין נפשו ממש כדי להציל נפש אחת מישראל, כדאי לציין שבימים האחרונים קודם פרוץ המלחמה היה בעה"ב אחד מנכבדי העיר סארוואש בסכנה גדולה, היות שלידתו היתה במדינת פולין, והרשעים הוציאו כבר מהמדינה אז את כל מי שאינו מתולדה ממדינת אונגארן, ועי"ז היה ממש בסכנת מות, ואבינו ז"ל חשב מחשבות איך להצילו והחליט בדעתו לנסוע למדינת פולין למקום לידת אותו הבעה"ב, ולשחד את הממונים דשם, שימחקו את שמו מפנקסים שלהם, ואח"כ ישתדל להשיב לו תעודת לידה ממדינת אונגארן, והיתה זאת ממש בימים אחרונים לפני פרוץ המלחמה, וכל ידידיו ויועציו אמרו לו שח"ו לנסוע בעת כזאת אשר בכל רגע ורגע יפרוץ המלחמה ויהי' הוא בעצמו בסכנה גדולה, וחייך קודמין לחיי חבירך.

אבל הוא באחת ומי ישיבנו וסיכן עצמו בעד נפש חבירו, ונסע לפולין והצליח בדרכו על צד היותר טוב, וכאשר בא בחזרה לביתו, כבר נשמע האיך נפרץ קול המלחמה, והרכבת שבו בא בחזרה היתה רכבת האחרונה לעבור הגבול מפולין לאונגארן, והבנים והנכדים של אותו בעה"ב מספרים עובדא זו מדור לדור, האיך כל חיותם וכל קיומם הוא בזכותו של אותו צדיק אשר סיכן עצמו ממש בעד הצלת נפש אחת מישראל.

(עמוד כ)

ויהי, ואין ויהי אלא לשון צער, שדרך הגרמנים ימ"ש היה שכשבאו לתוך עיר היה ראשית דרכם לשבר לבם ורוחם של בני העיר, ולמטרה זו הסירו הרבנים וראשי הקהלה ופרנסי' והבדילם מתוך העדה, כדי שישארו אנשי העיר כצאן אשר אין להם רועה. וגם בעיר סארוואש עשו כן ומיד כשנכנסו להעיר עשו דרכם לבית אבינו ז"ל ולבית ראשי הקהלה והובילו אותם מחוץ להעיר למחנות העבודה, ועי"ז נתפרדה החבילה ונשארה אמינו ע"ה עם כל ילדי' גלמודים בלי עטרת ראשם.

וזמן קצר לאחר זה כנסו הגרמנים ימ"ש את כל אנשי העיר הנשארים והובילו גם אותם למקומות אחרים, מקצתם למחנות העבודה, ומקצתם למקומות השמדה רח"ל.

והנה מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו, שעלה בגורלינו, בסייעתא דשמיא ונסים גלוים, להיות נלקח לטראנספארט שהיה יוצא מן הכלל של כל הטראנספארטן, דהיינו שהעמלקים ימ"ש היה להם איזה חשבון פאליטיק, שהיו צריכין לסמות את עיני העולם כאילו שאינם רוצחים אכזריים, ושהם מניחים חיי משפחתית לאזרחים, ואינם טורפים נשים וטף, וע"כ כדי להראות זה להעולם, צוה הצורר אייכמאן ימ"ש שיעשו טראספארט אחת, ששם יניחו משפחות שלמות, ולא לרצחם נפש, ואדרבא עוד יתנו להם לאכול קצת יותר משאר האסירים, ויהיו מלובשים בבגדים רגילים ולא יצרכו להלביש מלבושי אסירים [העפטלינג קליידער], כמו בשאר מחנות העבודה, וזה הטראנספארט הובילו ממקום למקום, והזמינו אלי' מפעם לפעם את הרויטע קרייץ לבקרה, שיראו במו עיניהם את הנהגתם הטובה שלהם עם בני אדם אזרחיים. ובחסדי השם עלינו הגיענו ביחד עם אמינו ע"ה לטראנספארט הזה.

ואף שכבר נתפרדה החבילה, ונשארנו בלי אבינו ז"ל, מ"מ אמינו ע"ה לא אבדה תקותה ובטחונה בהשי"ת שעוד תמצא את בעלה, ובכל פעם כאשר נתגלגל הטארנספארט שלנו סמוך לאיזה מחנה עבודה, חפשה תמיד בעינא פקיחא מבעד לגדר המחנה, אם לא תמצא את אבינו שם. ואחינו הגדול הבחור החו"ב כמר יקותיאל יהודא ע"ה הוסיף תחבולה אחת אשר בכל מקום בואו כתב ורשם על
(עמוד כא)
הכותל בלשון אונגאריש "משפחת הרב מסארוואש היו כאן" שאולי יזדמן מי שיודע מאומה מהמקום שנמצא בו אביו ויבא ויגיד ועי"ז יוכלו להתקשר עמו.

ואכן פעם אחד כאשר היינו במחנה אחד (שטראסהויף) ראה אבינו רשימה כזה על כותל א' בעברו בדרך להעבודה, והכיר שזהו כתב בנו חביבו, והבין מזה שאנו נמצאים סמוך ונראה להמחנה שהוא נמצא בו, ולא הפסיק בינינו רק גדר א' גבוה של עלעקטרישע דראנטען, ונתקרב אל הגדר שאולי יוכל לראות בני משפחתו, ובחסדי השי"ת ראתה אמינו ע"ה את דמות דיוקנו שם מעבר להגדר בין אסירי המחנה. ולמרות הסכנה שבדבר הלכה אל ראש המחנה שלה וביקשה ממנו שהיות שראתה היום את בעלה הנמצא במחנה הקרובה, ע"כ היא מבקשת ממנו שירשה את בעלה לבא למחנה הלזו להיות יחד עם בני משפחתו. ולמרבית הפלא דבריה מצאו קן בלב הרשע, שנענה ואמר שרצון ה"פיהרער" [ימ"ש], הוא שלא להפריד בין בני המשפחה, וע"כ הוא נותן רשות לאבינו לבא למחנה הלזו להיות יחד עם משפחתו. (וכמובן שכל כוונתם היה רק בשביל טובת עצמם כנ"ל) ומני אז והלאה, אף שצרות רבות עברו על ראשיהם, וכמעט שהרבה פעמים אמרו נגזרנו ל"ע, עכ"ז נמצאו כל בני המשפחה ביחד, והיה לנו בזה נוחם גדול.

במצותיו חפץ מאד

אף לעתות בצרה, וכאשר היה בין שיני האריות, היתה דעתו ונפשו נתונה תמיד, האיך יש באפשריות לקיים מצות ה', בכל עת ועונה.

בתקופה נוראה הלזו כאשר היה החיים תלויה מנגד היו יכולים לראות נכוחה פנימיות טהרת נפש הישראלי. כאשר לחמו על זכות הקיום של יום יום, היו החרדים לה' ולתורתו משתדלים בכל עוז למצא מקום ויכולת לקיום המצוות. וכדאי לספר לדור אחרון איזה ענינים בזה.

הנה הרשעים ימ"ש עבדו בנו עבודת הפרך בכל יום בלי הרף, וכמובן שגם בשבת קודש הוציאו את כל האסירים להעבודה, ואבינו ז"ל למד אותנו בכל ענין וענין האיך לינצל עכ"פ מאיסור חילול שבת דאורייתא, כגון בעת שהיו הולכים בהרחוב עם איזה משא, צוה לנו שאחר כל ג' פסיעות נפסיק לרגע לישאר על
(עמוד כב)
המקום כדי שלא להוליך ד' אמות ברה"ר. ובהקדמה לס' שמן למאור מאחינו הגדול החו"ב כמר יקותיאל יהודא ז"ל (שיצא לאור בשנת תשכ"ג) כתב אבינו ז"ל דבר נחמד על זה בשמו וז"ל שם:

ואמר בני ז"ל כי עלה במחשבתו אז לפרש מה שאומרים בזמירות ליל שבת קודש, וזכינו לקבל שבתות וכו' ומתוך מיעוט עונות. ותמהו המפרשים על הלשון מיעוט עונות, דיותר היה להתפלל שלא נחטא כלל, אך כעת הוא מובן, דהכוונה אף אם יש גזירה ומוכרחים לחלל השבת קודש כמו כאן בעבודת השדה, אף שאנו אנוסים ע"ז, מ"מ מתפללין שיהי' עכ"פ במיעוט עונות, היינו עונות קטנות כגון שבות ולא מלאכה דאורייתא, (וכידוע דברי החינוך מצוה ט"ז דאדם נפעל כפי פעולותיו, וצדיק גמור אם יכריחוהו לעסוק באומנות רשע ישוב מצדקת לבו להיות רשע גמור, ע"כ אפילו באונס יש לבחור הרע במיעוטו), עכ"ד.

במהלך תקופת שנות הסבל היה במחנה פאיטעלסברון (סמוך לניקלסבורג). האף אמנם שהי' בקבוצה שנהנו קצת מחופש זכיות כדבר האמור למעלה, אבל עכ"ז היו נתונים בסכנה על כל צעד ושעל וכמובן.

וכאשר הגיע חג הסוכות התחיל לטכס עצה בדעתו האיך יהיה באפשריותו לקיים מצות סוכה, והלך לחפש בחפש מחופש אנה ואנה אולי ימצא מקום מתאים שיוכל להעמיד שם סוכה, הרחק מעיני הרואים, כדי לקיים מצות ה', עד שמצא מקום שהיה מתאים להמטרה, וזה היה ב' בתים שעמדו זה אצל זה כמין גא"ם, והבחין שבניקל יהיה לו להעמיד כאן איזה דופן, באופן שתהיה שנים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, ולכסותו מלמעלה בענפי אילן, וככה יהיה לו סוכה כשירה, על כל ימי החג.

והנה כאשר הגיע ליל א' דחג הסוכות, התקדרו השמים בעבים, והיה רוח סוערה וגשמים חזקים, עד שהיו כאלו שאמרו לאבינו שפטור לגמרי בעת כזאת ממצות סוכה, דהמצטער פטור מן הסוכה, ואף גם זאת שהלא הוא סכנה עצומה ליצא בלילה מחמת פקודת הרשעים, אבל הוא ז"ל ענה שאדרבא בזמן כזה צריכין
(עמוד כג)
להתאמץ ביתר שאת במסירת נפש לקיים המצוה, ולקח כל בני ביתו לתוך הסוכה, וקידש על פרוסת לחם שהיה לו בשמחה עצומה, על שזכה במצב כזה לקיים מצות הבורא יש"ת.

אולם כאשר היה שם בתוך הסוכה הבחין בו רשע א' משומרי המחנה, ובא בכעס גדול לתוך הסוכה והובילו לראש המחנה, שהיה אכזר מפורסם מאוקריינא בשם מאנטשיק ימ"ש, והוא עילל עליו שיצא יחידי בלילה עם משפחתו כדי לטכס איזה מרידה וכו'. וכאשר ראה כי נפשו בתוך לבאים, והמה עלולים להרגו נפש על עלילה זו, התנצל לפניו שכל מגמתו הי' רק איזה ענין של דת ולא של מרידה, והסביר לו שרצה לאכול בתוך "סוכה". הלה כששמע דבריו שרצה לקיים בזה מצוה, התחיל לצווח בשטף כעסו ולא נח ולא שקט עד שפקד עליו שצריך לעבוד עבודה פחותה ביותר, לנקות מדי יום את מקומות המטונפות שבמחנה.

נקל להבין שעונש מושפל הלזו היתה קשה מנשוא מכל הבחינות, אבל הוא ז"ל קבלה בשמחה באומרו שכדאי הוא לו כל בזיונות שבעולם עבור קיום מצוה אחת מהתורה הקדושה.

לאחר זמן הובילו אותו הרשעים משם למחנה "בערגן בעלזן" הידוע לשמצה. ושם במחנה ההוא עלה ביד אבינו ז"ל (ביחד עם אחינו הגדול הנ"ל) לסדר דבר נפלא, שהעמיד חבורה שהשתדלו אצל ראש המחנה שהם מוותרים על מנת חלקם של בשר שהיו חולקים מפעם לפעם, ושלא יערבו בשר טריפה ושומן טריפה בהמאכלים שלהם, והיו בחבורה הלזו כמו ד' מאות משפחות שהזהרו שלא לאכול טריפות במשך כל הזמן שהיו שם.

וכן כאשר הגיעו יומין דחנוכה תמניא אינון, היתה כל דאגתו נתונה לטכס עצה שיוכל להדליק נרות חנוכה. ולאור המצב לא מצא שום מציאות לזה, אבל לא יעזוב ה' את חסידיו הרוצים לעבדו בלבב שלם בכל המצבים, ואירע מעשה פלא אשר עי"ז הדליקו הנרות, ומעשה שהיה כך היה:

המטות בתוך הבאראק היו מסודרים מטות של עץ כמה קומות זו למעלה מזו, עד לשמי קורה. וערב חנוכה לעת ערב נפל פתאום מתחת השמי קורה חבילה
(עמוד כד)
קטנה של נרות לתוך מיטתו של אחד מבני חבורה. הלה בידעו גודל תשוקתו של אבינו בחפשו אחר הזדמנות להדליק נר חנוכה הביאו תיכף אצלו. ומובן עד כמה גדלה השמחה אצלו ממש כמוצא שלל רב, וחיש מהר נתפשטה השמועה בכל המחנה. ומאוחר בלילה נתאספו ובאו כולם יחד אצל אבינו שהדליק נרות חנוכה, ואותן הרשעים ימ"ש טח מראות עיניהם ולא הרגישו בכל הנעשה.

אולם עצם הענין היתה לפלא גדול, מי שם חבילת הנרות לשם, אשר נפל כפיתקא מן שמיא בעת וברגע הנכון. אחר חקירות נתוודע שבחדר הזה היתה מקום משכן כבודו של מרן הגה"ק מהר"י ט"ב מסאטמאר זי"ע שנשתחרר משם ימים ספורים קודם לזה, ובודאי שהוא השיג הנרות באיזה אופן שהוא, ונטמן שם לעת מצא ע"י אחד מעושי דברו. ואח"כ כאשר נסתבב הדבר וזכה לצאת מאפילה לאור גדול קודם חנוכה נשארו הנרות שם ונסתבב מהמסבב כל הסיבות שראה בעניים של בניו הנתונים בצרה וגודל חשקם לקיים מצוותיו, וההוא אמר ויהי שחבילת הנרות הללו יזוזו ממקומם ויפלו לתוך ידים נאמנות להדליק בהם נרות של מצוה.

כדאי לספר שכאשר נפגש אבינו לראשונה עם מרן הגה"ק מסאטמאר זי"ע סיפר לו כל הענין של חבילת הנרות ושאל אותו אם אכן הוא הכינם שם. מרן זי"ע לא ענהו כלום, רק שחוק קל עבר על שפתיו בצהלת פני קדשו.

הא לחמא עניא

לא יאומן כי יסופר, אבל ככה נתקיים באבינו רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם, שעלה בידו לאפות מצות תחת פיקוחם ובעזרתם של הרשעים ימ"ש. וגופא דעובדא הכי הוה:

כאשר עת הזמיר הגיע ונתקרבו ימי ניסן, התחיל לדאוג דאגת קיום החיים בימי הפסח למנוע אכילת חמץ ח"ו. ברור שעפ"י ההלכה היתה מותרת בהמציאות של אז לאכול חמץ, אבל היו כמה וכמה שהחמירו על עצמן, למצוא מוצא מסבך איסור חמץ החמורה.

אבינו בידעו שזה הטראנספארט יש להם זכותים יוצאים מן הכלל, לא נח ולא שקט והחליט לפעול למעשה. הוא ניגש אל ראשי המחנה והסביר להם כי מצד
(עמוד כה)
חוקי התורה אסור ליהודים לאכול חמץ בח' ימי הפסח, וע"כ היות שהוא ועוד כמה אנשים מהחרדים לדבר ה', רוצים למנוע מאכילת חמץ ע"כ הוא מציע שהם יוותרו על מנת הלחם של אותם ימים, וגם על המנות של המרק והבשר, ותמורת זאת יתנו להם תפוחי אדמה בכמות מספיקה לכל ימי החג, וגם קמח לצורך מצות.

כאשר שמעו ראשי המחנה את דבריו ענו לו, כי אין הדבר ברשותם להחליט על דבר כזה, והמה צריכים לקבל על זה רשות מיוחד מבערלין, וע"כ המה רוצים שהוא יעשה רשימה מכל האנשים החפצים בזה, ואז ישלחו את הרשימה לבערלין, מקום המשפט שם הרשע, וכאשר יחליטו המה כן יקום.

הוא קיבל את דבריהם, והתחיל לעשות פעלים למעשה והלך בין הציבור וסיפר להם את כל ונוכחת ושאל את כל אחד ואחד האם רצונו להיות נכלל ברשימה הלזו. אולם הציבור בכלליות קבלו דבריו והצעתו בפחד גדול, ולא רק שחששו מליכנס ברשימה כזו רק אדרבה שבאו עוד בטענות נגדו למה הרעות לעם הזה הסכלת עשו, כי כל עצמם של מעשה הרשעים ההם הוא רק להוודע ולגלות מי המה הרוצים לאחוז במנהג אבותיהם בידיהם ולהזהר בקלה כבחמורה, ואת כל אלו ידונו למות ח"ו, באמתלא של מרידה או שאר עלילה אשר יעלילו בעבור זה. ומי יודע אם לא יצא בעבור זה הקצף על כל העם הזה, ומידו תבוקש את דם נקי אשר ישופך בשביל המעשה אשר עשה אשר לא יעשה כן בזמן סכנה שהם נמצאים בה.

אולם הוא לא קיבל דבריהם וענה להם שבין כך ובין כך אנו נמצאים בכל רגע במצב של סכנת מות, ואנו מחכים בכליון עינים שיבא הנס מכל מקום חוץ לדרך הטבע, כי ביכולתם להעליל עלינו כרצונם ולהעבירינו לגיא צלמות, ואם לא בשביל זה יהיה זאת בשביל סיבה אחרת, ואם כן כל זמן שאנו חיים וקיימים בחסד הבורא עלינו, אנו מחוייבים לעשות כל השתדלות לקיים המצוות כפי האפשריות והיכולת. והמשיך במפעלו לילך מאחד למשנהו לשאול כדת האם רוצים להצטרף להרשימה.

(עמוד כו)

אחר כל השתדלותו עלה בידו לסדר רשימה רק של חמשים אנשים. ואף שהיו במחנה יותר מארבעת אלפים אסירים, אולם רובם ככולם פחדו מלהצטרף לרשימה כזו, והוא הלך אל ראשי המחנה הרשעים הארורים ימ"ש ומסר להם הרשימה כמבוקש.

והנה כאשר נודע בין המחנה שכבר מסר הרשימה להם ניתוסף הפחד עוד ביותר ויותר, ונתיראו מקול עלה נידף, כי חשבו לבטח שבודאי יבואו ויתנקמו מכל המחנה על המעשה הלזו, ואם לא על כל העדה יצא הקצף אבל אלו החמשים אנשים בודאי אחת דתם ח"ו, ותרב הבהלה עד מאד, ובבוקר יאמר מי יתן ערב ובערב יאמרו מי יתן בוקר לראות מה יארע עכשיו.

ויהי כאשר עברו שמונה ימים באו מאת לשכת הרשעים לחפש את אבינו, והקול יצא בתוך המחנה כי כבר נקרא לעמוד בפניהם בנידון, וחיל ורעדה אחזתם לכל אחד, כי מי יודע איזה גזירה יולד עכשיו.

אמנם כאשר הגיע אליהם אמרו לו שקבלו תשובה ומענה מבערלין שנתקבלה הבקשה, וכן ימלאו אחריה ויתנו לכל אלו הנרשמים תפוחי אדמה, וגם קמח שיוכלו לאפות מצות כדת. אולם תנאי כפול התנו על זה, שרצונם להיות נוכח בעת האפיה.

ויהי כאשר בא בחזרה להמחנה והוא מלא שמחה עם המענה כפיו, לא האמינו האנשים למשמע אזניהם כי יצא הצדיק נקי מכל עלילה ואדרבה עוד מלאו בקשתו בשלימות, ותרב השמחה אצל כולם שניצלו מהפחדים הנוראים, ומה גם אלו החמשים אנשים גיל יגיל נפשם בשמחה של מצוה שלא יצטרכו להתגאל בפת בג חמץ בפסח ר"ל.

אולם לעומת זה, נתעוררו כעת שאר האנשים שלא רצו מתחילה לחתום מחמת הפחד, אבל נפשם עליהם תשתפך שיזכו גם המה להזכיה הגדולה לאכול בפסח מאכלים מבלי חשש חמץ, ויערכו המה ביניהם רשימה חדשה שחתמו עליה יותר מחמש מאות איש, ויבקשו אותו שיהיה השליח לדבר מצוה, לילך עוה"פ לראשי המחנה ולבקש מהם על נפשם, שיוכלו גם המה להכלל בתוך הפקודה הלזו.

(עמוד כז)

ואף שהוא חשש מלילך עוה"פ פן יעלה חמתם ויאבד טובה הרבה למה שזכה כבר, אולם אמר לנפשו שחי ויעבור עלי מה, לא אשיב ריקם פניהם של שומרי תורה המבקשים אוכל למו כדת של תורה, וילך עוה"פ אל ראשי הצוררים ומסר להם הרשימה החדשה, והמה ענו לו שישיבו לו על זה במענה למחר. ויהי ממחרת כאשר נקרא אל לשכתם ענו לו בשלילה, ואמרו לו, כי אלו שבאו על החתום ברשימה הראשונה, נימוקם היה מטעם הדת, וע"כ החליטו למלאות הבקשה, אבל אלו של הרשימה השניה רצונם רק לקבל אוכל טוב ביותר, וע"כ לא יוכלו להסכים על זה.

וכאשר הגיע ערב פסח הלך אל הרשעים ימ"ש ואמר להם שעכשיו רצונו לאפות המצות, והמה יבואו להיות נוכח כאשר התנו עמו. ונתנו לו אבנים גדולים וגם גזרי עצים ופשוטי כלי מתכות. ושם את המתכות על האבנים, והעלה הלהב על גזרי העצים בין האבנים, ועל המתכות אפה המצות כשרים למהדרין, והמה ראו כן תמהו המחזה הנפלאה, שלמרות כל העינויים הקשים, וגזירות האכזריות, עדיין ישראל רד עם א-ל ועם קדושיו נאמן, וכל הרוחות שבעולם לא יזוזו אותם במקומם, ובו ברגע שאך יש לו האפשריות לקיים המצוה, הוא שש ושמח לעשות רצון קונו וחפץ בוראו. - ועמדו מן הצד עם נשקם בידם וגם עשו תמונות מכל המחזה.
ובלילה ההוא נדדה שנת אלפי האסירים אשר באו לערוך הסדר יחד עם אבינו. וקיימו מצות אכילת מצה בלילה ההוא, ומכיון שלא היה בנמצא יין לארבע כוסות לקחו כמה ענבים, ונתנוהו לתוך המים שיהיה עכ"פ זכר ליין, וממנו שתו הארבע כוסות. ואבינו ערך סדר ליל שמורים בהתלהבות דקדושה אשר אין די באר ואין די עולה, על כל הטובות נימים ונפלאות שעשה עמהם השי"ת ואשר עוד יעשה עמהם לטובה אות, השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין ויגיענו עוד למועדים ולרגלים אחרים שמחים בבנין עירך וששים בעבודתיך.
(עמוד כח)

בחוריו אכלה אש

והנה אף שעלה ביד אבינו להיות במשך כל הזמן יחד עם כל בני משפחתו, אבל רצון העליון ית"ש היתה שגם הוא יתן חלקו באשי ה', וממש ברגע האחרונה קודם השחרור, אירע האסון הנורא וב' פרידות טובות, מרגניתין טבין מבני משפחתו זרע בירך, נהרגו ל"ע, על אם הדרך להשחרור.

אסון הלזו אירע בהתקופה כאשר חזקה יד הלוחמים מארצות הברית ואשר עמהם נגד הרשעים ימ"ש, ואף שהרגישו שכל קיומם הוא בסכנה עכ"ז עדיין לא שבעה נפשם המרשעת מהשחית, וכאשר הרגישו שהאדמה בוערת מתחת לרגלם ופינו ללכת ממקום למקום, לקחו עמהם את שארית המחנות על הרכבת, ודחקו אלפי אנשים לתוך מקום צר, ועינו אותם באם הדרך להרעיב נפשם מבלי לתת אוכל למו, ולא זה אף זה, ששמו דגל מדינתם המרשעת על הרכבת, בידעם שהלוחמים מחבר הלאומים, יפצצו אותה עי"ז באש וגפרית. ובעו"ה ככה נהרגו הרבה מאחב"י ברגע האחרון, ע"י הפצצות של הלוחמים שלא ידעו כי נפשות נקיים המה חובלים.

ו הנה על רכבת כזו היה גם אבינו וכל בני משפחתו, שהוליכו אותנו הרוצחים מבערגן בעלזן לטרעזיענשטאט ביום ג' אייר תש"ה לפ"ק, בטראנספארט מיוחד עם ב' אלפים נפשות, ופגעה בנו מידת הדין בפצצות נוראות אשר השליכו עלינו משמי מעל, ונהרגו אז בלבת, הבן עם הבת. האחד המיוחד מבניו הבחור המופלג והמופלא כמר יקותיאל יודא ז"ל הי"ד, בן כ"ג שנים, שהיה חריף עצום ות"ח מופלג. [ונדפס ממנו קונטרס "שמן למאור" חידושים יקרים על עניני חנוכה, והוא לו נדפסה בתוך ספר בנין דוד פ' מקץ, ואא"ז הבנין דוד ז"ל כ' עליו שם אהובי נכדי תלמידי חביבי הב' הגדול בתורה חו"ב עצום העילוי וכו'], וגם בתו הבתולה החשובה מלכה ע"ה, שהיתה בת י"ט שנים. וגם לנו הכותבים היו כמה בינינו שנכנס בנו חצים ובלסטראות ורק בחסדי השם ניצלנו ממות לחיים.

(עמוד כט)

מעבדות לחירות

ויהי אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך מלכו של עולם, ואמר לצרות עמו בית ישראל די, אז נפלו בחרב העמלקים ימ"ש, והלאומים בני ארצות הברית וסייעתם נצחו המלחמה, אז יצא אבינו מעבדות לחירות במחנה טרעזיענשטאט, ביום כ"ה אייר תש"ה לפ"ק.

אך כמובן שמצב הבריאות היה בדיוטא התחתונה, שהרי סבלנו זמן רב של פיזור הנפש ועינוים קשים ומרים, ובימים ההם עדיין לא היה שום סדר בין אלו שנשארו בחיים, ורח"ל פגע בהרבה בנ"א כמה מחלאות שונות, וגם אז נפגע אבינו, ונלקח ממנו בנו הב' משה יחזקאל הי"ד, ואבינו העלה מאורע זה על הכתב בהקדמתו הנ"ל, וז"ל שם:

ואח"כ בטרעזיענשטאט נתופף לנו עוד מכה ואבידה רבה, במיתת בני הצעיר הבחור המושלם במו"מ ירא ד' משה יחזקאל הי"ד שהיה בן י"ג שנים, ונפטר בבית החולים שם, ביום ט"ו תמוז תש"ה, על מחלה טיפוס ל"ע, ונשרף גופו הטהור, ואחר יגיעה רבה עלה ביד בני חמדת נפשי היקר הרב הה"ג ירא ושלם מו"ה שבתי שליט"א רב בקהל סאכאטשוב בבארא פארק, להביא אפרו לסארוואש, והבאנו לידי קבורה בבית החיים דשם עכ"ל.

וגם אבינו ז"ל ואמינו הרבנית ע"ה נפלו אז למשכב במחלת הטיפוס ל"ע, ובחמלת ה' עליהם ועלינו וברוב רחמיו וחסדיו שבו לאיתנם.

במשך הזמן הזה אחר השחרור, הלך אבינו ז"ל מתחילה בחזרה לעירו סארוואש, וקבע שם דירתו בחשבו שיוכל להתחיל מחדש משם, וגם אחיו הגה"צ מאויוואר זצ"ל קבע דירתו בעירו כמקדם, וככה רצו להתחיל לבנות מחדש את בית ישראל הנהרס.

אמנם אבינו החכם הרואה את הנולד, הרגיש אשר הקאמעניסטן מתגברים בכחם במדינה זו, והבין אשר תחת רשותם יהי' דבר קשה מאוד להעמיד הדת על
(עמוד ל)
תילה, שהלא המה נתנו מכשולות בכל צעד וצעד בעניני חינוך הבנים וכדומה שרצו לבטל כל עניני דת כנודע, וע"כ התחיל לסבב בעיירות ודרוש לרבים שיעזבו את מדינה הזה בעוד מועד, שאם ח"ו ילכדו בה כשיהי' הממשלה ביד הקאמעניסטן אז לשוא עמלם.

ורבים לא ירדו לסוף הענין כמו הוא, ולא רצו לעזוב המדינה, שאז היה להם הרבה זכותים ומצב הפרנסה היה טוב, וגם לא רצו לעזוב את ארץ מולדתם ועוד כמה סיבות, אך הוא באחד שהלך מעיר לעיר ודרש הרבה דרשות עבור זה, ופעל הרבה בזה שהרבה מאות ואלפים אנשים עזבו אז את מדינת אונגארן והלכו לדור בצרפת או במקומות אחרים שלא היה שם חשש הזה של שלטון הקאמעניסטן. ואחיו הגה"צ מאויוואר ז"ל אמר לו כמה פעמים במשך השנים שהוא מחזיק לו טובה על זה, שלא ראה בעצמו הסכנה הרוחני המרחפת שם, עד שהוא בא וגילה את אזנו.

ופעם אחת כאשר עסק אבינו בענין זה, באו אצלו בלילה מהממשלה איזה מלאכי חבלה, ואמרו לו באזהרה, שהמה יודעים מה שהוא עושה, שמדבר מרה על הנהגת המדינה ודורש לרבים שיעזבו את מדינתם, וע"כ ידע שאם לא יפסיק מלעסוק עוד בזה אז מרה תהי' אחריתו, ואכן עלה פחדם בלבו שהרי המה עלולים לעשות מה שלבם חפץ בלי שום דין וחשבון לאחרים, וע"כ החליט אז ג"כ לעזוב את המדינה, והלך ובא למדינת אשכנז למחנה בערגן בעלזן, וזה היה בערך בשנת תש"ו לפ"ק.

והנה שם בבערגן בעלזן היו הרבה אלפים מאחב"י שעדיין לא מצאו מנוח לכף רגלם אחר החורבן הגדול והנורא הזה, שנשארו אחד בעיר ושנים במשפחה שכולים וגלמודים, אודים מוצלים מאש, שלא ידעו לאן לפנות, והיו שם כמו עשרים אלף איש, ומחנה הזה היה תחת שלטון האנגלים, והמה קבעו שם בית דין מיוחד לכל עניני דת ודין בין אלו שזכו להשאר בחיים, וזמן קצר לפני בואו שם, עזב את המחנה הזה דודנו הגה"צ המפו' מווייטצען זצ"ל שהיה הראש בית דין בהבי"ד הנ"ל, וכעת שבא אבינו שם נתמנה הוא על מקומו במשרה הזה.

(עמוד לא)

והנה חוץ מהשבר הגדול של עצם החורבן, הרי התחילה אז שאלות בוערות בעניני אישות, על עגונים ועגונות, שהלא נשארו הרבה אנשים שלא ידעו אם זכו נשותיהן להשאר בחיים, והרבה נשים שלא ידעו אם בעליהם נשארו בחיים ועדיין המה אשת איש. ונפלה על שכם הרבנים לדאוג להאומללים הללו, כדי שיוכלו לנטוע הנהרסה ולבנות הנשמה, להבטיח קדושת ישראל.

והשתדל אז אבינו ז"ל בכל עוז, להרבות פעלים רבות בשדה שאלות האישות.
ועסק הרבה להתיר הנשים מכבלי עיגונם. בידו הגדולה בלחמו מלחמתו של תורה צלל במים אדירים ועלה בידו להיות למעד ולעזר להרבה אנשים ונשים שהיו שם.

וכרועה נאמן לעדת ישראל לא בז לקטנות וירד מן ההר אל העם לדאוג בעד כל עניני הדת, ולעוררם על קיום המצות בכל דבר קטן וגדול, ולהלהיב בתוך לבבות הנשברים אש דת התוה"ק, ולהעמידם על בסיס נכון שיוכלו להעמיד בתים נאמנים בישראל.

יסופר לדור אחרון פעולת צדיק לחיים של תורה ויראת שמים מה שפעל ועשה בימים טרופים הללו. ואכן חפץ ה' בידו הצליח להיות גברא דמאריה סייעי' לעשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, להרחיב גבולי הקדושה ולהעמיד הדת על תילה.

רועה צאן קדשים

בשנת תש"ח הגיע אבינו יחד עם אלפים אחרים למדינת צרפת בעיר פאריז, ושמה קבע לו משכן כבודו, עד אשר יראה לנכון לפניו מה שעליו לעשות.

כאמור, הגיעו אז לפאריז אלפי פליטים, מבלי מעוז ומחסה. וביניהם היו גם הרבה צעירים בחורי חמד אשר חפשו ג"כ קורת גג ומקום מפלט.

אם היתה פאריז בבנינה מקום המזוהם של אש הגשמי, הרי שבימים הללו, כאשר הגיעו לשם אודים מוצלים מאש שלא יכלו עדיין להתאושש מחבלי צרותיהם
(עמוד לב)
שהיתה מנת חלקם בשנים האחרונות - בודאי שאש ההפקירות הגשמי שבערה בפאריז, תכלה מהם כל חלקה טובה, ותעשה אצלם שמות במובן הרוחני.

אבינו, כמנהיג מנוסה, ראה את אשר לפניו. והבין את החורבן, ומה שמוטל עליו לעשות לקדם פני הרעה. על כן קם ויסד בכפר מאמאראנסי, שהיתה חצי שעה רחוקה מפאריז, ישיבה גדולה לבחורי חמד. בישיבה זו קיבלו התלמידים מיטה שולחן כסא ומנורה וכל צרכיהם, הם נמצאו שם באויר של מסירות נאמנה בעדיהם, אשר אבינו השליך נפשו מנגד ודאג דאגותיהם כאב רחום, - ובעיקר העיקרים, נמצאו שם בין כותלי בית המדרש, אשר אבינו למד עמהם שיעורים כסדרם, בהרבה מקצועות שבתורה, והפיח בתוכם טל חיים של תורה ויראת שמים. הרבה בחורים ניצלו ע"י מקום תורה הלזו מחיי ביטול ושעמום לחיים של תורה. מאות תלמידים חסו בצל הישיבה, ונתרוממו מכל הבלי הגשמיות של עיר פאריז ורגלם עמדה במישור בחצרות בית ה'. אין די באר ואין די עולה גודל הפעולה של ישיבה זו, בתקופה של אז, אשר שימשה ממש למחסה רוחני להתלמידים הצעירים, והודות להשפעתו נשארו נאמנים לה' ולתורתו והעמידו אח"כ בתים נאמנים לה' ולתורתו.

לפעמים יכולים לשמוע מתלמידי הישיבה של אותה התקופה האיך שמדברים בהתפעלות יוצאה מגדר הרגיל על תפקידה של הישיבה ועל גודל פעולותי'. יצויין כאן האי גברא יקירא המפורסם לתהילה ולשם, הרה"ח מוהר"ר יחזקאל ווערצבערגער ז"ל הי"ד, המשמש של קהל יטב לב ד'סאטמאר, שהיה תלמיד מישיבה זו, ותמיד מלאה פיו שיר ושבחה כאשר התחיל לספר על פעולותיו הדגולות של אבינו בהרבצת התורה, והאיך השכיל להלך נגד רוחם של התלמידים הצעירים, ולהחדיר בקרבם ההרגשה שיש להם רועה נאמן הדואג את דאגתם, ולהדריכם על דרכי התורה והיראה, ולהעמידם על בסיס נכון מיד ולדורות.

כבר הזכרנו למעלה על ביקורו של הגה"צ מבילגוריי זצ"ל בפאריז אצלו. הוא גם הוא נתפעל למחזה עיניו לראות הישיבה עם תלמידיה האיך הם שוקדים על
(עמוד לג)
דלתי תורה ויר"ש, תחת דגלו ומשמרתו של אבינו, שרק מטרה אחת היתה לפניו, לחנכם ולהנחותם על מי מנוחות בכל הפרטים.

בימי הקיץ הגיע לשם כמה פעמים הרה"ק המפורסם הרבי ר' איציק'ל מפשעווארסק זי"ע. ומה נהדר היה הכינוס לצדיקים, אשר נאה להם ונאה לעולם.
מממלכה אל עם אחר

בשנת תש"י העתיק משכנו מצרפת והגיע לגור בארה"ב. מתחילה קבע דירתו בעיר דיטרויט, ושם פעל הרבה למען הכלל ביסודת הדת, כגון בשיפור המקוה שהי' שם עד אז וכדומה, ויש לנו כמה שאלות ותשובות שערך אל אחיו הגה"צ מווייטצען זצ"ל מתקופה זו.

ובשנת תשי"ז בא לגור לברוקלין באיזור בארא פארק, וקבע שם משכן כבודו וגם יסד שם בית מדרשו "קהל שארית ישראל" דסארוואש. ושם בד' אמותיו תימר ועולה קטורת של דעת תורה ברורה ובהירה. והי' לדוגמא ולמופת של רב בישראל אשר תורתו אומנתו, ומפיץ ממעינות חכמתו למבקשי לקחו, ומשפיע מהוד זיו חכמתו לכל הבאים בצל קורתו.

כל שיג ושיח שלו היתה ספוגה בחכמת התורה אמיתית, ובטעם זקנים טעמו וממשו. וזיו הודו הי' כאחד הרבנים בישראל מתקופה הקדומה, והיה כל מבקש ה' יבא אל אהלו, ובירך ברכת הנהנין ברוך שחלק מחכמתו ליראיו.

ועמד למרחוק בכל נידון שריח של מחלוקת היתה נודפת ממנו. וכאשר שאלוהו מפעם לפעם על כמה ענינים שעל הכלל כולו יצאו, מה דעתו עליהם נמנע ולא השיב, ולפעמים על שאלה כזו: "וואס האלט דער סארוואשער רב?", נענה בצחות: "איך האלט מיר דאס -מויל".

והיה בידידות והתקשרות עם צדיקי וגדולי הדור והמה העריצוהו והשתעשעו עמו לעתים תכופות, ובפרט היה מקורב ביותר אצל מרן הגה"ק מהר"י ט"ב מסאטמאר זי"ע, שהיה רגיל להשתעשע עמו שעות ארוכות, והיה מתענג מחכמתו העמוקה.

(עמוד לד)

וסיפרה אמינו הרבנית ע"ה, שפעם כאשר בא מרן הגה"ק מסאטמאר זי"ע לשבות שבתו בבארא פארק, והיתה אכסנייתו אצל אבינו ז"ל. וכאשר נפגשה אח"כ עם הרבנית הצ' מסאטמאר תליט"א, שאלה אותה בתמהון: "מה עשה הרב מסארוואש עם הרבי, אשר בשובו משם אמר שזה הרבה שנים שלא היה לו תענוג שבת, כמו בשבת זו שהיה אצל הרב מסארוואש."

לטהרתן של ישראל

בכל מקום בואו היתה ראשית דרכו להעמיד מקוה מפוארה עם כל ההידורים, והשתדל בכל עוז ותעצומות להשגיח שתהיה המקוה עם כל החומרות והידורים בתכלית.

כן בהגיע לעיר בארא פארק, נכנס תיכף למלאכת הקודש, ועסק בקדשים להעמיד מקוה נהדרה, שתהיה מהודרת לכל הדעות, ואז העמיד המקוה הגדולה והמפוארה שעומדת עד היום, והמשמשת לציבור הגדול.

בהרבות הטהרה בישראל שם אבינו לפניו לדגש מיוחד שתהיה המקוה כשרה לכל הדעות, וכל עדת ישראל, בכל חומרותיהן ודקדוקיהן, כולם ימצאו להם נחת במקור הטהרה. והביע דעתו בזה, כאשר דרש במקהלות עם בעת חנוכת הבית של המקוה הלזו, שהלא ידוע שחציצה וכן סדק כל דהו פוסל את המקוה, ואשר ע"כ השתרל בתעצומות שלא תהיינה ג"כ שום חציצה ושום סדק בדעות בין אדם לחבירו, וכל ישראל קדושים כאחד כולם אהובים כולם ברורים, יוכלו להשתמש במקוה זו, וימצאו בו מה שלבבם חפץ, בכל הידורי הטהרה בכל פרטותיה ודקדוקיה.

כדאי לציין שכאשר בנה מקוה זו, הביא את אחיו הגדול הגה"צ מאויוואר זצ"ל מח"ס מקוה מים לראות את המקוה החדשה, כי הוא היה בקי נפלא בכל עניני מקוואות. ויהי כאשר עברו יחד את כל פרטי הבנין, נענה הגה"צ מאויוואר זצ"ל ואמר לו בצחות, שבמקוה כזו דורסים על - השולחן ערוך. ואבינו כאשר שמע הדברים יוצאים מפיו נבהל מפניו בחשבו שמצא בו איזה חשש, אולם אחיו הרגיעו תיכף והסביר לו כוונתו באמרו: "הלא שמו את כל השולחן ערוך בתוך המקוה, כל
(עמוד לה)
השיטות וכל ההידורים והחומרות, נמצא שכשהולכים במקוה, הולכים ודורסים על השולחן ערוך".

פנה הודה פנה זיוה

זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים דעתם מתיישבת עליהם. בעירוב שנותיו היתה אצילות תורתו נסוכה עליו ביתר שאת. האף אמנם שזקנה קפצה עליו, אבל המשיך בעבודתו בקודש מבלי שינוי, וניהל עדתו על מי מנוחות.

אולם בעו"ה בפתע פתאום עלה האסון. מבלי שיחיש ברע מקודם מט פתאום ונחלה במחלת הסטראוק ל"ע.

בשבת האחרון, שעוד היה בריא ושלם, כאשר נכנס בבוקר לבית מדרשו, והיה שם רב א' שהי' מגיד שיעור בהבית מדרש בכל שבת רבות בשנים, והודה לו על טירחתו בהגדת השיעורים. הדבר נראה אז לפלא עצומה בשעת מעשה, מה ראה על ככה, אבל כנראה שניבא ולא ידע מה שניבא, ומזליה חזי.

במשך הימים אשר חלה את חליו הרבו בעדו תחינה ובקשה אבל ננעלו שערי רחמים, והגיע עתו ושעתו לעלות למקור מחצבתו.

וביום המר והנמהר י"ט מרחשוון שנת תשמ"ה לפ"ק, שבה נשמתו אל האלקים, ויספדו אותו בית ישראל במספד מר, בהלוייתו שהתקיימה בבית המדרש הגדול דקהל יטב לב דסאטמאר בוויליאמסבורנ, ואח"כ בבית מדרשו בבארא פארק, ובא למנוחתו בבית החיים דסאטמאר בניו-דזשורזי, אצל אחיו ה"ה הגה"צ אבד"ק אויוואר זצ"ל, והגה"צ: אבד"ק ווייטצען זצ"ל.

אבל לא נאמרה בו מיתה כי השאיר אחריו זרע בירך כאשר גם בחיים חיותו זכה כבר לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות, ממשיכי שולשלת הזהב בפאר מקדושים.

תורתו שבכתב

במשך השנים העלה הרבה מחידושי תורתו עלי גליון והשאיר לנו ברכה אוצרות נחמדים מזהב ומפז אשר לא יסולא ערכם, הלא הם ספר "אות חיים" על
(עמוד לו)
עניני אה"ע, וגם חידושים על סוגיות הש"ס, ושאלות ותשובות בהלכה ברורה, והרבה חידושים נחמדים באגדה על התורה ומועדים ועוד. והשתעשע הרבה בפנקסי חידושיו וראה בהם משוש חייו.

וביום אחד קודם שנפל למשכב אשר ממנו לא קם עוד בעו"ה, קרא אליו את אחד מנכדיו החביבים, ומסר לו פנקס חידושי תורה באגדה, וביקש ממנו שיסדרו באופן נכון, ויביאהו אליו לראות מערכת עבודתו.

ויהי בעלותו בסערה השמימה לא נשאר לנו להתנחם בלתי עם דברי תורתו שבכתב, ואף גם זאת שבפקודתו האחרונה בצוואתו לבניו ולביתו אחריו ביקש מאתנו להתעסק בדברי תורתו, ולהפיץ ממעיני חכמתו החוצה. וכאשר באנו להתבונן על חובתינו בזה ראו ראינו מפעולת צדיק אשר מסר את פנקס חידושי האגדה לנכדו כנ"ל, שרצונו היתה לתת דין קדימה לחידושי האגדה שלו. וזאת תורת חיי"ם אשר אנו נותנים לפניכם היום, הלא הוא ספר הנוכחי, על התורה ומועדים, אשר חזקה תקותינו שישמחו וירננו לקראתו תופשי תורה ואוהבי אגדה, כי באמת כולו מחמדים וחכו ממתקים, פרי עשתנותיו של האי גברא רבא, אשר ניצוצי מחשבותיו היו כדבש למתוק בפי השומעים דבריו, כל השומע אומר לי לי, ויברכו עליה ברכת הנהנין.

קראנו שם הספר "בנין חיים" על שמו וזכרו, כדרך שקרא אביו זצ"ל את ספרו בנין דוד על שמו וזכרו. ומקוים אנו שכמו שעלה בידינו בעזהי"ת להוציא לאורה זאת המחברת, כן יהיה ה' אתנו שנוכל בעזהי"ת לסדר ולהוציא לאור שאר החיבורים, אשר אתנו בכתובים, ויהיה שפתותיו דובבת בקבר, עדי נזכה לראות במהרה דידן כאשר יקיצו וירננו שוכני עפר, ויעמדו לתחיה, ועינינו תראינה מישרים בזיו תפארתם וישמחו הם בנו ואנו נשמח בהם, ואז תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים בעגלא ובזמן קריב אכיה"ר.