תקציר המבוא:

אודות המחבר

במבוא המחבר מתאר את קורותיו עד לשנת ת"ש (1940).
המחבר נולד בעיר בילגוריי בפולין, למד בישיבת בעל ה"שם משמואל" בסוכוטשוב ואצל רבני ורשה. המחבר מתאר את פגישותיו עם גדולי ישראל, שפנה אליהם שיכתבו הסכמות לספרו. בהמשך המחבר מספר על הכיבוש הנאצי של פולין, מתאר את קורות בריחתו לשטח הרוסי ואת נדודיו באיזור זה: בלודמיר, ברודי ורדזוויל. הוא מספר בהרחבה כיצד הצליח להינצל מאנשי ה-נ.ק.ו.ד.
המחבר חותם את המבוא בתקווה שאת קורותיו למן חודש סיון ת"ש והלאה הוא יביא בחלקים הבאים של ספרו.

המבוא:

(עמוד מט)
מבוא

[מבוא שכתב רבינו המחבר זצ"ל לכרך ראשון]

אלה תולדות יצחק (עיין רש"י פרשת וישב לז, ב). נולדתי בחג השבועות דשנת נרו"ת
לאאמו"ר רבי אשר אנטשיל הכהן ז"ל שהיה ממיוחסי כהונה, וכל ימיו עסק בתורתנו הקדושה, למד ולימד, והיה בקי בתנ"ך בעל פה, ושיתא סדרי משנה עם פירוש הרע"ב מברטנורא והתוספות יו"ט היו שגורין בפיו, ובקי נפלא בתורת משה מהגאון הקדוש מהר"מ אלשיך זי"ע למד עם הציבור בעיר טומשוב מחוז לובלין, מקום מולדתו, שלא על מנת לקבל פרס. אמי מורתי הצנועה מרת זלאטא אסתר ע"ה עסקה בפרנסה ופירנסה אותו ובני ביתו כדי שיוכל לעסוק בתורתנו הקדושה. עוד בשחר ילדותי לימדני אבי התנ"ך, כשהייתי בן ז' הייתי בקי גדול בתנ"ך והייתי שקדן גדול, ממש לא פסק פומי מגירסא, וכשהייתי בן עשר למדתי כבר בבית המדרש, ומורי הרב הגאון הקדוש רבי יעקב מרדכי זצוקללה"ה, חיבב אותי מאד, ולמד אז שיעור עם הבחורים הגדולים שבבית המדרש, ורצה שאני גם כן אלמד אצלו, אבל היה חושש שהבחורים הגדולים לא ירצו לשבת בצוותא עם ילד קטן, על כן אמר לאבא מורי שישב הוא, שיראה כמו שהוא הוא הלומד ואני רק יושב אצלו:

אז בשנת תרס"ו (1905) פרצה מלחמה בין יפאן למלכות רוסיה, והיו מדברים בבית המדרש שרוסיה היא אדום, ושיהיה לו מפלה, ואחר כך יבא הגואל צדק. ונזדמן שביקר אצלנו דודי, אחי אמי החסיד המופלג ר' יחיאל הי"ד, וסיפר שהרה"ג רבי אלי' מייזל זצוק"ל אבד"ק לאדז' בשעת עלייתו לתורה קפץ ונשבע בנקיטת חפץ שלא יבא אז משיח, וכן סיפר שכבוד קדושת הרב הקדוש בעל אגלי טל ואבני נזר מנהל שם ישיבה גדולה, והירבה לשבח את הבחורים הלומדים אצלו, ואז נכנס בלבי התשוקה לנסוע לישיבה אך אדוני אבי מורי לא עשה דבר בלי שאלת פי הרב שלנו הגאון רבי יעקב מרדכי. אמר לנו שישאלנו, ואם יסכים יעשו הכנה לנסיעתי. בינתיים נסע דודי הנ"ל. העיר בילגוריי היתה מן הצד וכמובן שלא היה אז שום תחבורה מודרנית, אלא עגלונות שהיו מובילים משאות לעיר לובלין, והנסיעה ארכה יומיים ולפעמים עוד יותר, כי העגלונים לא השגיחו על כח הסבל של הסוסים, אלא כמה שיכלו להטעין על העגלה השעינו (לכן נקרא בעל עגלה ולא בעל סוס), וכשיצאו מהעיר היו הסוסים אז במלוא כוחם. כי היו רגועים מחמת שלא נסעו אלא פעם אחת לשבועיים, והיו דוהרים אז במהירות, וחשב העגלון שכך ירוצו כל הדרך, אבל לא כן היה, אחר כמה פרסאות של דהירה הפסיקו מרוצתם וילכו בעצלתיים וכאילו הוסר אופן מרכבותם, ולפעמים
(עמוד נ)
נתהפכה העגלה או נשברה. בקיצור, נסיעה כזו היתה כרוכה בסכנת נפשות, ועל כן לא הסכים הרב לנסיעתי לישיבה. בשנת עת"ר בא דודי הנ"ל שנית לבקרנו, וסיפר שנפטר הגאון הקדוש בעהמ"ס "אגלי טל", ובנו הגאון הקדוש בעל "שם משמואל" יסד ישיבה שלומדים בה בחורי חמד אצל הרב הגאון בעהמח"ס "שיח השדה" ושו"ת "ארץ צבי". אז הסכים הרב ונתן לי מכתב (הנדפס אחר ההסכמות) אל אדמו"ר השם משמואל זי"ע, ולמדתי שם בהתמדה גדולה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ד:

במשך שנות לימודי בא ידיד נפשי הקדוש מהרא"ז פרידמן הי"ד, שלמד קודם בעיר קונסטנטין אצל הרב הגאון רבי יעקב אהרן, הרב דקונסטנטין, וכשראה את התמדתי, נמלך בדעתו לא לשוב לקונסטנטין, והיה לי לחבר ולריע ולמדנו יחד. בשנת תרע"ג התחלתי ללמוד הוראה תחת ביקורתו של הרב הגאון רבי מיכאל זצל"ה, בעהמח"ס "תורת מיכאל", והייתי מוכרח לחזור לפניו בעל פה גמרא חולין, רי"ף, רא"ש ור"ן. הטור וב"י, ושו"ע יו"ד, ומה שחידשתי, והיה מעריך מאד החידושים שלי. בפרוץ המלחמה נסעתי לווארשא ולמדתי שם בבית החסידים דסוכטשוב, רח' גרזיבוסקי, ונודעתי שם אל הרב הגאון רבי מנחם שכנא רוטשבול זצ"ל, שהיה מגדולי הרבנים דועד הקהלה הוורשאי, בעל מחבר הספר שו"ת "שם עולם", ונתן לי מכתב (הנדפס בסוף ההסכמות). אחר פטירתו התחלתי ללמוד אצל הרב הגאון רבי צבי גליקזאהן זצ"ל, חתנו היחידי של הגאון הגדול הנודע מהר"ח סולובייצ'יק זצ"ל הגאבד"ק בריסק, וקירב אותי מאד. ושם נודעתי גם כן לגיסו הגאון רבי זאב סולובייצ'יק זצ"ל, והוא היה מסדר המכתב שנתן לי הגר"צ (הנדפס בסוף ההסכמות) גם להרב הגאון רבי ישעיה וינוגרד זצ"ל שהיה הר"מ דישיבת תורת חיים, ואחר כך נסע לארץ ישראל. ובהיותי בוורשא התאבקתי בעפר הגאונים והצדיקים שהיו אז שם, הגאון הצדיק רבי נפתלי ורשובר זילברברג זצ"ל, הרב הגאון רבי שלמה דוד כהנא זצ"ל, הגאון רבי מנחם זעמבא זצ"ל, הגאון הצדיק אדמו"ר מפילוב בעל מחבר הספר "מדרש משה", וקירבני מאד, כן הייתי אצל הגאון הקדוש רבי אהרן מ"מ זצ"ל אדמו"ר דראדזימין, שהיה מתלמידי סוכטשוב, ואצל הגאון הקדוש רבי מרדכי יוסף אלעזר אדמו"ר זצ"ל דררז'ין בעל מחבר הספר "פורת יוסף", ואצל הצדיק רבי ישראל זצ"ל שהיה נקרא "ינוקא" אדמו"ר מסטולין, והתבשמתי מתורתם. אבל עיקר נסיעתי היה לגור. והתחלתי לכתוב חידושי תורה, עד שבשנת תרפ"ז היה כבר אצלי חיבור על התורה ועל כל הש"ס בגפ"ת, ולפי שלא זכיתי לבנים נתייעצתי עם כ"ק מרן אדמו"ר זצ"ל מגור להדפיס איזה ספר, כדי שעל ידי זה על כל פנים יקויים בי הכתוב (תהלים סא, ה) אגורה באהלך עולמים, כמבואר ברז"ל (יבמות צז, א), והסכים לזה. וביקשתיו שישים עינו לטובה על הכתב יד, אבל לא היה לו אז זמן, עד שבא בקיץ ליער קהילנא ליד עיר לודמיר שהיה לו שם שותפות עם הגביר יוסף כץ, ונסעתי לשם על שבת קודש, ובזמן לקיחת שלום ערב שבת קדש הנחתי לפניו הכתב יד, והיה מעיין בו יותר מארבע שעות, ועמד על יד החלון הפתוח ואחז הכתב יד בידו,
(עמוד נא)
החסידים שהיו אז על שבת קדש שוחחו ביניהם על דבר זה והתפלאו שכבוד קדושתו מרן מעיין בכתב יד זה כמה שעות, ולא ידעו מהות הכתב יד ומיהו מחברו, ואני לא רציתי לפרסם. ובעת קבלת ברכת הפרידה במוצאי שבת קדש הראה לי כבוד קדושת מרן זצ"ל שהעיר על דברי בחידושים למסכת יומא, ואמר לי שהוא כבר הפסיק מליתן הסכמות, אבל אוכל לקבל הסכמה מהרבנים הגאונים מכירי וידידי. ונסעתי על ראש השנה לגור, ובדרכי חזרה קבלתי הסכמת הרב הגאון רבי צבי יחזקאל מיכלזאהן הי"ד זצ"ל, שהיה אז מהרבנים דועד הקהלה בוורשא, וגיסו הרב הגאון רבי צבי פרידלינג זצ"ל שהיה גם כן מהרבנים דועד הקהלה הוורשאי, והיה רב באחאטי, פרוזדור ורשא, ושהיתי שם עד יום הכיפורים, וביום הכיפורים הייתי באטואצק אצל הרב הצדיק הריי"צ זצ"ל אדמו"ר דליובאוויץ, והיה מחבב אותי מאד, ונדפס ממנו תשובה אלי בסוף קונטרס העבודה, התחלתה לאנ"ש בבילגורי', ושיבח את לימודי בחב"ד לפני המקורבים שלו, ואמר, זה נקרא לימוד חסידות. וכן כשהייתי בירושלים אצל הרב הגאון רבי יעקב משה חרל"פ זצ"ל ואמרתי לפניו חידושי תורה בחסידות, נתפעל ונתרגש מאד, ער שעמד מכסאו והתחיל לצעוק בקול, שיכנס בנו תיכף, ובבואו אמר לו ראה זה יהודי שיודע ללמוד חסידות. והצעתי לפניו הכתב יד ועיין בו כמה שעות, ואמר לי שהוא אינו נוהג לתת הסכמות אבל אוכל לכתוב שעיין בכתב יד ומצא חן בעיניו. בבואי הביתה אירע לי כמה וכמה סיבות שלא יכולתי להתחיל בהדפסה עד קיץ תרצ"ט, ואז התחלתי בהדפסה, ואירע שוב כמה וכמה סיבות שלא הספיקו לסדר ולעשות מטריצין אלא קונטרס אחד:

בסוף הקיץ פרצה מלחמת העולם השניה, ותשבת המלאכה, ונשרפה כל העיר. גם אנחנו חיינו בפחד, והנאצים ימ"ש בזזו מבני ישראל כל הנשאר לפליטה וניצול מהאש. והכריחו אותנו לעבודת פרך, ובשעת העבודה כשעבר איזה קצין הקלגסים ימ"ש הרביץ לנו בשבט (שפיץ רוט) על הראש. פעם אחת הרגו חיילי פולין הניסוגים פרש נאצי ימ"ש וסוסו, כי היו אז עוד יריות בין הפולנים להנאצים, בכפר סמוך לעירנו בילגוריי, ובא חייל נאצי לאותו בית שהיינו שם ערך עשרה משפחות, והוציא ששה עשר איש, ובתוכם גם אותי, לחפור בור לקבור הסוס, ועשינו בור עמוק שני מטר ורחב שני מטר, אחר כך ציוה לעשות בעומק הבור עוד בור קטן חצי מטר. וכשנשלם הכל ויצאנו מהבור, ציוה לעמוד בשורה, ועבר לפנינו, ונטל הכובעים מראשינו והשליכם בבור הקטן שבעומק. בהגיעו אלי ראה שאני חובש גם כיפה תחת הכובע, התחיל לצעוק: אתה הרב! וברציחה גדולה- דחף אותי לבור. באמת לא יכולנו להבין איך לא נהרגתי עם הנפילה לבור העמוק. איך שיהיה, מאחר שראה שנשארתי חי, ציוה לכמה מהעומדים שם לילך ולהביא את נבלת הסוס ולהשליכה עלי אל הבור ולכסותני. האנשים התחילו להתחנן לפניו שירחם עלי ולא ימיתני מיתה משונה כזו, אבל הוא הקשיח את לבו ואטם אזניו משמוע. ובאיימו שאם לא ילכו בזריזות להביא הנבילה יירו, הוכרחו ללכת בפחי נפש,
(עמוד נב)
וחשבו כל מיני המצאות איך להציל אותי, אבל גם הוכרחו לגרור את הנבילה ולהביאה אליו, וכבר היו קרובים אל הבור ערך שני מטרים. פתאום הופיע רב אלוף וצעק עליו: שמה החזית ואתה עומד כאן עם היהודים הארורים? תיכף תתעלם מכאן, ושניהם נעלמו מעינינו. היהודים נתמלאו שמחה וגיל והעלו אותי מן הבור. ואני שאלתים איפה הנאצי? אז שמו על לב, שבאמת לא ראו מאיפה בא האלוף ולאן שניהם נעלמו כרגע, וברור היה שהאלוף היה מלאך מושיע, כדכתיב ותשועת ה' כהרף עין. יהי שם ה' מבורך. בשבוע ההיא ערב שבת קדש אחר חצות רחצתי פני לכבוד שבת קדש ולבשתי בגדי המשי להתפלל מנחה. פתאום עמדה מכונית משא על יד הבית שגרנו בו אחר השריפה רחמנא ליצלן, קפץ מתוכה נאצי אחד ובא אל תוך הבית והוציא את כל הגברים, ובתוכם אותי, ופקד עלינו לעלות על המכונית והסיע אותנו לכפר הסמוך. ושם נעצרה המכונית, והוא הלך וקרא להגוי בעל הבית שיתן לו תבן, והלכו שניהם לגורן, וקרא אותנו שנוציא כל התבן ונעמיס על המכונית, וכמובן שהוכרחנו למלאות פקודתו. אחר כך נסענו חזרה לעיר, ונעצר ליד בית -הספר שהיה ריק, כי בפרוץ המלחמה נתבטלו הלימודים, וציוה להכניס לשם את התבן, וכמובן שעם טלטול החבילות נפלו קשים אחדים על הארץ, וציוה אותי ללקוט הקש עד שלא ישאר אפילו אחד, אחרי שהתעייפתי ורציתי לנוח קצת התחיל לגדף אותי, ואז לקחני בכעס וברציחה גדולה והובילני לחצר והעמידני עם הפנים לקיר, ופקד עלי בקול אל תזוז כי אני יורה, והתחיל להתעסק עם רובהו כדי שאחשוב שהוא טוען את הרובה בכדורים לירות בי, ובוודאי אברח, ואז יהא לו רשות לירות, אבל אני עמדתי ככה יותר מרבע שעה, בפחד מות רחמנא ליצלן, וכיון שראה שאינני בורח, צעק, תתעלם תיכף. והלכתי משם לאט לאט כדי שלא יוכל להעליל עלי שברחתי, שבתי הביתה והתפללתי והודיתי להשם יתברך שהצילני גם הפעם מידי הרשעים:

אחרי שבת קדש שקראנו אז פרשת תולדות, טכסנו עצה מה לעשות, כי אי אפשר לחיות ככה בסכנת נפשות בכל רגע, והשגנו אז מכתב מבני אחות אשתי ה' ישעיה דוד נ"י ואחיו מרדכי נ"י שהיו בצד השני, בעיר לודמיר, שהיתה אז ביד רוסיה, והוסכם אצלינו לעזוב עירנו ולעבור לעיר לודמיר, שתי המשפחות, אני ובעל אחות אשתי ר' נפתלי ע"ה שהיה בן תורה ומחסידי הרב הקדוש רבי אלעזר זצ"ל מקוז'ניץ, בעל לקוטי מהר"א על התורה, ואחר פטירתו נסע לנכדי המגיד הקדוש מהר"א זצ"ל מטריסק בעל מגן אברהם על התורה. ביקשנו מאמנו שתסע גם כן עמנו, אך אחותינו הצעירה רחל לאה הי"ד, היתה אז בוורשא, שזמן חתונה שלה נקבע על שבוע שאחר סוכות, ונסעה לוורשא להכין מלבושי חתונה, כי שם היה גר אחי הצעיר ר' משה אלי' הי"ד, שהיה בן תורה גדול וחסיד נלהב מחסידי זווהעל, והיה לומד ומגיד שיעור בבית החסידים ובעל קורא, והיו לו שמונה ילדים, על כן אמרה אמי, אולי יעזור ה' שיהיה קצת שקט , ושלווה ותחזור, אז נעשה החתונה ואצטרף אליכם. ובהכרח נפרדנו בברכת שלום ונסענו
(עמוד נג)
לעיר טרניגראד, שם היו רוב גולי עיר בילגוריי, השרופה, כי משם ברחו הרבה בעליבתים עשירים לערי גליציה, ועזבו בתיהם וכל אשר להם, ובאו פליטי בילגוריי שנשארו אחרי השריפה בעירום ובחוסר כל רחמנא ליצלן, והתיישבו בבתים העזובים, ומי שהיה בידו האפשרות, שכר לעצמו דירה עם כל מה שבתוכה, מאותם האנשים שקרוביהם הבורחים השאירו דירותיהם באחריותם. אחי יעקב מאיר הי"ד, היה גר בטרניגראד, ובבואי לא רציתי לבטל את הזמן, כי הרגשתי שהזמן בהול, אולי יוודע להנאצים ימ"ש, וכן לא רציתי להכביד עליו ונסענו תיכף אל אחד מהעגלונים שהיה שוכר גויים אלימים, שיעבירו אותן בני אדם שבאו אליו, ובאמת היה צורך גדול בזה, כי הבריחה היתה דרך שדות, כי בדרך הכביש עמד משמר הנאצים ולא הניח לעבור את הגבול, ושם בדרך-לא-דרך שעברנו, רצו להתנפל עלינו גזלנים ושודדים, והגויים שליוו אותנו הבריחום מעלינו. קודם נסיעתינו שלחתי את רעיתי לאה תחיה שתגיד לאחי שלא ישהה שם, שימכור כל רכושו ויעבור את הגבול, כי סכנה מרחפת על כל הנשארים:

וביום א' פרשת ויצא ת"ש באנו לכפר מיידן שינווסקי ונתקלנו במשמר הגבול דרוסיה, והגם שהיו רצויים מהבאים מתחת ידי הנאצים, אף על פי כן זה דרכם כסל למו של אחינו האדומים להציק לבני ישראל, והתחילו לצעוק עלינו שובו לכם תיכף, והוכרחנו לבקשו, ובתוך כך לגרר המשאות לשטח היותר רחוק מהגבול, כי עד חמישים מטר היה להם רשות להחזיר הבורחים ולמסרם לידי הנאצים, הגם שעוד לא שמענו שעשו כך, אבל בשעת מלחמה צריכים לחשוש מכל. אני העברתי י"ב שקים סחורה, שהיתה טמונה במרתף ר' חנוך העניך הי"ד, וב' שקים ספרים וכתב היד שלי, נתייגעתי מאד, למרות שגיסי ע"ה ובניו עזרו לי גם כן. בסוף באו עגלות ושוטרים מעיר שינאווא, ולקחו אותנו עם כל הסחורה והוליכוני לבית משמר הגבול. בבואנו שם, מצאנו כמה בעלי בתים מעירנו, שהיו כבר שם כמה ימים עם מטענם. השם יתברך ריחם עלי ונתן בדעתי שצריך להימלט מכאן בעוד מועד. תיכף קראתי לגיסי ע"ה ובני ביתו, ואמרתי להם כל זמן שאין שומרים אותנו ויכולים ללכת מכאן עם סחורה, יוציאו הסחורה מהשקים ויניחו בבית אחד מהידידים שלי ר' צבי הירש הי"ד ראיזנבך, שלפנים גר בבילגוריי ולימד בישיבה שבעיר, וכן עשו בזריזות, עד שבערך שעתיים היתה כבר כל הסחורה בבית הנ"ל גם השקים עם הספרים. בערך בשעה שמונה באה המשטרה ושאלו לכל אחד על זיהויו ומה הביא עמו, עד שבאו אלינו ולא היה בידינו אלא מלבושים משומשים, ושחררו אותנו, ומי שהיה עמו סחורה-שאלוהו מאין לקחה, אם שקנה או שהיה לו חנות, החרימו את הסחורה ואותו שחררו, ומי שהשיב שהיה לו בית חרושת, אמרו בודאי נצלת את הפועלים שלך, ועל כן שלחוהו עם הסחורה ושם השליכוהו במאסר והחרימו סחורתו, והוצרכו אחר כך להעמיד עורך דין,
(עמוד נד)
ובקושי גדול ניצלו בגופם ואז הוברר לנו שהקב"ה עשה עמנו חסד גדול מה שנתן בדעתי להציל סחורתי ממקום שהושיבו אותנו ללינת הלילה:

באותו יום בא שם בשינאווא למנוחת עולמים הגאון הגדול אבד"ק דומרובא, אחי הגאון הצדיק רבי דובריש זצ"ל וידנפלד, שנקרא הרב מטשעבין בעל מחבר שו"ת "דובב משרים", שזכיתי ללמוד עמו בחליפות מכתבי תורה, ובחיבורו גם נדפסה תשובתו אלי ושם הוצרכנו להשגחה מיוחדת שנוכל לנסוע משם בשלום עם הסחורה, כי ההעברה מהעיר למסילת הברזל היתה בחזקת סכנה, הן שלא יוודע לשלטונות ויחרימו את הסחורה, כמו שעשו לאחרים, והן שיסכים הממונה על הרכבת לקבלה ולשלחה לעיר לודמיר, שלשם נסענו. והזמין לנו השם יתברך עגלון שקיבל על אחריותו, והביא את כל הסחורה בשלום אל הרכבת. ואז הלך גיסי ר' נפתלי ע"ה לדבר עם הממונה על הרכבת, ושיחד אותו, וסידר שהסחורה תוטען על אותה הרכבת שנסענו אנו. באנו ללודמיר, והיתה אז העיר מליאה פליטים, עד שאי אפשר היה להשיג דירה בשבילנו, ונכנסנו לגור על איזה ימים בבית פרטי, ובקשנו לשכור דירה. אבל הבעל הבית ניחם אותנו, בהבטיחו שיש לו מקום מרווח בשבילנו, ואין צורך לבקש דירה אחרת ביום שני כשהלכנו להתפלל מנחה, אמרו אנשי הבית לאשתי ואחותה שמחלקים במכולת מצרכי אוכל במחיר ממשלתי, שבשוק היה ביוקר מאד, אך הוצרכו לעמוד בתור גדול. בינתיים באו גנבים ופרצו חלון בחדר שנתן לנו בעל הבית, וגנבו שני שקים מסחורות הטובים, ועמדו כבר להוציא השק השלישי, אבל נבהלו בראותם שאשתי ואחותה חזרו כבר. נוכחנו אז שאי אפשר להישאר שם, ושכרנו מחסן שהיה פנוי, והעמיד שם בעל הבית תנור וכיריים, והעתקנו דירתנו לשם, אבל אחר כמה שבועות התחיל השלג להמס, ונכנסו המים תחת הדפנות, והיות שהמחסן היה בלי יסוד ולא רצפה, על כן נעשה המקום רפש וטיט ואי אפשר היה לגור שם, ודירה אחרת גם כן היה קשה להשיג, גם במשך הזמן נמכרה מרבית הסחורה, על כן נתתי לבי לנסוע משם, ודברתי על כך עם כמה אנשים מבילגוריי, ונחלט בינינו להעתיק מלודמיר לעיר בראד, שהיתה גדולה והרבה אלפים משפחות יהודים בתוכה. באנו לבראד, ובבוקר שמענו קול המולה בחוץ, שאלתי מהו קול ההמולה, ואמרו לי שאלו האנשים הולכים או נוסעים לעיר רדזוויל, כי שם יש שבר ומשיגים לחם וחלות. ועלה בדעתי, אם בעלי-הבתים של בראד צריכים לבקש אכלם בראדזוויל, אם כן למה לנו להתיישב בבראד, מוטב הלא להתיישב בראדזוויל. אחר כך הלכתי להרב דשם, והוא קבלני בסבר פנים יפות, והוא ואחיו יוסף הי"ד הבטיחוני לבקש בשבילנו דירה, וכן קיימו, ולמחרתו לקחתי עגלה והבאתי בני ביתי תחיה על כל החפצים להדירה בראדוויל. בשבת קדש בא אלי הרב וחשובי בעלי הבתים ובקשוני שאלמד בבית המדרש לפני הקהל פרקי אבות. נעניתי להם. ובאו הרבה שומעים גם מבתי-כנסת אחרים, לימודי ברוך השם מצא כל כך חן בעיניהם שבשבת השניה נתאספו יותר ממאה וחמישים איש, וכל השולחנות היו מלאים
(עמוד נה)
וכמו כן עשרות אנשים עמדו מחוץ לבית הכנסת ושמעו דרך החלונות ונהנו. בכאן עלי החובה להכיר טובה להיהודים שבראדוויל ולרבם ואחיו, שהשתדלו בשבילי בצרכי פרנסה ויעצוני לקנות חמאה ולהובילה ללבוב, ומשם להביא טאבאק, סיגריות ויין שרף. ועלי להזכיר, שכל אלו שקניתי אצלם החמאה נתנו לי הסחורה הטובה ביותר ובמחיר זול יותר מאשר לאנשים אחרים. גם האנשים שקנו מהסחורה שהבאתי שילמו לי מחיר טוב ובכסף מזומן, כדי שיהיה פרנסתי בריווח. יזכור להם השם יתברך לטובה בזה ובבא:

וכאן עלי חובה להזכיר חסדי ה' שעשה לי. הנה אז היינו תחת ממשלת הסובייטים שהמסחר שם היה אסור בהחלט. זה היה ביום ראשון כשנסענו ללעמברג בעגלה, והסחורה על העגלה, והעגלון הגיע לפרשת דרכים הראשון, עמד שם שוטר חרש (נ.ק.ד.) שהיה מתפקידו לגלות את הסוחרים העוברים על פקודת הממשלה, ואוי לו למי שנפל בידם, כי חוץ ממה שהחרימו את הסחורה עוד הלכו לחפש בביתו ועשו להם משפטים קשים. כמובן, שכל היושבים על העגלה חרדה אחזתם, כי כמה פעמים נכשלו הסוחרים בזה. וכאשר הגענו על ידו ציוה לעמוד, כולם רמזו איש לרעהו, שח"ו אבדנו עם הסחורה. כשעמדה העגלה, עלה וישב אצלי, וציוה לנסוע הלאה. הפקחים שישבו שם רמזו איש לרעהו, שבוודאי הוא רוצה למסור העגלה עם הסחורה בלבוב לידי השלטונות. אך כשהתחילו לנסוע פנה אלי, באידיש: רבי! תדעו שאתמול עברתי ברחוב על יד בית המדרש, וראיתי הרבה אנשים עומדים בחוץ. התעניינתי בדבר ושמעתי מכבוד תורתו מסביר המשנה באבות, בדברים שירדו חדרי בטני ועשו עלי רושם עז, כי כבוד תורתו קלע אל האמת, וגמרתי בלבי, היות שפרנסת כבוד תורתו מזה שמוביל סחורה ומביא סחורה ויש סכנה שלא יפגעו בו השוטרים, על כן אני אעלה על העגלה ואלווה אותו עד קצה גבול העיר, מקום שאין השוטרים נמצאים עוד. וכך הוה, כשהגענו לגבול ירד מן העגלה והלך לדרכו. אז אמרו כל הסוחרים זה לזה ראה כמה גדול כח תורתנו הקדושה, שאפילו בר נש כזה נתפעל ובשביל כבוד תורתו עשה לנו טובה זו. והיה באמת קידוש השם גדול. וכל בני העיר שהכירו את רשעת אותו האיש דיברו מזה, שכל כך גדול כח התורה להבעיר זיק היהדות, ונקודה פנימית שבלב ישראל צריכה רק להתעוררות בדברים היוצאים מן הלב, ואז תיכף מתלהבת ומהפכת אפילו גוף רשע כזה מקצה אל הקצה עד שבעצמו יסתכן, כי אילו היה נודע מזה שעזר לסוחרים שנואי נפש הקומוניסטים, היו תיכף טורדים אותו מפקודתו ומוציאים אותו מהמפלגה, ואולי גם היו עושים לו משפט, ובכל זאת פעל עליו רושם דבר תורה ששמע שקיבל על עצמו הכל, כמבואר ברז"ל (בראשית רבה סה, כב) על יוסי משיתא ויקום איש צרורות, דאמרו רז"ל על פסוק (בראשית כז, כז) וירח את ריח בגדיו, אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו. היינו שם בראדזוויל מחודש אדר עד חג השבועות שנת ת"ש. המשך המאורעות וההרפתקאות שעברו עלי ובחסדי ה' כי לא תמו נצלתי, יבא אי"ה בחלקים הבאים: