תקציר המבוא:

אודות המחבר

דברים שנאמרו ע"י המחבר בשנת תשי"ד בכינוס לזכר קדושי סומבטהלי ושארואר

המבוא:

(עמוד יא)
דברים שנאמרו ע"י המחבר בשנת תשי"ד בכינוס לזכר קדושי סומבטהלי ושארואר

"מה אעידך, מה אדמה לך, הבת ירושלים, מה אשוה לך ואנחמך, בתולת בת ציון, כי גדול כים שברך - מי ירפא לך" (איכה ב, יג).
אנקה זו, של נביא החורבן, מתפרצת מלבי, בזכרי אהובינו מחמדינו כלואי הגיטאות סומבטהלי ושארואר, שהוסחו לפני עשר שנים למחנות המוות, ובזכרי חללי גדודי צבא העבודה, שהוצאו לשדי המלחמה מהמרכז של קאסעג. שאלתו הכאובה של המקונן האלוקי, מכרסמת רוחי ומדריכה מנוחתי, "מה אעידך מה אדמה לך הבת ירושלים".

בספר ירמיהו נמצא פסוק קצר זה: "וישב ירמיהו בחצר המטרה עד יום אשר נלכדה ירושלים,... והיה כאשר נלכדה ירושלים" (ירמיהו לח, כח). המלים האחרונות שבפסוק נראות כותרת לסיפור, שבו רצה הנביא לתאר, מה היה כאשר נלכדה ירושלים. אולם הסיפור חסר מן הספר. ולמה? מדוע אין הנביא מתאר את מאורעות החורבן, אחרי אשר כבר העלה בכתב את הכותרת לתיאור זה. והתשובה היחידה לתמיהה זו היא, כי כאשר רצה הנביא לבצע את אשר הבטיח בכותרת, ולהעלות בכתב את מאורעות החורבן, מה היה כאשר נלכדה ירושלים, עזבוהו כוחותיו, ומרוב המיית רוחו רעדה ידו, עד אשר נפל העט ממנה, ולא היה ביכולת הנביא להעלות בכתב את אשר ראו עיניו. מאורעות החורבן היו כה אכזריים ונוראים עד אשר עלו למעלה מכל דמיון, כך שגם לנביא המנוסה בייסורין, ומעיד על עצמו "אני הגבר ראה עני בשבט עברתו" (איכה ג, א) נפל העט מידו, ומרוב התרגשות והמיית לב, לא קמה בו רוחו לתאר את המחזה של "והיה כאשר נלכדה ירושלים". כי האויב אשר לכד את ירושלים חכם היה להרע, וידע להגדיל באכזריות חמה את ייסורי החורבן, עד אשר עלו למעלה מכל חזיונות הייסורים של נביא הייסורים.

ומה שאירע לירמיהו הנביא בחורבן בית ראשון אירע לרבינו הקדוש בחורבן בית שני. הגמרא מספרת (חגיגה ה:) "רבי הוי נקיט ספר קינות וקא קרי בגויה, כי מטא להאי פסוקא, "השליך משמים ארץ" (איכה ב, א), נפל מן ידיה - ספר הקינות - אמר מאיגרא רם לבירא עמיקתא". כאשר דרש פעם רבי את ספר הקינות, ובתוך דרשותיו העלה זכרונות של מאורעות החורבן, עלתה המיית רוחו והתרגשותו, עד אשר תשש כוחו ונפל הספר מידו, מבלי היכולת להמשיך ולדרוש אותו הלאה.

"אוי לי על שברי" (ירמיהו י, יט) מקוננת השכינה כביכול. וכשגלו יהודה ובנימין - מספרת האגדה - כביכול, אמר הקב"ה, מעתה אין בי כוח לקונן עליהם (פתיחתא דאיכה רבתי ב'; ילק"ש ירמיהו רפג, ילק"ש איכה תתקצה). ואנן מה נעניה אבתרייהו! האם נותר בנו רוח לבכי ומספד, אחרי השואה אשר פקדה את יהדות אירופה, ונהרגו על קידוש השם הקדושים כלואי הגיטאות סומבטהלי ושארואר, וקדושי צבא העבודה שהוצאו להורג מהמרכז של קאסעג. היכול נוכל לקונן ולבכות על אבדן יקירינו מחמד נפשנו משוש תפארתנו, שכן כה אכזרי נחטפו מאתנו לפני עשר שנים. "על שבר בת עמי השברתי קדרתי, שמה החזיקתני! מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה ואבכה יומם ולילה את חללי בת עמי" (ירמיהו ח, כא, כב).

"מה אעידך" מקונן הנביא, היכול אוכל להעיד ולספר לדור אחרון כי יבוא, את מאורעות החורבן שהיו כה אכזריים, שהגדילו ועלו על כל חזיונות הייסורים שחזיתי אי פעם על ישראל. ואנחנו! היכול נוכל לשום תעודה היסטורית, לחרוט בחרט אנוש מחזה העינויים והייסורים האל אנושיים של השואה אשר המיטו בני עוולה על יהדות אירופה, ובאותו פרק גם על קדושי הגיטאות סומבטהלי ושארואר, ועל קדושי יוצאי צבא העבודה מהמרכז קאסעג.

"מה אדמה לך הבת ירושלים", הנמצא אמן הדיבור, אשר בדמיונו העז יתן כל-שהוא מן הכאב והשבר אשר מצא את עמנו לפני עשר שנים בחורבן יהדות אירופה.

"מה אשוה לך ואנחמך, בתולת בת ציון"! לאיזו מתקופת השמד שעברו על עמנו הנענה והנדכה, נוכל להשוות את השמד האחרון של תקופת השואה האירופאית, אשר בה הגיע ריבוי הרצח לשיאו, ובהמצאות שטניות הושמדו מיליוני אחינו, בעינויים וייסורים קשים ורעים, לעילא לעילא מכל דמיון אנושי.

(עמוד יב)
"כי גדול כים שברך"! אין סוף וקצה לשברנו, וכשם שאין קנה מידה למדוד בו את האין סוף של הים הגדול, כך אין קנה מידה למדוד בו את האין סוף של שברנו כאבנו.

"מי ירפא לך"?! היש מי מיצורי קדם, אשר יחבוש את מכתך, ירפא את שברך, וינחמך באבלך האין סופי? "נגזרה גזרה על המת שישתכח מן הלב" (רש"י, בראשית לז, לה), וברבות הזמנים ובסגות הימים נרפה השבר, פג הכאב, והוקל האבל, נסה התוגה ועברה מן העולם. האם נגזרה גזירה זו גם על מתינו אנו? על מחמדינו יקירינו שנחטפו מאתנו באופן כה אכזרי? האם במרחקי הזמן נמצא תרופה לשברנו גם אנחנו? הרי אחרי עשר שנים עדיין טרייה המכה כמו ביום שהונחתה עלינו! לא רוככה בשמנו של הזמן ותרופתו. "מתנחמים על המתים" (ב"ר פד, יט) ואין מתנחמים על אלו שהועלו חיים על המוקד, ומתו מיתה כה משונה, בייסורים קשים ועינויים רעים. הזמן לא יכול את "הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו"! (שמואל ב' א, כג) את אהובינו יקירינו שהיו לנו נעימים בחייהם, ולא נפרדו מאתנו במוות, כי אם בחיים חיותם, בתקוה שעוד ניפגש אתם בחיים עלי אדמות.

גם ברבות הזמנים לא נוכל לשכוח, את גדולינו הגאונים הרבנים, ואת מנהיגי הקהילות אשר במסירות נפשם הטהורה עמדו על משמרתם לשרת בקודש, ולא עמדה להם זכותם ביום עברה וזעם, ונהרגו ונספו עם קהילותיהם יחד. "ולא היה ביום אף ה' פליט ושריד"! (איכה ב, כג).

לעולם לא נוכל לשכוח את רבינו הקדוש, הגאון הצדיק מוהר"ר מרדכי מאיר בנדיקט זצוק"ל הי"ד. הוא היה תלמיד חכם שלא נמצא רבב על בגדיו, כי היה האיש בגופו ובנפשו, כולו אומר כבוד והערצה. הגיע לזקנה מופלגת, עד שהועלה למוקד, ויצתה נשמתו בקדושה ובטהרה, וקידש שם שמים בחייו ובמותו.

דמות בלתי נשכחת היא לנו הגאון הצדיק מוהר"ר גבריאל גשטטנר זצוק"ל הי"ד. אביהם של יתומים ועניים היה, למד ולימד תורה בקדושה ובטהרה, ממש במסירות נפש, כידוע לכל באי עירו בסומבטהלי, שגם בחוליו לא הפסיק מלתת שיעוריו לפני תלמידי הישיבה, ובעלי בתים.

חקוק על לוח לבנו לנצח יישאר, זכרו של גיסי הגאון הצדיק חסיד שבכהונה, מוהר"ר מנחם פישר זצוק"ל הי"ד. בר אבהן היה ובר אוריין, למד תורה לשמה ומחזיק ידי לומדיה, ומקיימי מצוותיה. עסק בצורכי ציבור באמונה, וכל נכה רוח וקשה יום מצא בו פטרונו הדואג עבורו ומשיב רוחו.

ואתם בדומה להם הרב הגה"ק ראב"ד דקהל יראים ינושהז זצוק"ל הי"ד. וכן יתר רבני המחוז, ה"ה הרב ד"ר יצחק לינקס מקאסעג ז"ל הי"ד, והרב ד"ר קרויס מקערמענד, שעמדו בראש קהילותיהם כמורים ומנהיגים רוחניים. ועל כולם נאמר באגדה "החכמה מאין תמצא (איוב כח, יב) תלמיד חכם שמת אין אנו מוצאים תמורתו" (ב"ר צא, יא).

"עיני עוללה לנפשי, ארשב"ג, ת"ק בתי סופרים היו בביתר, והקטן שבהם לא היה פחות מג' מאות תינוקות, וכו' ובאו השונאים, כרכו כאו"א בספרו ושרפו אותם, ולא נשתייר מהם אלא אני, וקראתי על עצמי: עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי" (איכה ג, נא; איכה רבתי ג, לח). אף אנו שרידי השואה נוכל לקרוא על עצמנו "עיני עוללה לנפשי מכל בנות עירי", כי נפשנו תאבל ותכאב על כל אשר עשו השונאים, כי כרכו יחד אמהות וילדיהן ושרפום, פעוטים ותינוקות של בית רבן, בחורי ישיבה נערים ונערות יחדיו אומללו הושמדו, "אשר טפחתי ורביתי איבי כלם" (איכה ב, כב) "על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים, כי רחק ממני מנחם משיב נפשי היו בני שוממים כי גבר אויב" (איכה א, טז).

באנקתו של ירמיהו הנביא יש בה לכאורה צליל של ייאוש. לכאורה משמע, כאילו מתוך אנקת כאב של ייאוש, מתמיה הנביא "מי ירפא לך"?! אולם חז"ל מתנגדים נמרצות מלהכניס משמעות כזו בדברי המקונן האלוקי. כפי תפיסתם הנכונה, אין תמיהתו של הנביא תמיהה של ייאוש ח"ו. ואין כוונת הנביא לומר ח"ו האם יש מי אשר ירפא לך, תמיהתו של הנביא היא תמיהה של התפעלות, מרוממותו של הרופא אשר ירפא לך, שהוא הרופא לכל תחלואיכי! בתמיהה של התפעלות קורא הנביא אל בתולת בת ציון, כי גדול כים שברך מי ירפא לך? מי הוא זה אשר בכוחו וביכולתו שירפא לך הגואל משחת חייכי! ראי והתבונני, מה מרומם הוא ומה גדול ועצום הוא הרופא אשר ירפא את שברך האין סופי שהוא גדול כים. ובהתפעלותו של הנביא ישנה התשובה על תמיהתו. כי לא לחינם השווה הנביא את שבר בתולת בת ציון אל האין סוף של הים. בדברי ההיקש התלמודי מדרשי הסיק רב חולפאי (איכה רבתי ב, כב) "מי שהוא עתיד לרפאות שברו של הים הוא
(עמוד יג)
ירפא לך"! המסתכל בים הרוגש תמיד, ובגליו ההומים בלי הרף ובלי סוף, תתעורר בו מאליה התמיהה, מאין באים גלי הים ולאן הם הולכים? מה התועלת בהמיית גלי הים? ובעל המדרש רואה בהמיית גלי הים התדירית את התגלות האלוקי בטבע, הלא "רגע ויהמו גליו, ה' צבקות שמו"! אולם, הלא גם "נותן שמש לאור יומם, חקות ירח וככבים לאור לילה ה' צבקות שמו"! (ירמיהו לא, לד). וכשם שפעולות אלו לא לחינם פועל אותן ה' צבקות ב"ה, כי הן מביאות תועלת רבה לבריאה כולה, בשפע האור והחום הכרוכות אחריהן, ובתועליות אחרות שאינן גלויות לנו. כן לא לחינם ולשווא היא הפעולה אשר בה ה' צבקות "רגע הים ויהמו גליו"! כי יש בה תועלת רבה לבריאה כולה, אף שתועלתה מוסווית, ואינה גלויה לעינינו. רואה הנביא במשברי הים ובגליו הבלתי פוסקים והבלתי תועלתיים לכאורה, את התגלות ההשגחה העליונה, אשר היא היודעת את המאין והלאן של משברי הים וגליו, ומה תועלתן המוסווית והמוסתרת מאתנו. וכן רואה הנביא התגלות ההשגחה העליונה במשברי עם ישראל והמיית ההיסטוריה שלו; העליון, המנהיג עולמו ברחמים, הוא היודע את המאין והלאן של גלי ההיסטוריה הישראלית, ותועלתם הסופית, הוא בעצמו ידע להשקיט משברים אלה, והוא בעצמו ירפא את שברך האין סופי בת ירושלים בתולת בת ציון. "כי כה אמר ה', מצא חן במדבר עם שרידי חרב הלך להרגיעו ישראל"! (ירמיהו לא, א).

ומי שאמר לעולמו די, יאמר לייסורינו די, ויקיים לנו המקרא שכתוב "וגלתי בירושלים וששתי בעמי ולא ישמע בה עוד קול בכי וקול זעקה"! (ישעיה סה, יט). "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר, שמן ששון תחת אבל, מעטה תהלה תחת רוח כהה, וקרא להם אילי הצדק מטע ה' להתפאר. ובנו חרבות עולם שממות ראשונים יקוממו וחדשו ערי חרב שממות דור ודור"! (ישעיה סא, ג ד).

ת.נ.צ.ב.ה.