תקציר המבוא:

אודות המחבר

המבוא פותח בקינה על אבדן בני משפחתו של המחבר ועל חורבן קהילתו טורקא שבאוקראינה.
המחבר רואה חובה לעצמו לספר לדורות הבאים את שעבר עליו בשואה, כדי לחזק את האמונה בה' ובהשגחתו הפרטית.
המחבר מתאר בהרחבה את קורותיו למן הכיבוש הנאצי ועד לשחרור: רבנותו בטורקא, התעללות הגרמנים עם הכיבוש באביב תש"א, כשלון נסיונו להבריח את הגבול להונגריה, מאסרו בעיר אונגוואר שבהונגריה.
קטע מיוחד ומפורט עוסק בוויכוח יזום שניהלו קצינים נאציים עם המחבר על התלמוד והתורה שבכתב. בהמשך מתוארים שחרורו מן המאסר ונסיעתו לבודפשט.
עם הכיבוש הנאצי של הונגריה ב-1944 ניסה המחבר לברוח לרומניה דרך קלויזנבורג, אך נתפס והוחזר לבודפשט. לאחר מכן ברח לעיר מיקולאש שבסלובקיה, ובחודשים האחרונים של המלחמה הסתתר במערות וביערות בסביבת העיר. המחבר מתאר את קורותיו בכל המקומות הללו, ואת השפעתו על יהודים רפורמים שהסתתרו באותם מקומות.
בסיום, המחבר מספר על גורל בני משפחתו, אלה שהומתו ואלה שנותרו בחיים, וכיצד נודע לו על גורלם לאחר השחרור.

המבוא:

(עמוד כט)
עיני עיני יורדה מים

יתברך הא-ל הגדול הגבור והנורא, הן הן גבורותיו, הן הן נוראותיו, השם נפשינו בחיים ולא נתן למוט רגלינו המדריכנו על במות אויבינו בעת חשכו עינינו בהימים שעלה המות בחלונינו מחוץ ומבפנים תשכל חרב שונאינו להכרית להשמיד ולאבד מנער וזקן טף ונשים. להשכיח את זכרונינו ולאבד נצחונינו, אפפוני חבלי מות ומצרי שאול מצאוני מדחי אל דחי, דחה דחיתני לנפול וד' עזרני. במר תבכה נפשי על אובדן מולדתי בני ביתי משפחתי היקרים הנאהבים והנעימים, עיני עיני יורדה מים על חרבן עירנו קהלתינו הקדושה טורקא ענ"ס עיר עתיקה עיר ואם בישראל, בעלי בתים חשובים, חסידים אנשי מעשה, לומדים מופלגי תורה, יראים וחרדים לדבר ד'. קול התורה הקדושה הי' נשמע ממש ברחובות העיר מתלמידי ישיבתנו הקדושה, ישיבת דגל התורה, תלמידים למאות מכל ערי הגליל והסביבות מקרוב ומרחוק, ובית יעקב לבנות ישראל לכל הגליל וערי השדה, אשר בזעת אפים עלה בידי בחסד עליון ליסדם ולקיימם. ישיבתינו הקדושה הי' למבצר תורה ויראה לכל הגלילות אשר סביב ערינו, ובעונותינו הרבים ידי הרשע שלט בם והיו לטרף.

א-לי א-לי למה עזבתנו? ירפא ד' את שברינו וינקום לעינינו את נקמת דם עבדיו השפוך, ראיתי בשם תלמידי הבעש"ט הקדוש זי"ע זצ"ל הטעם שאומרים קדיש יתגדל אחר נפטר וזהו לטובת הנפטר, כי בהעדר איש חי ר"ל נתמעט בזה העולם עבודת הש"י והחוב נשאר על החיים להשלים זאת, לכן אומרים יתגדל כי החיים מקבלים בזה עליהם להשלים הנעדר ולהגדיל כבוד שמים. כן הנני בתפלה ובקשה להשי"ת שאזכה לחיים חי' קדושה, להיות מעובדי השי"ת באמת ללמוד וללמד לשמור ולקיים בתורה וגדולה ולהיות מן הזוכים לראות מהרה התכלית הגדולה הקדושה והאמיתית מכל עבר ונזכה כלנו בככ"י לגאולה שלימה ולכל הטוב: המיועד לנו ע"י נביאנו וחכז"ל הקדושים ברחמים רבים אכ"י.

ובמה אקדם להודות ולברך וליתן שבח להשי"ת כי חלץ נפשי בכל עת ובכל פעם ממות ברגע האחרון ממש. הייתי צריך להיות כבר
(עמוד ל)
עפר ואפר קרבן בין הקדושים. אבל נראה שלא הייתי ראוי לכך. ברור שלא לחנם השאיר אותי השי"ת בחיים בניסים הפלא ופלא. ובכן אמרתי לא אמות כי אחי' ואספרה לאחי לדור אחרון דברים נפלאים ונוראים. למען דעת כל עמי הארץ כי ד' הוא האלוהים אין עוד מלבדו והכל הוא בהשגחה פרטית. והנה באתי במגילת ספר כתוב עלי ממה שעבר עלינו משנת תרצ"ט עד אחר המלחמה הנוראה, גם וויכוח איום שנקראתי לבוא להתווכח עם הנאצים ימ"ש עם שריה משריהם הגדולים, אודות התלמוד ושאלות שונות גם בתורה שבכתב, בעת ישיבתי בכלא בעיר אונגוואר במחלקה הנוראה מחלקת המרגלים, מקום מסוכן ר"ל, ולא יאומן כי יסופר כי משם מהמקום הגרוע ביותר מקום הרשע משם נצמחה לי הישועה, (עיי' בפנים). גם חנני השי"ת בחידושי תורה הלכה ואגדה, גם דרשות דרשתי ביערות ובהררים הרמים והגבוהים, הרי הטאטרים, הרי אולאנווא ופארובא, הרי יאלאוויץ והרי לאזיסקא. כל המקומות הם בסביבות סט. מיקולאש סלאוואקיי, לפני אחים ואחיות יקרים חשובים ונכבדים זרע אברהם יצחק ויעקב אשר בצרה גדולה היו, לפניהם דרשתי דברתי על לבם דברי חיזוק ותקוה, ברוך השם הכנסתי בהם רוח חיים ממש, הי' שמה בערך חמישים נפשות רובם משפחות רפורם, תינוקות שנשבו, שלא ידעו מהיהדות מאומה, והם אבדו ר"ל כל תקוה, התנהגותם בין איש לאחיו וגם לעצמם היו גרוע יותר מהחיות היער, נאבדו היו, אחר יאוש חיו ר"ל. מעת שגרתי בסביבתם, הי' לי שם בונקער עם עוד אנשים נשים וטף בערך כ"ג נפשות שומרי תורה ומצות היו, התחלתי לבקר גם את האחים החופשים ולדבר על לבם, הפחתי בהם רוח חדשה והדלקתי בקרבם אמונה בהשי"ת, כאשר יסופר בפנים על המאורעות הנסיעות והמסתורים, הכל בחסדי ד' בי לא תמנו כי לא כלו רחמיו.
המגילה הזאת אשר בשם ספר בית יצחק יקרא בעזרת השם ב"ה, יהי' לזכרון נצח ומצבת ביתי, זרעי הקדושים היקרים הנאהבים והנעימים ה"ה בני בכורי נתן נטע, בני אשר יונה, בני אברהם, התאומים בני אלעזר, ובתי רייזיל, ואמם הצדקת המשכלת העדינה מרת טויבה בת דודי היקר האי עניו האי חסיד חכם וצדיק הקדוש מוה"ר דוד וזוגתו הצ' פיגא, וזכר קודש אמי מורתי הצדקת וחכמת בת צדיק וחסיד בנש"ק מוה"ר אשר יונה נכד רבינו מאיר הגדול מפרימישלאן מתלמידי הבעלש"ט זי"ע זצ"ל מדאלינא, נכדת רבינו הקדוש
(עמוד לא)
ר' אורי מסטרעליסק השרף זי"ע, הגה"ק ר' שמואל אבד"ק העליטש וממשפחת ר' משה בר' דן מתלמידי בעש"ט הק' זי"ע מדאלינא. זכר נצח תלמידי ישיבתינו הקדושה. זכרון נצח קהלתינו נשמות היקרות קדושים וטהורים שנהרגו במיתות אכזריות על קדושת שמו יתברך הי"ד, לעינינו, יהי' הספר הזה למזכרת ספרי חדושי זקן יצחק שהלך לאבדון. עם ספר תורה שלי חשוב ויקר מאוד בקבלה נאמנה שהי' לי שהס"ת הזה הוא הס"ת של הגה"ק מקאזניטץ זי"ע והי' ס"ת נפלא קלף צבי ווי העמודים וכתב מאד יפה יפה אף שהי' ישן וחבל.

חסדי ד' כי לא תמנו ניסים גלויים ממש ראינו בכל יום, לא יאומן כי יסופר, הטלער ימ"ש שר"י התחיל המלחמה הנוראה כנגד הרוסען בכח וברעש גדול, ממש בפעם אחד וברגע אחת השליך את עצמו על כל המדינה בכל העירות והכפרים ובא באווירונים שלו וזרקו הפצצות, נפלו אנשים אזרחים למאות בכל עיר ולאלפים בכל המדינה עוד קודם בואם העירה, הרוסים דימו לפגוש אותם בעיר טורקא וסביבותיה הוא הספר הגבול בין פולין והונגרי', ובכן אספו במחוזותינו חיליהם כחול הים ומכל מיני כלי משחית עד אין שיעור. הנאצי"ם ימ"ש השכילו והתחילו המלחמה מצד אחר, וכמעט שעלה להם להקיף ולהשמיד את כל החיילים הרוסים אשר בגבולינו, ובקושי גדול נצלו, רצו נסו באין סדר, מלאים באו וריקם השיבו. פחד גדול הי' לראות מנוסתם, מובן שכל זה עשה עלינו רושם קשה ומרה ואך לד' עינינו. והנה תיכף אחר שעזבו הרוסים את העיר התחילו האוקראינער ימ"ש להתאסף העירה, מכל הסביבות לאלפים, הרחובות השחירו מהם וכל היהודים יושבים מסוגרים. מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. כלנו במורא גדול מחמתם. האוקראינער הרשעים הגמורים ימ"ש המה בהבה נתחכמה כדת מה לעשות עם (הזשידעס) היהודים, רק חפשו איזה עלילה סיבה כל שהיא שיהי' להם לכסות עינים, כי גם המה מבולבלים, כי עוד לא ידעו מההצלחה לרשעתם אשר להם מוכן מהנאצי"ם ימ"ש.

הנה פתאום שמענו לדאבונינו שמצאו בערך כ"ה הרוגים בהמרתף בבית של דניאל ערטיל אשר שמה היו דרים הען קא. וודע. ומובן שכאן מצאו לעשות עלילה על היהודים, ועשו רעש גדול שהיהודים עשו זאת, וגמרו להרג לאבד את כל נפש חי' אשר בשם ישראל
(עמוד לב)
וזאת יעשו בעת שיובילו את ההרוגים לקבורתם. הפחד הי' גדול מאוד כלנו רועדים ואין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים, עומדים אנו בתפלה ובתחנונים לחלות ולרצות להשי"ת, שפכנו לב ונפש שומרינו הש"י חוס ורחם עלינו שור בשפלותינו והושיעה לנו. ומה נשתוממנו שמצאו בין ההרוגים גם יהודי אחד, מובן שנסתמו עלילותם, ותיהום כל העיר על המראה הזה שההרוג הי' הבחור זקן יהונתן, הוא הי' שקט ומעולם לא הזיק אפי' לזבוב והצנע לכת, הי' דר עם אמו הזקנה ופרנסתם הי' מה שסיפק להם אחיו מוה"ר יהושע ווינד זייגערמאכער הי"ד, מה הי' להען קא. וודע. להעני הזה, שמעולם לא הי' סוחר, אלא מאת ד' היתה זאת הוא זכה להיות הפודה ולהציל את כל היהודים ממות לחיים, ניסים גלויים ראינו, יהונתן יהונתן אתה פדית את העם. יהי זכרו ברוך.

בערך שני שבועות היינו בלי ממשלה, ובחסד עליון הי' שורה פחד גם על האוקראינער ימ"ש שזאת לא הי' בשום מקום, וארגנו להם מליצי' לשמור העיר. ואנחנו ישבנו בבתינו ורק להשי"ת עינינו חכינו בדאבון לקראתם. ובאו האורחים הארורים ימ"ש, צעדם וביאתם הי' בגאוה ר"ל, ותיכף התחילו להראות את פרצופיהם הטמאים, לקחו את כל היהודים אנשים ונשים לעבודות שונות קשות ובזויות, עבדנו בפחד ובמורא גדול כי שמועות לא טובות שמענו אשר בעיר הישנה סטרי סאמבאר הרגו בשעת עבודה תיכף בבואם, ולא היינו בטוחים שעוד נחזור לבתינו. אבל מתחלה הי' בחסד, ורצינו להאמין שכך יהי' כל העת. והאמת האס. אס. קאמאנדע לא באו עדיין וזאת לא ידענו. אבל חי' שעה על משך זמן מה הי' לנו. ערב ר"ה כאור הבוקר לקחו אותנו לעבודה כדרכם וגם עבדתי אז בסקילת אבנים עם ידידים נאמנים אנשי שם ישראל קדושים זרע ברך ה' פתאום אנו רואים שמר יהושע נחמן מיינער הי"ד מתקרב ובא (יהושע נחמן הי' ראש הקהל טרם שבאו הסאוויעטין שהיו אצלינו משנת תרצ"ט עד תש"א והמה בטלו הקהלות, סגרו המקוואות, סגרו הת"ת והישיבה, לקחו השחיטה) מר מיינער הולך ובא אצלי, והוא אמר לי, הגם אתם עובדים? אמרתי ועניתי ברוך השם גם אני יהודי ובתוך עמי אנכי יושב, הוא ענה לי אתם לא תעבדו עוד שעה, מפני מה - שאלתי אותו - הוא אמר שקיבל פקודה מהאקאמאנדי לארגן הקהילה כקדם ועתה הוא הולך שמה והוא בתקוה טובה. הש"י יעזור וירחם ותצליח.

(עמוד לג)
בא חזרה והכל בידו כקדם נתנו חזרה הבית החיים, השחיטה, הכל בידינו ממש. מובן שבדעתי הי' לפתוח הת"ת כמה מאחינו ב"י שמעתי לאמור שהם שמחים יותר (דאך אינטילעגענטי מענטשען) מאלו שהלכו להם. ואני חשבתי הלואי. בהתחלה הי' למבול, בקשו בכל יום ויום אנשים ונשים לעבודה אבל הפחד לא הי' כל כך גדול, נתנו לאכול וגם מהם דברו על הלב וגם נחמו. אבל לא ארכו הימים הטובים והצרות הגדולות התחילו. האוקראינער ימ"ש הי' גם להם ממשלה גדולה עלינו ורשיון בלי גבול לצרף מחשבתם למעשים רעים. הנאצי"ם ארגנו מיליץ גם מהם. הלכו וקבצו קהל גדול זרע עם קודש בני א. י. י. אנשים נשים גם הרבנית שלי הי"ד היתה בתוך הקהל, אספו יותר מחמש מאות איש ואמרו שרוצים שיאספו ויקחו התמונות של הקאמאניסטען כמו לענין סטאלין, ושאר גדוליהן ולקברן בבית החיים של ישראל ולכל אחד נתנו תמונה כזו והוליכו אותם שניים שניים בכל העיר בכל השווקים והצירים וכפאו עליהם לשיר שירים רוסים ושירי אידיש, לאחר כמה שעות של עבודה קשה ומרה באימת מות הגיעו לבית הקברות, ושם התחילו מחדש בכריעות והשתחואות, השפלות ובזיונות בשבע הקפות, בית הקברות הזה נמצא במרכז העיר מול ביתנו עלינו העלי' אני ועוד כמה אנשים ומהחלון ראינו תמונה נוראה, בעת הכריעות היו יורים בכל פעם באוויר בכלי זינם בכדי להפחידם. הפחד שלנו הולך וגדול בצער ויגון אובדי עצות אנחנו מאין יבוא עזרנו להציל אותם, ראינו כי מר הוא, נשיא הקהילה מר מיינער והסגן מר יהושע ערדמאן הי"ד רצו מהר למפקדה הגרמנית ובקשו בתחנונים ותיכף הם באו ושחררו אותם, גם אברהם אהרן רויזען יזכר לטוב הי"ד הוא הי' סוחר סוסים ואז השגיח הוא על סוסים של רשע אחד ואמרו שהוא פעל אצל הרשע שלו לטובת האומללים ובאו לביתם לשלו'. אחר כל אלה נתודענו כי הסכנה היתה גדולה מאד ולולא התמהמה שחרורם באיזה רגעים כבר הי' אחריתם, כי בעיר הסמוכה עיר ישן (סטרי סאמבאר) עשו גם כן . ככה ואספו בבית הקברות עם רב ובאו אוקראינער לבושי שחורים עם עגלה שחורה וממקומם בכלי זין הרגו את כלם ולא נשאר אחד. וכמו כן הי' מדובר בין הרשעים בעירנו להיות מוכנים ליום זה בדיוק באיזה שעה. תיכף אחר שחרורם ראינו עגלה שחורה עם
(עמוד לד)
מלבושים שחורים הגיעה מעיר סאמבאר ישן ות"ל יתברך כאשר בא כן ילך הלכו חזרה ימ"ש.

וליהודים היתה אורה לעושה נפלאות לבדו ממש ניסים גלויים ראינו אז. הבט משמים וראה, הבט נא, רחם נא, והושיעה נא, החיים התחילו להיות קשים, כל יום ויום קללתו מרובה מחבירו החריבו את הכל השפילו אותנו עד לעפר. נפל רוחנו אין אנו דואגים יותר דאגת מחר אך ורק אנו רועדים מפחד. נפחדים מכל רגע ורגע מהגזירות הרעות למאות בכל יום ר"ל כל יהודי מוכרח להיות מסומן בכוכב מגן דוד לבן. ודתו להמית מי שעובר על זה. מבקשים בכל אנשים ונשים לעבודת פרך קשה, בזוי' ומסוכנת, מבלי תת אוכל לנפשם רק עובדים ועושים מלאכה תחת רצועה ומקל, נפוחי רעב יחפים קרועים ובלוים בלא צורת אדם, לא יאומן כי יסופר האופנים והמצאות שלהם איך שמצצו את קרבנותיהם, ממונם, דמם וכל אשר להם. עד שהרגו אותם בלי חוק ומשפט רק כל אחד ואחד מגדול ועד קטן שבקטנים עשו רציחתם כפי רצונם ושגיונם, כל הדברים להם היו זקוקים אנשיהן, נשיהן, כלביהן פלגשיהן וטפם, מדבר קטן עד דבר גדול, הכל הם בקשו מהקהילה אשר החליפו את שמם על שם יודען ראט. מטרידים בכל רגע ורגע, לבד מהבקשות והאזהרות בכל יום ויום שעה ושעה בשם האקאמאנדא היו באים ביחידות כל אחד עם בקשות שונות ומשונות, כסף, זהב, אבנים טובות, כל מיני תכשיטים, מלבושים משקאות הכל מכל המינים, כל זה מבקשים תחת אזהרת מות או בטחון איזה הצלה או סתם ידידות, אבל כל זה לא הועיל כלום, ובכלל היו הבטחותיהם שוא ושקר. ובאחרונה הי' הפחד הולך וגדל ונתנו צו שכל איש יהודי ימסור תוך 48 שעות להגזלנים הרוצחים כל הכסף, הזהב וכל המלבושים אשר עליהם אף חתיכה קטנה, (פוטער) מאנשים נשים וטף אף מלבוש שאינו שוה כלום, מצאו על איש יהודי עני פשוט וכשר בגד קרוע טלאי על גבי טלאי ובתוכו עור מארנבת ישן נושן שנשאר לו ירושה מאבות אבותיו וכבר נפלו כל השערות וממש לא נשאר רק עור שאף פרוטה אינו שוה, ובלי משפט הרגו אותו, ה' ינקום דמו לעינינו. אחר הדברים האלה ביקש ממני מר יהושע ערדמאן הי"ד מהיודען ראט, שאקח ספר תורה וליתן שבועה חמורה לכל מאן דהוא אם מסר הכל מכל הנ"ל, כי הפקודה הי' באזהרת מות תיכף ממש בלי שום משפט, השמטתי את עצמי מזה
(עמוד לה)
ובקשתי מהם שלא לעשות זאת, אבל לדאבוני הגדול עשו על דעת עצמם, ולמחרת בבוקר באתי לבית הקהילה וראיתי תמונה נוראה לפני ולפנים, בחדר מונח ספר תורה על השלחן ונירות דולקים, העם אנשים כשרים שבורים שבר על שבר עומדים כפופים מול הספר תורה בלב קרוע מוכנים לישבע על לא חמס בכפם, ומר ערדמאן ש' הי"ד אמר ביגון לב שהוא עושה זאת על דעתו מחמת שהגזירה הרעה נוגעת לסכנת נפשות ממש ואין כולם מבינים להעריך המצב הנורא איך שהוא פחד נפל עלי ואמרתי אוי מה הי' לנו ובקושי גדול עלה בידי להניח מזה אני ומשפחתי וגם בית גיסי האברך תלמיד חכם מופלג מסרנו לידם כל המלבושים עם (פוטער) לבד על השטריימלך חמלנו כי הי' יקר ערך וטמנתי אותם בארץ ואחר המעשה הנורא הלכתי תיכף לביתי וחפרתי והוצאתי ולקחתי את המטמון ומסרתי אותם להיודען-ראט ופטור.

הרעב ר"ל, התחיל לפרוש כפיו ולדפוק בדלתותינו כי כלנו היינו מסוגרים בארבע אמות שלנו ולא יותר, כי אין יוצא ואין בא מהכפרים למכור ולקנות ואין שום מגע ומשא עם השכנים הערלים ואחדים מאתנו שהלכו לבקש ולחפש מעט אוכל תפסו אותם הערלים הטובים ומסרו אותם לאחיהם הרוצחים בלי חמלה הרגו אותם על אתר, עכ"ז כלנו הכרחנו לחפש עצות שונות למען חיי רגע למכור את כל מה שהי' עוד לנו כמו מלבושינו ממש מעל בשרנו בעד ככר לחם מעט קמח שעורים ממש מעט ותפוחי אדמה, וגם הערלים הטובים היו בפחד לבא בקשר עם יהודים, ודין גרמא שכמעט רוב העיר רובא ככולה היו נפוחי רעב, המות התחיל ר"ל בכל יום כמעט עד עשרים אנשים, נשים וטף נפלו, עלי הי' לדאוג עבור המתים הקדושים התמימים היקרים להביא אותם למנוחת עולם, מתחילה עלה בידינו לעשות הכל כדת ואף ליתן מלבושיהם וכן הלאה אבל לדאבון לבנו וכליון עינינו נתרבו המתים מחרב ומרעב ומיגון ופחד וכבר נתרוקנו מכל מלבוש וחפץ וגם מסיבת מחוץ תשכל חרב דין גרמא שהי' מאד קשה המצב וגם לא הי' מי שיתעסק כי כבר הורגלו בזה והחיים עוד קנאו להמתים רחמנא ליצלן שכבר חופשים המה מהצרות, הקיצור הי' צרות גדולות ופעלתי אצל הקהילה שכל מי שילך עמי לעסוק בחסד של אמת יקבל מחירו חצי פונט לחם שעורים פלעצליך כמו מצות קטנות מקמח שעורים ועזרו לי בכל כחותיהם האחרונים, הי"ד
(עמוד לו)
לעינינו, על אלה אני בוכיה ולבי נוהם נהימות חללי חרב ורעב מוטלים ערומים בערמות,, לחית הארץ ולעופות השמים.

שמענו שמועות - שמועות לא טובות תסמר שערות ראש פחד ורגז בטנינו מהשמועות הרעות מאחינו בני ישראל משאר עירות במדינה. שמענו עוד שעושים חיפושים בודקין בחורין ובסדקים בכל בית ישראל הולכים מבית לבית וכל מה שמוצאים אף שרוך נעל נוטלים ועושין את בית ישראל כמצולה שאין בה דגים והעושים המה אורחים גרמנים ורובם אוקראינער רשעים גזלנים רוצחים מורדים משאר עיירות באים פתאום על מכוניות בערך עשרים על כל עגלה והנה עושים חורבות את כל מי מאתנו שמוצאים על דרכם הוא נהרג מהם באכזריות גדולה ומיתה משונה ר"ל, ונוטלים ומחריבים ועוקרים הכל מובן הפחד הוא גדול מבית ומבחוץ אין אדם יודע מה לעשות, מה להציל, לדאוג עבור נפשינו, או עבור החפצים אשר עלינו כי גם זה נוגע לחיינו כי עם החפצים אנחנו עושים חליפין בעד קמח שעורים וכן הלאה. השמירה המעולה של החפצים הי' רק שהלבשנו על גופנו כל מה שהי' לנו כה הלכנו במלבושים יומם ולילה בפחד כמה שבועות ובכל יום שמועות חדשים באו, מבולבלים אנחנו עד מאד והאמת אגיד שפחד הי' לנו בעד החפצים המעט שלא יקחו אותם מאתנו כי זה חיות שלנו כל זמן שאנו עוד בחיים להשקיט הרעב והחיים בעצם בעונה"ר לא הי' בחשיבות כי לא הי' שוה כלום ממש ר"ל עבדים משלו בנו פורק אין מידם...

5 בינואר 1941 למספרם, בבוקר השכם ככל השכמת בוקר הי' הפחד גדול מבלי לשער לקראת היום החדש בעולם החשך, פתאום ראינו והנה באים מתחנת הרכבת חמישים עס. עס. ואחריהם אנחנו רואים אוקראינישע חוליגאניס שהתחילו להתקבץ מהכפרים הסמוכים.

מכל ארבע רוחות העיר הופיעו העורבים השחורים, הנה הם באים מכל צד ועבר, והחיות של כל העדה הקדושה מכלנו הולך וחסר עד סכנת נפשות והשאלה היא מה זאת ומה יהי', והנה הפתרון בא, התחילו ברציחה נוראה, התחילו בחיפושים ובדיקות בפעם אחת בכל העיר, ואחר שעות אחדים התחילו גם לחטוף אנשים ונשים, חטפו רק את מי שמצאו בשוק, אבל בילבלו אותנו בזה ג"כ, כי חטפו ושחררו, כת אחת חוטפים והכת השני משחררים, המוח הפסיק מלעבוד, לא ידענו לשית עצות בנפשנו כולם בורחים זה לצד ימין וזה לצד
(עמוד לז)
השני של העיר, והרשעים האלה ימ"ש אם לא מצאו שום איש בבית לקחו כל מה שמצאו, אף רהיטי בית כל החפצים לקחו והיינו כמשוגעים ר"ל וזה הי' הצרה הגדולה שאבדנו השכל ממש, ואחר שבלבלו אותנו היטב התחילו לחטוף ולסגור, ועוד תחבולה עשו, את הנשים שאלו אם יש להם ילדים קטנים אז שחררו האם, ומובן שהנשים התחילו לצאת ולבא אודות בעליהן, קרוביהן ובניהן, להשתדל עבורם וכאשר התאספו נשים ואמהות לרוב חטפו את כולם וסגרו אותם ולא הועיל שום צעקה וזעקה, כך חטפו כל הלילה והיתה צעקה גדולה בכל העיר.

קטונתי מכל החסדים שגם לעת כזאת עשה ד' לי נס גדול כי גם אני ברחתי רצתי בלי שום תכלית וחטפו אותי והוליכו אותי עם עוד אשה זקנה, והאמת אגיד כי לא ידעתי אז להעריך המצב הנורא שאני בו, והלכתי כמו לטייל לא האמנתי ולא הרגשתי שמוליכין אותי למקום המוכן ובתוך כך באו נגדי שני יודען ראטער מר יהושע ערדמאן ומר אלימלך וויזנער הי"ד, ואלימלך אמר ליהושע ראה נא את מי מוליכין, הם נגשו וניסו לדבר עם שני הרוצחים ולא רצו לשמוע להם, והתחילו להתרחק ממני וכשראיתי שהם רוצים לעזוב אותי התחלתי מעט להרגיש המצב ודברתי וקראתי אותם, אל נא תעזובו אותי וכה דברתי כמה פעמים והתחילו עוד הפעם לדבר עם החוטפים הרשעים ונס גדול הי' לי מאת הש"י שנתנו לי החופש, הלכתי עם יהושע ואלימלך להיודען ראט והסתירו אותי שמה בחדר אפל שלחו אלי את הבחור מר אברהם פיילער נ"י הוא כעת פה בניו-יארק הוא הי' שוטר והוא פעל ועשה הרבה לטובת אחיו, ה' ישמרהו ויעזרהו בכל טוב, הוא בא אלי וגלח את זקני והחלפתי את שמלותי כי עד צרה זו הלכתי כמעט אני בעצמי בזקני ובחלוקה דרבנן, חטפו כל הלילה ועד הבוקר כבר הי' להם קרוב לשמונה מאות אנשים ונשים משמנה ומסלתה של עיר, גם הרבי מוואניוויטץ הרב הצ' מוהר"ר שלום רוקח עם ב"ב הי"ד הי' שמה ר' געציל פיטריניק תלמיד חכם גדול הראשי קהילה היודען ראט עשו כל ההשתדלות נתנו מתנות, והרשעים הבטיחו שתוך ימים אחדים יתנו לכולם חופש ונתנו רשות להביא אוכל לאומללים היודען ראט, הביאו להם אוכל בתחילת הלילה השני ובאו משם בתקוה טובה שלמחר יצאו לחפשי, וכמה הי' גדול שברינו וצערינו לשמוע שבאמצע הלילה בקור נורא
(עמוד לח)
ואיום הוציאו מכולם מאנשים ונשים את מלבושיהם וזרקו אותם זה על זה בטרוקס והוליכו אותם מחוץ לעיר ליד הציגעלניא ושם כבר הי' מוכן בור גדול ר"ל בתוכם הי' גם גיסי היקר אברך תח"ג וי"ש גדול עם אשתו מרת בלימה וכמו כן היו שמה כל המשפחות מהיודען ראט ביניהם ר' משה אייגלער ומשפחתו חותנו של יהושע ערדמאן וגיסו אלימלך אייגלער ועוד רציתי אני וכן רבים רצו ליתן הכל בשביל פדיון נפש אבל בעונ"ה זיי האבען אונז פערדרייט אויסגענארט, כה עשו בכל המקומות הי"ד. אמרר על בית ישראל עם ד' כי נפלו הש"י ישלם להם כגמולם מהרה לעינינו. הרוצחים עס עס ימ"ש מעירנו הלכו לשאר מקומות, ילכו לאדמי אדמות עד כל הדורות והארץ שקטה וכלנו הי' אבלים ר"ל בצער ויגון ואנחה בפחד וכמעט מת אצלנו כל רגש, כל ראש לחלי וכל לב דוי (אין ראס לעבען האט זיך ווייטער נארמאליזיערט), מתו מחמת רעב, מחמת עבודה קשה, חרב ורעב, המפקד ההגרמנית הרשעים במקומינו תבעו לקחו הרגו בכל יום בעד כל דהו, רשע אחד מצא יתום קטן שנכנס לבית אחד שהב"ב נהרגו לחפש מעט אוכל והוא חטפו ובעיננו ראינו איך שהוא מוליך את האומלל סמוך לכותל בית החיים ומאחוריו שלח חץ בראשו ותיכף מיני' ובי' הוא הולך להיודען-ראט ונתן צו כה בקרירות (קאלט בלוטיג) ליקח את ההרוג לקברו והלך לו אריד בשיחי ואהימה וקול נהי ארימה.

אחר הדברים האלה עברו שבועות אחדים וקודם חג שבועות הי' פתאום קול בעיר חוטפים באו, אבל לא באו רק נוסעים ממקום למקום דרך עירנו ובדרך נסיעתם עושים חורבות וחטפו את כל מי שמצאו חטפו בחטיפה זו את מר לארבערבוים הוא הי' מהיודען ראט איש תמים איש כשר וטוב לב הי"ד, ואת הבחור ה"ח אברהם ראנד נכד הגה"ק מדינוב זי"ע הי"ד, ולא אמנע מלספר חסדי הש"י מהנס אשר קרה עמי גם בפעם הזה, מזמן קודם נתתי איזה חפצים לידידי איש חשוב ויקר מר הלל ערדמאן נר"י הוא תל"י בא"י, הוא הי' דר על ההר סמוך לטארגאוויצא מעט חוץ לעיר והי' לו מעט אפשרות לפגוש עם ערלים ולעשות עמם חליפין והוא עשה לי טובה גדולה שאין למעלה ממנה לעת כזאת והחליף עבורי בעד חפצים יקרים שלי לערך עשרה ק"ג קמח שעורים וכאשר החיים הי' בפחד נורא אף מפני עלה נדף, ע"כ כבר הי' רגיל אצלינו לעת זאת להציץ בחלונות, הגליתי
(עמוד לט)
מעט את הווילון והנה נחשכו עיני עגלה גדולה (טראק) שחורה עם כלבים שחורים, כלומר שמלבושיהם היו שחורים הנה נוסעים וכשראיתי זאת תיכף לקחתי החבילה באיזה אופן ורצתי תיכף לביתי כי ידענו שיעשו רעש בעיר ולעת כזאת לא טוב היות ב"ב לבדם, גר עמנו בשכירות ערל עם אשתו ימ"ש זעלענקא, רשע עריץ הי' ומקצועו צלם כאשר אספר הלאה הערלית מ' זעלענקא עומדת בחוץ והיא מורה באצבעה לבוא מהרה לביתי הבנתי שאיזה חדשות לא טוב במריצה אחת הנני בביתי והיא ספרה לי שכמעט רגע שהחוטפים חטפו האנשים הנ"ל ואם רואים אותי בלתי ספק שגם אותי הי' מזמינים להכנס בכבוד למכונית שלהם, הצרות התגברו מאד שאין אופן לשכל הישר לתאר ולספר כל אלה וכלנו הנשארים רובם ככולם כבר המה מבולבלים ולא היו עוד בגדר אנוש, הסעקרעטאר מהיודען ראט הי' איש יקר מאד מר ליביש מאטעס בן איש תמים וכשר ר' זאב מאטעס הי"ד הוא הי' המנהל פנימי בכתבים ומכתבים, עבודתו הי' קשה מאד כי הוא הי' לב טוב ובר דעת וכל מה שהי' בידו לעשות ולהקל אף לאחד ברי לי שעשה בכל אפשרות אבל בכל יום ורגע ורגע קללתו מרובות מחבירו צרות רבות אין סוף וקץ ורובם ככולם נפלו כבר ליאוש ר"ל גם מר ליביש הנ"ל נעשה חלש מאד בדעתו ואין חידוש והתחיל לשאול קושיות על הש"י ולהתוכח עמי, מתחילה נסיתי להשיבו להרגיעו ולחזקו אבל אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ובשעה שמיתו מוטל לפניו ר"ל אל תנחמהו, והמתים היו מוטלים לפנינו בשווקים וברחובות ובאשפות ר"ל כל יום יותר ויותר ומובן שלא הי' בידי ובכוחי לדבר אתו יותר וממש הוא נעשה לי לשונא, כמו שהייתי אני (השטעלפארטרעטיר פון הש"י) החיים נעשו קשים מאד מאד כלנו היינו מתים-חיים ר"ל ומשבחים אנו את המתים שכבר מתו מהחיים אשר עודנה בחיים לא הי' לנו כמעט לכלנו שום השגה רק (ווי נעמט מען נאך אביס ברויט) על רגע אחת לא הי' רשאי לנו ליפול ליאוש כי מי שנפל ליאוש ר"ל הי' מתייאש (מען האט זיך נישט געטורט פארליערען ווייל אז מען האט זיך פארלוירען איז מען גיווען פארלוירען) יסור יסרני וגו' ולמות לא נתנני היינו העונש הי' שלא מתנו ר"ל, ואמרתי לפרש בפרשת - ראה מדרש פליאה ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, ברכה וקללה
(עמוד מ)
למה נאמר לפי שנאמר החיים והמות ושמא תאמר ובחרת במות לכך נאמר ובחרת בחיים לכך נאמר ברכה וקללה.

בעונ"ה החיים שלנו לעת הזאת הי' כי המות לברכה יחשב והחיים לקללה ר"ל ומי שנפל בייאוש ואבד האמונה והתקוה אבד הכל ר"ל אבל באמת לאמיתו ראינו מי שהי' מעט חזק בשכלו והחכם עיניו בראשו ראה בחוש שהכל הוא מהש"י בהשגחה פרטית לתכלית הנרצה והתחזק באמונה בהש"י באמונה שלימה ומי שמאמין חייו חיים בכל עת והוא מוכן לקבל הכל בתמימות, ראיתי לפרש שויתי ד' לנגדי תמיד היינו שהוא מאמין במידת השתוות היינו שויתי מדת השתוות ד' הוא רחמים, לנגדי - היינו דין ח"ו תמיד שווה אצלו.

וזה שאמר המדרש כי באמת קשה מאד אם יש לאחד ברירה לבחור בחיים האיך יתכן שיבחר במות אבל מי שהי' חי' בימים האלו הי' בשבילו המות לברכה והחיים ממש לקללה יחשב אז ר"ל כי ע"י המות נפדה מכל הצרות ר"ל, וזה שאמר המדרש ראה אנכי, היינו אנכי שבעשרת הדברות ראה היינו שתראה בעיני שכלך האמונה הקדושה וממילא תראה שהש"י נותן לפניכם היום ברכה וקללה, החיים והמות ולא תאמר שהמות הוא הברכה ובחרת במות לא ח"ו רק ובחרת בחיים וזה הוא הברכה כי להחיים יש תקוה - כמה וכמה פעמים נסיתי עוד לומר דברי חיזוק ועידוד אבל החושך החשיך הכל וימש חושך השמש לא זרחה וגם הלבנה לא זרחה, ישבנו ודברנו כמה וכמה פעמים אם אחינו מאמריקה יודעים המה מה אתנו ר"ל.

עירנו טורקא היא סמוך להגבול של מדינת הונגאריא, סיאנקי, איזשוק, וכאשר ידוע לקחה מלכות הרשעה של ההונגרים את אחינו בני ישראל למחנות עבודת צבאית, ברשעות גדולה יסדו מחנות עבודה גדולות כאלו ושלחו אותם לשדה הקרב באש הראשונה נגד הסאויעטין - הרוסין, בלי כלי זין ממש היו מופקרים מכל צד לא רק למאכלת אש מצד הרוסין אך גם מצידם מחיל ההונגרים סבלו צרות גדולות ונוראות ימ"ש, מחנה של צעירי ישראל הי' ג"כ בסיאנקי ואיזשוק, ולהראשי המחנה הי' רשות לצאת ולבוא לכל הסביבות פתאום
באמצע היום באו לביתי שני חיילים בני ישראל אחד הי' בן ר' חיים הארטשטיין הי' קצב בחוסט, הביאו לי לחם מלחמם שהי' אז בחשיבות גדול יותר מזהב ואבנים טובות וגם מעט שומן לפסח שאמי מורתי הצ' הי"ד זי"ע שלחה לי על פסח זה הי' קודם פסח
(עמוד מא)
והי' לחשיבות גדול והעיקר מכתב בקשה בלשון של בקשה מאמי הצ' וממשפחתי אחיותי הי"ד, לבוא תיכף עם כל משפחתי ושלא לירא אודות פרנסה וכדומה והם רצו תיכף ליקח אתם שנים מבני הגדולים, בר תשעה בני הנחמד הבכור נתן נטע והבן הנחמד אשר יונה הי"ד לעינינו שניהם נחמדים ומחוכמים מאד - הלכתי תיכף לידנ"פ וחביבי מאד החסיד הצדיק תמים הי' אחד ממנהלי הישיבה בלי תשלומין מוה"ר שלמה הלר הי"ד ועוד, והם בקשו ממני שלא לעזוב אותם בעת צרה ליעקב כי הייתי באמת בכל כוחי ונשמתי לאב לכולם וכולם הרגישו בי לאוהב להם (לבן הגדול של ר' שלמה תלמידי הבחור עזריאל חלם חלום שבזכות הישיבה תנצל כל העיר וכדומה אבל בעונ"ה) הם הפצירו בי שלא אעזוב את העיר, גם דודי וחמי הרה"ח צדיק תמים חכם ועניו איש המעשה הקדוש מוה"ר דוד ודודתי הצ' מרת פיגא הי"ד המה ברחו לסטרי סאמבאר עוד מקודם, ברחו מפני הרוסין ואני נסעתי להתראות אתם, כתבו לי גם אתם רוצים לעזוב אותנו, כתבו לי זאת אחר שנלקח מהם בנם יחידם שנהרג בטורקא כאשר כתבתי לעיל הי"ד. אני לא נסעתי ולא ברחתי רק תיכף בהתחזקות גדול הלכתי להיודען-ראט ודברתי עם מר יהושע נחמן מיינער הנשיא ועם יהושע ערדמן וליביש מאטעס הי"ד דברתי ובקשתי אותם שלא יתיאשו מלצאת לעזרת ישראל האומללים הרעבים הנפוחי רעב ר"ל, דברתי עמהם בהתחזקות גדול וראיות אשר ישועת הש"י כהרף עין היינו בעת שהעין כבר רפה והש"י בודאי יעזור ועלינו להשתדל בכל עוז בלי יאוש ולעשות הכל בכדי להקל מעט היאוש, ספרתי להם שהאורחים שהי' אצלי רוצים להציל אותי ואת משפחתי אבל אני החלטתי שלא לעזוב את קהלתנו בעת צרה ליעקב וכאשר יש לי שמה מכירין מחוסד ע"כ ניסע שמה לעשות מגבית אצלם, ראשית מידי דמיכל וכל מה דאפשר מלבושים וכדומה והסכימו לקחו עגלה גדולה ומר יהושע ערדמן וליביש מאטעס ולהדבחל"ח אני ונסענו, אבל בעוה"ר לא הי' לנו הצלחה אצלם כי לא הי' להם מאומה בידם לסייע ולעזור לנו, ואמרתי שלא ליסע חזרה ריקם רק ניסע לאיזה כפרים לקבץ שמה דברי אוכל, וכן הי' נסענו לכפרים והי' לנו ב"ה הצלחה לבני הכפרים הי' עוד ברכה בביתם כי עוד לא לקחו את הכל מהם ואספנו לערך שלושים מעטיר היינו ג' אלפים ק"ג שעורים וגם האבער ובזה באנו בחזרה ואין לתאר מהשמחה
(עמוד מב)
שהי' לי ולכולנו כעל כל הון, נתנו את כל השעורים לטחינה והוכרחנו לטחון על רחיים של יד ע"י אחינו ועשו מזה גרויפען וגם קמח מעורב עם הפסולת, ראשית אמרתי לעשות בית תבשיל (פאלקס-קיכע) ועלה בידי ב"ה ועשו בית תבשיל ובשלו בכל יום מעט גרויפען עם מים ומלח גם אפו עוגות (האבערני - פלעצליך) ולכל אחד נתנו מצה קטנה לחם עוני ממש וגם מעט מזער עצמות של נבלות בשר שאין ראוי להתכבד שקבלו מהדייטשען שני פעמים בשבוע פסולת מהבשר שנשאר מהכלבים שלהם בלי ספק אכלו בכל יום אלף אנשים נשים וטף בעלי בתים חשובים ועשירים מלפנים באו לשאול מעט אוכל לנפשם וגם לאילו שלא הי' כבר כח לבוא לקחו בני המשפחה לביתו עבורו הי' שמה אחד הוא הראש לשוטרי ישראל עשיר וגבר אלם מלפנים, איש קשה מאד (וואס האט דארט ארדנונג געהאלטען) ברשעות גדול ואני אזרתי כגבור חלצי. והעזתי נגדו אף שכולם פחדו ממנו ואמרתי לו לילך אני הבאתי האוכל לעשות בית תבשיל והלך לו בהכרח כי ראה אשר למלחמה גדולה הנני מוכן והלך לו ואני בעצמי הייתי שמה בשעת חלוקת הסעודה פעם ביום בצהרים ושמרתי שלא ירעו ולא ישחיתו ובמתינות גדול לכל אחד דברתי דברי חיזוק וניחומים ואם אחד ביקש יותר אמרתי ליתן להם עוד מעט זופ העיקר בפיוס גדול, הבשר שנתנו בהזופ קבלו מהדייטשען פעם בא הרה"צ מוה"ר אברהם יעקב יאלעס הרבי מסאמבאר שהי' דר בעירנו בא בקבלנא נגדי שהתרתי בשר נבילה ר"ל ושלא ליתן להם מאכלות אסורות בעת שכל אחד מזומן לעוה"ב ואמרתי אני ע"פ הלכה מצוה וחוב גדול עלינו ליתן להם הכל כל מה דאפשר בכדי להחזיק חיותם נשמתם ממש אשר עוד בקרבם כי הוא ממש הצלת נפשות ישראל וחיי' שעה ג"כ חיים ואני מקוה שישועה קרובה לבא מאת הש"י וכל המקיים נפש אחת מישראל, אמרתי לשאול את פי הגאון הצ' רבינו ירוחם מסטרי סאמבאר מלפנים אבדק"ק אלטשטאט הי"ד, שהי' גר בווין, טלפנתי להרב הנ"ל וענה לי לתת להם, ואמרתי אפילו חרב חדה מונחת על צאוורך אל תתייאש מן הרחמים הרחמים היינו לרחם על זולתו. ועת צרה הוא ליעקב צרות האחרונות משכחין הראשונות היינו הצרות של היום משכחין הצרות של אתמול השכל אינו עובד, בלבלו אותנו הטעו אותנו (זיי האבען אונז גענארט און פארנארט) בכל מיני שקרים וכזבים בכל מיני תחבולות ברשתם
(עמוד מג)
ולקחו את הנשמות הקדושים והטהורים בשחוק גדול ובכל מיני אכזריות שבעולם שאי אפשר לתאר ולהעריך, אשאג מי יתנני במדבר.

זמן קצר שבועות שתיים בערך הי' שקט ומנוח מן החוטפים הזרים אבל השקט הזה הודיע לנו בהרגשתינו שרעש גדול וצרות חדשות וגדולות משמשים ובאים אבל לא ידענו, זה אומר ככה וזה אומר ככה ולא ידענו לשית עצות בנפשנו איך להשמר מן העתיד לבא כלנו שבורים ורצוצים אבלים בלי שום נחמה ר"ל היינו בלי שום תקוה ר"ל רק חושך ואפילה מה יהי' מה יהי', והנה שמועות שמענו שבא פקודה לעשות גיטו עבור בני עירנו ובני הכפרים ביחד בשטח מאד קטן בעיר ולזה יעשו מחיצה גדולה הסגר טוב, ועד ד' שבועות מוכרחים כל הבני הכפרים לעזוב את מקומם וכל אשר להם ולבוא העירה ולדור רק בגיטו ואחר זמן הנ"ל אם יראה וימצא נפש יהודי בהכפרים הרי באזהרת מות ר"ל, ובזה רימו אותנו כה מר אמרתי לפרש על הפסוק ארמי אובד אבי היינו אם אחד יודע מה שהשונא רוצה אז בנקל להשמר ממנו משא"כ אם הוא הולך בשקרים ערמומיות ורמאות, אזי קשה מאד ולא הי' אף אחד שידע את כוונתם הרשעה ימ"ש.

הקהילה ביודען-ראט לקחו את הדבר הרע הזה (זעהר ערענסט) ושלחו שלוחים תיכף לכל המקומות שיהי' נכונים ליום הכניסה בדיוק למען הצלת נפשות והסכנה גדולה מאד, ובימים אחדים נתנו עוד פקודה ובזה הטעו אותנו רמו אותנו עוד הפעם, היינו נתנו אפשרות להשאר על מקומו למי שהערלים יסכימו ליקח לעצמם משרתים, ממש שקלאפין משרתי חנם לעבוד אצלם כל מלאכה ולמי שיהי' המזל ויבחרו בו, לזה היהודי יתנו מכתב לבן (לבן הארמי) ובזה יוכלו להשאר בכפר, ועכשיו התחיל יריד גדול לקנות חיים, כל בני הכפרים אנשים למאות באו בסכנה גדולה לעיר, כי היו מקודם שרצו לשכניהם הערלים הרשעים ונתנו להם את כל מה שרכשו עוד עבור שיקחו אותם למשרתים ויתנו להם נייר לבן אבל לשוא, אינם רוצים ומי שהסכים לא קיבל רק את מי שראוי לעבוד עבודה ועל האופן זה הכריחו לעשות פירוד בין הדבקים ולשלוח את ב"ב לגיטו, ובכן באו להיודען ראט לבקש עצות והיודען ראט התחיל למכור מכתבים כאלו לכל מי שישלם מחירו אשר ישית עליו המעות הי' מן ההכרח מאד בכדי להחניף לרשעים וליתן להם כל מה שיבקשו, והנה כבר שכחו
(עמוד מד)
מכל הצרות האחרונות רק דאגה אחת הי' לכולם נייר לבן (אווייסע צעטיל) אז מטרענקט זיך כאפט מען זיך אן אין אשטרוי וכולם רוצים להאמין שבזה יוכלו להשאר עם ב"ב בביתם ואם לאו איז ביטער ביטער, ונראה לי שזה הי' שבת פרשת קרח אחר הצהריים, נקראתי לבוא להיודען ראט ונבהלתי מאד כי ידעתי כי לא דבר פשוט הוא ואיזה חדשות יש ומחדשות נפחדנו מאד, באתי ותיכף נפגשתי עם מר יהושע ערדמאן הי"ד, עיניו היו מלאי צער ויגון ודיבר אלי בזה הפעם בדיבור קשה, אתם ידעתם שעד היום לא הטרחתי אתכם אבל הפעם הוא נוגע לסכנת נפשות ממש כי אם ימצאו איזה נפש ישראל אחר הזמן המוגבל בלי נייר לבן יהרגו אותו על מקומו ר"ל, ובכן למען הצלת נפשות החלטנו לשלוח עוד הפעם שלוחים באזהרה גדולה לכל המקומות והסביבות לזרזם לבוא ליום מועד ולמען גודל נחיצות הענין אנו רוצים שילכו אנשים חשובים בכדי לזרזם שיבואו בלי איחור ח"ו, ואנו רוצים שגם אתם תלכו עם השו"ב ר' ישראל ראנד הי"ד, תלכו עוד היום בשבת כי הוא פקוח נפשות רבות ועלינו לילך לכפר זאווידקא שמה הי' יודען-ראט קטן לכמה כפרים הסמוכים, את ר' ישראל שו"ב הזמנתי לביתי התפללנו תפלת מנחה ואכלנו משהו לסעודה שלישית של שב"ק בכינו כה הרבה הפעם, זמרנו ובכינו לא ידענו מה לעשות, מזלא חזא כי סכנה גדולה מרחפת אבל לא ידענו איך להשמר ומה לעשות, או שלא לעשות, בין כך גמרנו שלא לחלל את השב"ק ולא לילך היום אבל מחר יום א' כאור הבוקר בכי טוב נלך, הלכנו על הדרך פגשנו אנשים, היאוש הי' עד קצה האחרון למעלה ראש ר"ל כלנו שכורים ולא מיין רק מהצרות, אין אנו יודעים להשית עצות, אובדי עצות כלנו ואין חכם הרואה הסתרת פנים מכל צד, איש אחד פגשנו באילניק שמו שכחתי נפלנו כל אחד על צוואר חבירו בכינו בכינו וגם נשקנו זה לזה הוא ביקש אותנו לבוא לביתו, פחד נפל עלינו לראות איך שבית ישראל נחרב חורבן גדול מחורבן בית המקדש ממש, את ב"ב אשתו ובניו הסתיר, יש לו נייר לבן למשרת אצל ערל ועל ב"ב אין קונה, ובכן הסתרתי אותם ועכשיו אינני יודע מה לעשות, אם לשלחם לגיטו ואני אשאר פה או לילך עמהם לגיטו, זה הי' שאלה חמורה ואין מי שיענה עלי' ואני באחת שאין אנו יודעים כלום וגם אנחנו במבוכה גדולה ואין בידי ליתן עצות, אך חיזקנו אותו בדברי חיזוק שהוא קודם ביאת המשיח
(עמוד מה)
בלי ספק שהוא חבלי משיח והסברתי לו כמה דברי חז"ל ובודאי לא יטוש ד' את עמו ונחלתו, ובבחינה זו הייתי באמת, כל העת הוא שאל אותנו עוד כמה פעמים מה לעשות, מה לעשות והוא לאחר יאוש, אמרתי בלי ספק שאם יהי' קיבוץ גדול כזה בודאי יעזור לנו הש"י וישמע שועתינו ויראה בענינו, למה יאמרו הגוים למה בני בליעל חללו שמך למה לא שפכת עליהם זעמך.

המשכנו הלאה לזאווידקא להיודען ראט שמה על איזה כפרים סמוך לערב הגענו שמה מסרנו תיכף להיודען ראט השליחות והזהרנו אותם על גודל האחריות אודות הסכנה אשר מרחפת אם ימצא יהודי אחר זמן המוגבל (ואחר זה האבען מיר אין זינען גיהאט די אכילה רק די אכילה) ור' ישראל ראנד השו"ב דאג והשתדל להביא עוד לביתו מעט תפוחי אדמה וכל מה שנתנו לאכול הי' מצער.

שמה בזאווידקא הי' לי קרוב ש"ב האברך היקר איש חכם מו"ה משה וויינבערגער הי"ד, חתן השו"ב דשם נכד הגה"ק ר' צ"א מדינוב זי"ע הוא הי' בר דעת גדול והתחיל לשאול אותי ולחקור וואס אין ווען, אם יהי' באמת גיטו ומה יהי' הלאה, עניתי ואמרתי האמין לי חביבי באמת ובתמים אנו יודעים לא יותר ממך משוגעים אנחנו ממראה עינינו, חיינו תלויים לנו מנגד ולדעתי בברי שגם יהושע נחמן מיינער ויהושע ערדמאן אינם יודעים כלום, והלוואי שנושע בתשועה שלא כדרך הטבע, משה חביבי מר מאד זעהר ביטער יותר מר הוא שהעם נאבד מהם התקו' רק נואש והחיים מקנאים למתים ורוצים להפטר מן החיים כאלו ר"ל. באו לשאול שאלה איך יהי' הדין שאם אחד הוא חולה ואין בכוחו ליסע להעיר ויש לו על זה מכתב תעודה מן הד"ר הערל משם אם החולה יכול להשאר בביתו, אמרתי להם על זה אינני יכול להשיבם רק יטלפנו לטורקא, למזלם הטוב בא להטלפון יהושע נחמן מיינער הנשיא הוא הי' איש פשוט וחכם אבל לא בכל פעם העריך המצב והענין והוא השיב להם בוודאי למי שיש מכתב תעודה מן הד"ר בטח יכול להשאר עד שיבריא, הד"ר רכב על סוס כל הלילה ונתן לכל בני הכפרים אשר בכל המחוז מכתבי תעודות שהמה חולים, יום ב' כאור הבוקר הערלים מכל הכפרים והסביבה בפקודת הממשלה הרשעה הציגו את עצמם עם עגלותיהם הגדולים לפני היודען ראט בזאווידקא לערך חמש ועשרים קרונות היו, והם עומדים הכון להוליך ולהביא את היהודים
(עמוד מו)
משם לגיטו העירה, קור גדול בכל גופי ועצמותי הנשברים שבר על שבר מלראות התמונה הנוראה איך ערלים אכזרים משוקצים מטונפים עומדים מוכן בשמחה על שפתיהם להוליך את עם ד' הקדוש והטהור לטבח ולהשמיד את כל זכר, אבל אצלינו הי' ויחד יתרו מצד אחד הי' לנו שמחה שלא הי' להם את מי לקחת מחמת שתל"י לא באו כי כולם נעשו חולים והלכו להם חזרה לאדמה רק עגלה אחת הי' מלאה עם אנשים כאלה שהי' להם נייר לבן ונסעו להשתדל עבור נייר לבן גם לקרוביהם בני ביתם, והאמת אגיד שמצד השני הי' לנו עגמת נפש גדולה לבנו נפל בקרבנו, אצלי ור' ישראל שו"ב פחדנו מאד סהדי במרומים שלא נהי' גורמים בנסיעתנו זאת שאחר יום ג' יהרגו בזאווידקא וסביבותיה מכל אשר יראה וימצא, שכחתי לכתוב שאחר הטלפון והתשובה של יהושע נחמן מיינער קודם אור השחר צלצל הטלפון מטורקא ואמרו למ"ה גם החולים יבואו בכדי שלא יהי' בסכנה ח"ו אבל כבר הי' אחר הזמן ואין באפשר לעשות מאומה עג"נ הי' לנו מזה מאד ראינו בזה ממש השגחה פרטית, היינו כלנו ממששים בחושך בצהריים כאשר ימשש העור, היינו אך עשוק וגזול באימת מות, בכל רגע.

יום ב' בבוקר, נסענו חזרה עם מרכבת הברזל קטנה של האגעדולא הוא קאפ גדולה של זעגין ופאבריקען ובהאגאדולי הי' מקום פורעניות שאספו שמה לכל אשר יבואו וכאשר כבר היינו סמוך לטורקא כבר ראינו חורבן גדול אבל עוד לא ידענו לתאר מה שעתיד עוד להיות, ראינו עגלות קטנות וגדולות עם אנשים ונשים וטף וחולים למאות, עגלות בלוית אוקראינישע פאליציי רשעים גמורים וכל היושבים על העגלות המה מלאים פצעים ודם נשפך מהם, לאורך כל הדרך היכו אותם המחבלים שלוו אותם, ראינו שמה ידידים קדושים וטהורים תלמידי ישיבתנו, ראינו את ידיד נפשי איש בעל הבית תה"ג וחסיד ר' חיים הערש פיילער מקאמארניק הי"ד מלא פצעים, אוי לעינים שכך רואות, וכל מה שנתקרבנו לעיר יותר ויותר ראינו חושך גדול, זלגו דמעות לאין שיעור הלב עמד נסתם ר"ל, היהודים מזאווידקא וסביבותיה לא באו, ועכשיו התחלנו להרגיש לפעמים רגש לא רע על אשר לא באו מזאווידקא אבל גם פחד לבבנו מהאחריות הגדולה ורק נחמה אחת הי' לי על הכל, שהכל הוא בהשגחה פרטית מאת הש"י, גם
(עמוד מז)
דברתי עם יד"נ ר' ישראל שו"ב מה להשיב אם ישאלו אותנו אי' המה היהודים מזאווידקא בעת שיחלקו אותם בדירות בגיטו.

חזרנו לביתנו הלכנו ליודען-ראט ליתן דין וחשבון על נסיעתינו (אנעכטיגער טאג) בכל רגע חדשות ואזהרות וצרות, המוח אינו סובל עוד יותר כולם, שמה בהיודען ראט רצים כמשוגעים אין לי למי לדבר נתקבצו שמה אנשים למאות או יותר מכל הסביבות שהי' להם נייר לבן ובאו לעשות משהו עבור קרוביהם, וכאשר כתבתי למעלה הי' יריד גדול ונורא בכו בקשו צעקו זרקו עם ההון שבידם מה שהי' להם אך ורק להציל את נפש משפחתם ושלא יתפרדו זה מזה עד שיבא בעליהם, אביהם, אחיהם חזרה לביתם עם תעודות לבנות המה שוכבים מוסתרים בחורים ומי אצל גוים רק עד שיביאו להם הניירות הלבנים.

בשעה 5 לעת ערב לא הי' רשאי לשום יהודי לצאת ולבוא בשוק וברחובות, מובן שכולם היו רצים למקומותיהם, לקרוביהם עד מחר בבוקר, ובבוקר יבואו חזרה להיודען ראט, כך הי' בדעתם. ביתי הי' לא רחוק מהיודען ראט נגשתי לשם ודברתי עם יהושע נחמן ועם יהושע ערדמאן אודות אחינו בני ישראל שמן הנכון ומאד נחוץ לילך למקום האיסוף (הפלעשטאטקא) ולחזק אותם בכל מיני דברי חיזוק, שמוכנים אנחנו לקבלם אתנו ולחלק עמהם עם המעט אשר לנו וגם אמרתי לאפות עוגות (פלעצליך) מקמח שבולת שועל אשר יש לנו עוד עם קאפפע שחורה ולבא אצלם לא בידים רקניות, בקשתי ודרשתי לדאוג עבור אחינו בני ישראל המגורשים האומללים וחולאים רבים, יהושע ערדמאן הי' בר אורין ואמרתי לו את מאמר חז"ל, אפי' חרב חדה מונחת על צווארך אל יתייאש מן הרחמים, היינו אף בעת כזאת אל יתייאש מלרחם על אחרים, ועל זה ענה לי יהושע ערדמאן הי"ד בעינים מלאי דמעות ברגש ובתמימות בזה הלשון, מיר וועלן זיך מיט זיי טיילען מיט דעם ביסען מארגען גאנץ פרי 5 אזייגער וועלן מיר געהן צי זיי אין מיט נעמען קאפפע פלעצליך און איחר רבי אלתיר וועט רעדין צו זיי אונזערע ברודער אין שוועסטער אין זיי מחזק זיין, מובן שהייתי שבע רצון מאד והי' מעט למרגוע נפשי מנסיעתי, לא ספרתי כלום ובזה הלכתי חזרה לביתי מאד הייתי עיף ויגע מכל החיים בכלל ובפרט מימים האחרונים והשעות האחרונות מה שהמחר יביא אתו לא הי' בידי לצייר.

(עמוד מט)
בביתי הי' ש"ב משה וויינבערגר הוא בא עם עגלה אחת שבאה מזאווידקא, הוא לן אצלינו ובא בענין הנייר הלבן. בשעות האחרונות של לילה זה שמענו מפעם לפעם יריות חיצים מארבע רוחות העיר ותפעם רוחנו, לא ידענו מה זאת כבר הרגלנו בזה לשמוע רעשים בלילה אבל הפעם לאחר כל התלאות עשה עלינו כל זה רושם איום והיינו בפחד גדול. בכל הלילות קודם שהלכתי לישון התרגלתי להציץ ולהסתכל לבית של היודען ראט, חלונות ביתי היו נגד הבית של היודען ראט וכשהי' חושך בבית היודען ראט הי' אור בעינינו והייתי בתקוה טובה שנוכל לישון הלילה במנוחה מעט, זה הי' לסימן וכה הי' כמה פעמים בלילה כשהקצתי משנתי תיכף הלכתי לחלון לראות המראה אשר בבית היודען ראט, ובלילה זה מחמת עייפות גדולה לא הקצתי אלא בשעה 4 בערך כאשר שמענו היריית חץ קמתי תיכף והצצתי בחלון אל בית היודען ראט וראיתי שמה אור גדול ונפל לבי בקרבי ואמרתי לזו' הי"ד הלא הבית מאיר באש נורא ופחד נפל עלינו, וקמתי תיכף וכשאמרתי ברכת התורה עמדתי נגד החלון וראיתי על ההר שכנגד ביתי נקודות שחורות רוחשים וזהו עס עס אנשים שחורים בכל עשרה אמות עומד עס עס ומשם נשמע הקול מהחיצים אשר ירו מפעם לפעם על האנשים שרוצים לברוח חוץ לעיר, פחד גדול ואימה נפל עלי רצתי להיודען ראט ומצאתי מהומה גדולה רצים בורחים ממהרים ואני אינני יודע עוד מה זאת, אין לי למי לשאול אני פוגע במר יהושע ערדמאן עורו נעשה שחור (פאר חושעכ'ט) ממש אין בו צורת איש רק עיניו מלאי פחד צער ויגון ואנחה ממש אינו מדבר, רק הבנתי וראיתי שאיזה חדוש נורא הוא בידים רועדים אני שואל אותו מה נשמע ומה נעשה פתאום, וענה לי בזה הלשון ורק שפתיו נעות (ליידער זיי האבען אונז ווידער אויסגענארט) בשעה עשר באו מדראהאביטש כחגבים, עס עס למאות וסבבו את העיר בעיגול שלא יוכל שום איש להמלט ולברוח, אנשים שהיו אתמול ביודען ראט והי' להם נייר לבן, רק באו עבור קרוביהם וכאשר כתבתי למעלה ניסו עכשיו להמלט על נפשם לילך חזרה לביתם, והעס עס ירו בם חיצים ונפל מהם רב למאות, והנאספים מהכפרים בהאפלאשטשאטקי האומללים לקחו אותם תחת רישתם ורשעתם סגרו אותם ונתנו פקודה שעד עשר שעות קודם הצהריים כל היהודים מן העיר עם הכפרים יעמדו עם משא של 23 ק"ג לא יותר על תחנת מרכבת הברזל לא געטא רק מוליכין אותנו לעבודה, ולאחר שעה עשרה את כל נפש ישראל שיראה וימצא אזהרת מות ר"ל.

אין לתאר ההרגשה שלי וטעם המר אשר בפי, תיכף רצתי חזרה לביתי עם החדשות הטובות, אנחנו מתחילים להזמין א"ע לדרך הלבשנו על כל ילד שלושה וארבע כותנות וגם מכנסיים יותר מכפליים קראתי עוד לשכני ואמרתי להם ליקח, וגם עלי ועל זו' הי"ד הלבשנו בלי שיעור שלא הי' באפשרות להיות ככה אף שעה אחת, לחם לא הי' בביתי אף פרוסה אחת בזה הפעם וזה הי' לטובה גדולה כדלקמן, ש"ב היקר משה הוא הי' בר דעת בפשטות ואמר לי עהם געפעלט נישט דער גאנצער שפיעל ווי וועט איהר פארען לחם אין, ותיכף בהאוואגאן קרנות של בהמות הילדים יבקשו לחם לאכול ומה תתנו להם לפי דעתי להשאר פה כי טוב למות פה מלמות ולראות מקודם הצרות של הילדים ומה שיהי' יהי' אין נ"מ ועוד יותר טוב להמתין פה. פתאום שמענו קול המולה קול רעש גדול הצצתי בקצה החלון ראינו תמונה נוראה איך הרשעים מלאכי חבלה מוליכין את אחב"י מהכפרים את כל המחנה יותר מאלפים אנשים נשים וטף מסובב עם עס עס כלבים גדולים ונוראים, פחד נפשי נפל עלינו למראה הנורא אשר בלי חמלה רק באכזריות הוליכו אותם ומי שלא הלך כמו שהמה רצו הרגו אותו תיכף על אתר באמצע העיר, הלכו ונשאו חבילותיהם הגדולים וילדיהן הקטנים והחולים הובילו אותם באכזריות שאין לחשוב ואין לתאר התמונה הזאת.

אמר לי עוד הפעם ש"ב משה הי"ד מחמת שהוא ראה זאת בפעם ראשונה כי בהכפר הי' להם יותר מנוחה. לפי השעה הי' שכלו יותר זך וחזק ממני ומזו' הי"ד, ואמר אין מוליכין אנשים לעבודה באכזריות כזו, והוא ביקש עוד הפעם לבל נעזוב העיר ויהי' מה שיהי' אני עוד לא גמרתי בדעתי הלא הפחד הוא גדול מה יהי' לאחר שעה עשר שבטח יהרגו ר"ל, ורצתי עוד הפעם להיודען ראט להתוודע מה באתי לשם ומצאתי לערך שלושים איש אנשים ונשים וטף, לא שאלתי מאומה חזרתי תיכף לביתי במרוצה כי עוד איזה רגעים לשעה עשר זרקתי ממני ומב"ב כל השמאטעס, לקחתי קודם הילדים והכנסתי אותם להיודען ראט וטמנתי אותם בתנור גדול שהי' שם עם עוד ילדים וגם איזה נשים וגם זו' הרבנית הי"ד. ש"ב משה עם עוד איזה אנשים טמנו א"ע בביתי במרתף הי' שמה הרבה עצים ותחת העצים עשו
(עמוד נ)
בונקער, פתאום באו ג' רשעים בהיודענראט עם כלי זיניהם ונתנו פקודה, אללע יודען הערויס, כלנו אנשים ונשים הלכנו לחוץ, עמדנו בשורה ספרו אותנו אני התחלתי לומר ווידוי הי' נראה שכלו כל הקיצין (שוין פארטיג) כבר היינו במידת השתווית (גלייך גילטיג) אנו עומדים וממתינים אפשר מי יודע ווידוי אני אומר, פתאום אנו רואים עגלות באים לערך עשרים עגלות גדולות ונותנים פקודה שני יהודים על עגלה אחת ואמרו לנו ליסע לבתי ישראל להריקם מכל, פשוט להניח רק הכותלים והכל בכל מכל כל לקבץ לבית הכנסת הגדול.

הבית הכנסת הגדול היה מלא ממש עד הגג מרכוש ישראל בעונ"ה, כשראינו שהניחו אותנו ולקחו אותנו לעבודה הונח לנו מעט וכמעט שכחתי גם אני שהנחתי את ילדי האהובים בבאק-אויווין בלי אכילה ושתי' כל היום ממש הפקר כה הי' החיים ר"ל. מצאנו בבתים כמה יהודים ידידים שלא הלכו לרכבת וטמנו את עצמם בביתם אבל החפצים וכל רהיטי הבית הכרחנו ליטול והמה עזרו לנו עוד בזה, ובתוך כך נסעה הרכבת הגדולה ומאד נורא אוי לעינים שכך רואות תמונה, הש"י יעזור לי ולכל אחב"י לראות עוד תמונה כזו על הרשעים הללו ועל כל רשעי ושונאי עם ישראל, שקר בימינם שאמרו שכל אחד יקח חבילה, לא יותר מן 25 ק"ג אמרו שהחבילות יבואו בקרון מיוחד אבל ערמה הוא, הכל נשאר, לא לחם לא מזון לא שתי' רק מכת אכזריות בכל מיני אכזריות להכניסם בקרונות של בהמות מאה אנשים ויותר בוואגאן אחד תמונה נוראה איך שבחורי ישראל ובנות ישראל צעירים ויפים קפצו מהקרונות ומהחלונות הקטנים בכו הרעישו עולמות רצו עוד לחיות, התמונה הזו הי' כבר לפני כמה שנים שעברו ולא שכחתי ולא אשכח לעולם. אנשים הרוגים למאות שוכבים ברחובות ובשווקים ר"ל מגפה שמעולם לא הי' מגפה כזו כל העיר ההרים השדות האילנות הבתים קוננו על השבר בת עמי הגדול.

אחר הדברים האלה נתאספו עוד לערך אלף נפשות כלנו מתים חיים כלנו יתומים קטנים, כלנו אבלים ר"ל שבר על שבר אברים מדולדלים (דערשראקינע) מקול עלה נדף (הונגערוג) בלי מזון בלי משען בלי דעת כלנו מבולבלים (ולכלנו האט זיך דאך געוואלט
(עמוד נא)
לעבין) אובדי עצות היינו אנא נברח אנא נלך מה לעשות לברוח להונגרי' זה הי' בקשיות מר מאוד ממש לא הכרנו איש את אחיו.

הדייטשע קאמאנדע כלומר אלו שהכרנו לקחו את הכל מאתנו בתור מתנות (דוס לעצטע) ממש כי בכל פעם קודם ולפני האקציעס מען האט זיך געוואלט ראטעווין מען האט זיי געגעבען מען האט זיי געוואלט חנפענין הרשעים האלו אבל לא הועיל כלום ובכלל קודם האקציע באו עס עס משאר מקומות בכדי שלא יהי' מכירים פה והדייטשע קאמאנדע בעצמו שקבלו וקבלו מהיודען ראט מתנות גדולות בכל יום לאין ערך, והמה בעזות מצחם עשו חטיפה לקחו לערך שלושים אנשים גדולים וקטנים והוליכו אותם להטארגאוויצי שם הי' השוק היריד של הבהמות) אין זיי דער שאסען און די יודישע מיליץ האבען אויף באפעל דארט געמוסט שטעהן אין באלד די קרבנות ווארעמיר הייט ארויף לייגען אויף די פארגעברייטע עגלות אין געפיהרט להבית החיים אברהם פיילער איז אויך גיווען דארט וכשבא חזרה מן העבודה הזו איז ער צוזאמען געפאהלען ממש פאר צער הוא באמת איש כשר הש"י יעזרו זאת עשו הדייטשע קאמאנדע שהיו נראים לאוהבים מחמת רוב מתנות שקבלו ימ"ש כל ההרוגים נקברו בקבר אחד לדאבוני לא הי' בידינו לקבור קבר עמוק ר"ל, שומו שמים כי היינו בפחד גדול לעמוד שמה שלא יבואו ויהרגו גם אותנו על אתר הקדוש.

מה נאמר ומה נדבר הצרות האחרונות משכחין הראשונות פתאום באו חוטפים שנסעו מעיר לעיר ועל הדרך חטפו והרגו ועשו חורבן גדול, בתינו היו סגורים והם שברו הדלתות והקרבנות זרקו למשאית כשפניהם כבושים למטה תחת רגליהם והיכו אותם עד שיצאה נשמתם ואח"כ זרקו אותם באם הדרך כה עשו בכל מקום. בחטיפה זו חטפו גם את מר יהושע ערדמאן מהיודען ראט ועפ"י סבה נצבו אצל הקאמאנדי ויצא אצלם דייטשער זשאנדאר שמו, שלאס מילך שר"י והוא הצילו ואמר (דיעזין יודע ברויכען מיר נאך האבען) ובמשך ממש רגעים שהי' מונח בהעגלה הוא מוכה במכות אכזריות ברגליהם ובכלי זיניהם שבידם, מן ר' יהושע ערדמאן נודע לנו מה שהם עושים עם הקרבנות הי"ד.

אחר שבועות אחדים אשר עבר עלינו בצער יגון ואנחה בפחד וכל מיני צרות ממינים שונים באה פקודה ליודען ראט לקבץ
(עמוד נב)
הזקנים והחולים אנשים ונשים ולהביא אותם לגיטו בסאמבאר, מר יהושע ערדמאן בא אלי ואמר לי ילמדנו רבינו עכשיו מה לעשות, אם לא נשלח הרי זה באזהרת מות לכלנו, וליקח בעצמו ולשלוח אותם הרי זה הוא השאלה והוא בצער ויגון על פניו וביאוש שאל מה לעשות הגם שהם אומרים שיחיו בהגיטו בסאמבאר אבל כבר אנו יודעים שכל מוצא שפתם וכל מעשיהם הוא שקר (האנשים האלו וכן כל השארית מכל הסביבות הוליכו באחרונה לסאמבאר חיו בסאמבאר כמה חדשים בגיטו עד הסוף ורבים מהם ברחו ונצלו והמה בחיים). בקשתי אותו לחפשינו לעת כזאת משאלות אבל הוא באחת ובתמימות רק לאמור לו פתחתי הש"ע והראיתי לו והוא שאל עוד הפעם מה לעשות, אמרתי לו שלא לעשות, והדבר התעכב עד שבאו האקראינישע געהיים פאליציי מעירנו מכירים אותנו והראש שלהם אמר שגם הוא קיבל פקודה אודות הדבר והוא הבטיח שעכשיו הוא בלי ספק שיהיו בגיטו סאמבאר ולא יחסר להם מאומה והוא אמר שהמה בעצמם וועלן דעריך פירען די אקציע.

והוא ביקש שילך עמו שוטר יהודי אחד, כי בהמשטרה היהודית היו גם אברכים תמימים מאוד, ר' אליעזר ווייס שו"ב אברך י"ש ות"ח, ר' ישראל ראנד שו"ב, בתחילה בקשתי זאת מהיודען ראט בכדי שיוכלו לנסוע להכפרים למול וגם לשחוט שיהי' בשר כשר לבני הכפרים (כך חשבו ובעו"ה כמה פעמים היו במבוכה גדולה (וגם הפעם באו אצלי לטכס עצה מה לעשות להם, אמרתי להם הלא אין לכם שום ברירה עכשיו תשתדלו להציל כל מה שאפשר, וכן הי', זה הי' בליל שב"ק הלבנה האירה אבל לא לנו, לנו הי' חושך ענן וערפל ומר כלענה, שמענו הקולות עד לב השמים מן הזקנים והחולים ואם לא מצאו הזקנים שטמנו את עצמם לקחו צעירים בכדי למלאות המספר, כמה ברחו באם הדרך תודות להיודישע מיליץ הבחור החשוב אברהם דינסטאג הוא פעל שבת ישראל תברח מידם מהפתח של הבית שקבצו אותם שמה, הראש של האוקראינישע מיליץ רצה לירות בה ואברהם דינסטאג אחז בידו ממש והחץ נכנס ברגלו של מר דינסטאג והיא ברחה לנפשה.

(עמוד נג)
אחר הדברים האלה עלה בידי ב"ה לשלוח שני בני הגדולים בני חביבי יניק וחכים נתן נטע בן תשע שנים, והשני בן שבע חכם גדול יפה תואר אשר יונה הי"ד, שלחתי אותם עם ערלים שלא הייתי מכירם מעולם ואמרתי להוליכם חוץ לגבול עד עיר ווערעצקי, ובאמת לא הי' לי מה לאבד, אדרבה קרוב לשכר הי', ועשרה ימים אחר זה הי' אקציע פתאומי וזה הי' מר כלענה, זה הי' בבוקר שבת קודש פרשת נח בשעה שש עלו הנצים השחורים עס עס עם האוקראינער ימ"ש שברו דלתות ישראל ואצלי אף שהיו לי דלתות ברזל נפתחו על ידי מישהו כאשר אספר בהמשך, נכנסו נטלו אותנו ממטתנו ממש בעירום בלי מנעלים בלי כובע הייתי, אך בקושי לבשתי המכנסיים כי רצו להרוג אותנו על אתר, אם לא נלך באותו הרגע ממש, גרשו אותנו מבתינו כמו כלבים לתחנת מרכבת הברזל, היו אצלי שני יתומים אשר נשארו בלי אבות עוד מהאקציע הראשונה, הבחור החשוב לעמיל שינדליר תלמיד ישיבתנו ותלמיד ישיבת בובוב וגם בת ישראל לדאבוני לעמיל פתח להם את דלת הברזל והוא נכנס תחילה עם הבשורה שהם באו, לקחו אותי ושני בני בן ובת בני חמש שנים בני יקירי אלעזר ובתי היחידה רייזלי הי"ד את זוגתי היקרה הי"ד הצלתי אז, היא הלכה לפנינו ראשונה ואני אחרי', אמרתי לה להעלם, לברוח למקום פלוני, לאחר מכן הלכנו אנו, לעמיל נשא את בני אלעזר, והעלמה נשאה את בת רייזיל, כשבאנו לתחנה כבר נמצאו שם כל שארית הפליטה, דחפו אותנו בקרון כולנו יחד, את בתי לקחתי לידי, בתי נשקה אותי על פני ועוד אני מרגיש את הנשיקה הזאת עד היום וכדאי להזכיר זאת. בקרון היו עמי גם תלמידים שלי, אחד מהם הבחור שלמה פריעדפערטיג תלמיד חביב מאד שלא דאג לעצמו או להוריו הוא דאג רק לי ואמר לי לבוא לחלון כדי שהיודען ראט יהושע ערדמאן ואלימלך וויזניר יראו אותי ואפשר שיעשו מאמצים לשחרר אותי, גם זכור לטוב אחד מידידי מאויבענדארף איש כשר ופשוט ממשפחת פייליר שהי' סוחר סוסים ונתן לי מנעלים לרגלי הי"ד. לאחר זאת ציוו עלינו לצאת מהרכבת ולעמוד בשורה, את בתי רייזילי לקחה ממני מרת מרגלי אשת ר' הלל ערדמאן והוא כעת בא"י, ובני אלעזר הי' על ידי לעמיל שינדלער, והתחילו לברור מי שהי' ראוי לעבודה וגם אותי שלחו חזרה, תיכף הלכתי לביתי בלי שום רגש, פגשתי ערלים מכירים והסתכלתי בפניהם בגאוה
(עמוד נד)
וכעס. את בנינו לקחו ואנחנו נשארנו לאנחות, ורק זאת הי' לנו לנחמה גדולה כי עלה בידינו להציל את שני בנינו הגדולים הי"ד, וגדול מים שברנו הי' כשקבלנו הבשורה ששני בנינו באו חזרה והם נמצאים בכפר וויסאצק, זה הי' ממש נורא והצרה הי' גדולה מאד, ומיד לאחר ישוב הדעת מעט התפללנו להש"י שלא ליפול ח"ו לידי יאוש שלחנו תיכף שליח שלא יבואו חזרה לעירנו וימתינו לנו שמה, הזמן עבר ושבת קודש הגיע, שבת וינפש, ווי אבדה נפש, התאספנו כמה משפחות, אברים מדולדלים, לבית ידידי ר' בן-ציון ווייס, כל משפחת ווייס נשארה אז בחיים (בתו נמלטה אל הגוים והיא עכשיו בארץ ישראל).

כלנו היינו באבלות גדולה ר"ל, כשהגיע ערש"ק קודם בין השמשות התחזקתי והתחלתי לעשות הכנות לש"ק, לאכול ממש לא הי' אך זוג' היקרה הי"ד נ"ע טמנה שתי חתיכות לחם שחור בצל וביצה, פרסה מפה על השלחן, וגם שני נרות היו לה, רחצתי מעט פני וידי והתחלתי להתפלל תפלת מנחה בקול דממה ודמע ואח"כ התפללתי קבלת שבת ומעריב, גמרתי התפלה והזמירות קודם קידוש והכנתי את עצמי לעשות קידוש ולהעיד באמת על כל השלש עשרה עיקרים, הנחתי ראשי על ידי והתחלתי לעשות חשבון מכל הנעשה והתבוננתי בכל, כך שכבתי 10 דקות בערך והתעוררתי כמו מתוך שינה והכתי בכפי על השלחן בכל כוחי ואמרתי בקול חזק, ברוך השם, ואמרתי הקידוש תיכף בקול רם וחזק, ומיד לאחר שגמרתי הקידוש, קפצו עלי בחמה גדולה, היתומים גדולים וקטנים, אברים נשברים ורצוצים ר"ל, היו שוכבים מבולבלים על הרצפה זה בצד זה על המטות ותחת המטות וכל הזמן בכו ונאנחו בלי הפסקה, וכולם כאחד אמרו לי בבכי, האם אתה יכול לומר עוד פעם ברוך השם? ואני ב"ה לא נפלה רוחי ובדברים רכים ובדמע השקטתי אותם מעט ואמרתי אחי ובני אכן ברוך השם. ולמחרת ביום השבת שלחתי את זוג' הי"ד מלובשת מלבושי נכריות ונסעה לגבול לכפר וויסיצק וגם אני הלכתי ברגלי והייתי בבטחון בהש"י. הגענו לשם ומצינו את שני בנינו היקרים והנחמדים ילדים רכים יפה עינים חכמים ממש כחכמת ילדי ירושלים בשעת החורבן, כשרציתי לשלחן עם הערלים שאינם מכירים אותי שאלתי את פיהם אם רוצים הם
(עמוד נה)
לנסוע עמם, וזקף הצעיר בן השבעה את ראשו ובצעדים בטוחים התייצב מולי ואמר: אבא, אני מעמיד את עצמי גם בסכנה זו!

באו חזרה מהנסיעה הכי קשה בסכנה גדולה, לא נסעו באווירון, ואף לא בעגלה פשוטה, אלא פשוט ברגליהם הרכים והיחפים דרך יערות. אמרתי לגויים שהוליכו אותם להביא אותם לעיר ווערעצקי הסמוכה לגבול, שמה התגוררו קרובים ורחוקים מבני משפחתנו, וכן מכירים ממינים שונים, בזמן ההוא הי' קבלת אורחים בורחים סכנת נפשות ממש, אעפ"כ באין שום ברירה דמיתי שבמעט מסירת נפש וקצת רצון טוב בוודאי יעזרו ויצילו את בני, אך לא יאומן כי יסופר שאף אחד לא נתן להם לדרוך על מפתן ביתו, וספרו לי שבמשך כל היום עברו מבית לבית, הלכו לביהכנ"ס, וראש הוועד פקד עליהם לעזוב את בהכנ"ס בשצף קצף ר"ל, ועד הערב התאספו סביבם כל ילדי העיר הערלים, ולהבדיל ילדי ישראל, עד שנודע הדבר להטשענדערים אשר תפסו אותם ושלחו אותם חזרה בעוה"ר, לא יאומן כי יסופר, אך בגלל הבושה לא גליתי אף טפח, ובעת שהייתי בפעסט ונודעה לי כל האמת על המעשה הרע הזה, אודה ולא אבוש כי היתה לי מחשבת גואל הדם, וזה בזיון מצידי, אבל הפתגם אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו מתאים לכל הזמנים, ושארי לי מארי', אם אומר שמעשים כאלה הם שגרמו לכמה צרות אשר באו גם על שארית הפליטה בהונגרי' כי היו כמה מוסרים ממש, ובעת שהיינו בכפר וויסיצק לא היתה באפשרותינו לחצות את הגבול בגלל המוסרים הרבים שהיו בעיר הגדולה מ' כי את מי שתפסו שלחו אותו חזרה ועל הגבול שפטו אותו והיו הורגים במקום ר"ל.

היינו בכפר וויסיצק עשרה נפשות ולא הי' לנו שום החלטה אם לנסוע הלאה או להשאר במקום כי כל הזמן נמצאנו בסכנה, ומה אפשר לעשות כשגם המנהלים הערלים לא רצו לנהל עוד וגם שמועות שמענו שהמנהלים בעצמם הרגו כמה אנשים, אבל ב"ה לא התיאשתי והשתדלתי אצל מכרינו הערלים ונתתי להם כסף מלא ומצאנו דרך חדשה לבריחה.

במשך כל הנסיעה היינו בפחד, ובפרט מצד הסוכנים, שהם בעצמם היו הרוצחים לרוב, ובפרט כשאין גואל ותובע הדם. החלטנו שלא ניסע כלנו יחד, וחוץ מזאת הי' בנינו הצעיר חולה מהדרך, לכן החלטנו שקודם אסע אני ועמי בני הבחור נתן נטע הי"ד, הדרך
(עמוד נו)
היתה קשה ומסוכנת מאד וכמובן לכשנגיע לצד השני ילכו השלוחים ויביאו את הנפשות שנותרו שחיכו לשמוע מאתנו, הערלים מסרו אותנו לידי סוכנים ערלים מהצד השני של הונגרי', וחזרו תיכף להביא את הנותרים, אבל הם לא רצו ללכת אתם עד שיקבלו סימן חיים ממני, וכשלא קבלו שום סימן לא הסכימו לנסוע, וזה הי' הגורם שנפרדנו בעוה"ר, כי לא הי' באפשרותי לשלוח להם אות חיים, כי מיד בהגיענו לקח אותנו הסוכן ההונגרי שלו נמסרנו מהסוכנים הקודמים למסילת הברזל לכפר וואלאוויץ ותיכף עלינו לרכבת וברגע האחרון לפני שהרכבת זזה הופיע שטענדיר רשע אחד שהוריד אותנו מהרכבת ומסר אותנו לידי רשעים גדולים ימ"ש, ואז התחיל הגיהנום, נמסרנו לידי שומרי הגבול וזה שנשארנו בחיים הי' מנסים גלויים כמו שאספר הלאה על הסדר בעהש"י בדיוק. לא יאומן כי יסופר חסדי הש"י, אודך ד' כי אנפת בי, הסכת ושמע, הי' זה יום ה' בבוקר השעה היתה שבע בערך, כאשר הכניסו אותנו לבית מלאכי חבלה, חכינו שם עד שעה שמונה השעה בה הופיע הראש שלהם שהי' רשע ועריץ ימ"ש, ולפני שהתחיל לשאול שאלות הכה אותי על פני, מעוצם המכה נפלתי לארץ מלא קומתי ודמי נשפך מאזני מפי ומחוטמי, קמתי על רגלי ושאלתי אותו בתמימות מפני מה הוא מכה אותנו, כי גם את בני בן התשע היכו, במקום לענות הוא צחק והמשיך להכות אותי מכות נמרצות, לאחר מכן פקד עלי להפשיט מעלי את כל בגדי ונשארתי עומד ערום כביום הוולדי ואז התחילה השמחה, הוא קרא לעוד שני מלאכי חבלה שהתחילו להכות אותי בכל כוחם במקלות של גומי מכות רצח, יסרו אותי בכל מיני יסורים, קשרו אותי עם הרצועות של התפילין שלי, רש"י ור"ת, ותלו אותי על שני כסאות, הם היכו אותי על כל האברים העדינים שבגופי בלי חמלה, הביאו חזרת שנטחנה הדק היטב ונתנו אותה בשק נייר ואת השק עם החזרת הניחו על ראשי וצאוורי קשרו אותו לצוואר והמשיכו להכות אותי באכזריות נוראה.

חייב אדם לברך על הרע כשם שהוא מברך על הטוב, אפילו שהדבר קשה, במיוחד לאדם פשוט כמוני, היום לא אכחד וארשה לעצמי לומר שההשגה של הימים הנוראים ההם היתה חזקה יותר משל עכשיו, והדבר לא אמור רק לגבי, אלא לגבי כלל ישראל, שלעתים התעוררה אצלם אמונה ממש מחוץ לגדר הטבע, ככל שהזמן הי'
(עמוד נז)
משונה, ככה היתה ההשגה משונה, למעטים מישראל לרע, ולרובם לטובה, היו מוכנים ממש למס"נ בשמחה בכל רגע, אינני ירא לכתוב את הדברים האלה בתמימות כי אכן זאת היתה האמת.

אודה על האמת ולא אגזים, כי קבלתי את המכות והיסורים הנוראים בווידוי ואהבה, וממש טעמתי טעם ורגש טוב, ופני היו שוחקות כל הזמן, הרשעים המענים תמהו תמיהה גדולה על המראה הזה שמעולם לא ראו כדבר הזה והם דברו בינהם אודותי בהתפעלות, אך כשהיו המכות והיסורים בלתי נסבלים, צעקתי לרבש"ע כבר יש די, התחילו לדבר עמי כדבר איש אל חברו, נתנו לי מים קרים לפי בקשתי, וגם נתנו לי לעשן לאחר מכן שאלו אותי על מצבי, וכך הי' הדבר חוזר חלילה, היכו אותי מכל צד ועבר ביתר רשעות, ובקשו ממני להודות על דברים שהיו זרים בעיני, הם בקשו ממני להודות שאני מרגל רוסי (וזו היתה התחלת הישועה כמו שאספר להלן), זה שהם חשדו בי שאני מרגל רוסי הי' לטובתי.

המעשה שהי' כך הי', הם בדקו בחפצים שלנו בשבע בדיקות, היו ברשותנו חפצים שהיו שוים כסף, בין חפצי הי' לי כיס מלא מטבעות ישנות ועתיקות בערך שלושים, ובין המטבעות הי' לי גם כן זלאטי (מעות פולניות) שהי' לי זאת מכבר, מטבע מבורכת מכ"ק אדמו"ר הסבא קדישא מוויזניץ זי"ע נ"ע, ובכדי שלא תתערב עם שאר הזלאטיס עשיתי בה עשרה נקבים לערך, מטבע זו היתה גם עטופה בנייר כדי לשומרה היטב, הם בדקו ודרשו, ושאלו אותי על סיבת הנקבים במטבע זו, וכן על מספר הנקבים ומה משמעותן, ועוד שאלות רבות שלא הי' בידי להשיב עליהן, ודין גרמא שקבעו שאני מרגל רוסי חשוב, ודבר זה הי' לטובתי כי לולא זאת היו שולחים אותי בוודאי חזרה לגבול ושם הי' סופי ר"ל, הם המשיכו להכות אותי בכדי שאודה על כל האשמות שהם דרשו ממני להודות עליהם, שאכן הכל אמת וכך הי'. ועד שלא תפסתי כוונתם סבלתי נוראות ר"ל, עד כדי כך שלא יכולתי להזיז שום אבר, ולולא לא תפסתי כוונתם בעוד מועד הי' הורגים אותי בלי ספק כי כבר הם היכו אותי בלי שום התחשבות אבל עד מהרה בעזרת הש"י תפסתי את דרכם, והתחלתי להסכים לאט לאט בהדרגה להודות על כל האשמות שטפלו עלי ושרצו שאודה עליהם, החוקר שאל אותי, אמת שאתה מרגל רוסי? אמת השבתי. מי הוא ראש המרגלים? שאל, השבתי אני.
(עמוד נח)
אמת שאתה באת לרגל ולנסוע לעיירות הגדולות בהונגרי' לעשות סאבאטאז, לפוצץ גשרים ובתי חרושת וכדומה? כן עניתי מיד בקול חזק, ראש החוקרים ימ"ש סטר לי על הלחי מנה אחת אפים, לאחר מכן אמר לי מדוע אתה מודה כל כך מהר, יתכן שאתה ירא מהמכות והעינויים, אמרתי לו שהחלטתי לספר את כל האמת, הוא האמין לתשובתי, ומצב רוחו השתפר יחסו השתנה מהקצה אל הקצה הוא התחיל לחייך אלי, ועבר לסדרה חדשה של שאלות. מתי אורגנו המרגלים ומה שמות שאר המרגלים? ישנם שם עוד עשרה אנשים שעובדים יחד איתי. הוא שאל אותי לשמותיהם ואני נתתי לו שמות של אנשים שכבר נהרגו על קידוש השם ממש כולם אהובים, כולם קדושים וטהורים, ר' שמעון הירש, מענדיל הירש, לייזער מענאסטער, משה הירש, שלמה הלר, אברהם לאנגענוער, יודא ראנד, גדלי' מאנדעל, לייזער ווייס, הערש ליב שרייבער. הוא שאל אותי היכן מרכז הארגון ועניתי לו שהוא בלבוב, ומה שמות המרגלים שם. עניתי לו, שמחה לאנדו, שמואל יעגיר, משה הירשפרונג, עהרנפרייס לאנדעסמאן, מיינער ערדמאן, לעווין יחזקאל רוקח, האדרעסע בלבוב סטאניסלאווא 21.

הרשעים הללו שמחו שמחה רבה שעלה בידם לתפוס דג גדול כמוני, שכחתי לספר שמלבד המטבעות מצאו אצלי גם כמה מכתבים, הי' אצלי מכתב ממר בן-ציון ווייס לאדמו"ר מוויזניץ שליט"א אודות הצלה, אודות מכתב זה חקרו ודרשו גם אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א בגרויסווירדיין, היו לי גם מכתבים מהגה"ק מאיסטילע, מהגה"ק ר' משה ביאנער מקראקא, מהגה"ק מביאן אשר הי' גר בלבוב הי"ד זי"ע, ולהבדיל בין חל"ח מיד"נ אדמו"ר מסאדיגורא, מיד"נ הרב ר' יצחק מאיר לעווין זצ"ל, ועוד כתבים ומכתבים עתיקים, ומכתבי עטרת חכמים והסכמות, והם שאלו אותי על כל הנ"ל. בקיצור, הגיעו למסקנה שאני מרגל חשוב מאד. הם היכו את בני היקר בפני, בכדי שאודה על כל האשמות. ראש החוקרים אמר לי, יהודי לך ממתינה כתת יורים, הוא לא ידע שכל מה דאסר לן רחמנא שרא לן כוותה, ויש לנו גם כן "חץ" הקול קול יעקב. בשעה 5 אחה"צ בערך גמרו את החקירה, כל גופי הי' נפוח מהעינויים הנוראים שסבלתי במשך היום, מכף רגלי ועד ראשי אין בי מתום ממש, לפני צאתי שאלו אותי עוד פעם איך יכולתי לקבל ולסבול
(עמוד נט)
עינויים אלו כשהצחוק לא סר מעל פניך. לא יכולתי לעמוד על רגלי רק שכבתי באפיסת כוחות על הרצפה, לא יכולתי לשכב על שום צד, פקדו עלי לקחת את בגדי ונעלי וללכת למרתף שלהם, בקושי גדול הלבשתי הכתונת והמכנסיים, אבל לא יותר, את הט"ק לבשתי בעזרת בני חביבי חמדת לבבי ונפשי הי"ד, הלכתי על ארבע, בקושי גדול שכבתי על הרצפה, ובני סמוך אלי, לא אכלנו כל היום מאומה רק שכבתי ביסורים גדולים, לא יכולתי לנטות לשום צד, אבל ב"ה לא נפלתי ליאוש, פתאום נפתחה הדלת והפחד סר מאתנו, אחד השוטרים הכניס לחדרנו ילדה בת ישראל עם מאכלים ששלח איש יהודי מכפר וואלאוויץ, שמו נודע בשערים, תה"ג חסיד וענו מוה"ר משה מאיר גאטעסמאן הי"ד. לא יכולתי לאכול בעצמי, בני היקר נתן לי מעט מעט והחי' את נפשי, הלילה עבר ומי יתן בוקר ממש, בשעה שמונה בא שומר ולקח אותנו למעלה ומובן שהתחזקתי בתפלה להש"י מעומקא דליבא להצלינו מיסורים קשים, כי כלו כל הקיצין, הזכרתי בכל פעם זכות אבותינו הקדושים וגם בשמות הקדושים לסגולה, הגה"ק מקאריץ בשם אמו, ר' פנחס בן שרה רחל שיינדיל, הגה"ק ר' לוי יצחק בן שרה שאשי, הגה"ק ר' דוד משה מטשארטקוב, הסבא אדמו"ר הגה"ק ר' ישראל בן צפורה ועוד, זי"ע נ"ע.

וכשנכנסתי לחדר פנימה אמרתי בוקר טוב והוא ענה לי, ושאל אותי איך ישנתי, לאחר מכן דברתי עמו בחופשיות כמו אנשים ידידים שמכירים זה מכבר. גם ביום שלפני כן בשעת העינויים בין עינוי לעינוי שוחחתי אתם בחופשיות כאילו לא בי המדובר. וחזר לענין ושאל אותי, האם אני זוכר את כל שאמרתי אתמול? עניתי לו תיכף בוודאי שאני זוכר, אתה מסכים לחתום על הפרטיכל? כן עניתי, ולאחר מכן הוספתי האם יש לי ברירה אחרת? חתמתי וראיתי בעיניהם שחתמתי לעצמי גזר דין מות ר"ל, אבל תל"י היתה זאת לתשועה כאשר אספר הלאה. ראשית, לא שלחו אותי חזרה כנ"ל, לאחר מכן קשרו את ידי בשלשלת ברזל, והחזירו לי מעט מחפצי, את השאר גנבו ממני, ושלחו אותי עם השומר הרשע שתפס אותנו ללוותינו לעיר אונגוואר, שמה ישפטו אותי ויתנו את גזר דיני. ברכבת ישב בני היקר לידי, ולהבדיל השומר כנגדנו, הוא כבד אותי מהסגריות שלו ועשנו יחד, מכשהגיע סמוך לבין השמשות אמר לי
(עמוד ס)
בני מחמדי אבא עוד מעט יכנס שבת, עשנתי עוד סגריה אחת והשלכתי את השאר, ובזה התכוונתי לקבל את השבת קודש.

היה זה ליל שבת קודש בשעה 11 בערך כשהגענו לאונגוואר, הלכתי ברגלי מהתחנה עד בית הסוהר שהי' מוקף חומה גבוהה, השומר הרשע ימ"ש שליווה אותנו מסר אותנו לידי רשע אחר בחדר הקבלה של בית הסוהר, הוא מסר לו את חפצינו וכל זה נעשה בצחוק ובקלות ראש כשהשומר מתלוצץ איך שעינו אותנו, והשומר החדש רצה גם הוא להראות את כוחו ושהוא אומן לא פחות טוב מהמענים הטמאים הקודמים, הוא היכה אותי במקל גומי לתאותו פעמים רבות על ידי הנפוחים, וכמובן שהי' לו תענוג גדול מזה כמו לכל חבריו ימ"ש. לאחר מכן חתם שקבל את חפצינו הוליך אותנו לחדר אפל ושם סגר אותנו. לא יכולתי לישון כל הלילה, אך בלבי ומוחי קדמתי בתפלה להש"י, לא ידעתי מאין יבוא עזרי ומה יהי' בגורלי.

בשב"ק בבוקר השכמנו קום, והנה עמנו בחדר עוד יהודי אחד שישב במקום זה עמנו מפני שאירח בביתו אחד מן הבורחים כמוני, וכן עזר לו להמלט. התפללנו תפלת שחרית של שב"ק, ולאחר מכן כבד אותנו בחתיכת לחם עם ריבה לסעודת שב"ק. ברכנו ברכת המזון וישבנו לשוחח בקשתי ממנו לכשיצא מבית הסוהר יפרסם ברבים שהרב וראש הישיבה מטורקא נמצא פה, וזה יעזור לי הרבה. לפתע נפתחה הדלת ושני מלאכי חבלה נכנסו לחדר ברעש גדול, הוציאו אותנו מחדרנו והעלו אותנו במעלית לקומה החמישית, המקום החדש נראה טוב יותר, היה זה חדר מיוחד למרגלים, וזאת ידעתי כי מי שנכנס לחדר זה לא יוצא עוד לאור העולם, אך לא ידעתי בבטחה שאכן זהו המקום. ולפלא, דוקא מן המקום הגרוע ביותר צמחה לנו הישועה נס אחרי נס, הפלא ופלא, ניסים גלויים מהש"י הם העמידו אותנו בפרוזדור כשפנינו אל הכותל ומול פנינו היו תמונות של היטלר וסייעתו ימ"ש, היו שם תמונות שהראו איך שההונגרים הורגים את סטאלין ה"צדיק" ימ"ש, ותמונות המראות שהגרמנים ימ"ש מנצחים כל הזמן. עמדנו שם בערך חצי שעה בלי לפנות ימינה או שמאלה, כי כל הזמן השגיח עלינו רשע עריץ אחד, וכשאחד מאתנו ניסה להזיז ראשו קבל חבטה על ראשו. הערכתי את המצב שלנו וראיתי שהוא לא בכי טוב, חזקתי ואזרתי א"ע בתפלה להש"י בזכות שלשת האבות הצדיקים זי"ע.

(עמוד סא)
הכניסו אותי לחדר מיוחד עם שלחן שהיו עליו כל מיני כלי משחית ר"ל, ולמראם נפל לבי בקרבי. באחד מפנות החדר ליד שלחן קטן ישב אדם יפה תואר שלבושו הנאה והופעתו המסודרת הראו עליו שהוא בעל דרגה גבוהה. (שמו הי' גארבארי שאמועל) הוא החל מדבר אלי באשכנזית, ושאל אותי אם אכן אמת כתב האישום עליו חתמתי, הרגשתי שזהו הזמן להכחיש את כל האשמות עליהם הודאתי, אזרתי כגבור חלצי ובקול בטוח וחזק עניתי שהכל הוא שקר גמור לא הי' ולא נברא, מעולם לא הבנתי את משמעות המלה מרגל. הוא כעס מאוד ושאל אותי מדוע חתמתי על מסמך זה, עניתי לו מפני שלא היתה לי ברירה אחרת, הם היכו ועינו אותי בלי רחמים ונאלצתי לחתום ולהודות על כל מה שבקשו ממני. הוא צלצל בפעמון ולחדר נכנס אדם שמראה פניו הבהלני, הוא הי' גס פנים ובעל גוף מגושם רוצח גדול שאין לתאר, הקצין שחקר אותי שהי' בדרגת גנראל אמר לו משהו בשפה ההונגרית ומיד החל להכות אותי מכות נוראות, נפלתי לארץ ובקושי עמדתי וחזקתי את עצמי בתפלה בזכות אבותי הקדושים. התחזקתי ואמרתי לעצמי שלא ארשה עוד לרוצח הטמא להכות אותי עוד, אמר לי לפנות ימינה ועשיתי להיפך, לפנות לכותל לא רציתי ועמדתי כשפני כנגדו, וכשהניח את ידו הטמאה עלי, תפסתי אותה ולא נתתי לו להכות אותי. צעקתי לקצין בקול חזק בלשון אשכנז ואמרתי לו : אדוני הרם והנכבד, למה יניח להכותני (אינני אשם) אני חף מפשע, חתמתי על מסמך זה אך ורק מפני שהוכתי מכות רצח. כך צעקתי בכל פעם שתפסתי את ידו של הרוצח, ולפלא הי' בעיני שבעת שהחזקתי את ידו הטמאה התחילו שניהם לצחוק, הקצין אמר משהו לרוצח והוא עזב את החדר, כל הענין נמשך כחצי שעה, אבל לי זה נראה זמן ארוך הרבה יותר, לאחר מכן קם הקצין ממקומו והוא בעצמו התחיל להכות אותי בידיו וברגליו, אבל לא פחדתי עוד כי ראיתי שהוא אינו יכול להכות אותי, כי מן השמים עכבוהו, ולא הי' לו הכח להמשיך להכות אותי. הוא חזר למקומו ואמר לי עוד הפעם שאודה, ואני עמדתי בשלי שאין אני אשם במאומה, הוא התחיל לדבר אתי כלשון רכה ובחמימות ואמר שהוא רוצה לעזור לי, הוא אמר שהוא יחקור אודות המכתבים, ואם ימצא שאני שקרן יתלו
(עמוד סב)
אותי ר"ל. לאחר מכן צלצל בפעמון ולחדר נכנס חייל מזוין אשר קשר את ידי בשלשלות והוליך אותי חזרה לחדר המעצר.

זה הי' לעת ערב יום שב"ק זמן סעודה שלישית, כל היום לא אכלנו מלבד ארוחת הבוקר שכללה לחם עם ריבה, את בני מחמדי בבת עיני לא נתנו לי, הכניסו אותי לחדר מיוחד שהי' חשוך ואפל, עמדתי במרכז החדר מבולבל נבהל ומשתומם, לא ידעתי מה נעשה עמי, התחלתי להרהר ולעשות חשבון הנפש, שאלתי את עצמי האם זה אני, עוד לפני זמן קצר הייתי ברום המעלה, ממש בתורה וגדולה יחד, עם משפחתי היקרה רעים אהובים תלמידים יקרים, ועתה אי' הם כולם נפרדו ר"ל, בני, ביתי, זוג' העדינה ובני מחמד נפשי אשר יונה, הם נמצאים עתה בצרה גדולה ומצבם יותר גרוע ממצבי, ואין להושיע ואין בידי לחשוב, כי אני עצמי הנני בצל המות ר"ל, כי חתמתי על עצמי כי הנני מרגל רוסי ר"ל, הייתי שקוע כולי ברעיונות נוראים ובפחד גדול. נזכרתי שיום השבת היום ולד' הישועה כהרף עין, היינו בעת שהעין כבר רפה וכלו כל הקיצין, וכמו שאמר הגה"ק מריזין זי"ע, עד אנא תסתיר פניך ממני, הוא עד אנא אשית עצות בנפשי, היינו כאשר הם מבקשים לעזור לעצמם. התחלתי לאט לאט לחזק את עצמי באמונה חזקה בהש"י, ונתתי תודה על מה שעבר עלי שנתן לי הש"י הכח לסבול את כל הצרות והתלאות, וכן התפללתי על העתיד לבא. התחלתי לשיר זמירות של שב"ק בקול חזק ובדבקות, לפתע נפתח החלון הקטן שהי' בדלת, נגשתי תיכף לראות מי פתח את החלון. הצצתי דרך החלון וראיתי שמחלקים אוכל לארוחת ערב, אני כעסי מאד ודחפתי וזרקתי את האוכל חזרה החוצה, צעקתי בקול שאין אני רוצה לאכול את מאכליהם שהם נבילות וטריפות, שמעתי אותם אומרים שאיזה משוגע יושב שמה (בלשון הונגרית איזה באלאנט) נזכרתי שזמן סעודה שלישית הוא ועלי לקיים מצות סעודה שלישית, אבל החדר הי' חשוך ולא הי' בידי מאומה לקיים את המצוה, מששתי באפילה ומצאתי כלי עם מים, ואמרתי לעצמי גם זה לטובה, שע"י המים אקיים מצות ש"ס, ברכתי שהכל נהי' בדברו, שתיתי מהמים שהי' בהם טעם טוב, אבל לאחר מחשבה קצרה מצאתי שעל ידי המים לבד אין יוצאים ידי מצות ס"ש, ובשעת הדחק ישנה אפשרות שעל ידי חדוש תורה אפשר לצאת ידי מצות ס"ש, כמו בערב פסח שחל להיות בשבת, ובפרט בזמן ההוא שהוא ג"כ בבחינת
(עמוד סג)
ע"פ, שהלא אנו מחכים ומצפים לישועת הש"י ולניסי מצרים שיתרחשו בימינו, לכל ישראל הנתונים בצרה ובשבי', החלטתי לפרש את הפסוק אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ד', עפ"י דברי הקדוש הבעש"ט זי"ע, דקודם ביאת משיח צדקנו תהי' ההסתרה כפליים, הסתר בתוך הסתר, אם יסתר איש במסתרים "איש" היינו הש"י, ד' איש מלחמה, ב"במסתרים" היינו הסתרה כפולה, כלומר אנחנו צריכים להיות במדריגה שנדע שאנו לא נוכל לעזור לעצמנו רק לד' הישועה, אראנו נאום ד', היינו נראה בחוש השגחת הש"י ונראה ישועת הש"י, אף בהסתרה הגדולה והכפולה, ובזה י"ל ויעמוד העם מרחוק ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלקים, היינו משה רואה את האלקים גם בערפל, כלומר בהסתרה, ועלינו להשליך כל יהבנו על ד' ואז נראה ישועת הש"י במהרה בימינו.

לאחר שגמרתי השירים והזמירות ל"זמר עריצים", גם זמירות מוצש"ק זמרתי, לאחר מכן הלכתי לנוח מעט מתוקף היום, שכבתי על הארץ כשכל מטתי היתה מעט תבן בלי שום כיסוי, בזמן שהקור הי' נורא. למחרת בבוקר יום ראשון הייתי רעב ויגע מאד, ערכתי שיח לפני מלך מה"מ הקב"ה. בשעה שמונה בערך נפתח החלון הקטן שבדלת, חלקו לחם שלם אבל קטן למשך כל היום, גם קפה שחור נתנו, אבל אני לא אכלתי כל הזמן שום אוכל מבושל, גם את הקפה לא לקחתי, כי בפעם הראשונה נתתי לקפה להתקרר והנה צף למעלה שומן חלב, רק על הלחם לבדו יחי' האדם, עם מים קרים לכל היום, לבי רגז בקרבי הייתי כמשברי ים, מה יהי' מחר יום ב', מה נשמע עם בני חביבי, מה נשמע עם זוג' הי"ד ובני מחמדי אשר יונה הי"ד, זה מספר ימים מאז שנפרדנו, וזה נראה בעיני כשנים. התחזקתי באמונה ובטחון להש"י על הכל.

יום ב' בבוקר השכמתי קום, התרחצתי והתפללתי תפלת שחרית, אכלתי מעט לחם ושתיתי מעט מים, חייל הופיע בחדרי הוא בא לקחת אותי לחדר שמי שנכנס לתוכו לא בטוח שישוב עוד חי. חדר זה הי' מיוחד לעינוים. שמעתי שעינו מישהו בכל היסורים והעינוים שהיו ברשותם בכדי שיודה על דברים שלא היו ולא נבראו ולבסוף משלא הצליחו הכניסו חולדה לתוך מכנסיו וכך מצא את מותו.

קשרו אותי בשלשלת ברזל וציוו עלי ללכת, הליכתי היתה בכבדות בצעדים קטנים וכל הזמן הייתי בפחד מות. ולאורך כל
(עמוד סד)
הדרך לא הפסקתי מלהתפלל על העתיד, בעד כלנו ובככ"י, ולהתוודות על כל העבר בחשבון הנפש בלי שום פני', אבל אפי' חרב חדה מונחת על צאוורך אל תתייאש מן הרחמים, וחסדי ד' לא תמנו ולא כ"ר. כשיצאתי מהמעלית לפרוזדור הרגשתי מיד בשינוי שחל לטובתי, ממש כמו מעבר ממות לחיים, כל הפקידים והשומרים אשר פגשתי בדרכי שינו את יחסם אלי והתחילו להתנהג אלי כאל ידיד שהם מכירים אותו הרבה זמן, אחד מהם שהי' מפולין ניגש אלי ואמר לי אל תירא אתה תשאר אתנו, נדהמתי מהידיעה ומכל מה שהתרחש סביבי, השומר שנפקד לשמור עלי נשלח חזרה, ואני נשארתי עומד במרכז הפרוזדור בלי שום שמירה, טיילתי ושוחחתי עמם כאילו הייתי אחד משלהם. שאלתי אותם אודות בני והם ענו לי ששלומו טוב ולא חסר לו כלום. לפתע ראיתי את הקצין החוקר כשהוא עומד בפנים שוחקות הוא הורה לי באצבעו לגשת אליו וכך עשיתי, הוא החל משוחח עמי ואמר לי תפסיק להיות בצער, מצאנו כי אינך אשם. את הפרטיכל (הדו"ח) שולחים חזרה אל הגבול ואנו נכתוב פרטיכל חדש. ותוך כדי שיחה שאל אותי אם אני רב עניתי לו שאני רק מלמד, כי זה מה שאמרתי בשעה שחקרו אותי על הגבול, ובכוונה הכחשתי, כי הרבנים היו תמיד ראשונים לפורענות, וזאת הסיבה שאמרתי שאני רק מלמד, הוא אמר לי תגיד את האמת ואל תפחד, ואמרתי לו כן, נכון שאני רב, הוא דבר אלי כאל ידיד ואני משתאה לראות ישועת הש"י כה"ע, וכך עמדתי כש"ץ ת"ח וי"ש העומד לפני העם קודם כל נדרי בליל יו"כ, כך עמדתי אז כשאני מלא רגש תחנונים לפני הש"י העוזר האמיתי ואני עומד ומתפלל שלא יטשנו ד' אלוקינו לנצח בככי"א.

(עמוד סה-סו)
הויכוח שהיה לי עם הנאצים
(עמוד סז)
אמר המחבר: בעמדי פה לספר כל הצרות והתלאות שעברו על ראשי, אמרתי לרשום פה בעט ברזל ועופרת את הויכוח שהיה לי עם אחדים מראשי הנאצים הארורים בעת שישבתי במאסר בעיר אונגוואר, כאשר נודע להם שאני מלומד יהודי, דרשו וחקרו אותי, ולבסוף שינו את טעמם ובאו עמי בדברים ארוכות קצרות, והתחילו להתווכח עמי בענינים שונים, וביחוד בעניני אמונה ודעות, שבקשו לשמוע את חוות דעתי על כמה ענינים ושאלות המנקרות במוחם. -- והנה מתחילה הייתי מהסס בדבר, אם לענות ולהשיב להם או לשים מחסום לפי ולשתוק. אולם אחרי שובי נחמתי ואמרתי לנפשי עת לדבר ולהוכיח להם כי אכן אנחנו עם סגולה, עם נבון וחכם, ולא נמצא בנו עוולה ודופי, רק כל עיקר חפצינו ורצונינו הוא לעבוד את הבורא בלבינו ונפשינו, וזה כל חפצינו.

לפתע במהלך השיחה הוא אומר לי, אני מעונין להתוכח אתך על התלמוד, למשמע דבריו אלה רעדה אחזה בכל גופי ונפשי ועמדתי דומם ונבהל כי מעולם לא נתנסיתי בויכוח כזה ובפרט בזמן כזה בעת צרה ליעקב, ומי יודע הרהרתי בלבי איזה פח הוא עומד לטמון לי כדי ללכוד אותי, ובכלל הייתי בספק גדול בקשר לשינוי הפתאומי שחל בהתנהגותם אלי. מי יודע איזה עלילה הם עומדים להעליל עלי הרהרתי, אבל לא עת לחשות ולכן השבתי בבקשה, נעים לי מאוד, מיד הכניסו אותי לחדר גדול ויפה שכל רהיטיו היו מהודרים ונאים, מסביב לשולחן ישבו 3 אנשים שמלבושיהם הנאים העידו עליהם
(עמוד סח)
שהם בעלי משרה רמה, את שמם לא אמרו לי. הקצין הממונה על בית המשפט למרגלים (גארבארי שאמועל) השתתף גם הוא עמהם בויכוח, הוא אמר לי בדרך כבוד בבקשה לשבת, ישבתי על מקומי שהי' בראש השלחן, כי איזהו חכם המכיר את מקומו, הקצין התחיל לדבר אלי ושאל אותי על בריאותי ולאחר מכן כיבד את כולם בסגריות ואני בכללם, דבר זה הי' חשוב מאד בעיני, הוא הצית לי את הסגריה ואני ישבתי ועשנתי בדרך ארץ.

רשות הדיבור ניתנה ואחד משלושת הנאצים התחיל לדבר, מתנועותיו הי' נראה שהוא רשע ועריץ ימ"ש. הוא בקש ממני שאבאר להם את פירוש המושגים עכו"ם, נכרי וגוי, לא נבהלתי להשיב ודברתי במתינות גדולה, בקשתי מהם רשות לעמוד, והמשכתי לדבר שעה לערך, במשך כל זמן נאומי הם לא הסירו ממני את עיניהם הם ישבו בלי תנועה אבל בעיניהם ראיתי שהם רוצים לבלוע אותי ממש, הם כתבו כל מלה ומלה שהוצאתי מפי, מלבד הקצין שישב ניחוח בכסאו הוא התפעל מאוד מדברי וכל הזמן חזר על המלים יפה מאד, נכון מאד, ומעיניו נשקף מבט מלא רחמים ואהבה.

עתה אסדר כיד ד' הטובה עלי, בקיצור, תשובתי אליהם והתחלתי ממש בזה הלשון : אדוני הנכבדים מאוד, יש לי הכבוד והעונג להמצא בחברתכם הנכבדה, ואני תפלה להש"י שיזכני במחשבות הנכונות ובמלים המתאימות כדי להשביע את רצון האדונים הנכבדים.

נכרי, גוי, עכו"ם, אלו התקופות שאחרי בריאת העולם. לאחר שנברא העולם יצר הקב"ה את האדם הראשון והוא אבי כל האנושות ללא כל הבדל. האדם נוצר כדי להיות שותף לבריאת העולם על ידי התנהגותו הנכונה והישרה. הקב"ה ברא את העולם כחומר, ולבסוף ברא ה' את אדם ונשף בו כח א-לקי. הבנתו של האדם היא א-לקית והוא מתחלק לארבעה יסודות שהם: דעת, חכמה, בינה ושכל. דעת היא ההבנה שבאה לאדם עם לידתו ושבעזרתה הוא יכול להבדיל בין טוב לרע. חכמה היא זו שאדם לומד מחבריו. בינה היא זו שבעזרתה האדם יכול להבין מעצמו דברים נוספים. שכל הוא כשרון ההמצאה. כל אלה הם כוחות אלוקיים שבאמצעותם צריך האדם להשתלם ולשכלל את העולם ואת האנושות. החומר של הבריאה צריך להשתכלל ולהתיפות יותר ויותר, ועל ידי זה האדם נעשה שותף לבורא האין-סופי.

(עמוד סט)
הבנת האדם חייבת להתקדם באופן זה. וכאשר האדם ממלא את כל המוטל עליו, אז הוא מגיע למעלה גבוהה מאוד בהבנתו. האדם חייב ללמוד ולהבין כי הא-לוקות היא אין-סופית, וכדי להגיע לידיעה זו יש לעמול הרבה הרבה. אין זו עבודה קלה כלל, ומעטים מאוד הם שהגיעו למדרגה זו, אבל מ"מ אחדים הגיעו למדרגה זו, כמו אדם הראשון בעצמו ובניו ועוד המובאים בתנ"ך: חנוך, נח, אברהם וכו'.

התקופה הראשונה מצוינת על ידי המלה נכרי - שפירושו זר. האנשים בכלל היו רחוקים מא-לוקות, רק מעטים היו שהבינו מה זה א-לוקות והם היו מן האנשים הגדולים ביותר.

התקופה השניה מצוינת בשם עכו"ם וזה מסמל את התקופה שבה האנשים חפשו את הא-לוקות אך לא בכוון הנכון הלכו. אחדים עבדו לשמש הירח והכוכבים וחשבו אותם לא-לוקות. אלה הם העכו"ם - עובדי כוכבים ומזלות, זאת היא התקופה שהאנשים האמינו במזלות, אבל אלו שהבינו את האמת היו רק יחידים.
אחרי כן באה התקופה הגדולה שהוציאה הרבה אנשים גדולים בעלי הבנה אמיתית. התקופה הזאת מצויינת במלה גוי שפירושה אומה, והם הבינו כבר את גדלות ה', והאנושות התגבשה אז לאומות, ואז בא אברהם שהיה גדול מאוד, והבין הרבה יותר מן האחרים, והוא הי' הפילוסוף הא-לוקי, הוא היה גם איש החסד הגדול ביותר שגמל חסדים לאנושות. וכן בניו ובני בניו אחריו, ומאז האנושות משתכללת והולכת כמו שאמר דוד המלך "רם ד' על כל גוים", "הללו את ה' כל גוים", זאת לאמר שבתקופת "גוים" הא-לוקות תתעלה.

כמו שציינתי לעיל היה הקצין הממונה מלא התפעלות מדברי וחזר על המשפט יפה מאד, נכון מאד, כמה פעמים במשך תשובתי אבל שאר שלושת הנאצים היו מלאי כעס וחימה אבל הם לא העיזו לדבר נגדי שבעזרת השם הי' לי מה להשיב להם, הקצין הנ"ל נתן לי עוד סיגרי' ושוחח עמי כידיד ממש. הוא שאלני מדוע אינני רוצה לאכול, עניתי לו שאני איני אוכל אלא מאכלי כשר, כך שאני אוכל ושותה רק לחם ומים, הוא נתן לי עשרה פענגיס (מעות מהונגרי') מכיסו, וקרא לשומר ואמר לו שלא יקשור אותי, ושילך עמי לחנות הסמוכה לקנות לי דברי מאכל מה שלבי חפץ, וקודם שנפרדנו אמר לי כי הויכוח טרם נסתיים ושלמחרת הוא יקרא לי ונמשיך בויכוח.

(עמוד ע)
לפני שהשומר לקחני שאל אותי אחד משלושת הנאצים ימ"ש מה יש לי להגיד על משמעות התפלה שהיהודים אומרים אתה בחרתנו מכל העמים, והקצין אמר לו שעל שאלה זאת אענה לו למחרת. הודאתי לו בהכנעה גדולה, והלכתי משם בשמחה ובלב מלא תקוה טובה, והנני מלא תפלה ותודה להש"י על נסיו ונפלאותיו ועל החסד ומציאות החן שעשה עמדי עד עתה, ועמדתי בתפלה להש"י על העתיד לבוא לישועה בככ"י כולו. השוטר הלך עמי אבל לא כמקודם שהי' הולך אחרי בכלי זינו שלוף בידו, אלא הלכנו כצמד חברים, הלכנו לחנות לשם קניתי שקית נייר גדולה מלאה כל טוב שעלתה לי 7 פענגיס, 3 פענגיס חשבתי לשמור אצלי, וכשנכנסתי לחצר בית הסוהר עם השק מלא כל טוב בידי התפעלו כולם ונשתוממו כי לא הורגלו בכך, כי כל מי שיושב במחלקת המרגלים חוזר כשהוא שבור ורצוץ, ואני הודות להש"י באתי משם כמו חתן היוצא מחופתו מלא שמחה וגדוש בכל טוב בידי, חלקתי מתנות לשומרים, ולאלה שישבו במחיצתי הגוים, ולהבדיל אחב"י נתתי בעין יפה מנהל בית הסוהר שאל את השומר מה פשר הדבר, ראשית שלא קשרו אותי, ושנית מנין כל הטוב הזה שנמצא ברשותי, אמר לו השומר, כי הקצין הראשי (העלניק בשפה ההונגרית) נתן לי מעות לקנות את המצרכים ויש לי עוד 3 פענגיס בכיסי וענה מנהל בית הסוהר זאת לא ארשה אני פה המנהל ודבר זה הוא בנגוד לחוק, והחרים את המעות שנשארו ברשותי.

כשהאיר הבוקר השכמתי והכנתי את עצמי לשפוך שיח לפני בורא כל העולם ומנהיג כל הברואים יתברך שמו, לאחר שסיימתי ישבתי בצפייה וחיכתי לבוא השומר. אודה על האמת שהתגעגעתי מאוד לראות את הקצין הבכיר (גארבארי שאמועל) והייתי בתקוה שהש"י שלח אותו לטובה עבורי, השומר בא ולקחני עמו, וכל הזמן הייתי במתח לדעת מה יהיה הלאה, הי' מענין לראות את שמחת הקצין כאשר ראה אותי הוא התנהג אלי כאילו הייתי ידידו הנאמן ושהוא מכירני מזה זמן רב, הוא יצא לקראתי מחדרו שאל לשלומי ולאחר מכן טיילנו בפרוזדור זמן ממושך, כל הפקידים והשומרים התנהגו אלי ביראת כבוד ממש, שאלתי אודות בני מחמדי הי"ד, והם הבטיחו לי שהכל בסדר אתו. נכנסנו לחדר המפואר של אתמול וכבר נכחו שמה שלושת הנכבדים של אתמול והויכוח התחיל. אחד
(עמוד עא)
מהם אמר לי שהוא מעונין לדעת מה משמעות הפסוק שהיהודים אומרים בתפלה, אתה בחרתנו מכל העמים התחלתי בתפלה להש"י כש"צ קודם מוסף של ר"ה ויוה"כ, והנני העני ממעש נרעש ונפחד, ותל"י שדברי מצאו חן בעיניהם גם הפעם.

אדונים נכבדים, לפני שאפתח בדברי הסברי אני רוצה להעיר הערות אחדות כל אדם המעמיק לחשוב צריך להעריך כל דבר באופן אופקי. למשל, מכונה גדולה. שיש בה אלפי חלקים ואלפי ברגים כשהם מחוברים יחד הם מכונה, אבל כשיחסר הבורג הקטן ביותר לא רק שהבורג חסר אלא שכל המכונה איננה יכולה לפעול. ודומה לזה היא בריאת העולם. כל אנשי המדע הגדולים ביותר מודים שהעולם לא נוצר ולא קיים בדרך מקרה. הם מאמינים על כן בא-לוקים שהוא כל-יכול ושיצר מן הדבר הגדול ביותר ועד הדבר הקטן ביותר. כל הברגים של המכונה הגדולה הזאת שנקראת עולם - כל הקיים בעולם החומרי נחלק לארבעה יסודות: דומם, צומח, חי ומדבר. דומם הוא החומר שאינו מדבר כמו האדמה וכדומה צומח הוא הדברים שצומחים. חי כל הברואים שיש בהם חיים כמו הבהמות והעופות כל מה שחי. מדבר הוא האדם. מהארבעה יסודות אלה הדומם הוא הנמוך ביותר והמדבר שהוא האדם הוא הגבוה ביותר, הדומם מתעלה כשמכוחו בא צומח והצומח מתעלה כשמכוחו בא חי, והחי מתעלה כשמכוחו בא האדם.

האדם ג"כ צריך להתרומם מעל המעלה בהבנתו, להעלות את עצמו ואת כל האנושות לרומם ולשפר. התלמוד אומר שהאדם נוצר למען האנושות, לא למען עצמו. התלמוד אומר כל שהאדם הגדול ביותר דומה לעלה נובל אם הוא לא מדריך את יתר בני אנוש ללכת בדרכיו ברוח רמה בהבנה ובחכמה. האנשים הגדולים והחכמים ביותר הם רק מלצרים, משרתים לעולם.
למשל, לחתונה הוזמנו אורחים רבים, השולחנות היו ערוכים יפה, ובמטבח הטבחים הטובים ביותר הכינו הכל. אחרי זה המלצרים מגישים את המאכלים והמשקאות הטובים ופרחים יפים, הכל כדי להשביע רצונם של האורחים החשובים, מובן מעצמו אם רוצים שבמשתה ישתתפו המלצרים והטבחים הטובים ביותר יש להזמינם מבעוד מועד.

(עמוד עב)
אותו הדבר, אדונים נכבדים הוא עם החכמים והנבונים שבכל דור ודור, הם (המלצרים) המשרתים של האנושות. המלך דוד במזמוריו מהלל את ה' וכן הוא מהלל את עבדי ה' - כל גוים הקב"ה הוא הוא בעל החתונה (התלמוד אומר "האי עלמא כבי הלולא דמי"), והחכמים הם הם המשרתים והמגישים. אדו' נכבדים, אנו היהודים יהודים אנו לא רק מפני שמנו אלא מפני שאנו משרתים את העולם. אנחנו העם הקטן ביותר, אנחנו משרתים ועל יסוד זה נותן לנו השם "יוד" שהוא על יסוד האות "י" שהיא האות הקטנה ביותר באל"ף בי"ת העברי, למען נדע שאנו הננו אך ורק משרתי האנושות ולא האורחים. אנו אומרים, ובצדק "אתה בחרתנו מכל העמים" אבל אין אנו אומרים "אתה בחרתנו מכל הגויים", כשם שהסברתי לכם אתמול, המלה "גוי" מסמלת תקופת הבינה, התקופה שבה הבינו והעריכו את מושג הא-לוקות גם אלה הקרואים בשם גויים הם נכללים גם כן בה"אתה בחרתנו". כלומר, כל אלה הקרויים גויים הם בחירי הבורא ונועדו להיות משרתי כלל האנושות, אורחי החתונה.

כתוב בתורה "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", האיש משה המרומם הזה הי' צנוע מאוד והביט על עצמו כעל הקטן באנשים החיים עלי אדמות. התורה מדברת הרבה עד היכן הגיעה ענותנותו, הוא ידע והוא הרגיש שהוא רק משרת ועבד לאנושות, רגש זה הרגיש גם אברהם שאמר ואנוכי עפר ואפר, זאת לומד הקטן ביותר. גם המלך דוד הגיע לכלל דעה זאת באמרו "אנוכי תולעת ולא איש".

כן, כן אדונים נכבדים, ככל שהאדם גדול ומרומם יותר הוא חש ויודע שכל מטרתו היא לשרת את האנושות, זהו פרושו של "אתה בחרתנו מכל העמים".

לאחר שסיימתי דברי ישבנו דומם, הרגעים נתמשכו ונראו בעיני כמו שעות, ישבתי כולי מזיע ומלא פחד. הקצין שבר את השתיקה באומרו שוב במלוא ההתפעלות כמה יפה, כמה נכון, ושלושת הנאצים אמרו הפעם לא יותר משני מילים הללו זה נכון, ולא הוסיפו עוד. לאחר מכן אמר לי הקצין בפנים מחייכות שלמחר הוא יזמין אותי פעם נוספת.
בלילה ההוא נדדה שנתי, והרהרתי על כל מה שעבר עלי, ומה יהי' הלאה. השכמתי לקום, והייתי בתקוה טובה כי הש"י לא
(עמוד עג)
עביד ניסא למגנא. השוטר בא ועליתי אתו למקום בו התקיימו הויכוחים, שוב פעם פגשתי את הקצין הבכיר שפגש אותי כרגיל בפנים צוחקות, ואת שלושת הנכבדים שהראו לי הפעם פנים יפות במקצת. חוץ מאחד שהי' רשע עריץ שהי' נוהג לשאול את שאלותיו בלשון הקודש ומי יודע אם לא הי' מומר משלנו, אך זאת לא אוכל לדעת בבטחה. נכנסנו תיכף לחדר והתחלנו לשוחח, אחד מהם שאל אותי מה משמעות הפסוק "לנכרי תשיך, ולאחיך לא תשיך", וליווה את שאלתו במבט כעס ונצחון גם יחד והמתין לתשובתי, הזכרתי לו מה שאמרתי לפני כן על ענין הנכרי, אבל הרגשתי בעצמי שאין תשובה זו מספקת, תל"י החונן לאדם דעת השפיע לי תי' נפלא וזהו לשון התירוץ:

אדונים נכבדים, השאלה היא ללא ספק שאלה קשה, אבל מתוך נסיוני הנני משוכנע כי בשעה שדבר נראה כקשה יותר מדי, הרי זה כמו חידה, כשמוצאים את הנקודה העיקרית הכל נעשה מחוור וברור. וכן הדבר הוא עם שאלתנו. תארו נא לעצמכם, אדונים נכבדים, את הדבר מנקודת ראות מסחרית. כשאתם רוצים לעשות עסק עם מישהו והוא אומר: "שמעני מוכן אני להצטרף אליך בעסק בתנאי זה, שאם אני חייב לך כספים לא אצטרך לשלם עליהם רבית, לעומת זאת, אם אתה תשאר חייב לי תצטרך לשלם לי רבית". האם אתם מוכנים לקבל תנאי זה? ללא ספק תשיבו בודאי שלא, שהרי זה שגעון. ואז אמרתי להם, אדונים נכבדים, זאת היא התשובה. כאשר נכרי עושה עסק עמי הרי זה על יסוד שעלי לשלם לו רבית ואני לא אהי' רשאי לגבות רבית ממנו משום שהתורה אוסרת לקחת רבית, אז התוצאה היתה שהיהודי לא יכול הי' לעשות כל עסק עם נכרי. על כן אומרת התורה רשאי אתה לקחת רבית מנכרי כדי שעל ידי כך תוכל להשתתף אתו במסחר מפני שהוא ממך כן לוקח רבית. לעומת זאת כאשר שני יהודים משתתפים בעסק הרי זה כבר דבר שונה. אני איני צריך לקחת רבית ממנו משום שגם הוא לא יכול לקחת רבית ממני. זהו הפרוש הנכון של "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך".

תל"י שהתשובה מצאה חן בעיני שניים מתוך השלושה אך השואל ששאל את השאלה לא הי' שבע רצון מתשובתי והוא ראה את עצמו כנפגע לכן המשיך ושאל אותי בכעס, מה יש לך להגיד על
(עמוד עד)
הפסוק לעשות נקמה בגוים? רעדה עברה בכל אברי למשמע שאלה זו אבל הי' לי בס"ד תשובה ועניתי לו תיכף ובקיצור, הרי פסוק זה נאמר על ידי דוד המלך, ותשובתי זאת היתה קשורה בתשובות הקודמות זו הסיבה שהיתה קצרה אבל נכונה. והוא המשיך בעקשנות היהודים יודעים תמיד להתחמק, כמובן שלא השבתי לו, אך טעמתי טעם מר בפי וזה הי' סוף הוויכוח.

הוויכוח נסתיים ושלושת המכובדים ימ"ש עזבו בחופזה את החדר בלי להגיד אפילו ברכת שלום. אבל הקצין נשאר עמי התחלנו לטייל להנאתנו בפרוזדור ולשוחח, הוא כבד אותי בסגריות ונהניתי לשהות במחיצתו. הוא הזמין אותי למשרדו ואמר לי את פסק הדין שהוא מטיל עלי, 30 יום ישיבה בכלא והאשמה היתה שעברתי את הגבול בלי רשיון. העונש הי' קטן מאוד לכן נסיתי לשכנעו שיגדיל לי את העונש לפחות עד שנה, מפני שידעתי שאם אחזור עתה לפולין צפוי לי עונש מוות ר"ל. הוא שקל בכובד ראש את בקשתי ולאחר מכן ענה לי שלאחר השלושים יום יראה מה לעשות כאשר אספר הלאה. בעזרת השם יתברך. חזרתי עם השומר שהופקד עלי כדי לרצות את עונשי, והנה נודע לי בצער שהימים שישבתי עד עתה יחשבו כחלק מהעונש כך שלא נשאר לי לשבת אלא ימים ספורים דבר שבמקום שישמח אותי ציער אותי. לעומת זאת האנשים שישבו שמה היו שרויים כל הזמן בצער גדול וחיכו לרגע בו יוכלו לצאת לחופשי, אני רציתי מאד להשאר לאחר שהכרתי את כל השומרים והתרגלתי למקום ובמיוחד הי' חבל לי לאבד את הקצין שנעשה לי לידיד. התחילו לאכלס את חדרי באנשים חדשים הכניסו לשם עוד שני אנשים לא יהודים ובימי המאסר האחרונים הוסיפו עוד שני יהודים לחדרי, שדברו רק שפה הונגרית ומעט אשכנזית, הם באו מקהילת רעפארמיר, הם היו אנשים טובים באמת, תינוקות שנשבו, והי' לי עונג לשהות במחיצתם. קודם בואם ישנתי עם שני הגוים, ובגלל הקור העז הוכרחתי לשכב בצמוד אליהם דבר שהי' מאד לאי רצוני, וכשבאו שני אחי היהודים החלפתי את מקום משכבי, וישנתי ביניהם. כל יום היו לוקחים אותם לחקירה וכשחזרו משם היו מוכים ורצוצים דברתי אל לבם, וחזקתי אותם במילות חיזוק, והם היו מלאי שמחה שפגשו אותי. שבת קודש הגיע התפללתי והם חזרו אחרי מלה במלה, אמרנו יחד תהילים בעל פה. לאחר התפלה ערכנו השלחן בלחם
(עמוד עה)
שקיצצנו מהמנות היומיות שקיבלנו כדי שיהי' לנו לחם משנה לשבת.

עם תום שלושים ימי המאסר בא השומר ולקח אותי עם מעט החפצים שהיו ברשותי לבית המשפט, שם פגשתי את ידידי הקצין וכרגיל שוחחנו וטיילנו בפרוזדור. בקשתי ממנו שיתן לי את כרטיס הביקור שלו והוא הסכים, הוא נכנס למשרדו, וכתב על הכרטיס שהוא נותן אותו לרב א. וו. כדי שיוכל לעמוד עמי בקשר מכתבים בנושא התלמוד (בלשון הונגרית כתב - תלמוד פארדיטא) וחתם את שמו : גארבורי שאמועל, עלנעק קעמעל-הריטא אונגוואר.

את הכרטיס טמנתי כאוצר יקר, יצאנו מהחדר ועמדנו בפרוזדור התחלתי לשוחח עמו בקשר לפדות נפשינו, אמרתי לו, אדוני הטוב, אסביר לך שלש אמרות מן התלמוד שהן מעניינות מאוד, והוא השיב לי, בבקשה. אמרתי לו אמרה ראשונה: אמרינן בתלמוד אינש באינש פגע טורא בטורא לא פגע, כלומר הר עם הר לא נפגשים אבל אדם עם חברו נפגשים. האמרה השנייה היא אל תהי מפליג לכל דבר, כלומר אל תאמר שהדבר הוא בלתי אפשרי, והאמרה השלישית: אין דבר העומד בפני הרצון פשוטו כמשמעו. הסברתי לו את האמרות באורך רוח, והוא הי' מלא התפעלות מאמרותי. לאחר מכן התחננתי לפניו שיואיל בטובו הגדול להציל אותי ואת בני. והוא ענה לי בחופזה, אעשה כמיטב יכולתי והלך לו.

עתה התחיל פרק חדש בתלאותי, אדם בלבוש אזרחי לקח אותי עם צרור מכתבים לקומה הראשונה של בית המשפט האזרחי והנה את מי אני פוגש את שוטרי החרש. (הבלשים) שהכרתים זה לא מכבר הם הופתעו מאד לראות אותי בחיים, הם התחילו לבדוק את ניירותי ולא ידעו מה נעשה עמי, הם כבר עמדו להכות אותי עוד הפעם, כשלפתע הרגשתי הרגשת בטחון ובקול בטוח אמרתי להם שאם יש להם איזה ספקות במה שקשרו אלי יפנו לגנראל גארארי שאמועל. הם הופתעו לשמוע מפי את שמו של הגנראל, וכדי לאשר את דברי הראיתי את כרטיס הביקור שלו, הם עזבו אותי לנפשי בלי שיפצו את פיהם. אודה על האמת שהיתה לי הרגשת גאווה ובטחון בהש"י, וחכיתי לבאות.

הכניסו אותי לחדר גדול ושם פגשתי הרבה ידידים מאחינו בני ישראל, כל אחד שרוי בצרות ויסורים, היו שם גם ידידים מאנשי
(עמוד עו)
עירי טורקא ביניהם ידי"נ מר סענדער גאלדרייך, מר ליביש מאטעס, ושני בניו של מר יהושע ערדמאן הי"ד. כמה שמחנו לפגוש איש את רעהו, הם בקשו ממני שאדריך אותם איך להתנהג ומה לעשות, מאחר ולי כבר הי' נסיון בכל הדברים הללו. היו ברשותם מכתבים מזוייפים שהראו שהם תושבי הונגרי', וזה עזר להם שהם לא נשלחו תיכף חזרה, ספרתי להם את כל הקורות אותי והם השתוממו לשמוע את ספורי, דברתי על לבם ועודדתי אותם בדברי עידוד ותקוה טובה, אבל בעונ"ה הם נשלחו חזרה הי"ד.

לאחר מספר שעות לקחו אותי עם עוד מספר אנשים שהיו בניהם בין השאר גם גנבים ורוצחים לבית המרחץ שם גלחו אותי, ומשם העבירו אותי לבית סוהר אזרחי. והתחילה תקופה חדשה ב"ה. בבית הסוהר החדש הי' כל הנוחיות, חדרים נקיים, מטות לישון. כבר בהגיעי הכרתי שני חברים אחד יהודי מו"ה יוסף משה הלפערט אחיו של ר' פנחס הלפערט ע"ה, שהי עמי בבונקר, ולהבדיל השני שאינו יהודי. הם היו אנשים מכובדים מאד. בלילה הראשון בבית הסוהר באונגוואר פגשתי בחדרי איש יהודי מכובד שישב בכלא בגלל שניסה להציל יהודי בן עמו. ובקשתי הראשונה אליו היתה שישתדל להעביר לאנשים שמחוץ לכתלי בית הסוהר שראש הישיבה מטורקא הרב אלתר וויינבערגר ובנו נמצאים פה, וכמו כן נתתי לו כמה שמות של בני משפחתי בחוסט, וכפי הנראה הוא עשה זאת ויהי זכרו ברוך, ובאופן זה נודע לבני משפחתי שאנחנו יושבים באונגוואר.

שני אחיותי, הבכירה הרבנית הצדקת מרת אלטע רחל הי"ד ז"ל, ולהבדיל בין חל"ח אחותי הצעירה הרבנית הצדקת המפורסמת לשבח רייזלי, תחי' חי' נחת ותענוג מבני' החביבים לאורך ימים ושנים טובים עד בגצבב"א. באו לאונגוואר חקרו ודרשו אנשים יחידים וארגונים שונים אודותינו, אך כל עמלם הי' לשוא, כי נמצאנו במקום שאיש לא ידע על הנעשה שם והי' ידוע כמקום מסוכן ר"ל, לאחר כחודש ימים בערך בשעה שהייתי בפרוזדור של הקומה הראשונה שקוע במחשבותי, פגשתי בבחורה בת ישראל שהיתה עסקנית, היא שאלה אותי לשמי, ועניתי לה שאני הרב מטורקא, היא פרצה בבכי מתוך התרגשות של שמחה. התרגשותה היתה כה גדולה עד שלא יכלה כמעט לדבר, היא ספרה לי שמאז שנודע לאחיותי שאני נמצא בכלא זה, הם מחפשות אחרי, ועד עתה הם העלו קש בידיהם והם
(עמוד עז)
כמעט התיאשו מלמצוא אותי מאחר שנודע להם שהמקום בו אני נמצא הוא מקום מסוכן מאד וישנו סיכוי קלוש לחזור ממנו חי. ואין היא מאמינה שאכן אני הוא המדבר איתה, היא ספרה לי שאחותי הצדקת אלטע רחל הי"ד נמצא עתה באונגוואר וממשיכה לחקור אודותי, כמובן ששמחתי היתה לאין ערוך, ואמרתי בלבי חסדי ד' כי לא תמנו, ועוד ידו נטוי' עלינו, והעלמה שדרכה הי' לגמול חסד עם אנשים אומללים שהיו רבים בעת ההיא, נתנה לי מעט אוכל כשר, ופירות שנשארו לה ממה שחלקה לעוד יהודים שישבו עמי בכלא, היא ממש החי' את נפשי הן בבשורותיה והן באוכל שנתנה לי, (לאחר זמן מה נודע לי שהעלמה החשובה והחסודה הזאת היא בתו של ר' חיים כ"ץ הכהן אחותו של יד"נ ר' יעקב כ"ץ ושמה רייזיל תחי', הש"י יברך אותה ואת כל משפחתה בכל משאלות לבם לטובה בככי"א).

ומיד לאחר שעזבה אותי הלכה וספרה לאחותי הצ' אודותי. אני הועברתי בינתיים לחדר חדש עם חברים חדשים, הייתי שקוע בשיחה עמהם כשלפתע נפתחה הדלת והשומר הקריא את שמי, הוא לקח אותי לחדר מיוחד ואת מי אני רואה לנגד עיני אם לא את שאהבה נפשי אחותי היקרה אלטע רחל תחי' לחי' עולם הבא הי"ד. אין בפי מלים לתאר את הפגישה המרגשת שהי' ביננו, היא הביאה עמה מאכלים מכל טוב, ישבתי ואכלתי לתאבוני שהי' גדול במיוחד מזה זמן רב הייתי שרוי ברעבון תמידי, האוכל שקיבלנו בבית הסוהר לא כלל יותר מלחם צר ומים לחץ. אחיותי המשיכו לדאוג לי וכל יום הם הביאו לכלא ארוחות כיד המלך, אין בידי להעלות על הכתב את כל מה שעמלו וטרחו למעני אחיותי היקרות, ה"ה הצדקת הקדושה אלטע רחל הי"ד, ובטחוני שהמעשים שעשתה למעני יעמדו לה לזכות בעולם האמת בין שאר הקדושים, יהי זכרה ברוך, וזכותה תגן על בנה מוה"ר נתן נטע ומשפחתו ועלינו, ולהבדיל בין חל"ח אחותי הצדקת הרבנית מבורשטיין מרת רייזלי תחי' עמוש"ט ברוב נחת ותענוג מבנה היקר והחביב מו"ה אייזיק מנחם ואחיו החביב והיקר דוד שליט"א, ואחותם חי' שפרינצע לבהגו"נ, בני הרה"צ אדמו"ר מבורשטיין מוה"ר שלמה יעקב זיידע אייכענשטיין זצ"ל.

בעלה הראשון של אחותי הצעירה הי' ראש הישיבה בסאבאטקי הוא הי' חסיד אמת, גאון ושקדן בתורה יראה מוה"ר זאב ארי'
(עמוד עח)
וואלף ליב מטעטש הי"ד, חיי' של אחותי עמו היו טובים ונעימים, אבל בעת צרה ליעקב פקד עליה לעזוב את ביתה, ובפרט אחרי שגם הוא נתנסה בצרה דומה לזו, שתעזוב את ביתה ושתמצא דרכים לעזור לי ואל לה לדאוג לבניהם היקרים שהוא ידאג להם, וכך היא עשתה. באיזו מס"נ בלי שום אמצעים היא עברה בעיירות השונות לקבץ מעות לפדיון נפשי, היא נסעה לגרויסווירדיין לכ"ק הגה"ק אדמו"ר מוויזניץ שליט"א, אשר נתן לה סכום כסף הגון לפדיון שבויים, משם היא נסעה לסאטמאר . לבני המשפחה, וכ"ק הגה"ק אדמו"ר ואב"ד דק"ק סאטמאר שליט"א נתן לה גם הוא סכום רציני לפ"ש וגם עודד את רוחה, (גיסי הנ"ל הי' מתלמידיו החשובים ביותר). לאחר שאספה מספיק כספים היא באה לאונגוואר, כדי לפעול למעני, היא עשתה את כל שביכולתה כדי להצילני והש"י ישלם שכרה בזה ובבא בכל הברכות שבעולם להושיעה בתשועת עולמים בככי"א.

בבית המשפט האזרחי עשו לי משפט חדש והוטל עלי להמשיך לשבת בבית הסוהר, אני בקשתי מהשופטים בכל לשון של בקשה שיתנו לי עונש ממושך יותר כי טוב יותר הי' לשבת בבית הסוהר פה מאשר לחזור לפולין, והם פרסמו זאת בעיתונם. ובעהש"י באה לי הצלה ע"י שליחי דרחמנא ה"ה ר' שלמה שפיעגעל הי"ד, ר' רפאל שטערן זצ"ל, וכן ידי"נ הבחור החשוב געציל ב"ר משה פרידמאן הי"ד בן ר' העשיל מאונגוואר ז"ל, הבחור געציל הי' בעל לב טוב חכם נבון וי"ש הי"ד. הוא ואמו ושני אחיותיו היו בטורקא בעת הצרות, הם תיכננו לברוח למשפחתם שנמצאה באונגוואר, כמובן שעשיתי עבורם כל מה שהי' באפשרותי לעשות, דאגתי להם לדיור ולמחי', ועתה באה לידו ההזדמנות להחזיר לי כגמולי וכן הוא עשה. הוא יחד עם האדונים הנ"ל הרעישו עולמות עבורי ותל"י הם הצליחו. הועברתי מבית כלא אחד למשנהו, עד שלבסוף נפלה לידם הזדמנות והם חטפו אותי מידי עוצרי. ברחתי לעיר הבירה בודאפעסט ושם ישבתי בתוך עמי בין שאר הפליטים מפולני' תחת שם פולני בדוי דובאשינסקי-יאן.

ובכדי שלא אהי' כפוי טובה, שזו היא אחת מהמדות הגרועות השנואות על הקב"ה, חובה עלי להזכיר את כבוד ידיד נפשי ה"ה הרבני הנגיד הנעלה מאד שמו מפארים ר' חיים שטערן שליט"א וב"ב, אשר פעל ועזר הרבה למשפחות רבות, ובפרט עשה רבות למען
(עמוד עט)
הרבנים שהיו בין הפליטים, יברכהו הש"י בכל הברכות כולן אותו ואת ב"ב ואת כל יו"ח היקרים שנזכה כולנו יחד לתשועת עולמים בביאת גואל צדקנו ברחמים רבים בככי"א. הר' חיים היקר הנ"ל עם כל מנהלי הקהילה הקדושה הרימו את קרן התורה והיתה לנו הרגשת רווחה בימי שהותנו בקהילתם, ובמיוחד שהי' עמנו כ"ק צי"ע אדמו"ר מבלזא זי"ע עם אחיו הרה"ג ידי"נ ר' מרדכי אבדק"ק בולגריי זצ"ל.

צפיתי לישועת הש"י ולסימן חיים ממשפחתי היקרה אשר נפרדתי ממנה בבהלה ובחיפזון אך זה בושש לבוא, ולא ידעתי בעוה"ר שהם כבר בעולם האמת, בין שאר קדושי עליון, כי לאחר שבועים שלא שמעו ממני, הלכה זוג' הרבנית הצ' עם בני מחמד נפשי אשר יונה, עם עוד מספר אנשים וניסו לחצות את הגבול אך הם נתפסו והוצאו להורג על קדושת השם יתברך סמוך לכפר וויסיצק ונקברו בקבר אחים, הי"ד. בעינינו נראה נקמת דם עבדיך השפוך.

הרב הקדוש והטהור אדמו"ר צי"ע מבעלזא זי"ע נסע לא"י, ואותנו עזב לאנחות, כי תיכף כאשר עזב הצדיק את העיר פנה הודה פנה הדרה, ותיכף התחיל הזעם על יהודי הונגרי' ועל שארית הפליטה, ועוד הפעם שטפו הנאצים הארורים את מחנינו והתחלנו לברוח, לדלג על ההרים ולקפץ על הגבעות.

בשנת תש"ד נכנסו הנאצים העמלקים ימ"ש למדינת הונגרי' נמצאתי אז בעיר הבירה בודאפעסט, הפחד הי' גדול בכלל, ובפרט אצל הפליטים, כולם היו בדעה אחת להמלט על נפשם, וגם אני חשבתי לברוח. אך כל הדרכים היו חסומות וסכנת מוות רחיפה על ראשם של אלו שניסו לחצות את הגבול. כל יושבי הארץ החלו בורחים, יהודים בורחים ושונאי ישראל רודפים אחריהם בלי חמלה, אני התחברתי אז עם ידי"נ ר' דוד שפירא והבחור משה דוד קעמפליר מקראקא שליט"א (ר' דוד שפירא הי' הגבר שזכה להנצל מפולין) עם הגה"צ הקדוש מו"ר אהרן אדמו"ר מבעלזא זי"ע ואחיו הרה"צ רבי מרדכי הרב מבולגרי' זצ"ל, נסענו ברכבת הנוסעת מפעסט עד סאטמאר, שם היו הרבה פליטים, רציתי לשמוע את עצתם איזוהי הדרך הטובה ביותר לבריחה, כי היו כמה פליטים שנסעו לקארפאטי-רוס, הם היו בתקוה שהחילות הרוסים כבר נמצאים שם ובוודאי שהם יחפשו אחרי ניצולים במשך יום או יומיים, אך מסוכן מאד הי' להתקרב לאיזור זה בו-התנהלו קרבות כבדים באויר וביבשה,
(עמוד פ)
ומאת ה' הי' הדבר אע"פ שהחיילות הרוסים היו קרובים למחוז חפצם הם לא זזו ממקומם במשך חמשה חודשים ודבר זה הי' לדאבון כל העולם, ומי שניסה לברוח בדרך זו נאבד זכרונו ר"ל. הסיבה העיקרית לבואי לסאטמאר הי' רצוני להציל את בני משפחתי הנותרים, את אמי מורתי הצ' ובני מחמדי נטע זק"ל ואחותו הצ' אלטע רחל שנמצאו אז בעיר חוסט, אע"פ שלא היתה שום אפשרות ומוצא להוציא אותם משם למרות זאת הייתי איתן בדעתי לנסוע אליהם ולעשות בניגוד להגיון ולשכל, אבל כמו שאמרו חז"ל מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן, היו רבים שבאו לאיזור זה וחשבו שהצבאות הרוסים יגיעו לשם תוך יום או יומיים, אך כמובן שתקותם היתה לשוא, ומי חכם לעת כזאת להשית עצות בנפשו אבל אין גם אחד, רק בלבול המוח והדעת שולט בכולם, וכל רגע הי' יותר קשה מקודמו, ובתוך כך הגיעו שמועות רעות שהנאצים ימ"ש ניקו את גבול קארפאטין, וגם את העיר חוסט רוקנו מכל היהודים באכזריות איומה ונוראה שאי אפשר לתאר.

בעת שהיינו בעיר סאטמאר היו כולם שרויים בפחד גדול בכל רגע היו עוצרים אנשים חשובים ומלקים אותם ברשעות ובאכזריות עד שהם מתים בכל מיני מיתות משונות, וכל זה בכדי שיתנו להם גם את הממון שלא הי' ברשותם. את היהודים הובילו לתחנת הרכבת באכזריות מרובה, ולתוך כל קרון של בהמות דחפו מאה אנשים נשים וטף, בלי מזון ומים, הבהלה היתה גדולה וגם לפליטים לא הי' מקום להסתתר. לנו היו ניירות תחת שמות של גויים, (שמי המזויף הי' ר"ל דאבאשינסקי יאן) לאכסניות של גוים לא יכלנו להכנס. משפחה אחת מהגליל סמוך לעיר טורקא הי' דרה שם בסאטמאר בתור משפחת גוים, הלכתי אליהם לשוחח ולשמוע ולדרוש בשלומם אך כשפתחתי את דלת החצר הרגשתי שמשהו אינו כשורה בבית, אדם אחד עמד בפנים ושמר על הפתח, תל"י שלא אבדתי את בטחוני, ונתתי מבטחי בהש"י, חזקתי את עצמי ונכנסתי פנימה בקומה זקופה וכשהגעתי לפתח הבית הבחנתי בעוד אדם שעמד ושוחח עם בעל הבית, שהתחזה בתור גוי. פתחתי את פי ואמרתי בקול רם, בוקר טוב בלשון פולנית, ולמזלי הרב הם לא הבינו שום מלה בפולנית, דברתי עמו רגעים אחדים וכשעמדתי לחזור עצר אותי האדם שהי' כמובן שוטר ובקש לראות את ניירותי, ללא היסוסים ובזריזות
(עמוד פא)
נתתי לו את ניירותי לאחר שהסתכל בהם חזר ונתנם לי. הורדתי הכובע מעל ראשי וחזרתי על עקבי בדרכים עקלקלות, ושמתי לב שאף אחד לא עקב אחרי. וברוך השם שנצלתי ממש בדרך נס, לבסוף הגעתי לבית יהודי שהי' שייך לר' צבי גליק חתן הרה"צ ר' חזקיהו גרינוואלד ז"ל מחוסט, הבית הי' ריק מיושביו אך תמונה שנגלתה לעיני משכה את לבי והתפעלתי מאד מיופיה. היו שם גם שני אברכים פליטים מתושבי בעלזא, שמותיהם היו, חיים שלמה פריעדמאן שליט"א שישב ולמד עם בחור שניצל מפולין שמו הי' ראובן. מצאתי אותם כשהם שקועים בלימוד מס' כתובות, נשתוממתי מהמראה שנגלה לעיני שבעת כזאת עת צרה ליעקב והאש בוערת לרגלם והסכנה גדולה ובפרט הם שהתחזו כגוים. חשבתי בלבי אותו הרגע מי יתן והיו אילו נמנים עם משפחתי, וב"ה שהחיינו שלעתיד נתתי לו את בת אחותי לאשה והוא עתה גיסי לאורך ימים ושנים טובות אכ"י. כמו כן הלכנו אני ור' דוד לבקר את כ"ק מרן מסאטמאר שליט"א, ותל"י שעל אף כל הצרות הגדולות שהיו נשאר האור ישראל בחיים עבגצבב"א. שמועה הגיעתני שהרה"ק מטערנאווי נמצא בסאטמאר והוא חולה אנוש ר"ל, הסתכנתי והלכתי לבקרו, הוא הכירני נתתי לו שלו' והחזיר לי שלו', למחרת ראיתי מרחוק לוי' עם מעט אנשים ידעתי שלוייתו היא והלכתי גם אני ללותו זצ"ל זי"ע.

לאחר זמן מה החלטנו אני וחברי הנ"ל לברוח לקלויזענבורג ומשם לחצות את הגבול לרומניא להציל נפשותינו. הגענו לקלויזענבורג, ונגד עינינו נגלו מחזות זוועה, הנאצים ימ"ש אספו את כל היהודים מגליל קלויזענבורג, ומהעיר עצמה והוליכו אותם אנשים נשים וטף באכזריות רבה לגיטו בקלויזנבורג, פחד גדול נפל עלינו ואני וחברי נמצאנו בסכנה גדולה. לא ידענו למי לפנות ולאן ללכת, הלכנו בלי שנדע לאן מועדות פנינו וכל הזמן היינו שרויים בדיכאון, הלילה ההוא ליל שישי הי' ובדרך מקרה נקרנו לביתו של ר' משה פאנעט בהרה"צ מדעש ולנו שם. שנתינו נדדה, אנחנו כבר התנסינו בכל הצרות ר"ל, אבל האכסני' וב"ב היו כל הזמן בדאגה ולא הפסיקו להאנח. הם חזרו ושאלו אותנו מה עליהם לעשות ללכת לגיטו, או לנסות לחצות את הגבול לרומניא כמונו, כמובן שלאור נסיונינו הרב והתמצאותינו בכל הנעשה בשאר האיזורים דבר שהי' חסר לבני הבית הצענו להם את דרך הבריחה. אבל לצערנו הם לא קבלו את עצתינו
(עמוד פב)
מאחר שהם לא התנסו בצרות ובתלאות שעברו עלינו וכן מפני שפחדו לעשות מעשה בלתי חוקי. חפשנו ומצאנו את סוכני הגבול אבל חציית הגבול היתה קשה מפני שהיינו אנשים רבים, בניהם 2 או 3 בנות של הרב יחזקאלי בן הרה"צ ר' ישעי' מטשחויב הי"ד, וחתן הרה"צ אדמו"ר הגה"ק ר' בן-ציון מבאביו זצ"ל הי"ד. במשך שב"ק שהינו בעלית ביתו של הסוכן הערל, ותיכף עם צאת השבת שמנו פעמינו לגבול. וכבר עמדנו לחצותו כשלפתע אנו שומעים מאחרינו קריאה בהונגרית (אי) לעצור, עצרו אותנו וחשדנו נפל על אחד מאנשי החברה קדישא שהי' מלשין כי אותו לא עצרו אתנו. את שלושתנו הכניסו לבית הסוהר בקלוזענבורג, ישבנו שם טו"ב ימים שבמהלכן חקרו ובדקו את אמיתות ניירותינו שכמובן היו מזוייפים, לבסוף השתכנעו שאנחנו גויים ר"ל, כל היושבים בכלא זה היו כולם גוים מפני שכמעט כל היהודים נמצאו כבר באוישוויטץ, ומעט מזעיר יהודים נשארו בסביבה. בעת שישבנו בכלא שמענו שישנו שם בחור כנראה שהי' מביסטריטץ שתפקידו הי' להיוודע אם בין יושבי הכלא יש יהודים ולמסור עליהם לשלטונות בית הסוהר. הוזמנו למשרד וע"י השתדלותו של איש יהודי שמו הטוב ר' מנחם זולדו, שעבד אצל הטשענדעריס(שומר), הם החליטו לבסוף לשחרר אותנו, עמדנו כבר מוכנים עם חפצינו ומצוידים במכתב המלצה מטעם בית הסוהר שערכו הי' שוה הון רב, לעזוב את הכלא כשלפתע השתנה כל המצב לרעתנו אחד משוטרי בית הסוהר בא ופתקא בידו שנכתבה ע"י הבחור הנ"ל, שכמובן מסר עלינו שאנחנו יהודים ושיש בינינו רב. הם כבר עמדו להכות אותנו אילולא התערב ידידנו הטוב והשתדל למענינו, אבל הם דברו אלינו בקשיחות וערכו חיפוש מחודש בחפצינו והחרימו הכל, פחדנו הי' נורא, סבלנו יסורים נוראים ועגמת נפש, לבסוף קשרו את שלושתינו בשלשלת ברזל אחת, ושני שומרים הובילו אותנו חזרה לעיר פעסט לבית הסוהר המקומי, שם סברו בהתחלה שאנחנו ח"ו גוים מפליטי פולני' ויחסם אלינו הי' טוב, אבל לאחר מספר ימים שנודעה להם האמת שאנחנו יהודים ב"ה, התחילו להעביד אותנו בפרך, והיכו אותנו בשעת העבודה, והבעיה העיקרית היתה שהיינו כל הזמן בפחד מפני העתיד. אני ור' דוד שפירא גרנו בחדר אחד (הבחור השלישי שהי' עמנו משה דוד קעמפליר ברח באמצע הנסיעה לפעסט, הוא
(עמוד פג)
ביצע בריחתו בעיר פישפיקלאדיין ולא תפסו אותו ב"ה) אחרי שבוע שהי' פחות או יותר טוב העבירו אותנו למקום גרוע ביותר המפורסם בשמו "שוואבען בערג" מקום משכנם של מלאכי החבלה הנאצים יחד עם הס. ס. ההונגרים הרוצחים ימ"ש. היהודים במקום זה עונו בכל מיני עינוים קשים שאין לתארם, לכל חדר קטן מידות מאות יהודים, ישבנו במשך כל היום והלילה על ספסלים זה ליד זה, ולא הורשנו לא לדבר לא לזוז ואפילו לא לקרוץ אחד אל השני, האוכל שקבלנו הי' מועט וגרוע, והוא הוגש לכל אחד במקומו, לשאול משהו או ללכת לעשות צרכים הי' מסוכן מאד, כי מלאכי החבלה נמצאו מעל ראשנו במשך כל היום והלילה כשהם צועקים ומקללים כל הזמן ומכנים אותנו בכל מיני כינויים מעליבים כמו "זשידעס זשידעס". בפנות החדר שכבו יהודים מחקירה ועברו שבעה מדורי גיהנום תחת ידם של הרשעים ימ"ש, הם חזרו מוכים כל גופם פצע וחבורה ומכה טרי' אין בהם מתום, הם לא היו מסוגלים לעמוד על רגליהם והם שכבו כשהם שרויים בדכאון וביסורים נוראים ר"ל. היינו עצורים במקום זה כשלושה שבועות שבהם עברנו את כל סוגי העינויים שהיו ברשותם, וכל זה בכדי להודות שאנחנו יהודים. אני החלטתי להודות ולהלל ולברך שלא עשני גוי, ולא לחכות שיכריחו אותי, ומיד לאחר ששאלו אותי הודתי שאכן יהודי נאמן אני, אבל הם לא נתנו לנו את האפשרות להודות כל כך מהר וכל רצונם הי' למלאות את תאותם לענות להכות ולהשפיל אותנו. מענינו היו הגרמנים שנעזרו על ידי חבריהם ההונגרים, הפלקי"ם וגם האוקראינער ימ"ש. והקצין הממונה עליהם שהי' נאצי ימ"ש, הי' איש פקח מאוד וצורר גדול וכל הזמן המציא שיטות עינוי חדשות אותם בצעו עוזריו על גופותינו, אני זוכר פעם אחת את אחד מהעינוים החדשים שאותו הם בצעו על גופי הם הכו אותי על עקבי רגלי הכאה רצינית וכתוצאה מכך הם התנפחו מבלי שיכולתי לצעוד עליהם, ולאחר שסיימו פקד עלי הממונה לעמוד על רגלי אבל לא יכולתי, והוא נתן הוראה להמשיך להכות אותי ראיתי שאין לי ברירה אזרתי את כל כוחותי והזדקפתי על רגלי, והוא פקד עלי להתחיל לרוץ במעגל כשמסביבי עומדים חמשה מלאכי חבלה והוא בתוכם ובזמן שעשיתי את הסיבובים הם היכו אותי באגרופיהם והשפילו אותי עד עפר.

(עמוד פד)
לאחר מכן לקחו אותי לחדר מיוחד ושם שאלו אותי האם אני יהודי? ותיכף עניתי כן, יהודי אני. ונתן הוראה להמשיך להכות אותי. לאחר מכן החזיר אותי לחדר הקודם, הוא לקח רובה לידו וכיוון אותו נגד לבי ואמר שברצונו להרוג אותי, אמרתי לו הלא כבר הודיתי שאני יהודי, והוא שאל הלא יש לך ניירות פולניים, אמרתי לו שזה אינו שקר שכן אני באמת מפולני', והוא ענה לי, יהודי הוא לא גרמני, לא אמריקאי ולא אנגלי יהודי הוא יהודי, (מוסר השכל מזה יהודי תמיד ישאר יהודי).

לאחר ששהינו שם תקופה של 3 שבועות שלחו אותנו אל מחוץ לעיר פעסט, למקום חרב ושמם, במקום זה אספו אנשים נשים וטף ילידי הונגרי' רובם היו יהודים רעפארמיר, ולצערינו הרב היו בניהם הרבה יהודים שהיו נאמנים לשלטונות ותבעו לשמור על החוק והסדר (הם עוד לא האמינו שההונגרים מסוגלים לעשות את המעשים שייחסו להם) והם ארגנו וועד מאנשיהם החשובים ואף הציבו עצמם לשמירה על פתחי הצריפים לבל ינסה איש לברוח על נפשו. אני ור' דוד התחלנו לטכס עצות כיצד לברוח, והתיעצנו עם אחדים מהם, אך במקום לעזור לנו, הם פרסמו תיכף ומיד שאנחנו מפולין ושאנחנו מנסים לברוח, וגם הצבו עלינו שמירה מיוחדת. היינו שם רק ימים אחדים, משם העבירו אותנו באני' על נהר הדונא, למחנה גדול מאד שכלל ארבעים אלף אנשים אנשים נשים וטף, במחנה זה הי' בית חרושת גדול מאד ללבנים ובו עבדנו, במשך הזמן הכרנו מכירים וחברים מפולין והוקל לנו, גם במחנה זה התחלנו לחפש דרכים למלט את נפשנו, הצטרפו אלינו אנשים יראי הש"י מהונגרי', וכולנו יחד חפשנו דרכים ותחבולות כיצד לברוח. נסיון הבריחה הראשון הי' בחפירת תעלה, אך הי' זה רעיון לא כל כך מוצלח אבל בלית ברירה המשכנו בו.

בין היהודים שם היו גם הרבה משומדים ר"ל, בין המשומדים הי' אחד ששמו גראף האטוואן, הוא הי' אדם בעל שיעור קומה ומראה נאה, השומרים התאכזרו אליו וכל יום היו מכים אותו מכות אכזריות הדבר עורר בלבנו רחמנות וכאב לנו לראות את צרותיו ר"ל. בימים הראשונים נסינו לברוח בכל לילה נסיונינו הראשון הי' עם עוד כמה אנשים ויחד נסנו לקפוץ מעבר לחומה, אני הייתי הראשון שקפצתי
(עמוד פה)
מעבר לחומה, ואחרי מר שטערן ממקאווע ועוד מישהו, לפתע הופיע לפני אחד השומרים, שהתאבן במקומו כשראה אותי, אמרתי בהונגרית לענגיעל מאגיאר טעשטווער, וקפצתי חזרה לתוך המחנה, חזרתי למקומי במהירות ועשיתי את עצמי ישן, נסיון הבריחה עורר מהומה גדולה כי השאר נתפסו והוכו והוחזרו בחזרה, השמירה הוגברה ולא היו יותר אפשרויות לבריחה, אני כשלעצמי לא נסיתי לברוח יותר. באחד הלילות קם ר' דוד שפירא והלך להצטרף לאיזה קבוצה של אנשים שתכננו לברוח, לאחר מספר שעות חזר ואמר לי שיש לו אפשרות לברוח, אך הוא זקוק לכסף, והוא בקש ממני שאתן לו כסף, היו ברשותי כמה מאות פענגיס אותם נתתי לו. אחלתי לו שהשם יתברך יעזור לו ושיצליח בדרכו. לאחר מספר שעות סמוך לאור הבוקר בא אלי חזרה ואמר לי בהתפעלות שלא האמין שלעת כזאת אתן לו כמעט את כל המעות שנמצאו ברשותי. בינתיים התחילו לשלוח מהמחנות כל יום בתוך קרונות של בהמות כמאה אנשים, וראינו שכלו כל הקיצין, והחונן לאדם דעת, בעזרת הש"י מצאנו תחבולה חדשה וכל אחד בפני עצמו הלך למפקדים המחנה, וספרנו את ספורנו הישן מלה בגרמנית ומלה בפולנית שאנחנו פולנים, הם האמינו לנו ושמו אותנו בצד ולאחר מכן שלחו אותנו חזרה העירה לטאלאנץ הויז, ושם ישבנו בתור גוים ר"ל.

במחנה אוהעל נמצא עמי בן עירי ידי"נ מוה"ר בנימין אליעזר שרייבער מטורקא, באחד הימים בא אלי ואמר לי שיש לו דרך להמלט לפליטה, אך יש לו חסרון כיס, תיכף נתתי לו את הסכום שביקש, אך לבסוף הוא לא הצליח להמלט והוא נתן לי את כספי בחזרה.

לאחר זמן מה העבירו אותנו למחנה מיוחד של פולנים גוים, בעיר שאטורא אוהעל, שם היו לנו כמה ימי נופש. כל המחנה הי' מלא יהודים שהגיעו לשם בעזרת אותה תחבולה בה השתמשתי אני וחברי, נמצאה שם רק אשה פולנית אחת אמיתית, שהיתה מרעישה את כל המחנה בצווחותיה וזעקותיה, שאינה רוצה להשאר במחנה שכולו מלא ישראלים פרכים, ודבר זה גרם שהביאו רופא לבדוק אותנו, הרבה מאתנו עברו בדיקה, והפעם לא עזרו שום תחבולות לאחר בדיקה הם גילו כחמישים יהודים ואני בתוכם ב"ה, הם הכניסונו מיד תחת הסגר שלא נוכל לצאת ולבא בין הגויים, גם אוכל הם
(עמוד פו)
לא נתנו לנו וצמנו כשתי ימים, בשני הימים בהם היינו מסוגרים עשו אחינו ה"גויים" כל מה שביכולתם כדי להטיב מצבנו ובין השאר הגניבו לנו אוכל להחיות נפשנו, שמועה שמענו שלוקחים אותנו לאוישוויטץ והיינו אבודי עצות. אך הש"י חנן לי דעת, ובקשנו בחשאי מאחינו ה"גויים" שישיגו לנו כמה סכינים כדי שנוכל לשבור את דלתות הרכבת, ותל"י הצלחנו ונמצאנו ברשותינו 3 סכינים, הדבר לא הי' קל לקחת אותם אתנו מאחר שידענו שאנחנו נעבור בדיקות קפדניות לפני עלותינו לרכבת, לכן נאלצנו להטמין את הסכינים ממש בבטן מאחור, ואכן כך הי' עברנו בדיקות קפדניות בעיקר כדי לגלות כסף אמריקאי, על אף הכל הצלחנו להעביר את הסכינים עמנו. דחפו אותנו לקרונות של בהמות, גברים לחוד ונשים לחוד, וקרון ליווי מלא עם טשענדעריס ימ"ש, בכל תחנה כשנעצרה הרכבת הם באו לבדוק אם הכל כשורה אתנו, הם קבלו הוראה שאם ישמעו רעש בקרונות שלנו שיירו בינינו. התחלנו במלאכה כשאנו שוברים את הקרון בשלשה מקומות, וכשהם באו לבדוק את הקרון עשינו את עצמנו כישנים, תלמידי זרח מלעמבערג ועוד שני חברים עסקו במלאכת הקודש.

בשעת שתיים לפנות בוקר הצלחנו לפרוץ את אחת הדלתות, והתפלאתי לראות שכל יושבי הקרון ממשיכים לשבת על מקומם, שאלתי אותם מדוע אין הם קופצים, וענו לי שאין הם בטוחים אם אכן הגיעו כבר למדינת סלאוואקיי, אמרתי להם אע"פ שאנחנו נמצאים עוד במדינת הונגארי' מוכרחים אנחנו לקפוץ, שאם לא כן בשעה שהרכבת תעצור בתחנה הבאה יבואו השומרים לבדוק את הקרון ויגלו את הנעשה. הם השתהו יתר על המדה ואני עוררתי אותם והראיתי להם איך לקפוץ ואחר מכן קפצתי ראשון, כולם כולם קפצו אחרי, כתוצאה מהקפיצה נזרקנו למרחק רב בגלל שבעת קפיצתנו היתה הרכבת בנסיעה די מהירה, לאחר מכן התאספנו והתארגנו קבוצות קבוצות, בקבוצתי היו שבעה אנשים, ידידי מוה"ר זאב וויינרעב מלעמבערג, ר' איצא פלאנצער מסאניק, ר' מיכל גאלדריך מבאריניע הסמוכה לטורקא, ובחור אחד מקראקא (לאחר מספר שבועות בהגיענו למיקאלאש כפי שאספר להלן, נעלם הבחור מקראקא וספרו עליו שהי' מלשין ידוע בקראקא) עוד שני אנשים
(עמוד פז)
מקבוצתי אחד מבעהמען והשני ר' זאב וויינרעב נתפסו. ר' זאב שהה במחנה בנייטרא כל העת. תלמידי החשוב זרח מלבוב עזב אותנו מיד לאחר בריחתנו והתחבר לפארטיזאנים ומאז לא שמעתי ממנו יותר.

נדדנו במשך ימים ולילות על הרים גבעות ועמקים עד שהגענו ליער גדול ועבות שם השתהנו כארבעה שבועות לערך, כשהחלטנו להשאר במקום התחלנו לחפש דרכים כיצד למצוא מזון להחיות את נפשותינו. אני והבחור מקראקא הלכנו יחד לסייר בסביבה ולמרגלות אחד ההרים גלינו לפתע בית, נכנסנו לתוכו ופגשנו את בעלת הבית, הצגנו את עצמינו בתור פארטיזאנים, וסיכמנו אתה שנשלם לה עבור המזון שתתן לנו רק שתהי' בשתיקה, היא נתנה לנו אוכל, ואמרה שבעלה הוא איש ציד בעל לב טוב, וכבר ידוע עליו בכל הסביבה שהוא עוזר לניצולים, והבטיחה לנו שלמחרת היום הוא יבקר אותנו במקום מסתרינו, חזרנו לחברינו עם האוכל ואני הייתי בתפלה ותקוה טובה ובטחון למקום ברוך הוא, שאר חברי היו שרויים בפחד מפני יום המחר.

עם האיר הבוקר התפללנו בכוונה ובהתחזקות, אוכל כמעט לא הי', ואנחנו ישבנו וציפינו מאין יבוא עזרנו. בשעה עשר בערך, שמענו צעדים, ותיכף לאחר מכן הופיע לפנינו איש נכרי שהי' בעל הבית, הוא הביא לנו מזון לחם ותפוחי אדמה, שוחחנו עמו והיא ספר לנו שהוא יודע שאנחנו יהודים, אבל אל לנו לפחד, וברצונו לעזור לנו, כמו כן הוא ספר לנו שהידיעה אודות בריחתנו הנועזת התפרסמה בכל רחבי המדינה ושוטרים רבים מחפשים אחרינו, כמה מן הבורחים נתפסו כבר אבל לא נעשה להם כל רע ב"ה. למזלי הרב היו ברשותי 500 פענגיס (כסף הונגארי) עליהם שמרתי כבבת עיני, את כספי זה נתתי לו ואמרתי לו שיש ברשותי סכום כסף נוסף אותו אתן לו מאוחר יותר, אבל כדברי אשתו הוא הי' באמת איש טוב ומלא את כל הבטחותיו, אבל כל זה לא פתר את בעיותינו לא יכולנו להשאר במקום זה עוד הרבה זמן בגלל שהמקום לא הי' רחוק מהגבול ונקרא כפר סטראסקי שהי' סמוך להומאני וכמו כן החשד שחשדו באיש שלומינו שהוא עוזר לפארטיזאנים הקומוניסטים. הוא ספר לנו שישנו לא רחוק ממקום מחבואנו ישוב יהודי גדול שלשם התקבצו הרבה
(עמוד פח)
פליטים המקום נקרא סט. מיקולאש יצ"א, הצעתו היתה שהוא יסע לשם וישתדל עבורינו אצל רב המקום. כמובן שהסכמנו להצעתו ולפי בקשתו כתבתי מכתב להרב דשם, וסגנונו הי' בערך כזה:

ב"ה, לסדר נא להושיע לשארית הפליטה רצוץ ושבור.
לרומ"כ הרב הגאון בלתי מכירי רק שמו הטוב נודע ואף פה אל היער לגבולינו הגיע, הנה אני הוא הרב וראש הישיבה מעיר טורקא ענ"ס גאליציא, בחמלת הש"י נמצאים אנחנו פה ביער, אני ועוד ג' אחים נרדפים ממקומות שונים. בצרה גדולה אנחנו, בכלל ובפרט, פה ביער הסכנה מרחפת עלינו, ומתגדלת בכל רגע, נא למען הש"י להושיט לנו עזרה כעזר הש"י ע"י המוכ"ז, רגעים ידברו למהש"י תקרבו אותו העניק תעניקו לו כי מובן לכם מצבנו עתה, הננו בבטחון ותקוה גדולה שתשלחו לנו תיכף עזרה בצרות נמצא מאוד, מה נאמר ומה נדבר, השי"ת יעזור לעמו בכל מקום שהם בכלל ובפרט.
ידידו בלתי מכירו הכותב בדמע ובדם,
אלתר יצחק אייזיק וויינבערגר הרב ור"מ מטורקא
נ"ב ממשפחתינו אין אנו יודעים מאומה השם ירחם.

לתשובה נכונה הננו מחכים בכליון עינים.

למחרת הביא לנו מזון ליומים, והוא נסע בחסד עליון ברגש תקוה טובה, ובתפלה להש"י עמדנו כל העת, אמרתי תהילים בעל פה ואחי לצרה חוזרים אחרי, וכשהגיע היום השלישי היום בו ציפנו שיחזור היינו בכליון עינים ומדיבת נפש. בשעות אחר הצהרים חזר השליח דרחמנא, ודבר ראשון שהביא עמו הי' פרישת שלום, וכמדומני הביא גם מכתב עם שלשה דברים, מכבוד ה"ה ידיד נפשי וידיד עליון וכל בית ישראל הרב הגאון אשר באמת בלי שום פרסום הציל משפחות ישראל למאות בלי שום תשלום וגמול, שמו נודע למפארים מוהר"ר מאיר גרינבורג אבדק"ק סט. מיקולאש וכעת הרב ואבדק"ק קעזמארק יצ"ו. הוא ורעיתו הצדקת עמדו בדעה חדא בלי שום רפיון, רק להציל ולהושיע ואתם סיעת מרחמוהו, ה"ה האחים האס הי"ד ז"ל, ממשפחת אפרתים שומר שבת ומצות שמם נודע בשערים לשם ולתפארת גוסטאוו האס, ואחיו הצעיר ברוך בענדיט ז"ל, וגם המזכיר
(עמוד פט)
שלהם איש יקר וחשוב דורש טוב לעמו מרדכי מאשקאוויטש ז"ל, השליח הביא עבורי הרבה מתנות מהם, וגם כסף עבור מזון עבורינו שיספיק לשבועיים נוספים ואותי יותר. הוא גם הביא לנו סכום של 6000 מעות סלאוואקישע קרוינען,. וכמו כן הבחנתי שהשליח הערל הי' שבע רצון מאד, והעיקר שהביא עמו בשורה טובה ומשמחת, שתוך זמן קצר ישלחו אנשים לעזרתינו, וזה הי' לנו למשיבת נפש. כמובן שהתחלנו לספור את הימים, אבל משום מה העזרה בוששה לבוא. חזקתי את עצמי ואת חברי בדברי חיזוק ובטחון בהש"י, זה אמנם עזר אך ככל שהזמן עבר כך גבר הפחד. בלילה פחדנו מהחיות ובעיקר מהאיילות ומהצבאים שבלילה היו רצים במהירות והיו עושים רעש גדול בעוברם בין האילנות והיינו חושבים שחיות טרף הם אלה. גם ביום הלך וגבר הפחד כי איש בריתנו שהי' מביא לנו את המזון סיפר שבכפר הסמוך ליער יודעים עלינו, והיער בו אנו מסתתרים מלא בפרטיזאנים, מובן שמצב הרוח שלנו הי' בכי רע.

השכם בבוקר קמתי במצב רוח מרומם, התחלתי להתפלל, ואמרתי שירות ותשבחות להש"י, חברי שאלו אותי מה פשר השמחה הזאת? ועניתי להם שהיום בעזר הש"י נוושע ונצא לחפשי מהיער הזה, בלילה ההוא ראיתי בחזיון את אאמו"ר זצ"ל יושב אצל שלחן נאה וערוך בכל טוב חלות גדולות ויין, והוא הי' בשמחה גדולה מאד, וגם נרות דלקו על השלחן, והתעוררתי והנה חלום. וכבר הייתי מורגל בזה וידעתי שהישועה באה. היום הולך ועובר וגם הזמן בו היינו רגילים לקבל את מזוננו עבר ואיש לא הופיע, חברי היו ביאוש גדול, ותבעו ממני מזון, השעה היתה שלוש אחר הצהריים בערך כשלפתע אנו שומעים קולות של אנשים ההולכים ומתקרבים, היאוש והפחד גדלו ועוד רגע קט, והנה בעל המזון בא עם מזונו ועמו עוד שני אנשים, שהיו שני יהודים טובים אחים יקרים, שניהם רופאים מהעיר הומעני. שמו של אחד מהם שהי' דענטיסט הי' ד"ר יוסף ראזנער. הם נשארו במקום על אף שכבר גרשו משם את כל היהודים, וזאת בגלל היותם רופאים שיכלו להביא להם תועלת. הם חזקו אותנו בדברים, וזרזו אותנו באכילה, כי מכונית של הצלב האדום מחכה לנו על אם הדרך, כמובן שעשינו הכל במהירות גדולה וכבר היינו בתוך המכונית בשטו"מ בשם הש"י. יש לי הרבה מה לכתוב אודות הנסיעה הזו, אך אכתוב רק שני דברים חשובים על
(עמוד צ)
נסיעה זו, המסע התנהל בלילה ובערך בשעה 11 נעצרה המכונית שלנו ע"י חיילים גרמנים וסלאוואקים, נהג המכונית אמר שאנשים חולים הוא מסיע, וזאת טען גם לפני הקצין הראשי, וב"ה שהם האמינו לו, לאחר מכן הוא המשיך לנסוע במהירות גדולה מאוד, בדרכנו הי' מחסום של מסילת ברזל, והנהג נכנס במחסום בכח רב והמשיך לנסוע מבלי שיקרה לנו שום נזק ותיכף לאחר מכן עברה במקום רכבת, והיו לנו ניסים ונפלאות גדולים ד' שומרינו ומצלנו. עם בוקר הגענו לשלום לעיר מיקאלאש שם קבלו אותנו הרב הבע"ב והפליטים קבלת פנים חמה ולבבית, ובפרט עלי לציין את הבחור שמעון דערשאוויטץ שכעת הוא בעל בית נכבד ושמו שמעון שפירא והוא מתגורר במאנהאטן.

עיר מיקולאש בסלאוואקיי

עיר גדולה היתה העיר מיקולאש ומזה זמן רב היו בה אנשים רבים וצדיקים מעטים, היו שם הרבה פליטים מכל העולם, אברים מדולדלים, קרעי משפחות, זה בכה וזה בכה. הרב הגאון ר' מאיר גרינבורג עם רעיתו הרבנית הצ' דאגו לכל אחד ואחד כאב רחמן וסייעו בידם בעלי בתים יקרים כמו האחים היקרים האס הי"ד יהי זכרם ברוך וכן ל. ראזענצווייג בין השאר הם ארגנו מטבח עממי עבור אחיהם פליטי ישראל האומללים, כן כדאי להזכיר את ר' מרדכי מאשקאוויטץ שהי' מהעוסקים בהצלת ישראל בכל לבו נפשו ומאודו. ברם זכור לטוב הרב הגאון ר' מאיר אב"ד דק"ק מיקולאש שהי' מאיר עיני ישראל האומללים והנדכאים במסירות נפש, לא לבד עמי עשה חסד נפלא והציל אותי ממש ממות לחיים כאשר ספרתי לעיל, אלא הוא הי' משרידי יחידי סגולה בישראל שאמונתו לא נפגמה והוא הציל כמה אלפי נפשות מישראל במס"נ, לא פעם ולא פעמיים איימו עליו במאסר והריגה ראשי ומנהלי שלוחי ממשלת הזדון, בטענה שלהם, שהיו שרויים בפחד ובבהלה שבגלל שהוא עוסק בהצלת ישראל יכניס את העיר בסכנה גדולה כידוע. ולמרות כל האזהרות שהזהירוהו שיפרסמו את שמו ואת מעשיו, לא נטה מבטחונו בהשי"ת, וכל הפליטים ממקומות שונים מכל העולם מצאו מקום מקלט בביתו, וגם זוגתו הרבנית הצ' תחי' עמדה לעזרתו והיתה מקבלת את פני כל אדם בסבר פנים יפות ובאש"ל, והיתה סכנת נפשות ממש ליתן מקום לאנשים יהודים זרים, ובאופן פלא הם ארגנו פתח הצלה ליהודי סלאוואקיי ופולין, ראשית הוא פעל שהבהערדע היינו השוטרים של
(עמוד צא)
עירו יהיו בעזרתו בענין זה, היינו שכל הפליטים שיבואו לאיזה כפר סמוך למיקולאש יתלוו על-ידי השוטרים למקולאש, וכמו כן נתן 200 פתקאות קטנות לאיזה גוי שיעבור לאורך גבול גאליציע פולין הסמוך למיקולאש וימסור הפתקאות לכל יהודי שיפגוש. וז"ל הכתב: בכאן עיר מיקולאש סלאוואקי (מחוז אראווא) דרים יהודים במנוחה ויכולים אנו להציל אתכם בעה"י וכל מי שביכולתו ילך לבסטרא והערל קובאצקי יוליך אתכם למיקולאש בבטחון בעזהש"י.

העיר מיקולאש וסביבתה היתה האכסני' האחרונה שלי, משם באה הצלתי ומשם גם יצאתי לחירות ולשלום, בכן אמרתי חייב אדם בכבוד אכסני' ובכדי שלא להיות כפוי טובה ע"כ אדבר בכבודה של עיר. העיר הזו זכתה שהיהודים ישבו בה במנוחה כמעט עד הרגע האחרון של המלחמה, ורובם של הפליטים שהיו לאלפים בעיר הזו ניצלו, חפשתי ומצאתי את הסיבה. ראשית, אקדים מה שראיתי לפרש בפרק אבות על המשנה, שנים שישבו ואין ביניהם דברי תורה הרי זה מושב לצים, וקשה הרי הם לצים הל"ל, ומי שהוא מבטל זמנו מהתורה הרי זה הוא לץ, אלא באמת שכאן מדובר באנשים יראים ושלמים שאינן מבטלין מתורה, ואם נזדמן פעם שמבטלין מתורה, יש לזה סיבה, ומה היא הסיבה? הרי זה מושב לצים, היינו שכבר היו פה במקום זה לצים גמורים, ועשו רושם במקום, ודין גרמא כי המקום גורם, וכן מה היא הסיבה שהעיר מיקולאש גרמה שתהי' מקום פליטה והצלה לישראל, יגעתי ומצאתי כי העיר הזאת היתה מלפנים עיר ואם בישראל בה שמשו גדולי הצדיקים ה"ה ר' ליב קוניץ תלמיד מובהק מהנודע ביהודא הרביץ תורה וטהרה משך ארבעים שנה, והגאון הק' בעל שמן רוקח והגאון ר' ישכר בער בעל מנחת עני ועוד. וכן זכתה העיר בשעת חירום עולמית שיהי' רבה הרב ר' מאיר גברא דמארי' סייע שפעל ועשה בלי שום פני' רק להציל עם ד' בכל האופנים וכן יסד ותיקן מחנה לבחורים צעירים ודאג עבורם אף למאכלי כשרות.

במיקולאש נהננו ממעט נופש ומנוחה ובעוה"ר לא ארכה זמן רב, כי לאחר שלשה שבועות לשהייתי בעיר התחילו קרבות עזים בין הפרטיזנים לבין הנאצים והסלוואקים המושלים בעיר, הפרטיזנים הרגו הרג רב בגרמנים ימ"ש, ואחינו בית ישראל הפליטים לא ישבו בחבוק ידים ועזרו לפרטיזנים בשמחה, והנאצים ימ"ש הרגישו ביד
(עמוד צב)
שנתנו הפליטים לפרטיזנים, ומובן שהתחלנו להרגיש מקצת דמקצת נקמה בהם. העיר מיקולאש עם אלפי פליטיה התנהלה אז לפי נוסח הפרטיזנים רוסים, וידעתי כי לא רחוק היום בו יהי' עלינו לברוח מהעיר הזאת, כי הרשעים לא יחרישו לאורך ימים. אבל השאלה היתה לאן לברוח? והתשובה היחידה שהיתה בפי היתה להרים ליערות ולגבעות הטאטרים, ומאת השי"ת יהי' המקום לפליטה רק שמה, ועתה היתה השאלה מה נאכל כשלרוב הפליטים אין פרוטה לפורטה מכיסם. והנה באמצע השבוע כמדומני הי' זה ביום ה' לעת ערב קודם תפילת ערבית בקשתי מהרב אב"ד איש הנעלה ר' מאיר גרינבורג שליט"א שיתן לי רשות לדבר רק מספר דקות, נענה הרב לבקשתי ודברתי רק מיעוט המחזיק את המרובה, וזו היתה דרשה מצויינת והש"י יעזרנו וישמרינו שלא נצטרך לדרוש עוד דרשות כאלה, כמובן שהיו אלה דברים היוצאים מן הלב ונכנסים ללב, וכך התחלתי :

ברשות המרא דאתרא הרב הגאון שליט"א, מורי ורבותי, נא ונא לעורר רחמי שמים עלינו בככ"י, סכנה גדולה מרחפת עלינו כל אחד רואה ויודע, הש"י בוודאי יגמלנו ברחמיו, אבל עלינו לעמוד על המשמר כי לא ימים ידברו רק רגעים מדברים, ועתה מה יש לעשות אם הסכנה מתקרבת, כי על השכל אין לסמוך, כי לא השליט השכל אז, כי המוחות מבולבלים מחמת רוב הגזירות והצרות שנתחדשו בכל רגע ר"ל, ע"כ עלינו להחליט מקודם דרך הצלה אשר ילכו בה, מעשה אבות סימן לבנים, מורי ורבותי, יעקב אע"ה הי' בורח, הוא ברח מפני עשו ולבן, וכל הפרשה היא נגד דורו של המשיח, ומה שעשה יעקב אע"ה, וכל מה שנאמר בתורה"ק בפרשה הזו, הוא עבורינו, יעקב הי' בורח, וגם לנו לא נותר אלא לברוח, ואנא מפניך אברח, אחים יקרים, נא לברוח רק ליערות להרים ולגבעות, ולעשות שם מסתורים, והש"י בודאי יעזור ויושיע, ועתה מו"ר כאשר יש אתנו פה פליטים רבים בלי משען ובלי כסף ממש, רק לקופת הקהל הקדוש עינינו, ואין להם שום אמצעות לברוח ליערות לזמן רב, מי יודע, בחוסר כל. עשיתי מגבית גדולה במקום ואספתי על אתר סך 30 אלפים מעות סלוואקיי, זה הי' סכום רב. מסרתי הכסף על אתר להרב הגאון ידיד כל בית ישראל ר' מאיר גרינבורג, ואמרתי שלמחר ערב שב"ק בבוקר נחלק הכסף לנצרכים, ואמרתי להם כיצד להשתמש עם הכסף, קחו גרויפען שונים למזון, קחו אתכם מסמרים, קרדום,
(עמוד צג)
ומגל, בכדי שיהי' בידם כלים לעשות מסתורים, וכן עשו כולם, תל"י שהייתי שליח דרחמנא לטובת אחב"י הנרדפים, והם הכירו לי טובה על עצותי, ואותם שלא שמעו את הוראותי וברחו לראשזענבערג וכדומה הי' להם חרבן גדול ר"ל.

ערש"ק הנ"ל הגיעה בשורה טובה שהרב מפאפראד ניצל עם משפחתו והגיעו למיקולאש, כסף מזומן נתנו לו סך 2000 ק' במזומן ממעות המגבית וגם דירה ושאר צרכים.

חשבתי שתהי' לנו מנוחה של עוד שבוע אחד לפחות, אבל ביום שב"ק בבוקר בערך בשעה שש, שמעתי רעש גדול בחוץ, הבטתי בחלון וראיתי שכולם בורחים, לא שאלתי שאלות, כי ידעתי תיכף מה קורה, לבשתי את בגדי, רכשתי לי כמה חפצים נאים, אבל בגלל שב"ק לא לקחתי עמי מאומה, אף אוכל לא לקחתי. היו ברשותי 2000 קרוינען, כסף זה הטמנתי היטב, והלכתי לכיוון היער, בדרכי פגשתי עוד פעם את ר' יצחק פלאנצער נר"י שהי' בחברתי בדרכי לעיר מיקולאש, בשעת חלוקת הכסף נתתי לו 500 קרוינער, זה הי' סכום הגון לאיש יחיד, לבעל משפחה נתתי 1000 קרוינער, למר פלאנצער היתה חבילה עם אוכל שהכין עבורי לפי הדרכתי ויחד הלכנו באחוה וברעות כשלפתע הופיע לפני מר מרדכי קוזשמא עם גיסו האשעק (הוא צבי לדירבערגער מקראקא, הם נמצאים כעת בבראזיל) האשעק הי' חולה ושכב בביה"ח ועבורו נתתי אלף קרוינען, וגם לגיסו מר מרדכי קושזמא נתתי אלף ק', הם לא היו בטלנים רק פניהם היו משונים מצרות רבות ומשונות, הם היו נערים טובים וכשראו אותי קפצו עלי, לקחו אותי בידם כדי שארוץ עמהם, ר' יצחק פלאנצער התחיל לרוץ אחרינו, והם לא רצו שילך עמנו, וממש ניסו לדוחקו שילך לדרכו ויעזוב אותנו, עמדתי תיכף במקום ואמרתי להם נערים, אם אין מר פלאנצער הולך אתנו, גם אני אינני הולך עמכם, אין אנו רשאים לעזוב אותו, ומי יודע אולי בזכותו אנו נשאר בחיים. מרדכי קוזשמא והבחור החשוב האשעק הסכימו וצייתו לדברי, ורצנו במהירות כולנו יחד, ליער גדול סמוך להר גבוה ליד אילאנוב.

על צוקו של הר גדול גבוה מאד ישבנו ארבעה יהודים אומללים בלבבות קרועים ונשברים בעירום ובחוסר כל, מצבנו הי' נורא והיינו על סף ייאוש, אבל התחזקנו בתפלה ובבטחון בהש"י על ישועת הש"י כהרף עין היינו בעת שהעין כבר הרף היינו רפה,
(עמוד צד)
אז בוא תבוא ישועת הש"י, לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה, מרדכי והאשעק בנו על ההר מקום שכף רגלו של אדם לא דרכה בו מעולם, לא סתם בית אלא בית מקדש מעט להצלה, לתפלה ולהתבודדות ותוך מספר שעות סיימו שניהם לבנות הבית בשטומ"צ שהכיל מסתור עבור ארבעה אנשים. לאחר מכן פתרנו את בעיות המזון כסף הי' לנו מספיק לכל החורף.

למר האשעק היו לו פנים יפות והוא הי' יכול להתערב בגוים בלי לעורר חשד. כך שהוא הי' הדואג לפרנסה ולכלכלה במשך תקופת החורף, נאה לספר, אבל אינני מתכוין להקניט את מישהו ח"ו רק הכל תורה היא וללמוד אני צריך והוא ענין מי מריבה בדורותינו. מים לא הי' לנו על ההר, המים נמצאו לרגלי ההר, ולהביאם לא הי' כ"כ קל, ההר הי' תלול מאוד והדבר גם הי' כרוך בסכנה, מרדכי והאשעק התחילו בהכנת המסתור וגם אני עזרתי להם, הם בקשו מר' יצחק שילך להביא מים והוא פשוט לא רצה, תיכף התחיל ריב גדול אמרתי להם שהזמן לא מתאים לריב וכבר הי' לנו די, ולקחתי אני בעצמי את הכלי והלכתי הראשון להביא מים, אף שהנערים נר"י לא הסכימו שאלך, אבל עמדתי בשלי שאלך, והלכתי לדבר אל הסלע, ולא להכות ושלו' על ישראל. כמו כן קבלנו כלי מלחמה מהפרטיזנים שהיו שכנים שלנו, ומר קוזשמא שהי' אומן יד בנה מלכודת מוקשים שאם ח"ו יבואו נוכל לקבלם בקבלת פנים יפה כיאות לאורחים ארורים כאלה. על הר זה לא שהינו זמן רב כי הגיעתנו השמועה ע"י ידידינו מר האשעק נר"י שהי' מבקר בעיר לעיתים קרובות, והי' מביא עמו חדשות שהצבא הגרמני עזבו את העיר והיא שקטה עכשיו. אולם אנחנו לא חזרנו אל העיר, כי מוסדות החסד והקהילה נהרסו כליל, שמנו פנינו לכפר פארובע שם מצאנו משפחה נכבדה מאד יראי אלוקים שדרו שם בתור גוים, אבל מפניהם ניכר שהמה זרע ברך ד' וטוב ונאה להזכירן לטובה ולהציגן לפני העולם לזכרון עולם, ה"ה ראש המשפחה איש חשוב ויקר מאוד תמים במעשיו שלמה זלמן הערשקאוויטש ז"ל וזוגתו האשה החשובה והצנועה מאוד מרת יוטא ז"ל ומשפחתם הי"ד. הילדים ב"ה נמלטו ובתוכם בנם משה דוד העריס (הערשקאוויטש) הוא פעל ועשה הרבה לטובת אחים פליטים אחים יקרים.

(עמוד צה)
שכרנו דירה בעלת שני חדרים אצל איזה גוי, וגרנו שם בתור פרטיזנים, מר האשעק נ"י הי' השגריר הנוסע לכל המקומות המסוכנים ומר קוזשמא מרדכי נ"י התחלף מאיש גבור מלחמה, לטבח שבאמת הי' מבשל מאכלים טובים מאד, והוא ניהל את המטבח עבורינו ולכל עוברי דרכים בורחים ופורחים, הי' להם בתינו להכנסת אורחים.

הכסף אזל והימים הנוראים ממשמשים ובאים, מר ל. ראזענצוויג מעיר מיקולאש שהי' גביר גדול איש חשוב וירא אלוקים נר"י ברח וקבע דירתו בדירה מרווחת בכפר אילאנוב, הוא הי' איש פשוט ותמים, אבל הי' יר"ש גדול, שמר כל הש"ע אשר למד בשפת סלאוואקי, הוא עשה מנין בדירתו באילאנוב, ולקח אותי להיות בעל תפלה, ושלם עבור זה עשרת אלפים ס. ק. ועתה היו לי אמצעים חדשים לנהל את בית התבשיל, מרדכי בישל מאכלים ומעדנים גם לעוברים ושבים ואודות הכסף הי' אומר לי מר קוזשטא, רבי צריכים למעות. ובאמת אהבתי אותם בכל לב ונפש כי להם היו בעלי נפש, ורוח יקרה, ושום דבר לא הי' להם קשה לעשות כשמדובר בעבודת הקודש למען הצלה, וכמו כן התפללו בכל יום בוקר וערב, והיו בהתחזקות ובטחון בהש"י.

והנה באחד הימים עקר מר ראזענצווייג נר"י את דירתו מאילאנוב וקבע דירתו בכפר לאזיזקא, בדירה הסמוכה ליער ממש, וכאשר התקרב חג הסוכות גמרתי ללכת לכפר לאזיזקא כי בודאי הוא עשה שם סוכה. מר מרדכי נ"י ליווה אותי דרך ההרים והגבעות ללאזיזקא, הגעתי בשלום לבית ראזענצווייג, ודרתי בבית ידידי השו"ב מטעשין הי"ד לעמבערגער שמו, ביער עשינו סוכה בכל הפאר וההדר במסירות נפש ממש, את הדפנות והסכך חתכנו בעצמנו, ובשמחת תורה רקדנו עד כלות הנפש ממש, בשמחת תורה הי' לנו ספר תורה אחד והשמחה היתה ממש בלי שום פני', רק שמחנו בשמחת התורה"ק ובבטחון להש"י ובתודה שזכינו לקיים מצות סוכה בכל ההידורים.

תיכף לאחר גמר חג הסוכות בא ידיד נפשי מר קוזשמא נ"י לקחת אותי חזרה לאילאנוב, אמרתי לו שעלי להתעכב כאן עוד זמן מה ושיבוא בעוד שבועיים, כי יש לי פה עוד הרבה דברים לסדר בעזר הש"י. לאחר גמר החג הצעתי לר' משה ראזענצווייג נ"י שיעקור מכאן לתוך היער, כי הסכנה יכולה לבוא ח"ו בכל רגע, ואז' כבר יהי' מאוחר מדי, והוא שמע לעצתי ובו ביום
(עמוד צו)
עבר מהכפר לתוך היער. ולדאבוני הגדול בטוב לבו הגדול רצה לזכות כל ישראל ולבנות בית גדול עבור מאתיים איש ואולי יותר, לא רציתי לגלות מליבא לפומא ולפתוח פה לשטן ח"ו, אבל לא הייתי שבע רצון מהמסתור הגדול הזה, היו ביער זה עוד מקומות מסתור קטנים שעשו לעצמם אנשים שונים ביניהם ידיד נפשי הרב ממיקולאש עם מר אברהם נר"י בן ידידי הרב ר' דוד שו"ב מפרעמסל הי"ד (ראטה) ועוד מספר אנשים. אני חשבתי לחזור חזרה לחברי לאילאנוב ובינתיים נכנסתי למסתור זה לישיבת ארעי.

השבת הגיע, ואני נשארתי בבית הגדול לשבת אבל ויי אבדה נפשי ולדאבוני הגדול לא הייתי שבע רצון כי החלול שבת הי' גדול מאד ר"ל, שנגע לי עד עומק נשמתי, החלטתי בדעתי לעזוב את המקום הזה מוקדם ככל האפשר, אבל כל הדרכים היו בחזקת סכנה, עכ"ז אמרתי לנסוע משם בעזהש"י, פתאום פגשתי את מר ווילי גראס נר"י שהי' מנכבדי העיר במיקולאש, הוא הי' איש ירא אלוקים ובעל תשובה גמור, איש יקר וטוב לב הוא הי' מידידי ושומעי דברי, גם בעיניו לא מצא המקום חן והוא רצה לברוח מהמקום בהקדם האפשרי אמרתי לו שגם אני בעזהש"י עומד לעזוב את המקום ולחזור לאילאנוב למסתור הקודם שלי. ובמוצשב"ק הבע"ל נלך לשלום, רציתי לשהות במקום עוד מספר ימים, כי קוויתי שיעלה בידי לתקן משהו בקשר לשמירת השבת, רציתי לעורר לדבר ולברר איך להתנהג בשבת, מה שחייבים לעשות בקשר למה שנוגע לפקוח נפש, ומה שאין הם רשאים לעשות אחר קבלת שבת קודש. בקשתי את רשותו של בעל הבית מר ראזענצווייג לדבר כמה מלים מעניני דיומא, וכך אמרתי : מו"ר עלינו לחוג חנוכת הבית בהודאה ובתפלה להש"י שישמרינו ויציל אותנו מכל רעות וצרות לאחר מכן אמרנו מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, ואח"ז עוררתי אותם מאד בקשר להחילול שב"ק, והוריתי להם שיש להם היתר לבשל עבור ילדים חולאים בשבת שזהו פקוח נפש, ובאמת כולם היו חולים במצב הזה והקור הי' גדול מאד בחודש כסלו, אבל לדאבוני הגדול כמה מאנשי המקום נתנו היתר לעצמם מחמת הצרות אף לעשן, עוררתי ובקשתי אותם מאד להמנע מכך, ולמחרת יום שב"ק לא הי' חלול שבת, חוץ מאחד שלאחר שהתפלל הלך אל מחוץ למחנה ושם עשן.

(עמוד צז)
כדאי לתאר מעט את מהותו ופנימיותו של ר' משה ראזענצווייג בעת ההיא. הוא הי' אדם פשוט וירא חטא, פעם השכם בבוקר קרא לי לצד ואמר לי רבי אני צריך למקוה מה עלי לעשות ? אמרתי לו בא אחרי, בקרבת מקום הי' נחל קטן ובפישוט ידים ורגלים הי' אפשרי לטבול. אמרתי לו עשה מה שאני עושה, הקור הי' גדול והנחל הי' מכוסה כבר בכפור וגליד, פשטתי את כתונתי וקפצתי לנחל, שברתי את שכבת הכפור והוא אחרי, עשינו שני טבילות ולא יותר, המים לא היו קרים כל כך, ורק בחוץ הי' קר מאד, יברכהו הש"י בכל ישועות בככי"א.

במוצש"ק תיכף אחר צאת הכוכבים אמרתי לווילי בתקיפות, בא נלך לשלום, היו לי כמה מיני גרויפען אותם נתתי לעניים מרודים, ואני עם ידידי מר ווילי גראס נ"י עמדנו לעזוב, אך עשרה אנשים עמדו עלינו ואמרו שאם הרב מטורקא עוזב את המקום גם הם עוזבים, כך שעזבנו קבוצה גדולה של אנשים הלכנו כולנו יחד בלי שום משא, הלילה הי' יפה והלבנה האירה, היינו כל הזמן בסכנה וכמה פעמים שכבנו לארץ, בגלל שהאירו את השטח בפצצות תאורה, לפני שהגענו לכפר לעהאטא הצעתי - להתחלק לשנים שלושה מחנות מפני שהדבר מסוכן כשכולנו הולכים יחד, כך עשינו. מר גראס ועוד שני אנשים נשארו עמי, ור' מרדכי העניג מקאשוי והבחור פנחס מיללער והשאר היו במחנה האחר, באמצע הלילה בערך בשעה 2 הגענו לכפר לעהאטא בעמדנו על אם הדרך הופיעו פתאום משני צידי הכביש טורי מכוניות מר גראס נתקף פחד ושאלני כבן השואל את אביו מה לעשות לאיזה כיוון נפנה ואיפוא נסתתר הסביבה היתה מלאה בבתי גוים, והוא נתן בי מבטחו ואמר מה שהרבי יאמר זאת נעשה, לא הי' הרבה זמן לחשוב כי כל שנייה היתה חשובה, חזקתי את עצמי בתפלה קצרה ובבטחון חזק בהש"י, ואמרתי לו לבית זה נלך, נגשנו לבית ודפקנו בחלון, ותל"י שתיכף ומיד פתח בעל הבית את דלת החצר, והסתיר אותנו בעלי' של מרו' בהמות, שכבנו שם על התבן לנוח מעט, אבל לישון לא יכולנו, היינו בפחד גדול ולא ידענו מה יהי' הלאה. תל"י שבעל הבית האמין לספורנו שאנחנו פרטיזנים, וכשהאיר הבוקר הביא לנו קפה חם ולחם, לעת ערב בא אלינו בעל הבית ואמר לנו שזו היא שעת הכושר. להמשיך בדרכנו לתוך היער, כי אמרנו לו שאנחנו הולכים ליער אילאנוב, הוא אמר שהוא שלח את בנו הקטן
(עמוד צח)
לסייר בסביבה והיא עתה נקייה מחיילים, כמובן שעזבנו בלית ברירה כי בחוץ היו עוד חיילים הצלחנו להתחמק מהם ולהכנס לתוך היער. התחלנו לרוץ במהירות כשלפתע שמענו מאחרינו קולות המשכנו במרוצתינו ונכנסנו עמוק לתוך היער כששערנו שאנחנו כבר בטוחים ישבנו לנוח מעט, המשכנו ללכת ולאחר כמה שעות הגענו לקצה היער, שמה דרה משפחה של תופר מנעלים שהי' ידידו של מר ווילי אמרתי לווילי שיכנס לבד אל הבית ויבדוק את מצב הענינים, הוא חזר ואמר שהכל בסדר. אמרתי למר גראס שלא די שהצלנו את עצמנו, ושאר האנשים הנמצאים במסתור בלאזיסקא נמצאים בסכנה גדולה, לכן הצעתי היא, שנלך ללון בכפר אילאנוב ולשכור שם אנשים שילכו להביא את האנשים משם מעט מעט, החלטנו ועשינו, הלכנו ללון בכפר, למר גראס היו שם ידידים רבים בין הגוים, דברנו עם כמה מהם וסכמנו שתמורת כסף הם יביאו אנשים מלאזיסקא לכאן. באותו לילה לנו בביתו של איזה גוי הקור הי' גדול מאד ובני המעיים שלי נתקררו, למחרת גמרתי בדעתי לחזור למסתור שלי.

השכם בבוקר בא אלינו בעל הבית בפחד גדול, ואמר לנו לקפוץ תיכף מהעלי', כי עומד להתחיל קרב בין הגרמנים לפרטיזנים הנמצאים בהרי אולאנוב, כי מאז שעזבתי את המקום התמלא המקום במאות פרטיזנים שבאו ממקומות שונים וגם מצרפת באו (ראיתי בזה נס גדול השגחה פרטית ורחמי שמים, כי לו הלכנו בלילה בתוך היער לחפש את המסתור שלנו היינו נמצאים בסכנה גדולה גם מצד הפרטיזנים). הערל הופיע שוב פעם והפעם דבר בכעס רב וציווה עלינו לעזוב תיכף ומיד את ביתו כי הוא שרוי בפחד. מר גראס התחנן לפניו שימתין עוד זמן מה וישאיר אותי בעלי', והוא עצמו הלך לראש העיר שהי' ידידו מכבר וקבל ממנו דרכון וגם עבורי קבל דרכון, לאחר מכן בא ולקח אותי מהעלי' והלכנו יחד לראש העיר, והמשכנו בדרכנו למיקולאש, אני הלכתי בראש ומר גראס הלך אחרי עם אשת ראש הכפר, לפתע נזכרתי שנמצא אצלי כנף ציצית וגם מאפא, הסתכלתי סביבי וכשראיתי שאין איש מסתכל עלי זרקתי את הדברים האלה שהיו ברשותי. כשהגענו לגבול עמד שם חייל גרמני שביקש ממני את דרכוני הראיתי לו את הדרכון וכן עשה מר גראס, נכנסנו לעיר והלכנו לביתו של מנהל בית החרושת של מר גראס מלפנים ונלקח ממנו ע"י הממשלה. המנהל הנ"ל הי' מכיר
(עמוד צט)
וידיד למר גראס, שהינו שם במרתף, ובעל הבית נתן לנו יין שרף וגם מזון שלא הי' בו ספק בשר או חלב, ביום השלישי אמר לנו שעלינו לעזוב, מר גראס הוליך אותי לבית של אלמנה יהודית ר"ל, שדרה בביתה, אני נשארתי בביתה והוא הלך ואמר לי להמתין לו ונראה מה לעשות הלאה. המתנתי לו יום שלם והוא לא הופיע ביום השני באה לבית בו הייתי שהי' מקום שאנשים התאספו בו, גיסתו של מר דוב האלפערט שהיתה גרה בכפר יאלאוועץ, והיא הכירה אותי, ואמרה טורקער רבי מה אתה עושה פה, היא הציעה לי ללכת אתה ליאלאוויץ, כי נמצאות שם עשרה משפחות שאינם יודעות מה לעשות, ראיתי שחברי לא חזר והחלטתי ללכת עמה. העיר היתה מלאה חיילים גרמנים רבים ימ"ש עם כלי מלחמה לרוב. לעת ערב הגענו לכפר, ונכנסתי לביתו של ר' פנחס האלפערט ומשפחתו שכללה את אשתו, חמתו ושני ילדיו, בתו אלגא ובנו יאנעק, מיד כשדרכתי על מפתן ביתם הגישו לפני אוכל, סעודה שכללה כל טוב. השמועה על אודות בואי נתפרסמה במהירות, והשכנים באו לדרוש בשלומי, בכפר זה גרו ר' פסח געלב ע"ה מהומאנא וגיסו קליין עם משפחתו מדפיס מהומאנא איש יקר וצנוע מאד, ר' דוב הלפרט מברדיאוו (או מאפעריעס), ר' משה צוקער מהומאנא נר"י,. הרגשתי שהם התחילו להתלחש אודותי, קראתי להם תיכף לשלחן, ואמרתי להם בזו הלשון: בכל מקום אליו באתי תמיד בניתי והצלחתי ב"ה, כן עתה אל תיראו, בטוח אני שהנני שליח דרחמנא לטובתכם, ראיתי לפי הבעת פניהם שהם התחרטו על הרכילות שריכלו אודותי.

לאחר בירור הדברים בינינו הפכתי להיות המפקד, התחלתי לדבר אתם לתכלית, מדוע הם עוד יושבים במקום הזה והסכנה הולכת ומתקרבת. והם ענו שאין הם יודעים מה לעשות, הצעתי המיידית היתה לברוח לתוך היער, הם התלוננו שביער ישנם כמה מסתורים של יהודים רעפארמיר ויש שנאה בניהם, אמרתי להם שהיער הוא גדול ויש מקום לכולם. הם הבטיחו שיעשו את כל אשר אצוה עליהם. פעלתי במהירות ואמרתי להם שלמחרת בבוקר נלך ליער לחפש מקום מתאים למסתור, ולהכין הכל כך שבש"ק נמצא כולנו כבר במסתור הם אמרו שישנם ערלים טובי לב שיעזרו להם, הערלים הובאו והבית התמלא פעילות, החלטנו שלמחרת השכם בבוקר בשעה 4 נצא ליער לחפש מקום למסתור וכבר להתחיל להכין אותו. וכך הי' יצאנו עם
(עמוד ק)
שני הגוים שנשאו את כלי העבודה ויחד עם פנחס הלפרט, פסח געלב, משה צוקער, דוב הלפרט נכנסנו לתוך היער והלכנו בדרך לא דרך עד שהגענו למקום שהחלטתי שהוא מתאים לצרכינו שיהי' רחוק ממסתורם של אנשים רעפארמיר, שני הגוים התחילו מיד בעבודת הקודש כשלפתע שמענו קולות ונפחדנו, והתברר לנו שאילו קולותיהם של יהודים שגרים במסתור שכן שהי' די קרוב אלינו, שותפי התחרטו על מקום הבחירה אבל אני אמרתי להם שהכל יהי' על הצד היותר טוב בעזהש"י, לקחתי עמי שני גבאים, את ר' פנחס ואת דוב הלפרט, ונגשתי אליהם, הם קבלו אותי בשמחה רבה, הי' בניהם איש חשוב מטורנא, מר ליכטבלוים עם אשתו ובנו הקטן, הוא שמח לקראתי מאד, ואמר שעכשיו שאני כאן יהי' שלו' בינינו, כי כבר שהיתי עמהם פעם ביער, והיו ביניהם מחלוקות גדולות, גם אני אמרתי לו שבעזהש"י הכל יהי' בסדר ויהי' שלום על ישראל. גמרנו המסתור והעברנו לתוכו את 23 הנפשות שגרו בכפר יאלאוויץ שהיו שרויים כל הזמן בפחד גדול, כי פעמיים בשבוע היו מבקרים במקום חיילים גרמנים שעשו מאנעוריס, הפחתי באנשים אלה שהיו על סף ייאוש רוח חיים וכמו שאמרתי עברנו לגור במסתור בשכנות למסתור של היהודים החופשים והעשירים ממיקולאש, ואני הפכתי להיות הרב של הגליל, רב היער.

עם גמר בניית המסתור התחלנו לדאוג לצרכי מחייתנו בשביל כל החורף. ראשית אמרתי להם להכין מלאי של מסמרים וכלי עבודה למקרה שהגרמנים גלו וישרפו מסתור זה יהיו בידינו הכלים הדרושים לבנות מסתור חדש. בין מצרכי המזון שקנינו היו שקי גרויפען, שקי פאסאליס, שקי קמח וגם אווזים אותם שחט ר' משה צוקער, והיו משומרים, גם תפוחי אדמה ותנור ברזל ושאר דברים להם היינו זקוקים, לקניית דברים אלה נתן כל אחד סך 2000 ס.ק. מלבדי שהוציאו אותי מחשבונם ולא בקשו ממני כסף.

החיים במסתור התנהלו על מי מנוחות, היינו כל הזמן בשמחה ובתקוה טובה, ובטחון חזק לישועת הש"י, אוכל לא חסר לנו, הנשים הצדקניות בנות ירושלם בשלו ואפו ואנחנו התפללנו ושפכנו שיחנו לפני נורא עלילה. בשבת קודש הרגשנו את קדושת השבת, אחרי שעשינו את כל ההכנות הדרושות בעש"ק. אמרתי דברי תורה מפרשת השבוע כל שבת, וכך חכינו וצפינו לישועת השי"ת. קהלתינו היתה
(עמוד קא)
קהילה קדושה לכל פרטיה, עם בעלי בתים חשובים יראים ושלמים. לא כן הי' החיים במסתור השכן של קהילת הרעפארמיר, המצב שלהם הי' בכי רע בגלל שאבדו כל תקוה ר"ל והיו בלי אמונה ח"ו. חייהם היו חיי יאוש ר"ל, במלא מובן המלה, גם הדעת והשכל האנושי אבד מהם, והם חיו בלי סדר, בלי טהרה ונקיון בלי רגש כל שהוא בין איש לאחיו, בהזדמנויות בהם היינו באים לשאוב מים מהבאר שהיתה קרובה למסתור שלהם הייתי נכנס אני עם שני גבאים מקהילתנו והייתי מחזק אותם ומדבר אל לבם. ולאט לאט ניכר הרושם מדברי. במסתור זה הי' אדם בשם מר קוגעל, שהי' איש חשוב בקהילה שלהם, מצאתי בו עוד ניצוץ מהדור הישן, גם תפילין מצאתי ברשותו, שאלתי אותו אם הוא מניחן וענה לי שלא. והסיבה היתה משום שהוא מתביש משאר חבריו, אמרתי לעצמי לא עת לחשות וחיכתי להזדמנויות שבהם אוכל לחזור ולדבר על לבם בעניני יהדות וחיזוק האמונה בהש"י. באחד הימים הופיעו בגבולינו פליטים שברחו ממסתורים שונים אותם מצאו ושרפו הגרמנים ימ"ש. הלכנו לשאוב מים שלעינינו נתגלתה תמונה נוראה, אנשי המסתור שהי' ליד הבאר כלומר שכנינו לא רצו לקבל למסתורם פליטים אפילו מבני משפחותיהם, עד לאיזה מדרגה הגיעו וכל זה בגלל שלא רצה להתחלק אתם במזון שהכינו לעצמם, כל אחד דאג רק לעצמו ר"ל.

באותו רגע חשבתי אל תרצה את חברך בשעת כעסו ובקשתי מהם שיסדרו להם רק מקום לישון ובקשר למזון נסתדר. למסתור שלנו הצטרפה משפחה נכבדה של שומרי תורה בעלת ארבעה נפשות, ר' שמחה שענפעלד ע"ה שהי' אבי המשפחה ואשתו ובנו פרעדי ובתם שרה, בהתחלה נמנעו גם חברי מלקבלם למסתור אך אחרי שאמרתי להם שדין תורה הוא לקבלם בסבר פנים יפות נאותו וקבלו אותם באהבה ואחוה והפכו להיות כאחים לכל. לעת ערב לקחתי עמי את רוב העדה והלכנו למסתור הגדול לקבל אורחים, כולם ישבו ואני נתבקשתי לדבר, ראשית ברכתי את האורחים, בברכת ברוכים הבאים, ממש כמו בכנסי' גדולה, ואח"כ דברתי דברי חיזוק ואמונה בהש"י, ואודות ואהבת לרעך כמוך, שיתנו מזון קודם לרעבים ושיכבדו את קרוביהם ובטחוני שאם נצלו הפעם כלומר שזכותם גדולה ובזכותם ננצל גם אנחנו, עוררתי את לבם והתחילו לבכות ונשקו איש את רעהו. הם החזיקו לי טובה על דברי ובאתי לבקרם לעתים קרובות.

(עמוד קב)
חג החנוכה הגיע ונפלה לידי ההזדמנות לדבר אתם דברי חיזוק אודות היהדות, למר קוגעל הנ"ל הי' בן צעיר שגר בעיר בתור גוי ובכל שבוע הי' בא לבקר את אביו בשבוע שלפני החנוכה כשבא כרגיל לבקר את אביו בקשתי ממנו שבפעם הבאה יביא עמו משקה וכלי זמרה שהיו ברשותו, וכך עשה. בנר ראשון של חנוכה אמרתי לבני עדתי שנלך להדליקו במסתור הגדול. הדלקתי נר חנוכה בשירות וזמירות והשמחה היתה רבה חלקתי לכולם י"ש ומזונות, והם שכחו מכל הצרות. לאחר מכן דברתי אתם קצת דברי מוסר והסברתי להם מהו ההבדל בין אדם לבהמה. שהאדם נקרא אדם רק אם הוא הולך בדרך התוה"ק והשאר המה חיות טורפות בצורת אדם, ואמרתי עמהם שמע ישראל וד' הוא האלקים. כמו כן דברתי אתם בענין התפילין וקבלו עליהם להניח תפילין ובגלל שהי' להם רק זוג אחד אמרתי להם להגיד רק שמע ישראל עם התפילין כך שכולם יוכלו להניח. הדבר נמשך כשני שבועות, עד שבוקר יום א' אחד אנו רואים 3 אנשים מהמסתור. הגדול שהתקרבו לגבולינו, בתוכם הי' מר קוגעל שהחזיק ברשותו את התפילין שלו, קבלנו אותם בסבר פנים יפות, ושאלתי אותם מה מטרת בואם, הם ענו לי שיש להם דין תורה עם מר קופלער, הוא הי' בנקאי במיקולאש, הוא לא יכול לדבר רק בלשון סלאוואקיש ומעט אשכנז, מר קוגעל פתח ואמר שאדון הרבינער אמר שלא ילבשו התפילין אלא זמן קצר ויתפללו עמו רק שמע ישראל, ומר קופלער מניח את התפילין הרבה זמן, אמרתי למר קופלער מה יש לו לומר, והוא התחיל לבכות ואמר אדון ראבינער כשאני לובש את התפלין אני מרגיש טוב מאד. הוריתי להם שהוא יניח התפלין האחרון ושישאר אתם כמה זמן שירצה. והי' קידוש השם גדול לראות שישראל קדושים הם, אך הגלות היא הגורמת לכל הצרות, גם ברוחניות ובמחשבה, ובקשתי מהש"י שירחם על עמך צורנו והבט משמים וראה.

המלחמה הלכה והתקרבה לסביבתנו והסכנה רחפה עלינו מכל הצדדים, גם מצד הפרטיזנים הרוסים וכל עוזריהם לא חסרה לנו הסכנה. היו ביניהם רשעים גדולים שהיו מגרשים את אחינו מהיערות, וחיינו היו ממש בהפקר ופחד מקול עלה נדף הי' גדול מאד, באחד הלילות בשעה 11 ראינו שני אנשים שהתקרבו אלינו עם פנס בידם, פחד גדול תקף אותנו וכשהגיעו אלינו התברר שהם שנים מחשובי הפרטיזנים מהמאנע אחד מהם הי' בלבוש אזרחי ואחד בלבוש חייל,
(עמוד קג)
הם הפרידו בין גברים לנשים וערכו חפוש בבגדינו, ולקחו מכולם את השעונים. למחרת היום חזר אחד מהם שוב פעם ונעשה לידידינו, הוא אכל וישן בבתינו והפיג במעט את פחדנו משום שהוא הי' ידוע בין הפרטיזנים כך שלא יכלו לנגוע בנו לרעה. הוא אהב לשחק שח-מט במיוחד אהב לשהות במחצתי כל הזמן, הוא שאלני אם אני רבי משום שראה שאני לא מתנהג כשאר האנשים ונהגתי להתפלל גם על משכבי. הגיע זמן שהמחסה שלנו עמד באמצע שדה הקרב בין הרוסים לגרמנים אספתי את כל האנשים משני הבונקרים ואמרתי להם שעליהם להיות מוכנים בכל רגע לעזוב את מקום המסתור שלהם. הקרבות היו בעיצומם מטוסים עברו ממעל וזרקו פצצות שנפלו בקרבת מקום המסתור שהי' בנוי מעל פני הקרקע ואמרתי להם שעלינו לחפור תיכף ומיד בונקרים מתחת לאדמה שיגנו עלינו מפני ההפצצות של המטוסים ואכן אני ואנשי המסתור שלי פנינו מיד למלאכה בחריצות ובזריזות רחוק מהמסתור הקודם חפרנו בונקר גדול מתחת לאדמה בכותל הר גבוה, לדאבון נפשינו התרשלו בני הבונקר הגדול ולא חפרו להם שום מחסה, לעת ערב התחזקו ההפצצות ונתתי הוראה לנשים ולטף לעבור לבונקר החדש, לפתע התחילו לבוא לבונקר החדש שחפרנו גם אנשי המסתור הגדול מובן שלא היינו שבעי רצון אבל לא אמרנו להם דבר וקבלנו אותם בכבוד וחסד. לשכב לא הי' מקום ישבנו זה בצד זה בדוחק רב, אני עמדתי מחוסר מקום ונתתי את מקומי לאורחת מהבונקר הגדול, הדבר עורר את חמתו של ר' פסח ע"ה ואמר שלא יתכן שהרב שפעל ועבד יותר מכולם לא יהי' לו מקום, השתקתי אותו ואמרתי לו שאל לו לכעוס כי לא למעני עשיתי את כל העבודה הזאת.

לאחר שהרוחות נרגעו בקשתי מר' דוב הלפרט ללכת עמי לבונקר הישן, הוא תמה לבקשתי, אבל לא נתתי לו זמן לחשוב. יצאנו החוצה וכל השטח שמסביבנו כולו מאכלות אש, אמרתי לר' דוב שישנם בבונקר עוד מצרכי מזון שעלינו להוציאם ולטומנם במקומות אחרים, שאם במקרה ישרף הבונקר ח"ו, יהי' לנו האוכל לפליטה עבור כולנו, היינו גם לאנשי הבונקר הגדול שמצרכי המזון שלהם אזלו כמעט. הוכרחנו להתחלק אתם באוכל שלנו שהי' מועט גם בלאו הכי, ישבנו כלנו בפחי נפש כי המצב הי' בלתי נסבל כלו כל הקצין, טיילנו מבונקר לבונקר לחפש מצרכי מזון כשלפתע הבחנו
(עמוד קד)
לעת ערב בחיל רב שהתקרב אלינו והפחד תקף אותנו אך כשהתקרבו הבחנו שהיו אלה חיילים רוסים וגם יהודי מסלאטפינא הי' עמהם, הוא ספר לנו שהם הולכים לאגוף את הגרמנים וכמו כן נתנו לנו מעט מזון והפיחו בלבנו מעט תקוה, כל הלילה ההוא לא באה שינה לעינינו, הנשים והטף ישנו בבונקר שמתחת לאדמה ואילו אנחנו חכינו בחוץ עד שהאיר השחר כאשר החיילים הרוסים חזרו שכמה מהם חסרים ונראה שהדבר לא עלה בידם, שאלתי אותם אם נשקפת לנו סכנה אם נמשיך להשאר במקום והם ענו שיכול להיות שהגרמנים ירדפו אחרהם בדרך זו. החלטתי שעלינו לעזוב את המקום, רצתי מיד לבונקר ואמרתי להם את החלטתי אמרתי להם שכל אחד יחליט על דעת עצמו ועל אחריותו, כולם ענו בפה אחד שאינם רוצים להשאר במקום כי מסוכן הוא מאד. זרזתי אותם ויצאנו לדרך שהיתה מסוכנת מאוד היינו צריכים לעבור בתוך שטח הקרבות בין החיים ובין המתים ח"ו, צעידתנו לא היתה מהירה מפני שתמיד הי' עלינו לחכות למפגרים מאחור, בדרכנו עלינו על הר גבוה עטוי שלג וההליכה עליו היתה קשה מאד, כשהגענו לראש ההר שמעתי קולות משני עברים מצד אחד של הגרמנים ימ"ש ומ'צד השני שמעתי את הרוסים הבחנתי ביניהם בע"ה, כך שידעתי לאיזה כיוון ללכת, הרוסים זרזו אותנו ובלשונם היו אומרים לנו (ביסטרא) כלומר מהר, וב"ה הגענו לכפר רוסי ולא נחתי עד שלא ראיתי את כל אנשי עדתי.

בהגיענו לכפר קבל אותנו ד"ר יהודי מקלויזענבורג, הוא הי' אדם טוב שדאג לדירות ולמזון עבור כולנו, לפתע הבחנתי שמשפחה אחת מקהלתי בעלת ארבעה נפשות חסרה לבנו נפל, לא ידעתי את הסיבה אך בלי להתמהמה בקשתי בכל לבי בדמעות לפני הד"ר שפעל ושלח תיכף שני חיילים עם עגלה רתומה לשני סוסים חזקים, וב"ה הם הגיעו אלינו בשלום אבל לא בשלימות כי הסבתא חמותו של ר' פנחס הלפרט אשה חשובה מאד שבגלל שלא הי' ביכולתה ללכת ובגלל כמה סיבות נוספות נשארה למרגלות ההר הגבוה, הדבר גרם לצער גדול, בקשתי מהד"ר שישלח את העגלה שוב פעם בכדי שיביא את הזקנה, ואמנם כך עשה, אך בינתיים הקרב הלך והתעצם ולעגלה לא היתה אפשרות עוד להגיע למקום, והחזירה נשמתה לבוראה במקום בו עמדה, שם מצאו אותה בני משפחתה אחרי המלחמה וחבל,
(עמוד קה)
חבל על האשה בינה גראס שהיתה באמת אשה חשובה מאד, בעלת חכמה ודעת, צדקת מפורסמת בשם טוב זכרה לברכה.

בינתיים הסתיימה המלחמה והחבילה נתפרדה, כל אחד הלך לדרכו לחפש ולמצוא מי מבני המשפחה נשאר בחיים, ושוב פעם התחילו הצרות כל אחד רצה למצוא את בני משפחתו בחיים, אך לדאבון לבנו רובם היו קדושים הי"ד.

אני שמתי פעמי לעיר טעמישוואר לאחי היקר והחביב מחמד נפשי הרב הצדיק מוה"ר אשר יונה שליט"א שהי' הרב וראש הישיבה בטעמישוואר, הנסיעה לא היתה קלה ובערב שב"ק אחה"צ הגעתי לעיר אראד, ובידי רק מקלי וחבילה קטנה, כך עמדתי ברחובה של עיר בלי שום מכירים, וחשבתי מה לעשות, כי שב"ק ממשמש ובא, לפתע הופיע לפני אברך יקר, ספרתי לו שמפני קוצר הזמן הוכרחתי להפסיק את נסיעתי לטעמישוואר, וברצוני להשאר פה לשב"ק. הוא הזמין אותי תיכף לבוא לביתו בכבוד גדול, וחייב אדם בכבוד אכסני' ה"ה איש יקר ונכבד מוה"ר יוסף שלום מארקאוויטץ נר"י. ביום א' המשכתי את דרכי לטעמישוואר, כמובן שהשמחה היתה גדולה מאד, אבל גם תוגה לא היתה חסרה. ותוך מספר ימים הגיעתנו השמועה שאחותינו הצ' מרת אלטע רחל פערל ולהבדיל בחל"ח מרת רייזלי גליק תחי' וגם בנות אחותינו חוה לאה הי"ד, התאומים רחל'ה תחי' היא אשת הרה"ח מוה"ר חיים שלמה פריעדמאן שליט"א וזוגתי תחי' פוננא גיטל תחי' המה בחיים, והודינו להש"י על חסדיו, ולאחר מספר ימים קבלנו עוד ב"ט שנשארו בחיים בנות אחינו הרה"צ מהו"ר געריש המגיד מווישא זצ"ל, חינצי' מרים, ולהבדיל בין חל"ח בריינדיל, היא אשת הרה"צ אבד"ק אשוי, ואסתר רחלי אשת הרה"צ המפואר בנש"ק מוה"ר צבי האראוויץ אדמו"ר קראלי-סאפינקא שליט"א, ופתאום הגיע לטעמישוואר הילד חכים משה נר"י בן אחותי חוה לאה וגיסנו הרב אלימלך זצ"ל, ואודות אחותינו אלטע רחל הגדולה ובת אחי מוה"ר בעריש זצ"ל חינצי' מרים, השמועה היתה בעונ"ה שמועת שוא, גם חכיתי לשמוע ב"ט גם מבני נתן נטע הי"ד אבל לא זכיתי, יהי זכרם ברוך.