תקציר המבוא:

אודות המחבר

בפתח המבוא המחבר פורש את המקורות השונים של חיבורו.
המחבר מתאר את התעניינותו בנושא המקדש עוד מימי ילדותו ואת שיחותיו עם גדולי ישראל בנושא. לאחר מכן הוא מתאר בקצרה את קורותיו בגטו לודז', ואת שעבר עליו לאחר השחרור בדרכו לארץ ישראל. לבסוף, הוא מתאר את התעניינותו המחודשת בנושא המקדש.

המבוא:

(עמוד 15)
הקדמה

אודה לה' בכל לבב על שנטה לי חסד וזיכני להוציא לאור ספר זה שהוא פרי יגע וחקר של שנים רבות שאני חורש ודש בנידון (יותר מששים שנה !). וב"ה שהיגיעה לא היתה לשוא. ונאמנים דברי חז"ל: "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד" (חגיגה טו, א). ואני תפילה : יה"ר שלא אכשל בשיקול דעת מוטעה ושלא יארע דבר תקלה על ידי.

נושא ספר זה הוא: "הר הבית והמקדש על כל פרטיהם" השתדלתי לרכז בתוך הספר כל נושא אפשרי הקשור בבנין הבית - בבירור וליבון יסודי, ולסכמם לפי המסקנות הנובעות מן המקורות ואת סיגנון הבנייה שבאותה תקופה.

המקורות העיקריים אשר לפיהם ביססתי את גירסתי בענין זה הם שלושה:

א. מקורות תלמודיים ורבותינו ז"ל מפרשי המשנה והגמרא.

ב. כתבי יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) בספריו מלחמת היהודים וקדמוניות היהודים.

ג. לאור הממצאים הארכיאולוגיים - מבחינת המיקום וסיגנון הבנייה שבתקופת הורדוס.
אני יליד פולין, לודז'. הפסוק : "והיו עיני ולבי שם כל הימים" (מלכים א ט, ג). מלווה אותי כבר משחר הילדות, ומיום שעמדתי על דעתי לא מש פסוק זה ומשמעותו מנגד עיני-רוחי. אודה ולא אבוש, כבר מגיל צעיר מאוד עורר בי פסוק זה מין צביטה בלב, מין כאב צורב שאינו ניתן לביטוי בשפתים, חוץ מביום החורבן (ט' באב) שהפורקן בא בשיחרור דמעה...

בשנת תרצ"ג בניתי לי דגם (ראשון) ומאז לא חדלתי מלשפר ולהשלים אותו, הדגם היה ידוע בזמנו בלודז', ולומדי תורה וביניהם ת"ח וחוקרי המקדש נהגו לבקר אצלנו, להבהיר עניינים בבחינת "אותיות מחכימות וטוב מראה עינים". על נושא המקדש זכיתי בשנת תרצ"ד-ה לקבל פעמיים תשובות מאת הגאון הרוגוצ'ובי רבי יוסף רוזן זצ"ל רבה של דבינסק, בהם הסכים לדעתי ובאחת מהם אף שיבח אותי "שכיוונתי לדעותיהם הקדושים".

בנושא המקדש העליתי גם רעיונות אשר נראו כחדשים לפני כמה גדולי תורה בזמנו וביניהם רבי מנחם זמבה זצ"ל והי"ד, (רבה של פראגה שבוורשה

(עמוד 16)
שנהרג עקה"ש בימי ההתקוממות הידועה). וכן לפני רבי מאיר שפירא זצ"ל רבה של לובלין ומייסד ישיבת יח"ל המפוארת. רעיונות שפתרו לדעתי דברים הנראים במבט חטוף כקושיות וסתירות לכאורה, אשר לדעתי מקורם באי דיוק בלשון התנא במשנה או בחכמי התלמוד שבגמרא. ולאושרי הרעיונות בנידון התקבלו בחיוב.
בתחילת מלחמת העולם השניה "זכיתי" לביקור מאיים של קצין גרמני ואיתו מלווים (הלשנה משוער הבית שבא איתם), ודרש בצורה מאיימת להראות לו את דגם "המצודה הצבאית" שאני מחביא בבית, והסבר על איזו מצודה מדובר והיכן היא נמצאת ומי מפעיל אותי לצורך זה... הסברתי לו שלא מדובר בשום מצודה צבאית אלא במקדש יהודי שנחרב בשנת שבעים לספירה. ומקור הידע על זה שאבתי מסופר שהיה חי באותה תקופה בשם יוספוס פלביוס. וכנראה שזה הניח את דעתו, אלא פטור בלא כלום אי אפשר (ובמיוחד כשמדובר בחפצי אמנות) ואמר: אמנם הוא נוטה להאמין לי אלא בכל זאת זה דגם הנראה כמצודה ואסור לאזרח להחזיק דבר כזה בבית בעת מלחמה והוא לא ישמיד זאת אלא יעבירנו לגרמניה למוזיאום. ויותר לא שמעתי על זה.

את שנות המלחמה עברתי במחנות הגרמנים ימ"ש, בגטו לודז', באושביץ בירקנאו, ועוד. ב - 1945 שוחררתי ע"י הרוסים ממחנה גרליץ. חזרתי לפולין לשממה. הורי ז"ל גוועו מרעב ממש! בגטו לודז' - בשמרם במסירות נפש לא להכשל במאכלים אסורים. זכור לי המעמד המזעזע כשאבי ז"ל היה כבר על סף המוות וש"ב וידידו האישי רבי נחמיה'לע זצ"ל הי"ד אלטר, בנו של מרן בעל השפת אמת זצ"ל מגור, ניסה להשפיע עליו לשמור על מצוות הרופא שזה עלול להציל אותו היינו לאכול בשר פיגול, (מצרך זה היה עדיין אפשר להשיג במחיר גבוה) ואבי ז"ל דחה זאת באופן נמרץ ובהחלטיות ופלט זעקת שבר בכל כוחו שעדיין היה לו: "שטארבען זאל איך אין איך וועל מיך נישט מטמטם זיין". בעברית: "מעדיף אני למות ולא אטמטם עצמי" (במאכל אסור). ושניהם בכו... מרן האדמו"ר ה"לב שמחה" זצ"ל זי"ע שהיה חתנו של רבי נחמיה'לע שאל אותי פעם אם ידוע לי מסיפור זה שהוא שמעו עניתי שהייתי נוכח בזה, וביקש לחזור על הסיפור של מסירות הנפש...

חזרתי לפולין לשממה, מכל משפחת בית אבי ואמי נשארתי בודד בעולמו של הקב"ה ולכל אשר פניתי ראיתי לעיני רוחי רק צבעים נוגים, שמים שחורים... נהרות אדומים... ואדמה ועפר קדושים וטהורים הי"ד... וכדוד בזמנו, אמרה לי נפשי - "אך חושך ישופיני" (תהלים קלט, יא). טולטלתי ונדדתי בארצות נכר במטרה לעלות ולהגיע ארצה כשכל רכושי בתרמילי - זוג תפילין וכמה ספרים ממה שמצאתי בביתי וכתונת בד לבשרי... ובמר

(עמוד 17)
עלי נפשי פיזמתי לעצמי : "זאת נחמתי בעוניי ... מתורתך לא נטיתי..." (תהלים קיט, נ) הרכוש היחיד שלא הצליחו לגזול ממני.

ובהמתנה לעליה ב' בזמנו, התעכבתי כשנה בבוקרשט שברומניה שם ניצלתי את הזמן לבנות דגם חדש כמתכונת הראשון והצלחתי לשלחו ארצה. ואני נגליתי לקפריסין למשך שנה שלמה. הגעתי ארצה בסוף 1947, במרץ 48 מצאתי עצמי מגוייס לצבא-שבדרך. אחרי שנה וחצי השתחררתי כנכה מלחמה לאחר שנפצעתי, ונקלטתי בעבודה בהתאם.

בארץ נודעו לי פרטים נוספים חדשים על תכנית הבית, כאלה אשר קודם לכן, בחוץ לארץ, לא יכולתי לדעת עליהם, כגון: ממצאים ארכיאולוגיים והחפירות מסביב לחומות הבית מבחוץ, השופכים אור על סגנון הבנייה של אותה תקופה ובמיוחד בתקופת הורדוס וכן כתבי יד עתיקים וספרים נדירים אשר מקומם רק בגנזכים. וכתוצאה מכל הנ"ל בניתי לי דגם חדש "בזעיר אנפין" בקנה מידה של שני מילימטרים לכל אמה. כך שכל גדלו לא עולה על מטר אחד מרובע שכן חמש מאות אמה על חמש מאות אמה עולה בדיוק לאלף מילימטרים בכל צד, שהיא אמה אחת מרובעת. ובסיכומו של דבר "הדגם השלישי של הבית השני".

את מאמרי בנושא המקדש התחלתי לפרסם בשנת תשל"ו בירחון התורני "סיני" שע"י מוסד הרב קוק. ואמנם מאמרי התקבלו ברצון, אבל בכל זאת היו לי היסוסים אם להמשיך בזה, והסיבה: כי לפעמים יוצא שאני מפריך דעה-שיטה אשר לדעתי בטעות יסודה ובאי דיוק בלשון חז"ל מקורה. ועי"כ בלי כוונה, עלול לגרום לאי כבוד כביכול בכבוד בעל השיטה המופרכת. וכן למנוע עקימת-אף של בעלי קוצים... ואמרתי טוב אעשה אם אביע את היסוסי בשאלת חכם דעת התורה. ואכן היתה לי הזדמנות טובה לכך. בשנת תשל"ט נכנסתי אל כ"ק מרן האדמו"ר ה"לב שמחה" זצ"ל זי"ע, מגור, וסיפרתי על היסוסי כנ"ל ומסרתי לו שני קונטרסים לדוגמה וביקשתי שיכריע בדעת קדשו אם להמשיך הלאה או למשוך ידי מזה. וכל אשר יגיד אקיים. כעבור שבועיים נכנסתי שוב ותיכף בבואי הקדים אותי בלש"ק ביידיש : איך האב גיזעהן, עס איז זעהר גיט - זעהר גיט, זעהר גלייך. (אבל בחששי אולי הכוונה ל"הלכה ואין מורים כן" כלומר: טוב, אבל לא לפירסום) חזרתי בשאלה אם מותר לי לפרסם? על זאת קבלתי תשובה: יא-יא זאלסט ווייטר שרייבן - מרבה תורה מרבה חכמה ומרבה חכמה מרבה תורה, זעהר גיט. בזמנו סיפרתי את כל הנ"ל למרן כ"ק האדמו"ר רפ"מ שליט"א. לצערי מסיבות בריאות רופפת ועוד נבצר ממני העיון הרצוף הדרוש ואחר עד עתה.