תקציר המבוא:

אודות המחבר

המבוא:

הלא זה אוד מוצל מאש
בסדר תולדות אבינו הגאון המחבר ז"ל אשר רשמנו בסוף חלק הראשון מספרי עמק שוה, הזכרנו בקיצור כי היה אוד מוצל מאש החורבן הנורא של יהדות אירופא, כי בהיותו ילד בן חמש למקרא עברה עליו כוס התרעלה מאת הצוררים הארורים ימ"ש, וברוב רחמי שמים ניצלו חייו בניסי ניסים, וצייננו לעיין במש"כ אביו אא"ז הרה"ג ר' אברהם זילבער ז"ל בעמח"ס הדורות מראש בהקדמתו לספר אמרי דוד לחותנו הגדול הגאון ר' דוד שליססעל זצ"ל ראב"ד מונקאטש, אשר רשם שם למזכרת נצח עיקרי השתלשלות הצרות הרבות והרעות אשר מצאום בימי זעם המלחמה, ואת הניסים והנפלאות שעשה עמהם המפליא פלאות ית"ש, אמנם כיון שהספר הנ"ל אינו כ"כ בנמצא כי זה שנים רבות אשר כבר אזל מן השוק, ראינו לנכון להעתיקו כאן, למען ידעו דור אחרון בנים יולדו יקומו ויספרו לבניהם וישימו באלקים כסלם, ובפרט אחר אשר הלכה פסוקה היא שעל נס שנעשה ליחיד הרי כל יוצאי יריכו לדורות עולם מודים ומברכים למי שגאל את אבותיהם, כי לא את אבותיהם בלבד נגאלו כי אף הם בגאולתם נגאלו ובישועתם נוושעו. וכמו"כ העתקנו כאן גם את מה שרשם אא"ז ז"ל בהקדמת ספרו הדורות מראש, כי ב' הרשימות משלימות זא"ז. המאמרים נעתקו לפנינו ככתבם וכלשונם המקורי, ולכן נזכרו בהם כמה בנ"א שכבר שחל"ח בברכת החיים.

ונפתח לה פיתחא להאי פירקא בלשון קדשו של הגאון בעל התוי"ט זצ"ל בריש מגלת האיבה אשר לו, וזה לשונו: אם אמרתי אספרה כל התלאות והצרות אשר מצאוני בימים ההם ובזמן ההוא לא יכילם כמה ניירות, אך ראשי פרקים בקיצור מילין אגידה ואספרה וכתבתים על הספר למען ידעון זרעי וזרע זרעי עד עולם ולכל קורא נעים את המעשה, ויהיה להם לעינים לירא את השם הנכבד והנורא לידע דרכו בראותם שאין לשום אדם להתייאש מן הפורעניות כדברי חז"ל, גם אין לשום אדם ליאש מן הרחמים וכמחז"ל אפילו חרב חדה וכו', והם אמת ודבריהם צדק ואמת, וזה החלי בעזרת ﭏי חי גואלי.

העתק מהקדמת אבי המחבר לספרו הדורות מראש
שבח והודיה אתן לה', על רוב רחמיו וחסדיו אשר גמלנו, כי בעת הטבח הנורא בעו"ה על יהודי אירופא, נצלנו בחמלת ה' עלינו, אני ואשתי וארבעה בנינו הי"ו, בזכות אבותינו הצדיקים נ"ע, והרבה ניסים גלויים נעשו לנו, ואספר רק ראשי פרקים ובקיצור נמרץ.

כשבאו הגרמנים הארורים לעירנו סמוך לפני הפסח בשנת דש"ת, מרגלא הוה בפי "כספים אין להם שמירה אלא בקרקע" (זה שמי זילבר – כסף), ושני יהודים ואחד א"י שהיו פועלים אצלי משך שנים רבות, תומ"י עשו כל ההכנות והמלאכות במרתף הבית, ועשו שם חדר לפנים מחדר, ופתח קטן לכנס לשם בקומה כפופה, ובחדר השני התקינו מטה, ביהכ"ס, שולחן וחשמל, וגם חפרו בו באר להמציא מים, וכמעט שנתייאשנו. והנה בו ביום כשהארורים העבירו קול במחנה העברים שכל היהודים מחוייבים להעתיק דירתם אל הגיטו, באו הפועלים ואמרו מצאנו מים, וראה ראינו כי היה ה' עמנו, והיינו וחיינו באותו חדר במרתף שלש עשרה שבועות, והחדר היה ד' על ד', והיינו שם י"א נפש, אני ואשתי וארבעה בנינו הי"ו, וגיסי הנעים והמושלם מו"ה יחזקאל שרגא שלוססעל נ"י ואשתו ע"ה ושלשה בניו הי"ו.

ששה שבועות אכלנו מן המוכן, ובשביעי כבר כלה אוכל מפינו, אבל פועל הא"י הביא לנו מעט אוכל. ולבסוף התישבו חיילים גרמניים בבית הסמוך ושוב לא בא הא"י, וצרותינו רבו למעלה ראש, ובפרט מפני הטף העטופים ברעב, ונוסף לזה לא היה לנו אויר לנשימה, ונתקלקל החשמל, וכשהדלקנו נר של שעוה לא היה דולק מפני חוסר אויר, ולילה כיום עולם חשוך בעדינו, וכחצות הלילה הלכנו על גחון דרך הפתח הקטן אל המרתף הראשון, מקום מחסן לעצים ולשברי כלים, והאויר שבו היה מזוהם ומעופש, ואנחנו הלכנו לשם לשאוף ולנשום אויר "צח".

בשבוע השלש עשרה לא בא עוד אוכל כלל לפינו רק מים שתינו, ובהשגחה פרטיות, אז באו המחפשים הסובבים בעיר לאסוף הונם וממונם של היהודים, ומצאו אותנו והובילונו אל המשטרה, וע"י תחבולות שונות עלתה בידינו להשאר שם שני שבועות, ואח"כ שלחו אותנו לעיר קאשוי, המקום אשר לשם אספו את כל היהודים אשר מצאו ביערות, במרתפים ובשאר מחבואות, עד שנאסף מספר מסויים, ואז שלחו אותם למחנה כליה לאוישוויץ. ושוב ריחם ה' עלינו ועשה נס בשבילנו, כי "איחרנו את המועד", והמרכבת-המות עזבה את העיר קאשוי כחצי שעה לפני בואנו לשם. בקאשוי ישבנו במשטרה ששה שבועות, ומצאתנו צרות רבות ורעות, ויותר מכל מפחד מות, כי שלש פעמים פקדו עלינו להיות מוכנים לנסיעה לאוישוויץ, וג' פעמים אירע נס, שביום מחר נתקלקלה מסלת הברזל.

לבסוף שלחו אותנו לעיר הבירה בודאפעסט, ומשם לעיר שארוואר הסמוכה לאוסטריא, במטרה למסור אותנו ליד הגרמנים, וגם שם היה ה' אתנו, ובחסדו הגדול הצילנו, כי הממשלה ההונגרית נתנה פקודה להשבית הגירושים אל מחוץ לארצן, משם נשלחנו לעיר טארטשא, הסמוכה לבודאפעסט, ומשם שלחונו לחפשי ביום שמחת תורה, ובאנו לבודאפעסט. חמשה ימים היינו חפשים, ואח"כ תפשו "הנילאש" (הנאצים ההונגרים) את הממשלה לידם, ושוב הותחלה פרשה של נגישות, ואימה ופחד ממות, וזוגתי תחיה, אשה חכמה, מסרה את נפשה בעדינו פעמים אין מספר, וששה פעמים היה כפשע בינה ובין המות, ובזכות אביה הגאון זצ"ל ניצולה, ועי"ז ניצלנו גם אני וגם בנינו הי"ו.
וביום ד' שבט כבשו הסאבייטים את העיר בודאפעסט ונשתחרנו שלם בגופנו ובלב קרוע ומורתה על החורבן הנורא, כי נשמד רוב מנין ורוב בנין של יהודי איירופא הי"ד. תומ"י באותה שנה, ברחנו מהונגריא לאויסטריא ומשם באנו לארצות הברית. ואם ארצה לספר בפרטיות את התלאות אשר מצאתנו וכל התרפקאות דעדו עלינו והנסים הגלויים שנעשו לנו פעמים רבות, אצטרך לכתוב ספר גדול שלם.
עד כאן העתקנו מתוך הקדמתו לספרו הדורות מראש

מכאן ואילך העתקנו מהקדמתו לספר אמרי דוד
בשנת תש"ד בכ"ח באדר כבשו הגרמנים הארורים את מדינת הונגריא. ותומ"י בימי הספירה הגלו את היהודים אל מקומות ההשמדה. ואנחנו היינו נחבאים במרתף הבית כשלשה עשר שבועות, וסבלנו שם נוראות מן הצינה והרטיבות, ויותר מכל, מן הרעב הנורא ובפרט בשני שבועות האחרונים כבר נתיאשנו מפני גודל הרעב, כי ימים שלמים לא בא אוכל לפינו, ואמרנו נגזרנו, ואז תפשו אותנו השומרים הסובבים בעיר לאסוף הונם של היהודים לאוצר הממשלה, והביאונו אל המשטרה, ושם האכילונו די צרכינו.

אחר ארבעה ימים החליטו לשלח אותנו אל המוקדה אשר באוישוויץ ובחמלת ה' עלינו נתן חכמה בליבנו עד שע"י המצאות שונות עלתה בידינו להשאר על המשטרה עוד אחד עשר יום ואז שלחו אותנו לעיר קאשוי, אשר שם כבר עמדו הכן הקרונות אשר יובילו אותנו (וגם שאר יהודים רבים שנתפסו במקום מחבואם) לאוישוויץ. ואנחנו הגענו לקאשוי כחצי שעה אחרי אשר כבר נשלחו הקרונות לאוישוויץ, ושוב לא שלחו עוד קרונות לשם מקאשוי כי כבר נחרבה מסילת הברזל ולא יכלו הקרונות לנסוע עליה עוד.

אח"כ סחבו אותנו על כל רוחב הונגריא, ולבסוף באנו אל עיר הבירה בודאפעסט ביום שמחת תורה של שנת תש"ה (כמסופר כל זה בקיצור נמרץ בהקדמת ספרי "הדורות מראש"), אחר חמשה ימים לבואנו לבודאפעסט תפשו הנאצים ההונגארים (נילאש בלע"ז) את הממשלה בידם, והותחלה פרשה חדשה של נגישות ושמדות לשארית יהודי הונגריא, שעדיין לא שולחו למוקדה שבאוישוויץ, והיה הנמלט מחרב הנאצים הגרמנים כשהובלו לאוישוויץ, נפל בחרב הנאצים ההונגריים.
ואז נתפרדה החבילה, אני הובלתי למקום הרצחה עם כל יהודי בודאפעסט שהובלו לשם מבן ששה עשרה שנה עד בן ששים לעבוד בהם עבודת הפרך, והנשים היהודיות מבת שש עשרה ועד בת ארבעים. וגם זוגתי תחי' כבר עמדה בתוך השורה הכן ללכת עמהן, אלא שפתאום קרא אותה הנכרית המפקדת על הבית, (וכבר קבלה הרבה מתנות מאתנו משום שלח לחמך), ובתוך הבית אמרה לה, שאם תתרצה זוגתי תשנה היא בתעודתה (וגם בפנקסה היא) את שנת לידתה שתהיה יותר מבת ארבעים, ותהיה פטורה מלכת על עבודת הפרך, וכן עשתה (בעד ריצוי כסף) ובכן נשארה זוגתי תחי' עם ארבעת הילדים בבודאפעסט. ואנחנו - הגברים – הלכנו כל היום וכל הלילה בלי הפסק, ובלא אכילה ושתיה יותר מארבעים פרסה (ק"מ) מחוץ לבודאפעסט.

והנה בבודאפעסט עבר קול במחנה העברים, שמנהלי הקהלה השתדלו והשיגו אצל השגריר של שוויצאריא, ששה אלפים תעודת-מגן (שוץ-פאס בלע"ז) בשביל יהודים רמי המעלה, ומי שתהיה בידו תעודת-מגן כזו, יצא מתחת רשותה של ממשלת הונגריא, ויבוא תחת חסותו של שגריר שוויצריא. מובן מאליו שלחדר הקהלה אשר בו חלקו את תעודת-המגן, לא נתנו להכנס כי אם אנשים מפורסמים וידועים בצבור, וגם המיוחסים הללו עמדו צפופים והמתינו עד בוש לפני אשר זכו להכנס לפנים, וזוגתי תחי' בחסד עליון נכנסה וגם קיבלה תעודת-המגן על שמי, ועוד בלילה ההוא נסעה ובאה אל מקום עבודתי, (כי ידעה שבבוקר השכם אנו הולכים אל מקום עבודתינו), והמתינה שם עד שיצאנו לעבודת הפרך שלנו, וכשראתה אותי נתנה את תעודת-המגן לידי. ומיהרה לשוב אל הילדים לבודאפעסט.

עוד לא הרחיקה ללכת, והנה פגע בה נאצי אחד שראה אותה מושטת איזה דבר לידו של יהודי. והוא הרעים עליה בקול, מה עשית מה נתת ליד היהודי הארור, והיא מתחננת לו, אשה עניה אנכי ולי ארבעה ילדים קטנים, ובעלי חייל הוא והלך לשדה קרב, ואשה יהודיה נתנה לי חמשים פענגע בעד טרחתי למסור אגרת ליד בעלה, והוא ענה ברציחה, חמישים מכות תקבלי ממני בלשכתי על אשר נועזת לעזור ליהודים אויבי עמנו, בואי עמי, והלכה עמו עד הבנין אשר בו הלשכה, שם ציווה עליה לעמוד סמוך לכותל ופניה אל הכותל, ורעדה אחזתה וארכבותיה דא לדא נקשן, בידעה שהלוא תומ"י יוודע לו שיהודיה היא, ואז אין ספק שיכה אותה עד שתצא נפשה. ותתפלל תפלה קצרה מקירות לבה: ה' אלדים חזקני נא והצילני נא עוד הפעם מיד הרשעים האלה. בזכות דוד עבדיך אבי הצדיק, והנה רץ בא, נאצי נער קטן, ואמר להנאצי הגדול, מבודאפעסט קוראים את אדוני אל הטלפון, ויפנה אל זוגתי תחי', ויאמר, עתה אין לי פנאי להטפל עמך בלשכה, ברחי מהר מכאן, והזהרי לבלתי עזור עוד ליהודים הארורים, כי בת מוות את, והיא מיהרה וברחה לנפשה, ושבה לבודאפעסט.

והנה התעודת-מגן שהביאה לי זוגתי תחי' הציל אותי מרדת שחת, והכי הוה עובדא היהודים שעבדו עבודת הפרך תחת השגחת חיילים, עבדו מעלות השחר עד צאת הכוכבים, בשעה חמישית קמו משנתם, שתו את הקאפע השחור, אכלו מעט לחם שחור והלכו רגלי שלשים פרסה (ק"מ), יעלו הרים ירדו בקעות, וכן בחזירתם, וכל היום חפרו בורות עמוקים, ובשובם בלילה קיבלו עוד הפעם מעט לחם שחור, וגם קיבלו מים חמין, שהיו נקראים בצבא בשם רוטב, ושכבו על הארץ לישן, לא היו ישנים בבגדיהם אלא קופלים ומניחים אותם תחת ראשיהם, כדי שלא יגנבו אותם, זה היה סדר עבודת הפרך בצבא.

פעם הכריזו בבוקר שאיש אל יצא ממקומו ועמדנו על מקומינו שעות שתים או יותר, והנה פתאום באו כשלשים נאצים הונגארים מזויינים ותהלוכיהם כמלאכי חבלה. וידענו כולנו שעל עסקי נפשות הם באים, הם הכריזו שבעונש מוות יריקו כל היהודים את כל כיסם, ולא ישאירו בם שום חפץ מחוט ועד שרוך נעל, ותומ"י נתמלא כל הככר חמרים חמרים, ממון ושעון, עתים וכיסים, חפצים יקרים מינים ממינים שונים, והנאצים לקחו את הכל והלכו להם, ועכשיו ראינו שעל עסקי ממון באו, והיהודים נשאו את עיניהם למרום, והודו לה' כי יצאו מנכסיהם נקי אך אל נפשם לא נגעו. החיילים השומרים הכריזו שתומ"י צריכים אנו לצאת אל מקום העבודה כבכל יום, ובדרך נפגשנו בגדודים אחרים יהודים, והם סיפרו לנו שאף הם היו באותה הצרה ובאותו הנס, ושוב נפגשנו בגדוד אחד של כאלף יהודים הבא לקראתינו, והדרך צר, עד שנגע גדוד בגדוד, והם כבר שמעו מהגזילה אבל אותם לא גזלו עדיין, ויקראו אחדים מהם את שמי, ויאמרו קח נא המעות מידינו, ואם נפגוש עוד הפעם, תחזיר לנו החצי, ואם לא נפגוש, הרי הם נתונים לך במתנה, כי טוב תתי אותם לך מתתי אותם להגזלנים. ומתחילה סרבתי לקבל מהם כי לא ידעתי מי המה, ויפצרו בי ואקח מידם ואטמינם בנעלי אשר ברגלי, (וזאת לדעת כי בעת אשר תפשו אותנו בפעם הראשונה במחבואינו, וכן בכל תחנה אשר הובילו אותנו שמה, בדקו אותנו השוטרים והשומרים בשבע בדיקות, ונטלו מאתנו כל ממון וכל דבר חפץ, לא נשאר לנו בלתי אם גוויותינו), ועתה היה בידי יותר משמונה מאות פענגע.

ויהי היום ויכריזו השומרים, שכל איש יקבל לחם לימים אחדים, כי לדרך רחוקה אנחנו הולכים, ביום השלישי כבר היינו כולנו עייפים מטורח הדרך, ויהי בבואנו אל בית-ספר, בנין גדול וחצר גדולה, ואיש אין בבנין, נתנו זמן מה לנו להנפש מעט, וכעבור שעה ציוו השומרים ללכת הלאה, אבל הכריזו שמי הוא חולה ואינו יכול ללכת ברגליו, יכול להשאר בבית הספר, והבית היה סגור אין יוצא ואין בא, וישארו כמאה איש. גם אני בתוכם, הגם שלא הייתי חולה, כי ראיתי שדרך הילוכינו לצד מערב, היא גרמניא. המאה החולים שנשארו בבית הספר, היו רובם ככולם מעשירי בודאפעסט ופרוותיה, והיו להם מכירים וידידים אינם יהודים, והם הביאו להם אוכל בבוקר בבוקר, והושיטום דרך השבכה הסובבת את כל הבנין, ופשט הערל את ידו לפנים עם כלי מלא, ונתן לתוך ידו של היהודי, ונטל מידו הכלי הריק והוציאו לחוץ, ואני המצאתי לי אוכל ע"י המצאות שונות, ואיני רוצה להאריך בהן, כי אם לספר את הנס של התעודות-מגן ושרשרת של ניסים הקשורות בה, ויהי ביום החמישי לבואינו שמה, הוא יום א' בשבוע, באו אנשי חיל אחדים אל בית הספר, ותחת אחד השיחים אמרו, שאותם יהודים אשר יש בידם תעודת-מגן שווייצארי, הם מוכנים ללוותם לכל מקום שירצו, בשכר של שתי מאות פענגע, אני הלכתי עמהם, הם הוליכוני לבודאפעסט אל הדירה אשר דרנו בה מקודם, וכשהגעתי לשם, סיפרו לי אנשי הבית (יהודים) שהענין של תעודת-מגן עלה בכשלון, כי תחת להוציא ששת אלפים תעודות כמדובר עם השגריר, הוציאו שלשים אלפים כדי להציל יהודים רבים, ועי"ז פסלו את כולם, ומובן שאני לא שמעתי זה כי אם אחר המעשה, והא שעמד לי שהלכתי עם החיילים בטח.

כשסחבוני מבודאפעסט לעבודת הפרך, אז הלכה זוגתי תחי' עם הארבעה בנים לבודא (מאידך גיסא דנהר דונא) "לבית ילדים בין לאומי ספרדי", וכמובן, רק ע"י המצאות ותחבולות שונות, וממש תוך סכנת נפשות התירוה לבוא הביתה, וכשבאתי עם שני החיילים המלווים אותי לדירתי מלפנים, תומ"י שלחתי להגיד לזוגתי תחי' שבאתי לשלום, ולמחרת באה. ויהי בלילה אנו מספרים זה לזו וזו לזה את כל המוצאות אותנו, והנה הנכריה המפקדת על הבית, באה וסיפרה שקיבלה פקודה חמורה שבשעה י"א בלילה תסגור שערי הבית, ובשום אופן אל יעזוב איש את הבית אחר אותה שעה, באין נקי, ידענו שזאת אומרת שבאותו לילה יעשו חפוש חמור למצוא את אחינו בנ"י בכל בתי העיר בכל מקומות מחבואם, ומי שיותפס יודן למיתה, כי באותן הימים כבר היה למנהג קבוע אצל הנאצים ההונגרים (נילאש) שכל יהודי או יהודיה שנפלו בידם, מיד תלו אותם על עץ באמצע העיר או הטביעום בנהר דונא, ועד שאנו מתיעצים אנא נילך ואנא נברח, ענתה הנכרית ואמרה, כי שמעה שאין עוד בית בטוח ליהודים בכל העיר, כי אם הקסרקטין (קאסערנע) של אנשי החיל על שם אלברעכט, כי הם לא יתנו לנאצים לבוא לתוך בנינם, ותוסף ותדבר שהיא תביא שני אנשי חיל נאמנים שילוו אותי לשם, זוגתי תחי' אין לה להתיירא כי יש לה כתב נכריה, (כל זה עשתה בלא תשלום גמול אבל אחר המלחמה נתננו לה מתנות יפות וגם ממון), החיילים ביקשו מאתיים פענגע בעד טרחתם, והלכתי עמהם.

כבואנו לשם והנה כל הבנינים מלאים יהודים מפה אל פה, אנשים ונשים וטף, אין מקום לשכב על הקרקע ואפילו לישב לא, ורובם עומדים צפופים על מקומם. ואל שאלתי, נודע לי שהנאצים הוציאו גזרה חמורה לתפוס באותו לילה כל נפש יהודי ולהוציאם להריגה, וא"כ גם זוגתי תחי' בסכנת מוות היא. להחיילים שילמתי תומ"י את שכרם, והבטחתים ליתן להם מאתיים וחמישים פענגע אם יחזרו תומ"י ויביאו את זו' תחי' לכאן, וכתבתי לה אגרת קצרה, ומסרתי בה סימן מובהק ידוע רק לשנינו, והודעתי לה מגודל הסכנה אם תאחר את השעה, וכמעט ברגע האחרון, יצאה מן הבית ובאה אלי לשלום, וכעבור איזה ימים שבה אל בית הילדים.

בית הילדים אשר זוגתי והבנים הי"ו היו שם, היה ידוע בשם בית הילדים נכרים (כי ילדים יהודים לא היה להם "רשות" לחיות עפ"י דיני הנאצים), והנה ג' או ד' ימים אחר שובה אל בית הילדים, שמעה שמועה נוראה, כי בשוק פלוני בתוך העיר בבית הילדים נוצרים פלוני, עשו הנאצים חפוש, ומצאו שרובם ככולם הם יהודים, וסחבום והטביעום בנהר דונא, ועתה נפל עליה פחד פתאום ויראתה פן יעשו כן גם בבית הילדים אשר היא ובניה שם, והחליטה להוציא משם את הילדים תומ"י ולהביאם אל בית ילדים אחר, אשר שם נמצאים באמת ילדים נוצרים, וההנהלה לא נתנה להם לעזוב את הבית ורק אחר בכיות ואיומים הרשום לצאת, והנה הילדים הלכו לבושי סחבות קרועים, ולבושיהם קצרים, מכסים טפח ומגלים טפחיים, ומורא ופחד על פניהם, וכל רואיהם אילו הסתכלו בהם היו מכירים תומ"י שהם ילדים יהודים בורחים.

הם נסעו על מסלת הברזל העירוני, וכשהגיעו אל הגשר המקשר את העיר בודא עם העיר פעסט, הנקרא גשר השרשרת (קעטנבריק – די ברוק וואס איז געמאכט פון קייטן) עמדה המסלת הברזל באמצע הגשר, ועלו עליה שלשה נאצים מזויינים, והכריזו: הכל יכנו את תעודותיהם!, ובשמעה זאת זוגתי תחי' ראתה כי כבר נחתם גזר דינם, כי לא היה שום כתב או תעודה בידם וכל ישיהם מעיד על יהדותם, ותשא למרום עיניה אל קדוש ישראל ותתפלל בלבה, ד' אלקים בך בטחו אבותינו ותפלטימו, בך גם אני בוטחה, והצילני נא, ותומ"י נזכרה הבטחת אביה, ותתחזק ותשב רוחה. והנה המסלת הברזל היתה בת שלשה קרונות, והיא והילדים ישבו בקצה הקרון השלישי, והחפוש הותחל בקרון הראשון, וכבר באו להקרון השני גם לקרון השלישי, ומכל קרון הורידו אנשים ונשים, והכל ידעו שאלו כולם מיועדים למיתה, ויהי כאשר בא הנאצי אל הקרן זוויות אשר שם ישבו זוגתי ובניי הי"ו, פנה אל נאצי חברו וקרא, נפשי כבר קצה במשחק זה, דיינו! ותומ"י ירדו מן הקרון, וזוגתי ובניי הי"ו נמלטו, והודו לה' והלכו לדרכם לשלום.

והלכה היא והילדים אל בית הילדים האחר, וגם שם לא נתנום להכנס רק אחרי מכשולים רבים ובקושי גדול נכנסו, וגם שם לא הונח להם כי לא עברו ימים מועטים והשמועה עשתה לה כנפים, שגם בבית זה הילדים הם יהודים, ותרא כי לא יכלה עוד הצפינם בבית הילדים, ותאמר אל לבה אין לי דרך אחרת למלטם כי אם לילך אל העיריה ולבקש מהם דירה בעדי ובעד בניי, ואף שהיה הדבר כרוך בסכנת נפשות ממש, אעפי"כ מחמת אין ברירה לא היה לה צעד אחר. ותתפלל אל ה' ותכנס להעיריה, ובידה אין כל תעודה או כתב, ותגש אל האשה הכותבת על יד השולחן, ותספר לה את מבוקשה, ופתאום צעקה, שגנבו לה את כיסה אשר בו היו תעודותיה, והאשה הכותבת אמרה שבקשתה שייכת אל השולחן השני, וגם הלכה עמה והעידה שם שנגנב הכיס שלה עם התעודות, וכן העידה אצל השולחן השלישי, וכך נתנו לה דירה נאה, ותעודות, ויהי לנס.

הנה באותן הימים כבר הקיפו חיל הרוסים את העיר בודאפעסט מכל צד, וגם ירו עליה מכלי תותח, וגם זרקו עליה פצצות, וע"כ כל דיירי הבית, כשלשים וחמש משפחות ירדו למרתף, והיו וחיו במרתף כשלשה שבועות, לכל משפחה היה להם מקום קבוע במרתף, משכב ומושב בדוחק, לזוגתי והילדים הי"ו קבעו להם מקומם סמוך לכותל הפונה לחצר, ובשבוע השלישי כחצות הלילה נשמע קול רעש גדול של פצצה שנפלה על הבית, ולדיירי הבית נדמה כאילו כל הבית נתפוצץ לרסיסים, אבל הבית עמד על עמדו, ובבוקר מצאו שהכותל נבקע סמוך למקומה הקבוע של זוגתי והבנים הי"ו, כי הפצצה נפלה על הכותל אבל לא נתפוצצה, כי אם נשמטה לארץ, כשהיא שלמה, ולא הזיקה, ברוך ה' אשר לא הסיר חסדו ואמיתו מאתנו, כה יעזור וייטיב לנו גם אחריתינו, אלה הם מקצת החסדים והנפלאות שעשה ה' עמנו.