תקציר המבוא:

אודות המחבר

המחבר מאריך בשתי שאלות שהיו לו עם שחרורו מהמחנות, ועוד קודם לכן, במהלך המלחמה.
השאלה הראשונה – לאור זאת שאין להנות ממעשה ניסים, ולאור שרשרת הניסים שעברו עליו במלחמה, האם מותר לו להנות מחייו, לאחר שניצל בדרך נס? (בעקיפין השאלה היא מה המשמעות האישית של הצלתו בדרך נס).
השאלה השניה – באיזו זכות נעשו לו ניסים אלו ומדוע דווקא הוא ניצל מהשואה? הוא אינו סבור שמעשיו הטובים במלחמה הם שעמדו לו, שהרי גם רבים אחרים גם התנהגו באותו אופן. הוא דן שמא זכות האבות היא זו שעמדה לו, ובהזדמנות זו מתאר את גדלות אביו ואימו אך גם ביחס לזכות זו הוא סבור שגם לרבים אחרים הייתה זכות אבות, ובכל זאת לא נצלו. ולכן מחפש תשובה נוספת.
במענה לשאלה הראשונה כותב המחבר כי כאשר מתרחש נס מפורסם המזכה את הרבים להכרת השגחת הבורא, מותר להנות ממנו, וכזהו הנס שלו.
במענה לשאלה השנייה כותב המחבר כי הזכות שעמדה לו היא הנדר שנדר במהלך המלחמה, שאם יינצל, ישתדל בכל ליבו לרשום ולהקים זכר לנספים, גם על ידי כתיבת מעשיהם האיומים של הנאצים, וגם על ידי כתיבת ספר לעילוי נשמתם.
במהלך המבוא שוזר המחבר קטעי זיכרונות קצרים, הספד וזיכרון על הוריו, קטעי הגות ארוכים סביב שתי השאלות, ומספר מסרים שהוא עצמו לקח מן האירועים ושעלינו לקחת אל העתיד. וכן הודאה לרבני הישיבה בה הוא מלמד על האכסניה והחברה שהיא משמשת לו.

המבוא:

(עמוד 9)
הקדמה וצדוק הדין ע"פי הלכה ומוסר
במסכת תענית דף כ"ד, ע"א.
"אלעזר איש בירתא כד חזי ליה גבאי צדקה הוו טשו מיניה דכל מאי דהוה גביה יהיב להו, יומא חד הוה סליק לשוקא למיזבן נדוניא לברתיה, חזיוהו גבאי צדקה טשו מיניה. אזל ורהט בתרייהו. אמר להו אשבעתיכו במאי עסקיתו, אמרו ליה ביתום ויתומה, אמר להן העבודה שהן קודמין לבתי. שקל כל דהוה בהדיה ויהב להו, פש ליה חד זוזא זבן ביה חטי ואסיק שדייה באכלבא, אתאי דביתהו אמרה לה לברתיה מאי אייתי אבוך, אמרה לה כל מה דאייתי באכלבא שדיתיה.
אתיא למיפתח בבא דאכלבא, חזת דאכלבא מליא חטי וקא נפקא בצנורא דדשא ולא מיפתח בבא מחיטי, אזלא ברתיה לבי מדרשא, אמרה ליה בא וראה מה עשה לך אוהבך, אמר לה העבודה הרי הן הקדש עליך ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל".
וברש"י שם: "משום דמעשה נסים הוא ואסור לאדם להנות ממעשה נסים".
המעשה הזה הי' לפני עיני ובמחשבתי בעת שיצאתי בעזר השם מעבדות "במחנות ההרג" לחרות.
היסורים והנסים עמדי
כי, הלא נס גלוי לעין כל עשה השי"ת עמדי שהחי' את נפשי במשך הארבע שנים שהייתי עבד לעבדים בידי האכזרים כיענים במדבר.
ומי הוא האיש שיגיד לאיש צעיר שהי' מעונה בכל מיני יסורים קשים ונוראים מדי תואר במשך ארבע שנים – שההצלה שלו אינו נס מן השמים?
(עמוד 10)
כי מי יעיז לומר לצעיר שלכמעט לנער נחשב בעזבו בית הוריו שסבל רעב להפליא ולא טעם טעם לחם רק פעם לשלשה ימים במשך ארבע שנים – שהצלתו לא היתה בנס גלוי?
ומי הוא שיהין לספר לאיש צעֶיר שמלא את קרבו בעשב מן האדמה תחת לחם, ולמרות זה נשאר בחיים במשך ארבע שנים – שהעזרה שלו לא הי' בנס מפורסם מן השמים?
כי מי הוא שיספר לצעיר שלא ניתן לו לגימת מים רק פעם בכל שני ימים ובכל זה נשאר לפליטה במשך ארבע שנים – שהישועה שלו לא היתה בגדר נס גלוי מהקב"ה?
ומי הוא שיהי' באפשרו לפתח פה ולדבר לאיש צעיר שהוכה במקלות, חרב ורובה על כל אברי הגוף באכזריות נוראה במשך ארבע שנים – שהחיות שלו אינו נס מן השי"ת?
כי מי האדם שישתדל לדבר על לב נער שעבד עבודת פרך אחרי רק שלש שעות שינה במשך ארבע שנים – שהחיים שלו לא הי' בבחינת נס גלוי לפני כל?
ומי הוא האדם שיאמר לנער שהי' כבר כמה פעמים על סף המות ביחד עם ששה מליונים קדושים למות על ידי גזים, מחלות, חניקה, יריה ותליה במשך ארבע שנים – שפליטתו לא הי' באופן נס מפורסם לכל בעולם?
כי מי הוא שיהי' באפשרו להרים ראש ולדבר בפה מלא לנער צעיר שראה את המות עין בעין, רבץ בין כמה אלפות חיים בלילה, וקם בבוקר והנה הוא בין אלפות מתים במשך ארבע שנים – שהעזרה שלו לא היתה על ידי נס נפלא מן השי"ת?
ומי הוא שיגיש דבריו לומר לאיש צעיר שסבל קר נורא בחרף עד שידיו ורגליו התנפחו, ובכל זאת נשאר בחיים במשך ארבע שנים – שהישועה שלו לא היתה בנס גלוי?
כי מי הוא שיקשה לבו להגיד לאדם צעיר שנפצע הרבה פעמים בפצעים איומים ועמוקים, ולמרות זה עוד חי במשך ארבע שנים – שחיותו לא היתה בנס מפורסם?
ומי הוא שיעלה על נפשו לדבר לאיש צעיר שראה בעיניו אלפים ורבבות ילדים וילדות, אנשים ונשים מושלכים לתוך מוקד-אש וגזים בקריאת "שמע-ישראל" במשך ארבע שנים, ובכל זאת נשאר בדעה צלולה ומחשבה צחה – שחייו ב"מחנות-ההרג" לא היה בנס ידוע?
(עמוד 11)
כי מי הוא שיכחיש את האמת לומר לאיש צעיר שחייו היו תלוים לו מנגד בכל שעה, וכל רגע "פחד המות" שרויה עליו שלהשאר בחיים במצבים כאלו היותר איומים עד שאי אפשר בהבנת האדם להשיגם – אינו נס גלוי?
ומי הוא האדם בעצבי אנש, שיעיז להגיד לאיש צעיר הנלקח בנערותו מברכי הורים אהובים ונמסר בידי פראים, חיות בפרצופי אנשים ששמו אותו בכבלי ברזל שקרא בקול מר וצורח "למה לא מרחם אמות, מבטן יצאתי ואגוע" – שסיבת השארתו בחיים אינו נס מפורסם?
כי מי הוא שבידו האפשרות להטות לב נער-צעיר שראה בעיניו שריפת אהוביו – אביו, אמו, אחיו ואחיותיו, השם ינקם דמם, נשאר גלמוד ואחד ממשפחה קדושה וגדולה בישראל עד שקרא בקול מכאב כאיוב "למה יתן לעמל אור וחיים למרי נפש" – שפליטתו לא היתה בהשגחה פרטית ובנס גלוי לעין כל העולם?
הוא השי"ת שכאב וגם חבש, הוא שמחץ וגם ריפא, ואם שסתומים ועמוקים הסיבות והדברים לבשר ודם, גלוים וידועים הם לפני המקום, וכמו שנמצא בחז"ל המענה של קוב"ה על שאלת משה רע"ה בהראותו איך שסרקו גופו של ר"ע במסרקות של ברזל ושאל – "זו תורח וזו שכרה"?
ענה אותו השי"ת – שתוך כך עלתה במחשבה לפני", כי מעשי השי"ת הם במחשבה לפני קוב"ה, בתכלית ומטרה והאדם צריך לקיים את הכתוב של "שויתי השם לנגדי תמיד", היינו שאף בעת צרה ופגע ויסורים, יקבל עליו באהבה תמיד ויחבב את היסורים, כי "מפי עליון לא תצא הרעות". הרע והיסורים שאנו בעין בשר רואים "כמצב חיינו ההווה" הם לפעמים "חסד לעתיד", ומה דעביד רחמנא לטב עביד. וזהו שהגיד לנו הנביא הושע (י"ד) "כי ישרים דרכי השם, צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם", דרכי השם נסתרים הם ובהסתר הדברים אנו יכולים להבדיל בין צדיק לרשע.
הרשע הבלתי מאמין יאמר "אבד נצחי ותוחלתי מהשם", אכל הצדיק והמאמין יקרא "חסדי השם כי לא תמנו, כי לא כלו רחמיו", ובזה יחיה וינחם נפשו כמו שנמצא בחז"ל "בא חבקוק והעמיד על אחת – וצדיק באמונתו יחיה", היינו אף בעת הזעם יראה נחמה בהאמונה שלו, אמונת צדיקים בקוב"ה. אין "עזר"
(עמוד 12)
השם כביכול יכול להדמות "לעזר" האדם, עבד השם, ואין "ענש" קוב"ה כביכול יכול להשוות עם "ענש" איש בשר ודם.
כי אדם "מענש" וגם "עוזר" ברגעים שונים ועתים מיוחדים ובאותה שעה שמענש אינו יכול לעזור ובשעה שעוזר אינו באפשריותו לענש.
אבל קוב"ה החיים והמות, השכר והענש, העזר והמלקות, הגמול ויסורים המה באים לפעמים ברגע אחת, כמו שאמרו חז"ל "שמאל דוחה וימין מקרבת", והענש שבא על האדם הוא באמת "חסד" בבחינת נסתר וכמו שאמר נחום "גם זו לטובה", היינו גם הרע שאני מביט עליו בעיני לטובה הוא, רק שאין בהשגתי להבין הסוד והאמת. וזה שאמר הפייטן "לפועל רחמיו בדין", שבשעת הדין נמצא רחמים. ובזה יכולים לבאר את הגמרא במסכת ר"ה דף י"ז ע"ב ד"ה "רבי אלעזר רמי כתיב – ולך ה' חסד וכתיב כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, – בתחלה כי אתה תשלם כמעשהו ולבסוף ולך החסד."
והמאמר קשה להבין ועיין שם במפרשי התלמוד, ויכולים לבאר לענ"ד שפירושו הוא, ד"מתחלה" כשרואה אדם היסורים שבאים עליו, פשפש במעשיו ולא מצא שום סיבה בעד היסורים, אז יאמר "כמעשהו", המעשים אלו מהשי"ת הם ואין לי רשות להרהר אחריהם, אך לא יחשוכ מעולם "שהיסורים האלו חסד הם". אבל "לבסוף" כשרואה את ההתגלגלות של גורלו בעתיד יביט בעין פקוחה על הסיבות והטעמים, יראה ויבין שגם היסורים "חסד הם" רק באותה שעה שנענש לא היה ביכלתו להשיג את תוצאת החסד, ואמיתת הדברים.
א. ושאלה עצומה עלתה במחשבתי בעת יציאתי מידי האכזרים, האם מותר לי ליהנות מן הנס הגדול והנפלא הזה, הלא אסור לפי ההלכה ליהנות ממעשה נסים.
ולפי גמרא שהבאנו (בתענית), אין לי שוס היתר ורשיון להשתמש בחיים שהשאיר לי הש"ית לפליטה.
החיים אינם חיי, הם מתנה מן השמים על פי נס, קדש הם ואסור לי להשתמש בהם?
ב. ועוד פליאה נפלאה ושאלה דקרה במחי "איה ואיפה הזכות שהיה לי מכל משפחתי הי*ד ומכל הששה מליונים קדושים שנספו על קדווש השם?"
(עמוד 13)
הזכותים מהנשארים לפליטה
הן אמת, שמימי נעורי שמתי לילות כימים בלימוד התורה ומפרשיה בישיבות – קייראן, פוניבז, וילקאמיר וסלבדקה, אבל גם המה הקדושים עמקו בדברי התורה ואיזה זכות היה לנו?
הן צדק, שכבר בהיותי עוד צעיר לימים מאד התחלתי ברשות מנהל ישיבת סלבודקה – "כנסת-ישראל" (הצדיק ר' אברהם גרודזנסקי הי"ד!) להרביץ תורח ברבים באחד מבתי המדרשים בסלבודקה.
אבל גם כמה אלפים ורבבות מהקדושים הרביצו תורה ברבים בנעוריהם, ואיפה הזכות המיוחד שהי' עמדי? הן יעידו עדים "שבגיטו-קוונה" למרות הגזירה שלא ללמוד תורה, מסרתי את עצמי עם כמה בחורי הישיבה ללמוד תורה במרתפים וחורים.
אבל גם כמה מהקדושים מסרו עצמם בעד התורה ואיה הזכות המיוחד שהי' לנו?
הן היה מפורסם בפי כל ש"בגיטת קובנה" השלכנו את חיינו במסירת נפש להחיות כמה נפשות מלחמינו הצר וממימינו הלחץ.
אבל גם כמה רבבות מהקדושים עְשו כן, ואיפה הזכות הפרטי שהי' לנו?
הן ידוע לכל שבעת שנתפסנו והובלנו עִם חמש מאות אנשים ונשים לגיטת ריגה, לעטלאנד, הושלכנו כמו בהמות לקרונות עם ככר לחם אחת וספל קטן מים ובזה היינו מוכרחים להסתפק במשך שבוע אחד.
נתנו הלחם וגם המים להחולים בקרוני וכמעט לפתע ביני ובין המות עד ביאתי לריגה מרעב וצמא.
אבל גם אחרים גמלו חסד כזה עם החולים והקטנים ואיה הזכות המיוחד בשבילי?
הן הגידו והעידו כולם שבגיטת ריגה, לעטלאנד, קדשנו שם שמים ברבים, שבמסירת-נפש עזרנו להביא כמה אלפים קדושים לקבר ישראל...
אבל גם הרבה חברים ועוזרים היו לנו לסעד במצוה זו – ואיפה הזכות הפרטי שהיה לנו?
הן כבר נתפרסם הדבר שבגיטת-ריגה, לעטלאנד, אספנו במסירת-נפש ובקושי כמה "תינוקות של בית רבן" ובמחבואות,
(עמוד 14)
עליות ומרתפים למדנו עמם תורת השם והכשרנו את השקפותיהם ומחשבותיהם לקדש שם הגדול והנכבד ביום המוגבל והנורא לעתיד...
אבל גם המה הקדושים עשו כן, ואיה הזכות המיוחד לי?
הן השם העד וגם הדיין שבמחנת "ספילווע", לעטלאנד, הצלנו כמח נפשות מילדי ישראל שהובלו להדקר ולהשרף בידי הפראים ימח שמם וזכרם.
אבל גם כמה מחברי מפרו את נפשם לקיים ולהציל התינוקות של עמנו בעת הזעם, ואיפה הזכות הפרטי שהיה לנו?
הן כבר נשמע הדבר שבמחנת "ליבאו", לעטלאנד, הכו אותנו באכזריות נוראה בעד עולה שעשה אחד מחברנו ולא הגדנו שלא בנו נמצא הפשע, וכמעט יצאה נשמתינו מהמלקות הללו.
אבל גם רבים מהקדושים מסרו את עצמם בעד החברים שלהם ואיה הזכות המיוחד לנו?
הן כבר דברו רבים שבמחנת ברגן-בלזן", גרמניה, (המחנה היותר איומה מכל מחנות-ההרג) אמרנו "וידוי" עם כמה אלפי אלפי קדושים קודם מותם, וזה היה למרות הגזירה מהצוררים שגזרו "במיתת תליה" אם ימצאו איש מגיד וידוי עם האומללים.
אבל, הלא גם רבים מהקדושים עשו כן, ואיזה זכות מיוחד היה לי להשאר בחיים מכל אלו הי"ד?
הן כבר נתודע ברבים שכמחנת "ברגן-בלזן, גרמניה, הצלנו כמה נפשות "מלהקבר חי" ומלהוביל "לבית הגזים" בהחבאנו אותם בחור ובור גדול שחפרנו בסתר תחת קסרקטין.
אבל גם כמה מהקדושים היו לי לעזר במצוה קדושה זו, ואיזה זכות פרטי היה לי להיות לפליטה מכל אלו הי"ד?
הן גלוי לכל שבכל הגיטאות והמחנות שעוניתי עשינו כל מה שביכלתנו לנחם את הקדושים בדברי תורה ובמתיקות מאמרי חכמינו ז"ל.
אבל גם רבים, כמונו, נם הם הקדושים נחמו בכל מה שהיה באפשרם, ומדוע, ובאיזה זכות עלה על גורלי להשאר בחיים מכל אלו?
הן השמים עדי שבכל העת שיסרו אותנו "במחנות ההרג" השתדלנו בכל מאמצי כחנו ובמסירת-נפש לשמור את מצות השם ולהדבק בדרכי השם.
(עמוד 15)
אבל גם המה הקדושים נשארו יראים ושלמים עד רגעם האחרון ויציאת נשמתם, ומדוע רק בי בחר השם להנצל מכל האיומות, היסורים הנוראים, המחלות הרעות, הרעב והצמא, הגז, החרב והתליה, – באיזה זכות ומדוע השאירו אותי בחיים מן השמים?
"זכות אבותי, הי"ד"
הן זוכרים היודעים והנשארים שיש לנו "זכות אבות", אבי אדמו"ר מוסמך מגדולי ישראל, מופלג בתורה עד שלעילוי יחשב בפי כל, בקי נפלא בכל מקצועי הש"ס.
כל מי שהתחיל לפלפל עמו בדברי תורה, ראו והעידו, קראו והגידו "אין זה כי אם סיני ועוקר הרים".
בעל מדות ואיש חסד עד להפליא היה, אם הוצרך אדם לטובתו ועזרתו, לא היה שום סיבה בעולם, ביום או בלילה למונעו מלגמול ולעשות רצון קונו, התגבר כארי ורץ כצבי למלאות בקשת הנצרך הן ברוח והן בחמר.
פתגמו תמיד בפיו "ולדבקה בו, מה הוא אף אתה, הקב"ה גומל חסד ומטיב עם יצוריו בלי שום מניעה אף האדם בחיר היצורים של קוב"ה מוכרח להשתמש בכל מיני תחבולות להיטיב עם זולתו".
אורחים ידעו "שבית הורי, ביתם הוא" וזה האיש משה לא מש מהם לחבבם ולנחמם.
רבים שאלו עצה ותושיה ממנו, אלמנות ויתומים המטירו עליו את מרת נפשם והוא ברב ענותנותו ומדותיו העדינות והכי סגולות דיבר על נפשם וגם התפלל עבורם, אסון וצרה של אחרים צרתו הפרטית היתה וכל כך השתתף בגורלם וצערם של אחרים ער שלא היה באפשרו לאכל מחמת העגמת נפש.
שמעתי ממנו כמה פעמים שאמר קודם השינה "רש"ע בידי אין רק דברי תנחומין ועזרה מוגבלית בעד האומללים האלו, ובידך האפשרות להושיע להם ישועה גמורה, צרף נא את אפשרותך לדברי ותצא מזה פעולה של הצלה תמידית. כי מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה – היינו המעשה של השי"ת".
ופעם אחת אמר לי "מאיר, האם אתה יודע את הפירוש של מאמר הגמרא – דאגה בלב איש ישיחנה או יסיחנה. – שלכאורה
(עמוד 16)
אם חכמינו ז"ל הגידו רפואה לדאגה, הרפואה צריכה להיות עולמית.
אך אם כל הרפואה היא ששח לפני חבירו, הלא יקל לו להדואג ברגע זו שמעמס מלבו אבני-הדאגה שטעונים על נפשו, אכל אחרי כן תשוב הדאגה וגם הצרה?
אכל הכוונה היא שאדם בצרה ואסון ח"ו, בודאי יספר דאגתו לא לזרים ואויבים, רק לאוהבים וידידים שישתתפו בצערו ומרגישים בצרתו כמו שיהיה גם צרתם.
ובשמים לא נגזר על אהוביו וידידיו שיהיו בדאגה, לכן כדי להסיר הצער מידידיו, צריכים גם להקל דאגתו ולהפיר צרתו, ואם כן הרפואה של החז"ל שאמרו – ישיחנו לאחרים – היא באמת רפואה תמידית ולעולם.
למרות גדלותו בתורה וחכמה לא רצה בשום אופן לקבל משרת רבנות על שכמו ונהנה רק מיגיע כפיו ולאיש מסחר מוצלח נחשב.
כל רגע שהיה פנוי ממסחרו העמיק את עצמו בתורה. היה חס מאד על ביטול הזמן ותיכף לפנות ערב עד חצות הלילה הגה והתמיד בתוה"ק, גם בעת מסחרו היה בכיסו ספר מוסר או תנ"ך, באותה רגע שהפנה ממלאכת הפרנסה השקיע את עצמו כולו בהבנת לימודו.
פתגמו בפיו על המאמר "אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר" – שלכאורה היה צריך להאמר – אנו לומדים והם אינם לומדים...
אך הפירוש הוא שבעל מסחר העוסק רק בגשמיות, עובד כל היום ולבסוף כשאין לו ריוח מכל העמל שהטביע, הוא בבחינת – אובד, – שכל עבודתו, בהילותו ופחיזותו לריק היה. אבל הבן-תורה שעמל בתורה כדי להבינה אינו צריך להמתין על הריוח לקבל שכרו, שגם בעד עמלותו בתורת השם בלבד הוא מקבל שכר.
ענותן היה, ונזהר מאד מלשון הרע ורכילות ומלדבר דברים בטלים בעלמא, אבל גם פה מפיק מרגליות היה בעת שהוצרך לדבר אודות כבוד התורה ולהגין על לומדיה.
ומרגלא בפומיה "אחור וקדם צרתני", – שלפעמים האדם מוכרח להיות בגדר – קדם – לנחיצות לימוד התורה ולפעמים בבחינת – אחור – בדברים השייכים למילי דעלמא.
(עמוד 17)
וימת משה עבד השם, נשרף על קדוש השם על ידי הנאצים ימח שמם וזכרם, גופו נשרף ואותיות נשמתו הטהורה פרחו באויר, בעדן לגנזי מרומים.
ולא ידע איש את קבורתו, ואפרו אפר קרבן תמים, דמו דם עולה תמימה הורק על מזבח השם.
גדלה צרה, שאה ישבר
מרה לי ומרה רדתי
כי אבי, אבי אבדתי.
וים גברה בי כאב ונגע,
נשרף אבי בפתע רגע.
מעולם לא אנח מרה,
במציאות ובחיי החברה.
מנוחה נעימה ושאננה,
על פניו תמיד שכנה.
למד, לימד וקדש שם שמים ברבים,
קדוש וטהור, בשם טוב עלה השמים.
ולא ידע איש את קבורתו, ואפרו אפר קרבן תמים, דמו דם עולה תמימה הורק על מזבח השם.
גדלה צרה, שאה ישבר
מרה לי ומרה רדתי
כי אבי, אבי אבדתי.
וים גברה בי כאב ונגע,
נשרף אבי בפתע רגע.
מעולם לא אנח מרה,
במציאות ובחיי החברה.
מנוחה נעימה ושאננה,
על פניו תמיד שכנה.
למד, לימד וקדש שם שמים ברבים,
קדוש וטהור, בשם טוב עלה השמים.
ואמי, אמי מורתי, בצרקתה וביושר לבבה נתפרסמה לתפארת בפי כל יודעיה.
"כפה", כף של חסד פרשה לעני, ו"ידיה", בשתי ידיה שלחה לאביון התמיכה בסתר, בידעה שהוא מתבייש לבקש עזרה.
שמשי קדר,
אורי נעדר,
ופנה הוד והדר:
יום נשרפה אמי ואיננה
שם בעדן במרומים תמצאנה...
"מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה על חללי בת עמי", הבת של עמנו. אמי מורתי נטרפה ונשרפה בידי זדים.
אשת חיל וחכמה גדולה היתה, מתמיד דאגה שבעלה ובניה יהיו שלמים ברוח ויתמידו בלימוד התורה ומוסר, וגם דאגה ברב חסדה להחמר שלהם.
(עמוד 18)
מגזע צדיקים וחסידי עליון, בלב טוב ובעין פקוחה ידעה מכל הנצרכים בעיר ועשתה כל מה שהיה באפשרה להושיע להם, זרזה אחרים וארגנה "חברות-הצלה" כמו "הכנסת-אורחים" ו"הכנסת כלה".
"פיה פתחה בחכמה", היא אמי מורתי היתה הראשונה בכל דבר חסד לפתח פיה, לבה וגם ידה להושיט עזר לכל הפושט יד.
"ותורת חסד על לשונה", באמרי חכמה לימדה עם אחרים חלק התורה אודות "מצות החסד".
מעולם לא עלה על שפתיה התאוננות ומרירות. בשמחה ואהבה קבלה עליה כל מה שנשלח לה מהשי"ת, טוב או רע, דין השי"ת היה בצדק.
זוכר אני שכשישבנו פעם במוצאי שבת קדש אחד לאכל את "סעודת מלוה מלכה", הרגישה פתאם כאב נורא ברגלה ששברה זה חדש.
הבטנו על פניה ולבנה היתה כשלג, שאלנו אותה בפה אחד "מה עמה"? אבל בחן ובת צחק מטוגנת בצער ענתה "לא כלום, לא כלום, המשיכו את הסעודה"... ותיכף אחרי הסעודה והזמירות נתעלפה ונפלה לארץ. כשבא הרופא אמר, שלפלא לו איך התאמצה כל זמן הסעודה, אין היא כי אם גבורה ואמיצת רוח"..
אחרי צאת הרופא מן הבית נכנסנו כולנו בחדרה ואמנו בקשה מאבי שאל יבטל מלהניד את מאמר התורה שהיה רגיל לומר בעת "סעודת מלוה מלכה".
פתח אבינו את פיו ואמר "שלמה המע"ה כותב 'גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה', – ולכאורה חסר ביאור במה שהכפיל לומר – ולא רע, – שאם – גמלתהו טוב, – בודאי לא היה רע?
אך הביאור הוא, שאשת חיל גומלת טוב עם בעלה ומשפחתה בעת טוב, היא יודעת איך להשתמש בהטוב, – ולא רע, – שאף בעתים רעים כמו מחולשה וחסרון פרנסה אינה מקוננת על גורלה ואינה מתאוננת על מזלה, ושלמה המע"ה בודאי כוון לך גלדה".. (שם אמי.)
בשפתי חן וברגשי לב ענתה בצחק "לא ולא שלמה המע"ה לא כוון לגלדה, שבפסוק הבא כתב – פרשה צמר ופשתים – ואני איני דורשת שום צמר ופשתים, רק שבעלי ובני יתמידו בתורה וילכו בדרכי השם".
(עמוד 19)
ולדברי אבי מורי הנ"ל יכולים להביא ראיה ממה שנכתב ברש"י על הפסוק בפרשת "חיי שרה" – "שני חיי שרה – כולן שוין לטובה".
ולכאורה חסר ביאור שאיך יכולים להגיד שכל השנים של שרה היו "לטובה"? הלא סבלה כל כך בלקיחתה לבית פרעה וגם לבית אבימלך, גם סבלה במה שהלכה לנדות עם בעלה בארצות זרות?
אבל הפירוש הוא שלשרה גם הצער של חייה היו – לטובה, – מעולם לא התמרמרה ומה שעברו עליה בשנות חייה לקחה בשמחה ובטוב לב.
מלומדת גדולה היתה אמי מורתי, ידעה את התנ"ך בעל פה וגם מאמרי חז"ל, כשהציגה רגלה על מפתן ה"עזרת-נשים" בבית המדרש סבבוה תיכף הנשים ובקשוה שתלמוד עמהם מדרש וחומש, וכשברכה בניה ובנותיה התחילה תמיד "תהיו גדולי תורה ויראה" ואח"כ הוסיפה "ואל תצטרכו לבריות".
ופעם כששאלה אותה זקנתי, ע"ה, "מדוע מתחילה את הברכה בתורה ואחרי כן בפרנסה"? – ענתה: מדת בשר ודם צריך להיות כמדת התורה ומצינו בתורה שגם יצחק אבינו ע"ה כשברך את יעקב התחיל מקודם בברכת 'ויתן לך אלקים מטל השמים' ואחרי כן הוסיף – 'ומשמני הארץ'.
חינכה את בניה במדות טובות ושרשה בלבם אהבה לתורה ומוסר. במכתביה אלי הצעיר כשהייתי בישיבה כתבה תמיד: "בני תעשה נחת רוח לקונך ובוראך, והנחת של הבורא עולם יהיה גם הנחת של אביך ואמיך".
אוי ואבוי שהלכה למנוחות,
ואותי הצעיר עזבה לאנחות...
אמי מורתי,
אהובתי יקירתי,
מר לי, מאד מר,
מגודל הצער.
אלקים אל דמי לדמי
אל תחרש ואל תשקוט למחרימי:
קול ישראל הומיה
(עמוד 20)
בנפשי תאניה ואניה
יללה בלבבי ביום אף וחרון
אמי, אמי חרותה עלי זכרון..
(לא נתכוונתי להספיד פה את אהובי הי"ד, רק ליתן רשימות אחדות מנדלותם וצדקתם, יש אצלי בכתובים הספדים מיוחדים שאדפיס בקרוב אי"ה.)
אך גם להקדושים היה "זכות אבות" ובעד מה נבחרתי אני הצעיר לסבול, לראות ולהעיד מכל הקדושים שהיו צדיקים וגדולים יותר ממני הן בתורה והן בחכמה ויראה...
שתי השאלות הללו לא נתנו לי מנח, "תשעים ושנים לטרות" (פונט) היה משקל כל גופי כשיצאתי ונצלתי מ"מחנות ההרג", וכמובן לא היה בכחי לילך על רגלי...
כמה וכמה פעמים התעלפתי מרב חולשה בבית החולים שהייתי שם עד ששבתי לבריאותי. וכשפתחתי את עיני והיה כבר באפשרותי לדבר, שאלו אותי הרופאים והאחיות הרחמניות "מה זה שצעקת בעת שהיית בהזיה אודות שאלות, מתנת חיים ובעד מה"?
הרופאים נתנו לי להבין ,שלפי השערתם היה כבר ביכלתי לשוב לאיתני, אבל יודעים הם שבנפשי נמצאו ספיקות ושאלות שאינם נותנים לי מנוח ומפני זה חסר לי הרצון לחיות ולהבריא".
אחרי שמעי זאת מפי הרופאים, התעלפתי שוב, והייתי במצב גסיסה, ר"ל...
ככה נשארתי תלוי בין המות והחיים ליום אחד, ובלילה הקצתי פתאם, שאלתי את האחות הרחמניה בעד מים, ומשעה זו התחלתי להרפא וכמשך שבוע אחד שבתי ב"ה לבריאותי בזריזות גדולה כ"כ עד שגם הרופאים השתוממו על השינוי...
"מענה על השאלה הראשונה"
כשירדתי מעל המטה והתחלתי לדפדף הספרים ששלחו מכמה בתי מדרשים מארצות הברית עלה בידי ממש עפ"י השנחה ונס למצוא את ספר "גבורת אריה" על מסכת תענית מהגאון בעל שאגת אריה, ושמה מצאתי המענה על שאלתי הראשונה.
שכתב שם הגאון על הגמ' תענית דף כ"ה ע"ב "דזה
(עמוד 21)
שהנס נעשה בשבילו ובזכותו אסור ליהנות ממנו, אבל אחר מותר".
ולפי זה, חיי שניתנו לי בנם, מוסרים רק לאחרים ליהנות ואני צריך להקדיש את עצמי וחיי הפרטי להצבור והכלל, והם רשאים להתענג "מדבר הנס". אחרי כן בא לידי גם הספר "ישועת יעקב" מהגאון מלבוב ושם בפרשת לך לך כותב "בנס מפורסם שהכל ראו שנעשה לו נס זה בהשגחת ית"ש, הנה לעומת זה מה שמנכין לו מזכיותיו נתוסף לו זכות מחדש מה שעל ידו נתפרסם ונתקדש שמו ית"ש".
ולפי דברי גאון זה והגאון בעל "שאגת אריה" שהזכרנו לעיל, נבין שתי יסודות בענין נס.
א) אם נעשה נס לאדם, אף שהוא נס בלתי גלוי ומפורסם, אם שהאיש שבעדו קרה הנס אינו יכול ליהנות ממנו, אבל אדם אחר יכול ליהנות מהנס.
ב) אם הנס שקרה לאדם הוא נס מפורסם ומזכה את הרבים בהכרתם השגחת הבורא ית"ש, אז גם האיש שהנס נעשה בשבילו יכול ליהנות מן הנס.
אצל הצעיר כמוני נמצאו רק נסים מאופן השני, נסים היוצאים מן הכלל, נסים גלוים ומפורסמים לכל, אין איש שיכחיש את הנסים שקרה עמי ואין שום אדם יעיז לפחות מהנסים שעשה עמדי השי"ת.
הנסים שפעל עבורי השי"ת להחיותי ולהציל אותי מן כל הצרות, הפגעים, היסורים והמות. למופת הם בעיני העולם שמכירים בזה את השגחת הבורא ית"ש, ואם כן בשביל זה גם אנכי הצעיר יכול להנות מן החיים שניתן לי במתנה על ידי נס גלוי.
מהנסים שקרה עמדי הצעיר מכירים שגם בגלות עושה השי"ת עמנו נסים, ונסים כאלו מביאים את האדם לידי יראת השם וטהרת הנפש בזכוי מחשבה.
וראיה להנחה זו ב"נסים" נמצא בפירוש בדברי הגאון ר' אליהו מווילנה (הובא דבריו בספר קול אליהו) על מה שאמרו חז"ל במסכת חולין דף קל"ט ע"ב "אסתר מן התורה מנין"? וז"ל הגאון: "אסתר מן התורה מנין? דכתיב ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא. ויש לדקדק דלמה קשה להו על "אסתר מנין היא מה"ת" יותר משאר הצדיקים שנעשה נס על ידיהם?
(עמוד 22)
ויש לפרש דהנה על נס שבארץ ישראל אין כל כך חידוש, לכן חנוכה אינו נס כל כך כמו פורים אף שהיה נס גדול מאד, לפי שקרה בזמן המקדש. וזהו שאמרו – אסתר מן התורה מנין – פירושו היכן מרומז שאפילו בהסתר פנים דהיינו בגלות עושה לנו השי"ת נס גדול כזה? ועל זה אמרו – דכתיב ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא – פירושו אפילו בשעת הסתר פנים אשלח את אסתר לעשות נס גדול", עכ"ל הגאון ז"ל שם.
הודאה להשי"ת
וכעת אחרי כל הנסים והנפלאות שעשה עמדי השי"ת "ומה אשיב להשם? – כל תגמולהו עלי"?
דוד המע"ה היה נרדף תמיד מאויביו, בקשו את נפשו ורצו להשמידו, אך השי"ת הצילו בכל פעם ופעם ולכן קרא "מה אשיב להשם"? במה אודה ובמה אכיר טובה להשי"ת בעד כל המופתים שהראה לי?
גם אנכי הצעיר אקרא אל השם "מה אשיב להשם"? איך ובמה אשלם בעד כל הגמול והחסד?
המענה של דוד המע"ה שענה את שאלתו נראה באמרו "כוס ישועות אשא ובשם השם אקרא".
פירושו שההודאה להשי"ת יהיה, במה שאקח את הישועות שגמל עמדי, ואקרא לכל בשם ה', מה שלמדתי מהישועות, מה שהרגשתי בההשגחה הפרטית ע"י הנסים, אזכה ואלמד גם לאחרים ובזה גם אנכי וגם אחרים יהנו מן הישועות והנפלאות שקרו עמי.
וכן אצלי הצעיר בישראל, מפני שהחיים שלי "במתנת חנם" ניתנו מהשי"ת, מפני שאין לי כח ושום אפשרות לגמול להשי"ת בעד כל הנסים.
הסברא ניתנת והשכל מחייב "שאשא את כוס הישועות", שאשתמש בהחיים מן השמים "לקרא בשם השם" וללמד אחרים מה שלמדתי בעצמי "את הכרת השי"ת" ולזכות את הרבים על ידי הנסים שקרו עמדי "בחינוך התורה", ובזה "אשיב להשם" וגם אחרים יהנו ממנו – ובזה אודה להשם בעד כל מפעליו וחסדיו עמי הצעיר בישראל.
(עמוד 23)
"מטרתי"
שמעתי את היללה של "שמע ישראל" מפי העוללים ויונקים של עמנו בעמדם להכנס "בבתי הגזים", נפשי צרחה וכמעט פרחה מהרצח הנורא ומהאמונה הטהורה אשר בערה בלבות הילדים והילדות הללו.
וכעת אשר עוד נפשי בכפי ונשמרתי מטלפי הנמרים ימח שמם וזכרם, גבול הצגתי לעצמי ללמד את בני ישראל אותה הקריאה עצמה של "שמע ישראל" ששמעו אזני אז... שידעו לא רק למות ב"השמע ישראל", כי אם גם לחיות על פי צו השמע ישראל ש"השם הוא אחד".
ובענין של "השם אחד" נמצא מאמר נפלא במסכת פסחים דף נ' ע"א שכותבים שם "ביום ההוא יהיה השם אחד, אטו האידנא לאו אחד הוא. אמר ר' אחא בר חנינא לא כעולם הזה העולם הבא, העולם הזה על שמועות טובות אומר הטוב והמטיב על שמועות רעות אומר ברוך דיין האמת: אבל לעולם הבא כולו הטוב והמטיב".
והמאמר הזה הוא אחר מן המאמרים שהצפינו חז"ל לבאר, והביאור הוא לענ"ד, שכבר מוסכם הוא בעדות הכתובים ונכתב ביתר הארה במורה נבוכים חלק ג', פרק י"ב "שבלקיחת פרטי הרע בפני עצמם אז נראה שהרעות בתבל רבות על הטובות, אבל אם נשגיח אל יחוסם הכללי בכלל, אין הכוונה מנו יתעלה בעצם וראשונה לשום רע ח"ו".
שכאשר נביט בעין טובה על ההשגחה הרוממה, נמצא הטובה אוחזת בעקב הרעה בכל דבר כל "העולם הזה" הוא רק הכנה לטוב ולפעמים נדמה ההכנה להפסד עד בואו אל קצו והוא "העולם הבא" אשר אז תתראה הטובה אשר התגלגלה בעולם הזה מטובה אל רעה ומרעה אל טובה.
ב"עולם הבא" יכלו ההכנות וההצעות אל התכלית ויתראה רק התכלית כמו שהוא באמת "רק טובה ולא רעה" לפי עצם הכוונה ממנו יתעלה בבריאת העולם. הרעות והשנוים אשר אנו משיגים ומרגישים "בעולם הזה" הוא רק הכנה לטובה האמיתית שמוכנה ל"עולם הבא" אשר בו לא נפרד "ההווה" מן "העתיד".
(עמוד 24)
ועל פי כל אלה יבוארו בטוב כל דברי המאמר שבעל הגמרא מקשה "אטו האידנא לאו אחד הוא"?
ומשיב ר' אחא בר חנינא "לא כעולם הזה העולם הבא", פירושו שבעולם הזה נשיג ונרגיש גם טוב וגם רע, ואם גם הכל פונה ממנו ית"ש לתכלית אחד, היא הטובה הגמורה. עם כל זה אנחנו מרגישים פעולות הפוכות ויש מקום לטועים לטעות כאלו ההנהגה מאת הבורא ית"ש בתכליתים שונים. אך כל זה "בעולם הזה" שהוא מתגלגל בהכנות אל הטוב לעתיד ולא נרגיש בפועל, ה"עתיד" – "בהוה".
לא כן "העולם הבא" שנרגיש בפועל מה שהרגשנו עד עתה רק בכח אז נברך רק "הטוב והמטיב" כי יהיה רק חסד ורחמים, רק טובה ואין רעה ואז יתראה לכולם כי השי"ת הוא "האחד" המוחלט באמת ולכן יהיה "השם אחד".
התינוקות הקדושים בעת הזעם למדו עמי להבין "כי ישר דבר השם וכל מעשהו" אשר השי"ת עושה בכל אופן ומצב אם רק "באמונה", אם יש בנו האמונה השלימה בקוב"ה שגם "אם יוכיחנו אלקים" לטובת ותכלית האדם הוא, ובאמונה בחירה כזו בודאי "מוסר שדי אל תמאס", (איוב ה' י"ז).
וכמו שאמר ר' יוחנן במסכת ברכות דף ה' "דין גרמא דעשיראה ביר", שבעת שראה אחרים בצרה ניחם אותם בהלקח שלמד מהנסיון שלו.
כן אנכי הצעיר לקחתי את "הלקח" שמסרו לי ה"צאן קדשים" במחנות-ההרג והשתדלתי באמונה וגם במסירת נפש שנתנה לי במתנה, למסור לתלמידי מהיום שדרכה כף רגלי מהמטה אחרי חופשתי.
"הכרת הטוב"
וכעת חיובי לפתח "בככוד אכסניה", הלא היא הישיבה הקדושה "בית המדרש לתורה" בשיקגו עם נשיאה הדגול מרבבה, מרן שר הת"וי הרה"ג ר' אשר צפתמן ומנהלה מרן שר הת"וי חד מגאוני דורינו הרה"ג ר' חיים דוד רגנסברג. "להאקדמי' היהודית" בשיקגו ומנהלה איש האשכולות הרה"ג ר' שלמה רפפרט. למנהלי "ועד החינוך" כש"ת הרבנים המפורסמים כלילי מעלה ומדע וחכמי
(עמוד 25)
חרשים הרה"ג ר' מנחם זאקס והרה"ג דר' כתריאל ליפא מישקין. חובתי להכיר טובה לאלו הנדיבי לב ובעלי החסד שהיו לי לסעד מאז ביאתי לארצות הברית.
נאמר במסכת ברכות דף ל"ה ע"א "תנו רבנן אסור לאדם שיהנה מעולם הזה בלא ברכה".
ההנאה שנתהניתי מהישיבה בשיקגו ומאנשים גומלי חסדים בעת שבאתי מאירופה גלמוד וערום בחסר כל צריכה באמת ברכה, ברכת לב והוראה להשי"ת בעד החן שמצאתי בעיני אלקים ואנשים.
מדת "החסד" מדת השם היא, כי מה הוא אף "אתה", ומדת "הכרת הטוב" מן התורה היא. מי שמכבד את התורה הוא גם בעל מכיר טובה, ומי שהוא בעל נפש עדינה מטוגנת בהטבה גם התורה חביבה עליו כיום שנתנה.
ובזה יש לבאר הגמרא במסכת ברכות דף ס"ג "תנו רבנן כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה היה שם רבי יהודה ורבי יוסי ור' נחמיה ורבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי, פתחו כולם בכבוד אכסניה ודרשו, פתח רבי יהודה ראש המדברים בכל מקום בכבוד התורה וכו' ללמדך שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה מהר סיני."
ולכאורה קשה מרישא לסיפא, כי פתיחת המאמר הוא – "שפתחו כולם בכבוד אכסניה" ותיכף אחרי זה נכתב "פתח ר"י בכבוד התורה".
ולפי זה לא היתה הפתיחה בכבוד אכסניה?
אך האמת הוא "שכבוד אכסניה – וככוד התורה" אחת היא כי למי שהתורה חביבה עליו, הוא גם בעל תורה וגם בעל חסד שמאכסן ומכבד אורחים וגרים, לכן לו ראוי הכבוד ובו פותחין לדרוש.
ואני הצעיר אפתח "בכבוד התורה" שהיא גם "כבוד אכסניה" שלי לרבותינו בכרם ישיבת שיקגו, "בית המדרש לתורה" שבה אני משמש בתר מנהל סניף עץ חיים בצפון העיר, ולמוסד "האקדמיה היהודית" שעבודתי שם בתר משניח רוחניי וגם להבע"ב, רבים המה במספר עד שאי אפשר לפורטם, אבל כל אחד ואחד מפורט ונחקק בתודה וברכה על לוח לבבי.
(עמוד 26)
באתי בלי הורים, קרובים וידידים, והנה ברכני השם בידידים ואהובים.
ישלם נא השם לכולם כפעלם וכגמול ידם ישיב להם, יריק נא קוב"ה שפע טל על המוסדות הנ"ל להגדילם ולרוממם וירום קרן התורה ויראה אשר "הישיבה והאקדמיה היהודית" הציבו להם למטרתם בחנוך הדור הצעיר שבעמנו.
"פתרון שאלה השניה"
ועל השאלה השניה שנקרה במחי "מפני מה ובעד איזה זכות נשארתי בחיים, איה ואיפה הזכות הגדול שעמדה לי להשאר בחיים"?
נראה לענ"ד שהזכות היה מפני "הנדר" שנדרתי בעת שאני הגבר ראה העני והזעם, החרון-אף והחימה הקצף והסער שעלה על ראש עמנו.
והנדר הוא – שאם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך סכנה זה, יצל אותי מידי הפראים האכזרים ויחזקני שאוכל לסבל באמיצות לב היסורים היותר נוראים מדאי.
אז אשתדל בכל אפשרותי לחקק על לוח לבי ולרשום בעטי זכר כל הקדושים שנספו בהשואה על קדוש השם בקיום מצות "זכור את אשר עשה לך עמלק", וקיום המצוה תהיה על ידי שכל מעשיהם הנשחתים והאיומים בספר יכתבו.
וגם אשים "מצבת זכרון" להקדושים על ידי "חבור-ספר על התורה שבכתב ועל התורה שבעל פה".
ובחבור ספר כזה נשמותיהם יהיו צרורים ומחוברים בזהר הרקיע תחת כנפי השכינה.
ואם ישאל אדם "מה לך נדר לזכות? איזה שייכות יש בין נדר להצלה"?
אביא ראיה מיעקב אע"ה שנדר נדר באמרו "אם יהיה אלקים עמדי וכו' עשר אעשרנו לך".
ולכאורה חסר ביאור משני טעמים. א) הלא אין טוב לאדם לעשות נדרים כמו שכתב שלמה המע"ה "טוב אשר לא תדור
(עמוד 27)
משתדור". ב) מאיזה סיבה נדר יעקב, היה לו רק להתפלל בעד שלומו והצלתו, ולאחר הישועה היה לו לעשר נדבה וצדקה ליתן הודאה להשי"ת?
אבל הענין הוא שיש שני מיני ואופני נדרים. א) "נדר שתלוי בהוה", היינו שיש באפשרו כעת לקיים הנדר, והוא נדר בכדי למלא תיכף ככל היוצא מפיו, ועל נדר כזה אמרו "טוב אשר לא תדור משתדור".
ב) ויש "נדר שתלוי בעתיד", היינו בגדר בקשה, ותנאי, שאם ימלא חפצו ורצונו, אז ינדב תודה ושלמים על מזבח השם.
נדר כזה הוא "מבחינת תפלה" שמתפלל להשי"ת ומביע הבטחה שישוב מדרכיו הרעים ויעשה כל מה שיהיה ביכלתו לשפר מעשיו ומדותיו, על נדר כזה אמרו חז"ל "נדרים סיג לפרישות".
ונדר מאופן השני "שתלוי בעתיד" ובבחינת תפלה ובקשה, נדר יעקב אע"ה, ובזה גם הוסרה קושית המפרשים שהקשו "האם לא בטח יעקב אע"ה ח"ו בהבטחת השי"ת שהיה צריך לנדור נדר"?
אך לפי מה שפרשנו, האמת הוא שיעקב אע"ה בטח בחסדי והבטחות השי"ת, והנדר היה רק בגדר תפלה ובקשה.
גם ה"נדר" שלי היה בבחינת תפלה, בקשה, ופלילת-רחמים, ומובטח אני שבזכות הנדר הקדוש הזה היה השם לי למשגב בעת צרה.
ובהיותי עוד תחת חרב החדה של הנאצים ימח שמם וזכרם, התחלתי לקיים במקצת את ה"נדר", בסתר, במחבאות ובמסירת נפש השתדלתי בכל האפשר לכתוב "יומן" מכל תעלולי הרשעים, שאילו ידעו הזדים מזה היו הורגים אותי תיכף ומיד.
ומהקטעים והרשימות שכתבתי ב"מחנות ההרג" גמרתי אחרי חופשתי "יומן גדול" בפרטי פרטים מהארבע שנים שהייתי בידי האכזרים ואדפיסו אי"ה בקרוב אם יושפע עלי מן השמים האמצעות לזה (עם תמונות לעדות).
גם יש לי בכתובים ספר "שלשלת הנסים" שבו בארתי איך נס מדובק לנס היה "לשלשלת גדולה" שגרמה את יציאתי מעבדות לחרות ומאפילה לאור גדול.
אבל עוד לא הסתפקתי בזה ובתוך הכתובים שלי נמצא גם ספר שירים המכונה בשם "שירי יגון ותקוה" ובהם שפכתי שיח
(עמוד 28)
פני בוחן לבות באנחה ותקוה.
גם ספר זה כבר מוכן לדפוס ורק האמצעים מעכבים. וזהו באמיתות כונת דוד המע"ה בכתבו בתהלים ס"א "אגורך באהלך עולמים, אחסה בסתר כנפיך סלה כי אתה אלקים שמעת לנדרי, נתת ירשת יראי שמך".
ולכאורה קשה, איזה קשר יש בין אומרי "אחסה בסתר כנפיך" לשמיעת הנדר שנדר?
אך פירושו הוא שדוד המע"ה בטח בחסדי השי"ת שהציל אותו מכף כל אויביו ובקש את הזכות שבו נשמר מהשונאים ולבסוף מצא את הזכות בנדרו שנדר ובתפלתו שהתפלל בעד העזר והסעד.
כי מצות "זכור את אשר עשה לך עמלק" מן התורה היא ומי שצורר את היהודים מזרע עמלק הוא, לכן בשכר מצות "זכירת תעלולי עמלק", הקב"ה מזכיר גם את "מקיימה" של המצוה כמו דכתיב "זכור את אשר עשה לך עמלק" וכו' – אז "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב", – מצות "זכירת עמלק" מזכה להנחה ושלום מכל אויבים וצוררים.
ואגב נבאר מה שכבר תמהו כמה מפרשים במה שנכתב בתורה אצל מחית עמלק "ולא ירא אלקים", שלכאורה פלא "האם נחשב זה לחטא גדול כל כך אצל אומות העולם, הלא שאר אומות גם כן לא היו יראים את אלקים"?
ויש לבאר שאם נתבונן בשנאת אומות העולם לישראל, נמצא כי הסיבה האמיתית היא מצד שני אופנים.
א) מצד "קנאת ויראת העתיד", שיודעים דבנו בחר השם להיות לו לעם סגולה והשכר אשר עתיד השי"ת לתת לנו בעד שמירת מצות התורה, כמו שטען פרעה "פן ירבה", הוא ירא מהעתיד של עמנו וקנא בנו בעד זה.
ב) "מיראת וקנאת ההוה", היינו שאם רואים שישראל מצליחים בחכמה ועושר יותר מהם, אז בעקבה כרוך השנאה.
והנה בשעה שישראל יצאו ממצרים מיד לא באו אל המנוחה והנחלה, היו מעונים מסבלות ושעבוד מצרים ומשום יראת וקנאת ההוה אין שום שכל וסברא שיקנאו עמלק בישראל וילחמו בו עבור העושר וההצלחה שהיה להם בשעה זו. שלעת עתה, עוד ישבו במדבר גדול ומסוכן אשר לא עבר בו איש, מלא נחשים ועקרבים
(עמוד 29)
וסכנה פרושה להם בכל מדרך כף רגל. ובמצב רע כזה לא היה שום סיבה ומקום לקנא בהם.
אך אם היה עמלק "ירא אלקים" ומאמין בהבטחות חשי"ת לישראל אז אולי נוכל לדונו לכף זכות, שהיה ירא מישראל ומהצלחתם בשעה שישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ומשום כך קנא בהם. אבל עמלק לפי ראות עיני בשר לא ידע מכל זה מכיון שלא היה "ירא אלקים" ואין שום התנצלות על מעשיו ומלחמתו עם ישראל, כי איזה כח נקם היה בו?
וכל תעלולי עמלק, מלחמתו ושנאתו לא היה כי אם מזדון ורוע לב, לכן "תמחה את זכר עמלק", כי שנאה כזו בלי שום סיבה ומטרה "זו שנאת חנם" המשחתת את האדם ויכול להביא כליון ואבדון ח"ו על כל העולם ויצורי כפיו של השי"ת.
"הנדר" וגם "התפלה" עמדו לי והגינו אותי גם אחרי יציאתי מיגון לשמחה.
שמהשעה שפתחתי את עיני אחרי חופשתי וראיתי רבים שמחים וגם מתענגים, שאלתי את נפשי "לשמחה זו מה ומי השמחים?" הלא כשהבטתי והבנתי כה וכה, ראיתי שאין לי איש, גלמוד ואחד ממשפחה, עני בגוף ואביון ברוח.
שברון לבי היתה גדולה כל כך עד שלא היה בי שום חפץ ורצון בהמשכת הגורל שהפילו עלי מן השמים. אבל כהרף עין נתחלפו הרגשות, במקום "יאוש" בא "תקוה" ותחת "פחד" בא "אמיצות לב".
כי זכרתי את הנדר שנדרתי בעד הקדושים ולמען החיים שהשאיר השם לפליטה.
"ומרגע הזכירה" אודות הנדר השקעתי את עצמי בלימוד התורה וחינוך הצעירים על דרכי התורה ויראה.
חדשתי וכתבתי, הגדתי שעורים בהלכה ופלפול על יסודי התורה וגם חקקתי אותם בסדר על הספר עד שהגעתי ב"ה למטרתי, לקיים הנדר בחבור חמשה חלקים תורה על סוגיות הש"ס וספר של חמשה חלקים "דברי מוסר" על החמשה חומשי תורה.
רבים ראו וקראו את החדושים, גדולי ישראל באמרי לפניהם את החדו"ת הסכימו על זה, כמה חידושים, כבר נדפסו "בירחוני תורה" אבל החלטתי שלא לבקש מכתבי הסכמות מגאוני הדור
(עמוד 30)
בכדי שלא להטריח אותם בדברי הצעיר בישראל כמני.
ואם לפעמים נלקיתי בחסר וביתר, אקוה ואתפלל בלב רועדת שגם "הרואה" ו"הילמוד" בספרי זה, ידין אותי "בחסר חוב וביתר זכות", ומן השמים ימדדו עמו במדה שמודד, כמאמר חז"ל "במדה שאדם מודד מודדין לו".
כי רק בגדר "זעיר אנפין הנני" ומי יחשוב להיות חשוב בעיניו בהבזותו את הצעיר כמוני, ובפרט שלא באתי להורות הלכה למעשה, כי הלא זאת יאתה לעמודי התווך שבעמנו. רק להשמיע נצורות ולסולל נתיבות בחדושי הש"ס, להבדיל בין מחשבות נבוכות וסבוכות ובין מסילה ישרה וסברא נכונה.
"שמקום הניחו לי אבותי להתגדר בו" ובני-חורין אנחנו להגדיל תורה ולבאר שיטת הגמרא בפנים מסבירות בלתי שום לחץ ודחק. ואם אזכה אני הצעיר שיהיו דברי מכוונים אל האמת, הלא נרויח פי שנים, כי חייבים אנחנו להשתדל ליישב דברי הראשונים והאחרונים, אשר מימהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים.
התורה הנתונה מהשי"ת רחבה מאד ורצוף בה עיונים אמוקים וחכמות רמות ומשגבות, לכן רשות נתונה לכל איש לגלות תעלומות חכמה, להראות את יפיה ואת יקר תפארתה כמה רב חילה, וכי היא אם כל החכמות, מקור התבונה והדעת ואין חכמה בעולם אשר לא ימצא בה, ומהשם יצא הדבר שגם להצעיר כמוני יהיה חלק בביאור חדושים.
הספר הזה שרק "חלק אחד" מהחמשה "לזכרון הקדושים" הוא וכבר נקדש להשם ב"הסכמת הקדושים" שעלו על מוקד קדוש השם. ואני הצעיר יודע שחיבור זה אינו כדאי להתפאר בו ולשים שם בין הגדולים כי קטנם עבה ממתני ולא עשיתי כי אם לקיים הנדר ולהקים "זכר לקדושים" אשר בעולם העליון כמו שהגיד דוד המע"ה בהפסוק הנ"ל "אגורך באהלך עולמים וכו' כי אתה אלקים שמעת לנדרי". פירושי שעל ידי הנדר שאקיים, יגורו הקדושים תחת כנפי השכינה בעולמים שזכרם לא ימחה מזכרונינו ומחשבתינו.
ואל יאמר האדם הלא כבר אמרו חז"ל "גזירה על המת שישתכח מן הלב", שאם תתבונן היטב במאמרם תראה שכתיב, רק
(עמוד 31)
"גזירה על המת" ולא אמרו "גזירה על הלב". מפני שהלב והנשמה לא ישכחו לעולם את הקדוש להם, ותמיד נזכר את "גברי וקדושי העבר" בכדי שנדע איך לחיות ב"העתיד".
ההיסטוריה חוזרת על עצמה
חיבת העבר, אהבת ההיסטוריה אינו אצל עמנו רק מפני "עבר" שמעורר בנפשנו זכרונות מתוקים וגם מרירות. העבר אצלנו היא הרוח החיה שלנו, מהעבר אנו מושכים יניקה אל העתיד המקווה.
גבורי ההיסטוריה אינם אצלנו רק כענקים מתים, אינם רק מצבות נשגבות ערימות עפר מפוארות, אבל הם "כראי" שאנו רואים את ה"מהות" שלנו בהם. העם ישראל אינו משנן את העבר לשם זכרון שנחוץ לכל איש מדעי ומשכיל לידע ידיעה מדעית, הוא לומד את גלגול תקופת העבר כדי לדעת איך להניע את אופני חייו של ההוה והעתיד.
ה"היסטוריה" מראה לנו את הדרך אשר נלך בה ואת המטרה אשר נציג לפנינו לעתים רחוקים, "העבר" הוא חלק נשגב ורב ערך הממתיק את חיינו, והבדל הזמן אך מגבר את אהבתינו למה שאירע מלפנינו בעולם.
ומה נעמו דברי חכמנו ז"ל באמרם "חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי", וכמה כסילות יש בטענת איש שאומר "מה לי עם העבר? מה לי שם ומי לי שם"? גבול הציגו חכמינו ז"ל, שכל מה שאירע לאבות סימן לו להבן ואין איש מעמנו יכול להשתמט מגורל האבות, ולדוגמא נקח חד מקורות יעקב אבינו שמתאים ביחוד לזמננו זה.
שבשוב יעקב אע"ה פגע בדרך מלאך והתאבק עמו, וכמובן גדול כח מלאך מכח אדם ובכל זאת לא היה ביכולת המלאך לפגע בו, ורק פגע בכף ירכו "ועל כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה". רק מאורע אחת עם איש פרטי וחק ניתן לנו להציג סימן לדורות, כי האיש הפרטי היה אבי השבטים, אחד משלשה אבות הקדושים שמפיהם אנו חיין וזה נרשם ונחקק בנפשנו כאילו "אסון הירך" קרה ממש בגופינו.
(עמוד 32)
"כי מעשה אבות סימן לבנים". וכל מה שאירע ליעקב עם המלאך קורה גם אותנו בכל דור ודור, ההיסטוריה תמיד מחזרת על עצמה בקרב עם ישראל.
גם אנחנו בכל דור ודור מתאבקים עם מלאכים, שרים של עשו ועם אנשים פשוטים ונבזים.
כמעט לנצח נדמה לנו מעת שירדנו מגדולתנו שכחנו כבר מלחיות עם "העבר" וגם את "ההוה" לא מצאנו.
חצים ואבני מות המטירו עלינו, נע ונד תמיד היינו, נגררנו אל עמקי תהם, כבוד ותפארת נלקח מאתנו, לאבדון ובוז, להרס וכליון נמכרנו ביד כל שר ובידי כל שפל ונבזה.
כל אחד קרא אותנו "יעקב" ולא משום שעקבנו אחרים, ולא משום שרימינו ובדרך עקש הלכנו. רק "יעקב" קראו ועוד קוראים אותנו מפני שאחרים עקבו, רימו ועקשו אותנו.
ואחרי כל זה איך יכול אדם לשאול "מה לי פה ומי לי פה בההיסטוריה והעבר שלנו"?
הלא אנו קשורים ממש בעבותות עם העבר – "כל ישראל ערבים זה לזה" וכל אחד מאתנו "ערוב" עם "קדושי העבר" "וערב" בעד חינוך צבורי העתיד.
תפלת נשמה
במסכת ברכות דף י"ז כתוב "ר' יוחנן כי הוו מסיים ספרא דאיוב אמר הכי סוף אדם למות וכו' אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב".
ולכאורה חסר באור, מדוע אמר ר' יוחנן דוקא תפלה זו ולא שאר התנאים, הלא כמה עוד תנאים בודאי סיימו ספרא דאיוב ולא נזכר תפלתם כשסיימו את הספר דאיוב? ובדאי כוונה יש בזה.
והנראה לומר שר' יוחנן הוא שאבד עשרה בנים, נשאר גלמוד ואומלל, וכמובן, הדעת ניתן לחשוב שנפל ח"ו ב"יאוש" ובאבדן בניו אבד גם "תקוה".
אבל לא כן היה, ר' יוחנן התנא הקדוש לא נפל ביאוש רק האמין בהשם, התחזק ובטח שמפעלי השם בכונה הם ומפני זה למד "ספרא דאיוב" להודיע לרבים שתבונת השי"ת אין חקר ואם
(עמוד 33)
הכסיל לא יבין את זאת, אבל המאמין והירא "יאמר מה רבו מעשיך השם". וגם יגיד "השם ממית ומחיה מוריד שאול ויעל". כן אנכי הצעיר בישראל שענשני השי"ת ב"יסורי דאיוב", בעת שאני מסיים את ספרי "חלק אחד מהחמשה" אומר סוף אדם למות, שאין לנו לשאול "מפני מה ועל מה"? מפני שסוף האדם להשיב את הנשמה וכמה דרכים יש להקב"ה במה ליקח את הנשמה מהאדם ולהשיבה למקורה הקדוש.
"אשרי מי שגדל בתורה" ואינו מתיאש מישועת השי"ת בעת צרתו, "ועושה נחת רוח ליוצרו", כי תכלית האדם בעולמו רק לעשות נחת רוח ליצרו בתורתו ויראתו, ובאמונה כזו יוסרו כל הספיקות.
ובזה יכולים גם כן לבאר תפלת רבי אלכסנדראי, הובא בברכות דף ט"ז ע"ב "רבי אלכסנדראי בתר צלותיה אמר הכי, יהי רצון מלפניך שתעמידנו בקרן אורה, ואל תעמידני בקרן חשכה, ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו".
ולכאורה צריך הבנה מדוע יאמר דוקא תפלה זו אחרי צלותיה? ואיזה שייכות יש בין התפלה שקבעו חכמים להתפלה שהתפלל רכי אלכסנדראי?
וההסבר הוא שאחרי שסיים רבי אלכסנדראי תפלתו ושיחו לפני קוב"ה היה עוד חשש בלבו שמא הבלי העולם במה שכל אחד מתעסק, עוד יביאו בלבו ספקות ח"ו בעניני האמונה ומחקר אלקות.
לכן אמר ש"תעמידנו בקרן אורה" היינו שתאיר לי הדבר שקצר שכל האנוש להשיגם על בורים, בעת שיעלה הספק. "ואל תעמידנו בקרן חשכה" פירושו שתשמור את נפשי עד שלא יעלה אפילו הספק על לבי, ואם תפלתי זו תרצה לפני השי"ת א"כ "אל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו" שלא נבא לדות לבנו בספקות שהתרתן אפשר, וגם לא יחשכו עינינו בספק שפתרונו נמנע משכלנו.
קראתי ספרי זה בשם "נחמת מאיר" מטעם שתי כונות.
א) מפני שהתיבה "נחמת" בגמטריה – "ארבע מאות, תשעים ושמנה" (498) שעולה למספר "שם אבי, אמי ושם משפחתי, הי"ד! (משה, גלדה יוזינט, הי"ד!).
(עמוד 34)
כי אסיר תודה אני הצעיר להורי הקדושים שגדלוני וטפחוני במסירת נפש על ברכי התורה ויראה במוסדות התורה שבליטא, ומה שלמדתי וחדשתי משלהם הוא.
ברוח מזלם ובדברי חכמה של אנשים "הרואים את הנולד" הגידו לי חצי שנה קודם ההשואה ועת הזעם שעלה על עמנו, בעת פרידתי מהם לנסוע לישיבת סלבודקה "בנינו מה שנגזר מהשם תבא, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, תתאמץ ותתנחם בתורה למרות מה שיבוא".
אלו המה המלות האחרונות ששמעתי מפי אהובי הקדושים ועוד הן מצלצלין באזני "אללי לי אללי לי על חביבי, לבי לבי כואבת על משפחתי".
ב) על שם הכתוב "זאת נחמתי בעניי, כי אמרך חייתני, זדים הליצוני עד מאד מתורתך לא שכחתי", כי כל נחמתי ועמלי בעניי מהעת שאבדתי את משפחתי הקדושה, היא התורה.
תקוה ונחמה, נחמה ותקוה מעורבים היו זה בזה בכל המחנות ובכל היסורים הנוראים שסבלתי במשך הארבע שנים בידי הפראים, ומהאמונה בהשם ומתורת השם הושפעו כל רגשותי וחושי.
וב"נחמה" זו נחמה האמיתית של התורה אוציא את ספרי זה מכתלי ביתי לבית המדרש ואם ימצא אחד נוחם ותענוג בו, זה יהיה חלקי מכל עמלי.
וזהו שאמר הנביא "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם", לא כתיב "תתנחמו-תתנחמו", רק "נחמו", פירושו שנחמו זה את זה ואיש את רעהו יאמר חזק.
ולצעיר כמוני שחייו רק בנס ומתנה ניתנו, בודאי תכליתו לנחם אחרים ואין נחמה אלא בתורה כמו דכתיב "זאת נחמתי בעניי".
והנה בטבע האדם והאנושות בכלל שכשאיש מבקש טובה וחסד מחברו, המבקש נצרך לשלשה אופנים שבהם ימלא בקשתו:
א) ש"המבקש" יהיה ראוי שימלאו שאלתו.
ב) "שלהמבוקש" יהיה האפשרות למלא הבקשה.
ג) שיהיה שעת הכשר.
ראיה לדברינו מצינו אצל משה רע"ה ואצל דוד המע"ה,
(עמוד 35)
שמשה בעת התחננו לפני השי"ת אמר "ואתחנן אל השם בעת ההיא".
היינו "ואתחנן", אני משה המקבל את התורה מסיני, מתחנן שאכנס לא"י ומכיון שהיה לי די פגעים בהיותי נשיא ומנהיג ישראל במדבר, ראוי אני שבקשתי תמלא.
"אל השם" – בידך השי"ת היכולת למלאות בקשתי.
"בעת ההיא" – וגם השעה היא שעת הכשר כעת שישמע תחנתי.
וכן הגיד דוד המע"ה "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא". פירושו שה"חסיד" המתפלל אליך ראוי שתמלא שאיפתו ובקשתו.
"אליך" – הוא מתחנן לפניך השי"ת, בידך האפשרות לגשם שאיפתו.
"לעת מצא" – וגם השעה מוכשרת לזה.
אצלי הצעיר נמצאים בבקשתי, תחינתי ותפלתי לפני השי"ת רק ב' אופנים מהנזכרים לעיל.
א) שאני מתחנן "לפני השי"ת" שימלא שאיפתי והיא "שאיפת התורה" שיתן את חלקי בין יושבי בית המדרש ללמד וללמד.
ב) וגם השעה מוכשרת לזה, שהלא חיי מכבר אינם שלי ונתונים רק לתורת השם ואהבת החסד.
אך יודע אני, יודע שאיני ראוי לכל חסדי השי"ת וכל בקשתי היא בגדר "מתנת חנם".
לכך "ואני תפלתי" – אני הצעיר בישראל מתפלל ומתחנן לפניך השי"ת שתעשה למען רחמיך הרבים ותתנני לאהבה לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני הבריות שיקובלו דברי בין תופסי התורה, ויהיה כל מעשי לשם שמים, תצליחנו בלימודי ובכל מעשי ידי. כי "לך השם", אני רק מתחנן לפניך ואתה היכול למלאות בקשתי.
"עת רצון" – תהיה שעה זו שעת רצון וכמו שהשארת אותי לפליטה "ממחנות ההרג", כן תאיר פניך ותשים שכינתך בין עושי רצונך, שנעבוד אותך באמת ובלב תמים.
שאזכה בקרוב להדפיס גם את שאר החלקים של "נחמת מאיר"
(עמוד 36)
ואת יתר הכתובים אשר עמלתי בעז"ה בשימת לילות כימים לחבר ולשלם נדרי,
זאת היא הקדמתי – וגם עתירתי
הקדמת צעיר, גלמוד ואומלל.
זכות הקדושים יעמוד לנו, שיקוים במהרה ובנו
נבואת ישעיה "והיה העקב למישור". – בהצלחת העם וגם אושר.