תקציר המבוא:

אודות המחבר

בתחילה ההקדמה המחבר מודה לה' על הצלתו הגשמית ובעיקר על הצלתו הרוחנית אחרי השואה.
לאחר מכן, המחבר מציב זיכרון לדמויות הרבנים אשר שימשם והתאבק ברגליהם בזמן המלחמה ולפניה.
את החלק העיקרי של המבוא מקדיש המחבר לשטוח באריכות את דעתו על מרד גטו ורשה, בתור עד ראיה. לדבריו, מכיוון שהיה ברור שתוצאות המרד יהיו השמדת הגיטו וכל היהודים שנשארו בו, היה אסור לפתוח בו ובוודאי שלא להתגאות בו.

המבוא:

(עמוד יז)
הקדמה
חסדי ה' אזכיר להגומל לחייבים טובות, על כל אשר גמלנו ברחמיו וחסדיו הגדולים, הטובות נסים ונפלאות שעשה עמדי. מחרב וזלעפות רעב וחלאים, ומצפרני החיות הטורפות בשבע מחנות הסגר1, ומכבשני האש הצילני, ונשארתי אוד מוצל מאש התופת מכל משפחתינו (מווארשא, ביאלה פאדלאסק [הסמוכה לבריסק דליטא], פראשניץ, מלאווה) שנספו על קדה"ש במחנות השמדה הי"ד. רבות עשית עמדי, אתה ד' אלקי, נפלאותיך אלי אין ערוך, עצמו מספר, לא ידעתי ספורות. והרבה מהם שעקבותיהם לא נודעו אלי בהיותם, טחו עיני מראות ומהשכיל כי טובות הנה, כמימרא דר' אלעזר לעושה נפלאות לבדו, אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו (וברש"י, לבדו הוא לבדו יודע שהוא נס, אבל בעל הנס אינו מכירו) (נדה לא.). ואולי גם הפירוש אפילו הוא מרגיש להנס אבל אינו מכיר בעוצם וגודל הנס. ובזמנים הכי קשים שניטל מאתנו הדעה והדבור, שועת עניים אתה תשמע, עני בדעת, וגם שהשועה בעצם היא עניה וחלשה, וכמו כן צעקת הדל תקשיב, אף כשהצעקה היא דלה מבלי כח לצעוק. ואולי גם הפירוש שועת עניים לפי מה ששמעתי בשם הרה"ק רמ"מ מאמשינאוו זצ"ל, שאמר ששועה היא בלב כמו שכתוב שועתנו קבל ושמע צעקתנו. וזהו הפירוש שועת עניים,
(עמוד יח)
השועה שבלב של עניים שאין להם כח לדבר ולהתפלל רק אנחה ושועה מלב, אתה תשמע. וכמו שכתבו בשם הרר"ב זצ"ל, הבוחר בשירי זמרה, היינו בשיורי זמרה, השיריים שנשארו, שלא יכול לשבח יותר. כמו כן שועת עניים, השועה שנשארה בלב, אתה תשמע.
ועוד הפליא חסדו עלי שראה בעניי (תרתי משמע, גם העניות הדעת עניות דתורה) שמלבד הצלת הגוף היה לנו מלחמה גדולה גם אחרי השואה האיומה נגד החפשים שרצו לעשות אותנו "מהמתקדמים" ולשלוח אותנו לקיבוצים חופשיים. וזהו אולי הפירוש ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו, היינו, מבית עבדים הצלת הגוף, וממצרים גאלתנו מטומאת זוהמת מצרים. תקע בשופר גדול לחרותנו היינו חירות מהשטן ומסט"א (עיין ר"ה (ל:) תוד"ה לערבב השטן), ושא נס לקבץ היינו גאולת הגוף. וגדול הנס האחרון יותר מהראשון, שנשארתי גלמוד לבדי בעולם, אוד מוצל מאש, וחשבנו כמו לוט, שכבר כל העולם היהודי חרב. והיה לי סיעתא דשמיא להחזיק באמונה טהורה לאחר כל הסבל הנורא, מבלי חברים ובלי משפחה, הורים ומורים, שנשאר בלבי עוד זיק וצמאון לחזור לירושת אבותי לתורה ולחפש לרבי, בחושך וערפל ממש. ובטח הכל בזכות אבותי ורבותי הק' שזכיתי לשמשם וללמוד מהם, ריחמו עלי משמים.
וכאן המקום גורם להזכירם ולהעלות זכרם. ר' יוסיל קרליבר זצ"ל, מחשובי חסידי ראדזין. הרב ר' יעקב יצחק הכהן גליקסברג זצ"ל, הרב דעיר מארדע הסמוכה לשעדליץ, מחסידי ראדזין, (ובשנת תש"ב כשהייתי שם ונחליתי בטיפוס קשה הוא והרבנית השגיחו עלי), וגם האדמו"ר מראדזין הי"ד בחן אותי. ובתחלת המלחמה בשנת ת"ש זכיתי ללמוד אצל הרב הג' ר' ליב לנדאו זצ"ל הרב מקאליבעל שהתאכסן בבית הה"צ האדמו"ר מאפאלע ר' ירמיה קאליש זצ"ל בן הרה"צ הר' יעקב דוד מאמשינאוו זצ"ל. ואז הכרתי גם חותנו הה"צ ר' ישעיה'לע פרשיסחער זצ"ל, ולמד אתי רא"ש הלכות מקואות (ובשעת המרד בוורשא הייתי עוד אתו ביחד שאז נשאר לבדו (בלי הרבנית) רק עם בתו). ואח"כ זכיתי ללמוד אצל הרה"ג מו"ר ר' דוד משה הכהן רבינוביץ זצ"ל חתנו של האדמו"ר מראדומסק זצ"ל ובנו של האדמו"ר מקרימלוב זצ"ל, (נכדו של התפארת שלמה), וזכיתי להיות עמו במחיצתו ממש כל היום משעה שפתחו השערים עד הלילה, ולמד אתי כל היום וממש לא זזה ידי מידו, וגם כתבתי לו חידושיו מפיו יקרא ואני כותבם, והרבנית (רייזעלע ע"ה) הביאה לי אוכל בצהרים להשיב את נפשי. והייתי גם אז במחיצתו של הרבי מראדומסק זצ"ל, וגם פעם הייתי ביחד על הסדר בפסח. וראיתי גם חשקת ואהבת התורה שהיתה יוקדת בלבו, כל חללי דעלמא ועשירות היו בעיניו כקליפת השום. ופעם הלכתי עמו לבקר את האדמו"ר מאסטראווצע, וחיבק אותו ואמר: זייט מיר מחיה
(עמוד יז)
הקדמה
חסדי ה' אזכיר להגומל לחייבים טובות, על כל אשר גמלנו ברחמיו וחסדיו הגדולים, הטובות נסים ונפלאות שעשה עמדי. מחרב וזלעפות רעב וחלאים, ומצפרני החיות הטורפות בשבע מחנות הסגר , ומכבשני האש הצילני, ונשארתי אוד מוצל מאש התופת מכל משפחתינו (מווארשא, ביאלה פאדלאסק [הסמוכה לבריסק דליטא], פראשניץ, מלאווה) שנספו על קדה"ש במחנות השמדה הי"ד. רבות עשית עמדי, אתה ד' אלקי, נפלאותיך אלי אין ערוך, עצמו מספר, לא ידעתי ספורות. והרבה מהם שעקבותיהם לא נודעו אלי בהיותם, טחו עיני מראות ומהשכיל כי טובות הנה, כמימרא דר' אלעזר לעושה נפלאות לבדו, אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו (וברש"י, לבדו הוא לבדו יודע שהוא נס, אבל בעל הנס אינו מכירו) (נדה לא.). ואולי גם הפירוש אפילו הוא מרגיש להנס אבל אינו מכיר בעוצם וגודל הנס. ובזמנים הכי קשים שניטל מאתנו הדעה והדבור, שועת עניים אתה תשמע, עני בדעת, וגם שהשועה בעצם היא עניה וחלשה, וכמו כן צעקת הדל תקשיב, אף כשהצעקה היא דלה מבלי כח לצעוק. ואולי גם הפירוש שועת עניים לפי מה ששמעתי בשם הרה"ק רמ"מ מאמשינאוו זצ"ל, שאמר ששועה היא בלב כמו שכתוב שועתנו קבל ושמע צעקתנו. וזהו הפירוש שועת עניים,
(עמוד יח)
השועה שבלב של עניים שאין להם כח לדבר ולהתפלל רק אנחה ושועה מלב, אתה תשמע. וכמו שכתבו בשם הרר"ב זצ"ל, הבוחר בשירי זמרה, היינו בשיורי זמרה, השיריים שנשארו, שלא יכול לשבח יותר. כמו כן שועת עניים, השועה שנשארה בלב, אתה תשמע.
ועוד הפליא חסדו עלי שראה בעניי (תרתי משמע, גם העניות הדעת עניות דתורה) שמלבד הצלת הגוף היה לנו מלחמה גדולה גם אחרי השואה האיומה נגד החפשים שרצו לעשות אותנו "מהמתקדמים" ולשלוח אותנו לקיבוצים חופשיים. וזהו אולי הפירוש ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו, היינו, מבית עבדים הצלת הגוף, וממצרים גאלתנו מטומאת זוהמת מצרים. תקע בשופר גדול לחרותנו היינו חירות מהשטן ומסט"א (עיין ר"ה (ל:) תוד"ה לערבב השטן), ושא נס לקבץ היינו גאולת הגוף. וגדול הנס האחרון יותר מהראשון, שנשארתי גלמוד לבדי בעולם, אוד מוצל מאש, וחשבנו כמו לוט, שכבר כל העולם היהודי חרב. והיה לי סיעתא דשמיא להחזיק באמונה טהורה לאחר כל הסבל הנורא, מבלי חברים ובלי משפחה, הורים ומורים, שנשאר בלבי עוד זיק וצמאון לחזור לירושת אבותי לתורה ולחפש לרבי, בחושך וערפל ממש. ובטח הכל בזכות אבותי ורבותי הק' שזכיתי לשמשם וללמוד מהם, ריחמו עלי משמים.
וכאן המקום גורם להזכירם ולהעלות זכרם. ר' יוסיל קרליבר זצ"ל, מחשובי חסידי ראדזין. הרב ר' יעקב יצחק הכהן גליקסברג זצ"ל, הרב דעיר מארדע הסמוכה לשעדליץ, מחסידי ראדזין, (ובשנת תש"ב כשהייתי שם ונחליתי בטיפוס קשה הוא והרבנית השגיחו עלי), וגם האדמו"ר מראדזין הי"ד בחן אותי. ובתחלת המלחמה בשנת ת"ש זכיתי ללמוד אצל הרב הג' ר' ליב לנדאו זצ"ל הרב מקאליבעל שהתאכסן בבית הה"צ האדמו"ר מאפאלע ר' ירמיה קאליש זצ"ל בן הרה"צ הר' יעקב דוד מאמשינאוו זצ"ל. ואז הכרתי גם חותנו הה"צ ר' ישעיה'לע פרשיסחער זצ"ל, ולמד אתי רא"ש הלכות מקואות (ובשעת המרד בוורשא הייתי עוד אתו ביחד שאז נשאר לבדו (בלי הרבנית) רק עם בתו). ואח"כ זכיתי ללמוד אצל הרה"ג מו"ר ר' דוד משה הכהן רבינוביץ זצ"ל חתנו של האדמו"ר מראדומסק זצ"ל ובנו של האדמו"ר מקרימלוב זצ"ל, (נכדו של התפארת שלמה), וזכיתי להיות עמו במחיצתו ממש כל היום משעה שפתחו השערים עד הלילה, ולמד אתי כל היום וממש לא זזה ידי מידו, וגם כתבתי לו חידושיו מפיו יקרא ואני כותבם, והרבנית (רייזעלע ע"ה) הביאה לי אוכל בצהרים להשיב את נפשי. והייתי גם אז במחיצתו של הרבי מראדומסק זצ"ל, וגם פעם הייתי ביחד על הסדר בפסח. וראיתי גם חשקת ואהבת התורה שהיתה יוקדת בלבו, כל חללי דעלמא ועשירות היו בעיניו כקליפת השום. ופעם הלכתי עמו לבקר את האדמו"ר מאסטראווצע, וחיבק אותו ואמר: זייט מיר מחיה עם דברי תורה.
(עמוד יט)
ומה שנשאר בזכרוני שדיברו אודות אתרוג הגדל בשביעית, ולמד אתי אז מס' ר"ה, ולמחרת שלח אתי קונטרס עם חידו"ת להרבי מאסטראווצע זצ"ל ואמר לי זה הכל מלא חידושים "נייעסליך". ופעם הייתי עמו אצל הגאון ר' מנחם זעמבא ז"ל שהיה שכן שלנו ממש, (בכל ליל שבת התפללתי אצלו והיה לומד בשעת ההפסקה - כנהוג בבתי החסידים דגור - הלכה מר"מ הל' שבת, וגם קצת דרוש שזכיתי לשומעם) והיה שם מלחמתה של תורה זמן ארוך כשעה, ומה שנשאר עוד בזכרוני שהשיחה היה בשיטת הירושלמי תקיעת שופר בשבת במקדש דעת ר' לוי, והוא היה מחדש נפלא ומדקדק מאד בכל מילה מרש"י וראשונים ז"ל, והיה שש ושמח כמוצא שלל רב בעת שמצא איזה דבר חדש או דקדוק באיזה ראשון, וכשהייתי צריך לברוח מווארשא מחמת הרעב הגדול שהיה אז נפטרתי מאתו בדמעות, ואמר לי מי יודע מה יהיה עמנו, וכתב לי הג' רבי דוד משה זצ"ל איזה הורמנא בשבילי (ועד היום אינני זוכר מה היה כתוב שם).
וזכיתי גם לשמש את הרה"ק האדמו"ר מאפאלע הי"ד הנ"ל ולהסתופף בצלו. הוא היה מופשט לגמרי מעוה"ז, ושמעתי שבזמן מלחמת העולם הראשונה, יצא בעצמו להתקין עירוב, ומיד הוכנס לבית הכלא בחשד חמור של ריגול, והיה ממש בסכנת מות, ולאחר שבהשתדלות גדולה שיחררו אותו וחזר לביתו ולמשפחתו, שלח אחיו הרה"צ ר' מנחם מאמשינאוו לביתו שנים מאנ"ש לראות התנהגותו, ואמרו שלא ראו אצלו שום שינוי בעת שישב במאסר ובביתו, ופירש אדמו"ר הפירוש במדרש רבה (ר"פ מקץ) מבית האסורים יצא למלוך (קהלת ד יד) זה יוסף, היינו שלא ראו שום שינוי אצלו בין כשהיה בבית האסורים ובין כשנעשה משנה למלך. וחוץ ממה שישנתי שם על הספסל כל ליל ש"ק כדי להיות נוכח בשולחנו הטהור, הייתי סמוך אליו הרבה, וזכורני שפעם הלכתי עמו ללבן התנור למצות. ופעם בליל א' דסוכות אחר השלחן קרא לי והוא חזר על מס' סוכה פ"א בעל פה ואני היה לי גמרא בפני ואמר ג' דפין בע"פ. ואצלו ראיתי טלית של הר"ר יצחק מווארקא זצ"ל ובגד של הרר"ב מפרשיסחא ז"ל שלבש ביוהכ"פ וכבוס א' של זכוכית כחולה שהיה משתמש עמו בפסח. וזכיתי גם לשמש את כ"ק האדמו"ר מפיאסצנע בעמ"ח חובת התלמידים ואש קודש בשנת תש"ג קודם המרד. וגם הייתי מבאי ביתו של האדמו"ר מקרימלוב הי"ד (אביו של הגאון ר' דוד משה הכהן הנ"ל) שהיה ביחד עם הרבנית [ושמעתי שהובילו אותו למיידאנעק]. וגם הייתי מבאי ביתו של האדמו"ר מסטריקוב הי"ד שהיה עוד ביחד עם הרבנית וחתנו ר' קלמן וחיו עד המרד, ובאותו זמן (שנת תש"ב) נהרגו גם כל המשפחה של האדמו"ר מראדומסק הי"ד וחתנו
(עמוד כ)
הגאון רד"מ הכהן ובתו, ולא נשאר בחיים רק גיסו הרב ר' דוד הלברשטאם בנו של הרב מזמיגרוד, עם בנו ר' יחזקאל, והייתי עמהם ביחד עד המרד. ורק בזכותם של צדיקים אלו זכיתי להשאר בחיים ולהשאר יהודי, ולישב באהלי תורה ובצלן של מאורי וחכמי ישראל.
והנה אף שדבר זה. להעלות על הכתב את גודל היגון ואנחה, הצרות שחלפו על ראשינו, בלתי אפשרי, ואולי מזמן חורבן בית קדשינו לא היה שבר גדול כזה. ואף שתמיד השתמטתי מענין זה, אפתח הפעם את סגור לבי לספר מעט מזער אודות החורבן הנורא שהיה בוורשא בשנת תש"ג ושאחרים קראוהו "מרד" (בגיטו וורשא) ותוצאותיו הנוראות, אשר לא יאומן כי יסופר. ומבני פריצי עמנו מרימים אותו על נס, ומגדילין ומפארין לאלו שהתעסקו בזה. לכנותם בשם בחירי האומה וגבוריה, ועיקר מגמתם להביא לתוך הקהל, השפעה של כחי ועוצם ידי, לתפוס אומנתו של עשיו על חרבך תחיה, וככל הגוים בית ישראל, ובבת אחת להשפיל כבודם של עם ישראל בגולה. שהלכו כצאן לטבח. מבלי להתנגד ולמרוד, ונותנים בית יעקב לשמצה, וללעג, ולהפוך הקערה על פיה, לעקור האמונה הטהורה מלבם של ישראל במיוחד בצעירי הצאן.
לכן מפני כבודן של ישראל אותן הקדושים אשר בארץ אכתוב, שורות שורותיים ראשי פרקים בתור עד ראייה, מהמציאות בפי מה שאני ראיתי, וגם ממה ששמעתי אז. ובכדי שלא נחשב שמחמת החרדים האדוקים, יצאה נגדם יד הצורר המטורף, נתבונן נא היטב במה שקרה. הנה אש יצאה מאשכנז (דוקא) להבה מקרית הנאורים, המתבוללים, שכל מגמתם היתה לחקות לחוקות הגויים, ולהתבולל להתערב לגמרי בתוכם, ולאט לאט להכחיד כל בית ישראל וזכרו. ודוקא משורש הרע הזה (נחש הקדמוני לפתות לעם ישראל) צץ ופרח הצורר הרשע המטורף ימ"ש, והעם נעו אחריו, בשנאה גלויה, נגדם, ולהביאם בעל כורחם, להזכיר להם שהם יהודים אף לאחר כבמה דורות שכבר התנצרו והיו מעורבים בתוך הגויים, ועם נישואי תערובות, החזירו להם בעל כורחם להבדילם מהגויים, ולהגיד להם שבעל כורחך אתה יהודי ושאי אפשר להתנצר ולהמיר דתו. וישראל אע"פ שחטא ישראל הוא. ומשם יצאה הרעה המלאך המשחית, לכל אירופה, וכד' חז"ל שמכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין וכו". (ועי' באוה"ח הקדוש עה"פ (שמות כ"ב) כי תצא אש בא"ד את אשר יסובבו הרשעים ברשעם, אלא יסובבו רע לכל העולם. כו' שאחר שניתן רשות לאש הדינים להבעיר, לא לקוצים לבד הם מבעירים כו' תינוקות של בית רבן, וכו' כי לפעמים חרב עד צואר הגיעה מופתי הדור יסודי עולם נלקחים בעונם כו', שהם הצדיקים, וכו' ולפעמים יגדל החטא כו' וחימה שפוכה על כל שונאי ישראל כו' כללות ישראל וכו' יעוש"ה:).
והנה זה פלא גדול דבר שלא קרה עוד מעולם, בכל משך ההיסטוריה שלנו,
(עמוד כא)
שתמיד היה כל מגמתם של האומות שונאי ישראל הכי גדולים, להכריח אותנו הן ברצון והן באונס להמיר, להתנצר, או לקבל דת מחמד וכדומה. ומי שהסכים לזה קיבלו אותו בכבוד הכי גדול. ובתוארים, ובמשרות גבוהות. וכאן הכריחו בעל כרחם את כל אחד להשאר יהודי דוקא ולמות מות קדושים, כיהודי טוב על קדה"ש שדוקא שמפני שאתה יהודי, מעם השם אתה נהרג ונשרף. על כרחך אתה חי כיהודי, בזהות יהודי, אף שאתה צועק שאינך יהודי וכבר כמה דורות התנצרו, ועל כרחך אתה מת על המוקד על קידוה"ש שדוקא שמפני שאתה ממוצא יהודי אתה גם יהודי לעולם ועד. בנים אתם לה' וכמו שהבן נשאר תמיד בן לאותו אבא אף שמצא אב חורגו.
ובכדי שנבין המצב צריכין להקדים: הנה הנאצים ימ"ש וזכרם היו הממשלה הכי חזקה בכל העולם וחמש שנים ערכו נגדם מלחמה אמריקה ואנגליה ורוסיה עד שנצחום וכמעט קט לולא חסדי השי"ת שהיה רומס את כולם, גם היה לו מחלקה מיוחדת שרים וצבא גדול (הגיסטפו) שלחמו במיוחד נגד היהודים, וגם ‏ השקיעו מאמצים ועשו פעולות איך להטעות אותם והקציב לזה מיניסטריון מיוחד ועל כולם הרשע האיום המושל הגדול ימ"ש. ובמלחמתם נגד עם ישראל הם הלכו לאט לאט בשלבים, ותכננו עצות עמוקות איך להשמידם, ובאמת לא האמינו יושבי תבל ומלכי ארץ שהמלחמה תמשך חמש שנים, כי כל החכמים שבעולם לא ידעו והכירו כח גבורתו, ומאידך כולם פחדו ורעדו ממנו. שום אדם לא האמין שבכלל אפשר לעשות מעשים וזוועות כאלו, לעשות תאי גז להשמיד אנשים נשים וטף, דברים שהם נגד השכל והדעת ורגש אנושי. אמנם לאט לאט החלו עם תעמולה כוזבת כדרכם וגם לקחו מאחב"י מדלת העם (מהערב רב) לעשות מהם שוטרים וקאפוס וכך דחפו כולם לתוך גיטאות ולקחו כל רכושם של ישראל מחוט עד שרוך נעל.
ובווארשא דחפו מכל הסביבות לתוך הגיטו בצפיפות נוראה ומעט אוכל שנתנו בתמורה לפתקאות היה מספיק לא לחיות ולא למות תיכף, ובשנת תש"א היה ממש רעב ובחוץ ברחובות היו מזי רעב מתים מונחים, גם ממשפחות עשירים. ובשנת תש"ב אז סגרו הגישה לגיטו אין יוצא ואין נכנס ובלי מזון ועשו תחבולות איך לרמות האנשים שהם הולכים למקומות עבודה, ומי שלא הלך מעצמו באו לכל בית עם השוטרים האוקריינים באקדחים ודחפו אותם בכח ומי שלא רצה לילך המיתו אותו על המקום. ובאמת היה קשה לאנשים להחליט מה לעשות, שהרי בין כך וכך היו מתים מרעב והאנשים כבר היו חלשים ורעבים ולאחר מחלות קשות, בלי תרופות, ובלי מקום איפה לרחוץ וכו'. ובאמת מה היה להם לעשות וגם לא היה איפה לברוח, שהיינו מוקפים מהשונאים הפולנים ימ"ש והם עזרו להנאצים ושמחים על הצרות שלנו, ואם אחד ברח היו מוסרים אותו לגיסטפו. ואז בכל יום היו לוקחים כעשרת אלפים יהודים והובילו אותם ישר לטרבלינקא, ושם עלו על המוקר הי"ד.
וזה היה נמשך מחודש תמוז עד אלול, וכמעט את כולם לקחו, לרבות כל
(עמוד כב)
הנשים וילדים וגם כל האיטליגנציה, רופאים ועורכי דין, ומה שהשאירו זה היה רק מדלת העם ממש שהיו צריכים כח אדם, וכל המגושם יותר השאירו, סנדלרים, חייטים, סבלים, ועוד בעלי מקצוע בגיל צעיר ובתוכם התחבאו גם כמה מרבנים וגדולי ישראל, והשאירו רק כעשרים וחמש אלף איש. לא היה נמצא עוד משפחה שלימה (אני נשארתי לבד מכל משפחתי רק עם אחי אברהם אבא הי"ד שהיה צעיר ממני והיה במחבוא) ולאותן שנשארו, מכיון שהיו צריכין לעבודה שלהם כבר היה לחם וכו'.
ואחרי שמן השמים הניחו עוד פנה וזוית להתחבא, בסדנות עבודה השופין שהיו גם בוורשא, שולץ וטעבענס, שהיו צריכין כח אדם לספק להצבא מלבושים ונעלים וגם נשק בשביל הנאצים, וע"י זה ניצולו כמה משארית הפלטה, הרי כאן קמו מפריצי עמנו, בלי חכמה ובלי דעת, לא דעת תורה ולא דעת נוטה, והתחילו ללחום בלי נשק עם הצבא הגרמני וקראו לזה מרד.
ואיך לא שמו על לב את השאלה הפשוטה האיך יוכל מיעוט קומץ קטן של אנשים חלשים ורעבים שבורים ורצוצים ללחום נגד טנקים וצבא הכי גדול בלי נשק, ואפילו אילו היה להם במקום אחד קצת נשק קל נגד הצבא הכי חזק בעולם, הרי הם לא בטחו בה' רק בזרוע עוזם ולא הלכו לשאול לדעת תורה אם מותר להפקיר דמן של אלפים ורבבות מישראל, באופן כזה שאין כל סיכוי לנצח ורק "מות בכבוד" היה יכול להיות המוצא היחידי של המציאות העגומה, או סיכוי קלוש לאחדים מהם שישארו בחיים וכדלקמן.
גם הנאורים האלו, הרי מצד חק המוסר והצדק והיושר שהם מאמינים בדמוקרטיה, הלא היו צריכין לשאול דעת העם, וכבר אמרתי שהיו הרבה מדלת העם ממש וגם כמה מוסרים לדאבוננו, ואני זוכר שפעם כשהייתי אצל שכן בשם רינגלבלום באו כמה יהודים עם אקדוחים ודרשו בסף, אולי זה היה בשביל לארגן המרד לא ידעתי, (ומי יודע אם לא הפחידו גם לגדולי דורנו להסכים או לא לדבר מזה). ומה היו הבונקערס שעשינו, זה היה טוב להסתתר שבוע או שבועיים לא יותר, בלי אוכל וכו' ואצלנו בבונקר לא היה לנו שום נשק רק לאחד היה אקדח קטן בלי כדורים.
והנה שמשון הגבור אמר תמות נפשי עם פלשתים, אבל כאן גרמו להמית אלפים מישראל, גם אפילו כשהרגו כמה חיילים בודדים מהגרמנים. ואולם הנאורים האלה לא רצו למות ולהשאר בתוך שאר הנספים רק ברחו מחוץ לשערי הגיטו, וכנראה שהם כבר הכינו לעצמן מקום מקודם, או שהפולנים עזרו להם: שגם הם רצו לחסל שארית הפליטה מהגיטו, ואולי זה היה גם מעצת הגיסטפו שהיה כקוצים בעיניהם שיהודים עוד נמצאים בעיר הבירה וכו'".
ובאמת אנשי הגיסטפו הרשעים לא ראו בטוב עין שיהודים עוד נמצאים בעיר הבירה ווארשא והיה כל הזמן מלחמה בינם לבין עצמם, היו כאלו שראו הצורך
(עמוד כג)
להשאיר יהודים לעבודה לעזור לצבא ולמלחמה, וגם לְאסוף הרבה כסף מעבודת חנם של היהודים, והגיסטפו היה יותר חשוב להם להשמיד כל היהודים אף שעל ידי זה יפסידו במלחמה, וכאן ע"י המרד מצאו עצה הכי טובה איך להפטר מכל היהודים וגם להיות נקיים בעיני העולם, שידעו שבעיר הבירה ישנם יהודים ופחדו קצת מהעולם.
ואחרי האסון הנורא הזה, שהיה למכשול וכו'. ניצלו האסון הזה מכלומרשט כנצחון וכנו שם יום הזכרון לשואה ולגבורה לזכר המרד וכו'. ובמקום שהיה להם לישב ולדון אם כתורה, ויושר עשו. ואולי על ידיהם נגרם לחסל כל שארית הפליטה, או לכל הפחות לחקור המאורעות שהיו שם, ניצלו אותן לפרסומת ליתן להן שם ויד כגבורי האומה, והכל כדי לחזק ידי הכופרים המאמינים רק בכחי ועוצם ידי. וככל הגוים שמפני פוליטיקא או כבוד המדומה שיהיו נראים כגבורים מותר לאבד ולהשמיד וכו'. ואיפה מצינו בדברי ימינו לעשות מחורבן איזה יום זכרון להגדיל גבורי האומה כביכול ומי לנו גדול ממרד בר כוכבא, האם לזה יעשה יום זכרון בכלל. כדי להראות הכח של המרד והגבורה. ולדעתי שעיקר הנצחון ללחום נגד האויב בחכמה הוא להשבית מגמתו ותוכניותיו ולפעמים הנצחון הוא לא רק מה שנראה לפי שעה נצחון ואתה מראה גבורה שלך, דמכיון שעיקר רצונו ומגמתו היה להשמיד את כל היהודים, ושלא ישאר אף יהודי אחד שינצל מצפרני החיה הטורפת, ממילא כל יהודי שהצלחת להציל את חייו בזה כבר נוצחה מזימתם, וזה היתה צריכה להיות האסטרטגיה הנכונה, ולא לעשות פעולה שיוסיף שמן על גבי המדורה הבוערת שבילתה את שארית הפליטה.
ומה שתולין עצמם באילן גדול הגאון רמ"ז הי"ד שכאילו הסכים לזה, הוא גם דבר שלא נתברר (וכן שמעתי גם מאיש אחד שהיה מעורה היטב בכל הענינים שם שלא ידוע לאיש פשר דבר בזה) ולא ניתן להאמר על האי גברא רבא שהוא הסכים עמהן להתחיל במרד, בעת שהיה ברור שיבואו להשחית כל שארית הפליטה ביסורים הכי קשים ונוראים תסמר שערות ראש. (ומי יכול לדון בדיני נפשות כאלו ובפרט שהיו שם כמה בריונים שיתכן ופחדו מהם) ולדעתי לולא המרד היו הרבה יהודים ניצולים כמו בשאר מקומות, וזה אפשר לבדוק גם לפי הסטטיסטקא ובשביל המרד לא נשארו גם לא אחד מעיר וממשפחה,
ובשנת תשכ"ה כשהייתי אצל האדמו"ר מליבאויץ זצ"ל ומסרתי לו ספר טעמי המצוות להריקאנאטי, התעניין מאד לשמוע מה שקרה שם בעת המרד ועיכב אותי בשעה ארוכה ממש, וגם דעתו היתה ברורה שלולא המרד היו ניצולים הרבה אלפים מאחב"י וגם לא האמין שהרבנים הסכימו עם המרד ובפרט הגרמ"ז, ואילו היו כל הימים דיו אי אפשר לתאר מה שעבר על ראשינו ואין לי כח להאריך יותר בזה.
(עמוד כד)
הקדמה
איתא בגמ' (ביצה לח.) כי סליק ר' אבא אמר (תפלה זו) יהא רעוא דאימא מילתא (דשמעתתא) דתתקבל (לחכמי המקום שלא אבוש). ורש"י ז"ל קורא לזה תפלה, וגם התפלל שלא אבוש, ביחוד שדרך הלימוד היה שונה בין בבל לארץ ישראל (כמבואר בסנהדרין [כד.]). ואולי י"ל שלכן התפלל תפלה זו, משום דלאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא סיעתא דשמיא היא (כסוטה כא.) זה תלמיד חכם דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא. וברש"י ז"ל בא"ד אם יזכה שיסייעוהו מן השמים להתקבל דבריו בין חבריו להורות בהלכה וכמשפט. ואולי זהו גם כן הפשט (סנהדרין צג:) וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום, היינו מכיון שה' עמו היה לו סיעתא דשמיא ואז כל מה שהורה היה כהלכה. ולפי זה י"ל שזה היה עיקר תפילת ר' אבא שיזכה לסיעתא דשמיא, וזה היה גם כן לכאורה תפלת רבי נחוניא בן הקנה. ובכן אקדים תפילתי יהי רצון דאימא מילתא דתתקבל, וזהו עיקר ההקדמה.
ותולדות זה החיבור, ששמתי לי לברר וללבן לעצמי ההלכות הכרוכות בברכת הודאה והגומל, לדעת בית אב של ההלכות ושורשן, לעבור על כל הסוגיות עם הראשונים והאחרונים ז"ל באופן מקיף ומשא ומתן רחב כדי ליישב דבריהם ומה שנראה לי לפי קט שכלי להעיר בדבריהם. ומכיון שמובא במדרש תלפיות בשם הזוה"ק שכתיבת חידו"ת הם כהקרבת קרבן יעו"ש, א"כ החידו"ת בעניני תודה וברכת הגומל הם כהקרבת תודה. ומכיון שה' הצילנו מכל המאורעות (יושבי חושך וצלמות בכלא של המחנות, וחלאים רעים וכו') קראתי זה הספר בשם כולל ברכת תודה, וגמרתי זה בשנת תשכ"ה בעיר איסטבורן שבאנגליה. אך למעשה נתרחבו ונתרבו הדברים כדרכה של תורה ויצא לארבעה ראשים, שם האחד בשבילי ההודאה, ב') בשבילי העבודה, ג') בשבילי ברכת הגומל, ד') דיני תודה, ועוד הרבה בהל' קדשים.
והנה ספרי הנוכחי "בשבילי העבודה" על כמה ענינים השייכים בעבודות שבבית המקדש מקיף ג' קונטרסים; האחד, על עניני תקיעות בשופר ובחצוצרות והמסתעף לענין שירה במקדש; השני, על דיני וידוי וסמיכה בקרבנות; והשלישי, בענין העובדא דבני בתירא בריש פ"ו דפסחים בסוגיא דפסח דוחה שבת. וענין וידוי ושירה זה באמת המשך לחיבורי בשבילי ההודאה שיש שם הרבה בענינים אלו, ויש צירוף לקודש, ודברי תורה פרים ורבים וזהו פרי הלולים של החיבור הקודם, ועיין מגילה (יח.) עבודה והודאה חדא מילתא היא וברש"י ז"ל אף הודאה עבודה של מקום הוא.
והנה כבר הודעתי לעיל וגם בספרי הקודמים שהדברים נכתבו ברובם בזמנים שונים, פסקי פסקי ומתוך חבילי טרדין ושלא בעיון כל הצורך ולא נכתבו בצורה מסודרת
(עמוד כה)
ומוכנה שיהיו ראוים להדפסה כספר השלם, ובדעתי היה שאם אזכה להכין הענינים על מנת להוציאם לאור עולם, אעבור עה"פ לעיין היטב בסוגיות אלו להעמידם בכור המבחן בדעה צלולה ומיושבת, ולסדרם באופן נאות דבר דבור על אופניו. אולם לדאבוני נתקיים בי מאמרם ז"ל (אבות פ"ב מ"ד) אל תאמר כשאפנה אשנה וטרדותי גברו יותר וגם קשה עתיקא מחדתא לחזור לברר וללבן הדברים כפי הצורך. אי לזאת הסכמתי בדעתי לעשות בשעה זו את האפשרי לע"ע דאם לא עכשיו אימתי ובדלית ברירה השארתי הדברים כפי שהם ורק חלקתים לסדר ענינים ובהוספת כמה מקורות והערות וסמכתי על המעיין הישר שיעיין היטב בכל המקומות עליהם בניתי הדברים, וע"פ המקורות עליהם יסובון מילי יבחר מה לקרב וכו', ובפרט בעניני קדשים שצריכים לדקדק בהם ביותר עד שיהיו כסולת מנופה הדק היטב דקה מן הדקה ושגיאות מי יבין, ואם המצא ימצא איזה טעות ימחול להודיעני, והקב"ה ברחמיו וחסדיו יחיש קץ הפלאות ויבנה בית מקדשנו ותפארתנו וישיב כהנים לעבודתם ולוים לשירם ולזמרם ויבואו משה ואהרן עמהם (יומא ה:) והם יורו לנו דרכי העבודה אכי"ר.
ובזה אצא בתפלת ר' אבא שיהי רצון שדברי יתקבלו לרצון לפני קהל ועדה וישלח עזרתו מקודש לסיעתא דשמיא שיפתח לבנו בתורתו, ושלא ימוש התורה מפי ומפי זוז"ז עד עולם ושאזכה להוציא לאור יתר חיבורי שישנם תח"י מתוך הרחבת הדעת.
שמחה בונם באאמו"ר מוה"ר ברכיה הנקרא ברך הי"ד ליבערמאן
מח"ס "בשבילי אורייתא"
פעיה"ק צפת ת"ו
ברכה שלוחה להרה"ג מו"ה יהושע ליבוביץ שליט"א רב בהמ"ד מהרי"ץ דושינסקיא ב"ב, וברכה מיוחדת לבני הרב משה שמואל שליט"א, שהשקיעו מאמצים רבים למען יצא הספר כלול בהדרו. ברך ד' חילם ופועל ידם ירצה ויתברכו יחד עם כל המסייעים בגוף ובממון, במילוי משאלות לבם לטובה עמו"ש.
המחבר

1 מכל ז' המחנות שהייתי לא היה שום דמיון ושום השוואה למיידאנעק מקום הרשע והאכזריות, אשר שערות ראש יעמדו מהפחד ומהזוועה שאי אפשר להאמין [כעדותם של הרשעים ימ"ש שאמרו שלטרעבלינקא אין לנו הזכות לילך] כי במיידאנעק היה הרבה יותר גרוע משאר מקומות. כ"ד שעות היו השדים מלאכי חבלה מלאכי המות ממש, עומדים עלינו להתגרות בנו ולהכאיב אותנו במכות ופצעים ולהכריח אותנו לרוץ על ארבע, נוסף עם צליפות וקריאות בוז ושמצה, ובכל יום לעמוד ולראות איך תולין ומלקים ליהודים, וכל אחד מאתנו היה בוחר למות מלחיות שם שעה אחת מגודל העינוי והיסורין, ורק לאחר שכבר היה גוסט אז לקחו אותו לכבשני האש, ואין בכחי להאריך יותר.
(עמוד יט)
עם דברי תורה.
ומה שנשאר בזכרוני שדיברו אודות אתרוג הגדל בשביעית, ולמד אתי אז מס' ר"ה, ולמחרת שלח אתי קונטרס עם חידו"ת להרבי מאסטראווצע זצ"ל ואמר לי זה הכל מלא חידושים "נייעסליך". ופעם הייתי עמו אצל הגאון ר' מנחם זעמבא ז"ל שהיה שכן שלנו ממש, (בכל ליל שבת התפללתי אצלו והיה לומד בשעת ההפסקה - כנהוג בבתי החסידים דגור - הלכה מר"מ הל' שבת, וגם קצת דרוש שזכיתי לשומעם) והיה שם מלחמתה של תורה זמן ארוך כשעה, ומה שנשאר עוד בזכרוני שהשיחה היה בשיטת הירושלמי תקיעת שופר בשבת במקדש דעת ר' לוי, והוא היה מחדש נפלא ומדקדק מאד בכל מילה מרש"י וראשונים ז"ל, והיה שש ושמח כמוצא שלל רב בעת שמצא איזה דבר חדש או דקדוק באיזה ראשון, וכשהייתי צריך לברוח מווארשא מחמת הרעב הגדול שהיה אז נפטרתי מאתו בדמעות, ואמר לי מי יודע מה יהיה עמנו, וכתב לי הג' רבי דוד משה זצ"ל איזה הורמנא בשבילי (ועד היום אינני זוכר מה היה כתוב שם).
וזכיתי גם לשמש את הרה"ק האדמו"ר מאפאלע הי"ד הנ"ל ולהסתופף בצלו. הוא היה מופשט לגמרי מעוה"ז, ושמעתי שבזמן מלחמת העולם הראשונה, יצא בעצמו להתקין עירוב, ומיד הוכנס לבית הכלא בחשד חמור של ריגול, והיה ממש בסכנת מות, ולאחר שבהשתדלות גדולה שיחררו אותו וחזר לביתו ולמשפחתו, שלח אחיו הרה"צ ר' מנחם מאמשינאוו לביתו שנים מאנ"ש לראות התנהגותו, ואמרו שלא ראו אצלו שום שינוי בעת שישב במאסר ובביתו, ופירש אדמו"ר הפירוש במדרש רבה (ר"פ מקץ) מבית האסורים יצא למלוך (קהלת ד יד) זה יוסף, היינו שלא ראו שום שינוי אצלו בין כשהיה בבית האסורים ובין כשנעשה משנה למלך. וחוץ ממה שישנתי שם על הספסל כל ליל ש"ק כדי להיות נוכח בשולחנו הטהור, הייתי סמוך אליו הרבה, וזכורני שפעם הלכתי עמו ללבן התנור למצות. ופעם בליל א' דסוכות אחר השלחן קרא לי והוא חזר על מס' סוכה פ"א בעל פה ואני היה לי גמרא בפני ואמר ג' דפין בע"פ. ואצלו ראיתי טלית של הר"ר יצחק מווארקא זצ"ל ובגד של הרר"ב מפרשיסחא ז"ל שלבש ביוהכ"פ וכבוס א' של זכוכית כחולה שהיה משתמש עמו בפסח. וזכיתי גם לשמש את כ"ק האדמו"ר מפיאסצנע בעמ"ח חובת התלמידים ואש קודש בשנת תש"ג קודם המרד. וגם הייתי מבאי ביתו של האדמו"ר מקרימלוב הי"ד (אביו של הגאון ר' דוד משה הכהן הנ"ל) שהיה ביחד עם הרבנית [ושמעתי שהובילו אותו למיידאנעק]. וגם הייתי מבאי ביתו של האדמו"ר מסטריקוב הי"ד שהיה עוד ביחד עם הרבנית וחתנו ר' קלמן וחיו עד המרד, ובאותו זמן (שנת תש"ב) נהרגו גם כל המשפחה של האדמו"ר מראדומסק הי"ד וחתנו
(עמוד כ)
הגאון רד"מ הכהן ובתו, ולא נשאר בחיים רק גיסו הרב ר' דוד הלברשטאם בנו של הרב מזמיגרוד, עם בנו ר' יחזקאל, והייתי עמהם ביחד עד המרד. ורק בזכותם של צדיקים אלו זכיתי להשאר בחיים ולהשאר יהודי, ולישב באהלי תורה ובצלן של מאורי וחכמי ישראל.
והנה אף שדבר זה. להעלות על הכתב את גודל היגון ואנחה, הצרות שחלפו על ראשינו, בלתי אפשרי, ואולי מזמן חורבן בית קדשינו לא היה שבר גדול כזה. ואף שתמיד השתמטתי מענין זה, אפתח הפעם את סגור לבי לספר מעט מזער אודות החורבן הנורא שהיה בוורשא בשנת תש"ג ושאחרים קראוהו "מרד" (בגיטו וורשא) ותוצאותיו הנוראות, אשר לא יאומן כי יסופר. ומבני פריצי עמנו מרימים אותו על נס, ומגדילין ומפארין לאלו שהתעסקו בזה. לכנותם בשם בחירי האומה וגבוריה, ועיקר מגמתם להביא לתוך הקהל, השפעה של כחי ועוצם ידי, לתפוס אומנתו של עשיו על חרבך תחיה, וככל הגוים בית ישראל, ובבת אחת להשפיל כבודם של עם ישראל בגולה. שהלכו כצאן לטבח. מבלי להתנגד ולמרוד, ונותנים בית יעקב לשמצה, וללעג, ולהפוך הקערה על פיה, לעקור האמונה הטהורה מלבם של ישראל במיוחד בצעירי הצאן.
לכן מפני כבודן של ישראל אותן הקדושים אשר בארץ אכתוב, שורות שורותיים ראשי פרקים בתור עד ראייה, מהמציאות בפי מה שאני ראיתי, וגם ממה ששמעתי אז. ובכדי שלא נחשב שמחמת החרדים האדוקים, יצאה נגדם יד הצורר המטורף, נתבונן נא היטב במה שקרה. הנה אש יצאה מאשכנז (דוקא) להבה מקרית הנאורים, המתבוללים, שכל מגמתם היתה לחקות לחוקות הגויים, ולהתבולל להתערב לגמרי בתוכם, ולאט לאט להכחיד כל בית ישראל וזכרו. ודוקא משורש הרע הזה (נחש הקדמוני לפתות לעם ישראל) צץ ופרח הצורר הרשע המטורף ימ"ש, והעם נעו אחריו, בשנאה גלויה, נגדם, ולהביאם בעל כורחם, להזכיר להם שהם יהודים אף לאחר כבמה דורות שכבר התנצרו והיו מעורבים בתוך הגויים, ועם נישואי תערובות, החזירו להם בעל כורחם להבדילם מהגויים, ולהגיד להם שבעל כורחך אתה יהודי ושאי אפשר להתנצר ולהמיר דתו. וישראל אע"פ שחטא ישראל הוא. ומשם יצאה הרעה המלאך המשחית, לכל אירופה, וכד' חז"ל שמכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין וכו". (ועי' באוה"ח הקדוש עה"פ (שמות כ"ב) כי תצא אש בא"ד את אשר יסובבו הרשעים ברשעם, אלא יסובבו רע לכל העולם. כו' שאחר שניתן רשות לאש הדינים להבעיר, לא לקוצים לבד הם מבעירים כו' תינוקות של בית רבן, וכו' כי לפעמים חרב עד צואר הגיעה מופתי הדור יסודי עולם נלקחים בעונם כו', שהם הצדיקים, וכו' ולפעמים יגדל החטא כו' וחימה שפוכה על כל שונאי ישראל כו' כללות ישראל וכו' יעוש"ה:).
והנה זה פלא גדול דבר שלא קרה עוד מעולם, בכל משך ההיסטוריה שלנו,
(עמוד כא)
שתמיד היה כל מגמתם של האומות שונאי ישראל הכי גדולים, להכריח אותנו הן ברצון והן באונס להמיר, להתנצר, או לקבל דת מחמד וכדומה. ומי שהסכים לזה קיבלו אותו בכבוד הכי גדול. ובתוארים, ובמשרות גבוהות. וכאן הכריחו בעל כרחם את כל אחד להשאר יהודי דוקא ולמות מות קדושים, כיהודי טוב על קדה"ש שדוקא שמפני שאתה יהודי, מעם השם אתה נהרג ונשרף. על כרחך אתה חי כיהודי, בזהות יהודי, אף שאתה צועק שאינך יהודי וכבר כמה דורות התנצרו, ועל כרחך אתה מת על המוקד על קידוה"ש שדוקא שמפני שאתה ממוצא יהודי אתה גם יהודי לעולם ועד. בנים אתם לה' וכמו שהבן נשאר תמיד בן לאותו אבא אף שמצא אב חורגו.
ובכדי שנבין המצב צריכין להקדים: הנה הנאצים ימ"ש וזכרם היו הממשלה הכי חזקה בכל העולם וחמש שנים ערכו נגדם מלחמה אמריקה ואנגליה ורוסיה עד שנצחום וכמעט קט לולא חסדי השי"ת שהיה רומס את כולם, גם היה לו מחלקה מיוחדת שרים וצבא גדול (הגיסטפו) שלחמו במיוחד נגד היהודים, וגם ‏ השקיעו מאמצים ועשו פעולות איך להטעות אותם והקציב לזה מיניסטריון מיוחד ועל כולם הרשע האיום המושל הגדול ימ"ש. ובמלחמתם נגד עם ישראל הם הלכו לאט לאט בשלבים, ותכננו עצות עמוקות איך להשמידם, ובאמת לא האמינו יושבי תבל ומלכי ארץ שהמלחמה תמשך חמש שנים, כי כל החכמים שבעולם לא ידעו והכירו כח גבורתו, ומאידך כולם פחדו ורעדו ממנו. שום אדם לא האמין שבכלל אפשר לעשות מעשים וזוועות כאלו, לעשות תאי גז להשמיד אנשים נשים וטף, דברים שהם נגד השכל והדעת ורגש אנושי. אמנם לאט לאט החלו עם תעמולה כוזבת כדרכם וגם לקחו מאחב"י מדלת העם (מהערב רב) לעשות מהם שוטרים וקאפוס וכך דחפו כולם לתוך גיטאות ולקחו כל רכושם של ישראל מחוט עד שרוך נעל.
ובווארשא דחפו מכל הסביבות לתוך הגיטו בצפיפות נוראה ומעט אוכל שנתנו בתמורה לפתקאות היה מספיק לא לחיות ולא למות תיכף, ובשנת תש"א היה ממש רעב ובחוץ ברחובות היו מזי רעב מתים מונחים, גם ממשפחות עשירים. ובשנת תש"ב אז סגרו הגישה לגיטו אין יוצא ואין נכנס ובלי מזון ועשו תחבולות איך לרמות האנשים שהם הולכים למקומות עבודה, ומי שלא הלך מעצמו באו לכל בית עם השוטרים האוקריינים באקדחים ודחפו אותם בכח ומי שלא רצה לילך המיתו אותו על המקום. ובאמת היה קשה לאנשים להחליט מה לעשות, שהרי בין כך וכך היו מתים מרעב והאנשים כבר היו חלשים ורעבים ולאחר מחלות קשות, בלי תרופות, ובלי מקום איפה לרחוץ וכו'. ובאמת מה היה להם לעשות וגם לא היה איפה לברוח, שהיינו מוקפים מהשונאים הפולנים ימ"ש והם עזרו להנאצים ושמחים על הצרות שלנו, ואם אחד ברח היו מוסרים אותו לגיסטפו. ואז בכל יום היו לוקחים כעשרת אלפים יהודים והובילו אותם ישר לטרבלינקא, ושם עלו על המוקר הי"ד.
וזה היה נמשך מחודש תמוז עד אלול, וכמעט את כולם לקחו, לרבות כל
(עמוד כב)
הנשים וילדים וגם כל האיטליגנציה, רופאים ועורכי דין, ומה שהשאירו זה היה רק מדלת העם ממש שהיו צריכים כח אדם, וכל המגושם יותר השאירו, סנדלרים, חייטים, סבלים, ועוד בעלי מקצוע בגיל צעיר ובתוכם התחבאו גם כמה מרבנים וגדולי ישראל, והשאירו רק כעשרים וחמש אלף איש. לא היה נמצא עוד משפחה שלימה (אני נשארתי לבד מכל משפחתי רק עם אחי אברהם אבא הי"ד שהיה צעיר ממני והיה במחבוא) ולאותן שנשארו, מכיון שהיו צריכין לעבודה שלהם כבר היה לחם וכו'.
ואחרי שמן השמים הניחו עוד פנה וזוית להתחבא, בסדנות עבודה השופין שהיו גם בוורשא, שולץ וטעבענס, שהיו צריכין כח אדם לספק להצבא מלבושים ונעלים וגם נשק בשביל הנאצים, וע"י זה ניצולו כמה משארית הפלטה, הרי כאן קמו מפריצי עמנו, בלי חכמה ובלי דעת, לא דעת תורה ולא דעת נוטה, והתחילו ללחום בלי נשק עם הצבא הגרמני וקראו לזה מרד.
ואיך לא שמו על לב את השאלה הפשוטה האיך יוכל מיעוט קומץ קטן של אנשים חלשים ורעבים שבורים ורצוצים ללחום נגד טנקים וצבא הכי גדול בלי נשק, ואפילו אילו היה להם במקום אחד קצת נשק קל נגד הצבא הכי חזק בעולם, הרי הם לא בטחו בה' רק בזרוע עוזם ולא הלכו לשאול לדעת תורה אם מותר להפקיר דמן של אלפים ורבבות מישראל, באופן כזה שאין כל סיכוי לנצח ורק "מות בכבוד" היה יכול להיות המוצא היחידי של המציאות העגומה, או סיכוי קלוש לאחדים מהם שישארו בחיים וכדלקמן.
גם הנאורים האלו, הרי מצד חק המוסר והצדק והיושר שהם מאמינים בדמוקרטיה, הלא היו צריכין לשאול דעת העם, וכבר אמרתי שהיו הרבה מדלת העם ממש וגם כמה מוסרים לדאבוננו, ואני זוכר שפעם כשהייתי אצל שכן בשם רינגלבלום באו כמה יהודים עם אקדוחים ודרשו בסף, אולי זה היה בשביל לארגן המרד לא ידעתי, (ומי יודע אם לא הפחידו גם לגדולי דורנו להסכים או לא לדבר מזה). ומה היו הבונקערס שעשינו, זה היה טוב להסתתר שבוע או שבועיים לא יותר, בלי אוכל וכו' ואצלנו בבונקר לא היה לנו שום נשק רק לאחד היה אקדח קטן בלי כדורים.
והנה שמשון הגבור אמר תמות נפשי עם פלשתים, אבל כאן גרמו להמית אלפים מישראל, גם אפילו כשהרגו כמה חיילים בודדים מהגרמנים. ואולם הנאורים האלה לא רצו למות ולהשאר בתוך שאר הנספים רק ברחו מחוץ לשערי הגיטו, וכנראה שהם כבר הכינו לעצמן מקום מקודם, או שהפולנים עזרו להם: שגם הם רצו לחסל שארית הפליטה מהגיטו, ואולי זה היה גם מעצת הגיסטפו שהיה כקוצים בעיניהם שיהודים עוד נמצאים בעיר הבירה וכו'".
ובאמת אנשי הגיסטפו הרשעים לא ראו בטוב עין שיהודים עוד נמצאים בעיר הבירה ווארשא והיה כל הזמן מלחמה בינם לבין עצמם, היו כאלו שראו הצורך
(עמוד כג)
להשאיר יהודים לעבודה לעזור לצבא ולמלחמה, וגם לְאסוף הרבה כסף מעבודת חנם של היהודים, והגיסטפו היה יותר חשוב להם להשמיד כל היהודים אף שעל ידי זה יפסידו במלחמה, וכאן ע"י המרד מצאו עצה הכי טובה איך להפטר מכל היהודים וגם להיות נקיים בעיני העולם, שידעו שבעיר הבירה ישנם יהודים ופחדו קצת מהעולם.
ואחרי האסון הנורא הזה, שהיה למכשול וכו'. ניצלו האסון הזה מכלומרשט כנצחון וכנו שם יום הזכרון לשואה ולגבורה לזכר המרד וכו'. ובמקום שהיה להם לישב ולדון אם כתורה, ויושר עשו. ואולי על ידיהם נגרם לחסל כל שארית הפליטה, או לכל הפחות לחקור המאורעות שהיו שם, ניצלו אותן לפרסומת ליתן להן שם ויד כגבורי האומה, והכל כדי לחזק ידי הכופרים המאמינים רק בכחי ועוצם ידי. וככל הגוים שמפני פוליטיקא או כבוד המדומה שיהיו נראים כגבורים מותר לאבד ולהשמיד וכו'. ואיפה מצינו בדברי ימינו לעשות מחורבן איזה יום זכרון להגדיל גבורי האומה כביכול ומי לנו גדול ממרד בר כוכבא, האם לזה יעשה יום זכרון בכלל. כדי להראות הכח של המרד והגבורה. ולדעתי שעיקר הנצחון ללחום נגד האויב בחכמה הוא להשבית מגמתו ותוכניותיו ולפעמים הנצחון הוא לא רק מה שנראה לפי שעה נצחון ואתה מראה גבורה שלך, דמכיון שעיקר רצונו ומגמתו היה להשמיד את כל היהודים, ושלא ישאר אף יהודי אחד שינצל מצפרני החיה הטורפת, ממילא כל יהודי שהצלחת להציל את חייו בזה כבר נוצחה מזימתם, וזה היתה צריכה להיות האסטרטגיה הנכונה, ולא לעשות פעולה שיוסיף שמן על גבי המדורה הבוערת שבילתה את שארית הפליטה.
ומה שתולין עצמם באילן גדול הגאון רמ"ז הי"ד שכאילו הסכים לזה, הוא גם דבר שלא נתברר (וכן שמעתי גם מאיש אחד שהיה מעורה היטב בכל הענינים שם שלא ידוע לאיש פשר דבר בזה) ולא ניתן להאמר על האי גברא רבא שהוא הסכים עמהן להתחיל במרד, בעת שהיה ברור שיבואו להשחית כל שארית הפליטה ביסורים הכי קשים ונוראים תסמר שערות ראש. (ומי יכול לדון בדיני נפשות כאלו ובפרט שהיו שם כמה בריונים שיתכן ופחדו מהם) ולדעתי לולא המרד היו הרבה יהודים ניצולים כמו בשאר מקומות, וזה אפשר לבדוק גם לפי הסטטיסטקא ובשביל המרד לא נשארו גם לא אחד מעיר וממשפחה,
ובשנת תשכ"ה כשהייתי אצל האדמו"ר מליבאויץ זצ"ל ומסרתי לו ספר טעמי המצוות להריקאנאטי, התעניין מאד לשמוע מה שקרה שם בעת המרד ועיכב אותי בשעה ארוכה ממש, וגם דעתו היתה ברורה שלולא המרד היו ניצולים הרבה אלפים מאחב"י וגם לא האמין שהרבנים הסכימו עם המרד ובפרט הגרמ"ז, ואילו היו כל הימים דיו אי אפשר לתאר מה שעבר על ראשינו ואין לי כח להאריך יותר בזה.
(עמוד כד)
הקדמה
איתא בגמ' (ביצה לח.) כי סליק ר' אבא אמר (תפלה זו) יהא רעוא דאימא מילתא (דשמעתתא) דתתקבל (לחכמי המקום שלא אבוש). ורש"י ז"ל קורא לזה תפלה, וגם התפלל שלא אבוש, ביחוד שדרך הלימוד היה שונה בין בבל לארץ ישראל (כמבואר בסנהדרין [כד.]). ואולי י"ל שלכן התפלל תפלה זו, משום דלאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא סיעתא דשמיא היא (כסוטה כא.) זה תלמיד חכם דסלקא ליה שמעתתא אליבא דהלכתא. וברש"י ז"ל בא"ד אם יזכה שיסייעוהו מן השמים להתקבל דבריו בין חבריו להורות בהלכה וכמשפט. ואולי זהו גם כן הפשט (סנהדרין צג:) וה' עמו שהלכה כמותו בכל מקום, היינו מכיון שה' עמו היה לו סיעתא דשמיא ואז כל מה שהורה היה כהלכה. ולפי זה י"ל שזה היה עיקר תפילת ר' אבא שיזכה לסיעתא דשמיא, וזה היה גם כן לכאורה תפלת רבי נחוניא בן הקנה. ובכן אקדים תפילתי יהי רצון דאימא מילתא דתתקבל, וזהו עיקר ההקדמה.
ותולדות זה החיבור, ששמתי לי לברר וללבן לעצמי ההלכות הכרוכות בברכת הודאה והגומל, לדעת בית אב של ההלכות ושורשן, לעבור על כל הסוגיות עם הראשונים והאחרונים ז"ל באופן מקיף ומשא ומתן רחב כדי ליישב דבריהם ומה שנראה לי לפי קט שכלי להעיר בדבריהם. ומכיון שמובא במדרש תלפיות בשם הזוה"ק שכתיבת חידו"ת הם כהקרבת קרבן יעו"ש, א"כ החידו"ת בעניני תודה וברכת הגומל הם כהקרבת תודה. ומכיון שה' הצילנו מכל המאורעות (יושבי חושך וצלמות בכלא של המחנות, וחלאים רעים וכו') קראתי זה הספר בשם כולל ברכת תודה, וגמרתי זה בשנת תשכ"ה בעיר איסטבורן שבאנגליה. אך למעשה נתרחבו ונתרבו הדברים כדרכה של תורה ויצא לארבעה ראשים, שם האחד בשבילי ההודאה, ב') בשבילי העבודה, ג') בשבילי ברכת הגומל, ד') דיני תודה, ועוד הרבה בהל' קדשים.
והנה ספרי הנוכחי "בשבילי העבודה" על כמה ענינים השייכים בעבודות שבבית המקדש מקיף ג' קונטרסים; האחד, על עניני תקיעות בשופר ובחצוצרות והמסתעף לענין שירה במקדש; השני, על דיני וידוי וסמיכה בקרבנות; והשלישי, בענין העובדא דבני בתירא בריש פ"ו דפסחים בסוגיא דפסח דוחה שבת. וענין וידוי ושירה זה באמת המשך לחיבורי בשבילי ההודאה שיש שם הרבה בענינים אלו, ויש צירוף לקודש, ודברי תורה פרים ורבים וזהו פרי הלולים של החיבור הקודם, ועיין מגילה (יח.) עבודה והודאה חדא מילתא היא וברש"י ז"ל אף הודאה עבודה של מקום הוא.
והנה כבר הודעתי לעיל וגם בספרי הקודמים שהדברים נכתבו ברובם בזמנים שונים, פסקי פסקי ומתוך חבילי טרדין ושלא בעיון כל הצורך ולא נכתבו בצורה מסודרת
(עמוד כה)
ומוכנה שיהיו ראוים להדפסה כספר השלם, ובדעתי היה שאם אזכה להכין הענינים על מנת להוציאם לאור עולם, אעבור עה"פ לעיין היטב בסוגיות אלו להעמידם בכור המבחן בדעה צלולה ומיושבת, ולסדרם באופן נאות דבר דבור על אופניו. אולם לדאבוני נתקיים בי מאמרם ז"ל (אבות פ"ב מ"ד) אל תאמר כשאפנה אשנה וטרדותי גברו יותר וגם קשה עתיקא מחדתא לחזור לברר וללבן הדברים כפי הצורך. אי לזאת הסכמתי בדעתי לעשות בשעה זו את האפשרי לע"ע דאם לא עכשיו אימתי ובדלית ברירה השארתי הדברים כפי שהם ורק חלקתים לסדר ענינים ובהוספת כמה מקורות והערות וסמכתי על המעיין הישר שיעיין היטב בכל המקומות עליהם בניתי הדברים, וע"פ המקורות עליהם יסובון מילי יבחר מה לקרב וכו', ובפרט בעניני קדשים שצריכים לדקדק בהם ביותר עד שיהיו כסולת מנופה הדק היטב דקה מן הדקה ושגיאות מי יבין, ואם המצא ימצא איזה טעות ימחול להודיעני, והקב"ה ברחמיו וחסדיו יחיש קץ הפלאות ויבנה בית מקדשנו ותפארתנו וישיב כהנים לעבודתם ולוים לשירם ולזמרם ויבואו משה ואהרן עמהם (יומא ה:) והם יורו לנו דרכי העבודה אכי"ר.
ובזה אצא בתפלת ר' אבא שיהי רצון שדברי יתקבלו לרצון לפני קהל ועדה וישלח עזרתו מקודש לסיעתא דשמיא שיפתח לבנו בתורתו, ושלא ימוש התורה מפי ומפי זוז"ז עד עולם ושאזכה להוציא לאור יתר חיבורי שישנם תח"י מתוך הרחבת הדעת.
שמחה בונם באאמו"ר מוה"ר ברכיה הנקרא ברך הי"ד ליבערמאן
מח"ס "בשבילי אורייתא"
פעיה"ק צפת ת"ו
ברכה שלוחה להרה"ג מו"ה יהושע ליבוביץ שליט"א רב בהמ"ד מהרי"ץ דושינסקיא ב"ב, וברכה מיוחדת לבני הרב משה שמואל שליט"א, שהשקיעו מאמצים רבים למען יצא הספר כלול בהדרו. ברך ד' חילם ופועל ידם ירצה ויתברכו יחד עם כל המסייעים בגוף ובממון, במילוי משאלות לבם לטובה עמו"ש.
המחבר

1 מכל ז' המחנות שהייתי לא היה שום דמיון ושום השוואה למיידאנעק מקום הרשע והאכזריות, אשר שערות ראש יעמדו מהפחד ומהזוועה שאי אפשר להאמין [כעדותם של הרשעים ימ"ש שאמרו שלטרעבלינקא אין לנו הזכות לילך] כי במיידאנעק היה הרבה יותר גרוע משאר מקומות. כ"ד שעות היו השדים מלאכי חבלה מלאכי המות ממש, עומדים עלינו להתגרות בנו ולהכאיב אותנו במכות ופצעים ולהכריח אותנו לרוץ על ארבע, נוסף עם צליפות וקריאות בוז ושמצה, ובכל יום לעמוד ולראות איך תולין ומלקים ליהודים, וכל אחד מאתנו היה בוחר למות מלחיות שם שעה אחת מגודל העינוי והיסורין, ורק לאחר שכבר היה גוסט אז לקחו אותו לכבשני האש, ואין בכחי להאריך יותר.