תקציר המבוא:

אודות המחבר

מבוא שנדפס לפני כן בספר "שפת אמת" על סדר קדשים שיצא לאור על ידי המחבר בשנחאי.
המחבר כותב בשפה ציורית ועשירה המורכבת מפסוקים ומקורות חז"ל.
בין הדברים הוא מתאר בלשונו את תקופת "ישיבת חכמי לובלין" תחת הנהגתו של מהר"ם שפירא,
את העונג הרוחני ואת געגועיו כפליט לימיו אלו.
המבוא מהווה מצבת זיכרון לתקופה זו.

המבוא:

א ר ש ת ש פ ת נ ו
מעין רוגמא של מעלה נתן הקב"ה דיעה באדם להוציא אור מ א ב נ י ם (פסחים נ"ר)

בטוי נאמן הוא לתוצאה הנוכחית, לפי מקומה ושעתה, ולתפנית הדפסתה.
כיון ששקעה חמה התתיל האפילה ממשמש ובא ונתיירא אדם, מה עשה הקב"ה זימן לו אבנים וטחנן זב"ז והוציא מהן אור (בר"ר פי"א).
מבחר הבריאה, באותה שעה שנדמה לו שהעולם חשך בעדו, בינה יתירה ניתנה בו להמציא תולדה דאור. והנה, אורות מאופל אמר ויהי.
מעין המאורע לאדם קדמאה נתגלגל הדבר ואירע לבני בניו, עם דמדומי חמה, בשעה שאין הלבלר יוצא בקולמוסו, עת יאמר, כותבי הלכות כשורפי תורה, כל הגולה כמדורת אש, וענן כבד עולה ומכבה את קצות פאת המזרח. והיה, בענני ענן ונראתה הקשת בענן.
הכתב נברא בין השמשות (אבות פ"ה).
סמל הוא ליציר נברא זה, נתיב חדש אשר לא ידעו עט, אור מאבנים דברים כפשטן, נזדמן לפי שעה זו להוציא אורה לעולם.
השליך משמים ארץ, רבי כי מטי להאי קרא בכי, נפל ספרא מידי', אמר, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא (חגיגה ה:).
ירידה פלאית זו שירדו מחוקקים ממשענותם, עשתה שמות באוצר החיים, כמה גוילין נשרפו, וכמה מזבחות בדפוס נהרסו, אי' שוקל ואי' ספר, ועל דא קבכינן, איך נפלו במלחמה גבורי החיל, איך יאבדו כלי מלחמתם.
מושכים בשבט סופר מלובלין עד הנה כוננו חצם לירות במו אופל, ואותם מלא ד' חכמה לחשוב מחשבות בחרושת אבן לדעת את כל עבודת הקודש הזה, הללו בעלי תריסין המנצחים במלאכה זו, דף אחד נזדמן להם ועל ידו הצילו רבבות קודש מן הדליקה.
ורבנן להיכן אזלו, עלו לארץ ישראל, נשאו נשים והולידו בנים (סנהדרין צ"ד).
פלאות עדותם של חז"ל אלו, על חנניא מישאל ועזרי', ציור הפלא הוא על ימינו אלה.
אנשי מופת אלו, שהיו באותו הנס גדול כל כך שלא שלטה בהם אש, ותחת השלש אלו רגזה הארץ ונשתנו להם סדרי בראשית, האיש משתהא אפוא מחריש לדעת, ורבנן אלו להיכן אזלו, כלומר, עד כמה לא חלי ולא מרגיש נברא דמרי' סייעי', לבל להשאר עליכם רושם מדכה מעין המאורע, ועל זה, תשובה נצחת השיבו, עלו לארץ ישראל, נשאו נשים והולידו בנים, עם ישראל מלומד בניסים העולם אצלם כמנהגו נוהג, ולעומת זה אמרו, אין בשר חי מרגיש באיזמל.
קורא הדורות, עיניך לנוכח יביטו, וישתוממו על המחזה, מה הציור הלז אשר אני רואה, מצד אחד קמשונים וחרולים, חורבן והשחתה, ומהך גימא הילולי וחינגא, ללומדי ספר למנצח בנגינות.
אף אנן נענה אבתרי', נביע חדות מני קדם, גזע ישישים עלה ועמו ספר מלחמות, אף הם הי באותו הנס, משני קצותיו אכלה אש, ואלו אשר חש ד' למפלט למו, עוברי בעמק הבכא זה, בנו עלי' מצודות, מעיר חריבה, לקרתא דספרייא, הספר והסייף ירדו כרוכין, דספרי לא סייפי, העולם התורני אצלם כמנהגו נוהג באין ביהמ"ד בלא חידוש, הוא מפיץ אור חדש. עד שהרואה יאמר ברקאי, האיר פני כל המזרח.
הלכה מרווחת הוא בישראל, חדש מותר בהאיר המזרח, ישתבחו איפוא להמלצה במקום התנצלות רשיון לתוצאה זו.
זה ספר תולדות יח"ל בגולה, אשר מן השמים קזכו אותם לאוקמי גירסא, עדות הוא לבאי עולם, שגם מכנף הארץ זמירות שמענו "כאור אבוקה בחשכה הליל לנו בגולה ישיבת לובלין".
תמכנו יתודותיו בספר החכמה, זה סדר קדשים, בהיות התורה מחזרת על אכסניא שלה, ישיבת חכמי לובלין שהי' יסודתה על הררי קודש, ובזה הטביע רבנו הגדול מהר"מ שפירא ז"ל את שיעוריו, תמידין כסדרן.
מעולם נתקשו בה בני הישיבה, מה ראה על ככה ומה הניע אליו שכן הוכשר חיבת קודש גורלו, בהילכתא למשיחא.
ואולם עמדו על סוף דעתו, כשראו בית בנוי, ורבנו הקריב עליו קרבן, פרשת הקרבנות שלמד, הי' כעין מגלת ספר כתוב עלי את כל אלה הדברים, זה ספר תולדות אדם שהקריב את נפשו על מזבח התורה.
דחזיתי' לר' מאיר דיתיב וקגריס ביני עמודי דיח"ל, איזהו מקומן של זבחים, כיצד בונין את המזבח, הוא רואה במראה ולא בחדות כאלו הוא מראה בעצמו, כלומר קיים זה מה שכתב בזה.
ונשמע קולו בבואו אל הקודש, ביום פתיחת הישיבה, "ואני בעניי הכינותי בית לד' צבאות", את עניו ויגיע כפו ראינו ויכח אמש, הוא העמיד ישיבה על קברו, בנפשו, ובלשד מיטב חיותו בנה בית נכון ונישא, ארמון גדול בנוי לתלפיות, הועמד לנס על גבעת לובלין המעטירה, לדידי' חזי לי' האי אתרא כי אדמת קודש הוא, ארץ אשר שם ינוחו גדולי התורה והחסידות, הוא החזיר בזה עטרה ליושנה שעטרו לה חכמי לובלין ז"ל, והלא ערסו ערס הברזל ברבת בני עמו, ערס התורה והחסידות גם יחד.
משמת ר' מאיר בטלו מושלי משלים, לא מצאו כל אנשי חיל את ידיהם להמציא כגוונא דילי' בציור אמתי, ואולם כולם סקרו בסקירא אחת, חטיבה של מסירת נפש, וקידוש שם שמים.
מרגלא בפומי' דר' מאיר, גמור בכל לבבך ובכל נפשך, לדעת את דרכי, ולשקוד על דלתי תורתי (ברכות י"ז).
דברים אלו, היו מתנוצצים בקרני הוד, בבית מדרשו של ר' מאיר, כרוזא הוא אשר קרא בחיל, לדעת את דרכי, במה נפשות נשתקעו בבנין הזה, וכמה דמים נבלעו בין החומות אלו, דם שני גבורים מבצבץ ועולה, וכחוט הסיקרא הי' חוגרת באמצע האולם,דם נקי הוא אשר לא יכופף לעד.
כל מעשה תקפו, וגבורתו, הלא הם כתובים על ספר דברי הימים לקורות היהודים בגולה, ולא נאמרו אלה הדברים, אלא לעטרות, שתהי' לזכרון בהיכל ד'.
ראי' אחת שהיא שתים משתקפת מבין בתרי אמרותיו ומעל סביבותיו של ספרי זה, סובב הולך לו חוט אדום של דם ואש ותמרות עשן, ועל צבאו יאיר נתיב מלחמתה של תורה ההולך על דרך שיחו של הראשונים לוחמי מלחמת ה' בגבורה.
החידושים אלו יסודתם על הררי קודש בעת למדי בישיבת לובלין המעטירה, אשר שם משכנות הרועים חנו על ימי השלוים והמנוחה, באותן הימים מלחמתה של תורה היתה שוררת בבית מדרשנו מנצחת בכל עוז על ספר הספרים, ובכן מה נהדר הי' המראה הזאת, בעלי תריסין מנצחין זה את זה בהלכה, זה בונה וזה סותר ודגלם עליהם אהבה.
ועל אדני אלו הוטבעו נחצבו עמודיו של ספרי זה, בן תקופת הימים אשר למעלה מן הזמן היו, שנים שהיו מבשרות צבא רב לתורה ולתעודה, והם אשר האצילו מהודם עליו והעלו על הנס ספרי זה. ואולם חלפו אותן הימים וימי שואה שמשו תחתיהם, שלטו בהרג ואבדון בכל ערי יהודה אשר באירופה, תקופה נהדרה שנמשכה שנות אלף חלפה, נתרעם הגלגל ושפך מבול דם לעולם, שלט בחמה עזה על נאות יעקב ולא הניח זכר למו, מלחמה האיומה לא נתנה חיים לבל מי אשר בשם ישראל יבנה, וסבבו בשוק הסופדים אי' שוקל ואי' סופר.
תקופה של אותן הימים מקיפה לספרי הנוכח, הבדילה לימי הופעתו, ימי בינים אלו השביעוני לענה, פגעי הזמן נחתו בי. ושללו ממנו כל משפחתי, הנאהבים והנעימים דמם נשפך כמים ביחד עם ששת מליון יהודי יוראפ, גלמוד נשארתי לבדי עם ספרי זה, וזה חלקי מכל עמלי, הוא נסי וצור חבלי בעת צרה.
אלה הדברים שמתי למטרה וקראתי שם ספרי זה "מלחמות יהודה" לדברי ימי הספר וקורותיו ולשם מחברו לזכרון בהיכל ה'.
והשורה הזאת תהי' לעד ולמצבת זכרון לנשמת אדוני אבי מורי מהור"ר ישראל יואל חיים במוהר"ר משה יוסף ז"ל אשר הדרכיני בדרך התורה והיראה ונקטף בדמי ימיו ביום ו' ניסן שנת תרצ"ג, תנצב"ה.
ואלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי על מות קדושים וטהורים ה"ה אמי מורתי מרת הענדיל בת מהור"ר טובי' ז"ל, ואחי אלחנן טובי', מאיר, בפתלי, ואחותי היחידה חי' שרה, כולם נשרפו חיים ע"י הרוצחים הגרמנים בכבשוני אש בעיירה כעלמנא הסמוכה לטארעק אשר על אדמת פולין הארורה, ושם עלו על המוקד ביחד עם כל הקהלה הקדושה דעיר קוטנא ביום כ"ז ניסן שנת תש"א. ה' ינקום דמם השפוך ויצרור בצרור החיים נשמות קדושים וטהורים זכר כולם לברכה.
ואני תפלה לה' הרועה אותי מעודי שכן יוסיף חסדו עמי שאזכה ללמוד ולעסוק בתוה"ק מתוך נחת והרחבת הדעת בכוונה הרצוי' למען כבוד שמו ותהלתו וינחם את לבבי הנשבר והנדכה בתוך כל הכלל ישראל בנחמת ציון וירושלים בב"א.

דברי המחבר
מרדכי יהורה לובארט
בדרכי ה' ועל אותה שעה נאמרה שהי' תיכף אחר קבלת התורה איך להתקרב לעבודה, ולכן הי' בכיון העבודה אז ע"י נערי בני ישראל דהיינו הבחורים כמוש"כ הרמב"ן הנ"ל, ולהורות נתן שעל דרכים אלו הוטבעו המתקרבים לעבודה, וכמו שימי הבחרות אין בהם משום כוונה רצוי' ואפ"ה בחר ה' בהם עתה להקריב העולות על ידם, כמו"כ לא ימנע אדם מלעסוק בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה שמתוך כך יבוא לשמה, והפועל דמיוני בזה הי' אז ע"י ההקרבה של היתר הבמה, שגם בזה אין ההקרבה
בתכלית הנרצה כמו שהיא במשכן וכמו שנתבאר לעיל. בדברינו, ולכן רק על אותו היום הי' הקרבה זו, ופסקה, שלא יהי' כן לעולם, דהתכלית הוא להגיע אל הכוונה הרצוי' בלתי לה' לבדו כמו שהי' ההקרבה במשכן שהתחילה אח"כ.
ובזה נראה להבין ד' חז"ל בש"ס ברכות (דף מ"ג :) דאיתא, ואמר רב זוטרא בר טובי' אמר רב עתידים בחורי ישראל שיתנו ריח טוב כלבנון, שנאמר, ילכו יונקותיו ויהי' כזית הודו וריח לו כלבנון, עכ"ד הגמרא, וצריך ביאור דמאי מעליותא בזה שיתנו ריח טוב, ומדקאמר שעתידין בחורי ישראל, שיתנו ריח טוב הרי דהפירוש שהבטחה בזה שיגיעו לשלימות ואיך נרמז זה בריח טוב כלבנון, ואולם יובן היטב עפ"י האמור למעלה, שהרי רמזה התורה בקרא הנ"ל, דוישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, דהיינו הבחורים, שימי הבחרות בעבודת ה' הו' כהקרבה דקרבנות בשעת היתר הבמות, שזה הי' אז טרם שהוקם המשכן, ונתבאר לעיל בדברינו דע"כ דההקרבה דבמה אינה בתכלית כוונה הרצוי' מה שצוה ה' בעבודת הקרבנות דמשכן ומקדש, והסימן לזה במשנה שהובא לעיל, דריח נחוח במשכן ומקדש ואין ריח נחוח בבמה,והיינו עפי"ד הרמב"ן הנ"ל שמחמת חסרון כוונה שיש בהקרבה זו להכי לא יתכן שיהי' לריח נחוח, אבל במשכן ומקדש ששם הוא ההקרבה בכוונה הרצוי' משו"ה יש בזה ריח נחוח, והנה חז"ל אמרו ביומא (דף ל"ס :) על הא דכתיב פתח לבנון דלתיך וגו', דקאי על בית המקדש, ולמה נקרא שמו לבנון שמלבין עונותיהן של ישראל, עכ"ד הגמרא, ומעתה זה נרמז בכוונת חז"ל הנ"ל, דעתידין בחורי ישראל, דעבודתם בימי הבחרות שאין עבודתם בכוונה רצוי' ומצוי בה התערבות משום איזה פני', ודומה לעבודה דקרבנות דבמה דמשום זה לא הי' בהקרבה זו ריח נחוח לה', לזאת הבטיח לנו הכתוב שעתידין בחורי ישראל ליתן ריח טוב כלבנון, פי' שיגיעו למדרגת עבודה שהי' במקדש דנקרא לבנון, דהקרבה דשם היא בכוונה הרצוי' דמשו"ה נאמר ריח נחוח במשכן ובמקדש, וכמו"כ בחורי ישראל יעלו ממדרגה למדרגה ויגיעו לתכלית הנרצה, ואחרי שנלמד מכל הנ"ל, יאירו ד' חז"ל בהוריות, שהובא בראש הענין, דהך כללא דיעסוק אדם בתורה ומצוות אפילו שלא לשמה, למדנו מקרבנות שהקריב בלק וזכה ויצא ממנו רות עד דוד ושלמה, והיינו כמו אותן קרבנות שהקריב בלק הא אין בהקרבה זו לעולם משום אותה כוונה רצוי' כמו ההקרבה במקדש, וזה החילוק מה שמקריבין עכום לשם שמים בבמה דידהו מהקרבת ישראל במקדש וכמו שנתבאר הכל לעיל, וזכה ויצא ממנו רות, וזרעה דוד ושלמה הקריבו במקדש, שהיתה הקרבה זו בכוונה ותכלית הלשמה, כמו"כ בתורה ומצוות ע"י שלא לשמה יזכה ויבוא לשמה, ומעתה סרה קו' המהרש"א דהרי בלק לקנתר בא,ובזה הא נח לו שלא נברא,משום דהראי' אינו דוקא מאותה ההקרבה שהקריב בלק,אלא בדרך כלל יש ללמוד מקרבנות שיש חילוק בין הקרבת עכום לשם שמים לקרבנות שמקריבין ישראל, ואפילו בקרבנות ישראל לא הגיעו לכוונה בשלימות עד בנין שלמה שהקריב במקדש, דהא בבמה אפילו בישראל יש חסרון משום כוונה וכהנ"ל, וא"כ הראי' עפ"י יסוד זה שהונח בעבודת קרבנות מה שלא הוטל עליהם מתחלה העבודה במשבן אלא שהי' מתחלה היתר במות והי' זה במדרגה פחותה בלא פונה רצוי' בתכלית הלשמה רק שאח"כ זכו לעבוד לשמה בההקרבה דמשכן, וכמו"כ נלמד מזה ע"ד לימוד התורה וקיום מצוותיי מבל להניח לעסוק אפילו שלא לשמה ומתוך כך יזכה ויבוא לשמה, וכמו שמרומז בקרא הנ"ל דוישלח את נערי בני
ישראל ויעלו עולות, שהי' בזה הדרכה לאחר קבלת התורה איך להתקרב לעבודת ה' וכאמור הכל לעיל, והשתא דאתינן להכי מסתבר הדבר דאין לחלק בלימוד סדר קדשים מחמת שהוא במקום הקרבה בפועל, מכיון שנתבאר דכל המקור להדרכה זו נרמז בהקרבה גופה, דגם בזה הי' ההתחלה בלא כוונה רצוי' רק בגדר שלא לשמה וזכו אח"כ לשמה, וזה כד' המהר"מ תגיז זאת ליהודה ויאמר, אודה ה' בכל לבב ששם חלקי מיושבי ביהמ"ד, ומיום שעמדתי על דעתי לא משתי מאהלה של תורה, וכשהייתי עוד צעיר לימים זכיתי להתקבל בהישיבה הגדולה בלובלין המעטירה, שנתיסדה מאז לתפארת יהודי פולני', ע"י מו"ר הגאון אמתי קדוש ישראל ותפארתו רשכבה"ג מרן מהר"ם שפירא זצ"ל האב"ד ור"מ לובלין, הוא הגבר אשר הקים עולה של תורה וכעיר וקדיש משמיא נחית והכין בסיס נאמן לכל דורשי תושי', ושם מצאו כל אנשי חיל את ידיהם להגות
בתורת ה' לילה כיום בלי שום מפריע מתוך הרחבת הדעת ושלות הנפש.
ומאז בואי לישיה"ק קירב אותי בשתי ידים הביאני המלך חדריו לבית מלא ספרים וסופרים, בין המוני מעלה אשר שם נקבצו מארצות פזוריהם ושם צוה ה' את הברכה להתפתח ולהתעמק בתוה"ק תחת השפעתו של אותו גאון וצדיק זצ"ל.
ויהי כי נטרפה השעה וכבה אור המאיר בפטירת רבנו הגדול מחולל ומייסד הישיבה, נכנסו חכמים לכרם ביבנה, רבותנו שבגולה גאוני וקדושי ארץ, ששמשו בתור ראשי הישיבה, ומלאו מקום מייסדה, והם אשר האצילו מהודם עלינו.
וברם זכור אותו איש לטוב ר"מ ישיה"ק שכיהן פאר עד יום האחרון לקיום הישיבה הוא ניהו מורי ורבי הגאון המובהק שר התורה והיראה לו עשר ידות בנגלה ונסתר ארי' דבי עילאי מהור"ר ר' ארי' צבי פראמער זצ"ל, האבד"ק קאזיגלאוו, בעמח"ס שיח השדה ושו"ת ארץ צבי, והוא השפיע עלי מטיב דרך למודו שקבל מרבו המובהק הגה"ק אדמו"ר מסאכאטשאב בעל האבני נזר זצ"ל.
שליו הייתי בבית זה ורענן בהיכלי במשך הרבה שנים שהי' כמעט כל ימי קיומה של הישיבה, ולא עזבתי כותלי בית המדרש עד יום האחרון של חורבן הנורא בפרוץ מלחמה האיומה בצאת הכהנים מן הקודש וענן מלא את בית ה' קטנתי מכל החסדים אחרי שהציל ה' אותי כאחד מן יחידים מכל תלמידי הישיבה גבורי הרוח שנפלו במלחמה, על במותיהם על מעלות מזבח התורה שהקדישו מיטב כחם שם נפלו חלל, והנני העני ממעש חש ה' למפלט לי והשאיר אותי
לשריד וגלמוד מכל בית אבי ומשפחתי.
ובמה אכוף ובמה אקדם שבח והודי' לה' נסי, כי עוד הגדיל חסדו עלי וביחד עמי ניצול התכריך כתבים שלי החד"ת אשר טפחתי ורביתי במשך למדי בהישיבה, והמה בכורי פרי עשתנותי אשר בשלו באביב שנותי, ובכל דרך גלותי על תלמי לבבי נשאתים, ורבות שבעה לה נפשי טורח ותלאה, נפשי מסרתי עליהם בכל שנות נדודי בברחי על נהרות והאגמים, העמקתי אתם במעמקים עברתי אורחות ימים, ובחמלת ה' עלי כי לא גלאתי והביאותים אל המנוחה והנחלה, והנם כהיום למנחם משיב נפשי עלים לתרופה של ספרי הנוכח.
על כן יאמר בספר מלחמות ה' וגו' וברש"י עה"ת שם על חני' זו ונסים שנעשו בה יאמר בספר מלחמות ה', וברש"י קידושין (ל :) ספר מלחמות מלחמה שע"י ספר אהבה יש בסופה.
שם "מלחמות יהודה" שקראתי לספרי זה, הוא על חצר מטרה זו, ואם כי לא הסכנו בכמו אלה חוברי חבר של דרי מעלה שוכני ימי השלוים ורעננים, אולם מתאים הוא ביותר לספרי הנוכח, לפי הקורות אותו מהחל יצירתו עד היום הוה.
בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב דברים אשר חזון נפלא הם על ימינו אלה, בלא הם כתובים, בספר אור המאיר למרן ז"ל.
ויהי בצאת הכהנים מן הקדש, והענן מלא את בית ד', ולא יכלו הכהנים לעמר לשרת מפני הענן, אז אמר שלמה ד' אמר לשכון בערפל (מלכים, א.ח.).
עירוב פרשיית קחזינן הכא, כי לשמחה זו של חנוכת הבית, מה עושה מקרא זה, ובודאי לא נאמר, אלא כנגד דורות הבאים.
לפי מדרשו למדנו שידע הי' שלמה, שהבית עתיר ליחרב, וזאת היתה לו שבנה מקום לגניזת הארון.
באותן הימים, שהי' רחוק הציור הלז מהיות חזון במציאות, והרי ירושלים בתפארתה, והבית בנוי על תלו, ואז, הוא רואה חזות קשות וחש עתידות למו.
ויהי בצאת הכהנים מן הקדש, דברים קשין כגידין, הוא מגיד מראשית אחרית דבר, את אשר יקרא אותם באחרית הימים, קורות עטופות בערפל, וענן מלא את בית ד', אז, אמר שלמה, על עת הזאת, הוא מכין בסיס נאמן, מעלה את חרבנם על ראש שמחתם, והי' לבבם זה כל הימים, כי, אמר ד' אמר לשכון בערפל, הלא היא כתובה בספר הישר, ומשה נגש אל ערפל, כי שם אלקים, אות היא לעולמי עד, שגם בעב הענן, חקר אלקי תמצא, כי תדרשנו, בכל לבבך ובכל נפשך.
רמזי דחכמתא אינון, נזרקו מפי רבנו, כשנכנסו חכמים לכרם ביבנה, להנחת אבן פנה לתכלית טרקלין ופלטרין של
היכל התורה, ישיבה חכמי לובלין, אז נדברו אלה הדברים, ויכתב בספר זכרון לפניו.
אותו היום שנטל הרבה עטרות, לקורות היהודים בפולין, דגל התורה מתנוסס ברום כל הגולה כולה, רגליו הועמדו
במישור, ובמקהלים הוא מברך על המוגמר, מה שנכספה וכלתה נפשו זה עשירית שנים, הוא רואה בעליל, היכל מפואר
כלילת יופי, ותוכו כברו, תלמידים למאות, בני עלי', יושבים בקרונות של זהב, ועליהם יציץ נזרו, ובכן מה נהדר הי'
המראה הזה, והנה אז, ורוח אחרת אתו, לרוח היום זה, ובלשון אחרת, הוא מדבר עמנו.
והן הן הדברים, אשר הגה ברוח קדשו ביום קדים, הוא רואה שלשלת גלגולים, שעתידים לעבור על בני חנוכיו
מלובלין עד הנה, ויהי בצאת הכהנים מן הקודש, אלו פרחי כהונה שהי' עולין ורואין בעטרות, בני היכלא יצאו דחופים,
ומקומם יקח אחר ועל עת הזאת הוא התקן פרוזדור לטרקלין, ד' אמר לשכון בערפל, רוח המושל לא יעלה על
עליכם, ומקומכם בבהמ"ד בל תניחו.
ואנן מה נענו אבתרי', קול עלה נדף זה, הוא בת קול היוצאת, מהר סיני אשר כולו עשן, מכרזת ואומרת שלא נצחה
הרוח את עמוד העשן, קורות יח"ל בגולה, נהדרו, הפעם, ע"י נעימות ימינם של ועד הדפסה "מפיצי אור", לוית חן
הוא לראשנו, בדרך גלותנו.
מרגניתא דר' מאיר הוא, וממנו הושתת ועד הדפסה זה, וכמין מרגליות הי' נתונה בבית עקד ספרים הגרול
שבישיבתנו, מטרתה הי' להפיץ, תורת אור המאיר, ותלמידיו.
מילתא אלבישייהו יקירא, בלשכת הגולה זו, אף שם הבור קבוע, וממנו מספיקין מים לכל עזרה כולה, דמות דיוקנו
של רבנו, מנצחת לפננו בפה והוא הנותן לנו כח, לעשות חיל כהיום הזה.
מגמתנו, לגשת אל הקודש, המונח באמתחתנו, וגושפנקא דמלכא חתים עלה, הוא ניהו חיבור גדול, לאחד מחברנו אשר
מלבנון תבואי, ובדמים קנינהו להביאו הלום, והנהו בכתובים.

בעלי שורות אלו, יוצאים בשיר מרן ז"ל, "אזלת ידנו, ותש כוחנו, בת קול תנחמנו, עור אביכם חי".

שנגהי, ה' שבט, הילולא רבה דשפת אמת זצ"ל

שנת בג'ש'ת' אל הקדש, לפ"ק

שורות אלו שכאמור נכתבו בדם התמצית של אבינו זצ"ל בתחילת ספר שפת אמת על סדר קדשים,
מתפרשים על שני עמודים מלאים. שני עמודים אלו הם נושא ללימוד ולעיון מעמיק, רק לדוגמא, ההתחלה פותחת
בציטוט מגמ' מס' פסחים דף נ"ר, ולכאורה המעיין מתקשה להבין מה הקשר ולמה הכוונה, מבירור נודע לנו על
המצאה להדפיס ספרים בזול התגלה אז, שדרך וע"י לוחות אבנים חלקות שבפעולה מסוימת מעביר את הכתב
ועי"כ יכולים להדפיס, וע"ז באה הציטוט מגמ' הנ"ל על הדיעה שניתן באדם להוציא אור, היינו אור התורה
מאבנים.
בסוף משאו הנ"ל הוא מרמז על ספרו אשר היה עמו בכתובים, שבתכנית ראשונית אמור היה להקרא בשם
"ריח הלבנון", חשים ומרגישים את השאיפה והרצון לזכות להעלות את הדברים, את "החיבור הגדול" - אשר בו
הראה כוחו וחילו בבקיאותו וידיעותיו הרבות והעמוקות בדברי הרמב"ם ושאר הראשונים בעניני קדשים – על
מכבש הדפוס, הספר אשר כלשונו "בדמים קנינהו". מגמתנו, לגשת אל הקודש, המונח באמתחתנו, וגושפנקא
דמלכא חתים עלה, הוא ניהו חיבור גדול, לאחד מחברנו אשר מלבנון תבואי, ובדמים קנינהו להביאו הלום, והנהו
בכתובים.

כמה מתאים להביא כאן שיר ממה שכתב אבינו בכתב ידו, והוא קינה על ישיבת חכמי לובלין ותלמידיה, בהסברים לדברי השיר כתב אבינו "השיר הזה משמש בתור קינה על יח"ל שנשא עליו אחד מהתלמידים מתוך געגועים גדולים בהיותו באיי יאפאן". על השיר המרטיט והמרגש הזה חתם בשם "בן חיל", ובהסברו כתב: הוא ר"ת של שמו ושם משפחתו של אבי המשורר [יח"ל הוא ר"ת יואל ישראל חיים לובארט] ואף גם של ישיבת חכמי לובלין.