תקציר המבוא:

אודות המחבר

המחבר, בוגר ישיבת סלובודקה בקובנה, מבכה את חורבן ישיבות ליטא בתקופת השואה.

המבוא:

(עמוד ג)
הקדמה
"כי הוו מיפטרי רבנן מבי רבי אמי, ואמרי לה מבי רבי חנינא, אמרי ליה הכי: "עולמך תראה בחייך". (ברכות, י"ז).
כידוע היה אורח החיים של בן הישיבה מאז ומתמיד, נעלה במוסריותו ובמידותיו המצויינות, מאורח החיים של בני סביבתו, ושאיפתו לרוב היתה להעלות ולרומם את "עמך" למדרגה תורנית גבוהה ככל האפשר, והיה מתאמץ להיות מעורב עם הבריות, כדי לנטוע בקרבם את אהבת התורה והנאמנות למסורת אבות. ובגין כך כשרבנן היו נפרדים מרבם, הבין האחרון את הצפוי להם בעתיד, שהלא הם עומדים להיכנס לתוך עולם חדש וזר, השונה כל כך מעולמם הישן והתורני שחיו בו זה שנים רבות, ולפיכך בירך אותם שיזכו לראות בחייהם את התגשמות מיטב מאווייהם, שכל העם יתדבק בתורה, וילמד לדעת ולהוקיר את קדשי האומה. ושכל חלומותיהם שחלמו על אחרים בזמן היותם בישיבה, בתוך ד' אמות של הלכה יתקיימו לטובה. "עולמך תראה בחייך" - העולם שלך שיצרת אותו בזיעת אפיך ובדם תמציתך, עולם הבנוי על יסודם של עיקרונים תורניים נאצלים, תזכה לראותו בשכלולו ובתפארתו, כשכל העם נוהר אליו לסעדו וליהנות מזיוו.
ואנו מורי התורה ובני הישיבות, מיטב שאיפתנו הפצת ידיעת התורה והדת הישראלית בין כל שדרות העם, ומשום כך אנו עומדים לפרקים על בימות בתי הכנסת, ומדברים אל בני עמנו, השכם ודבר, לזכור את אחריותם כלפי המקום והבריות, ומעוררים אותם למעשים טובים. על משה רבנו נאמר: "ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמור", ובעל "הפלאה" מפרש: "שהתפלל שיפתח שפתיו, כמו "ה' שפתי תפתח", שיהיה יכול לאמר "כי לאדם מערכי לב, ומה' מענה לשון", כך גם אנו בדורנו מתפללים אל ריבון העולם שיפתח את שפתינו, שדברינו היוצאים מן הלב, יכנסו ללב עמנו, למען הרימו אל אותה המדרגה הרמה, שהורגלנו אליה בהיותנו בישיבה. אגב, הספר הזה, המוצע לקורא המשכיל, מכיל רק חלק קטן מדרשותי, אשר דרשתי לפני
(עמוד ד)
קהל עדתי בשבתות ובמועדים, ואשמח מאוד אם גם רבנים ומטיפים אחרים, ישתמשו בו לתועלת השומעים ולשם "עולם תראה בחייך", והיה זה שכרי.
ועוד כוונה אחרת צפונה כנראה בברכה של "עולמך תראה בחייך". כידוע חי ר' אמי בתקופת שלטון הרומאים בארץ ישראל, וחז"ל מספרים: "משחרב בית המקדש וכו', רבי אמי אשכח אודיא דדינרא, חזייה ההוא בר רומאי דקא מירתת, אמר לו, זיל שקול לנפשך דלאו פרסאי אנן דאמרי אבידתא למלכא" (בב"מ, כ"ח). לא יפלא בעינינו שרבי אמי "קא מריתת", שהלא הרומאים רעצו וירוצצו את בני ישראל בימיו, והכבידו את עולם עליהם מאד, והוא ירא שמא חלילה גם ישלחו ידם בחיי ישראל הרוחניים, שכה קדושים ויקרים היו בעיניו ובעיני תלמידיו, ולכן בשעה שהיה נפרד מתלמידיו היה מאחל להם שעולמם הרוחני לא יחרב עליהם בחייהם, "עולמך תראה בחייך", - כל ימי חייך על האדמה יתקיים עולמך שזה רבות עמלת לכוננו, למען עמך אשר אהבת, ועוד: כשירמיה הנביא בימי החורבן הלך לדפוק על קברי האבות, שיבקשו רחמים על עם ישראל, לא יכול לתנות להם את כל גודל האסון ומה הוא דורש מהם, "מפני שהיה מתיירא שלא יאמרו, בימיך היתה לבנינו כך". מובן איפוא הדבר שרבי אמי בירך את תלמידיו, שרק שלום ואמת יהיה בימיהם, עולמם הרוחני יעמוד מוצק על מכונו, ולא יצטרכו להתבייש מאבותיהם, ואדרבה האחרונים יתגאו בהם ויאמרו: המצב הרוחני עכשיו מזהיר ופורח, ואשרינו "שבימיך היתה לבנינו כך".
והנה שאיפתנו כאן היתה תמיד ממש כשאיפת גדולי התורה בליטא ופולניה וארצות אירופה האחרות, שהעולם הרוחני לא ייחרב בימינו, ושיקויים בנו "ועולמך תראה בחייך", אך לדאבוננו נתבדו תקוותינו, ועדים היינו לחורבן איום ונורא שאין דוגמתו בקורות ימי האנושות, בתקופת מלחמת הדמים השנייה. והחורבן הזה הקיף גם את עולמנו החמרי וגם את עולמנו הרוחני כאחד. ושכינה מה אומרת? ודאי היא בוכה ומקוננת על צערנו ועלבוננו, כמו בשעת חורבן הבית בימי קדם. ודאי הקב"ה מוריד דמעות לים הגדול בראותו את שברנו הנורא, ואת בתי הישיבות הנודעים לתהילה כשהם שוממים והרוסים, קול התורה נדם לנצח, ולומדיה מהם נתפזרו לכל רוח ומהם מתו במיתות משונות ואכזריות. והוא סופד ואומר: "אוי לי על ביתי ועל הישיבות שלי, כהני היכן אתם, ראשי הישיבות ותלמידיהם,
(עמוד ה)
היכן אתם?" והנה כל אחד מאתנו מבכה את אבדן קרוביו ומיודעיו בשעת החורבן האיום, אולם מה הוא אבל היחיד, - ואם גם הוא קשה ונוקב עד התהום - לעומת אבל הכלל, ובעיקר אבדן עולמנו הרוחני שאין ערוך לו?"
וכדאי להביא כאן בקשר עם עניננו ביטוי חריף ונפלא של ראש הישיבה שלנו, מרן ר' יצחק אייזיק שער שליט"א. כשנודע לו על הריגת בנו היחיד הרב יוסף הי"ד, בירי הרוצחים הטמאים בסלובודקה, ואוהביו הרבים באו לנחמו, והתאמצו להקל את יגונו, פנה אליהם ואמר" "אינני מבין כל עיקר, למה כולכם מתנים את אבודתי. ודאי נפשי עגומה עלי, וצערי מי יכילנו? אבל היאך אפשר לשים לב לצרת הפרט, בשעה שבתי הישיבה עומדים בחורבנם, וארזי הלבנון אדירי התורה מתו לא בקיצם?" ולאחר דומיה קצרה הוסיף: "אנו מוצאים אצל עשרה הרוגי מלכות, שכאשר נגזרה גזירה על ר' ישמעאל כוהן גדול, "להפשיט עורו מעל פניו שאלה מאתו, ולא עיכב דבר זה לעשותו, וכשהגיע למקום תפילין, צרח בקול מר ליוצר נשמתו", ובאמת דבר זה קשה לחולמו, האם לא הרגיש כאב נורא גם כשהפשיטו עורו מעל פניו, ולמה לא צרח מיד ליוצרו? אלא כנראה שכל עוד שמעניו שלחו ידם ונגעו רק בעצמו ובבשרו, קיבל את יסוריו באהבה והצדיק עליו את הדין. אולם כשהגיע למקום תפילין וקדושה, לא יכול בשום אופן להתגבר על כאבו. מילא, גופו יסודו מעפר וסופו להיות כלה ונפסד, אבל הקדושה שיסודה ממרום, היאך תהיה מחוללת בידי צר וטמא, זו תורה וזה שכרה? וכך רבותי - סיים ראש הישיבה - הוא המצב גם אצלנו כעת. על אבודתי הפרטית עוד אעצור כח איך שהוא להבליג עליה, אולם היאך אתנחם על אבודת הישיבות הקדושות ותלמידיהן היקרים?"
אותו הרעיון אנו מוצאים גם במסופר על עלי הכוהן, ככתוב "ויען המבשר ויאמר, נס ישראל לפני פלשתים, וגם מגיפה גדולה היתה בעם, וגם שני בניך מתו חפני ופינחס, וארון האלהים נלקחה. ויהי כהזכירו את ארון האלהים, ויפול מעל הכסא אחורנית בעד יד השער, ותישבר מפרקתו וימת" (שמואל א', ד'). אתה למד מכאן שמיתת שני בניו וגם מפלת עם ישראל בשדה הקרב לא הסעירו את רוחו ולא גרמו למותו, אפס כאשר הזכירו את ארון האלהים, נזדעזעזע עד יסוד נפשו, אבד את שיווי משקלו, "ותישבר מפרקתו וימת". ועוד גדולה מזו מצינו שם: "וכלתו אשת פינחס הרה
(עמוד ו)
ללדת ותשמע את השמועה אל הילקח ארון האלהים וכו', ותכרע ותלד כי נהפכו עליה ציריה וכו', ותקרא לנער אי-כבוד, לאמור גלה כבוד מישראל אל הילקח ארון האלהים, ואל חמיה ואישה" (שם), ללמדך שעיקר צערה היה דבר הילקח ארון האלהים. ואידך, מות חמיה ואישה, טפל הוא לגבי זה. תא חזי כמה טבועה היתה החיבה העצומה לקדשי האומה בלבות קדמונינו הגדולים! והנה ודאי אין אדם נתפס על צערו, וקשה מאוד לבן תקופתנו להתפשר עם העובדה שכדי שליש מעמנו לערך נמחה מעל פני האדמה, ורכושו היה לבז ולמשיסה. אבל אומץ לב אבותינו הקדושים ישמש לנו למופת. גם את הרע נקבל, ונמסור דיננו לשמים, וצורנו עוד יחון אותנו כקדם, ורוח קדשו לא יקח ממנו.
***
כדאי לציין כאן שספרי זה נכתב וחובר ב"תקופת סער ולחץ", וחותם הזמן טבוע עליו. החלק הגדול ביותר של הדרשות הכלולות בו, משמש - לפי עניות דעתי - הד נכון ובבואה נאמנה לחזון הדור ולבטי נשמתו. ובטחוני שהקוראים הנכבדים ימצאו בו חפץ וענין רב. ותקוותי תאמצני שכשם שספרי הראשון "המדרש וההגיון" שנדפס בשנת תרצ"ב, זכה להפצה מרובה, ובמשך זמן קצר נמכר כולו ואזל מן השוק, כך גם ספרי זה השני "נועם אפרים" שהנהו גדול בכמותו ואיכותו מן הראשון, ימצא מסילות ללב הקהל הרחב ויודוני עליו רבים. ויקויים בי "ויפוצו מעיינותיך חוצה". ואולי לא למותר יהיה להעיר, שכבר בימי נעורי בטרם מלאות לי עשרים שנים, הייתי רגיל לדרוש בבית המדרש הגדול של "חברת מקדא" בסלובודקה לפני קהל רב, וגם זכיתי שמרן אדמו"ר ר' משה מרדכי אפשטיין ז"ל, היה מתעכב בבית המדרש ההוא אחרי תפילת המנחה בשבת, כדי לשמוע את דרשותי. וכנראה נהנה מהן מאוד.
ובהזדמנות פרסום ספרי אני רוצה לאחל אריכות ימים ושנים לאבי ומורי, ר' אברהם דוד ב"ר אפרים נרו יאיר. ברחמי ה. עליו כבד הגיע לשיבה טובה ו"לא כהתה עינו, ולא נס ליחו", יוסיף אלהים על שנותיו ויזכה לראות בנחמת ישראל, וכמו כן אני רוצה להביע את רחשי תודתי
(עמוד ז)
לחברי בית הכנסת "בית אהרון, בית שלום" בברוקלין של ניו-יורק, על כל הטוב אשר עשו עמדי במשך עשרים השנים האחרונות, שזכיתי להיות רבם ומשגיחם הרוחני. ישלח להם האלהים כפעלם "וישלח ברכה והצלחה בכל מעשי ידיהם". וביחוד אסיר תודה אני להם על נדיבות רוחם, ותמיכתם המופתית בי, בשעה שהייתי חולה מסוכן ומטול על ערש דווי משך שלשה חדשים בבית החולים של "מיו קליניק" ברוצ'סטר של מינסוטו, כלפני שלש שנים לערך, וזקוק הייתי כמה פעמים לניתוחים חמורים. "בעלי הבתים" שלי לא רק שדאגו לכלכל את בני משפחתי, כי אם גם שילמו בעין יפה את כל הוצאת החזקתי בבית החולים. זכרה להם אלוה לטובה!
ולטוב יזכרו: רעיתי החביבה, מנשים באוהל תבורך, הרבנית שושנה בת הרב הגאון ר' אברהם הלוי סוכן ז"ל, בנותי היקרות יפה. ומאשע רחל, ובני הנעימים שריה ושלום יהודה. ויהי רצון מלפני הבורא שנזכה לגדלם ולחנכם לתורה, לחופה ולמעשים טובים.
ותודתי מעומק לבי נתונה בזה לרופא הנכבד והסופר הידוע ד"ר בן- ציון ווייס מבוסטון, על עזרתו הנדיבה בעריכת סגנונו של הספר. יראה עולמו בחייו, ויתברך ממרום בכל מילי דמיטב.
ואלה יעמדו על הברכה למזכרת נצח על סייעם בידי להוציא את הספר הזה לאור:
ידידי הנכבד מוקיר רבנן רב פעלים לכל דבר טוב, ר' צבי ב"ר קלונינמוס בעסקין, גבאי ראשון דביהכ"נ.
ידידי הנכבד, העוסק בצרכי ציבור באמונה, ר' יצחק שלמה ב"ר שרגא צבי ניומאן.
היקר הב' בעל יראת שמים, ובעל צדקה ר' יקותיאל ב"ר מאיר שמאיעווסקי.
ידידי הנכבד ר' אברהם ב"ר אבא מילער.
שמח אנכי לקדם בברכה את החברה "מקרא קודש אנשי קלאדאווא" להתקשרותם את חברותנו "בית-אהרן-בית-שלום" והיו לקהילה אחת שבכחה לבצר את היהדות המסורתית בברוקלין, ואני תפלה שהחברים היקרים משני הצדדין יעבדו שכם אחד לשכלל ולהרחיב את גבולות בית-הכנסת שלנו ויהיו נהנין זה מזה ורוח המקום נהנה מכולנו.