תקציר המבוא:

אודות המחבר

המחבר כותב על קורותיו בשואה בהונגריה, ממנה נשלח לאושוויץ ומשם למחנות כפייה באוסטריה.

המבוא:

(עמוד ז)
פתיחה
כבר מלתי אמורה בשער הקונטרס הנוכחי מטרת ביאתו לעולם ועל מה אדניו הטבעו, והוא, להעלות עלי חרט למזכרת נצח הגיגי שמחה והודיה אשר אפפוני בזה היום אשר עשה ד', יום שמחת לבי וחדות משפחתי החשובה, לרגל הכנסת ספר תורה שנכתב על ידי לבית המדרש "בית שמואל יצחק" (דושינסקיא) פעה"ק ב"ב - ת"ו, באור ליום ו' עש"ק פ' תצוה י' אדר תשנ"ו לפ"ק.

ובעידן חדותא עלי נפשי תשתוחח לבא בדברי תודה ותהלה לפני יוצרי ובוראי יתברך ויתעלה על הטוב שגמלני מעודי עד היום הזה, ומול עיני עומד לשון ברכת השיר כי אלו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו וכו' אין אנו מספיקים להודות על אחת מאלף אלפי אלפים ורבוא רבבות פעמים הטובות וכו', אבל מיד מרגשת הנפש בחוב העצום לנסות ולהתחיל לפרט לפחות משהו מתוך האוצר האדיר של חסדי ד' וטובתו, וממעמקי הלב מושמעים מלות התודה מלפנים ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו וכו'.

ולפנים זאת בישראל הוקבעה הלכה למעשה שבעת התקדש חג הפסח והגיענו הלילה הקדוש לאכול בו מצה ומרור, אזי דינא הוא דמתחיל בגנות ומסיים בשבח, ואז גם הוכרעה ההלכה שצריכים להסב גם בב' כוסות הראשונים ואע"פ שמזכירים שם השעבוד (עיין פסחים דף ק"ח ע"א), ורמז יש בדבר כיון שהזכרת השעבוד בשעת הגאולה מביאה את האדם להרגשה כפולה ומכופלת על חובת הכרת הטוב כלפי בורא כל העולמים.

ובאמת כבר הזכרתי ענין זה, במאמר "הודאה ובקשה" שבסוף ספרי "אמרי חבר" שי"ל זה מכבר, שלאחר הזכרת עניני החבורים שזכיתי לחבר ולהדפיס בעזהשי"ת לזכות בהם את הרבים כתבתי שם בזה"ל:

"עם גמר הדפסת הספרים חובה עלי להודות ולהלל ולשבח את בוראי על כל הטוב אשר גמלני וכמו שמפרשים הפסוק (תהלים קט"ז י"ב) מה אשיב לד' כל תגמולוהי עלי (עיין רד"ק שם), דהכוונה היא דבאמת אין ביכולת שום נברא להשיב להשי"ת על רוב רחמיו וחסדיו, כאמור בברכת השיר אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו כו' אין אנו מספיקים להודות ולהלל, ורק דבר זה ביכלתנו לעשות, והוא - כל תגמולוהי עלי, ר"ל שאני יודע שעדיין לא עשיתי כלום ואין בידי לעשות כלום על חסדו הגדול.

(עמוד ח)
"והנה בנוסח ברכה שניה שבברכת המזון מצאנו, שלאחר ההודאה על תורתך שלמדתנו ועל חוקיך שהודעתנו כללו גם הודאה על חיים חן וחסד שחוננתנו, ולכן שפתי לא אכלא מלהודות ולהלל על חסדו הגדול עמי בשעת החרבן הגדול של יהדות אירופה, שזכיתי להיות (חד ממיעוטא דמיעוטא) בין הניצולים ממות לחיים כפשוטו ממש, ותקותי תאמצני לסדר ולערוך מגילת פרסומי ניסא מהרפתקי דעדו עלי אז עד השחרור ביום כ"א אייר תש"ה, יחד עם בירור חובת ההודאה המוטלת עלי ועל יו"ח שיחיו, ולמען יעמוד למשמרת לדור אחרון יוחק בספר במק"א בעזרתו יתברך", ע"כ.

ועתה כאשר זכיתי להתחיל ולגמור כתיבת ספר תורה שנעשו בו כמה וכמה דקדוקים טובים ומועילים כמו שיפורט בפנים, הגעתי למסקנא להוציא לאור את הקונטרס הנוכחי ולחלקו בקרב בני משפחתי וידידי החשובים יחיו לאוי"ט, ולקיים גם מוצא שפתי להעלות על הכתב חלק קטן מנפלאותיו ית' אשר עשה עמדי מעודי עד היום הזה כנ"ל.

ובזה אחזור ללשון ברכת השיר, על כן אברים שפלגת בנו - אותם אברים שהיו נתונים למכים רוצחים שפלים ימ"ש שהפליאו מכות רצח באכזריות נוראה על גופותינו התשושים שהלכו ונחלשו מרוב צרות רעב ויגון - ורוח ונשמה שנפחת באפנו - שעלולים היו בכל רגע לפרוח מהגוף המעונה והמדוכא ולחזור לבית אביהם שבשמים - ולשון אשר שמת בפינו - אותה הלשון שעלולה היתה ללחוך את העפר [בגשם וברוח וד"ל] בעוה"ר, כלשון הפיטן בתפלת אלה אזכרה - הן הם עצמם יודו ויברכו וישבחו וכו'.

והנה איתא בגמ' שבת (דף ל"ג ע"ב) בעובדא הידועה מרשב"י, דלאחר שניצול מכף מבקשי נפשו אמר הואיל ואיתרחיש לי ניסא איזיל אתקין מלתא, ופרש"י שם דהוא כדרך שעשה יעקב כשניצול מדי עשו, וכדאיתא שם בגמ' בפירוש עה"פ (בראשית ל"ג י"ח) ויבא יעקב שלם, ופירש בספר "עיון יעקב" על העין יעקב שם וז"ל כי כשעושין נס לאדם מנכין לו מזכיותיו לכך ראוי לו לתקן מלתא כדי שיהא זכות רבים תלוי בו, או דעשה לו הקב"ה הנס כדי שיוכל לזכות הרבים, ע"כ.

ואשר על כן אמרתי אני אל לבי, טוב לגבר כי ישא עול הרבים על צוארו לזכותם בדברים טובים ומועילים, ולזאת חברתי את הספרים שחנני ד' בהם כנזכר בפרק ד' של הקונטרס דנן, וגם חלקי אמרה נפשי לכתוב ספר תורה נאה ולהכניסו ברוב פאר והדר להיכל הקודש מקום שמגדלין בו תורה ותפלה, ושם יעמוד למקרא העדה לאורך ימים ושנים טובות עד ביאת גוא"צ בב"א.

(עמוד יא)
פרק ראשון: דור לדור ישבח מעשיך
אמר הכתוב (תהלים קמ"ה ד') דור לדור ישבח מעשיך, ופירש הרד"ק וז"ל אפילו אם יהיו חיי בני אדם ארוכים לא יוכלו להשיג בכל ימיהם כל שכן שהם קצרים, אלא מה יש להם לעשות לפי קוצר ימיהם, כי דור הולך ודור בא יספר זה הדור שהולך טרם לכת לדור אחר המעשים הנוראים שראו בימיהם והגבורות שראו בחייהם, לפי שישבחוהו הדור הבא על מה שלא ראו אלא שהוגד להם על מה שיראו בעיניהם, עכ"ל [ועמ"ש לקמן סוף פרק ג'].

וידועים דברי הרמב"ן בסוף פ' בא וז"ל, וכוונת כל המצוות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה ואין לעליון בתחתונים חפץ מלבד זה שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו וכו', מן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד וכו', עיי"ש באורך ודבריו קילורין לעינים.

והיוצא מהנ"ל שיש ב' סוגי נסים. נסים גדולים היוצאים מדרך העולם ונסים רגילים שהם המה המעשים שבכל יום, ועל שניהם צריך להודות ולהלל, וע"ז יש לפרש דרך דרוש דברי דהמע"ה בתהלים שם בכל יום אברכך, ר"ל הנסים המתמידים עמנו דבר יום ביומו, ואהללה שמך לעולם ועד הוא על הנסים היוצאים מן הרגיל שעליהם יש לשבח ולהלל, שהוא הנובע מתוך התרגשות הנפש על מאורעות מיוחדים בהם נתגלה לעינינו הפלא המיוחד שנעשה עמנו.

ומה נעמו בזה דברי החסיד בעל "חובות הלבבות" בשער עבודת האלקים פ"ו שכתב בזה"ל: "וכל אשר יוסיף הבורא טובה לאדם חייב עליה עבודה ומן הראיה על זה כי התבואות חייבות במעשר שנאמר (דברים י"ד כ"ב) עשר תעשר את כל תבואת זרעך, ומי שיתן לו האלקים מאה כור של תבואה חייב ממנה עשרה כורים לאלקים, ומי שנתן לו האלקים עשרה כורים חייב לאלקים מהם כור אחד, ואם יוציא האחד תשעה וחצי והשני אחד יהיה הראשון ענוש והשני מקבל שכר, וכן אומר במי שלא היה לו בן בטלה ממנו חובת המילה ולימוד תורה, ומי שהוא פיסח בטלה ממנו חובת החג, ומי שהוא חולה בטלו ממנו מן המצוות מה שאינו יכול לעשותן, ועל ההקשה הזאת יתחייב מי שיחדהו הבורא יתעלה בטובה, בתוספת עבודה עליה, ועל
(עמוד יב)
כן היו החסידים הראשונים כשהיתה באה להם טובה מטובות העולם, מתפחדים לה משני פנים, אחד מהם שלא יקצרו מהשלמת העבודה עליה וההודאה בעבורה, ותשוב להם לרעה כמו שאמר יעקב אבינו (בראשית ל"ב י') קטנתי מכל החסדים, והשני שלא יהיה גמול הבורא על עבודתם ויגרע מגמולם לעולם הבא וכו', עכ"ל. והוא על הדרך שהבאתי בפתיחת הקונטרס, דמהאי טעמא צריך כל אדם שנעשה לו נס להשתדל בעשיית הטוב כדי שלא ינוכה לו מזכויותיו, עייש"ה.

והנה כבר הבאתי בספרי "טהרת השבת כהלכתה" ח"ב עמ' תקי"א על לשון חז"ל המובא ברש"י פ' עקב (דברים ח' א') שאין המצוה נקראת אלא על שם גומרה, דפירשו ע"ז בספרים דגומרה ר"ל ללמוד, דמי שרוצה לקיים את המצוה בשלמות ראוי ונכון והגון הוא שילמד היטב כל הדינים השייכים לאותה מצוה ואז יהיה לו גם הסיעתא דשמיא להתנהג כדת וכהלכה.

ולכן החלטתי לסדר כאן לשונות הפוסקים בענין ברכות ההודאה על הנס [והוא ממה שאמרתי בסעודת הודאה ליום השנה החמשים של השחרור מעול הנאצים ימ"ש], ואע"פ שלא באתי לקבוע הלכה, אבל מקום הנחתי כאן לירד לשורש הדברים ולהבין מוצא דבר על החובה הגדולה המוטלת עלי ועל יו"ח, להודות ולהלל ולשבח לפניו ית' על נפלאותיו שבכל עת ובפרט באותה תקופה קשה ומרה שחלפה על עם ישראל בכלל ובפרט.
***
ז"ל המחבר בהלכות ברכת הנסים סי' רי"ח ס"ד: הרואה מקום שנעשה נס ליחיד אינו מברך, אבל הוא עצמו מברך שעשה לי נס במקום הזה וכל יוצאי ירכו גם כן מברכין שעשה נס לאבי במקום הזה. ובמשנה ברורה שם כתב על הא דיוצאי ירכו: עיין באליהו רבה שהכריע דבנו ובן בנו צריכין לברך בין שנולדו קודם שקרה הנס ובין שנולדו לאחר מכן משום כבוד אביהם, ומנכד ואילך אין מברכין אלא אם כן נולדו אבותיהם אחר שקרה הנס לאביהם הראשון דבזה הם שותפים כולם באותו הנס. ועל נוסח הברכה "שעשה נס לאבי" אומר המשנה ברורה דזה קאי על בן, ומבן הבן ואילך יברך שעשה נס לאבותי או לאבי אבא.

וז"ל שערי תשובה אות ה': וכתב בסולת בלולה מדברי הזוהר ושל"ה, מי שנעשה לו נס טוב וראוי שבו ביום יתבודד בכל שנה להודות ולשמוח ולספר קצת מהנס, ומובא שם שהרמב"ם קיבל עליו להתבודד ביום הצרה בכל שנה וביום שלאחריו לשמוח, ולשון זה הביאו בספר חרדים וכיוצא בזה נמצא שעשה הגאון בעל תוי"ט ועוד גדולים כאשר יצאו מצרה לרוחה.

(עמוד יג)
ובס"ט שם כתב המחבר די"א שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם וכו'. ובנדון דידן שפיר יש לומר דהמדובר בנס כזה שהוא יוצא ממנהג העולם, כי גם אני הייתי כבר בין הנוטים למות במשקל של כעשרים ק"ג במחלות קשות ומסוכנות שהפילו חללים.

ועיין בפרי מגדים או"ח סי' תמ"ד ס"ק ט' שבחוות יאיר סי' ע' מאריך איזו סעודת מצוה וביניהם סעודת בן שבעים שנה וגם למי שנעשה לו נס. ולכן חוששני כבר מבל תאחר וגמרתי אומר בלבי לשלם את חובי הגדול בשלמי תודה כלפי שמיא ולקיים את יום שמחתנו לפחות במלאת היובל של יום השחרור החמשים, שזיכני השי"ת לעבור ממות לחיים, וממילא תכתב זאת גם לדור אחרון.

ולכאורה גם בכל ברכת מודים שבברכות י"ח אנו כוללים הודאה על הנסים שבכל יום עמנו ועל הנפלאות והטובות שבכל עת, ובברכת מודים דרבנן אנו כוללים אפילו בקשה לעתיד עם הודאה נוספת על שהקב"ה נותן בנו הכח והיכולת להודות. אך נראה שבכל הנסים האלה אנו מתכוונים בדרך כלל לנסים ונפלאות הרגילים [וכנ"ל בראש הפרק], ולכן י"א בסי' רי"ח שאינו חייב בברכה מיוחדת לברך עליהם, אבל בנ"ד המדובר בנס שהוא יוצא ממנהג העולם, ולכן כשמזדמנים למקום שנעשה בו הנס חייבים גם להודות בברכה מיוחדת בשם ומלכות.

ובסיום סי' רי"ח כותב המ"ב בזה"ל: כתבו האחרונים מי שנעשה לו נס יש לו להפריש לצדקה כפי השגת ידו ויחלק ללומדי תורה ויאמר הריני נותן זה לצדקה ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש וראוי לומר פרשת תודה, וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר, ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות להי יתברך ולשמוח ולספר חסדו. ולכן במקרה דידן שכל יו"ח נולדו לנו לאחר שקרו לנו הנסים הגדולים, הרי נפסק בבירור אליבא דכו"ע שכל החיובים הנ"ל חלים על כל יו"ח עד סוף כל הדורות כיון שגם הם בכלל הנס. ואם נתבונן היטב במשמעות הדברים, בכל מה שמובא גם בשערי תשובה בשם הזוהר והשל"ה והרמב"ם ובעל התוי"ט, נראה כי גם ענין ההתבודדות שביום הצרה של כל שנה וביום שלאחריו לשמוח חלים למעשה עלי ועל כל יו"ח עד סוף כל הדורות.

ואם נתעוררתי עכשיו לקראת יום השחרור של שנת החמשים - בו נולדתי שוב מחדש ביום כ"א אייר תש"ה – והשי"ת בחסדו הגדול נותן לנו עוד מתנת חינם בכדי להמשיך לעבדו, בודאי שאנו חייבים לזכור תמיד כי עלינו להודות ולשבח ולפאר ולברך ולקדש וליתן שבח והודיה להשי"ת על שזיכנו לעמוד שוב לתחיה ולקיים בנו מילי דאבות שנקפיד להמשיך עוד בדרכיהם ונגביר לעשות עוד חיילים
(עמוד יד)
למעשיהם הטובים ועוד נזכה לראותם בחיים חיותנו שגם הם יקיצו וירננו בביאת משיח צדקנו ובבנין ירושלים ב"ב אכי"ר.

ובזה אסיים מעין הפתיחה על פי מה ששמעתי מפרשים מאמרם ז"ל בסוף הש"ס, כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא. דהנה מצינו במשך הדורות שיטות שונות בלמוד התורה, דהיינו שהיו זמנים שהרבה למדו ע"ד החקירה והיו זמנים הרבה שה"חילוקים" קנו שביתה בעולם התורה, והיו תקופות שעיקר עסקם היה על דרך של פלפולים עמוקים וגם בזה היו שיטות שונות, והדורות הבאים עברו ללמוד לסגנון למוד אחר ולא העמיקו שוב עיונם בספרי הקודמים, וכידוע ע' פנים לתורה. אבל בלימוד ההלכות ובירורן על מנת לעשות הנה בזה לא שייך שינוי, וכל הדורות ממשיכים באותו סגנון הלמוד בבואם לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. וזהו כל השונה הלכות (דייקא) בכל יום מובטח לו שהוא בן עול"ם הב"א, ר"ל שגם הדורות הבאים יעיינו בספריו וידקדקו בהם ודפח"ח.

ועל זה הדרך יל"פ המאמר (ברכות ד' ע"ב) כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, דמי שמרגיל עצמו להודות ולשבח לשמו הגדול תמיד על חסדיו העצומים, אזי גם הדורות הבאים אחריו יזכרו חסדי ד' ונפלאותיו. וזה יש להעמיס בלשון הרד"ק בתהלים (קמ"ה א-ב) ארוממך אלקי המלך בזה העולם ואברכה שמך לעולם הבא, בכל יום אברכך בעולם הזה, והוא השבחים על הנסים התדירים כנ"ל, ואהללה שמך לעולם ועד לעולם הבא כדברינו הנ"ל שעל הנסים היוצאים מגדר הרגיל יודו גם הדורות הבאים אחרינו.
***
השמטה
לקמן עמ' ק' הבאתי בענין מצות כבוד ומורא אב ואם, דכשיש להם הנאת הגוף מקיום דבריהם הרי זה בגדר כבוד, ובאין להם הנאה הוי מדיני מורא. והנני להעתיק כאן ממש"כ השלה"ק בחלק תורה שבכתב בפ' קדושים (כ') על הסמיכות שבין הפסוקים (ח-ט) וז"ל: הכוונה שמחויבים אתם לשמור את חקותי, ותלמדו ק"ו מהדין אשר חייב איש שמקלל את אביו דהיינו אב ואם הגשמיים, ק"ו בנו של ק"ו לאביכם שבשמים, כי ג' שותפים באדם הקב"ה אביו ואמו והוא יתברך הנותן חלק היפה. וכדמות זה מצינו בספר ירמיה סימן ל"ה הוקם את דברי היונדב בן רכב אשר צוה את בניו לבלתי שתות יין ולא שתו עד היום הזה כי שמעו את מצות אביהם ואנכי דברתי אליכם השכם ודבר ולא שמעתם אלי, עכל"ק.

והמעיין שם יראה השכר הגדול שזכו עבור קיום דברי זקינם, אע"פ שעברו מימיו כשלש מאות שנה ואין בצוואתו שום נדנוד וסרך מצוה ולא הנאת הגוף שלו, ועל כרחך דגם בכהאי גונא יתכן לקרא עליהם שמעו את מצות אביהם, וניתן לדרוש ממנו ק"ו, וגם מתן שכרו מאת הקב"ה במדה טובה כמפורש שם באורך בדברי הנביא ירמיהו.

(עמוד יז)
פרק שני: השביעני במרורים
איתא בגמ' ברכות (דף י"ג ע"א) תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכירים יציאת מצרים לימות המשיח וכו', אלא שתהא שעבוד גלויות עיקר ויציאת מצרים טפל לו וכו', משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצול ממנו והיה מספר והולך מעשה זאב, פגע בו ארי וניצול ממנו והיה מספר והולך מעשה ארי, פגע בו נחש וניצול ממנו שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש, אף כך ישראל צרות אחרונות משכחות הראשונות, עכ"ל הגמ'. והמעיין בלשון הגמ' כאן יבחין דבעת פגיעת הארי לא מצינו דנשכחה פגיעת הזאב, אלא שעיקר ספור הדברים היה על הצרה האחרונה. שבאה על ידי הארי, אבל בפגיעת הנחש מפורש שמרוב גודל הצרה נשכחו בי הצרות הקודמות ורק את הצרה שבאה על ידי הנחש היה הולך ומספר.

והדבר מפורש לקמן בגמ' ברכות (דף ל"ג ע"א) לענין הפסק בתפלת י"ח בנחש כרוך על עקבו, והובא שם דבנפל לגוב אריות אין מעידין עליו שמת, אבל נפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת, ופירש"י שם דבאריות י"ל שלפעמים אינם רעבים ואין אוכלין האדם, אבל בנפל לבור נחשים או עקרבים מעידין עליו ודאי שמת דהנחש מועד לישוך. חזינן דצרת הנחש גדולה יותר ולכן משכחת מהאדם צרותיו הקודמות.

ובזה אתינן לצרות הנוראות שחלפו על ראשינו אשר לא היו כמותן לרוע [בספרי הפוסקים שדנו בהיתר העגונות של המלחמה הזאת דימו המצב לנפל לחפירה של נחשים ועקרבים ודו"ק] וכמו שהבאתי בספרי "יקרא דשכבי" במאמר "תכתב זאת לדור אחרון" עמ' רצ"ד והנני מוצא לנכון להעתיקם פה.

"הדברים האלה שהתרחשו גם על בשרנו - היו בדיוק לפני חמשים שנה – והם ממש כמו שהיו זה עתה מאתמול, והמוח האנושי אינו מסוגל עד עצם היום הזה להקיף את כל אשר נעשה אז תחת השמש, בבחינת אפס קצהו תראה וכלו לא תראה, כי אינו בנמצא בכלל איש כזה שיהיה מסוגל לתאר את המעשים האיומים והאכזריים של תקופת ההשמדה, מתחילת החלת גזירותיהם המשונות עד לפרטי ההריגה והרצח של כל אחד ואחד. ואע"פ שכל סוגי ואופני העינויים והרצח היו בדרך כלל בהמוניהם, עדיין נתייחד מקום מיוחד ליסורים הבלתי ניתנים לתאר של כל יחיד בפני עצמו, ואין מי שיוכל לפורטם כי רבים הם. ובפרט שרובא דרובא נעקרו
(עמוד יח)
משפחות שלמות ולא השאירו עוללות, ורק פה ושם נשארו בחסדי ה' איזה שרידים בודדים לפליטה.

"ומן הראוי לספר לדורות העתידים, שגם באותם הימים הנוראים שבין פסח לעצרת דשנת תש"ד, כשהחרב הנוראה היתה כבר מונחת על צוארם של ישראל רח"ל וכל אחד היה מוטרד במחשבות איומות על הימים הקרבים והולכים, באותה עת ממש היתה דאגת הורינו ומורינו הק' נתונה לענינים שברוח ועל האפשרויות שיהיה צורך לקדש את שמו ית' בפועל ממש.

"בתקופה קשה זו כהן א"ד מו"ר הגאון רבי משה חיים גרינפעלד זצ"ל הי"ד כרבה של קהלתנו הק', וכפי שהבאתי בזכרון תולדותיו שנדפסו בתחלת ספר חידושיו "חיים ברצונו", הוא הקדיש אז מאמצים ניכרים לעודד ולחזק את הלבבות ולצקת תוכן פנימי למאורעות הקשים, כהכנה לימי המבחן האיומים שלא אחרו לבא. בין השאר עורר את בנות ישראל שיחזיקו ברשותן סכיני גילוח, על מנת להשתמש בהם בשעת נסיון ולשים קץ לחייהן על ידי חתוך הורידים.

"גם על העתיד נתנו אבותינו הק' הי"ד את דעתם, ובידעם כי בודאי נצח ישראל לא ישקר וישאיר שם ושארית לפליטה הנשארת, השאירו צוואה רבת המשמעות לדורות הבאים. ועדיין מהדהדים באזני דבריה של א"מ הצ' מרת רחל ע"ה הי"ד בעת הוכנסנו אל תוך בתי חושך הגיטו, כשביקשה מאתנו שבישועת ד' הקרובה ונזכה לצאת לחיים מתוך אימי האכזריות הנוראה, נקפיד להתמיד בתורה וביראת שמים ונלך בעקבות אבותינו התמימים והישרים (עיין בהקדמת ספרי "אות חיים" עמ' י"ג).

"כאמור, אין בכונתי וגם לא באפשרותי לערוך קינה והספד על קהלה קדושה עיר ואם בישראל שהיתה ואיננה עוד. וגם אין ביכולת אנוש להעלות עלי חרט את צורות העינויים וההשמדה שלמעלה מהשגתו של כל אדם בר דעת, שהיו מנת חלקו של הצבור והיחיד בעת ידו פרש צר על כל היקר והקדוש לנו, טבח ולא חמל ויהרוס כל מבצרי היהדות, וחרון אף ד' שניתך על עם ישראל באירופה כולה לא פסח גם על משפחתנו הרוממה שהקריבה יותר משבעים נפשות תמות ונקיות (מבין הז' קרובים בלבד!) שנרצחו ונשרפו על קדושת שמו ית' בימי עברה וזעם. המקום ב"ה יפקדם ברחמים עם שאר צדיקי עולם וינקום בימינו לעיננו נקמת דם עבדיו השפוך, ונזכה בקרוב ממש לקיום היעוד הנבואי של הקיצו ורננו שוכני עפר", ע"כ.

אבל מאידך גיסא מצינו בגמ' שבת (דף י"ג ע"ב) תנו רבנן מי כתב מגילת תענית, אמרו חנניה וסיעתו שהיו מחבבין את הצרות, אמר רבן שמעון בן גמליאל אף אנו מחבבין את הצרות אבל מה נעשה שאם באנו לכתוב אין אנו מספיקין. ופירש"י
(עמוד יט)
בלישנא בתרא דאין אנו מספיקין לכתבן מדאין אנו מספיקין לעשות יום טוב בכל יום. ובמהרש"א שם פירש מחבבין את הצרות דביום שנגאלו עושין יום טוב דמתוך זה יזכור את הצרה דחביבה לו, עייש"ה.

ולעניננו תרוייהו איתנהו ביה דמוטל עלינו לזכור את יום הצרה, ובנדון דידן שהיתה הצרה הנוראה הזו משך תקופה ארוכה אם כן בודאי שאין אנו מספיקין לעשות כל יום לשמחה והודאה, כיון שנתקיים בנו באותה תקופה מה שנאמר שאין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו, ותוכחת בבוקר תאמר מי יתן ערב וגו' היתה מנת חלקנו התמידית.

אבל פטור בלא כלום אי אפשר ולכן החלטתי להעלות על הכתב כמה רשומי דברים מאותה תקופה מרה אשר בצדק יאמר עליהם אפס קצהו תראה כולו לא תראה כנז', שחלקם נדפס בהקדמת הספר חידושי חיים ברצונו לא"ד מו"ר הגה"ק זצ"ל [עיקר הדברים נסב אודות המצב האיום וחרדת הנפש שהקיפה את שמי היהדות בימים שלפני השליטה הנאצית הטוטאלית] ונופם להם קטע שנדפס בספרי יקרא דשכבי עמ' רח"צ בזה"ל: באחת השבתות שלפני ההובלה לטבח ניתנה פקודה אכזרית של המשטרה המקומית, תוך כדי התפלה בבית המדרש בזה"ל: "עד השעה שתים אחה"צ עלינו לפנות את בית הכנסת הגדול מכל התכולה הכבידה שהיתה בנויה ומחוברת בחזקה לקרקע - וזה גם לגבי העזרת נשים". כמובן שלא עמדה לפנינו שום ברירה אחרת מאשר ללכת הביתה לקדש על היין, להחליף בגדים, ולקחת כלי עבודה עם גרזנים וחבלים, וללא שום דחיה נגשנו בעצמנו למלאכה הבזויה הזאת – ובמו ידינו הרסנו ופינינו את בית הכנסת הגדול בעצם אותו יום השבת... אין מלים בפי להרבות דברי קינה ונהי על קדושת השבת המתחלל לעינינו - ובמו ידנו, על צער יגון ואנחה - על עגמות הנפש - על פחדים ובכיות של זקנים נשים וטף... אוי מה היה לנו.

היהודים שהוכנסו אל תוך הגיטו שהוקם בסענפעטער, נשלחו משם כל אחד ואחד לפי הנגזר עליו מלפני מלך עליון נורא לכל מיני כיוונים. חלק מזערי של הגברים - ואני בתוכם - נשלח משם למחנה עבודה שע"י יולשבא וחלקם הגדול עם כל הזקנים וכל הנשים וטף הועבר משם לעיר מישקולץ הסמוכה, ומשם הועמסו ודוחסו ברכבות משא סגורות (שנועדו לבהמות) ישירות לעיר ההרגה אושוויץ. בסלקציה האיומה - שנעשתה מיד עם הגיעם לשם - הועבר חלקם הגדול להריגה המונית רח"ל בגאז האכזרי, שלדאבון כולנו הפיל כולם חללים, ושוב בהמוניהם רח"ל לשריפה, שלגבי משפחתנו הרוממה והעניפה - היא היתה המערכה הראשונה של הקרבנות אשר עלו ממש על המוקדה רח"ל, והיום המר הזה שחייב להירשם בשבילנו לדורות היה ביום כ"ב סיון ה' תש"ד, הי"ד.

(עמוד כ)
ואחרי המערכה הראשונה הגיע זמנה של המערכה השניה, כי מעטים מאד מאלו שהגיעו לאושוויץ - גם אאמו"ר זצוק"ל הי"ד בתוכם - נשלחו מיד לעבודת פרך בתנאים כ"כ קשים ובלתי אנושיים, שרק בודדים מהם נשארו בחיים, ומאוחר יותר נתברר, כי אאמו"ר הק' הי"ד נפח את נשמתו הטהורה ממש עם השחרור מהרוצחים ימ"ש ובגופו המזוכך נתקיימה גם כן פרשת "העולה על מוקדה"!

ולקיים לשון רש"י (ריש פרשת נח) הואיל והזכירו ספר בשבחו מקום אתי להזכיר כאן לטובה את שמו של אאמו"ר הק' מו"ה ישעי' ב"ר זאב זצ"ל הי"ד שבחייו זכה וזיכה את הרבים וגומל חסד בגופו עם החיים ועם המתים כגחש"א, וגם בשנת חייו האחרונה בהיותו במחנות המות של הנאצים ימ"ש היה עוסק במס"נ בטהרת הנפטרים שנפחו נשמתם הטהורה שם בעוצר רעה ויגון [מי יתנה גודל הסכנה להתעסק בכזאת באישון לילה אחר יום עבודה איום ונורא כידוע], ובהיותו עדיין בעמק הבכא במחנה בוכנוואלד בחוהמ"פ בהיותו נזהר לבל יתגאל במאכלות אסורות חלה בטיפוס המעים ובמצב זה הוצא ע"י הנאצים ל"מצעד מות" של הליכת כמה ימים עד ששחל"ח במחנה פלוסנבורג ביום נצח שבנצח י' אייר ה' תש"ה, הי"ד. [להלן עמ' כ"ח הצגתי צילום המצבה].
***
ממחנה יולשבא שלחו אותי יחד עם אחי היקר מוה"ר אברהם ני"ו [ואתנו אחינו הק' הב' יצחק ז"ל הי"ד הנז' לקמן עמ' כ"ז] לעבודת הפרך ביערות ובבית חרושת לברזל שע"י מישקולץ. משם הועברנו לגבול מדינת אוסטריה לעבודות ביצורים וחפירת שוחות, עד שנלקחנו ב"מצעד מות" למחנה מאוטהאוזן הנודע לשמצה (אלה שניסו להשאר במחנה מתו או הומתו ע"י הרוצחים ימ"ש). במשך הדרך הקשה נתקיים בנו העונש שנגזר על אדם הראשון שעליו זלגו עיניו דמעות לאמר "אני ובהמתי נאכל באבוס אחד", כאשר אכלנו את עשב השדה כפשוטו, וגרוע מזה שאפילו כבהמות לא נדמינו ו"החיינו את נפשנו" באכילת שבלולים שהוצאנו מתוך הבוץ...

במחנה מאוטהאוזן שהינו מספר ימים או שבועות ומשם נצטוינו ג"כ ללכת רגלי ב"מצעד מות" נוראי למחנה גונסקירכן, שגם הוא כחביריו היה לו מקום "נכבד" במדורי הגיהנום, ומאחר ואין בכוחי ודל זכרוני מלהעלות על הכתב את אשר עבר עלי ועל כל הנלוים אלי בימים אלו, ומצאתי שכבר הועלה על הכתב בספר שי"ל בשנת תשד"ם (מאת ב. עקשטיין) תיאור חלקי של השלב הזה שהיה האחרון במסכת יסורינו האיומים, החלטתי להציגו כאן כלשונו [מפת המצעד האיום הזה ממאוטהאוזן לגונסקירכן הובאה לעיל בעמ' י']:

(עמוד כא)
א. פינוי האסירים היהודים לגונסקירכן
למרות העריקות הרבות, הלחצים לשחרור אסירים והשתלטות יושבי המחנה על חלקים שונים בתוכו, למרות ההתרופפות הכללית של המשטר ועל אף ההרגשה הגוברת שקץ שלטונם של הנאצים קרוב ביותר, עדיין לא ויתרו הנאצים ולא היו מוכנים לעזוב לנפשם, גם בשלב מאוחר זה, את האסירים היהודים. במקום זאת הגו רעיון חדש: לפנות את היהודים למחנה גונסקירכן. החל שלב חדש במסע היסורים.

לא קל לרדת לסיבותיה של החלטה זו. העברת מספר כה גדול של אסירים בדרכים שהיו עתה קווי החזית בהכרח עלולה לפגוע ביכולת המבצעית של הצבא הנסוג - מה גם שהדרך לגונסקירכן עברה על שני גשרים גדולים וחשובים על פני הדאנובה ועל פני נהר אנס. כנראה שלא היה בכוחם של שיקולים צבאיים-טאקטיים כדי למנוע מן הנאצים להמשיך ברצח היהודים. רשויות המחנה דרשו בתוקף מן הגאולייטר אייגרובר לתת אישור להעברה. מעיד על כך סגן מפקד המחנה:

"...לבסוף הסכים הגאולייטר לפתוח את גונסקירכן. אסירים מן המחנה הקימו שם צריפים ולמרות שלא היו במחנה סידורי מים ותנורים נשלחו לשם 15,000 אסירים. הם יצאו במסעות רגליים, במספר משלוחים. היה עליהם להגיע ביום הראשון עד לסנט פלוריאן, למחרת לווייסקירכן ולאחר מכן למחנה. המשלוח הראשון עבר בשלום את הדרך אך בשני ובשלישי קרו אסונות. מפקדת המחנה לא יכלה לספק אוכל למשלוח כיון שהמעבר על הדאנובה היה תפוס בשל תנועות הצבא הרב שעבר על פניו".

נוסף על השאיפה להשלים את המשימה של השמדת היהודים, מילא בהחלטה זו ככל הנראה תפקיד גם הרצון לטשטש את עקבות פשעיהם, על ידי חיסול מחנה האוהלים, שבו גססו קרוב לשתי רבבות יהודים.

בימים 16, 26 ו-28 באפריל יצאו אפוא שלוש שיירות ממחנה האוהלים לגונסקירכן.
את המרחק של 60 הקילומטרים ממאוטהאוזן לגונסקירכן עשו המפונים בשלשה ימים. הכל התנהל לפי הכללים הרגילים, שלפיהם נהגו הס"ס תמיד. נראה היה שכלל לא הטרידה אותם העובדה שרק רצועה צרה מאדמת אוסטריה היתה עדיין מצויה בשליטתם ושמשני הכיוונים מתקרבת והולכת החזית. בדו"ח שחיבר תושב העיר לינץ על פינוי מחנה האוהלים לגונסקירכן, הוא מציין שהפינוי נעשה בשלוש קבוצות ושהדרך עברה בכפרים ובעיירות האלה: אנסדורף, אנם, קריסקין, אסטן, סנט פלוריאן, פלקנדורף, אנספלדן, קרמסדורף, האזנופר, פוקינג, ווייסקירכן, שלייסהיים ותאלהיים.

(עמוד כב)
על היציאה לדרך מסופר: "...בוקר אחד לקראת סוף אפריל שמענו קריאה במחנה שעל כל החולים והחלשים להתאסף באוהל מספר 1, ואילו יתר האסירים נדרשים להתייצב בכניסה למחנה. התייעצנו מה עלינו לעשות והגענו למסקנה שאת החולים יהרגו כרגיל, לכן עלינו ללכת עם המפונים. בפתח המחנה התרכזו אלפי אסירים מסודרים בחמישיות. מדי דקות אחדות יצאה לדרך קבוצה של 1,000 אסירים. היה זה יום אביב יפה. בדרך ראינו עשרות גוויות שנתלו על עמודי הטלגראף. היו ביניהם חיילים גרמנים שערקו מיחידותיהם. על גופם נתלו שלטים שעליהם נכתב "הייתי מוג לב, ערקתי מיחידתי, הייתי בוגד".

"מעלינו חגו מטוסים, אך לא פגעו בנו. בצדי הדרך היו מונחות גוויות רבות של אסירים שנורו בעורפם. רגלי היו כבדות ובקושי הצלחתי להרימן, אך חברי תמכו בי משני צדדי וכך המשכתי ללכת. אמרתי לעצמי ללא הרף: אתה חייב להמשיך, המלחמה הרי כבר תמה, בושה למות עכשיו. לפנות ערב עצרנו ונאמר לנו שמותר לשכב ולנוח. נשכבתי בטעות בשלולית, אך לא עמד בי הכוח לצאת ממנה. היה לי לפחות מצע רך. במשך כל הלילה הדהדו יריות - אסירים רבים נורו. בבוקר הייינו עדיין, אני וידידיי, בחיים. המשכנו ללכת. אינני זוכר את מראות הדרך ואפילו לא אם היתה זו כברת דרך מישורית או הררית. בלילה השני לנו על גבעה סלעית מיוערת. אחרי הצהריים מצאתי את עצמי נגרר בסוף הקבוצה. 50 מטר בערך מאחורי הלך איש ס"ס שירה בכל מי שפיגר מאחור. הגענו לגשר ליד ולס. המחנה היה במרחק קטן ממקום זה, אך לא יכולתי להמשיך ולצעוד יותר. ובאזני הדהדו כל אותה עת יריותיו של איש הס"ס ההולך מאחור. לפני ראיתי את גונסקירכן. לאחר זמן שמעתי קבוצת אנשי ס"ס המתווכחת אם בשעות האחרונות של המלחמה צריכים להרוג אסירים רבים כל כך. אחדים צעקו כי זוהי פקודתו של הפיהרר. המשכתי ומצאתי את עצמי על שפת קבר עצום, ובתוכו אלפי גוויות וכן גופות רבות שעדיין נעו. לפתע אחז בי איש ס"ס וצעק: מקומך בפנים, והשליך אותי לקבר. אך למרבה המזל נחתתי בצדו השני של הבור, בדרך כלשהי הצלחתי להתחמק ולנוע לעבר היער. לתמהוני, לא רדף איש אחרי. זחלתי לצריף הקרוב ושם התעלפתי".

ואיש פלוגות העבודה מהונגאריה, מספר: "...בימים 16, 26 ו-28 באפריל יצאנו בשלוש קבוצות מן המחנה. החולים ואלה שלא היו מסוגלים ללכת הושארו במחנה - הם הועברו למחנה 3. קיבלנו כל אחד חצי כיכר לחם ומעט מרגרינה. במשך יומיים וחצי עברנו 60 קילומטרים עד גונסקירכן. בלילות שכבנו מתחת לכיפת השמים. בלילה השני התחוללה סערה עזה. ניסינו למצוא מחסה בין שיחים, אך ללא הצלחה רבה. אחדים מאתנו ליקטו מן השדות תפוחי אדמה שזה עתה נזרעו ובלעו
(עמוד כג)
אותם חיים. אחרים אכלו רכיכות ומיני עלים שונים. ביום השני נפגשנו בשיירת "הצלב האדום הבינלאומי". אנשיה חילקו לנו מרק תפוחי אדמה חם. אכלנו אותו תוך כדי הליכה. כל מי שלא עמד במאמץ ההליכה, נורה מיד. בכפר האחרון שדרכו עברנו העמידו הכפריים דליים מלאי מים וכוסות שנרווה את צמאוננו, אך רק בודדים מאתנו הצליחו לעשות כן. הם גם זרקו לעבר טור ההולכים תפוחי עץ".

נוסף על האסירים שהועברו לגונסקירכן ממחנה האוהלים הועברו לשם גם משלוחים ממחנות אחרים.
גוויות הנרצחים בקטע הראשון של הדרך עד לגשר הדאנובה - שמניינם הגיע לכמה מאות - הוחזרו במשאיות למאוטהאוזן ונקברו בקבר אחים ליד הכפר מארבך - מול צריף 20. ואילו יתר האסירים שנורו בהמשך הדרך נקברו בידי התושבים המקומיים שבתחום כפריהם נותרו הגוויות. עד היום ניתן להבחין בקברי אחים אלה. בנוסף לקברי האחים המצויים ליד הכפרים שלאורך מסלול הפינוי מצוי גם קבר אחים גדול ביותר בעיירה ולס. בקבר זה טמונים 1,032 קרבנות. על קברי האחים הוקמו בשנים האחרונות מצבות פשוטות הנושאות כתובת אחידה: "כבדו את זכר קרבנות ימי המלחמה האחרונים". אין שום ציון שהקרבנות היו יהודים.

[קברי אחים מצעדות חמות לגונסקירכן מצויים עד היום בכפרים האלה: באנסדורף קבורות 33 גופות; באנס מצויים שני קברי אחים, באחד טמונות 97 גוויות ובשני 10; ברוהרבאך - 99 גוויות, באסנפלדן - 15 גופות; בווייסקירכן - 119; בשלייסהיים - 60 ובתאלהיים 15 גוויות. עוד 200 גוויות מקטע דרך שבה לא היו כפרים, הועברו מאוחר יותר לבית הקברות באתר מחנה אבנזה].
ב. מחנה גונסקירכן
בקרבת העיירה גונסקירכן, בחלקת יער, הוחל במארס 1945 בהקמת מחנה. בתחילת אפריל הובאו למקום כמה מאות אסירים ממאוטהאוזן, שהקימו שבעה צריפים גדולים לשיכון האסירים ועוד שני צריפים למבני עזר. הקמת הצריפים לא הושלמה מעולם. בשלב זה נותק מחנה גונסקירכן מרשת מחנות מאוטהאוזן וזכה למעמד עצמאי. מפקד מחנה גונסקירכן היה אוברשטורמפיהרר ורנר. מעתה נועד המחנה לשמש מקום מאסף לאסירים יהודיים. ב-25 באפריל הוחזרו ממנו למחנה הראשי 34 אסירים לא יהודים. במהלך המחצית השנייה של חודש אפריל התמלא המחנה באלפי אסירים. בתקופת השיא היו בו בין 17,000 ל-20,000 אסירים.

(עמוד כד)
בשטח המחנה כמעט לא היו שירותים סאניטריים ובתחילה עמדה לרשות אלפי האסירים, שרבים מהם היו חולים בדיזנטריה, מחראה אחת (עם שבעה מקומות). מובן, שתוך זמן קצר פשטה באויר המחנה ובצריפים צחנה כבדה. מי שתיה היו בצמצום רב ביותר. מדי יום באה למקום מכונית מכבי אש ומילאה מיכל מים של 1,500 ליטרים. כמות זו היתה צריכה לספק את צורכיהם של אלפי הכלואים. ליד המיכל עמד דרך קבע זקיף ס"ס ופיקח על הקצבת המים. כדי לזכות בהם היה צורך להילחם, והחולים והתשושים שכוחם לא עמד להם "מכרו" את מנת לחמם עבור לגימת מים. הנשים הוצאו מספר פעמים לנחל שזרם בקרבת מקום ושם הרשו להן להתרחץ ולשתות. מספרות על כך שתים מהניצולות:

"בדרך [ממחנה האוהלים] לגונסקירכן ירו בגברים רבים, אבל לנשים רק הרביצו מכות. המחנה היה מקום אפל שירד בו גשם מתמיד. הכל היה מכוסה בבוץ. צופפו אותנו כ-2,000 נפשות בצריף... סבלנו מאוד ממחסור במים... איש ס"ס הוציאנו מדי פעם לנחל סמוך, שם התרחצנו ושתינו מים. הבאנו לגברים מים במימיות...".

מאחר שהקמת הצריפים לא הושלמה, לא היה בהם כלל ריצוף והאסירים שכבו על האדמה הלחה, ללא כל מצע. לכל אחד מן הצריפים דחסו בערך 2,500 איש. הצפיפות היתה נוראה, בלילות נמחצו אנשים למוות בשל הדוחק הרב. [על פי עדויות היה מספר האסירים בכל צריף בין 1,800 ל-2,500 נפש].

בשטח המחנה לא היו פני הדברים טובים יותר. גשם מעורב בפתיתי שלג, שירד ללא הרף, הפך את הקרקע לביצה טובענית, שרק בקושי ניתן היה לחצותה. כדי להקל על המעבר הונחו על הקרקע קרשים. בכל יום נערכו שני מיפקדים שבהם נאלצו האסירים לעמוד זמן ממושך, תמיד בגשם שוטף, עד שהסתיימה הספירה. בשל התנאים הקשים פשטו עד מהרה מגפות טיפוס ודזינטריה. הרופאים שבקרב האסירים ניסו לסייע במידת יכולתם, אך היו למעשה חסרי אונים; לא היו להם שום ציוד רפואי ותרופות. תור ארוך של חולי דזינטריה השתרך לפני בית הכיסא היחיד
ואנשי הס"ס ששמרו על התור נהגו לירות בכל מי שפרש מן התור, כדי לעשות את צרכיו בחוץ. כמה עשרות אסירים נהרגו בצורה זו מדי יום ביומו. בצריפים שכבו גוססים רבים והתמותה במחנה עלתה ועלתה. תחילה ניסו אנשי הס"ס להתגבר על מגפת הטיפוס בדרכם המקובלת; הם ביקשו מן הרופאים להודיע על כל חולה ואף על מי שרק נחשד שהוא חולה ואת החולים היו מוציאים להורג בירייה. משום כך נמנעו הרופאים מלדווח על חולים.

(עמוד כה)
מנות המזון בגונסקירכן היו קטנות עוד יותר מאלה שבמחנה האוהלים. כיכר לחם במשקל 1.4 קילוגראמים חולקה בין יותר מעשרה אנשים. נוסף לכך חולק מרק סלק דליל ולעתים ניתנה ל-20 איש קופסה אחת של שימורי בשר. [מנות המזון המוזכרות כאן הן המירביות. רוב הניצולים מספרים שהמנות היו קטנות יותר]. את חיי הכלואים הצילה במידה רבה תוספת המזון שהגיעה באמצעות חבילות "הצלב האדום" שחולקו פעם או פעמיים. תוכן החבילות נשדד אמנם בחלקו בידי אנשי הס"ס, אך גם בשאריות היה כדי לסייע לאנשים המורעבים. אחד העדים מספר: "במחנה התהלכו דמויות חצי ערומות מכוסות בלויי סחבות, שהעור דבוק על שלדן. פניהם לבנות זוהרות מחום וכל גופם מכוסה מורסות מוגלתיות..."

רק אוכל ושתייה עניינו את האנשים. לא אחת אירע שאנשים מעדו ונפלו לבוץ שבין השבילים ולא אזרו כוח להיחלץ ממנו, עד שטבעו. הטבועים נאספו מדי יום לערמת הגוויות.

על סידורי הקבורה במחנה היה מופקד סמל ס"ס. מדי יום ביומו באה למחנה משאית שעליה הועמסו גוויות שהוצאו מן הצריפים או נאספו בשטח המחנה. הגוויות הועברו לקבורה בבור שנחפר ביער הסמוך. בתקופת המשלוחים היתה יוצאת מן המחנה קבוצת אסירים מצוידת בעגלה כדי לאסוף גוויות שנותרו בצדי הדרך בואכה למחנה. כאשר גברה התמותה והמשאית לא עמדה במשימת הפינוי נעשו סידורי קבורה מאולתרים בתוך המחנה. ליד הצריפים נחפרו שוחות שגודלן 10 x 10 מטרים ובתוכן קברו מדי יום כמה מאות איש. [על הגוויות שבחפירה שפכו סיד ולמחרת הונחה עליהן שכבה נוספת של גוויות. עד היום התגלו רק קברי אחים שנחפרו בשטח המחנה. הקברים שמחוצה לו לא נתגלו עדיין].

והרי תיאור מפורט יותר על אשר התרחש במחנה גונסקירכן: "...ביער זה [של גונסקירכן] הוקמו כמה צריפי עץ ענקיים, אשר היו צריכים לשמש לנו מקום מגורים. נדמה לי שאי אפשר לתאר את התנאים ששררו במקום הזה. אומר רק זאת, הצרות והיסורים שעברו עלי במשך שבוע אחד זה ששהיתי בגונסקירכן שקלו אולי כנגד כל הצרות שעברו עלי עד כה [המספר שהה תקופה ארוכה יחסית בבירקנאו].

"הוכנסנו לאחד הצריפים כארבעת אלפים איש. חולקנו לקבוצות, כל קבוצה כמאה וחמישים איש, שכל אחת מהן קיבלה שטח בגודל של כעשרים מטרים מרובעים. אין צורך לומר שלא היתה שום אפשרות לשכב, גם לשבת היה אפשר רק באופן כזה שאחד התיישב בחיק חברו. אין לתאר במלים את הסבל של הלילה הראשון. לאחר ההליכה הממושכת והמייגעת, עייפים ורצוצים, רעבים וצמאים, לא
(עמוד כו)
יכולנו כלל להניח את הראש ולמתוח את הידים ואת הרגלים. מנות האוכל שקיבלנו היו אפסיות. היינו מקבלים כל אחד כמה כפות של מי סלק לבן שטעמם מר-מתוק ונדמה לי שאפילו כלב רעב היה נמנע מלשתותם. מנת הלחם היתה זעומה ביותר. כיכר לחם שמשקלו קילוגראם אחד חולק ללמעלה מעשרים איש... ועל הכל לא היו מים לשתייה ובודאי שלא לרחצה. התנאים הללו היו אידיאליים לכינים, אשר הלכו ונתרבו אצל כל אחד מאתנו לרבבות אין ספור... עשרות ומאות נפלו כאן כזבובים... החיים שכבו עם המתים זה בצד זה ולפעמים לא ניתן היה להבחין מי הוא החי ומי המת. רבים מן האנשים החיים קיבלו צורת מת. עצמות מכוסות עור, כמעט בלא זכר לבשר, לחיים נפולות ועיניים שקועות עמוק בארובותיהן ומבטן מבט זכוכית, מבט של מת חי...

"גונסקירכן - מי שראה אותה ומה שנעשה בתוכה לא ישכח אותה לעולמים. גונסקירכן היתה בית קברות גדול, אשר בין חלליה הרבים התהלכו שלדי בני אדם, הנאבקים בשארית כוחותיהם ורצונם עם השעות האחרונות של השלטון האכזרי והרצחני שקם אי פעם עלי אדמות. גונסקירכן - שיא הסבל והיסורים, שיא הצער וההשפלה..."
ג. שחרור גונסקירכן
ב-4 במאי [כ"א אייר תש"ה] נעלמו כל אנשי הס"ס משטח המחנה. פתאום הבינו האסירים שהם חופשיים. וכך כותב אחד הניצולים ביומנו: "עבר שבוע ימים מאז הגענו לאותו יער אימים ששמו גונסקירכן, ולפתע נשמעו מתוך גיא הצלמוות תרועות גיל... כשנפוצה במחנה השמועה שאנשי הס"ס ששמרו עלינו נעלמו מן המחנה, עדיין לא יכולנו להאמין, כי מי יכול להאמין לאחר סבל כה גדול, לאושר כזה. אולם כשראיתי אחד מאתנו מחזיק כובע של איש ס"ס ובועט בו בשארית כוחותיו ידעתי שזו אמת. היינו לבני חורין"!

אחת התגובות הראשונות של האסירים היתה להתנפל על מחסן המצרכים שליד המטבח ולחטוף שם מכל הבא ליד. עוד באותו ערב החלו אסירים רבים, שעדיין נותר בהם כוח, לצאת את שטח המחנה ולצעוד לכיוון העיירה ולס.

רק למחרת, ב-5 במאי, הגיעה למקום יחידה מחיל הרפואה של צבא ארצות הברית. אנשי היחידה הוכו בתדהמה לנוכח המראה שנגלה לעיניהם. בדו"ח שחיבר קצין הרפואה האחראי נאמר:
"...ב-5 במאי נכנסתי עם כמה מעוזרי מיחידה 564 לשטח מחנה גונסקירכן. במקום נכלאו בערך 17,000 יהודים הונגאריים, אך רק 5,000 מהם שרדו בחיים ביום
(עמוד כז)
הגיענו. לצריף אחד דחסו בערך 2,600 אסירים. הלכלוך בכל שטח המחנה היה מחריד. לא היו כאן שום סידורים של הספקת מים, חימום או תאורה. גם אוכל לא היה. בשטח המחנה היו מוטלות כ-500 גוויות, שסיבת מותן הגלויה לעין היתה הרעב. גם החיים לא היו אלא עור ועצמות מכוסי לכלוך וכינים. מעט הרופאים האסירים שהיו במקום ניסו לסייע ככל יכולתם, אך חסרו להם האמצעים לכך. במקום לא היו כל סידורים לעשיית צרכים או לאשפה. גברים נשים וילדים [צ"ל נערים] היו דחוקים יחדיו. ברגע זה המחנה ריק כולו והאנשים נמצאים בעיירה ולס".

מבין האנשים שהיו בחיים ביום השחרור עוד רבו הקרבנות. חלק מהם מתו ונשארו מוטלים בשטח המחנה, חלק - בדרך מן המחנה ואחרים בבית החולים בוולס לשם הועברו. [אחרי השחרור חלו האנשים בדיזנטריה ומתו במאותיהם עד שהאמריקנים פינו אותם לבית חולים בוולס]. כמו כן היו גם מקרים לא מועטים של התאבדות בימים הראשונים לשחרור.

באתר מחנה גונסקירכן נמצאו לאחר השחרור שבעה קברי אחים. הם נפתחו בשנת 1979 והגוויות הועברו לבית הקברות שבמחנה מאוטהאוזן. בשבעת קברים אלה נמצאו 1,227 גופות. אלפי גופות של קרבנות נוספים שמצאו את מותם בגונסקירכן לא נתגלו ולא זכו לקבורה, ע"כ.
***
ואזכיר כאן לזכרון עולם שם אחי הק' הב' יצחק ז"ל אשר עיני ראו גודל התמדתו בתורה, ובעת שהותו במחנות ההשמדה האיומים הוא טמן בצלחתו ספר ששה סדרי משנה והגה בהם באין הפוגות שם בהיותו בצל המות, וגם בימיו האחרונים בעת חלה במחלת הטיפוס הנוראה אשר רבים חללים הפילה מבין יושבי בתי חושך גם אז לא זז ספר המשניות מידו ולא פסק פומיה מגירסא [במחנה מאוטהאוזן הנודע לשמצה!], עד אשר כלו כוחותיו כאשר על צוארנו נרדפנו בהליכת רגלי ממחנה הנ"ל ביום י"ג אייר תש"ה (26 באפריל) כמתואר בספר הנז', ואילו הוא אפסו כוחותיו ונהרג על קדושת שמו ית' על אם הדרך [באתר בניה] בין מאוטהאוזן לגונסקירכען בשעות הבוקר של יום י"ד אייר ה' תש"ה, כאשר רוצח גרמני אכזר הופיע בשטח וירה למות באלו שלא הצליחו להמשיך [בכוחותי החלושים נסיתי להרימו ולעזור לו ללכת אולם לצערי לא עלה הדבר בידי], הי"ד.
***
וחסדי ד' אזכיר תהלות ד', שלאחר זמן נודע לנו על הפקודה שניתנה ע"י הצוררים האכזרים ימ"ש להעלות באש את כל המקום כולו לפני כניסת החיילים המשחררים, ורק רחמי שמים עמדו לנו שלא הספיקו לבצע זממם הרע.

(עמוד כח)
והן המה דברי רבה"ק זי"ע בסה"ק "על הגאולה ועל התמורה": "בשנות השואה כל אלו שהיו במחנות השמד תחת יד הרשעים הגרמנים ימ"ש בעוה"ר רובם נאבדו ונהרגו במיתות משונות ל"ע, וכל אלו שנשארו בחיים המה אודים מוצלים מאש הנורא הזה, וכאו"א ניצול בדרך פלא ובהשגחה נפלאה, כי כולנו היינו כבושים תחת ידיהם של רשעים אכזריים אשר אין דוגמתם בעולם, והרגו נער וזקן עולל ויונק טבחו ולא חמלו, וכולנו היינו נידונים בעיניהם למיתה ר"ל, והגזירה היתה כבר חתומה ומסורה לטפסריהם, וניתן רשות למשחית לעשות כלה ח"ו בשארית ישראל, אלא שלא הספיקו ליגמר הדבר עד שמנעו אותם מן השמים, וכל אלו שניצולו הי' בהשגחה פרטית ונפלאה, אשר שלח ה' מלאכו להוציאם ולהצילם מבין שיני האריות".

ובהרבה הזדמנויות בחגיגות יום ההצלה כ"א כסלו היה רבנו מזכיר את דברי היפה תואר על המדרש עה"פ "כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם" אברהם לא ניצול אלא בזכותו של יעקב. וביאר כי כאשר הושלך אברהם אבינו לתוך כבשן האש היה טוב לו למען שלימות נפשו להיות נשרף על קדושת שמו יתברך, כי זהו האושר הגדול והשלימות האמיתי המושג לנפש, אמנם בעבור שהוצרך אברהם אבינו ע"ה להעמיד דורות ישראל שנשתלשלו הימנו, על כן ניצול אברהם מתוך כבשן האש עבור משך הזרע הטהור העתיד לצאת ממנו, וזהו בית יעקב אשר פדה את אברהם, אברהם לא ניצול אלא בזכותו של יעקב, כדי שיצא ממנו יעקב אבינו ע"ה שממנו נשתלשלו שבטי ישראל.

והוה מרגלא בפומיה תדיר, כי זהו תפקידנו ועל מנת כן ניצלנו, כדי להמשיך את החינוך הטהור בדרכי האבות.
(עמוד לא)
פרק שלישי: ובחרת בחיים
בסה"ק "דברי יואל" מסיים רביה"ק זי"ע אחת מדרשותיו ליום ההצלה כ"א כסלו בזה"ל: אנחנו האודים הניצולים מאש כולנו ניצלנו בחסד הבוי"ת, אף שלא הי' זכותינו כדאי, עשה השי"ת אתנו חסד בהקפה ועלינו לפרוע את החוב, ותכלית הצלתינו הי' כדי להשתדל בתורה ובמעשים טובים ולבנות על ידינו יסודות בית ישראל שנחרבה בעוה"ר, עכל"ק. ומרגלא בפומיה תדיר שכל מי שניצול מן השואה וזכה להשאר בחיים, חייב לדעת כי השי"ת הועידו לשליחות גדולה, להקים דור ישרים מבורך, אמונים על ברכי התורה והיראה ושליחות זו רמיא על כל יחיד, לעשות בכל כוחו ויכלתו להרמת קרן התורה והדת, ולהעמיד יסודות נאמנים לחינוך הדורות הבאים.
***
השחרור מעול הנאצים ימ"ש שבא עלינו בעת היותנו על פתחו של האבדון כנ"ל, הסיר אמנם את השעבוד הנורא מעל גופותנו התשושים אחרי אשר אמרנו כבר לא נראה אור, אבל רוחנו היה שבור ורצוץ לגמרי. ואם בעת עבודת הפרך המשברת גופו של אדם וממוטטת את יסודות נפשו לא היה לנו זמן להתבונן סביבנו, אבל כעת רק התחלנו לרדת לסוף עומק האסון שעבר עלינו, חלק ניכר מהמשפחה כבר לא היה חלקו בין החיים והפליטה הנשארת [ומי ידע אז מי ומי ההולכי"ם] מפוזרת ומפורדת בין פליטי חרב לאלפים רבים, ובמצב כזה אושפזתי בבית החולים כשמשקל גופי הוא כעשרים ק"ג ובריאותי מעורערת ביותר, וכך חלפו עלי שם כמה חדשים עד שכוחותי שבו אלי ואז יצאתי לחפש את שרידי המשפחה.

בסביבות שלהי שנת תש"ה חזרתי לעיירת מולדתי סענפעטער ושם חזיתי שוב מול עיני את מוראות החורבן הנורא, כשאחדים מהבע"ב בלבד נקבצו ובאו שם (לאחר כשנתים עקרו מן המקום ומאז לא דרכה שוב רגל יהודי שם) וניסו באיזה אופן להתחיל לחיות מחדש. באותה עת, מצאתי את כתבי היד של חידושי מסכת זבחים לא"ד מו"ר הגה"ק זצ"ל, מתגוללים על רצפת חדר הספרים שבו שקד על דלתי התורה לילות כימים ונטלתים עמי. הגוים יושבי הארץ קיימו בעצמם מקרא מלא שנאמר הרצחת וגם ירשת, ולאחר שהוגלנו מהמקום פשטו ידם בבתי ישראל ונטלו עמם מכל הבא ביד, בהשאירם חפצים נעדרי חשיבות בעיניהם וכך זכו כתי"ק אלו להנצל ולהשאר לברכה לדורות. חדושי תורה אלו עדות הם לכל באי עולם במה עסקו אבותנו ורבותינו הקדושים, בשעה שחרב חדה היתה כבר מונחת על צוארם.

(עמוד לב)
[את עיר מולדתי סענפעטער פקדתי שוב כעבור למעלה מארבעים וחמש שנים, לכשנפתחו שערי הארצות וניתנה הרשות מטעם המלכות לבקר שם באין מפריע. לכשהגעתי למקום חזרו ונתעוררו רגשות נעורים יחד עם מועקה נוראה, כי החיים שהיו כאן פרחו ונעלמו וחרבה הקהלה הקדושה אשר מאז יסודה כיהנו בה פאר גדולים וצדיקים, ומאז עלה על כסאו אא"ז הג"מ יצחק גליק זצ"ל (בעהמח"ס חינוך בית יצחק) שמילא את מקום הגאון הנודע בעל המחנה חיים זצ"ל בשנת תר"ל, לא פסקה תורה והוראה ממשפחתנו הרוממה [רשימת הרבנים שהאצילו מהודם על קהלתנו הונצחה על ידי בספרי "יקרא דשכבי" עמ' רל"ו], עד אשר עלה עליה הכורת ויהרוג כל מחמדי עין, הי"ד. זכתה קהלת קודש סענפעטער שעקב ההתעוררות שהיתה בעת בקורי הנז' במקום, הוחל בטפול מסור בשמירת כבוד בית החיים המקומי וכפועל יוצא חובר על ידי בס"ד ונפוץ בכל קצוי ארץ הספר "יקרא דשכביי", הכולל "תשובות ופסקי הלכות מגדולי הרבנים בדבר חיוב הטפול בבתי העלמין הנטושים המוטל על קרוביהם ובני קהילותיהם של המנוחים הטמונים שם" [ - לשון שער הספר]. ספר זה שסודר והוכן לדפוס בהמלצת גדולי ת"ח ועסקנים המתעסקים עם הצבור לשם שמים בדבר מצוה זו של יקרא דשכבי, הינו הראשון מסוגו המקיף את בירורי ההלכה המסתעפים מהענין הנדון. בספר הכנסתי גם תאור עניני על פעולותי בנושא הנזכר במשך השנים האחרונות].

לאחר שבועות אחדים הגעתי למסקנא שאין עוד מה לחפש שם, ואין טעם להשאר במקום בו מתחדש כל יום הכאב הצורב על אבדן מולדתי, ועקרתי למשך זמן מה לעיר פרשבורג ומשם לפראג ואח"כ חמקתי לאזור השליטה הבריטי באוסטריה. כך חלף עלי החורף של שנת תש"ו, שבסופו נסיתי להבריח את הגבול לאיזור האמריקאי בגרמניה ע"י דרכון שלא היה בר תוקף ואז נתפסתי בתחנת הרכבת. קצין בריטי שפט אותי לששה שבועות מאסר, והושלכתי לבית הסוהר מבלי שאיש יהודי מבחוץ יהיה לו מושג כל שהוא אודות "מקום מגורי" הנוכחי.

אתא חג הפסח הראשון לאחר הגלות הנאצית, ואני "שוכן כבוד" בינות לקירותיו הטחובים של בור תחתיות זה, ונפשי הסוערה שואלת את השאלה העתיקה מה נאכל בשמונת ימי זמן חרותנו, בשעה שאין בידי להתודע ולהגלות אל אחיי המתהלכים חפשי ברחובות קריה.

ואז עלתה בידי במצב הזה בחסדיו ית' להשיג מעט קמח לאפית מצה באיזה תנור ישן שהיה שם, כשמזלג שהגיע לידי באורח פלא שימש לי לניקור המצה לפני האפיה, וכך זכיתי להרגיש טעם של לחם עוני כפשוטו וכמשמעו וד"ל.

(עמוד לג)
לאחר שיצאתי מבית האסורים נסיתי שוב והצלחתי לחמוק למחוז חפצי הנז', וכך הגעתי לפלדלפינג שם מצאתי כבר יהודים, ומשם עברתי לפערנוואלד ונכנסתי לאהלה של תורה, הלא היא הישיבה שהיתה קיימת אז באותו מקום, גם שהיתי פרק זמן בישיבה שנוסדה בפאקינג באותה עת על מנת ל"חזק" את סדרי הלימודים שם, וכך עברו עלי ימי הקיץ דשנת תש"ו.

בחול המועד סוכות דשנת תש"ז נתקשרתי בקשר שידוכין עם זו' תחי' וביום י' אדר היה יום כלולות אפריוני וזכיתי להקים בית בישראל. מקור משפחת זו' תחי' הוא מעיר סיגעט ואביה המנוח [הי"ד שנעק"ה ביום י"ט שבט תש"ה במחנה העינויים דכאו] שהתגורר בסאטמאר נמנה בין חשובי חסידי ויזניץ. בימי הזעם נשלחה כל המשפחה לעיר ההרגה אושוויץ ובשעת כניסתם למחנה ביום ט' סיון תש"ד ונצבו לסלקציה האיומה אשר בה נחרץ גורלו של כל אחד לחיים ולהפכו ח"ו בידי מלאכי מות [הי"ד עבדיו השפוך], סולקה זו' תחי' באורח פלא מהצד השמאלי שבו הלכו שאר בני המשפחה הישר לבית המוקד ונגזר דינה לחיים. [גם אחי' גיסי נ"י זכה להנצל באורח פלא כנז']. וכך עברו עליה מוראות המלחמה עד אשר הקים השי"ת את דברו מאז, והמגיד מראשית אחרית נתן לנו שם טוב ושארית בארץ לגדל ולחנך בנים ובנות זרעא חייא וקיימא ההולכים בדרכיו ית', איש לפי מעלתו יבורך.

לאחר נישואינו התגוררנו בפערנוואלד מספר חדשים ובשלהי שנת תש"ז זכינו לדרוך על אדמת ארץ הקודש ולימים הנוראים קבענו מקום דירתנו לטובה בעיה"ק ירושת"ו יפה נום משוש כל הארץ. בימי ר"ה תש"ח זכיתי להסתופף בצלו של רב האי גאון ישראל ופארו הגה"ק מהרי"ץ דושינסקיא זצ"ל, שהיה מגידולי ארץ מולדתנו ומשם עלה ונתעלה לשמש בקודש כגאב"ד עיה"ק ירושלים ורב הראשי של היהדות החרדית בארה"ק, התפלות במחיצתו הקדושה עשו עלי רושם כביר, צורת עמידתו בתפלה כשעיניו הקדושות מזילות נחלי דמעות והשתפכות נפשו לפני אדון כל בדבקות נפלאה, עדיין נצבות כמו חי מול עיני.

בעיצומו של יום הכפורים של אותה שנה כתתתי רגלי משכונת מאה שערים אל עבר שכונת בית וגן שבפאתי עיר הקודש, לחזות בנועם עבודתו הטהורה והקדושה של הרה"ק מהר"א זצ"ל מבעלזא, שהיה מהשרידים הבודדים של צדיקי עולם שנותרו לפליטה לאחר השואה האיומה ועתה זרח אורו בארץ הקודש, זכותם תגן עלינו ועל כל הנלוים אלינו בכל עת ועידן.

חלפו מספר חדשים והמלחמה עם הערביים יושבי הארץ התלהטה במלוא עוזה, ובאותה עֶת היתה ירושלים נתונה להפצצת פגזים שהטילו פחד גדול על כל העם, בזרעם הרס ואבדון בכל מקום בו פגעו. שכונת מאה שערים בה התגוררנו באותה
(עמוד לד)
עת כנז' היתה מטרה נבחרת לפגזים הרצחניים, בהיותה קרובה לקו הגבול וחיינו היו תלוים לנו מנגד. וחסדי ד' אזכיר תהלות ד' שבאחד הימים התכוננה זו' תחי' לבקר בבית הרופא עם תינוקה הבכור [הוא ניהו בני הר"ר ישעיה מנחם ני"ו] ויצאה מפתח הבית שהיה בקומה השניה והכניסה אליו דרך אכסדרה שמבחוץ אל החצר ושם המתינה עלי שאצטרף אליה. והנה אך ירדה מהאכסדרה לחצר נחת פגז על האכסדרה הנזכרת ורסק אותה לחלוטין יחד עם הרס אדיר שגרם לדירתנו, ואני נמצא אז בפנים ובחסדי השי"ת כפסע ביני ובין... ונתקיים בי מאמרם ז"ל במדרש (קהלת רבה פ"ז אות כ"ז) "אמר ר' יצחק בנוהג שבעולם וכו' במה נתכפר לו, נכשל באצבעו הקטנה ויצא ממנה טיפת דם מקצת הנפש ככל הנפש וכו'", באשר עם גמר הפיצוץ הנורא וארא והנה על ידי מבצבצים כמה טפי דמים ואני עודני חי ושומע מהחצר למטה את היללות הנוראות על האסון שפקד את הדירה שלמעלה ואת הנמצא בה... וכמעט קט בשוב רוחי אלי והצלחתי להשתחל אל תוך החצר ויפקחו עיני הבוכים שם לאמור בא הרוג ברגליו...

בחלוף השנים ועודני מתגורר בעיה"ק ירושלים ת"ו תקפני התקף לב ל"ע שחזר ונשנה למחרתו ביתר שאת, והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו החייני והחלימני וחזקני והגיעני להיום הגדול הזה בו זכיתי לקיים מצות כתיבת ספר תורה וגם לרבות לזכות את הרבים בענינים טובים ומועילים, כאשר יעידון יגידון עלי גדולי הרבנים והת"ח שבדור, כה יתן ד' וכה יוסיף לתת לי כח ועצמה לעבדו ית' בכל לב ובכל נפש ובכל מאד, ויקוים בי מקרא שכתוב (תהלים ע"א י"ד ואילך) ואני תמיד איחל והוספתי על כל תהלתך, פי יספר צדקתך כל היום תשועתך וגו', עד אגיד זרועך לדור לכל יבוא גבורתך וכו' (ועיי"ש ברד"ק שפירש אני אגיד גבורתך בכל הדורות הבאים בכתבי אותה בספר, עייש"ה).
***
המובא בפרקים אלו, הנו רק מעט מן המעט מגודל התגלות חסדי השי"ת עלי ועל כל הנלוים אלי, והעליתי כל זה על הכתב לקיים מילי דאבוהון ורבן של ישראל רבינו בעל החתם סופר זצ"ל בדרשותיו לשבת שובה שכתב, דמצוה על כל אדם לבחון כל אשר עשה ד' עמו מראשית צמיחתו וכו', ואיך נתגלגלו סיבה וענינים ולספרם לבניו אחריו, גם הם יבחנו ויכירו מעשה ד' הגדול אשר יעשה עמהם, עייש"ה ובמש"כ לעיל בפרק "דור לדור ישבח מעשיך", ודי בהערה זו.
***
במרוצת השנים זכו כל אחד מצאצאי אשר חנני בהם השי"ת להקים בתים גדולים לתורה וליראה, וגם בניהם אחריהם תולדותיהם כיוצא בהם כולם חפצים ליראה את שמך, ועליהם תכון תפלתי אנא ד' ברכם טהרם רחמי צדקתך תמיד גמלם ויזכו לעשות הטוב בעיניך כל ימיהם מתוך בריות גופא והרחבת הדעת, אכי"ר.