תקציר המבוא:

אודות המחבר

מחבר הספר מחלק את המבוא הארוך שלו ל- 3 חלקים.
בחלק הראשון של המבוא הוא מתאר בהרחבה רבה את הסיבות שהביאו אותו לערוך את הספר המיוחד.
חלקו השני של המבוא מוקדש לתיאור די מפורט של מה שעבר עליו בווינה בשנת תרצ"ח (1938), לאחר כניסת הנאצים לעיר. הוא ישב בכלא חודשים מספר, ובדרך נסית הצליח לצאת משם ולהגיע להולנד, משם ללונדון ולבסוף לארה"ב; לשם הגיע בחודש אייר תרצ"ט (1939).
חשוב למחבר לציין שהוא מפרט חלק זה במבוא בעקבות הפצרות של רבים ממקורביו.
חלקו השלישי של המבוא מוקדש לעניינים טכניים של קיצורים שונים בספר, סדר הדברים שבו ועוד.

המבוא:

(עמוד 10)
פרוזדור

התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין (אבות פ"ד, מכ"א)
אם אין אדם מתקן עצמו בפרוזדור, האיך יכנס לטרקלין? (מדרש משלי פ"ו)

אליך ה' נפשי אשא!
כחי תש מלהודות לאלוקים חיים על חסדיו הגדולים שהוציאני מאפלה לאורה וזכני להוציא ספרי זה לאור עולם; בריך רחמנא דחמא לי פרי עבודתי עד דאנא בחיים; לאו מילתא זוטרתא היא בזמן הזה.

ספרי הוא פרי עבודה של רוב ימי התהלכי בעולם השפל הזה; גם עליו עברו ימים טובים ורעים, חליפות ותמורות, גליות וחורבנות עד שזכה לגאולה. ונשען על חוות דעתם של גאוני וחכמי אירופה אני אומר שבהוצאתו אני ממלא חסרון מורגש בחייו הרוחניים של עמנו. כל איש אוהב פתגמי חז"ל ידע ויכיר את התועלת הגדולה של ספרי זה. ושמתי בטחוני בהש"י שספרי יהיה כובש את לבותיהם של אחינו, אף של בני הדור הצעיר ושתהיה יד הכל משמשת בו.

בימי נערותי כשישבתי לרגלי אדמו"ר הגאון הקדוש. עמודא דנהורא, מוה"ר משה בן עמרם גרינוולד זצ"ל בעל שו"ת "ערוגת הבושם" בישיבתו בק"ק חוסט במדינת הונגריה1, בא לידי באכסניא שלי בבית הר"מ פורקס ע"ה ספר "אוצר אגדות, מפתח למצא בנקל כל מאמרי חז"ל" מהרב ר' גבריאל מילר, מו"צ בק"ק מטרסדורף, שהקסים את לבי ונצטערתי הרבה שלא נדפסו ממנו רק אותיות אחדות. עוד שני ספרים, מאב ובנו, היו שם לעיני. האחד "ילקוט אליעזר, לקוטים מתלמוד בבלי וירושלמי, מדרש רבה, מכילתא וכו'" מהרב ר' זוסמאן אליעזר סופר אבד"ק האלאס, והשני "ילקוט סופר, מאמרי חז"ל" מהרב ר' יוסף ליב סופר אבד"ק דערעטשקע. הספרים הללו לקחו את כל נפשי שבי והגיתי בהם בשעותי הפנויות. כבר אז באו עלי "צירי לידה" וקנאת סופרים; נתעוררה בקרבי תשוקה עזה לחבר ספר. ילדות היתה בי ונכספה וגם כלתה נפשי לעשות לי שם בעולם, להמנות בין מחברים מזכי הרבים. כשנתגדלתי והייתי מתאבק בעפר רגלי חכמים ומתחמם לאורם של גאוני הדור, לא פסקה ולא רפתה תשוקתי זו והיא מלאה כל חדרי לבי. אולם כבר אז הגעתי לידי "אכזבה". אחר שנודע לי, כי כבר נמצאת שורה שלמה של ספרים במקצוע זה, ומהם כבר מלפני מאות בשנים. התאמצתי להשיג כל הספרים הללו, מהם איזה יקרי המציאות. והגם ששמעתי משפט רבים, שספרים אלה לא נחשבו לעבודת יצירה ומחקר, ושמחבריהם הם מלקטים בעלמא, הבטתי עליהם בחבה וביראת הכבוד; הבנתי כבר אז כי המלקטים האלה ממציאים קורות לבנינים חשובים של המדע של עמנו ותולדותיו2.

(עמוד 11)
כאמור קנאת סופרים כבר בשחר נעורי קננה בלבי. צערי על שכבר קדמוני אחרים וגדולים ממני בחיבורים במקצוע זה היה מהול בשמחה, אחר שנוכחתי כי לא הכניסו המחברים את כל הפתגמים והניחו לי מקום לבוא אחריהם. בין כך נתפרסמו מפתחות חדשים למאמרי חז"ל. אולם אני לא אמרתי נואש. בכל פעם שמצאתי לרגלי לימודי מאמר ופתגם נאה בש"ס או במדרש בדקתי ופשפשתי אחריו אם נרשם בה"מפתחות". עלז ומאושר הייתי כשלא מצאתיו ומיד רשמתיו בהמחברת אשר הכנתי לי תחת השם "מקור חיים".
מעט מעט נוכחתי, שהרבה מאמרים, ממש פנינים, מש"ס בבלי וירושלמי ומהמדרשים חסרים בכל המפתחות; הכל תלוי במזל, אפילו מאמר ופתגם! מחברתי גדלה, נגדשה ונתמלאה יותר ויותר. ואותה המחברת היתה "אהבת הנעורים" שלי. שמרתי עליה, טמנתיה בחיקי. זכורני שאחד מקרובי שאלני פעם: "חיים'ל מה אתה מחביא בחיקך?" עניתיו כמעט בגאון לב: "אוצר גדול עם מטמונים" והראיתיו את המחברת.

שנים יעברו כצל, ואני הייתי ל"איש". אבותי החליטו לתת לי אשה. בעול ימי העלה לי הגורל עול ריחיים על צוארי. נשאתי אשה3 וגם ריחיים ממש הכרתי. סחרתי גם בעצים וקרשים. הרבה פעמים מסתכל הייתי כשסדרו הפועלים את שקי הקמח אחד על אחד בזהירות ובמתינות ונתנו תחתיהם יסודות לחזקם ולאמצם כדי שלא ימוט התל. באותה שעה חשבתי לעצמי: "למוד מהפועלים האלה, כך יהיה מוטל גם עליך לסדר את המאמרים אחד אל אחד ולתת תחתיהם יסודות לחזקם ולאמצם ולבארם".
וכה חשבתי גם בעמדי בהיער והתבוננתי כאשר סדרו הפועלים את העצים שורות שורות ועשו מבלי עיף את עבודתם. במחשבתי היה התלמוד יער גדול, הפתגמים - העצים, המדרשים - רחיים הטוחן ומוציא שקים מלאים קמח, מחיה לכל אדם.

בין כה וכה פרצה המלחמה העולמית הראשונה. נאלץ הייתי להמלט מעיר מולדתי – דעלאטין, סמוך לגבול הונגריה - ולעזוב את כל אשר לי; צבאות הרוסים שטפו אז את כל ארץ גליציה ונופים אחדים מהונגריה, ואתי אבותי נ"ע, אשתי ובנותי הקטנות יחיו ואחי יחידי, הקדוש מרדכי הי"ד. וכמובן גם מחברת המאמרים שקבלה אז שם חדש "לקוטי חיים".
זמן מה הייתי בק"ק וויטצן אצל בודפשט ששם היה משכנו של הגה"ק ר' ישעיה זילברשטיין זצ"ל בעל "מעשי למלך" על הלכות בית הבחירה להרמב"ם וזכיתי בימי היותי שם להנות מאורו.

מוויטצען באתי עם בני משפחתי לווינה, פה נתקרבתי מאד מש"ב החכם הנודע, ר'
(עמוד 12)
אברהם עפשטיין ז"ל ושמח בי. הרא"ע נתן לי חלק ממחקריו לסדרם ושלם לי שכרי; בעיקר היתה מגמתו שלא אלך פנוי. גם הרב הראשי החכם הגדול, ר' משה גידמן ז"ל הראה לי התקרבות; מה מאושר הייתי כשעמדתי לפני מחברו של "התורה והחיים בימי הביניים". יוצא ונכנס הייתי גם אצל דר. בלאך, עורכה של ה"עסטעררייכשע וואכענשריפט" והלוחם הגאוני בעד כבוד ישראל.
בקיץ תרע"ה נלקחתי לצבא. זמן עמדי בצבא הוא פרק חשוב בימי חיי. בספרי "קריעגס-טאגעבוך איינעס יודען" דברתי הן על הימים הקשים והאיומים בעטיה של המלחמה, הן על הנסים והנפלאות שראיתי בעיני בימים ההם.

בשובי אחר תום הקרב, תודה להשם, שלם בגופי ובאברי, היתה ממלכת אוסטריה-הונגריה מהורסה ונגזרת לגזרים: בית הבסבורג שעמד ח' מאות שנה לנס עמים, פור התפורר, גם אני ובית אבי נשארנו בחוסר כל; שטרי הכסף והלואות-מלוכות אבדו כל ערך. ובעוד שלפני המלחמה הייתי איש אמיד והיתה לי האפשרות לעסוק כמה שעות ביום בתורה ובמדע מתוך הרחבת הדעת, הוכרחתי בשוב "השלום" העולמי לבקש טרף לביתי. נשקעתי בדאגות קשות ומרות. התחלתי לטפל בספרות לשם פרנסה. חכמת ישראל היתה לי למקור מחיה, העט, קרדום לחפור בה. זמן מה שמשתי בתור רב ומורה דת בבתי הספר בעיר ליזינג אצל וינה, כתבתי מאמרים בעתונים שונים. פרסמתי ספרים. אך החשק לפרסם את המפתח למאמרי חז"ל לא סר מלבי. לפי שעה
השקטתי את רוחי בזה, שפרסמתי "קובץ מלים ופתגמים מתוך ספרי השו"ת", שצרפתיו לספרי הגדול "אוצר חיים" ילקוט התשובות.
בשנת תרצ"ג נתפרסם בארץ ישראל ספר חשוב ויקר ערך בשם "אוצר דברי חכמים ופתגמים מחז"ל" מהרה"ג ר' אהרן הימן ז"ל6 והוא מהדורה מורחבת מספרו "בית ועד לחכמים" שפרסם בשנת תרס"א. רא"ה צבר אל אוצרו כל המאמרים והפתגמים שנמצאו בהמפתחות מכבר. ועולה אוצרו בכמות ובאיכות על כל האוצרות והמפתחות שקדמו לו, כל איש העוסק בתורה ואוהב פתגמי אורייתא היה נחפז להביא הברכה הזאת אל ביתו. גדול וכביר הוא פעלו של הרא"ה. כספרו היקר "תולדות תנאים ואמוראים" משמש גם "אוצר דברי חכמים ופתגמיהם" כספר-יד לרבנים לדרשנים ולסופרים ולתלמידי חכמים בכלל. העוסקים במקצועות השונים של חכמת ישראל יודעים להעריך את מלאכתו הכבירה של רא"ה. לרגלי עבודתי הספרותית שמש ספר זה גם לי לעינים, וכמו שהיה כ"י שלי בקביעות על שולחני, כך לא מש גם אוצר הימן מעליו. אם נזקקתי לאיזה מאמר ולא ידעתי מקומו ואת לשונו בדיוק פתחתי את ה"אוצרות". במבוכה הייתי כשלא מצאתי בהם את המאמר ומוכרח הייתי לחזור ולחפש אחר המקור.

במשך הימים נוכחתי יותר ויותר שנם רא"ה לא דלה את כל החומר ושחסרים באוצרו עוד עשרות אלפי מאמרים ופתגמים. פניתי להרא"ה במכתב ואחר שברכתי ברכת הנהנין על ספרו היקר, הבעתי השתוממות על שהשאיר עוד אלפי מאמרים ולא אספם. (נסה זאת אמנם לעשות ר' קלמן אביגדור פערלא ז"ל בספרו "אוצר כל" אך עבודתו לא נשלמה ופרסם רק ג' אותיות הראשונות. כפי ששמעתי נפטר לעולמו בשנות מלחמת העולם הראשונה.) הרא"ה בענוות רוחו השיבני שיודע גם הוא שלא שאב עד היסוד וכי נמצאים עוד מאמרים ופתגמים כהנה וכהנה, אבל,
(עמוד 13)
הדגיש באגרתו החביבה, אם יאצרו גם אותם המאמרים לספר אחד יהיה שקול בכמות כנגד ספרו ובידו לא היה לגבור את כל המלאכה. יתר על כן מוכרח היה להמתין ימים ושנים עד שקיימה הוצאת "דביר" (ביאליק-רבינצקי) תל-אביב לפרסם את אוצרו ועתה, כתב הרא"ה, הגם שבידו הרבה הוספות. קשה עליו לערוך אוצר חדש, זקן הוא ואין אונים. הרא"ה קרא אלי: "הלוואי שיבא איש רציני ומסוגל לעבודה זו וימלא את החסרון ואפשר "קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא". נהירנא שהרא"ה הטעים במכתבו כי עבודה זו דורשת רצון כביר, מסירת נפש, עיניים בהירות, זרועות חזקות וכתפיים ורגלים כעמודי שיש.

אז החלטתי להגשים את חלום נעורי והעמסתי עלי את העבודה הקדושה להכין אוצר חדש זה. גאונים וחכמים שהודעתי להם ממה שאני מכין מצאו באוצר זה דבר נחוץ.
בשנת תרצ"ה עשיתי איזה שבועות בווילנא והייתי יום יום מבאי ביתו של ר' חיים עוזר גרודז'נסקי ז"ל. הגאון עבר על המאמרים שהראיתי לו בכתב ידי ואמר לי שהרבה מהם כחדשים גם אצלו, אפשר שלא ראה אותם מימיו ואפשר שנעלמו מזכרונו. הוא גם הסכים לתת למאמרים שמטפלים בהם צוררינו הערות ולהבריקם. הגאון האדוק הזה ידע היטב כי נמצאים הרבה מאמרים שצריכים-ביחוד בזמן חאפל הזה שהחרב הנאצי התהפכה עלינו – לחוורם. רח"ע העמיד א"ע אגב על העובדא, כי לשון הפוסקים והמפרשים בדורות שעברו היתה כל כך נהדרה. סגנונם כל כך מושך הלב, בעיקר מפני שהכותבים הסתגלו ללשון חז"ל והלשון הזה היה שגור בפיהם ובכל אשר יצא מתחת ידם. דברים מעין אלה שמעתי גם ממלומדים בין חכמי ישראל: ודוקא המלומדים שולטים על הלשון התלמודי. יד"נ החכם ר' אביגדור אפטוביצר ז"ל7 הוסיף עוד הערה חשובה, שבכל אהבתם של חז"ל ללה"ק, היו גם לשונות העמים ששכנו ביניהם בפיהם והרבה מלות זרות נתאזרחו באופן זה בלשוננו כאברים בלתי מופרדים. גדלה עלי פקודת אפטוביצר לחדול עד כמה שאפשר מאריכות המאמר: יטריח המעיין המשתוקק לדעת את ה"המשך" אל המקור ויבוא על שברו, גם יד"נ הה"ג ר' צבי הלוי איש הורוויץ ז"ל אבד"ק דרזדן8 יעצני שלא להביא מאמרים ופתגמים שהפועל ה"הן" או ה"לאו" יוצא מהמאמר עצמו בשלימותם.

אחזתי בהכלל הירושלמי : "ממשמע לאו את שומע הין" או ההיפך מזה וחדלתי להביא "וכו'" וכלל זה יהיה ביד כל מחפש מאמר ופתגם.
הודעתי אז להמלומד המובהק ר' יחיאל הכהן גוטמן ז"ל9, ראש בית המדרש לרבנים בבודפשט על עריכת ה"היכל" והוא ברכני בברכה משולשת שאזכה לגמור את המלאכה הענקית. הוא היה גם המעורר העקרי לצרף לספרי ביאורים לכל מאמר ופתגם, שמנאצינו כובשים בהם לבבות הלא יהודים, באמרו כי צורך השעה הוא, גוטמן כבדני אז בספרו היקר "ארץ ישראל במדרש ובתלמוד" בהקדשה חמה. אני עלז שהספר נשאר בידי. בעברי עליו לקטתי מתוכו הרבה מדברי חז"ל הנמצאים בו וסדרתי אותם ב"היכל".

(עמוד 14)
התחלתי איפוא מחדש ללקוט אורות, גרגרי חז"ל ולשאוב בשפע רב ממעינות הנאמנים של עמנו. ברטט עשיתי יום יום את עבודתי. תלמידי חכמים מבאי ביתי חשבו זכות לעצמם לעזור לי בסידור האבת"י של המאמרים והפתגמים, וסידור זה הלא הוא אחד מהעקרים של ספר במקצוע זה. טפה, טפה שאבתי מהים הגדול של ספרותנו העתיקה והייתי דומה בעיני כמלקט אבנים טובות ומרגליות. חרשתי בכרמי זה כבהמה החורשת בבקעה. ובזכרוני עלה לפעמים הפתגם: "ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי". טבעה של עבודה זו דרשה שלא לישב ולא לעמוד רק להיות שוחה. ואל לשכוח כי קשה לעמוד לאלתר על מהותם ואיכותם של מאמרים רבים ומוכרח הייתי לפעמים לעבור על רש"י ותוספות. ועוד עבודה הייתה עמוסה עלי: לחפש באוצרו של הר"א הימן אם לא נמצא בו אותו המאמר10. יחד עם זה היה עלי ללחום עם הזמן: הייתי עוזרו של יומון גדול בווינה וסופר בעיתונים שונים בגרמניה, שמעבודתי זו הבאתי פרנסת ביתי. הוטל עלי גם השתדלות בעד אומללים מאחינו. כציפור הפורחת כל היום ולערב שבה לקינה נדמיתי. גם בלילה לא שכב ליבי ובטרם האיר היום. הייתי על שולחני. פעם אחת שאלני הרב הראשי ר' צבי פרץ חיות ז"ל: "כל היום אתה על רגליך בהליכות שונות ותורתך מתי נעשית? מתי אתה עורך את מאמריך וחיבוריך?" קבעתי לי שעות לכל עבודה בפני עצמה - ושלש שעות ביום בעד ה"היכל"11.

ואלקים הנותן ליעף כח עזרני וב"ה חזק ובריא הייתי בגופי ובנשמתי ועלה בידי לבצע את כל אשר גמרתי לעשות. ומדי עסקי במלאכתי היתה מגמתי להוכיח לא רק סילופי המלומדים והלבלרים הנאצים אלא גם של העוקמים והעוקפים את התלמוד מבני עמנו. התעמקתי בכל מאמר אשר תמיה קא חזינא בו ולא זזתי ממנו עד שהעמדתיו על בוריו, בהראותי את הכוונה האמיתית הטמונה בו והתנאים שגרמו להתהוותו. הרבה מאמרים החזירוני לנערותי. נזכרתי מה ששמעתי עליהם מפי רבותי ומפי גאונים אחרים. לא מעטים הם המאמרים שהמלומדים הנאצים מצאו בהם דופי ואני הוצאתי את הארס והוכחתי שמשובצים בכל אותם המאמרים רעיונות נשגבים: ביחוד יצאתי נגד ראשי השוטנים פרופ. עריך בישוף והמומר סגלובסקי.

בחדש אלול תרצ"ז נאספו במרינבד מאות גדולי התורה מכל אפסי ארץ שהשתתפו בהכנסיה הגדולה ואני באתי שמה להציע את עבודתי לפני הגדולים ולבקש מהם, כנהוג בישראל, הרשאה והסכמה על ספרי ה"היכל" ובעיקר להתייעץ עם הגאונים בנוגע לכמה מאמרים תמוהים שדנתי עליהם בספרי הנוגעים להגנה נגד עלילות צוררינו. הראיתי להגאונים דוגמאות מספרי. הם הראו לי פנים מסבירות ואמצו את לבי לעבודה זה כולם הצהירו כי ספר זה יהיה אוצר יקר וביחוד כי דברי ערבים עליהם ושמקומי יהיה בין מזכי הרבים, אחר שעלה בידי לבטל ולהרוס הרבה אשמות על עמנו ואמונתנו, שהיו נראות כמוצקות ועומדות על בסיס חזק.

הגאון הישיש ר' יהודה ליב צירלזון הי"ד אבד"ק קישנוב קרא אלי בשמחה "כל כך בידך ואתה עודך מתחבא אל הכלים?" הוא נתפעל ממש בקראו את הפתרונים שמצאתי בעז"ה לכמה מאמרים תמוהים ואמר לי בזה הלשון "יש לך ב"ה כח ללמד סניגוריא על ישראל ולבאר דברים סתומים בדברי חז"ל באופן שלא יהיה בהם מיגו כלפי חוץ ואמת נכוחה בכל דבריך ברם מטרה קדושה שמת לך לחדור אל מאמרי חז"ל ולפענח את כוונתם. יהי ה' עמך ותזכה לגמור
(עמוד 15)
את מלאכתך. אנחנו נזקקים לספרים כמו ספרך זה". הגאון ר' מנחם זמבא הי"ד בוורשא עבר על פרקי האותיות והסכים הן על דרך הליקוט והן על הסידור. הוא אמר לי בפיו הקדוש שספרי יהיה למאירת עינים ולמשיבת נפש לאחינו הצמאים לדברי חז"ל .ולכל אלה שאין להם פנאי והיכולת לקבוע עתים לתורה. וגאון זה שכל גנזי הש"ס והמדרשים חקוקים היו על לבו אמר, שאני מעורר נשכחות ושהרבה מאמרים לא היו נודעים גם לו. עם שני גדולי התורה האלה עמדתי בחלוף מכתבים עד שפרצה הפורענות הנאצית בעוה"ר, פרץ על פני פרץ גם בפולין ורומניה ונקטפו שני ארזי הלבנון: הגאון מקישנוב ביום א' דשבועות תש"ב והגאון ר"ם זמבא בליל סדר ראשון של חג הפסח תש"ג בישבו בחרדת קדש בראש מסובים. אלקים גנזם לחיי עולם עם אלפי רבנים וצדיקים.
בשובי ממארינבד בעידוד מגאוני הדור, עברתי עוד הפעם על כל המאמרים אשר צברתי. שוב מששתי את כל מאמר ופתגם על ערכו המוסרי, ההיסטורי, אפסיכולוגי ואפולקלורי. וכאדם שמעדר, מסכל ומנכש את כרמו התנהגתי אני ב"כרמי". בהרבה מאמרים מצאתי גנוז אור זרוע, פתגמים שפותחים לנו פתחים קטנים המאירים כחלונות גדולות שמתוכן אנו יכולים להסתכל כבמחזה על חיי אבותינו בארץ ישראל ובבבל ובפרס וביון; שנות אלפים עומדות לעיננו ובעברי מחדש על ה"היכל" הרגשתי השפעת הקדושה הנשגבה שהשפיעה ספרות התלמודית והמדרשית על בני עמנו בכל ארצות גלותינו. רואים אנחנו באותם המאמרים את המצב המדיני הרוחני והכלכלי של אבותינו אחר החורבנות השונים, צרותיהם ומכאוביהם ועינוייהם, משתתפים אנחנו בשמחותיהם שאיפתיהם ותקותיהם לעתיד המיועד מפי הנביאים והחכמים לכונן בית מקדשנו ולחדש חיינו בארץ אבותינו. נתפעלתי עד אין קץ על אהבתם הנשגבה של חז"ל לכל הבריות אשר ברא הקב"ה בעולמו, להצדק ולמוסר ולכל דבר טוב. נמשכתי אחריהם בעבותות אהבה וגעגועים. נוכחתי שכל ויכוחיהם ומריבותיהם ומחלקותיהם היו בנתיבות שלום והעיקר שאפילו במקום, שאנו מוצאים פתגמים שאינם מתאימים עם השקפת חיינו מהיום ביחסינו לבני אדם שלא מאמונתנו, הגורם לזה היה מוראם של רבותינו מלפני הנכרים הפראיים, שהיו ישראל חיים ביניהם ומשועבדים תחת ידיהם. וביותר דאגתם המופלגת בעד קיום אמונתינו. בעיותיהם וספיקותיהם ופלפוליהם של רבותינו הנראים לנו בימינו למוזרים, נתהוו אך מהרצון הכביר לנטוע בלבנו אמונה ובטחון באלקי מעוזנו לבצר את חיי העם בקדושה ובהתרוממות הנפש. סיומא דמילתא הוא שכל "שנאת חז"ל נגד הגוים" היתה רק נגד האויבים העריצים, אותם הרשעים בין "אומות העולם" שמגמתם היתה להעביר את ישראל על דתם וגזרו לשם כך גזירות רעות. וכל חכם ומבין, יוכח שכן הוא. לנכרים סתם, לבריותיו של הקב"ה היתה בלבם של רבותינו רק אהבה וחמלה.

משלחן גבוה קא זכי לי לעבור לרגלי עבודתי זו על ש"ס בבלי וירושלמי עם המפרשים ועל המדרשים הרבים וכשם שהיה עזרא הסופר, סופר בדברי תורה, כך הייתי אני, העבד לנוצרי ברית ה', מונה בדברי חז"ל; דרשתי וחקרתי וצרפתי את כל דברי הספרות הזאת. וידידים יקרים וחביבים בווינה- אוי לי על כולם באה השואה ההיטלראית ונרצחו- החליטו לערוך חגיגה לסיום ש"ס בבלי וירושלמי.
*
כשנודע בחוג המוציאים לאור שספרי עומד הכן לדפוס, קפצו עליו מולי"ם וכל אחד התאמץ לזכות בו. ראשית כל קיבלתי הצעה מהמלומד דר. א.מ. זילברמן ע"ה מברלין שהתגורר אז
(עמוד 16)
בתור פליט בלונדון גם מארץ ישראל קבלתי הצעות וידידי החכם ר"א דרוינוב ע"ה מוכן היה לקבל על עצמו שעמלק"פ את ההגהה. אולם בחפצי שיהיה הספר נדפס תחת השגחתי, החלטתי למסור את ההוצאה ליד בעל הוצאת לעוויט, ווינה-ירושלים, דר. מאיר פרגר הי"ד ביום ט"ו שבט, ר"ה לאילנות, מסרתי ליד פרגר את חומר ה"היכל" .
*
אך בעוד שאני עלז ושמח שספרי יבוא בדפוס, קול נהי נשמע; משבר נורא פרץ על אוסטריה שודדים התנפלו באכזריות מאין כמוה על מדינה שאננה ומקסימה זו על פי המדה המהלכת על פני כל הדורות מני עד, שעריצים מתנפלים על ארצות לא להם; טרפוה ועשו בה שמה. ווינה, ועיר אשר בה שכן הקיבוץ הישראלי היהודי היותר עתיק באירופה - על פי הגדות קרובות לאמת חיו ופעלו בעיר עתיקת ימים זו יהודים כבר בזמן שביהמ"ק היה קיים ותעודות נאמנות נמצאות שעמדה בעיר העליזה הזו קהילה מסודרת כבר לפני אלף שנה12- אם בישראל, אשר בה בליתי כרבע מאת שנה בחברת ידידים מסורים ונתחממתי לאורם של גאוניה וחכמיה, פארי הדור, אנשי מדע נודעים בכל העולם, נהפכה בין לילה ליום לגי-תופת; על העיר הזאת שפך ה' כל חמתו ותהום כפה עליה מלמעלה. ה' שלח חשך ומרגע לרגע נתוסף חשך על חשך. ואתו הליל שבת קדש ח' אדר תרצ"ח - אדכרנא בפומאי ושפיכנא דמעאי - היה קשה לבני ישראל בווינה ובכל מדינת אוסטריה כיום שנעשה בו העגל. בכל חוצות היהודים קראו הוי, הוי. גיהנם נבקעה מתחתינו כל שעה היתה מרובה בקללתה משל חברתה. אוי לנו שעלינו נתקים הפסוק ורדף אתכם קול עלה נדף ונסו מנוסת חרב. אבל הכאב גדול פי אלף שלא היה זה רק קול בלבד. כל היהודים רגזו וחלו. לא הועיל הון ביום עברה. לא היה הבדל בין שוע לדל. מלומדים נודעים לשם, אדירי רכוש, בעלי בתים ונכסים עזבו את חילם. כתתו רגליהם ממדינה למדינה, התנודדו ממסע למסע, להמלט על נפשם מיד צר, ונתפזרו בכל קצוי ארץ וימים. רק מי שאכל את התבשיל הזה הוא יודע טעמו. כי הן נגרשנו מעל אדמת מולדתנו והיינו נע ונד בעולם. ובהימים שנשארנו עדיין באוסטריה הרגשנו את עצמנו כדגים הנאחזים במצודה רעה שכל טמא אשר ימצאנו יהרגנו. והלא שמענו שהני רשיעי יצאו לטרוד אותנו ח"ו מן העולם והאשמדאי היטלר הכריז כי למיקטל נפשא דישראל הוא בא ושמגמתו היא להכחיד אותנו ח"ו מעל פני האדמה. הרוב המכריע החריש ותלה עיניו לשמיים. התאמץ ועמד ביסוריו. אבל היו גם כאלה ששמו, לא עלינו, יד בנפשם.

גם אני נוקשתי ונחבשתי. ואותם הרשעים הטעינו אותי יסורים עד כי אי אפשר לספרם, כי אין מספר להם. שממה היתה עלי נפשי. אותה שעה קראתי אבל, נהי וקינה על כל מעשה בראשית. כל הבריאה נראתה לי תוהו ובוהו. המספד בהקהלה הווינאית גדול היה כמספד ירושלים בימי חורבנה. ואם אמנם כולנו היינו שרויים באנקה, אולם לי משפט מות היה צפוי ב"עון" המאמרים והספרים שבהם יצאתי להגן על כבוד עמנו ותורתנו, ושעל ידם העליתי עלי את כל הכעס והחמה
(עמוד 17)
של הטמאים. ואזני שמעו דבר מאחורי, כי ישלחו אותי לדכוי, כור הענוי היותר קשה; לעומת מוקדי האש שבאו אחר כן, היתה דכוי זו, כמובן, "פרדס" ממש.

כשלש מאות מאחינו ישבנו בכלא אחד כמנודים וכאבלים, ויום לשנה יחשב. כל תקוה לצאת מן המיצר כבתה בלבנו. ורק תקוה אחת נשארה לנו, שירגיש הש"י בצרותינו ויעשה עמנו חסד חוץ לדרך הטבע. לפני ה' שפכנו שיחנו. אפילו כופרים באלקים התחילו לקרוא בשם ה'.

תלא עט סופר לתאר את התלאות והמצוקות שעברו עלי עד שזכיתי, כמו הרבה מאחינו המיוגעים והמדוכאים, נשבר בגופינו ונדכא בנשמתנו, מלא חבורות ופצעים להגרש מן הארץ.

וכד הייתי בעקא וכל עוד נפשי בי, פציתי את פי לאלקים חיים, אם ידלני ממעמקי הצרות האלה ואזכה לראות עוד אור עולם, אז אקדיש את חיי עד יומי האחרון לעבודה בעד עמנו ואמונתנו, שזו היא יסוד היסודות של חיינו ובעיקר לערוך את ה"היכל" מחדש.
*
אחר שנתפרסם ספרי "ודע מה שתשיב" על אדמת אמריקה, הגיעו לידי מכתבים מחכמים ורבנים וסתם קוראים בשאלה, מדוע לא תארתי ביותר אריכות ממה שעבר עלי בימי הזעם ההיטלראים, ובכלל ממה שראו עיני באותם הימים האיומים. כולם החליטו כי הזמן שאנו חיים בו מתיר להביא זכרונות כאלה אפילו שלא במקומם. והמבקרים המכובדים יאבו גם שאת לי על שנעתרתי לדרישות הללו. ביחוד כי מסתפינא אני, שספרי זה יהיה האחרון שאזכה לראותו נדפס; מי יודע אם תהיה לי הזדמנות אחרת לפרסם "זכרונותי" אלה.

ביום ב', י"א אדר תרצ"ח בשעה השניה אחר הצהרים התנפלו עלי במעוני ארבעה מלאכי חבלה, סרדיוטי הגשטפה מזוינים באקדוחיהם. קריאה: "הרם את ידיך!" - לא קם רוחי בי והתחילו ארכבותי דא לדא נקשן. קריאה שניה: "איה הם הכתבים שלך?" עשו בדיקה חרוצה בשולחני ובכל הארגזים. קריאה שלישית: "מהר תן את כל הכתבים לתוך ארגז גדול קחהו ובו עמנו!" עמדי נלקחו כל הכתבים שמצאו. ביניהם כתבי-יד עתיקים. קרוב לשני אלפים אגרות מאנשים מפרסמים בישראל ובעמים שאספתי במשך שנים רבות והוצאתי עליהם גם סכומים רבים. כל היום הובילו אותי במרכבה כבודה הנקראת "איבערפאללסאויטא" דרך פרורי העיר לאסוף "שונאי הממלכה השלישית", מתנגדי רעיון הנאצי. במחוז התשעה עשר תפסו גם נוצרית בת אצילים, קרובה לבית הבסבורג, והושיבו אותה, למען הכעיסה ולצערה, לימיני. הוא אמרה לי בלחש: "אין אני בושה כלל לישב אצל יהודי. היהודי הוא אדם כשאר בני אדם". אני לא
השבתי לה דבר, כי חשדתיה שמרגלת היא.

בשעה האחת עשרה בלילה הביאו אותנו: ששה יהודים, שלשה נוצרים ואת אותה הנוצרית אל משטרה הראשית על ה"עליזאבעט-פראמענאדע". שם לקחו השוטרים מאתנו את כל מה שמצאו בכיסינו. גם כל ה"חפצים", שבהם יוכל אדם לעשות קץ לחייו: "נושאי המכנסים", "שרוכי נעלים", סכיני כיס, משקפים. אחר כן חלקו לכל אחד מקום בחדר צר, מלא אסירים, יהודים ונוצרים.

עמדנו כפופים, אחר כמה שעות הובילו אותנו לחדר עוד יותר קטן; עשרה עשרה לחדר. בלילה שכבנו נדחקים כדגים מלוחים. נחתי על הרצפה הקרה ולבי דופק בלי הרף, כאילו רוצה להתפרץ מגופי; ראיתי את עצמי לצפור שהיתה נתונה ביד ציד.

בבוקר השכם הביאו לנו דרך חלון צר "פת שחרית": לחם וכוס קווה שחור. אחר ה"סעודה" הוליכו שני מחבלים חלק מהאסירים - ואני בתוכם - אל ה"מארצינפלאטץ". שם אספו אותנו באולם גדול, שקמעא קמעא נתמלא אנשים מפה אל פה. כל ה"פני" של יהודי ווינא וסביבותיה
(עמוד 18)
וגם מהנוצרים היו שם. אחד מן החבושים, פקיד ממיניסטריום, אמר אל רעהו: "פורק און מידם! איטליה, אנגליה וצרפת בגדו בהבטחתם לממשלת אוסטריה, להגן עליה אם יבוא על היטלר התיאבון לבלוע את מדינתנו. הם הוליכו את שושניג, ראש ממשלת אוסטריה, שולל"13. קללות נשמעו מפי נוצרים על הפוליטיקאים מכל העולם; כמובן בלחש, כדי שלא ישמעו השדים הנאצים. באותה שעה חברים היינו. האחד הביט על רעהו בעיני חמלה. גם הנוצרים היו מיואשים. ואני שמעתי באזני דברי כומר אחד: "כמדומים אנחנו שהקב"ה מאבד את עולמו".

פתאום באו להאולם חמשה שליחי הגשטפה, מלובשים בבגדי תפארת ומזוינים, כשראינו אותם עם האקדוחים בידיהם מול פנינו נעשה לבנו רפה כשעוה. הראש שלהם קרא: "יהודים לצד ימין, אריים לצד שמאל! מהר מהר" ברגעים אחדים נסתדרה העמידה. אחד מהטמאים התיצב על צד השמאל והכריז: "משומדים, נכדי יהודים, יהודים על פי גזעם לצד ימין!" תשעה "אריים" עזבו את השורה והתחברו אלינו, אחר כן הציגו אותנו בסדר א"ב. אני הייתי הראשון שהניח עלי רשע אחד את אגרופו. מחבל שני נגש אלי וסטר על פני שתי מתנות-יד. גדף אותי ואת עמי ואת אלקי ישראל: "מרגל אתה, בולשבי אתה, שונא להעם הגרמני ולהפיהרער אתה!" הטמא נקב את שם המפורש וקרא: "אם יש כח ביד אלקיך, יבוא ויצילך מידינו!" נאלמתי דומיה. באותה שעה עלה במחשבתי מאמר חז"ל: "מי כמוך (הקב"ה) חסין וקשה, שאתה שומע ניאוצו וגידופו של אותו רשע ואתה שותק!" כל יהודי קבל את "חלקו" ואין אף אחד שואל: "למה תכני?"

כאשר גמר המחבל את ה"עבודה" על "צד הימין", פנה אל צד השמאל. שם עמדו בשתי שורות, נוצרים, ביניהם כמרים ונזירים, שצלמו את עצמם בלי הרף. המחבל קרא מה"רשימה" את אחד מהשמות וכאשר בעל השם, איש חסון כארז, השיב "הנני!" קפץ אותו המחבל עליו כדוב טורף וסטרו על חזהו. הלז לא כבש את פניו בקרקע כמו אנחנו, צאצאי יעקב, והרים את קולו: "אני חבר למועצת המדינה. אתה חייב בכבודי". במקום תשובה דרס האכזר את קרבנו ברגליו וכמעט נפץ את מוחו. כך התהלך אותו המחבל עם כל האסירים הנוצרים; נודע לנו אחר כן שזה היה הידריך, אותו האכזר שנרצח בשנת תש"ג בבוהמיה ותוצאות הרצח הזה היה חורבנה של לידיצה והשמדת כל יושביה. כמעט כל הנוצרים קבלו מהלומות עד התבוססם בדמם. הנקמה היותר איומה נעשתה בהכומרים. הם - כמו היהודים - סבלו דומיה, רק לפעמים קראו בשם משיחם. לעומת האכזרים האלה ותאוותם הפראית לרציחות, אנשי סדום צדיקים היו. גם עתה תסמר שערת ראשי בזכרי את המקום ואת אשר נעשה עם בני אדם מחוסרי הגנה. ועד יום קצי לא אשכח את אשר ראו עיני.

הודות לד' אנחנו ה"שמיים" לא סבלנו באותו הבנין הארור כל כך כמו הנוצרים. כפי ששמענו אחר כן נשארו איזה מה"אריים" מתים תחת ידי המרצחים וכבר נגמר דינם שם; אלו נספו בלי משפט. כמה מהם הובאו אל בית החולים.

(עמוד 19)
אותנו, היהודים, הובילו עוד באותו יום רגלי, כצאן לטבחה, אל הכלא בבית המשפט הארצי, פנינו קבצו פארור והיו כגחלת בוערת. בדרכנו להכלא אמרתי לאחד בצדי: "אין המלכות מתגרה בבני אדם, אא"כ נלחש לה ממעל". אך בטרם הגעתי להכלא התנפל עלי אחד מה"שומרים", חרק עלי שניו והכה אותי בחמת רוחו. רעדתי בכל גופי והשומרים לעגו על פחדי, "פחד של המכבים הגבורים". אלו היו קורעים את בשרי לא היה דמי שותת, כי נקפא בקרבי. בלבי חשבתי: "אם בגויים כזה לא יתנקם ה'?" בהכלא מצאתי "מנוחה"; השומרים היו עדיין אוסטריים והתנהגו עמנו ברחמים. בכל זאת הרגשנו כי גזירה מרה תלויה עלינו. אחד אמר להשני: "הוי כמה גדול היום, אוי כמה גדול הלילה!". ב"המחלקה" היו כשלשים מאחינו, ביניהם אחדים שידעו את שמי. הם עשו במקומי העבודות המוטלות על האסירים. פה אזכיר בתודה את המדקדק המלומד מר ישראל בורשטין ומר ווסרפויגל - שניהם הגיעו אחר כן לארץ ישראל - בשביל שהם "פתחו" גם "סגרו" את מטתי.

ביום 27 מרץ נתבשרנו משומרי הכלא - לעיל הוגד שהם לא הציקו ולא הרשיעו, ואחדים מהם אף עשו לנו חטיבות - כי יש תקוה שישחררו אותנו ואפשר עוד במשך הלילה ההוא; כך שמעו מאחד מפקידי הגשטפה. ובאמת עוד בערב ההוא באה פקודה משר הטבחים הימלר, ירקבו עצמותיו, לשחרר אותנו מהכלא ולקבץ אותנו בבית ספר ב"רחוב קאריאן" במחוז העשרים. לבי אמר לי שבקיבוץ זה יעשו הטמאים בירור מי לחיים ומי למות, וכך גם היה.

במשך הלילה נתמלא "אולם ההתעמלות" עם מאות מאחינו, מסלתה ושמנה של היהדות הווינאית: נשיא הקהלה דר. דיזידור פרידמן הי"ד, דר. יוסף טיכו, נשיאה של "אגודת היהודים באוסטריה", ראש "בני ברית", ראש ההסתדרות הציונית, אומנים, עורכי דין, עורכי-עיתונים, סופרים, רופאים, סוחרים נודעים, שרי צבא גבוהים. כולנו שתינו מכוס התרעלה אשר עברה על עם ה' לרויה. בלא הפרזה אני אומר שכולנו מקנאים היינו בישני עפר. "ישועתנו אפסה" אמר אחד אל רעהו. גם מבטי כל אלה "בעלי ההכרה הגאה הלוחמים הגבורים ברוח אמיץ" מכל המפלגות אשר נטו מני אורת היהדות, הפיקו פחד ופניהם נתכרכמו מתוך מורא ויאוש לקראת השעה הבאה. והפלא הפסיכולוגי היה שלא אימת המות היתה עלינו, רק הפחד מפני העינויים והדאגה בעד בני המשפחה. והאם יש ייסור גדול מזה?

הרבה מאחינו נתמלאו חרטה והרהורי תשובה; באותה שעה היה להם אלא לב אחד לאבינו שבשמים. על זה יש לי הרבה לספר, אולם אין כאן המקום. ועל פיהם היתה רק שאלה אחת: "מפני מה אנחנו בצערא ובדחקא וביגונא מכל בני עלמא?" לך השב להם! ברם היו גם "יהודים" מאותו הסוג שאפילו על פתחו של גהינם אינם חוזרים: אחד שאלני: "ואיה הוא האלקים, העושה נסים ונפלאות?" לו השבתי: "אבותינו מסרו את נפשם על תורת ה' ואמונתו ועשה הקב"ה להם נסים ונפלאות. אחרת היא בימינו, שמדי יום יום שם שמים מתחלל. אם כן איפוא מי יפתח פה לדרוש נסים ונפלאות? והתורה אמרה: "הם קנאוני בלא אל, הכעיסוני בהבליהם ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם".

אני וידידי הגאון ר' מרדכי אריה הברמן ז"ל יסדנו "עדה". על קריאתנו "מי לד' אלינו?" נענו כשלשים איש. לא אכלנו בשר ומאכלים שנתבשלו בשומן, התפללנו בוקר וערב בצבור, כמובן, בלא תפילין. לא אכחד, שהיו יהודים - ולאו דוקא משומדים ומתבוללים - שהתרעמו עלינו, חברי "העדה הכשרה" על שהתפללנו בוקר וערב ושלא אכלנו מאכלות אסורות. הרב הברמן אמר לי פעם: "אין חידוש כלל שבא עלינו המשבר הזה. פסקנו מלהיות צאן קדשים. וכלום יש אדם
(עמוד 20)
כשר בדור שזכותו יגן עלינו? ואף אתה אל תתמה על זה". ואני בלבי שמרתי את הפתגם בשהש"ר: "בעת שקטרג אליהו על ישראל שעזבו את ברית ה', אמר לו הקב"ה: "עד שאתה מקטרג עליהם, בא וקטרג על אוה"ע ואז תראה כי לגבי דידהו ישראל עדיין בחזקת צדיקים". אולם כאשר אחד פער את פיו בגידוף על התורה והאמונה ואמר כי שומרי האמונה אחראים בעד כל אשר בא עלינו, לא יכלתי לעצור ברוחי ואמרתי לו: "אתם הכופרים באלקים המזידים והפושעים עברתם אותנו!"

פה המקום אתי להתודות, וה' יסלח לעוני כי הרבה פעמים התגנב יצר הרע גם אל לבי והיה מיגע אותי באומר "אין דין ואין דיין" ח"ו. ואז אחזתני רעדה וחיל כיולדה ונזקק הייתי להתחזקות מרובה, להצילני מתהום היאוש והכפירה. הרבה שאלות היו לי על הרבונו של עולם. והרגעים שלכדו אותי מחשבות כפירה אלו למכמרתם איומים היו; אבד סברי ובטל סיכויי, כמו הלום רעם הזכיר אותי בהמאמר, ספרי האזינו: רבש"ע, נפשי אינה יודעת מי קלקל במי, אם ישראל קלקלו לפני המקום ואם המקום וכו', כי זה הוא רעיון ישן שיסורים מעבירים את האדם על דעתו ועל דעת קונו.

אולם בחסד אלקים בשעות הקשות התרכזו בזכרוני מאמרים ופתגמים מחז"ל כאלו הם באים לנחמני בעצבוני ולהוציאני מרשת הכפירה. קפצה עלי רוח הקודש ודברה אל לבי: "פה יש לך דחיפה לחשבון הנפש על כל הסכלות שעשית בעולמך. אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ואשרי לך שלא נתפסת על דברים בטלים, רק על שיצאת להגן על כבוד עמך".

מאמרים אחדים שנשמרו בזכרוני מאותו הזמן המר נשארו חרותים וחתומים בזכרוני: "אפילו קללתו של הקב"ה, יש בה ברכה". ומה שכתב הגאון האמתי רי"ש נתנזון ז"ל בספרו "דברי שאול" על התורה פ' בראשית: "יש עונש הבא בהשגחה ויש שאינו בא רק מחמת הסתרת פנים מהאדם וניתן להפקר". ושתי אמרות טהורות אלו התרוצצו בקרבי. רגע הייתי מלא בטחון ורגע מלא יאוש. הסתרת פנים לאו מילתא זוטרתא היא. ובעל מנורת המאור כתב: "הסתרת פנים הזאת אנחנו סבתה".
ששה עשר שבועות בליתי תחת יד הטמאים העריצים שהתנהגו עמנו כפריצי חיות. הרגשתי כי מיתה נקנסה עלי ח"ו וכי נפלתי בידי לא אוכל קום.
בכל רגע ורגע קראתי: רבש"ע, ענני, ענני בזו השעה!.
בעטיו של הדכאון הנפשי שכחתי פתאום אפילו קריאת שמע ושמ"ע בעל פה.
*
אהד מגדולי המדע באוסטריה, נכרי, נתרצה אחר הפצרות רבות של אשתי ובנותי להשתדל בעדי אצל אחד מראשי הגשטפה; כמובן בלאט, כי הוא דאג שלא ישלחו גם אותו בגלל השתדלותו בעדי, למחנה-הסגר. ובאמת גם שם נפשו בכפו. ת"ל השתדלותו נשאה פרי. נשתחררתי – בתנאי שעלי לעזוב את "אדמת הממלכה השלישית" עד ארבעה שבועות!

ועתה, כאשר הותרו החרצובות, נודעתי שכל המדינות, גם אותן שפתחו תמיד את שעריהן לפני פליטים אומללים, סגרו בזמן הנורא הזה את גבוליהן לפני גולי אוסטריה כמלפני שודדים או מוכי שחין וכל נגע. קראתי לידידיי וקרובי בארץ ישראל14 ובכל ארצות המערב. הם עשו הרבה לעזור לי, אבל אף לאחד מהם לא עלה להשיג בעדי רשיון-כניסה. מרירות הלב אחזתני בכל תוקפה. צר המקום, אף אין בפי מלה לתאר את עינויי הנפש שסבלתי אחר עזבי את הכלא. ווינה בכלל היתה בימים ההם כלא גדול. בכל פנה עמדו שלשה מחיל המשמר של האשמדאי היטלר, אחד כלב גדול מחבירו, חטפו אנשים על הרחוב כמו כלבים וכצאן לטבח הובלו. לעבור חרש
(עמוד 21)
את אחד מהגבולים היה מסוכן לי מאד; הגיעו שמועות על אדות כמה מכירים שנסו לעבור הגבול ולא עלה להם ועקבותיהם לא נודעים יותר. ואני גם "נשבעתי" לפני הטמאים של הגשטפה לעזוב את הארץ רק בהרשאה מיוחדת וקבלתי עלי שלא לצאת לארצות המערב רק לעלות לארץ ישראל. בני משפחתי וידידיי לא הסכימו שאשליך את נפשי בסכנה חדשה, אך על השאלה "לאן אלך?" לא בא מענה. היאוש עשה שמה בנפשי - והזמן דוחק. היום היה לרגע.

היו ימים אשר מות מחיים בחרתי.
אולם כל התולה בטחונו בהקב"ה נעשה לו מחסה, גם במצבי הנורא תחת ידי הנאצים הטמאים ה' היה עמדי. לבי זעק לשמים, ובתוך היאוש היותר עצום נפשי אמרה לי: "ה' עמך, אל תירא. הוא יהיה למגן לך".

נשאתי עיני למרום והש"י שלח לי מלאך מושיע מהולנד. בהשתדלות גדולה עלה לו לאיש טוב מר ליאו די ווינטר להשיג רשיון כניסה בשבילי על זמן מוגבל. כך נמלטתי מפני חמת המציק.
*
הקורא הטוב שבודאי נרטבו עיניו מדמעות בקראו את כל אשר עבר עלי עד כי הוציא ה' אותי למרחב ויצאתי מווינה שנתהפכה לעיר דמים, ייטיב עמדי על שאני מציג פה את אחד מזכרונותי היותר המרים ונעימים באחד מימי המהומה והמבוכה שהתגלגלו עלי כאופן וכגלגל. וקמי שמיא גליא שלא להתימר אני מוסר זכרונותי אלה פה.

ימים אחדים לפני חג השבועות, והיה זה בשלשת ימי הגבלה נלקחנו אני והרופא דר. יונה בוראק15 בעל מדע מפורסם, עכשיו פרופיסור באחת המכללות בניו-יורק, מתוך ה"עדה הגדולה" שב"רחוב קאריאן" בווינה והכניסו אותנו אל תא צר ואפל בהכלא הארצי; באותו התא שדלת ברזל לה, היה בשנת 1934 נאסר הנאצי פלאניטו, רוצחו של נשיא ממשלת אוסטריה, דולפוס; מחדר זה הובא לתליה. והגם שהיה זה רק מקרה, פחדנו מאד אם חלילה לא יעלה גם גורלנו לתליה.

ביום ערב שבועות נודעתי, כי הפתקא שלי אצל הגשטפה נסמנה במספר 1, זאת אומרת שנקנסה עלי מיתה על ידי ענוי ושעבוד קשה. גם לדר. בוראק דבר יגונב כי "ראוים והגונים" אנחנו להשלח לדכוי ושם יתנהגו עמנו בכל הענויים הסדומיים עד צאת הנשמה. לא יכלנו להצפין אחד מרעהו את מחשבותיו הנוגות. הרגשנו אותנו טובעים בעמקי תהומות עד כמה שנתחזקתי ונתגברתי על המחשבות האפלות, השינה נדדה ממני; עשרה הרוגי מלכות והקדושים שבכל הדורות עמדו לעיני.

ביום א' דחג השבועות, כל כך משומם הייתי עד כי לא היה בכחי להתפלל. סדור תפלה
(עמוד 22)
לא היה לי והזכרון נלקח ממני מרוב עגמת נפש ודכאון רוח. אפילו קריאת שמע ושמונה עשרה לא זכרתי. רק פסוק אחד מ"הודו" רחף במחי ושפתי רחשו אותו בלי הרף: "אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני, חסדך ואמתך תמיר יצרוני!" רגע מובטח הייתי שנשמעה תפלתי זו, ורגע מפח נפש שבר את לבי: ה' סר מעלי ולא ענני.

פתאום נזכרתי "נשמת כל חי" והתחלתי לומר מלה במלה בבכי ובהשתפכות הנפש. תפלה זו היתה כוידוי בפי איש ההולך למות.
בחדרי היה, חוץ דר. בוראק, עוד יהודי בשם וואלטער שמידעק, אדם פשוט אך טוב לב מאד; הוא עשה במקומי את העבודות הגסות, רחיצת בית הכסא והרצפה, אף הקים לי את ה"מטה". (מי יודע איה הוא?) בוראק ושמידעק הביטו עלי בעיני חמלה. למיתה הלא כבר הכינותי עצמי, אך הפחד מפני העינויים זעזע את כל נפשי. בכל רגע היה נראה לי כי באים לקחתני.

מרב עיפות ובמר יגוני נפלתי על ה"מטה" ותקפה עלי תרדמה.
פתאום הופיע לפני זקני הקדוש מרן הבעש"ט זצ"ל ועמו עוד שני אנשים בעלי צורה. הבעש"ט דבר אלי כדברים האלה:
"השנה הזאת היא שנת תרצ"ח. ראה את שני הקדושים העומדים לפניך: הם ר' חיים ור' יהושע רייצעס16 שניהם נידונו בערב חג השבועות שנת תפ"ח - תפח רוחם של צוררי ישראל - בעטיה של עלילה למיתה. נהרגו ונדקרו ונשרפו. חיים בני, הבט על זה. גם שמו חיים. הוא לא הרעיש עולמות וקבל הכל בשמחה ובגילה רבה, בידעו שגזרת המקום היא ואין להרהר אחריה. ואתה, בני, אך בשמעך מהגזירה עליך, בקעת שמים והרעשת עולמות".

פני הבעש"ט ופני שני האחים הקדושים היו פני להבה, אש להטה סביבם. צעקתי: "זקני, העתיר בעדי. אם לא למעני, עשה אשת למען בני משפחתי ולמען אמי, נכדתך. לא התכוונתי להרעיש אתכם ממנוחתכם מנוחת עולמים, רק לעורר רחמי אבינו שבשמים. ואם נגזרה עלי מיתה אני מקבל עלי באהבה להיות כפרתם של היהודים בווינה, רק ביד הרשעים הטמאים בל אפול. חרבם החדה כאילו מונחת על צוארי".

מעיני שלשת הקדושים נבעו נחלי - נחלים ממש - דמעות שנתהפכו לדם. ורגע כמימרא נעלמו מעיני ואיקץ בלב פועם. ממש שמעתי הדפיקות.
מעתה ברור היה לי שסופי יהיה על הגרדום הנאצי. דר. בוראק ושמידעק דברו על לבי והתאמצו להרגיעני - מה שהרגישו הם עצמם יכולים לשער! - אך כל דבריהם לא עשו רושם עלי.

בליל א' דשבועות החל על יום ב', כמעט נתנמנמתי חלם לי: "הבעש"ט בא אל חדרי מלובש בבגדי שבת ואמר לי בזה הלשון:
"היום היאהרצייט שלי. וקבלתי רשות להעתיר בעדך. תפלתי נתקבלה. לא יהיה ביד הרשעים לקחת את נפשך. גם באשתך וצאצאיך לא יגעו לרעה, ובשביל אמך מזומן מקום מפלט כדי שלא תפול ביד האכזרים"17. הרימותי את קולי בזעקה: "כלל ישראל בצרה, ההמון הנאצי אומר לבער חלילה את זרע יעקב, למה האבות הקדושים מחשים?"

(עמוד 23)
וקול קורא באזני ומחזה לא ראיתי: "מי שפרע מן המחריבים הראשונים הוא יפרע מן המחריבים האחרונים, ואותה הממלכה החטאה לא תבצע מזימתה להשמיד את עם ישראל. ה' ישמיד אותה והיתה הארץ הזאת לחרבה ולשמה ולדראון עולם".
ובאותו רגע תמונת הבעש"ט נעלמה, ואיקץ.
*
ה"נשמת כל חי" שאמרתי ממצוקתי ברעדה ובהשתפכות נפשי, עשה - אנא לא להתל עלי! - רושם במרומים. לא לחנם פרשתי כפי אל אבינו שבשמים. החיה ה' אותי וסכך עלי ברב חסדיו. מעשה נסים נעשו בי מתחלה ועד סוף. עד שיצאתי מן המסגר ההיטלראי ונמלטתי מארץ הדמים. רק מי שהיה בימים ההם במקום התופת, ידע להעריך את גודל החסד שעשה הקב"ה עמדי, כי אינה דומה שמועה ע"י העתונות לראיה. עפ"י נימוסיהם של ההיטלראים משוקע הייתי בעוונות ובפשעים עד הצואר. עתוני הנאצים הפיצו גם "בשורה", כי עלה להם לתפוש "דג גדול" חיים בלאך, אחד מ"שונאי גרמניה היותר מסוכנים"18.

שני ימים אחר החלום הביאו אותי אל המשרד הראשי של הגשטפה ב"הוטל מטרופול"; עד יומי האחרון לא אשכח את אותן השעות שעמדתי לפני הרוצחים הטמאים וגופי היה תוסס כהדא מרקחתא. חקרו ובדקו אותי. אחזו בערפי והשליכו אותי לארץ; הרגשתי חיבוט הקבר בהאי עלמא. על השלחן לפניהם השתרעו ספריי "דער יודענהאסס אים שפיעגעל דער יאהרטוזענדע", "בלוט אונד עראס אין יודישעם שריפטטום אונד ברויך", והשלישי "הכי נכבד" ומסוכן "ווידער ליגע אונד פערלוימדונג" שפירסמתים בווינה בטרם התנפלו הטמאים על אוסטריה. פקידי הגשטפה זקפו בי את עיניהם ואחד שאלני: "אתה הוא מחברם של הספרים האלה או אפשר חיים בלאך השני?" (היה בווינה חיים בלאך שני, שזר היה למשפחתי.) מוכרח הייתי להתוודות כי אני הוא מחברם של אותם הספרים.
ועתה התחילה ה"חקירה"; כתרוני עטרוני בשאלות משונות ובדברים בוטים כמדקרות חרב.
"מה הניע אותך לחבר את הספרים האלה?"
"מגמתי היתה להגן על כבוד אמונתנו וספרותנו העתיקה. אך לא פגעתי אף במלה אחת בכבוד העם הגרמני או הסוציאל-לאומיים".
"האם הזכרת את שם הפיהרער לגנאי או לשבח?"

(עמוד 24)
"שם הפיהרער לא הזכרתי כל עיקר. אין לתוכן ספריי נגיעה כלל באישיותו של הפיהרער".
"ובכן קולטורפאליטיק גרידא. בדאכוי תמצא די פנאי לחשוב על שנאת העמים לישראל, אך גם על שנאת ישראל להעמים".
ובדברו זאת סטר על פני בכח. נפלתי לארץ.
באותו רגע בא אחד מן פקידי הגשטפה ולחש מה באזני ה"שופט" שלי; כבר הזכרתי שנוצרי אחד בעל השפעה, השתדל לטובתי.
ישועת ה' כהרף עין, ואפילו חרב נתונה על צוארו של אדם הקב"ה מצילו הימנה. ובה בשעה שאמר הטמא שישלח אותי לדכוי, כבר נהפך לבו למולי.
"בודאי שמעת מה ששמר גריניג: "דיא יודען היעלטען זיך ביז נון אלס דאס אויסערוועהלטע פאלק, וויר ווערדען זי צום אוסגעוויזענען פאלק מעכען" ("היהודים החזיקו את עצמם עד עכשיו לעם הנבחר, אנחנו נעשה אותם לעם הגלותי".) ובכן עליך לעזוב את המדינה עד ארבעה שבועות ולעלות לפלשתינה".
נפשי כמעט יצאה בדברו זאת.
*
דנני אלקים, דנני וחייבני, דנני וזכני.
הזכרתי לעיל שאחד מאחינו באמשטרדם חמל עלי ועלה לו בהשתדלות רבה להשיג רשיון כניסה להולנד בשבילי.
מוצאי שבת ז' אלול תרצ"ח - ג' באוגוסט 1938 עזבתי את ווינה; עזבתי את בני משפחתי וידידי היקרים בנפש נאנחה.
*
כששה שבועות התמהמהתי באמשטרדם בבית ידידי הנאמן ר' יוסף שטרויס ז"ל. אמשטרדם היתה עיר גדולה של חכמים ושל סופרים. שם פגשתי הרבה ידידים, מלומדים נודעים לשם, פליטי גרמניה. מכולם נשאר רק אחד, והוא יד"נ המלומד הנודע, פרופ. יצחק דוב מרקון נ"י ששוכן עתה במכון מונטפיורי, רמסגט אצל לונדון. עלז לבי שהוא ואשתו נשארו ב"ה בחיים*

באמשטרדם נתקשרתי בידידות לכ' יעקב נייבואר, פרופיסור בבית מדרש לרבנים שם, אחד מהמלומדים התלמודיים בגרמניה. גם הוא נפל שדוד בידי הטמאים. ה' ינקום דמו. בידו היו ספרי "דער יודענהאסס" והראה לי את הערותיו בשולי היריעות לכל הפרקים שבהם השבתי לחורפינו דבר. בזכרוני רק הערתו לה"שבועות" של ר' יוחנן ושל ר' עקיבא (ראה פרק "התלמוד מתיר שבועת שקר" ב"קונטרס הגנה") בהסכמה שלמה לכל אשר הבאתי שמה. על פי מגילה
יג: "ומי שרי לצדיקי לסגויי ברמיותא?" שאלה אמנו רחל ליעקב אבינו כשאמר לה שהוא "אחיו של לבן ברמאות" ויעקב השיב לה: "עם נבר תתבר ועם עקש תתפל!" אין שום סמך לחשד שאותה המטרוניתא היתה נוהגת ברמאות. ואותה "המוכרת קטניות בשוק" שר' עקיבא "נשבע לה הלא היתה בת ישראל שמיגיעי כפיה אכלה ובודאי לא היתה רמאית.
יהיו הדברים למזכרת ליד"נ ר' יעקב דנן שנעדר בר"ח אדר תש"ד במחנה הסגר. ת"ל אשתו ובנותיו נשארו בחיים.

(עמוד 25)
*
בימי שהותי באמשטרדם הראה לי עורך-דין בקי בספרותנו, פליט מגרמניה, עתון אנטישמיי שבו התעסק הבוגד מרטין סגלובסקי עם שאלת א"י והביא הכרעת הרמב"ם בהלכות עכו"ם, סוף פרק עשירי ש"בזמן שיד ישראל תקיפה על הנכרים אסור להניח נכרי בינינו אפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום". מדברי הרמב"ם אלה הגיע הבוגד למסקנא "על יסוד ראיות ברורות" שהיהודים בימינו מתנהגים עפ"י פסק זה של הרמב"ם. העורך-דין אמר לי: "אני מסור בכל לבי לעמי, אולם אם הרמב"ם הורה כך, איך נפתח פה לדבר משפטים נגד הנאצים על שעשו אותנו לזרים ושללו מאתנו זכות ישיבה בארצם? אם לא נזדייפו דברי הרמב"ם אז לשוא אנחנו מתהללים עם היושר והמוסר והצדק שלנו כלפי אחרים". הוא שאלני אם יש בידי להשיב על קטרוג זה. הבטחתיו לסדר לו תשובתי ככתב ובקשתיו ששמי ישאר כמוס עמו כי בני משפחתי היו עדיין בוינה ויראתי שהנאצים ינקמו בהם.

ואני מוסר פה תוכן התשובה בקיצור.
יש להשיב על קטרוגו זה של בן מביש ומחפיר סגלובסקי משני אופנים: א. הרמב"ם היה מלא תמרורים על העמים שבימיו שבאו עלינו בעקיפין וברדיפות. בעיני רבנו היו אותם העמים מושחתי מוסר ונחשבים לעובדי אלילים. ואין להשתומם כלל על דבריו אלו. אם נזכה למלוכה בארץ בודאי נקרא להנאצים - לא מצד הדין רק מצד השכל - צאו צאו טמאים, אי לא מסתפינא הייתי אומר: ה ר ג ש הביא את הרמב"ם לכתוב הדברים.

ב. אחר כל אלה הראב"ד משיג עליו ואומר כי אין להכרעתו יסוד מוסד. וכה דברי הראב"ד: "זאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם והפסוק שהרמב"ם מביא בשבע אומות הוא". ראה שם.

ואומר אני שעפ"י הנביאים והחכמים, העמים הישרים ישבו בארצנו וינחלו צדק ומשפט, וזכות אחת תהיה להם עם בני ישראל.
העוךך-דין פרסם ביומון הולנדי מאמר גדול בחתימת שמו ועשו דבריו רושם רב.

מהולנד יצאתי ללונדון וביום כ"ב אייר תרצ"ט הגעתי עם אשתי ובתי מרים ת' אל ארצות הברית. על כל פסיעה ופסיעה אני נותן הודיה ושבח להש"י על רב חסדיו עמנו ועל אשר נטה עלי יד ימינו; יסור יסרני יה ולמות לא נתנני. נפלאות למעלה מן הטבע נעשו עמי. ונעימים מאד דברי "קב הישר": "אין לך אדם שלא נעשה לו נס. בפרט בזמנים אשר הצרות מתגברות. ומי אשר האיר עליו הקב"ה חוט של חסד והצילו מפגעים רעים יהיו לו לזכרון תמיד חסדי ה'". והמקובל הקדוש בעל "ספר חרדים" בא באזהרה גדולה על בני אדם המקבלים טובה והשפעה מהשי"ת ליתן שבח והודיה. כמה לא חלי ולא מרגיש גברא דמריה סייעיה!

והאמנם שהרבה ת"ח הצילו את נפשם מהגיהנם התחתון, אבל אלו באו להחסד הזה מכח תורתם וצדקתם ומעשיהם הטובים. אלם אני קבלתי אותו החסד רק כעני המקבל צדקה. ורבו רחמי ה' בזה שעלה לי לעזוב את הארץ האומללה מרעת יושביה. והימים אשר אני בארצות הברית ימי נח המה לי. נפשתי מעט מהתלאות שעברו עלי. ואם אמנם שאני מבלה פה את ימי כצפור בודדה על גג וגם בנבכי ים הדאגה אני צולל, וגלים גלים יעברו עלי כאילו רוצים להטביעני, בכל זאת החלטתי לערוך את ה"היכל" מחדש.

אולם רוחי נדכאה, מעוני צר והמאמרים לא ימנו ולא יספרו מרוב. מלבד זאת נהייתי ונחלתי מרוב צער ותוגה. כי אמנם הצלתי את נפשי ונפשות בני ביתי, אבל חיים אנו בדור עגום
(עמוד 26)
ונבזה, ולבי סובל בעטיו של ההרג והאבדון והחורבן היותר גדול ואיום של עמנו; גם כשיצאו אבותינו ממצרים הוה תביר רוחיהן. והיו ימים שהתיאשתי מלהמשיך את עבודתי.
אך קול קורא בקרבי בחזקה: "בבוקר, בימי מנוחתך בווינה זרעת והענקת לבני עמך אלפי מאמרים בעתונים ועשרות ספרים ודוקא עתה, בערב, כשנלקה מאור חייך, חלילה לך להניח ידך מלעשות תושיה. וה' יהיה עמדך ותזכה לראות את "עולמך" זה בחייך. עד אנה אתה מתרפה? הלא ככחך אז כחך עתה. עוד לא יבש מקורך ולא נחרב מעינך".
וכה אתנחם ברגלי מבשר גאולה וישועה, שהרבה פעמים היה נדמה לי כאילו המאמרים מתקבצים ומתיצבים לפני מלובשים אור והוד ובתחנונים מדברים אלי: "מדוע יגרע חלקנו? למה נשאר אנחנו מונחים בקרן זוית? ולמה לא יאספו גם אותנו גורנה? למה לא נהיה גם אנחנו מעורבים עם הבריות? עשה למעננו. יכירו וידעו אותנו אותם מישראל שאינם יכולים לפרוש בים התלמוד ולשוט בנחלי עדנים, המדרשים הרבים. תחזקנה ידיך ובעבודתך זו תמצא מרגוע לנפשך הנאנחה, והשי"ת יאזרך חיל. אנחנו נהיה טפות מתוקות בתוך כוס התרעלה אשר שתית בימי המצוקה לרויה, קוי-אור בתקופה היותר כהה שבימי חייך. רוחך ישוב אליך אחר כל אשר עבר עליך ועבודתך זו עטרה גדולה תהיה לך. אל תירא גם חמת מקנאים אשר קטן אתה בעיניהם, כי יפגעו בך בהשגותיהם. כי אם האדם יראה לעיניים, ה' יראה ללב, שנעלה מכל, לשם שמים ולכבוד ישראל התכונת, להגדיל תורה ולהאדירה ושלא בין ההומים ומהממים אחר ממון וכבוד חלקך. ואיך תוכל להשיב ידך אשר נטית למלאכה הזאת אשר החילות בעודך יושב בהרחבה ובלי רגז ותלאה אל שלחן עבודתך ושלום היה בעולם. בפרט אחר שנסמכת לעבודתך זו מגאוני וחכמי הדור והם מלאו ידיך ליסד ולשכלל את ה"היכל" ולהכין לך בית זבול בתוך עמך; שוב ולך ועשה מלאכתך, כי לכך נוצרת. נגיד פרזלא כד רתח ונכח ד' דרכך".

כה וכה דברו המאמרים מתוך לבי. וכדי שיהיה ביכולתי למלאות את התפקיד אשר שמתי לי למטרה, דברתי על לב ידידי הרה"ח, איש האשכולות ר' מאיר גאיר נ"י, מיקירי ק"ק לבוב ופרנסיה, וגם הוא פליט מארץ הדמים שישתתף בעבודתי. וכה דברתי אליו: "הלא אל חי בקרבנו ואנו אין לנו בעולמנו כלום, זולת חסדו של הקב"ה, ואם נגזר עלינו לעמוד אחורי תרעא ולישב בסתר19 בודאי לטובתנו הוא. מוטב לנו בימי קודר אלה, שהעריב שמשנו, להיות מן הרואים ולא מן הנראים, ותחת לזבוח ולקטר לאלילי הזמן הכוזב, שהעולם נכנע לפניהם, בוא, ידידי, ונהיה מאלמים אלומות, מאמרי ופתגמי חז"ל, יקרים מפנינים. המעוררים זכרונות יקרים וקדושים מימי קדם. דייך מאיר, שעסקת כל ימיך במפלגות ובמקהלות ובין גדולי וטובי הציונים היה חלקך. זמן עשות מה לנפשנו, להלוך לפני ה' בארצות החיים, לעשות לנו הלולים נצחיים ולחצוב מרום קברנו. ועד דהם מתעסקין בדידהו, אנן בדידן.

ידידי זה נענה לי בנפש חפצה: "אלך עמך! הלא דעתנו שוה בלא חילוק סברא שיש צורך גדול בספר כזה. גם בלבי מבצבצת המחשבה: מה תניח לעת זקנותך? כמוך מוציא אני את עצמי כספינה המטורפת בים והגלים עוברים עליה. גם אני נתלשתי ממולדתי, גר בארץ נכריה הנני, ומונח כאבן שאין לה הופכים. "מזמורי יתמי" אנחנו, רשים ונקלים בעיני הגדולים. אנחנו שרידי חרב ופליטי כליון, דחופים ונזופים, נטמין את עצמנו תחת האשל ברמה, סביב "היכל חז"ל", ניתן שריד לאדירי עמנו מדורות שעברו ונהיה המעבר והגשר לדורות יבואו ואפשר לדור האחרון
(עמוד 27)
שבאחרונים זה, בתקוותנו כי קרוב קץ גלות ישראל וגאולת העולם כולו. הלא רואים אנחנו, שבסבות קורות הזמן האיום, הזכרון נחלש ובעוד דבר נכנס הוא יוצא ותשוקת בני הדור קצרה להתעמק בספרותנו העתיקה. ומלבד יחידי סגולה ואלה אשר תורתם אומנותם, אין לב בני ישראל פנוי בימים האלה לחדור אל היערות הגדולים, שבהם אנו מקשיבים את הד קולם של אבותינו ורבותינו. הנני, אחריך אני בא לעזור לך בעבודה הקשה אשר העמסת עליך עד כמה שתמצא ידי, והשי"ת יתן לנו כח ואומץ רוח לגמור ולכלות את עבודתנו. הרבה גנזנו בארץ ועכשיו נגנוז בשמים. ואם שבו ושברו הנאצים חילינו, אנתנו בתורת אל נעשה חיל ונעשיר את חכמת ישראל. באר מים חיים נכרה ונפתח פתח אל המאור המאיר על תולדות ישראל מיום עמדו על הר סיני וקבלו התורה והמסורה. ובזכות זה נזכה לראות יום יבקע כשחר גאולה ופדות של עמנו הטובל בים של דם והצלחת כל העולם. המנחם ציון יתן לנו כח ומנוחה לגמור את הבנין והוא גם יאיר אפלנו ויגיה חשכנו".

ואחר שהושיט לי הר"מ גאיר את ידו בהצהלת פנים, המשכתי את מלאכתי ביותר מרץ. בחרתי, צרפתי וסדרתי כל אשר מצאתי לנכון להכניס אל ה"היכל", גם הכנתי יסודותיו ומובאיו ומוצאיו, ובהיותנו חיים בצוק העתים בתנאים קשים ומעיקים, לא בנקל עלה לי למלא את התפקיד הגדול אשר העמסתי עלי. אך אחר גמר המלאכה נוכתתי כי ב"ה צברתי די חומר ולבנים, ובעיקר ששאבתי מהמקורות כל הני מילי מעליותא המתאימות לספר מעין זה.

נעלה מכל ספק הוא, שלא יחסרו גם על בנין ההיכל משיגים וקנטרנים. ואת אלא אני מבקש שלא יחטטו אחר החסרונות והמגרעות שבהספר, רק אחר המעלות שבו20. אם ימצאו מגרעות יצדיקו עלי את הדין, בזה שהספר נערך בעת מבוכה, בימים שהעולם היהודי הלך וחרב ובשורות מרות עפו מכל אפסים. אין רצוני לייפות את עצמי, אבל בבקשה להאמין לי, שהרבה מאמרי חז"ל נרטבו בעת רשמי אותם מדמעות אשר נגרו מעיני. מוטל אמנם על המחברים לדקדק אחר המחבר ואין אני דורש משוא פנים, אך באותה שעה עליהם לכתוב את השגותיהם בצורה ידידותית וחביבה ובעיקר ליישב הרבה בטרם יניפו העט לחרוץ משפט להתיז ראש המחבר; מעולם לא הייתי נמנה בין הסופרים שדעתם רחבה, הכותבים רק מתוך השתעשעות לב. ועל אחת כמה וכמה בימינו אלה, אני מבקש את המבקרים; הוו מתונים בדין*.

(עמוד 28)
ואנא לא חכימאה אנא ולא חוזאה אנא אלא סדרנא אנא!
ביחוד אני מבקש משפט צדק בנוגע לההסברות שלי לכמה פתגמים.
אולם אם יתעקש איזה משיג לפשפש אחר מומים ויעלים עינו מן המגדנות שנכנסו אל "ההיכל", אני אומר לו, כמו שמספרים בשם ה"קצות חשן" ז"ל שאמר לאחד ממשיגיו: "עשה אתה עבודה זו טובה מעבודתי, אך עשה!"
לבסוף אני מבקש את המבקרים והמשיגים, שבטרם יכתבו את השגותיהם יטריחו את עצמם- לראות את החדר, שבו נבנה ה"היכל" ו"קונטרס הגנה". מובטחני שמשפט מלפניהם יצא כי כדאי הוא החדר הזה להציגו בתערוכת חדרי- סופרים!
*
וזאת לדעת כי בתחילה ערכתי את הספר על פי ענינים. למשל: אדם, אומה, ארץ ישראל. בטחון, גאולה,גלות, ירושלים, ישראל, ציון, קדוש השם והלכתי בעקבות ה"ציון לדרש". מספר הערכים עלה לאלף וחמש מאות וקלטו קרוב לשלשים אלף מאמרים ופתגמים שלא נמצאו בהמפתחות שנדפסו עד כה.

אולם כל הגאונים והמלומדים, שהראיתי להם את הדוגמאות החליטו, כי עריכה זו לא תהיה נאותה וכי העריכה מוכרחת להיות לפי הא"ב. רב הראשי דווינה, רב ישראל טגליכט ע"ה אמר לי שהקהל יברכני שבעתים אם אסדר את המאמרים בדרך א"ב וכי רק באופן זה יהיה ה"היכל" ספר שמוש לכל איש מישראל, ספר עממי ואיננו מוגבל רק בעד יחידי סגולה. גם הגאון ר' חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל, הביע דעתו שאם אסדר המאמרים עפ"י הענינים לא אמלא את הצורך וה"היכל" יהיה עומד סגור וממתין עד שיבוא מי שיהיה נזקק לענין מיוחד ולאו בכל יומא מתרחיש צורך זה.

ואמסור פה גם קטע ממכתבו של ש"ב ויד"נ המלומד הנודע דר. אלכסנדר שור ז"ל21 מרמת-גן:
"יש ענינים כאלו שיעברו עליהם ימים ושנים ואיש לא יפנה אליהם. א"כ מאמרים ופתגמים אשר אתה מתיגע לאספם ולסדרם בספרך, מה תהא עליהם. ואתה הלא אינך מתכוין להכין חומר רק להזדמנות מיוחדת. מלבד זאת הלא ישנם אלפי מאמרים ופתגמים שבשום אופן אי אפשר לשלבם אל תוך "ענין". ואם תדחוק אותם בעל כרחם, איש לא ימצא את מקומם. אחרת היא עם סידור בדרך א"ב. לפעמים אין הביטוי הנחוץ מן המוכן ואין הלשון נענית להכותב, אז די יהיה לו להעיף עין באוצרך ולדפדף בו מעט וימצא די סיפוקו. אולם עצה טובה איעצך לצרף גם רשימה מהערכים העיקריים שימצאם הקורא כמו: אב, אבא, אבות, אבן, אברהם, אדם, אמר, אפילו, אפשר וכו' וכו' על פי הדוגמא שאני מצרף בזה".

(עמוד 29)
גם ידידי משכבר הימים המלומד ר' אליעזר מאיר ליפשיץ ז"ל הביע את דעתו לעריכה בדרך א"ב. במלה אחת: כל הגאונים וכל החכמים דרשו לסדר על פי א"ב ולא על פי הענינים.
והיה זה כשהייתי עוד בווינא.
בהיותי בימי גלותי, גולה אחר גולה בלונדון דברתי את המלומדים הנודעים הרב הכולל מוה"ר יוסף צבי הרץ, ר' משה גסטר, ר"א ביכלר, הר"א מרמורשטיין זכ"ל וכולם הביעו את דעתם שאם אחליט לבנות את ה"היכל" מחדש עלי לעשותו בדרך א"ב. וכזאת כתב אלי גם יד"נ החכם המובהק ר"א דרוינוב ע"ה מתל אביב. הוא עוררני שעלי להתחשב עם העם, עם כל מביני עברית, לומדים ואוהבי תורה ולא להתכוין רק כלפי אלה אשר תורתם אומנותם, וגם הדרשנים הנזקקים לענינים מיוחדים ימצאו ב"ההיכל" די סיפוק.
לאלה הצריכים למאמרים בעד ענין מיוחד יספיקו ה"ציון לדרש" מר' שרגא פייביש פרנקיל ז"ל, "אוצר מאמרי חז"ל" מרי"ד אייזנשטיין נ"י ו"מפתח לאוצר אגדה" מרמ"ד גרוס נ"י. העובדא שזה האחרון חדל מלהמשיך את הוצאת הספר והדפיס רק ד' אותיות הראשונות, מעידה למדי, כי מפתח עפ"י הענינים לא מצא לו מהלכים בתוך העם.
ואני מביא מאגרת של ש"ב המלומד דר. אלכסנדר שור ז"ל עוד קטע כי שייך לעניננו; "לפעמים יתגלה לעיני הקורא הבדל הביטויים בין רבותינו שבארץ ישראל ורבותינו שבבל, אלה האחרונים רוקמי היהדות הגלותית".
*
במשא אשר נשא חיים נחמן ביאליק ע"ה בשנת תרצ"ג בווינה, אמר שתקופה חדשה נתהוות לסגנונו, אחר שבאה עליו השפעה יותר ויותר מלשון התלמוד והמדרשים. הוא אמר שלשונו "נתרפא ונתצחצח" מדי עסקו בעריכת "ספר האגדה".

הרב הראשי בווינה דר. דוד פויכטוונג ז"ל סח לי, כי מורגלא היה בפיו של המלומד הגדול ר"מ איש-שלום ז"ל, שכל אלה שזכו להסתגל בלשון חז"ל, לשונם "נתיהדה". אין לנו צורך כלל במבטאים מהספרות העולמית לברוא מלות עבריות בכפיה. והר"מ איש-שלום גלה לו להר"ד פויכטוונג "סוד" שבכל פעם שהוא רוצה לכתוב מה, ואפילו אגרת ידידות בלבד, הוא פותח גמרא או מדרש ותמיד מבריק לעיניו איזה פתגם או מאמר המשפיע עליו לכתוב. ר"ם א"ש יעץ לידידיו ותלמידיו לעבור על מפתחות פתגמי חז"ל ולהתמיד בקריאה בהם דף דף יום יום ובאופן זה יקנו לעצמם הבנה מרובה ורחבה בסגנון התלמודי והרבני. הוא היה אומר בבדיחותא "המות והחיים ביד הלשון".
והא מילתא באנפיה נפשיה, שאפילו רבנים הנוטים במשאם ומתנם של הלכה ללשון סופרים חולניים ומשכילים; גם הם "ייטיבו" את לשונם ללשון חז"ל המתוק, אם יעברו בתמידות על ה"היכל".
*
חכמים ואנשי מעשה דרשו ממני להסיר מהמאמרים כל הבדילים והסיגים והשבושים שעלו בש"ס ומדרשים על ידי מסדרים ומעתיקים, באמרם שתהיה זאת לתועלת רבה למדע העברי ולחקירת הלשון. אולם אני שמרתי את נפשי מעשות כדבר הזה, ראשית כל אני בעניי מומחה קטן במקצוע הבלשני והלשוני וידיעותי במקצוע זה פעוטות הן; אין בידי ללבן ולברר מה שנכון. חוץ לזה מוכרח הייתי להטות אוזן לאזהרתם של גדולי התורה שלא לנגוע בהנוסחאות כל עיקר, כיון שכל הקדמונים אשר אור תורתם זורחת עלינו, הקליטו את אותן הנוסחאות
(עמוד 30)
וכביכול נתקדשו במאות הדורות; המפרשים נגעו בהנוסחאות לתקנן ולצרפן, רק אם היה נפקא מינה לחוור הלכה או פשט. ומידי עסקי במלאכתי נוכחתי, שלפעמים התיקון עלול לטשטש את צורתו המיוחדת של הפתגם או הבטוי, מלבד זאת כבר הוכיחו החכמים הראשונים שהגהת ספרים עבירה גמורה היא וראוי לנדות עליה. במה שמלאני לבי לפרש איזה פשט בגמרא לא כמו שהבינו אותו גדולי המפרשים והבאים אחריהם. עשיתי זאת בהסכמת הגאונים רק במקום הנוגע לכבוד חז"ל ולחסום פיות משטינים.
*
אי אפשר לצמצם. צריך להעיר על השינויים בכתיבת הרבה מלות בתלמוד ירושלמי מבתלמוד בבלי.
ירוש' בכורים פ"ב, ה"א" "מלוכל" במקום "מלאכול" בבבלי. "לון" במקום להם או להן. ירוש' מעשרות פ"ג, ה"ד: "כוסבר" במקום "קסבר". ירוש' שבת פט"ז, ה"א: "מן יומיו" במקום "מימיו", עירובין פ"ה ה"א: "כילו" במקום "כאילו" ירוש' חגיגה פ"ב, ה"א: "בריית העולם" במקום "בריאת", "חט" במקום "חטא", קידושין פ"א, ה"ז: אדיין במקום "עדיין". שם ה"ט: "מיכן והילך" במקום "מכאן ואילך". ירוש' ב"ב פ"ה, ה"א "לשום" במקום "לשם". גם בשמות החכמים שנויים. ר' זירא הבבלי הוא בירושלמי בתמידות ר' זעירא, ר' אבא - ר' בא, ר' אליעזר – ר' ליעזר. והרי אלו רק דוגמאות.

גם בין המשניות מש"ס בבלי ובין התלמוד גופא נמצאים הרבה שינויים. כמו כן בין התלמוד אשר לפנינו ובין התלמוד אשר היה לעיני רש"י תוספות ומחבר "עין יעקב".
*
והנה כבר העירו חכמים וביחוד הגאון רמ"ז איטגנא ז"ל, שברב הימים עלו בהירושלמי שגיאות סופרים וטעותי מעתיקים, נתישבתי הרבה אם מוטל עלי להרחיק את הקמשונים הללו. לבסוף באתי לידי החלטה, שמוכרח אני לסמוך על המסדרים הראשונים. יש להניח כי שגורה היתה אצל רבותינו השפה וההברה כפי שהיתה מתהלכת בפי העם שאינו משגיח באורטוגרפיה ובדקדוק, ובלשון זה דברו וכתבו. לפי זה היו ידי אסורות לשנות מאמרים מיוסדים, שאבותינו היו דולים ושותים בצמא ולא שנו את לשונם.
*
על יסוד ההוראות של נבוני הדור באירופה אם מביא את "י ל ק ו ט ש מ ע ו נ י" ואת "י ל ק ו ט ה מ כ י ר י" בתור מקור.
בנוגע למחברו של הראשון ר' שמעון ראש הדרשנים בק"ק פראנקפורט דמיין כבר העיר החכם ר' שמואל אברהם פוזנסקי ז"ל22 שהוא הציל הרבה מדרשים מתהום הנשיה, אשר בלעדיו במעט אבד זכרם ולעיניו היו נוסחאות המשונות ע"י קיצור והוספה מאלה שלפנינו. מעונינה ההופעה, שרב מאמרי חז"ל המפוזרים ב"ילקוט שמעוני" משונים במעט מהמקור. השאלה היא אם תקן המחבר את הלשון או שהיו לעיניו נוסחאות אלו. המהרש"א הביא הרבה פעמים הנוסח של הילקוט שמעוני, ואחריו גם בעל "ערוך השלם". זאת ברור שלעיני בעל הילקוט היו מדרשים שנעלמו מאות בשנים ונתגלו במאה האחרונה23 בעברי לרגלי בנין
(עמוד 31)
ה"היכל" על "בית המדרש" שהו"ל ר"א ילינק ז"ל, שמלוקטים בו מדרשים ישנים וכתבי-יד, נוכחתי, כי כמעט כל המדרשים האלה אשר היו טמונים צפונים מאות בשנים היו לעיני בעל "ילקוט שמעוני" ודבר פלא הוא עד למאד.

ולהשלמת תולדותו של בעל "ילקוט שמעוני" אני מביא מה שכתב ר' שלמה סופר ז"ל אבד"ק בערגסאס בספרו "חוט המשולש", שזקנו מרן החתם סופר ז"ל היה מגזע בעל ילקוט שמעוני, שהיה נקרא בימיו "ר' שמעון פאן דער פפארט" ואמרו עליו "ר' שמעון פאן דער פפארט, קאן די גאנצע תורה אויף איין ווארט". לפי זה טעה שי"ר בהחליטו24, כי ר' שמעון קרא - נפטר בשנת 1170 - היה המחבר של "ילקוט שמעוני".

ואלה הגדולים אשר הורוני איך להתנהג בעבודתי, חשבו למותר לחטט ולחפש אחר המקורות שמהם שאבו בעל הילקוטים. ומה שנוגע לשנוי הנוסחאות הלא מוצאים אנו שנויים לא רק בין בבלי לירושלמי רק לפעמים גם בין מסכתא למסכתא, אם יגזר ה' בחיים אקדיש על ענין זה מחקר מיוחד, אך לא עלי המלאכה הזאת בעסקי במנין ה"ההיכל".
*
גדלה עלי פקודתם של החכמים להכניס גם מאמרים הנמצאים באוצרו של ר"א הימן, אם אמצא בהם איזה שנוי מהגירסא אשר הביא הוא. כך עשיתי.
וזאת לדעת, שכל מחבר אדם הוא ולא אל, ובאוצרו של הימן נמצאות לפעמים שגיאות וטעותי-דפוס גם ברשימות המקור; מאמרים כאלה הכנסתי אל ספרי (כמו כן מאמרים שראיתי נחיצות לעשות הערה עליהם הבאתי אפילו אם נמצאים אצל הימן; מספרם לא יעלה לעשרים).
*
הרבה מאמרים ופתגמים סובבים במסכתות רבות ובמדרשים שונים. שמעתי לעצתו של הג"מ יוסף באב"ד ז"ל אבר"ק ווינה לרשום רק את אותו המקור אשר ממנו שאבתי את המאמר; מראה המקומות האחרים נסמנים בלאו הכי בשולי היריעות של המסכתות והמדרשים.

מאמרים שיש להם יחס אל ההלכה באיסור והיתר אם אמנם שפותחים לנו גם הם פתח של הבנה בחיי ישראל בדורות חז"ל, הבאתי רק מעט מזעיר; לא תמיד אפשר להביא בירור קיים למסקנא ועל ידי הקיצור, המעיינים יבואו ח"ו לטעות, עפ"י הוראת ר' מנחם זמבא הי"ד אני מוסר מודעה שאין לסמוך כלל וכלל על מאמרים המובאים בה"היכל" לחתוך מהם הלכה למעשה.
*
בעצתו של המלומד הר"מ גרינוולד נ"י הכנסתי אל ה"היכל" גם מאמרים מתקופות שאחרי תקופת הש"ס והמדרשים כמו רש"י, ספר חסידים, רמב"ם, ראב"ע, ספורנו, רד"ק, מנורת המאור ועוד. מעט פתגמים בררתי גם מספרים מדורות המאוחרים כדי להרחיב בהם את התאור של דרכי חייהם ועולם מחשבותיהם של אבותינו ורבותינו.
*
בתחלה הכינותי מאמר רחב ומקיף על תולדות האגדה ובקשר עם זה הבאתי את דעתם של גדולי ישראל ממאות שעברו על האגדה כמו מרב האי גאון, מרב שרירא גאון, מר"ש הנגיד, הרמב"ן, הרשב"א, המהרש"א, הרדב"ז. אך לבסוף שמעתי לעצת ידידי ורעי הה"ג, ר'
(עמוד 32)
יקותיאל יהודה גרינוולד נ"י לחדול מזה. ואסתפק לרמוז כאן רק על דברי ר' יצחק אבוהב הספרדי ז"ל בהקדמתו לספרו הנעים "מנורת המאור", שרב דברי האגדה סודות וחכמות עליונות ומוסריות ומדות טובות והנהגת בני אדם ותיקון הגוף והנפש הם. ראה שם האריכות וישמח לבך.
*
נמצאים בה"היכל" אלפי מאמרים ופתגמים מהירושלמי, ובתחלה עלה במחשבתי להביא גם מחקר מדעי על תלמוד זה ופניתי לידידי הרב גרינוולד הנ"ל בבקשה לזכות את ספרי במאמר הזה, בידעי אותו למומחה מיוחד במקצוע זה. והוא גם הואיל לערוך מחקר שלם, אך לבסוף נוכחתי שאין כאן מקומו ואצרפו איה"ש לספר "מה בין חכמי בבל לחכמי ירושלים?" אשר אתי בכתובים.

ופה אציג מה ששמעתי מפי הרב הראשי מוינה ר' צבי פרץ חיות ז"ל ביום א' דשבועות תרע"ט בשם זקנו מוהר"צ חיות ז"ל שפירש את הפסוק בישעיה נ"ח: עטרת צבי, זה תלמוד ירושלמי, צפירת תפארה זה תלמוד בבלי ומורגלא היה בפומיה של הגאון: "אין לך יופי כיופי הירושלמי" (וראה אבות דר"נ פכ"ח.).
*
עובדא היא שהרבה תלמידי חכמים מובהקים מהדור הישן לא ראו את הירושלמי מימיהם, ברב הישיבות בפולין ובהונגריה לא למדו את הירושלמי כל עיקר והיו תלמידים שלא ידעו כמעט ממציאותו של אותו תלמוד בדפוס.

רח"ע גרודזינסקי זצ"ל העירני על ההתנצלות של בעל עין יעקב, מהר"י חביב סוף ירושלמי בכורים על שהביא אך מעט לקוטים מהירושלמי וז"ל: "על אשר לא שמעתי ולא ראיתי בעיר הזאת שום ספר מתלמוד ירושלמי ופירושיו זולת ממסכת אחת". (ראה שם האריכות הנאה.) ובהערותיו לירוש' תעניות: "להבין מאמר זח בשלימות הייתי חפץ שיהיה בידי מסכת תעניות ירושלמי בספר שלם כי אין עתה בידי אלא ספר לקוטות והוא דבר יקר אצלי".

וכדאי להעיר פה כי לעיני בעל עין יעקב היה נוסח אחר מהירושלמי בכורים. בהירושלמי שלפנינו בכורים פ"ג יש שתי דרשות על הפסוק שמות ל"ג "והיה כצאת משה האהלה יקומו כל העם והביטו אחר משה", אחד לשבח ואחד לגנאי. מ"ד לגנאי דורש שהביטו אחרי משה ואמרו: "חזי שקיה, חזי כרעין אכיל מן יהודאי, שתי מן יהודאי, כל מדלי מן יהודאי". לעומת זה, מביא בעל עין יעקב בירושלמי בכורים פ"ג על הפסוק הנ"ל הדרש הנודע, שחשדוהו למשה באשת איש. ראה ערך חשדוהו למשה בה"היכל".
וראה גם דברי בעל יוחסין השלם דף כ"ב: "ואני רוצה עתה בע"ה לפרש חכמי המשנה כפי יכלתי, כי לא היה בידי כי אם תלמוד בבלי, אבל התלמוד ירושלמי שהיה מגלה יותר יחס החכמים וכו' לא נמצא בידי עתה בתוניס".

ופה המקום אתי להעיר שבספר "משברי ים" שהיה בידי בווינה בכתב ידו של הגאון השר ר' שמעון ווערטהיימער ז"ל מווינה מובא כמה פעמים ירושלמי קדשים וגם איזה דברים ממנו. וחשובה הופעה זו, בידענו כי ירושלמי קדשים נאבד. והשאלה היא אם היה ביד השר כתב יד של הירושלמי הזה או הביא דברים שמצא בספרי קדמונים בשם ירושלמי קדשים. השווה "מבוא הירושלמי" לר' זכריה פרנקל.

(עמוד 33)
וציון אעשה גם לספרי "אוצר חיים" לקוטים הסטוריים מתוך ספרי השו"ת של גאוני עולם וחכמי הדורות ממאה השביעית ער סוף שנת המאה הי"ט, לפי הענינים ותקופת הזמנים, ונלוה לו: א. מפתח התשובות ב. קובץ מלים ופתגמים מתוך ספרי השו"ת. ג. מבחר התוארים, הכנויים של הגאונים בינם לבין עצמם, ווינה תרצ"ח.
עשרות בשנים שקדתי על עריכת ספר זה, ראוהו גאונים וחכמים ויהללוהו ער מאד.

למגינת לבי החרימו הנאצים את כל המהדורה של הספר ביום זעם 14 מרץ 1938, בו ביום שנפלתי לידם.
ובשביל שיד"נ ההיסטוריון הנודע פרופ. דר. מאיר בלבן הי"ד כתב מאמר סיום להספר אזכירו פה. הוא נפל מות קדושים ביום כ' טבת תש"ג בימי המהומות בווארשא.
המלומד הזה דן על ספרי שיהיה אחד מהמקורות היותר חשובים לתולדות עמנו בגולה.
*
הרב הגאון ר' משה צונץ (בנו יחידו של בעל "עיר הצדק", תולדות גדולי קראקא), ר' מנחם מענדיל הלוי איש הורוויץ (נכד ה"הפלאה" ורא"ז מרגליות), ר' יוחנן קיהן (בעל "המוזיקה בכתבי הקדש ובתלמוד") ואחי יחידי ר' מרדכי בלאך עזרו לי במנוחתינו בווינה, בסידור המאמרים להביא אות אות על דגלה.
יגון עמוק עוטף את לבי לזכרם: כולם נרצחו באירופה. ה' ינקום דמם. יוחק שמם בספרי זה ויהיו רבותינו, בעלי המאמרים והפתגמים מליצי יושר בעד נשמותם.
*
אמרינן בתנחומא שמות אות ט"ז: מי שהוא פותח פתחו לחבירו נפשו הוא חייב לו. ולא עוד, אלא שחייב בכבודו יותר מאביו ומאמו".

מסופק אני אם נמצא בספרות העולם רעיון נשגב כזה, ואני רואה חוב לעצמי להזכיר פה את אלה האצילים אשר הטיבו חסדם עמי בימות צרה, צוקה ותלאה, הלא הם: ידידי כאח לי ר' יוסף חיים ב"ר שלמה שטרויס ז"ל יליד פרנקפורט דמיין, שדר שנים רבות בבדן הסמוך לוינה. נפטר ט' באב תש"ג בניו-יורק; ר' צבי ב"ר יהודה המכונה ליאו די ווינטר ז"ל מיקירי אמשטרדם, נפטר ה' מנחם אב ת"ש. אם היה הדבר תלוי בי הייתי נותן להם שנים מחיי, ר' דוד גשטטנר ז"ל מלונדון, נפטר זקן ושבע ימים כ' אדר תרצ"ט בוינה.
שלשה הצדיקים האלה פתחו לי לא רק את פתחי ביתם, אלא גם פתחי לבם והראו לי השתתפות מרובה בצרותי באהבת אחים, ולא אדבר מכל הטרחות שטרחו בעדי.
גם את יד"נ ר' יהודה ליבש המכונה ליאופולד אולמן, בן בנו של הגאון בעל "שו"ת יריעות שלמה" אזכיר ברתת. בצאתי מהכלא בווינה ידידי זה לא זז ממני, הגם שהיתה זאת בסכנת נפשות; גם הוא נפל מות קדושים.

באחרונה עלי לתת תודה חמה לידיד נפשי ר' שמואל זיגפריד שטרויס מפראנקפורט דמיין ועתה באנגליה. מפני שרשיון הכניסה שלי לאנגליה היה מפוקפק, סכנה היתה צפויה שישלחו אותי חזרה לארץ הדמים וידידי היקר הזה המתין כל הלילה על חוף האריטש עד שעלה בידו לפעול על פקידי החוף לטובתי.

(עמוד 34)
אם זכיתי לערוך את ה"היכל" מחדש, הזכות תלוי בכל אלה היהודים הטובים באמת. אלמלא הם כי אז לא הייתי נשאר בחיים.
לפיכך יוחק שמם בספר חיים זה לזכרון עולם.
*
לפני עשר שנים בערך גיליתי ביד פקיד-צבא אוסטריי אוצר כתבים מעזבונו של השר הגאון האדיר ר' שמשון ווערטהיימער זצ"ל הנודע בשם ר' שמשון וניענער. בין הכתבים מצאתי גליונות משלשת חיבוריו "חידות שמשון", "משברי ים", "שמן למאור" מלאים גרגרי זהב מזוקקים שבעתים בכתב ידו של השר. גם כשני מאות מכתבים מארץ ישראל להשר בענין תמיכת עניי א"י ובעניני השתדלות שונות בחצרות הממלכות השונות לטובת אחינו בארצות המזרח. רכשתי כל אותם הכתבים וצפיתי לסדרם ולפרסמם.
למגינת לבי גם עליהם בא השודד הנאצי.

אותו פקיד הצבא היה נין ונכד של הגאון השר וגם של הגאון ר' בעריש עשקעלעס ז"ל מניקולסבורג. אולם הורתו ולידתו היו כבר בנצרות; אמו התנצרה ונשאה לפקיר צבאי בוינה. מכתבי יד אלה בררתי הרבה מאמרים יקרים. חלק מהם נשארו אחר שנתתי אותם פעם מבלי תשומת-לב מיוחדה תוך כרכי "ערוך השלם", ועתה הכנסתי אותם אל ה"היכל". בזה שמתי זכר לאיש מורם מעם, גאון וקדוש, ויהיו שפתותיו דובבות בקבר.

ר"ש נולד בווארמס בשנת תי"ט ולמד בישיבות גרמניה. נתעלה לגאון בתורה ולגביר אדיר. הוא היה מספיק הכספים לבית המלכות באוסטריה. בהשפעתו הכבירה השתמש להשתדלות בעד אחנו המדוכאים. מצודת השתדלותו זו היתה פרושה כמעט בכל אירופה והגיעה גם לאנגליה, כי גדול היה כבודו בעיני שרי הממשלות. ר"ש נבחר לראש הרבנים של כל ממלכת אוסטריה וגם לנשיא אה"ק. פזרן גדול לצדקה היה ותמך בתלמידי חכמים. בארמונו התאכסנו הרבה ת"ח ורבנים בקביעות וכתבו אצלו את ספריהם והוא הדפיס את הספרים על חשבונו. נפטר ביום י"ז מנחם אב תפ"ה ומנוחתו בווינה, והניח עזבון רב לקרן קיימת בעד עניי א"י.
חידושיו מובאים בכמה ספרים מחכמי דורו.

אריכות על השר ר"ש ווערטהיימער בספרו של ר' דוד קויפמן ז"ל ובאוצר ישראל. ואני מאז עברתי על הכתבים שלו, אני מעריץ את השר כי היה יהודי בלבב שלם. לא היו שתדלנים גדולים ממנו בישראל. בווינה היה לי מנהג להדליק ב"יאהרצייט" שלו ולומר קדיש. כך אני מתנהג גם פה.
זכותו של השר, מדברנא דאומתיה, תגן על כל ישראל.

להרבה מאמרים צרפתי אמרות יקרות אשר שמעתיהם בימי חורפי מפי אדמו"ר הגאון, אביר הרועים ר' אריה ליבש הלוי איש הורוויץ זצ"ל אבד"ק סטרי ואח"כ בסטאניסלוב, בעל "שו"ת הרי בשמים", נפטר יום ה' כ"א סיון תרס"ט25, ונשאתי עליו מספד "זעקת שבר" (קאלאמעא תרס"ט), הוא היה אחד מגדולי הרבנים באירופה. קובץ תשובותיו מהדורא תליתאי היה בידי נכדיו, בני הרב הגדול ר' פנחס ז"ל ובדעתם היתה להדפיסם. מי יודע אם נשארו אחר המהומה הנאצית שנכדיו נפלו חלל.

(עמוד 35)
בידי קובץ תשובות "שו"ת אמרי יושר" מגאונים מכל העולם משנות תרנ"ז עד תרע"ג, ערוכות להחכם הנודע דר. יוסף שמואל בלאך ז"ל, מי שהיה ציר הפרלמנט האוסטרי, בענין העומד ברומו של עולם היהדות. מאותם התשובות, ר"נ בערך, נשארו בידי רק העתקות. בררתי מהם הרבה מאמרי חז"ל ואחר שחפשתי אחר מקורם, הכנסתיהם אל ה"היכל".
*
ולא אניח את ידי מלהזכיר פה שבשנת תרפ"ד היה לי "פלוגתא" עם המלומד הנודע, פרופ. זיגמונד פרויוד גאון הפסיכואנאליזה על השאלה מאין נובעת ההשפעה על האדם לכל מעשיו ותהלוכותיו בחיים. הוא היה המלומד, שפרסם בשנת ת"ש ספר שבו הוכיח שהדת אינה אלא הלום שוא ושנגדו יצא המלומד המפורסם, פרופ. א. ש. יהודה במחקר נפלא "זיגמונד פרויד על משה ותורתו" והרס את בנינו עד היסוד.

פרויד הורה, כנודע, שכל מעשיו של האדם מיום הולדו עד פטירתו מתנהגים בהשפעת תאות המשגל שבו, והעמיד את "תורתו" זו כחומה.
בשיחה ארוכה שהיתה לי עם המלומד אמרתי אני שכפי שאילפו לנו רבותינו כל נטיותיו של האדם מושפעות בעיקר מן הלב וגם שני "היצרים" ועמם "תאות המשגל" משועבדים לו.
על בקשתו של המלומד ערכתי לו "תזכיר" שבו פרשתי דעתם של רבותינו בזה וסדרתי במאמרי כמעט מאה מימרות ופתגמים על הלב, תפקידו והשפעתו. בררתי שכמו ש"תאות המישגל היא טמירה ונעלמה" כך היא השפעת הלב: "האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב". גם "הלב פעמים נראה ופעמים אינו נראה ואין חותמו נגלה".
פרויד מצא אמנם את המאמרים מענינים. אבל הוא דחה את כל הדעה התלמודית.
את התזכיר פרסמתי אחר כן ב"נייעס וויענער יוראל" וקבלתי מכתבים מהרבה מלומדים שנתפעלו מהשטה התלמודית. חלק מפתגמי חז"ל על הלב סדרתי בה"היכל". ראה הערכים "הלב", "לב".
*
אחר גמרי את ה"פרוזדור" מצאתי בספר השל"ה שהצלתי מווינה פתקא חשובה ממה שעורר אותו הגאון הקדוש ר' יהודה ליב צירלזון הי"ד אבד"ק קישנוב במכתב וכה דבריו: "מצאתי בספר אורח נאמן בשם ספר בנין ציון בשם הג"ר יונתן שאמר, שאם נפרש הכל כמו שאמרו חז"ל בדרך היקש כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה, כל המחליף בדיבורו כאילו עובד ע"ז כל המספר לשון הרע כאילו כופר בעיקר וכו' וכו' ח"ו יהיו רוב ישראל עובדי ע"ז וכופרים וחייבי מיתות".
*
עומדים אנחנו מעוטפים אבל ויגון על חרבן היהדות באירופה ולבי לא ידע מנוחה, אני, בן עם הסובל מצוקות יותר מכל העמים, הנודד הנצחי, שואל את עצמי בלי הרף מדוע נתונים אנחנו לבזיון ולמרמס לשוד ולמשסה. אי אפשר לתאר במלים את יסורי.

אחר היסוס החלטתי להביא פה זכרונות אחדים משנות 1918 מהימים הראשונים אחר גמר מלחמת העולם הראשונה, חושב אני כי כדאי הם הדברים לבוא אל ספרי זה, כי מקושרים הם עם חיי עמנו, אפשר תצא מהם תורה איך עלינו להתנהג לעתיד בעולם.

בשנת 1918, שבועות מספר אחר גמר השפיכת דמים על שדה קרב שהיתי, בדרכי לווינה ימים אחדים בבודפסט. בקרתי שם איזה מגדולי "חכמי עמנו ובראשם את פרופ.
(עמוד 36)
דר. י. גוליציהער ז"ל הנודע בעולם המדע. השנוי המדיני ומפלת הממלכה עשתה על המלומד רושם גדול. מחשבותיו ורגשותיו היו סוערות. הוא אמר לי: "מבט רחוק היה לרבותינו בזה שהזהירו להתפלל בשלומה של מלכות כי בשלום העמים גם לנו שלום. אני מתירא שתוצאות מפלת אוסטריה-הונגריה וגרמניה יהיו מרות לבני ישראל וכשאני חושב על היום שיבוא יאחזני רעד. הלואי שפחדי יהיה פחד שוא".

שיחתי עם גולדציהר נמשכה כשעה תמימה. הוא היה מלומד ותיק בתלמוד ובספרות ישראל העתיקה, ונעלה על כל מלא רגשי דת ואמונה כאחד מן היותר אדוקים. גולדציהר שפך את כל זעמו על מבקרי המקרא בישראל וקרא "עשאו חכמים מישראל את התורה ככינור שמנגנים בו עמים ומעשה זה הוא מעשה חקוי והתבוללות היותר גרוע. אחת היא אם ברצונם או שלא ברצונם - הם מקעקעים את היהדות. מבקרי המקרא הם עובדי עבודה זרה, תהי שמה כך או כך, כל מה שעומד בניגוד לאמונה ולקידוש השם עבודה זרה היא. התגלגלה השיחה על סופר נודע, שלפי הנשמע נחשב לידיד נעוריו של גולדציהר, המלומד הרים את קולו: "אני מכירו, אבל איך יעלה על דעתך שאני אתנהג בידידות עם איש מישראל שהציר לישראל בהפיצו דעה כי התורה היא גל של הבלים ושחרף וגדף את אלקי ישראל. אף אחד ממבקרי המקרא בין העמים לא שפך קיתון של בוז על כתבי הקדש כמו האיש הזה. האנטישמיים שואפים לכלות את הגוף והשמיים בינינו רוצים לכבות את הנשמה בקרבנו. אם המתקנים השואפים להתבוללות לא גזרו אלא על התלמוד והשולחן ערוך, מבקרי המקרא מבקשים לעקור את הכל". גולדציהר היה מתעב להתבוללות. בכל זאת דבר בכעס על שהסופר הנזכר נלחם במתבוללים ומתנפל עליהם בקולי קולות בעוד שהוא עצמו מתבולל גס. זוכר אני את השחוק הקל על שפתיו כשדמה את אותו הסופר לאשת פוטיפרע: "זונה זו נשאה את עיניה אל יוסף, תפשה אותו בבגדו ותאמר שכבה עמי והיא צעקה - שיוסף בא אליה ויעזוב בגדו אצלה". גולדציהר סבר כי בקורת המקרא מצד אנשים מפורסמים, מפסידה לישראל יותר מהתבוללותם ואפילו מהמרת דתם של אנשים בלי שם. כי למתבוללים ומומרים אפשר לחזור בתשובה ולמגדפי התורה ומחרפי ה' אי אפשר בתשובה. "אני מרגיש את עצמי ליהודי רק בזה שאני בן העם שקבל תורה מסיני". קרא המלומד בהתרגשות. "אם תפוג בי אמונתי בתורה ובאלקי התורה אז אשאר גוי שבגויים".

כשהזכרתי במשך השיחה שלמדתי בישיבת הגאון הצדיק ר' משה גרינוולד ז"ל בחוסט, אמר: "לא הכרתיו, אבל שמעתי שהיה אדם גדול".
כדאי לרשום שגולדציהר החזיק את הסניגוריה נגד צוררי ישראל בפה ובכתב לדבר נחוץ. הוא הראה לי פתגם בספרי קרח "שמא ישאלוני מגויי הארץ וממשפחות הארץ ואיני יודע להשיבם ונמצאתי בוש לעיניהם" ואמר שבזה הורו לנו רבותינו דרך להשיב. אולם כמו שלא נכון השפיל את ראשנו לארץ נגד שונאינו, כך לא נכון להגביה את ראשנו עד לשמים נגדם, וביחוד יש להזהר מלהכעיסם עוד יותר.

בישבי לפני המלומד חשבתי: עוד לא אלמן ישראל!
גולדציהר נפטר סוף שנת 1821. ובמאמרי שפרסמתי עליו ב"נייעס וויענער זורנאל" מסרתי עוד הרבה פרטים משיחתנו.
ובעוד שגליוני ההגהה מונחים לפני, כבדני החכם המובהק, פרופ. א. ש. יהודה שלי"ט בספרו היקר "עבר וערב" שפרסם זה מקרוב ומצאתי בו תאור שלם לדמותו של גולדציהר. יהודה מציגו לפנינו בשרד נאמן ומוסר קוים המראים את גדולתו וישרותו של המלומד. הנשמה
(עמוד 37)
היהודית שבו היתה בריאה וחזקה והלב היהודי טהור ומלא רגש... לחוטא נחשב בעיניו כל מי שהשתדל לחפות על עוון שתיקה נגד מחרפי ישראל... אמנם מטבעו לא היה מהלוחמים מלחמת תגרה בשונאינו בהלחמו מלחמת הגנה על ישראל היה אמיץ וקולע אל המטרה ומעולם לא נסוג אחור אפס כי לא תמיד השתמש בתכסיסי מלחמה, כי יותר מתאים היה למזגו להכניע את האויב בדברים מן הלב, בראיות מן השכל ובהוכחות מיוסדות על מעשים ועובדות. ויותר ממה שהיה תוקף את מתנגדינו, היה אוהב לרכוש נפשות אלה אשר עוד לא הרעלו וטרם טעמו טעם השטנה והאיבה. וכך היה אומר: יותר טוב לקנות נפש אחת לאהוב את ישראל מאשר למגר רשע אחד משונאי ישראל... גם גאותו היהודית היתה טבעית כדבר המובן מעצמו ולא היתה לא צעקנית ולא שחצנית, אבל גם בלי שום פרכוס וקשוט... הוא היה מסור בכל לבו ובכל נפשו אל העם ההונגרי ואל הארץ שבה נולד, אבל לא הבין איך אפשר להבדיל ולהבחין שתי נשמות בגוף אחד26.
* .
ועתה נחזור להענין "המדיני" שנגעתי בו בראשונה.
בבואי לווינה מסרתי הדברים שאמר לי גולדציהר לדר. בלאך ע"ה. גם הוא ראה את המצב הטרגי של עמנו בעטיה של מפלת המלוכות ואמר כי "בשנוי המשטר המדיני צפויה סכנה גדולה ליהדות באירופה, צוררי ישראל ירימו ראש וימים רעים יבואו עלינו, מי יודע עד היכן יגיעו הדברים".

באותם הימים לויתי את בלאך לבית נשיא הקהלה הזקן דר. אלפרד שטערן ע"ה ודברו כשעה שלמה על המצב החדש. שטערן אמר בשפתים רועדות: "היכן היא החכמה, היכן הוא המוסר של אלה מאחינו השמחים לאידו של בית המלכות, אנחנו היהודים צריכים לזכור את הטובות שנעשו לנו באוסטריה ולא את הרעות. אולת גדולה מצד אלה היהודים החושבים שבהתפוררן של המלוכות ישתנו חיי היהודים לטובה, אין לנו ימים שבני ישראל בגולה היו שרויים במנוחה ובבטחון יותר מאותם הימים שמשלו פרנץ יוסף וההוהנצולרים האחרונים. היו אמנם גם בימי ממשלתם מאורעות אי נעימים: טיסא עסלר, משפט הילזנר. אולם לא נוכל להעמיד את העוולות האלה על חשבון המושלים, בצרפת הרפובליקנית היה משפט דרייפוס, ופעמים אחדות גם פרעות ביהודים".

ואני אבוא אחריהם. מצאתי ב"המגיד", ליק 1885 דף 107 מכתב מבערלין שבו מסר הסופר דברי הנסיך ביסמרק בבית מועצות הממלכה: "רעים הם מעשי האנשים המתחרים להרוס את אחדות המדינה על ידי ריבות ומדנים בין אזרחי המדינה, אני בפחד שעל ידי האנטישמיות יתהרסו שתותיה של המדינה".
נבואה נזרקה מפי ביסמרק, האנטישמיות החריבה את גרמניה.

זאת ברור שאם לא היו חכמי המדינות מהרסים את אוסטריה-הונגריה וגרמניה ולא היו מורידים מושליהם מגדולתם, לא היו באים המחבלים היטלר ומוסוליני ולא היינו מגיעים להריסות העולם ולחרבן היהדות.

(עמוד 38)
חטא גדול חטאו השליטים, ואנחנו, בני הדור ההוא הקרבנות.
ועתה אפתח פתחא לנפשאי. שפתי תבענה תהלה לאל נורא עלילה, ברוך אלקים חיים אשר היה עמדי להמלט מארץ הדמים וזכני לגמור את בנין ה"היכל" מלא וגדוש במיליהון דרבנן וגם את "קונטרס הגנה" שבו אני משיב לחורפי אמונתנו וספרותנו דבר.

אקוה כי פרי עמל שנים זה יגיה אור וכנהר שאינו פוסק, יספיק מחיה רוחנית לאחינו בני ישראל הצמאים לדברי חז"ל ומן הבאר ההיא ישקו הרועים את העדרים, והלא ספרותנו זו, לחמנו היא בכל ימי גלותינו ובשבילו סבלנו הרבה עינויים ותלאות. הרבה כחות השקעתי בעבודה זו הן בווינה והן בכאן, בשעת עבודתי שכחתי את כל העולם ומלואו, עול ורוגז.
ולהעוזר לי במלאכתי, יד"נ הרה"ח איש האשכולות הר"מ גאיר נ"י היה רב טורח לקרוא את כל אשר יצא מתחת ידי.
ועתה אנו עומדים שנינו על הברכה מזה ועל הברכה מזה ולבנו יהגה אימה בתפלה לאל מרומים שישלח ברכה ויצא הספר בלי קמשונים ושגיאות מהדפוס.
*
לבי ובשרי ירננו אל אל חי, שהחיינו לראות במפלתם של הרשעים פוקדי עולם ומחריבי כנסת ישראל באירופה. ובזכרי את השש מאות רבוא נפשות מאחינו שנעקרו מן החיים בעינויים קשים נפשי תזדעזע ומתאחדת ומתחברת עמהם.

תודה להש"י שנרעצו זרועי העריצים המשחיתים בעצם עוזם וחסנם. ולפי גדולתו של הנחש הקדמוני היתה מפלתו של הנחש הנאצי ושל העקרב מחולל הפשיסם. הבה נקוה ונתאחד בעתירה לשוכן שחקים שייטיב לעמו הרצוץ והנרדף ולכל בני האדם.

כה דברי המיוגע והמדוכא, עמוס התלאה, דואג ונאנח על החורבן הגדול. ועומד כפוף ושחוח באבל אחר בני משפחתו וידידיו שעלו על כבשוני האש הנאצים, חותם בתפלה שירים השי"ת קרן ישראל וכאשר זכינו לבנין "היכל" זה, נזכה לראות בבנין היכל ירושלים של מעלה, לעלות לעיר השלום ושלום יהיה על ישראל ועל כל העמים והממלכות אשר בשם ה' קוראים, ותחזינה עינינו בשוב ה' שבות עמו בצדקה וברחמים.
עשרה בטבת שנת "ינחמנו אלהנו במהרה בימנו אמן". (מהרש"א סוף מכות)
חיים במוה"ר אברהם אבא בלאך ז"ל
מגולי ווינה.
אשתקד קבלתי מידידי הרב החכם הנודע ר' אהרן קאמינקא נ"י, ראש "מכון רמב"ם" בווינה, ועתה בתל אביב, מכתב נעים הנוגע לספרי. נתתי אז את המכתב הלה במקום נאמן. אולם כשסדרתי המכתבים בראש הספר הצטערתי הרבה כי לא יכלתי למצוא איתו.
עתה אחר שנסדרו כל הגליונות של ה"פרוזדור", פתאום נגלה מכתב קאמינקא לפני. לא אוכל לסדרו במקום הראוי לו, אולם "פטור בלא כלום אי אפשר" ואני מביא קטע אחד ממנו.

"אשרי מי שעוסק כמוך בהתמדה ובתבונה בדברי חז"ל, ביחוד בזמן הזה, כשרוב הסופרים העברים, ובהם המפורסמים, אין להם כבר אף גירסא דינקותא, והמפיצים ידיעת דברי חכמינו הם כמצילים אותם מן הדליקה, גם חלקך בין מצדיקי הרבים אלה"*.
------------------------------------
1. אדמו"ר נפטר עש"ק דברים, ז' מנחם אב תרע"א. נדפסו ממנו עוד כמה ספרים. הוא היה אחד מעמודי היהדות באונגריה. בקיץ תרצ"ז שהיתי בפרנצנסבד ואיקלע לשם גם הה"ג ר' יהושע גרינוולד אבד"ק חוסט, בן בנו בכורו של אדמו"ר. הרב ר' יהושע כבדני בדורון והוא מכתב מזקנו, רבנו לאביו ההג' ר' אברהם יוסף ז"ל בהיותו רב דק"ק מקאווא. המכתב הזה היה שמור בכיסי במעטפה בתוך מעטפה. נס היה שלא נפל ליד הגשטפה ונשאר ב"ה בידי. שמח אני כי עודנו אתי. בכל פעם שרוחי נדכאה אני לוקח את כי"ק ואני מוצא מרגוע לנפשי העיפה הרב ר' יהושע הוא אוד מוצל מאש. ב"ה הוא אתנו בארצות הברית. יזכה להרביץ תורה. גם בן אדמו"ר, הגה"צ ר' לוי יצחק גרינוולד נ"י שוכן בברוקלין אחר שעזב את ארץ הדמים.
2. זה דרכם של תלמידי חכמים ידועים, שאם לא חנן ה' אותם לחבר ספר, להוריד ערך עבודתם של מחברים יגעים ושקדנים. מי לנו גדול מהמלקט הענקי ר' שלמה בובר ז"ל, בלבוב, שהעשיר את ספרותנו עושר רב בספרים מכתבי-יד עתיקים וברשימות ביוגרפיות על גאונים וגדולים, בכל זאת נמצאו מקנאים,שדברו מר"ש בובר בביטול כ"מלקט" גרידא. יה"ש, בעל "החלוץ" כתב כי בובר "כוסח קוצים כסוחים". אבל דורות אחריו יודעים להעריך את גודל מפעלו של בובר בעד חכמת ישראל. גם שארי הגאון, התייר הגדול,ר' ברוך עפשטיין ז"ל, שהקדיש את ימי חייו "ללקט" וחבר ספרו היקר "תורה תמימה" לא מצא בשנים הראשונות הכרה לפי עבודתו ויגיעתו הגדולה. ונשתנו העתים לעומת ידידי הגאון ר' מנחם מענדיל כשר נ"י בנוגע לספרו "תורה שלמה"; הוא מצא הבנה אצל הקהל העברי.
3. בשהודעתי לאדמו"ר הגה"ק בעל "ערוגת הבושם" זי"ע מהנישואין שלי עם נכדת הגה"ק ר' משולם פייביש הלוי העללער ז"ל מזבריזא, מצאצאי מרן התוי"ט, ברכני בברכה וכתב שהעיקר ללכת בדרכי אבותיה הקדושים ללמוד ולשמור תוה"ק.
4. קרוב לארבעים שנה הופיע בעיר הזאת עתון תלמודי בשם "תל תלפיות", שנערך ע"י הה"ג ר' דוד צבי קצבורג ז"ל ואבי ז"ל היה מהחתומים עליו מיום הוסדו. כשבאנו לוויטצן רד"צ ובניו הראו לנו התקרבות גדולה.
5. נפטר כ"ה תמוז תר"צ. הוא היה מחותנו של אדמו"ר הגה"ק בעל "ערוגת הבושם" זצ"ל. ובעודי בזה אני עושה ציון גם להה"ג ר' פייש פאללאק הי"ד רב בוויטצען; בשנת תש"ג עלה גם עליו הכורת הנאצי בכבשן האש באושויץ.
6. נולד כ"ח סיון תרכ"ג ונפטר בא"י ביום כ"ג שבט תרצ"ז. הניח עוד ספר יקר "תורה הכתובה והמסורה על תנ"ך" בשלשה חלקים. ברא מזכא אבא כי את החלק השלישי הוציא לאור בנו הרב החכם התורני דר. דב היימן נ"י.
7. אחר המהפכה הנאצית באוסטריה הצליח לו להחכם הלה, אחד מהמורים בבית מדרש לרבנים בווינה, להמלט מידי הטמאים ולעלות לירושלים. נפטר שם ביום כ"ו כסלו תש"ג יהיו השורות האלה לזכרון המלומד שהעשיר את תמדע היהודי בספרו "מבוא לספר ראבי"ה" ו"מחקרים בספרות הגאונים".
8. ידידי הנאמן משכבר הימים. נתקשרנו בידידות בימי אספת הרבנים בקראקא בשנת תרס"ד, שהשתתפתי בה כאורח גרידא בהיותי צעיר לימים. הוא היה צנא מלא ספרא ומומחה בתולדות הגאונים בחצי אלף האחרון. כפי שהודיע לי בן אחיו, ר' משולם הלוי איש הורוויץ נ"י נפטר דודו מוהר"צ בניצה ביום י אייר תש"ה. יהי זכרו ברוך.
9. נפטר ביום ש"ק כ"ז מרחשון תש"ב. בנו הוא המלומד הנודע, פרופ' אלכסנדר גוטמן נ"י שנמלט לארצות הברית והנהו פועל פה. הוא מחברו של הספר הנפלא "תלמוד-ציטאטע" נגד האנטישמיים.
10. באמצע עבודתי כבדו אותי החכמים ר' חיים שמעון נייהוזן ז"ל בספריו היקרים "זהרי זוהר" ו "נרדפי זוהר" ור' נחמיה שמואל ליבאווטש ז"ל בספרו "פניני הזוהר" מוכרח הייתי לבדוק גם ספרים אלו כדי שלא אכניס פתגמים מהזוהר הנמצאים ככר בספריהם.
11. הנאצים הארורים החרימו אצל הוצאת לעוויט את כל אשר מצאו וכמובן גם כ"י של "ההיכל". ידידי היקר דר. מאיר פרגר, בעל הוצאת ספרים זו, סבל ענויים קשים בדכוי ושם יצאה נשמתו. יהיו השורות הללו לזכרו. הוא הוציא גם את ספרי "דאס געליעכטע לאנד", שנחרם גם הוא.
12. ימים ושנים ערכתי ספר בשם "אלף שנה וינה היהודית", בו הבאתי תעודות על כל המקרים שעברו על אחינו בוינה ובאוסטריה עם רשימות של גאוניה וחכמיה, גם תעודות עתיקות מהגניזות השונות. הגשטפה שדדה ממני ביום אחד את כל החומר. באותו התיק היו גם חבורי אשר בכתובים "ביאורי חיים לכתבי הקדש" ו"שערי חיים ואורה" על הש"ס ונחרמו גם הם. חבל על דאבדין ולא משתכחין. על שני הספרים האחרונים היו לי כבר הסכמות מגאוני הדור.
13. באגרת נעימה עד מאד מיום 29 בנובמבר 1946 ממקום גלותו באיטליה, שושניג מביע את שמחתו כי עלה לי אחרי הצרות והתלאות למצוא מקום מנוחה. אגב הוא מתרעם עלי על שהרימותי על נס שהוא הגין על אחינו בהיותו נשיא הממשלה. שושניג מבליט רעיון תלמודי: כל מי שיש בו כח למחות ולא מחה להרדיפות התחייב בנפשו. "פאן דער שאנדע דעס יהרדונדערטס ווערוען וויר דויטששפרעכענדע מענשען - אב ולדיג אדער ניכט - אונז ניכט מעהר ערהאלען". כך תדבר אדם גדול. הוא גם מצדיק את היסורים שבאו על בני גרמניה ואוסטריה. שושניג מחליט כי בימינו על כל המאמינים הנאמנים להתאגד נגד הכפירה השוררת והמחרבת את העולם.
14. אני נשאתי את נפשי לעלות לארץ, בירושלים השתדלו ידידי וקרובי להשיג בעדי סרטיפיקט. אולם התנאים ששלטו אז במשרד הארצי ישראלי בווינה חסמו בפני את העליה; לא זכיתי ליכנס לא"י.
פה המקום עמדי להביע תודה עמוקה להרב הראשי הגאון רי"א הלוי הרצוג שליט"א, המלומדים הרב דר. מ. גרונוולד, ש"ב פרופ. דר. בנימין מרדכי בלאך, נרם יאיר, על השתדלותם הרבה להביאני לארץ. גם ש"ב החכם הנודע ר' אלכסנדר שור ז"ל הטריח הרבה לתכלית זו. חוב עלי גם להזכיר ברגשי תודה לבבית את הרבנים דר. צבי טויבש, רב דקהלת ציריך, ר' זאב יעקבזון בקופנהגן, נרם יאיר, על השתדלותם להשיג בשבילי רשיונות ליכנס לשוויציה ולדניה. רב הכולל בצרפת פרופ. ישראל לוי ז"ל, הגאונים רח"ע גרודזינסקי ז"ל ור' מנחם זמבא הי"ד התיגעו הרבה להביא אותי לצרפת ולפולין. חסדם לא אשכח לעולם. ב"ה העיכובים היו לטובתי.
15. פרופ. בוראק חבר בהיותנו בכלא שלשה שירים "הדלת", "החלון" ו"החדר", בהם תאר את מצב נפשנו, שרחפה בין תקוה ויאוש באופן נפלא.
16. פרטים אדות שני האחים רייצעס בספר "מצבת קדש" ח"ד, ובספר אנשי שם לר"ש בובר ס' קס"ה.
17. מקום מפלטה של אמי מרת אדיל הינדא ע"ה היה – הקבר. ביום ט"ו אלול תרצ"ח הלכה לעולמה. ואני נודעתי מפטירתה אחר י"א חודשים. עדיין זכתה לקבורה באין מפריע מצד הרשעים. הודות להשתדלות של ידידי הרה"ח ר' אברהם גייגער מצאה את מנוחה סמוך לקברה של אשת האדמו"ר מטשורטקוב זצ"ל.
18. גדלה עלי דרישת יד"נ הרב הגאון ר' אריה ליב הברמן ז"ל לפרסם חלום זה. כי הוא אחד מהזכרונות היותר נעלים מאותו הזמן האיום והמר. הרב הברמן היה חבר ביד"צ דעדת וינה. כשני חדשים בלינו יחד במחנה האסורים ב"רחוב קריאן" ועלה בידו להציל את נפשו עם בני משפחתו לארצות הברית. פה נחלה מחלת לב קשה ונפטר ביום ער"ח סיון תש"ה.

ובדברי מן החלום אני מזכיר את הספר "החלום ופתרונו" (גרמנית, ווינה 1923) מהמלומד הנודע פרופ. אלכסנדר קריסטיאנופולר הי"ד. לפי הידיעות שקבלתי מוינה נשלח עם אשתו וילדיו למחנה הסגר במינסק ושם עלו למרום. גדול שברון לבי על סופו המר של החכם היקר הזה. הוא היה ידיד נאמן. הוא הראה לי באיזה ספר שרבינו יצחק מוינה בעל אור זרוע קרא את ספרו כך אחר שהראו לו בחלום צרופי אותיות לתבות הללו.

אחר שנשתחררתי מהכלא, מהר ידידי זה לבוא אלי. חבקנו ונשקנו זה לזה בלי אומר ובלי דברים ודמעות רבות נשפכו. גם יומים בטרם צאתי מווינה בא להפרד ממני. מי שלא ראה פרידה זו לא ראה פרידה מימיו! לא שערנו אז כי נפגשנו בפעם האחרונה. הוא התעתד לעלות עם בני משפחתו לארץ אך להמשרד הארצי ישראלי בווינה היו "מיוחסים" יותר גדולים מפרופ. קריסטיאנופולר ונתן זכות קדימה לאחרים שלא היו שוים לנקות את נעליו של המלומד. ועד שהשיג את הסרטיפיקט נטרפה השעה והמלחמה התפרצה. זה הוא גורלו של מלומד בישראל, נכד הגאון ר' מאיר קריסטייאנופולר ז"ל אבד"ק ברודי, בעל "יד המאיר". הוא היה מורה וספרן בבית מדרש הרבנים בוינה. ה' ינקום דמו.

* אחר שספרי כבר נסדר בדפוס קיבלתי מידידי זה מכתב ארוך ונעים מאוד בו מדובר נכבדות אדות ה"היכל". חבל כי לא מצאתי מקום להכניסו.

19. מצאתי בכתב יד של זקני הרה"ק ר' משה חיים אפרים ז"ל בשם מרן הבעש"ט שמפרש: "יושב בסתר – עליון!" ואכמ"ל.
20. הרב הראשי דוינה, המלומד הנודע ר' משה גידמן ז"ל, בעל "התורה והחיים בימי הביניים" אמר: "כל המבקרים יש להם ארס. אבל משונים הם מבקרים שלנו ממבקרים בעמים. המבקרים שלנו לרוב להוטים למצוא חסרונים על הספר ואותם ירימו על נס ואת המעלות הם מזכירים כלאחר-יד. ואוי לו למחבר שפגע בו מבקר חד מישראל. אולם המבקרים בין העמים, לרוב מחפשים אחר הצדדים הטובים שבספר ואת החסרונים מזכירים הם באופן שלא יכאב לב המחבר עליו".
אני כתבתי בווינה מאות מאמרי בקורת ותמיד היו לעיני דברי המלומד הנ"ל, שמאלי היתה מרחקת וימיני מקרבת.

* ובעודי בזה נזכרתי מעשה הראוי להרשם לדורות.

תלמיד חכם צעיר, חתן עשיר, בא אל האדמו"ר הגאון בעל "הרי בשמים" בהיותו עוד אבד"ק פטרי, ובקש ממנו סמיכה. אדמו"ר דבר עמו אריכות וקצרות, מצא שאינו ראוי עוד להורות ולדון ונתן לאותו האיש עצה שיעבור על משנתו ו"להתבשל" ואז יבוא אליו ובחפץ לב יתן לו הורמנא. האברך עזב את בית הגאון בכעס.

אחר שיצא ספרו של מרן "שו"ת הרי בשמים" לאור, מצא אותו האיש להנקם בהגאון על שחדל למלאות את מבוקשו, וחבר – כמובן בעלום השם – מחברת "הרי גבנונים", מלא וגדוש עם השגות על "הרי בשמים". לא חת ולא זע לכתוב על הגאון במקום מחבר "מחבל". ועוד היה "מגלה טפח ומכסה טפחיים". בעיקר האשים הנבל הזה את הגאון בגניבה מספרים קדמונים. את המחברת שלח דרך לבוב להרבנים חנם אין כסף רק כדי ש"לא יחרך רמיה צדו".

אדמו"ר קבל אז מכתבים רבים מרבנים מעריציו ואיזה מהם התפלאו על שלא השיב כלל על ההשגות.
אדמו"ר השיב לכל אחד בקיצור: "ראה הערה לעין יעקב דף קל"א ואני בא אחרי אדמו"ר ומגלה "סוד" מה שכתב שם אחד מהמוסיפים: "מכאן לממהרים להשיב ולהשיג על דברי המחברים... ולא ישיבו אל לבם כי בטרם כתב המחבר הסברא ההיא ראה ויספרה, הכינה וגם חקרה וסוף-סוף אין לו אלא מה שעיני לבו ושכלו ראו. ויש אשר פיו ולשונו וידו בכח על שורה אחת נגד מחבר ספר שלם ואין אתו דעת ותבונה לחבר יריעה קטנה". באזני שמעתי מפי אדמו"ר שהצטער מאד על המחברת. ולא על עלבון כבודו, רק על הטפשות והרשעות שיש אצל תלמידי חכמים.

21. אחד מהמלומדים החרוצים בא"י, נפטר ביום כ"א אדר א' תש"ג. הוא היה נכדו של הגאון האמיתי ר' יעקב שור ז"ל אבד"ק קוטיב בעל "שו"ת דברי יעקב".
22. "הצופה מארץ הגר" שנה ב, חוברת א'.
23. ראה מאמרו של ש"ב ר' אברהם עפשטיין ז"ל על הילקוט שמעוני ב"האשכול" של גינציג, ספר ו.
24. כרם חמד ח"ד, מכתב א'.
25. שני תלמידי הישיבה "אור תורה" בסטאניסלוב, ר' צבי נתן מנואל מדרוהוביטש ור' יוסף שוואב מזבורוב הוציאו בשנת תרס"ט מחברת "מפי אריה" מכיל: זכרון דברים ששמעו מפי הגאון, הספד על הגאון מהה"ג ר' יקותיאל אריה קמלהר ז"ל, תולדותיו מר' מיכאל הכהן ברוור.
26. ובזה גם קטע מספרו של פרופ. יהודה עמוד 45: "דוקא בימים האלה של תורת הגזע הגרמנית שהביאה חורבן לעולם, צריכים אנו להטעים ולהדגיש בכל ליבנו שרעיון הבחירה בישראל אינו מיסד על הגזע במובנו הגופני של בשר ודם כי אם על קדושת הדת וטהרת המדות ויחוד הלב באמונה בלב אחד וכי כל מי שמקבל עליו עיקרים הללו נמנה בכלל ישראל מאיזה עם ומאיזה גזע שיהיה". (ראה ההמשך). היתה זאת גם שטתו של גולדהיצר ושל רבנו סעדיה גאון.

* אין אני מסכים עם דעתו של ידידי המלומד. ת"ל נמצאים סופרים עברים למדי העוסקים ודורשים בספרות התלמוד והם גם מעשירים את חכמת ישראל.