תקציר המבוא:

אודות המחבר

מחבר הספר מקשר בין הנסים שהתרחשו בזמן המלחמה עם עיראק, בשנת תשנ"א (1991), לבין הנסים שקרו לו בזמן מלחמת העולם השנייה באירופה.
בתחילת המלחמה הוא היה עם חותנו, הקדוש מקעכניא, בוורשה. אין הוא מציין עד מתי היה שם, אך משם הועבר למשך ימים מספר למחנה עבודה, שגם את שמו אין הוא מזכיר, ומשם למחנה אושויץ.
לאושויץ הגיע ב-ג בסיוון תש"ד (1944). לאחר שבועות מספר באושויץ הוחזר חזרה לוורשה כחלק מקבוצת אסירים גדולה כדי לעסוק בניקוי הריסות הגטו. מוורשה הועבר למחנה ברסלאו, כנראה עד לסוף המלחמה. בסוף המלחמה הגיע למחנה של פליטים יהודיים משוחררים בעיר פורנאברוק שבשבדיה, ומשם הגיע לשטוקהולם. לאורך תיאור נדודיו המחבר מתאר אירועים מספר כדי להמחיש את גודל הנס שאירע לו, ומודה לקב"ה על כך שזכה להישאר בחיים בניגוד לכל קרוביו ומכריו.
הוא פונה בקריאה לרבנים מנהיגי הדור לעורר את הרגש היהודי בקרב אלו שבעל כורחם הורחקו מן היהדות, כגון יהודי רוסיה, וכן להחזיר אהבה ואחווה בין כל שכבות העם.

המבוא:

(עמוד שפד)
מאמר
לעושה נפלאות לבדו

"גבורין עלמין ליה - ולא ספק פרישותא.
גויל אלו רקיעי - קני כל חורשתא.
דיו אלו ימי - וכל מי כנישותא.
דיירי ארעא ספרי - ורשמי רשותא."
(מתוך "אקדמות" לשבועות)

אילו פינו מלא שירה כים, אין אנו מספיקין להודות ולברך... על אחת מאלף אלפי אלפים נסים ונפלאות שעשית עמנו ועם אבותינו... וכו', ואם הדברים המוזכרים בשבח הנפלא הזה, שאנו מוסיפים במיוחד ביום שבת קודש, זמן של התעלות רוחנית ונשמה יתירה, תוקנו על ידי אנשי כנסת הגדולה אפילו במצב של שלום ושלוה והשקט ובטח, קל וחומר בימים טרופים אלה, שזכינו לראות במו עינינו נסים גלויים ממש, אי אפשר לשער ולתאר במלים את התגלות כבודו ית', וההשגחה הפרטית שזכינו להרגיש אותה ברמ"ח איברינו ושס"ה גידינו, ודוקא דורנו דור יתום זה, דור שנשאר ללא רועה ומנהיג, ודוקא אנחנו לקח אותנו הקב"ה כעדים על אהבה רבה, ואהבת עולם אהבתיך, שיש לו להקב"ה על עם ישראל כמאמר הנביא ישעיה מד. ח. "אל תפחדו ואל תרהו, הלא מאז השמעתיך והגדתי, ואתם עדי, היש אלוה מבלעדי, ואין צור בל ידעתי". ואכן אנחנו עדים למה שעבר על נפשנו בארצנו הק' ובכל העולם, בקום עלינו אדם הצר הצורר צ'אדם כשמו כן הוא, צ'מא-ד"ם. ובחודש המוכן לפורענות הוא חודש מנחם-אב, בקש ח"ו לקעקע ביצתן של ישראל והתיימר אפילו לומר שהוא יורשו של נבוכדנצר מלך בבל. וזרע פחד ואימת בכל העולם, ונמשכו הדברים עד חודש שבט תשנ"א, שמרוב גאותו וחוצפתו עשת מעשה אשר לא יעשה שהעלה חמתם של כל אומות העולם, לרבות המעצמות הגדולות, ואחרי חודשים של נסיון ליישב הדברים בדרכי שלום לא עלתה בידם, והכריזו עליו מלחמה מכל עבר,
(עמוד שפה)
והוא בשלו לא חלי ולא מרגיש. וכשראה שמחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה בעמו ובארצו, התחיל להוציא מחשבתו לפועל, וניסה לחבל ולהרוס בארצה"ק במרכזי האוכלוסיה ושלח כלי משחית ממרחקים גדולים, בעלי עוצמה רבה, המסוגלים בין רגע להפוך כל חלקה טובה לאי חרבות. ולולי ד' שהיה לנו בקום עלינו צ'-אדם ! ועלינו להודות ולהלל ולומר בפה מלא ברוך ד' שלא נתננו טרף לשיניהם. שלושים ותשע טילים שנשלחו לכיוון ארצנו הק', חלק גדול מהם פשוט החטיאו המטרה, וגם אלה שנפלו תוך יישוב מאוכלס, כמעט - וחוץ מנזקים ברכוש לא גרמו שום נזק ואבדות בנפש. ומה שקרה זה ממש אפסי לעומת מה שהי' יכול לקרות ח"ו, ראינו בחוש נס בתוך נס, כמו שקרה אצל רשב"י כשנכנס למערה, שנם צמח לו עץ תוך המערה, וגם שנתן מיד פרי.
ובחודש אדר חודש המלומד בנסים, בעצומו של יום הפורים נתמלאה סאת פורענותו, וקבל מנה אחת אפים, כפליים בכל חטאותיו, אכל, ולקה, ושלם, ואז הודיע על כניעה, וחתימת התנאים שהכתיבו לו האומות האוחדות ונתקיים בנו ממש באותו יום אותו פסוק עצמו שקראנו במגילת אסתר, "ליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר".
מה אשיב לד' כל תגמולוהי עלי, תשועה גדולה ופורקן שקרה בימים אלו חייבים להנציח למזכרת לכל הדורות בחינת "תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה". כי הנסים היו כל כך גלויים כמו במדבר, ובכיבוש הארץ ממש לפני אלפי שנים, בזמן שכל העולם עמדו מנגד עם כל האיומים על ישראל ועל ארצו במשך כל השנים, והיו בטוחים שאין מנוס מזה שהרשע וכל פמליא דיליה לא ינוח ולא ישקוט עד שיוציא את מחשבתו לפועל, ולא רק שעומדים מן הצד, בצמאון לשפוך דם נקי, ולמחוא כפיים לצר הצורר שמלאכתם נעשית על ידו. לא זו אף זו, שהם עצמם ספקו לו במשך שנים תחמושת שיכול להתמודד גם עם מעצמות העל, האם לא ידעו בשביל מי הוא מכין את כל זה? האם הם תמימים ונאיבים עד כדי כך? התשובה היא שבודאי יודעים, אבל את זה הם מחפשים וזהו רצונם. עד שהקב"ה הפך את כללי המשחק, ונסתרים דרכי ד', איך שהקב"ה סבב ש"רווח והצלה ממקום אחר" ממש לא חלמו עליו אפילו. והרי זה בבחינת "שומרים הפקד לביתך כל היום וכל הלילה" זה תמציתו של הנס ממש בקצרה, ואידך זיל גמור בספר דברי הימים כי אפשר לכתוב על זה ממש ספרים שלמים. וכולי האי ואולי.
אם כי אמרו חז"ל, צרות אחרונות משכחות את הראשונות, כלל זה
(עמוד שפו)
לא נאמר על ברכת הודיה, שחייבים תמיד להודות גם על העבר, ואסור הוא שהחסדים האחרונים ישכיחונו את הראשונים וכמו שאנו מתחילים ממצרים גאלתם וכו' ומסיימים עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך, (מתוך תפלת "נשמת כל חי"). והנה מקום אתי בהזדמנות זו להודות אישית על כל הטובות והחסדים שעשה עמי בורא עולם בעת החורבן של יהדות אירופא בין השנים ת"ש - תש"ה שעיני ראו ולא זר, את מחזות וזוועות השואה, בה נספו ששה מליון קדושים וטהורים, על קדושת שמו ית', על לא עול בכפם רק בעצם היותם יהודים. קשה לתאר במלים למי שלא ראה את החיה הטורפת כשהיא משולחת רסן. אכלה ומדקה ושארא ברגליה רפסה. והיא משניה מן כל חיותא די קדמה, (דניאל ז,ז).
שם הבננו טוב את משמעותם העמוקה של המלים "השם נפשנו בחיים ולא נתן למוט רגלנו. שהיינו מפרפרים ממש בין חיים למות וזה יכול להיות על כל עברה קטנה, או על כלום, אבל הקב"ה אומר: ועל כרחך אתה חי. ההדים והקולות עוד נשמעים באזנינו, ונשמרים טוב בזכרוננו. וכי איך אפשר לשכוח? רואה אני עוד לעד עיני את הקלגסים הארורים, יום שנכנסו לגיטו וורשא (ווישיבי מרמור) ובאותה תקופה הייתי אצל חותני הק' מקעכניא, ורכזו אותנו בגטו, חדר שהיה מספיק לג' ד' נפשות הכניסו שם כעשרים ויותר, עם כל הצרות שמסביב בנוסף ללחץ ולדוחק. זכורני שזה היה בא' סיון לקחו אותנו ברכבות המיועדות להובלות בהמות סבל גופני ונפשי דבר שלא יתואר ולא ישוער. קוים בנו ממש היינו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו.
יצאה פקודה במחנה עבודה שכל בעלי זקן חייבים להוריד מיד את זקניהם, אצל חותני הק' היה מוחלט וברור אצלו שלא להוריד אבל היות והענין היה כרוך ממש בסכנת נפשות, ואז לקח מגבת וכרך סביב פניו כביכול יש לו מיחוש בשניו. הארורים קבלו את הנמוק ולא התענינו יותר, מאותו מחנה המשכנו למחנה הידוע לשמצה בשם אושוויץ. על תלאותיו וקורותיו של מחנה זה, כבר כתבו וכותבים, ועוד לא מיצו את הכל. אבל אני רוצה כאן לעמוד על מסירות נפשם של גדולי ישראל עבור דברים קטנים ממש. וכדאי הוא עם ישראל שיגאל עבור "לקדושים אשר בארץ המה, ואדירי כל חפצי בם". שכל חפצי, הקב"ה ימלא בזכות אותם האדירים, וכדאי הוא כל סיפור וסיפור, כדי שיעורר רחמים למעלה וילמד זכות על כל כלל ישראל.
הגענו למחנה אושוויץ ג' סיון תש"ד כל קבוצה של אלף איש היתה
(עמוד שפז)
במחנה נפרד מוקף גדר תיל סביב, מחושמלת כמובן כדי שלא ליצור קשר אחד עם השני. ולהתקרב לגדר פירושו של דבר מאבד עצמו לדעת.
ביום א' דשבועות בבקר, ראינו איך שאחד דוחף את השני וזה היה ממש קרוב מאד לגדר המחושמלת התקרבנו גם אנחנו לשם לראות מה מתרחש? ולתדהמתנו הגדולה גילינו שסבת ההתקהלות היתה היות ושמעו שבמחנה הסמוך שמעבר לגדר התיל שלנו נמצאו שרידים של מחזור לשבועות ועליהם כתוב לא פחות ולא יותר, מאשר "אקדמות" לחג השבועות. באותם רגעים נשאתי עיני לבורא העולמים ואמרתי בלבי רבונו של עולם האם תמצא לך עם יותר טוב מישראל? תראה איזו מסי"נ על תפלה שאינה לא דאורייתא ולא דרבנן, ובאיזה תנאים של מקום וזמן אנו נמצאים, הרי ממש נאבקים על הקיום, ובכל זאת שמך לא שכחנו.
ראה מעשה ונזכר הלכה, היינו כאלף איש תחת קורת גג אחד, מטות עשויות מפשוטי כלי עץ תחתיים שניים ושלישים, כל אחד קונה לו שביתה על מה שנקרא "מטה", וכל תזוזה ללא רשות כמובן גוררת אחריה מיתה ח"ו. הגיע זמן האוכל כל אחד קבל משהו שקראו לו מרק, ומנה זעומה של לחם, וכמובן זהו המזון היחידי למשך יממה שלמה. לא מלאני לבי לאכל בלי נטילת ידים, העזתי ועשיתי מעשה שעד היום אני לו מבין מהיכן שאבתי אותם כוחות! אולי מעשהו של ר"ע נזכרתי וממנו קבלתי האומץ שכדי הוא להסתכן ולא לעבור על דברי חכמים, בלי לחשוב הרבה קפצתי או התגלגלתי יותר נכון ממטה למטה עד שהגעתי לסוף הצריף שם היו מונחים הכלים אחרי שטיפה. לקחתי כל הכלים ומציתי מכל אחד ואחד כמה טפות מים, ומזה נטלתי ידים, וסיפור זה חזר על עצמו הרבה פעמים, וכל פעם ופעם זה נס בפני עצמו.
יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה, האותיות האמצעיות במלת סל"ע הם האותיות מי"ם (סמ'ך, למ'ד, עי'ן), אפילו חס ושלום כשהמצב הוא בחינת "בסתר המדרגה" שהמדרגות נהרסו ונסתרו אין אפשרות להגיע למעלה, בכל זאת יונתי בחגוי הסלע, היא עוד ממשיכה ומחזיקה בתומה, משל לאדם שאמרו לו עלה למעלה תוריד לנו משם תפוחים. עלה לראש המגדל, הוא רואה שאין המשך למדרגות המובילות למעלה אז הוא חוזר אליהם בידים ריקות, אבל אם היה יודע שלמעלה היה מגלה מטמון זהב היה עושה כל מיני תחבולות כדי להגיע למעלה. ולא היה מתייאש עד היה משיג את מטרתו. חז"ל ודבריהם הק' הם היו לנו לחומה ולמחסה
(עמוד שפח)
ביום זעם, והם הם שהפיחו את רוח החיה בעצמות היבשות במשך כל התקופה האפלה ההיא.
אחרי כמה שבועות באושוויץ, היו צריכים כח אדם כדי לעשות עבודות נקיון בגיטו וורשא, ולקחו אז כעשרת אלפים איש מאושוויץ לוורשא, וגם שם התחילה שוב מסכת מסירת נפש עד בלי סוף, ומעשה שהיה כך היה, כל יום יצאנו לעבודה במכוניות משא מלווים במשלחת מלאכים רעים הנקראים בלשונם ס"ס, שעשו להם מנהג קבוע שבחזרתנו למהנה הפליאו בנו את מכותיהם לשם תענוג גרידא. וכי מי היה מעלה בדעתו להמרות את פיהם, ולהפר פקודתם. הרי היינו כשה לטבח יובל, וכרחל נאלמה בין גוזזיה. אבל זהו עשו ואלה הם ידיו. ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל?
ועם כל אלה מיד עם הגיענו למחנה, בזמן שאחרים עומדים בתור לקבל מרק פיגולים שזוהי מנתנו היומית, אנחנו עמדנו בתור אחר שונה לגמרי מהראשון. עמדנו בתור כדי לזכות בברכה ובהנחת תפלין של יד בלבד, (כי זה מה שהיה) והרבה פעמים היינו מוכרחים לוותר על האוכל כדי להניח תפלין. בלי לדבר על הסכנה הגדולה הכרוכה בדבר. אכן לא לחנם אמר הנביא (דה"א, יז, כא.) ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ.
זכורני עוד שיום אחד בהיר, ולעיני כל ממש, אדם אחד יצא ממכונית וירה יריה אחת באויר. וזה היה סימן לתחלת המרד בגיטו וורשה. ותוך רגע כמימריה חלל האויר היה מלא ממטר כדורים שעפו מעבר אל עבר. ועל האדמה מוטלים עשרות ומאות גויות כאבן שאין לה הופכין., אבל אנשי האס, אס, ימ"ש לא וויתרו על קרבנם, ובתוך המערבולת הזאת לא שכחו אותנו, והובילונו מיד למרתף ענק. ושם שמרו עלינו כעל חפץ יקר. לא עברו כמה שעות והתחלנו לשמוע פיצוץ אדיר, והבננו שהגרמנים ימ"ש מפגיזים את הגיטו, נסינו לפרוץ הדלתות ולצאת, ולאחר נסיון קשה, התברר לנו שהמשימה היא בלתי אפשרית היינו נתונים במצב זה במשך שלושה ימים. איך שנכנסנו בבגדי המחנה, ואין מי שידרוש בשלומנו אם אנו בכלל עוד בחיים. וראה זה פלא מכח האחדות הטבוע בדמם ובנפשם של כלל ישראל לאור המצב שנוצר, שלושה ימי הסגר ללא מאכל ומשקה. כל פירור מזון הוא ממש בבחינת אבר שהנשמה תלויה בו, ולכן החליטו כל אנשי המחנה שכל המזון הנמצא בכליהם ירוכז באמצע החדר ומי שמרגיש עצמו זקוק למזון משום פיקוח נפש ילך בעצמו ויקח משם עד
(עמוד שפט)
לדרגה זו הגיעה אהבת הזולת בתוך מצב של ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה (איכה, ג).
ואם שם היה המצב כך, על אחת כמה וכמת אחרי שזכינו בס"ד לצאת מתוך לועו של אריה, ולעלות לארצה"ק לרצות את אבניה ולחונן את עפרה, על אחת כמה וכמה שעלינו להתלכד ולהתאחד כאיש אהד בלב אחד.

גדולים צדיקים במיתתם.

היות והסיפור דלהלן הוא המשך ממה שקרה בגיטו וורשא, אני מביא אותו כאן. כשהמלחמה היתה עוד בתוקפה, והגרמנים ימ"ש החליטו לעזוב את גיטו וורשא, ערב אחד הודיעו לנו לפני שהלכנו לישון, שמחר
אנחנו עוזבים למחנה אחר. כשישנתי חלמתי שאבא זצ"ל אומר לי במילים דלהלן ממש, כשיכריזו מחר מי רוצה ללכת למחנה החדש, ומי רוצה לישאר כאן! אתה תגיד שרוצה הנך לישאר כאן. אף על פי שידוע תמיד שלישאר פירושו סכנת נפשות, אבל בחלום אמר לי שהפעם יקרה להפך. וכן היה, שהייתי מיחידים ממש שנשארו בחיים, מתוך אלפים שהיו במחנה, ועל ידי החלום נצלתי בס"ד ממצב קשה לתאר, ח"ו.

תקופת ברסלאוו

בהיותי במחנה ברסלאוו, מקום בו היתה סכנת נפשות ממש להתחזות כיהודי, ובכל יום ויום היו יורים בהם למוות, באחד הימים ראיתי ילד קטן מתהלך לבדו בין סמטאות המחנה, ושפתיו רוחשות כמדבר אל עצמו, עברו יומיים שלשה, ואזרתי עוז נגשתי אליו ושאלתיו לשמו, בהתחלה פרץ בבכי מרוב פחד, לא לקח זמן רב עד שהתאושש ביודעו שהוא מדבר עם אחד מאחיו בני עמו, ואמר לי שקוראים לו יצחק וויניג, מגיטו ורשא, והגיע לכאן בגפו ממש לאחר שכל משפחתו נשלחו למחנות השמדה, שאלתיו שוב מה המנהג הזה לדבר אל עצמו כל הזמן? ואז הוא סיפר לי דבר שזעזע את כל נימי רוחי ונפשי, וזהו ספורו: בהיותי בגיטו עם אמי, הפרידו בינינו והובילוני עם קבוצת ילדים למקום המשלוח, אז אמי רצה אחרי ואמרה לי: יצחק יקירי, הבט! עקב הצרות הרבות לא הצלחנו ללמדך תורה, אך את זאת תזכור בכל עת, ואיפה שתהיה, תחזור ותאמר בעת צרה את הפסוק "שמע ישראל" וזה יצילך מכל רע. ואת זה מה שראית שאני חוזר כל הזמן על אותו פסוק.

(עמוד שצ)
זה היה כשהמרד נכנס כבר לפסים רחבים, ולקחו רבבות רבבות לעיירה ברסלאו, ואני הייתי בתוך הבאים, בודד בחברה, אין לי כל מושג מהנמצאים אתי מי בן ברית ומי אינו בן ברית, שהרי כל אחד פחד להזדהות שהנו יהודי, שאז היו מתפטרים ממנו ביריה על אתר ח"ו.
ואחר כל מה שראו עיני, וכל החוויות שחויתי ברמ"ח אברי ושס"ה גידי. אני נוטל לעצמי רשות לבקש מהצבור החרדי מראשי ישיבות רבנים, וראשי כוללים, לקחת בחשבון שכל עת שמדברים, ידאגו לכך שיצא כבוד שמים מאותם דיבורים, וכמו שאמרתי פעם שאנחנו צריכים להתפלל על יוש"ר, ר"ת י'תגדל וי'תקדש ש'מיה ר'בא, ולעשות הכל כדי לקשר ולחבר דורותינו אנו לדורות הקודמים, אותם דורות שמסרו נפשם על קידוש ד', וכמו שמספרת הגמרא במסכת ברכות כ: וז"ל:
"...אמר ליה רב פפא לאביי, מאי שנא ראשונים דאתרחיש להו ניסא, ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא? רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא. ואנן קא מצערינן נפשין, ומצוח קא צוחינן, ולית דמשגח בן. אמר ליה: קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם. אנן, לא מסרינן נפשין אקדושת השם...
ואף פעם לא להתייאש, ולא לומר מי אני ומה אני, ומי מבטיח לי שאצליח או לא אצליח. הכלל הוא: קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת ד', ולכן איתרחיש להו ניסא. ובדידי הוה עובדא, צעיר לימים יחסית הייתי אז בגמר המלחמה כשבעלות הברית רכזו אותנו בשוודיה במחנה הנקרא "פורנאברוק". וסמוך למחנה היה מקום בשם "קרנטין", ששם שוהים כל הפליטים לשם בדיקות רפואיות וחיטוי וחיסון מפני מחלות אפשריות שהביאו מהמחנות, ולא רוצים שידביקו בהם אחרים, המקום הזה הוא מוקף מסביב בנחל מים מכל עבריו. פעם יצאנו החוצה, וראינו שמצד השני של הנחל בנות ישראל ליהודים קדושים שהלכו על קידוש ד' מתנהגות בקלות ראש עם בני הערלים. וכמו שידוע שבאותה תקופה כמה מבנות ישראל לא עמדו בנסיון ועברו לשמד רח"ל ואז הרמתי קולי מעבר השני של הנהר ואמרתי להן. בנות ישראל חשוב לכן לזכור לתמיד, שהוריכם הקדושים נחנקו בתאי הגאזים, ונשרפו בכבשונות אש. ובקשתם האחרונה היתה, שלא יהיה אי מי שהוא מזרעם, שימכור ח"ו אהבת ד' תמורת בצע כסף וחיים קלים, ואיך אתן מחללות קדושת צוואתם של שוכני עפר, והפצע עודנו טרי, ועוד לא הגליד, ובזה נסתימה שיחתנו, יום אחרי כן הגענו לשטוקולהום הבירה, ונודע לי שעל ידי שיחה
(עמוד שצא)
זו, בקשו וקבלו היתר יציאה משוודיה לארץ ישראל , ולזכות זה ממש נצלו מצפורני השמד.

"ואותי יום יום ידרושון".

אחי ורעי, אותם אנשים שעוד לא טעמו הטעם הנפלא הטעם המתוק של מרכזי בר בי רב בארץ ובהו"ל, הם לא יכולים להבין הגדלות של המפעל הקדוש הזה, שזכינו בס"ד להקים לפני יותר מחמש עשרה שנה,
וב"ה רואים בחוש אלפי חוורים בתשובה, אנשים שהתגוללו בבוץ עמוק רח"ל, רחוקים מכל זיק של תורה ויראת ד', ועל ידי כנוסי בר בי רב התקרבו ובנו להם בתים חדשים ממש במובן רוחני. שינו את מהותם מן הקצה אל הקצה מנער ועד זקן טף ונשים, מהפכה שלמה ממש.

"אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה"

אחד מהפלאים הגדולים של תקופתנו, היא קיום הנבואה והשיב לב אבות על בנים, ולב בנים על אבותם. שהרי מן הידוע שכבר מלפני שמונים שנה מליונים מאחינו נמצאים מאחרי מסך הברזל, אין יוצא ואין בא. תחת שלטון עריץ שניסה בכל כובד משקלו, לקיים אותה גורה של היונים, "להשכיחם מתורתך - ולהעבירם מחוקי רצונן". ואם לא די בזה, המאורעות, והזוועות שחלפו על ראשי עם קדוש, הגדישו את הסאה, וגרמו לכמה אנשים שאמונתם היתה בלאו הכי רעועה, להטיח דברים כלפי מעלה ח"ו. וזה גרם להם לנתק כל קשר עם ישראל ותורתו.
והנה קרה הבלתי צפוי ממש, ראינו בחוש בהתגשמות נבואת הנביא ישעיה ס'. "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם". לצערנו הגדול הם רחוקים כרחוק מזרח ממערב מכל מה שנקרא בשם "יהדות", אבל זוהי שעת המבחן שלנו. אם נדע איך לקרב, לדובב ללטף את העצמות היבשות ולהפיח בהם רוה חיים, לקרום בשר, ועור וגידים, והיה זה שכרנו, להוציא יקר מזולל ממש.
ובנוסף על הנס הגלוי שחרורם של מספרים גדולים מאחינו הנתונים מאחרי מסך הברזל, נוסף לזה ראינו הנסים והנפלאות איך שהקב"ה הציל עם ישראל כולו בכלל ובפרט. והנה על פי ההלכה מי שאירע לו נס חייב לברך בשם ומלכות, כל פעם שעובר באותו מקום, ברוך שעשה לי נס במקום הזה. וכמו שסיפרו חז"ל במדרש תנחומא וז"ל : ראו שהלך יוסף לברך על אותו בור שהשליכוהו אחיו לתוכו, וברך עליו כמו שחייב אדם
(עמוד שצב)
לברך על מקום שנעשה לו נס "ברוך שעשה לי נס". ואני חושב בס"ד שכדי להנציח הנס הגדול הזה שקרה בימינו ולעינינו ולא לעבור על סדר היום בשתיקה, גדולי הרבנים, וצדיקי הדור הגיעה שעתם לקום ולהתריע בכל העולם ובפרט בארצנו הקדושה על שני הדברים דלהלן. א) לעשות כל מה שביכולתנו כל החוגים , אדמורי"ם, רבנים, וכל מי שבאפשרותו, לשלוח שליחים בכל אתר ואתר, לפרסם דבר ד' בכל מקום ומקום בעולם, להביא ולהחדיר דרכי ד' אצל אנשים ששכחו ונשכחו, ונפרדו בלא יודעין ומתוך אונס מקהל ישראל, ללבות את הנקודה הפנימית עד שלא תכבה לגמרי ח"ו. ולהחזיר אותם למצב שבו היו לפני דור אחד או שנים.
הדבר השני הוא. להחזיר אהבה ואחוה בין כל שכבות העם ואני שהתקיים בי בס"ד השמע עם קול אלקים חיים מדבר מתוך האש ...ויחי, יכול להבטיח בס"ד לכל יחיד וצבור, שיעשו כמיטב יכולתם להכניס אהבה ואחוה בין כל שכבות העם שיקנו להם בזכות זה, גם עוה"ז וגס עוה"ב, בבחינת עולמך תראה בחייך.

עלינו לשבח לאדון הכל, שדווקא בזמננו ובדורותינו אנו עקבותא דמשיחא וב"ה וב"ש לא נפלנו מאמונתנו, עם כל הסבל והיסורים בכל זאת שמך לא שכחנו, וזכורני כשלקחו אותנו בין הגויים אחרי שיצאנו מגיטו וורשא, ותפקידנו היה לפנות אשפה מהעיר ולהוציאה על עגלה הרתומה לשני סוסים, ועבודה זו היתה מנת חלקי לעשות אותה יום יום, וקרה האסון והחליקו הסוסים ונפלה העגלה, וכל הסחי ומאוס נשפך החוצה, והסוסים כרעו רבצו תחת משאם ואני אנה אני בא?
אני מאחל לכל יהודי שיזיל כל כך דמעות חמות בשעת אמירת "כל נדרי" כמו שהורדתי אני באותה שעה. ומתוך הבכי והדמעות בוקעת לה המנגינה ומרקיעה לה שחקים, מתוך ספרי הנצח, כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה, וכל עצי השדה ימחאו כף, ופירשו בו תלמידי הבעש"ט הק' כי בשמחה תצאו על ידי שמחה תצאו מהגלות. ובאותם הרגעים הקשים, מהקשים ביותר שהיו לי בחיי, נשאתי בלבן תפלה לבורא עולם שיוציא אותי מתוך ההפכה, ואני מבטיח לומר שמע ישראל עם החיים ולא עם המתים, ועל ידי זה עודדתי וחזקתי את עצמי, ונגשתי בשמחה והתגברתי איד שהוא על המצב שנוצר עם העגלה והאשפה והסוסים, ונכנסנו שוב לשיגרא ולחיים היומיומיים.
ואסיים בס"ד במה שאמרתי ביומא דהילולא של חמי זצ"ל הק' מקעכניא וחמותי הצ' זיע"א שנהרגו על קדוש ד' הי"ד. דהנה אמרו חז"ל
(עמוד שצג)
בשלשה דברים נתנה תורה לישראל באש, במים, ובמדבר. ועוד אמרו חז"ל שלשה עזין הם, ישראל באומות, ולכאורה מה המעלה הזאת שהם עזים באומות? אבל מי שראה את גבורת הנפש שגילו הקדושים והטהורים תחת ידיהם האכזריות של הנאצים, והחזיקו מעמד, בכל מיני תחבולות ועקשנות, לקיים כל מצוה שהיה בידם לקיים, ואפילו מתוך מסירות נפש ממש וקפצו לתוך האש מתוך אמירת שמע ישראל בכוונה ובקול רם, לאיזה עוז וגבורה היו צריכים כדי לעמוד איתן בכל הנסיונות.
וכעת מובן מה שאומר המדרש שהתורה נתנה באש במים במדבר. אש של המשרפות והכבשונות ששם נשרפו על גבי המזבח ששה מליון מאחינו בשרנו. במים, ים של דמעות שהזילו אבות על בנים, ובנים על אבותם. תינוקות שלא טעמו טעם חטא נותקו בכח הזרוע, מזרועות אמותם, על אלה אני בוכיה עיני יורדה מים, וכל זה בתנאי מדבר ממש, אם לא יותר גרוע, ואמרים בשם הק' מברדיטשוב זיע"א שלבנין דרושים שלשה דברים. אבנים, מים, אש. לב חם ושורף כשהמדובר בעבודת ד'. וקשה כאבן כשהמדובר להפך ח"ו. ומים בוכים ,שהם הדמעות, ובזה בונים בית המקדש.
ובחז"ל ב"מ נט, ע"ב. ...אשכחיה ר' נתן לאליהו אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? אמר ליה: קא חייך ואמר: נצחוני בני נצחוני בני, הקב"ה שמח כשהבנים שלו מנצחים אותו, שעברו כל המים הזדונים, בל הצרות, וכל העינוים, ולא הצליחו בשום אופן לנתקם ולהזיזם ממקור מחצבתם, ועל דבר זה עצמו הקב"ה שמח וחדי, א"ם הבנים שמחה, א"ם ר"ת א'ש מ'ים מ'דבר שלח תשלח את האם א"ם ר"ת א'ליהו מ'שיח. שיתגלה במהרה דידן, וצריכים רק לעשות איזו השתדלות מצדנו, הא למה הדבר דומה, לאדם שלא נותנים לו ליכנס, וסוגרים הדלת בפניו, אם הוא פקח מה הוא עושה? שם הרגל בפנים, ואז אי אפשר לסגור הדלת. הקב"ה ית"ש, פתח לנו הדלת, אנחנו צריכים לשים הרגל ולומר "רצוננו לראות מלכנו" ואז יפתה לנו שער בעת נעילת שער. ונזכה לראות ירושלים בתפארתה בהגלות נגלות כבוד שמים ובביאת גו"צ במהרה ב"א.