תורת דבש - ר' ישעיהו מנחם שטרן

הספר יצא לאור בכפר חסידים בשנת תשנ"א
נושא הספר: פרשנות המקרא
מיקום המבוא בספר: עמודים א - טו

תקציר המבוא:

מחבר הספר פותח את הקדמתו בהסבר על הגורמים שהביאו אותו לכתוב את הספר.
הגורם הראשון הוא הרצון להשלים את לימוד התורה שהחסיר בזמן שהותו במחנות הגרמנים, ואחר כך תחת השלטון הקומוניסטי.
הגורם השני הוא לתת גם לאלו שאין בידם הזמן לעסוק בתורה שעות רבות את ההזדמנות ללמוד במקצת ענייני פרשת השבוע.
רוב רובו של המבוא הארוך מוקדש לתיאור תולדות חייו של המחבר בזמן המלחמה בהונגריה, ובשנים שלאחר מכן תחת השלטון הקומוניסטי ולאחר עלייתו ארצה.
המחבר מתאר בהרחבה רבה את גורלו ואת גורל בני משפחתו כדי שהדורות הבאים ידעו את שעבר עליהם.

המבוא:

תורת דבש


(עמוד א)
הקדמה לספר

אמר המאסף; ראה ראיתי, כי כל המחבר או המאסף איזה ספר, נוהג להציג בפתח השער הקדמה כוללת ולהתנצל לפני קהל הקוראים מה ראה על כך ומה הגיע אליולבא בתוך קהל המחברים או המאספים. על כן אני, המאסף הלזה, בעקבותיהם אלך בעהשי"ת. והנה שתי סיבות אשר העירונו לקרבה אל המלאכה, מלאכת הקודש. הגם שאני דל מאד בתורה, ובחכמה, כי מי אני ומה אני הבא בדלי דלות? אך שמתי בה'
מבטחי-עוז כי ירצה את מנחתו הדלה כקרבן ריח ניחוח.

הסיבה הא') היא, את חטאי אני מזכיר היום כי הזנחתי עצמי מלימוד התוה"ק בזמן שהיתה לי אפשרות ללמוד ולהתעמק במיוחד בישיבות חמשה זמנים אצל מורי ורבי הגאון בעל אמרי יהודה ז"ל בישוב סקלהיד ואח"כ ארבעה זמנים אצל מורי ורבי ר' יעקב שלום קליין ז"ל בישוב הלמין ועוד ארבע שנים שישבתי עם הורי היקרים ע"ה שהיו שנים מאד יפות... ואחרי השנים האלה טבעתי בים של צרות. שלוש
שנים במחנה ריכוז תחת שלטון הנאצים ימח שמם, וחמש עשרה שנים תחת שלטון קומוניסטי שמבחינה רוחנית הי' מסוכן אולי עוד יותר... ותמיד הי' לפני מאין באתי?
איזה אבא ואמא יש לי (עוד אז)? אחי, אחיותי, סבתא, דודי, ודודתי, באיזו עיר נולדתי וחונכתי? בין שלושים אלף יהודים, ביניהם אנשים תלמידי חכמים יראים ושלמים לדוגמא ולתפארת, בראשם הצדיק הגדול ר' ישראל מויזניץ ז"ל וכב"ב שזכיתי עוד לשמוע תפלתו שהיתה בימי חול כמו בשבתות במועדים ובימים הנוראים.
אשרי מי שראה איך יהודי מסוגל וצריך להתפלל, לאכול ולשתות בשולחנו הטהור, כמה אפשר ללמוד משיחת חולין של ת"ח... ותמיד הי' מלא באהבת ישראל... בתפילת פסוקי דזמרה של הבוקר הי' נוהג לטייל מקצה אחד לקצה השני של בית המדרש והמתפללים עמדו לצדו בימין ובשמאל. אני הייתי עוד ילד רך בשנים. פתאום ראיתי שהוא עצר באמצע התפילה ואמר: תסתכלו כולם על ר'... באיזו התלהבות הוא
מתפלל לפני השי"ת, אך לפי דעתי זה לא חכמה! יהודי שבא להתפלל יודע ומאמין שיש ה' ולכן בא גם הוא להצטרף בתפילת ישראל וזה בכלל לא חכמה. אתם יודעים מה זה באמת חכמה? אם יהודי הולך ברחוב והוא לא נמצא בין מתפללים או חברים כאלה אלא רק בין סביבה אחרת ובכל זאת הוא לא שוכח את השי"ת, זה חכמה...

מצד אבא שלי ע"ה היו עשרה אחים ואחיות. נשאר מהם דוד אחד ר' גד שליט"א יהודי יקר וחשוב שהי' בין מנהיגי אגודת ישראל והרבה שנים סגן ראש העיר בצפת גם היום עוד שומעים על מעשיו החשובים איך פעל למען עזרה לנצרכים וכדי לחזק את תורת ישראל, ה' יברך אותו וכב"ב בכל מילי דמיטב עמוש"א. מצד אמא ע"ה היו שמונה אחים ואחיות אף אחד לא חזר מאושביץ הי"ד. מבין ששה ילדים שהיינו נשארנו שניים עם אחותי האשה החשובה מרת שרה! שתח'. מאז, כמו יהודים אחרים לא מצאתי מנוחה לנפשי ומרגוע ללבי, בלי ח"ו להרהר אחרי מדותיו של הקב"ה. אבל, כמו שאנחנו לא יכולים להשיג בשכלנו את מה שקרה-השריפה הגדולה ... כך א"א לקבל מנוחה בחיים שלנו: תמיד חשבתי איך ובמה אוכל לבנות את ביתי, אולי יחוס וירחם עלי השי"ת בעוד רוחי גויתי ואומר לנפשי, הצורי אין בגלעד אם רופא
(עמוד ב)
אין שם? ע"כ פניתי אל התוה"ק ושמתי עצתה לנגדי וידוע כי בזמן שבית המקדש קיים והי' אם יחטא האדם ואשם יביא קרבן ומתכפר לו. אך, בזמן הזה שאין לנו לא בית המקדש ולא כהן גדול שיכפר בעדנו, מה יעשה האדם כי יחטא? לזה נתן לנו דוד המלך ע"ה עצה נאמנה שיוכל האדם לעשות דבר טוב לזכרון חוק עולם ולהניח ברכה אחריו והוא לחקוק בעט ברזל ועופרת דברי חכמה ולימוד ולהביאם בספר למען
יערב לנשמתו בעת רוחו תשוב. ובראותי כל זה אמרתי בלבי מה יתרון לאדם בכל עמלו, אז יעצוני כליותי ולבי אמר לי, לכה דודי, נצא השדה לרעות בגנים וללקוט שושנים, דברים נחמדים, פרי הילולים, למען אחים ורעים. ללקוט פרחי חמד, שושני תפארת מתובלים בדברי מוסר ויר"ש ולכותבם. ואע"פ שידעתי את מך ערכי אמרתי יהא רעוא שספרי זה יהא סם רפואות לחולי הנפש ויהי' לי לעולם לקרן קיימת
ולדורי דורות למשמרת לקבע נצחי הפירושים על התורה ובתפילה להשי"ת ברוב רחמיו שיזכה לכלול בתוכי הרבה פרחים מגני הפשוטים ומניצני הדרשנים. טובים הם למאכל נפש ותאוה לעינים, ציצים ופרחים נהרי נחלי מים. אספתי כל סדרה מחמשה חומשי תורה פירושים נחמדים ומדבש מתוקים כולם אהובים והן אמת שאני לא עשיתי מאומה וכך כננס ההולך ומטפס ללקוט שושנים מבין נטעי נאמנים.

הסיבה השני' כוונתי בזה לזכות את הרבים אשר מרוב טרדות הזמן אין הפנאי מרשה להם ללמוד מספרים הרבה. בתחילה, כל ערב כשהגעתי הביתה הורדתי את השעון מידי, שמתי על השולחן ואמרתי לעצמי 15 דקות, קודם אני קובע עתים לתורה. כנראה השטן חשב 15 דקות אחרי יום עבודה מה כבר אני יכול ללמוד... מה זה יכול להוסיף לי, כך חשב ולא יכול היה להפריע לי וב"ה עזב אותי וכך התרגלתי עד שהגעתי לזמן ארוך יותר הוא נסה את כל דרכי הנסיונות כדי להפריע לפחות יום אחד וכדומה אבל תמיד הי' לפני אם תעזבני יום יומיים אעזבך, והרגל נעשה טבע, זה שייך גם לטוב וגם לרע, ח"ו. וכי יאמר הקורא מי הוא זה שמטיף לנו את דרשתו ומרגיש עצמו ראוי לכתוב דברי תורה קדושים, על זאת אסביר לכם, ידידים יקרים וחשובים, במשל שראיתי בס' "חומת הדת והאמונה" אחז"ל באבות איזהו חכם
הלומד מכל אדם וכמ"ש רפאות תהי' לשכך ושקוי לעצמותך (משלי ג') הפי כי ד"ת יהי' לי לך כרפואה כמו ברפואת הגוף. אם יזכור איש שרפואה זו מסוגלת לחולי זה בודאי לא יביט על האיש אם הוא ראוי לשמוע ממנו הרפואה, כך בד"ת וכמ"ש מכל מלמדי השכלתי, למשל, רופא גדול ומפורסם ישלח רפואה לחולה אחד, בכתב, ע"י שליח קטן. האם לא יקבל החולה את הכתב מחמת שהוא ביד שליח קטן? הלא עיקר הכתב הוא מהרופא עצמו ומה יש בזה אם השליח קטן? האם הוא בא לרפאותו? הלא הכתב
המרופא? עי"ז החולה רואה איך להתנהג ברפואתו וכך נתרפא. כמו כן אין הכותב ד"ת רופא הנפש רק דברי אלו חיים והם רפואות הנפש וא"כ אין להביט מי הוא הכותב. חשוב מאד לזכור ולדעת מה שאנחנו דור השואה עברנו ונשארנו במתי מעט אני מרגיש עצמי שהחיים שלנו, ושלי ביניהם נשארו כחלל ריק. ואם אני אפילו קטן במעשים טובים, וחטאים יש לי מספיק, בכ"ז גדול אני בסבל החיים יחסית...
חשבתי שאני חייב קודם למשפחתי ובמיוחד לנכדים ולנכדות היקרים למסור להם,
(עמוד ג)
עד כמה שאני מסוגל להעביר את מה שעברנו ואולי ילמדו מזה ויתחזקו באמונת ה' אל' ישראל כי"ר. ששה מיליון יהודים קדושים וגדולים, ארזי התורה, תינוקות של בית רבן שלא חטאו, זקנים וזקנות שהלכו לעולמם על קדושת ה' באכזריות מקסימלית ע"י הנאצים הארורים ימח שמם. ואלה המעט שנשארו, ואני ביניהם, הכי כחי ועוצם ידי הי' שניצלתי?... שנים מהמשפחה...? האם זה שנשארנו בחיים הי' תלוי בנו? אלא, חוקה היא ואין לך רשות להרהר אחרי'! ולכן, אפילו שהיינו לעג וקלס בגויים... בכל
זאת שמך לא שכחנו. ממשיכים ללכת בדרך אבותנו הקדושים, לא רוצים ולא מסוגלים לשכוח אותם ואת האופן, כיצד הם נאבדו! לכן אנו מתפללים ומבקשים, אנא אל תשכחנו, רבש"ע, אל תשכח כמה צרות עברנו, כלל ישראל, וכל החיים שלנו מלאים בכאבים עד היום הזה מסביב ארצנו הקדושה... אוי לנו מה שהי' לנו!
השתדלתי להביא את הדברים שכתבתי בשם אומרם ואני תפילה שימחלו לי איפה שלא הבאתי בשם אומרם. זכרה לי אל' לטובה כי הרבה זמן והרבה כוחות הקדשתי וטרחתי, לפעמים, עד שאספתי וליקטתי מהספרים הקדושים. אברך ואודה לשבח למלכו של עולם שנולדתי להורים כאלה שמסרו נפשם למען החינוך היהודי של ילדיהם במסירות נפש לכך אקרא את הספר בשם: תורת בנו של ר' שמעון שטרן ע"ה,
מפני שעי"ז שאבא שלי ע"ה הי' יהודי שרצה שהבן שלו ילמד תורה ויתנהג ע"פ התורה, הודות לזה הגעתי עד הנה. לולא ח"ו, הייתי נולד להורים אחרים, ח"ו, ולא היה לי אבא כזה למה יכולתי להגיע ח"ו? שיהיו מליצי טוב בעדנו ובעד כלל ישראל בב"א. ובזה אני מגלה דעתי, ורצוני לפני השי"ת ולעיני כל מי שיקרא בספרי שכל כו-ונתי בזה אשר אספתי, שתהיה התרומה שלי הצנועה בעבור הנשמות הקדושים, אבא ואמא ע"ה, חמי וחמותי ע"ה, אחינו ואחיותנו הן שלי והן של אשתי שתחי', יזכור ה' את נשמת בני היקר אהרן, גיסי ר' חיים ור' מנחם נחום ע"ה, דודתנו מרת חי' שרה ע"ה והדודים מוה"ר יעקב ור' משה שוימר ע"ה שהלכו לעולם כבר אחר אושביץ ויצרור בצרור החיים את נשמתם, ה' הוא נחלתם וינוחו בשלום על משכבם ונו' אמן.

ובתפילה הבט משמים וראה... יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי. בפסח שנת תש"ד (ולמספרם 1944) הצלחתי להיות בליל הסדר עוד עם ההורים וסבתא בת שמונים ושבע מצד אמא, אחי ואחיותי, ועוד. זה הי' בזמן שהגרמנים ימח שמם היו כבר בהונגרי' וזו היתה הפרידה האחרונה מכולם. באמצע הלילה בחוה"מ כשנסעתי לרכבת כדי לחזור למחנה-הריכוז אמר לי אבא ע"ה: בני היקר! דבר אחד אבקש ממך שתקיים תמיד, זכור את יום השבת לקדשו ואם אתה תרצה הקב"ה יעזור לך. ובזה נפרדנו עד עולם. חיל ורעדה אוחזים בי עד היום הזה מהמילים האלה ששמעתי אז ואין עוד יותר...
חייב אני לזכור חבר יקר ר' אליעזר דוננברג ע"ה שהכיר עוד את הסבא והסבתא מצד אבא וגם את האבא שלי. הוא הי' טבח ראשי באותו המחנה שגם אני הייתי. כשראה או כששמע שיש כאלה שלא אוכלים מהבישול שלהם, אפילו שלא היינו אלא יחידים עם גיסי ר' חיים ע"ה, אמר לנו: אל דאגה, אני אעשה הכל כדי שאתם תוכל לקבל דברים שמותרים לאכול ולא מבושלים על ידם, כגון קפה, תפוחי-אדמה מיובשים וכדו'. יזכור ה' לטובה את
(עמוד ד)
המסירות-נפש שלו עבורנו כמה פעל כדי שאנחנו נוכל להמשיך ולא ח"ו להפסיק. היו זמנים שלא קבלנו אפילו את מנת הלחם הקטנה ואז הלכנו לשדה לחפש דשא להרטיב בו את פינו, ל"ע. אבל לעבוד ולעשות את הנורמה... היינו מוכרחים והרבה פעמים כשלא הי' בכוחנו לגמור, נשארנו עד אמצע הלילה. היו מבינינו מעשנים שמכרו אפילו את קצת הלחם שלהם שקבלו עבור סיגריות גם אני עשנתי. אבל עד
כדי כך לא הגעתי אף פעם. פעם הלשינו עלי אצל שומר הונגרי רשע ואמרו לו שאני לא מעשן בשבת. הוא בא אלי הדליק סיגרי' ושם לי תחת האף שלי כדי לגרות אותי ואמר: נו, עכשיו אני נותן לך סיגרי' שלמה. עד היום הזה אינני יכול לשכוח את השנאה שלו, ימח שמו, אבל ב"ה שהי' לי בעזרי. כך בין היתר, פעם הלשינו עלי אצל המפקד שאני לא אוכל את הבישול שלהם. בזמן חלוקת האוכל היינו חייבים כל אחד לעמוד בתור ולקבל את האוכל שהם חלקו ופתאום ראיתי שהמפקד עומד על ידי ואומר לי: אתה תעמוד כאן ותאכל לפני! המפקד הי' רשע גדול ותמיד עם רצועה בידו, ה' נתן לי כח, עמדתי דום, ובלשונם אמרתי: את הפקודה הזאת אני לא מבצע! התחיל בכעס להרביץ לי עד שהתעלפתי ונפלתי על הקרקע. הביאו דלי מים ושפכו עלי וכך לאט לאט קמתי ואז הוא שאל אותי: עכשיו אתה כבר מוכן לאכול? אמרתי לו: לא! קבלתי עוד כמה סתירות ונתן לי ללכת הלאה. לא הי' קל גם לחברים במחנה,
שהיו קרוב לארבע מאות איש, לראות ולעמוד מנגד בלי לעשות משהו או לעזור לי. אבל הי' איתי ביחד חבר שלמדנו עוד בישיבה ר' דוד וינשטוק ע"ה מדעש. הוא הי' ת"ח ויותר מבוגר ממני והוא שאל אותי: חז"ל אמרו על ג' דברים יהרג ואל יעבור. אני ראיתי, אמר, שמתוך כעס הוא כמעט רצה להוציא אקדחו וח"ו לירות בך וזה הי' אסור לך לעשות, זה הי' בגדר של מתחייב בנפשי, ח"ו. עניתי לו: אתה אולי צודק לפי ההלכה אבל אני לא יכולתי לבלוע. ועוד נימוק שהתרחש לפני מאות אנשים, יצאתי מהדין של יחיד מה לעשות... ואז ספרתי מעשה שהי' בשנת תרצ"ה כשלמדתי בישיבה והי' חתונה למשפחת רבנים, ובין הרבנים שהוזמנו הי' הצדיק ר' יואל טיטלבאום ז"ל ור' גרשון קורניצר ז"ל מעיר קראקא שניהם היו גאונים גדולים. בליל שבת, ישב בראש הרבי מסאטמער ז"ל וכיבד להגיד ד"ת את ר' גרשון ז"ל שהי' בולט בחריפותו וניהל באותה התקופה ישיבת גדולה בקראקא. גם בסעודה של שבת כיבד אותו הרבי
וזה הי' אז מאוד מוזר מפני שהי' עוד בערך שלושים רבנים שם. בסעודה השלישית ניגש ר' גרשון לצדיק וביקש שגם הוא רוצה לשמוע וכעת שהרבי יגיד ד"ת. הי' לי הזכות לעמוד לא רחוק מהם וראיתי את השמחה של ר' גרשון ואיך הוא מקשיב ואמר: רק לשמוע ד"ת כאלו ששמעתי מהרבי מסאטמר הי' כבר כדאי לבוא מקראקא. נשגב הי' לראות את פניו של ר' גרשון איך האירו משמחה כששמע את הד"ת מפי קדשו הרבי ז"ל. כשגמרו את הס' השלישית נגש ר' גרשון לרבי ז"ל ושאל, אני רואה שכב' גדול בתורה וביר"ש ויודע את ההלכות של השו"ע מה הטעם שהתפלל תפ' מנחה אחרי זמנו (ז"א שלא בזמנו) ענה לו הצדיק: ר' גרשון, לפי הדין אתה צודק אבל אנחנו בזמן הזה הולכים לפי רחמים... בזה נזכרתי ואמרתי לר' דוד, חברי ע"ה, נכון זו תפיסה חסידית, ואתכם, המתנגדים, הסליחה שאני מביא סיפורים כאלה, היות שגם אני ניצלתי ב"ה זה הי' רק לפי רחמים... בשנת תש"ה בערך לפני חנוכה,
(עמוד ה)
הגעתי לעירי ז"א, לביתי שגרנו לפני התחלת המלחמה. הלכתי ברגל בערך 3000 ק"מ ואיך ששוחררנו ע"י הצבא הרוסי בצכוסלובקיה הי' המרחק לעירי בערך 400 ק"מ. ללכת ברגל היינו מוכרחים כי לא היתה לנו ברירה אחרת וזה הי' עוד השגחה עליונה שלא לקחו אותנו לסיביר, לעבודה. צדנו הלאה שהיינו משוחררים ובכל זאת מלאים פחד, מי יודע מה יהי' עכשיו? היינו ארבעה חברים מעירי, ביום השתדלנו ללכת ובערב חפשנו מקום ללון ולהשיג קצת אוכל. הי' כבר קור שלo 30-o20 מינוס, לבושים חולצה ומכנסיים, בלי נעליים ובלי מעיל, אבל התקוה שעם כל ק"מ אחד אנחנו מתקרבים יותר לביתנו נתנה לנו איזה שהוא כח להמשיך אפילו עם רגליים כואבות ומלאות בפצעים עד שהגענו למקום שקוראים "דיוסג" קרוב בערך 20 ק"מ לעירי ואז כבר לא הי' לי כח להמשיך ברגל שהכאבים היו כבר מעל ומעבר, למזלי באה איזו עגלה שסחבוה שוורים ולא סוסים ולקחו אותי וכך הגעתי לעירי. בדרך הי' הבית של ההורים של חברי ר' חיים ע"ה. הצצתי בחצר דרך הסדקים אולי יש איזה שהוא סימן חיים, וראיתי ע"י השער עומד יהודי חסיד עם זקן ופיאות, היתה לי שמחה שאין לשער, דפקתי על הדלת ופתחו לי, וראיתי כבר יהודים, דודים של אשתי שתחי', ר' ישראל ור' אלימלך שוימר שליט"א ואח של אשתי שתחי', ר' מנחם נחום ע"ה, ועוד יהודים מוכרים, הדודה של אשתי, מרת חי' שרה הבת של ר' יוסף שוימר ז"ל ובתה
אסתר שתחי', בת דודה של אשתי, שאז היו עוד נערות. זה היה הבית הראשון, היהודי במלוא מובן המילה, בעירי. מי שהגיע קבל אוכל ומקום ללון בלי ח"ו תמורה כל שהיא. ממה שהם מצאו מהרכוש שלהם הכל הלך על חשבון קבלת האורחים עד שכבר אכלו מדי יום בין ארבעים לחמישים אנשים וכך גם אותי קבלו בסבר פנים יפות אבל ההרגשה שלי לא היתה נעימה, שבמשך שלוש שנים במחנה הייתי עם גיסי ר' חיים ע"ה ביחד והיחס בינינו היה כמו שני אחים, חלקנו הכל בינינו, מה שקבלנו בדרך, עזרנו תמיד ודאגנו אחד לשני והמשפחה ידעה מזה, וכעת אני לבדי. הגעתי הביתה ולא ידעתי איפה ר' חיים נמצא מפני שמי שזוכר ב-15.10.1944 קמה בהונגרי' ממשלה חדשה בראשות המנהיג הרשע הגדול סאלאשי, ימת שמו, והי' שמועות שגם אותנו לוקחים לאושביץ. אני החלטתי לא ללכת הלאה, אלא נשארתי עם עוד חבר שהחליט כמוני להתחבא ביער, אבל לא רציתי להשפיע על ר' חיים שיבוא איתי מפני שהסכנה היתה מאד גדולה. בכל זאת, הם קבלו אותי בעדינות והציעו לי מקום ללון בבית שלהם. אני לא רציתי אפילו להכנס לדירה שלהם, אתכם הסליחה, אבל הייתי מוזנח לגמרי, מלא כינים ופצעים בכל הגוף. בקשתי לתת לי מקום מחוץ לדירה קצת לנוח... למחרת סחבתי את עצמי עד הבית שלנו, בא איתי ר' מנחם נחום ע"ה כדי שאני לא אלך לבד. הי' לנו בית פרטי שגרנו בו רק אנחנו. מצאתי את כל הדירה
ריקה, בלי אבא ואמא ובלי כל נפש אחת מאחי ומאחותי, הכל הרוס חוץ מארון ספרים-ספרי קודש שמצאתי. אני לא מסוגל להביא בפניכם את מה שהרגשתי אז.
איפה הם האבא שלי ע"ה שהי' בגיל 47 שנים ואמא שלי שהיתה בת ארבעים ואחת, הורים לששה ילדים... הייתי מאוד קשור לאבא שלי כמו הבן הגדול. לאמא שלי ע"ה היה יקר כל ילד בנפרד כמו שלא הי' לה רק אותו הילד. די אילו ימי וכל מי כנישותא, לא הי' מספיק לכתוב ולספר מה שעברנו, לראות עיר עם שלושים אלף
(עמוד ו)
יהודים, צדיקים גדולים וקדושים שנהרגו ונשרפו, אשרי עין שלא ראתה את אלה, אבל אנחנו וביניהם גם אני על אלה בוכים... בתקוה שאולי עוד יחזרו אבא או אמא. אחים, אחיות או אחרים מהמשפחה.

התחלנו קודם לעזור לכל מי שהגיע הביתה שיהי' לו בית יהודי אליו יוכל להכנס ודאגנו שיקבלו אוכל. המלחמה עדיין לא נגמרה והכל היה על חשבונם, מהרכוש שנשאר מהעסק שהי' להם בשותפות עוד קודם. מצד אחד, הדודה חי' שרה ע"ה, הבת של ר' יוסף שוימר ז"ל ובעלה ר' צבי לאב ע"ה עם אחותה, חמותי, מרת טאובה עטל ע"ה שגם היא בתו של ר' יוסף שוימר ז"ל ובעלה ר' אברהם סבו ע"ה. כל המשפחה לקחה חלק בעבודת הקודש וגם אני התחלתי לעזור, לדוגמא סחבתי על כתפי שקים של תפוחי אדמה שהשגתי מחוץ לעיר וכדומה ולאט לאט התחלנו לסדר את בית-החרושת שהי' בשטח הבית. התחלנו לסדר את מכונות התפירה והאריגה שתהיה אפשרות לעבוד איתם ועי"ז יהי' מקור פרנסה. הכל נעשה תמיד בתקוה שאולי ההורים יכולים עוד להגיע ולא לחכות להם בחיבוק ידיים. כשראינו שהזמן עובר והם
לא מגיעים וקבלנו ידיעות שהם כבר לא נמצאים בחיים, רצינו לבוא ארצה והאדמו"ר ר' ברוך מסרד ז"ל בא אלינו לתת לנו חופה וקידושין שבלי זה לא רצינו לעזוב. מסיבות שונות לא יכולנו לבוא אך הגשנו בקשתינו לשלטון לקבל דרכון ולבוא ארצה, זה לקח חמש עשרה שנה...
השגת חומר הגלם לעבודה היתה כמעט בלתי אפשרית. נסעתי למרחק 200 ק"מ בלילה כדי להביא קצת סחורה שבקושי היתה מספיקה ליום עבודה וכך כל לילה נסעתי ולמחרת חזרתי, זאת עשיתי חמש פעמים בשבוע. עבדנו ביום ומעט בלילה כדי להחזיק את עצמנו ומשפחתנו. אנשי השלטון הקומוניסטי עשו את הפעולות שלהם והתחילו לפי תוכנית לקחת לידי המדינה את בתי-החרושת הגדולים, עם יותר מאלף
עובדים, ובהמשך, את בתי-החרושת הקטנים. אנחנו עבדנו כבר שנתיים עם שבעים עובדים ועובדות ולפי הנוהל שלהם, את בעל ביהח"ר זרקו החוצה, לא הרשו להם להמשיך לעבוד והם נשארו בלי פת לחם ל.ע. ראינו את המצב, התקשרנו עם חברי ההנהלה של האזור שהיו ביניהם גם מנהיגים יהודים שהכירו אותנו והצענו להם שאנחנו מוכנים מרצונינו למסור להם את כל המפעל עם כל הציוד וגם לעבוד בתור שכירים, לנהל להם את ביהח"ר עם הידע המקצועי שהי' לנו בתנאי אחד, שבשבת יאשרו לנו לא להופיע במקום העבודה. את השעות אנחנו נשלים במשך השבוע כל יום, ונדאג שלא יהי' שום עיכוב בגלל שאנחנו לא עובדים בשבת. היות שההצעה באה מאיתנו ועוד לא יצא החוק שיפגע גם בנו, בעזרת השי"ת, הסכימו וקבלו את הצעתנו ותמורת עבודתנו קבעו הם משכורת חודשית לפי רצונם... וזאת כמובן בלי שהם נתנו
פרוטה עבור המפעל והציוד... עברו כמה חדשים, קראו לשנינו לישיבת ההנהלה (בלילה, בשעות המאוחרות-זה הי' מתוכנן מראש כדי לבלבל אותנו) ואמרו: אתם ברצינות חשבתם שאפשר כך להמשיך? או רציתם לנסות רק אם אפשר? כולם עובדים ואתם שניכם לא? אמרנו להם: כך הסכמתם! איך אפשר, אנשים ישרים כמוכם לא יכבדו את מה שהבטיחו? למזלנו קבלו דעות טובות עלינו הן מבחינה מקצועית והן
(עמוד ז)
מבחינת היחס כלפי העובדים ואני מחויב להדגיש שבעזרת השי"ת עזבו אותנו והרשו לנו להמשיך לשמור שבת-קודש. במשך הזמן המפעל הזה התפתח עד שמכל העיר והסביבה הצטרפו בעלי מלאכות גדולות וקטנות והיו כבר 1200 עובדים. במחלקה שלנו היו מעל למאתיים עובדות.
בשנת תשט"ו נפטר גיסי ר' מנחם נחום ע"ה שנחלש מרוב סבל, מפחד שלוקחים אותנו ח"ו לסיביר, מדאגה מה יהיה עם משפחתנו וכו'. כך נשארתי לבדי שומר שבת במפעל, ואחראי על המחלקה. כל מוצאי שבת התקשרתי לשאול איך עבר יום העבודה כי אני הייתי אחראי על הסדר אפילו כשלא הייתי נוכח במקום... ה' הי' לי בעזרי וכעבור זמן מה קראו אותי לישיבה של ההנהלה ג"כ באמצע הלילה והסבירו
לי שהם רוצים את טובתי וטובת משפחתי (באותו הזמן גם אחותי עם שני ילדי' היו אצלנו ודאגנו להם עם אשתי שתחי' כמו בשבילנו). ואמרו לי, שא"א כך להמשיך שיהודי אחד בכל המפעל לא יבוא לעבודה בשבת?... הם ראו עלי את מרירות נפשי וכדי להראות לי את רצונם הטוב שיש להם כלפי אמרו שהם לא מכריחים אותי לחלל את השבת ולעבוד אבל אני צריך להופיע בבוקר ולהיות רשום ביומן ואחר שעה
שעתיים אני יכול לצאת... לצערי לא הי' לי אפילו איש מוסמך איתי להתייעץ או לשאול שאלה. הסברתי להם שאני לא מסוגל לדרוך כף רגלי בשבת במקום העבודה.
התחלתי בלי רצון לבכות ואמרתי להם: בעיר הזאת הי' 30,000 יהודים לפני שהלכו לאושביץ ואתם לא מוכנים לסבול שבכל העיר ישנם אולי חמשה יהודים במקומות שונים שלא עובדים בשבת? האם אין לכם רגש אנושי מינימלי? בין חברי ההנהלה ישב גם חבר שלי ממחנה ריכוז שהיינו ביחד הוא גם שמע כמובן מה שהם אמרו ומה שעניתי. נתנו לי כמה ימים לחשוב ולתת להם תשובה. הישיבה נסתיימה.

קוראים יקרים, אני לא מוסיף אף מלה, אני מביא לכם רק מה שהי' בדיוק.
יצאתי החוצה זה היה כבר בשעות המאוחרות בלילה, חיל ורעדה אחזו בי, אני היום אחראי כמעט על 12 נפשות האם מותר לי לעשות זאת וח"ו להכנס לסכנה? היה עלי עול של שלוש משפחות מפני שהזהירו אותי לפני שיצאתי מהישיבה שאם אני לא אסכים אזי האחריות כלפי אשתי והילדים נופלת עלי... וח"ו לא יהי' מי שיפרנס אותם... עברו כמה דקות הלכתי לאט ומאוד מודאג כשהגיע מאחרי חברי ר' מאיר
משה לינדנפלד נ"י החבר מהמחנה ואמר לי, אל תפחד אם אתה באמת רוצה להמשיך לשמור את השבת אל תוותר תחזיק את עצמך ואני אעשה הכל שלא יפגעו בך, חזק ואמץ... לחנם סיפרתי להם שאבא שלי בקש ממני עוד לפני שלקחו אותו לאושביץ רק שאני אמשיך לשמור את השבת, והמצפון שלי ג"כ לא נותן לי לחלל את השבת... אלו היו המלים האחרונות של אבא שלי ע"ה. שום דבר לא עשה עליהם רושם ועכשיו בא אלי יהודי חילוני לחזק אותי? ראיתי שעם ישראל קדושים הם וכך הצלחתי ב"ה עד הרגע האחרון לשמור שבת. גם בתי שתחי' היתה מוכרחה ללכת לבי"ס שהי' ממשלתי, בשבת, אבל בלי תיק, עיפרון ודברי מוקצה. פעם כמו בכל שבת עד שלא הגיעה הביתה לא עשיתי קידוש בצפרא דשבתא, שמענו פתאום מחדר המדרגות קול בכיות עד שהיא נכנסה לדירה, בבכי ובצעקות באומרה "מה רוצים ממני"? חשבנו שאולי
(עמוד ח)
הרביצו לה ברחוב, היא בסך-הכל היתה אז בת עשר, אך היא ספרה שבביה"ס המורה לא מלמדת כל היום שום דבר רק מתעסקת איתה, מדוע היא לא כותבת בשבת? "למה אני צריכה ללכת בשבת קודש לבית ספר ולסבול את זה"? היו בין המכרים שלנו ששמעו על המקרה ובאו אלינו ואמרו איזה הורים אתם שהילדה שלכם מוכרחה לסבול בשביל השיגעון שלכם?... אבל ב"ה הסברנו לה שאסור לבכות
וצריכים לפעמים, יגבה לבי בדרכי ה' וכך בשנת תר"כ ב"ה בשטו"מ הגענו ארצה.
קוראים יקרים, הבאתי רק טיפות מן הים הגדול שעברנו כמו שהזכרתי לעיל, היינו ששה אחים ואחיות נשארנו שנים מהמשפחה עם אחותי אשה החשובה הרבנית מרת שרה שתחי'. מצד אשתי שתחי', היו שנים עשר אחים ואחיות, תשעה מהם הלכו לאושביץ עם הוריהם ע"ה ואחרי כל מה שעברנו, היום ב"ה יש לנו הזדמנות לשמור את התוה"ק ולהיות יהודים כמו שדרוש. כדאי לזכור את הסיפור על רבי זושא ז"ל
שאמר אם ישאלו אותי בבי"ד של מעלה למה לא הייתי ג"כ צדיק כמו אח שלו הרבי ר' אלימלך מליזנסק ז"ל, אענה שאני, זושא ולא ר' אלימלך אבל אם ישאלו אותי: זושא, למה לא היית זושא מה שאתה יכולת להיות אז כבר אני לא יודע מה אוכל אז לענות... לא תהי' לו תשובה.
המלים האלו הביאו אותי לכתוב קצת ממה שעברתי ולכתוב ד"ת. תורה לא בשמים היא הקב"ה לא מבקש מהאדם מה שלא יכול ולא מסוגל לעשות אבל מה שכן מסוגלים הן בגשמיות והן ברוחניות יש לעשות. הקב"ה חונן לאדם דעת ואם ח"ו נולד האדם בלי דעת אין רופאים בעולם שיכולים להשלים
לו את זה רק ה' חונן הדעת וכן בבריאות הגוף. היתה לי שיחה עם הרב ינון נשר שליט"א שנותן לנו שיעור ברמב"ם פעם בשבוע וכעת בהל' תפילה בבקיאות רבה, ב"ה איזה דור חדש של גדולים בתורה יש לנו... המשנה הראשונה במס' ברכות: "מאימתי קורין את שמע בערבית, משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן". ז"א המלים האלו הם הראשונות בתורה שבעל-פה. המשנה השני' אומרת, "מאימתי קורין
את שמע בשחרית... אחרים אומרים משיכיר את חבירו" ז"א, משיראה את חבירו מרחק ד' אמות. דברנו על השאלה העצומה שיש כאן על שתי משניות אלו, היתכן שחז"ל לא מצאו השוואה אחרת לקבוע את זמן ק"ש היסוד של קבלת עול מלכות שמים אלא ע"י הקשור עם זמן האכילה? וגם המשנה השני' להכרת חבירו אמנם ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה, אבל כאן המקום לתת לנו רמז לזה?

לפי השו"ע שאומר שבתפילה צריך לכוון ולהיות עיניו למטה ולבו למעלה ז"א שיסתכל מאין באת" וזה מביא אותו שלבו יתרומם בתפילה ושידע לפני מי הוא עומד. אולי אפשר לפרש קודם שהמשנה הראשונה אומרת "בתרומתן" ולא בתרומה, הכהן צריך להיות זהיר שהתרומה, מה שהוא אוכל, תהי' שלו ללא ספק. והקשר הוא שיהודי קורא ק"ש ה' אחד וקבלת עול מלכות שמים צריך לדעת איך להתנהג בעניני גשמיות, כגון באכילה, מה מותר ומה אסור, מה לברך קודם האכילה ומה אחרי האכילה וכדומה, יש זמן שמותר לאכול ויש זמן שאסור, זה הקשר של ק"ש, והכהנים לא יכולים לאכול אלא רק בתרומתן, רק אם הם טהורים ולא תמיד מותר לאכול, רק בזמן המותר. המשנה השני' מביאה לנו עוד דבר שקשור לקבלת עול מלכות שמים
(עמוד ט)
לדעת שלא כחו ועוצם ידו... והכל מהשגחת השי"ת, "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה" להכיר את חבירו ולא ח"ו להתעלם ממנו. משיכיר... ראוים לומר ה' אחד... ולדייק, למה מתחילה המשנה הראשונה בערבית ואח"כ של שחרית? כמו שיהודי מסיים את היום שלו והולך לישון כך הוא קם בבוקר וזה שאמרו חז"ל לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום כי זה התכלית האמיתית והברכה הכי גדולה, אם זוכים לעשות שלום בעוה"ז בין הרוחניות והגשמיות וזה אפשרי רק ע"י התורה, שנ' "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום", התורה נקראת עוז ועי"ז אפשר להיות מבורך עם השלום בין הרוחניות והגשמיות ולא להיות תמיד במלחמה. וזה ששואלת המשנה "אימתי קורין את שמע" אימתי אותיות אמיתי, איך הדרך האמיתית? התשובה היא, שעי"ז שנזהרין לאכול בתרומתן, גם בגשמיות להתנהג כמו יהודי, חצי לה' וחצי לכם, גם בזמן שאוכלים נשארין בתרומתן ואינם נשקעים בתאוות העוה"ז.

בפ' צו, אומר רש"י אין צו אלא לשון זריז מיד ולדורות אר"ש ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. מפרשים חסרון כיס הלב. אפילו בכמה מלים אבל אני מרגיש צורך במיוחד להביע תודתי וברכתי לכל אלה שעזרו לי להתחזק ולקחת מוסר השכל מהם גם כאן, בארצנו הקדושה. השטן (היצה"ר) רוצה בכל המצבים שהאדם נמצא להפריע לו ולבלבל אותו, רק שלא ילך בדרך הנכונה. אודה את ה' בכל לבי בשטו"מ שעליתי ארצה קבלתי שיכון ברכסים בכפר חסידים מצאתי שם חבר שלמדתי אתו ביחד בישיבת סקלהיד, הוא קבל אותנו ר' יעקב שטיימץ עם כב"ב שיחלט"א בחמימות ובעדינות נפש ה' יברך אותם. מקום עבודה קבלתי ע"י דודה של אשתו מרת מלכה שוימר שתחי' כאן בתל-אביב. כל השבוע חוץ מזמן העבודה הייתי אצל בן דודי ר' שמואל רוזן נ"י שקבל אותי בסבר פנים יפות ולא נתן לי להשכיר מקום לינה רק שאני אהי' אצלו. אין לי מלים לתאר באיזו אהבה ובחמימות קבלו אותי כל משפחתו. נסעתי הביתה לרכסים רק בעש"ק פעם בשבוע אשתי קבלה עבודה אז בביח"ר "אתא" והילדים הלכו לבית ספר... בן דוד שלי ראה שלא קל לי כך, והוא בתור ותיק התעניין על דירה בשבילי, אולי בדמי-
מפתח... הוא רצה לעזור לי להשיג כאן מקום לגור, היות שעבדתי כאן, ואז להשיג דירה לא הי' קל... הוא עקב בעתון אחרי ההודעות וההצעות שיש, אולי יש איזו דירה שבאה בחשבון. חזרתי מרכסים לת"א, בדרך כלל עוד במוצש"ק כדי שביום ראשון אוכל להופיע בעבודה בבוקר בזמן. כך נמשך הדבר ארבעה וחצי חדשים וכשהגעתי במוצ"ש אליהם אמר לי בן-דודי: מגיע לך מזל-טוב, קניתי לך דירה. ראיתי הודעה בעתון ביום שישי ותיכף הלכתי לראות, נתתי דמי קדימה וזהו... קבלתי שוק והייתי בהלם: זה אמת? תיכף לקח אותי למקום שאני גר בו גם כיום. א"א להביע במלים את החסדים שעשה עמנו במשך שנים ארוכות. תמיד רצה רק לעזור לנו במה שהי' לו האפשרות. ה' יברך אותו בכ"ט ויזכה לראות הרבה נחת אצל הילדים ומשפחותיהם עמוש"א. לפי הנוהל אז כשהחזרתי את השיכון שקבלתי מהסוכנות היתה לי זכות לבקש הלואה ועם זה עזרו להשיג את הדירה בדמי-מפתח. הסכום הי' מספיק בערך
(עמוד י)
ל-30% מהסכום הכללי אבל זה הי' עזרה מצידם ולזה הייתי צריך להשיג שלושה ערבים. חובתי להזכיר מדות טובות של יהודים; סיפרתי ליהודי חשוב ת"ח גדול ויר"ש, מכירי עודו מהעיר גרוו"ד, על מצבי, הוא לא המתין שאני אולי אבקש ממנו לחתום בשבילי. אלא הוא בעצמו אמר לי: תכתוב גם אותי לאחד מהערבים ותודיע באיזה יום ושעה אני צריך ללכת לחתום. יהודי שעבד די קשה לפרנס את משפחתו
ולוקח סיכון... בזמן שאשתי הלכה להודיע לו שקבלו אותו בתור ערב תיכף עזב את בית-המלאכה שלו והלך לחתום שלא יהי' שום עיכוב. ה' יברך אותו וכב"ב בכט"ס עמוש"א. כמה מהחברים ומהידידים עוד מחו"ל ששמעו שהשגתי דירה כאן באמצע ת"א אמרו לי: בן של ר' שמעון שטרן ע"ה הולך לגור עם משפחתו ועם ילדים רכים בשנים באיזור שבו הרוב חילונים ולא הולך לגור בבני-ברק, במקום שאפשר לתת חינוך דתי וגם להיות בין חברים לומדי תורה ושומרי מצות? זאת הם אמרו לי רק מתוך אהבה וידידות! עוד מחו"ל הייתי קשור מאד לצדיק ה"אמרי חיים" ז"ל, הלכתי לשאול אותו ואמרתי מה שהחברים והידידים אומרים לי, אמרתי את שמם, כי הוא הכירם בתור אנשים יראים ושלמים...

הצדיק ז"ל ענה לי בפה קדשו: אם אתה רוצה להמשיך בדרך התורה אל תפחד, הקב"ה יתן לך כח כמו שנתן לכל אחד את כח הבחירה ואתה יכול להיות יהודי שומר מצות וגם לחנך את הילדים בדרך התורה וד"ל. ה' יצליח דרכך. לשבת אחת היינו מוזמנים לדוד של אשתי ר' אלימלך שוימר שליט"א כאן בת"א, שגר ברחוב יונה הנביא. הוא הי' רגיל להתפלל בשבתות ברח' הרב קוק בבית-הכנסת שבו היו שני
מנינים. בראשון התפללו יהודים של חוג חתם סופר ובראשם הרב יואל פולק ז"ל, ובמנין השני התפללו חסידי אינטרניר. הלכנו להתפלל במנין השני אבל עוד נפגשנו עם המתפללים של ה"חוג" ראו עלי פנים חדשות באו ונתנו לי שלום וכמו שמקובל, שאלו מאין באתי מי אני וכו'. כדי להביא את הדברים כמו שהי' כל השבוע אכלתי רק סנדביצים ולא נכנסתי אף פעם לאכול במסעדה... הייתי צריך להיות זהיר בהוצאות... אבל הי' יום צום תענית אסתר כמובן עבדתי ולפנות ערב שאלתי יהודי חרדי אולי הוא יודע על מקום שבו אפשר לאכול בלי חשש, בערב אחר הצום. השאלה שלו היתה: תגיד לי לאיזה חברה אתה שייך, באיזה בית-הכנסת אתה הולך להתפלל? עניתי לו שאני עולה חדש והתפללתי כבר כמה פעמים בחוג חתם סופר. הוא אמר: אם זה כך אתה צריך להיות זהיר לאיזה מקום אתה נכנס לאכול! זה מחייב אותך להיות מאד זהיר! המלים האלה עשו עלי רושם והתחלתי ללמוד מזה.. וכך התחלתי לבדוק עם מי להתחבר... והאל' אנה לידי ובין מתפללי חוג חתם סופר הכרתי את ר' נח
גרשוני שליט"א בעל מדות, רודף צדקה וחסד יהודי מובהק וב"ה קבל גם אותי כחברותא שלו וכך נכנסתי בין חברים ת"ח, ר' מאיר הרמן והרב ר' שמואל למברגר ז"ל ועוד חבירים שיחיו להבדל"ח. התחלתי להשתתף בשיעורים שלהם וזה הביא אותי לקבוע עתים לתורה. בכל בוקר וכן גם בין מנחה למעריב, יותר מעשרים שנה שמעתי שיעורים מר' עקיבא פולק ז"ל שהי' ת"ח חרוץ, יהי' זכרו ברוך. ע"י ר' נח גרשוני שליט"א הגעתי וזכיתי ב"ה לנסוע ולשמוע במשך שמונה שנים מדי
(עמוד יא)
שבוע בליל שישי, מהצדיק הגאון הרבי מקלוזנבורג שליט"א. הרגשתי את ההשפעה של השיעורים ששמענו מפה קדשו כל השבוע וכן גם זכיתי ע"י ידידי החביב ר' נח שיחי' להשתתף במשך שנים בשיעורי בית אצל הרב הראשי של ת"א הרב ידידי' פרנקל ז"ל, שנתן למנין יהודים בביתו פעם בשבוע שיעור ברמב"ם, זה ג"כ רק חיזק אותי. היחס הידידותי של משפחותנו, ב"ה היה לדוגמא שגם באמצע ת"א באיזור שלא כולם דתיים ג"כ אפשר להיות יהודי שומר תו"מ. הנסיונות הם גדולים, אבל כמ"ש עזרת אבותנו אתה הוא מעולם, שהאבות שלנו ג"כ היו נאלצים לקבל עזרת ה', אבל אנחנו נזקקים שהקב"ה יהי' לנו מגן ומושיע כמ"ש להם ולבניהם אחריהם בכל דור ודור, ולזה אנחנו מחויבים להקפיד ולבחור את החברים שלנו שהם יכולים להשפיע לטובה או להיפך ח"ו.

בשבח והודי' להשי"ת שזכיתי לקבל עוד מורה דרך יהודי ת"ח מופלא ומלא ביר"ש ר' חיים צבי ויס שיחלט"א תלמידו של הגאון בעל "לחם שלמה" ז"ל שהי' אדמו"ר בישוב שימלאוו ותלמידו של הצדיק ר' יואל הרבי מסאטמער ז"ל. בעזרתו הגדולה קבלתי ממנו מוסר השכל עם מסירות נפש, הוא חיזק אותי ואת אשתי שתחי' בזמנים שעברתי משברים לא קלים, והודות להשי"ת היה שליח טוב ולא נתן לנו להתייאש
בזמנים הקשים האלה ל.ע. הקשר שיש לנו אתו ועם משפחתו החשובה שתחי', משפיע עלינו לטובה גם היום. כל זאת אפילו שאני לא מגיע לרמה שלו, ומכיון שכך, הערכתינו כלפיו כפולה ומכופלת, וכמ"ש אל תהי' ברכת הדיוט קלה בעיניך. הקב"ה יברך אותו וכב"ב שיזכה לראות הרבה נחת עושר ואושר עמוש"א. מאת ה' היתה זאת שאשתי שתחי' עזרה לי ועוזרת לי גם היום כשאני רוצה לעשות דבר טוב או לעסוק
בתורה, ועל כל זה אומר אני ב"ה זכותה שבמשך חמש עשרה שנים, תחת שלטון קומוניסטי, שהיו זמנים עם סכנת-נפשות ללכת בדרך התורה ותמיד חיזקה את התקוה ולא פחדה שח"ו אולי בגלל שאני לא עובד בשבת, זה ישפיע על קיומנו מבחינת פרנסה כמ"ש וכי תאמרו מה נאכל וגם הענין של החופש בחיים הי' בסכנה בלי לפרט... והמבין יבין כאחז"ל אעשה לו עזר כנגדו ב"ה זכיתי שתהי' לי לעזרה ולא ח"ו כנגדי, וזכותה הגדולה שזכיתי להגיע לשנה השלש-עשרה, לכתוב בכל ערב דף של ד"ת. תמיד היא דואגת שלא יפריעו לי בשום דבר, כדי שאני אוכל לשבת במנוחה, ללמוד ולכתוב. ובזאת היא שמחה בחלקה ב"ה.

ידידים יקרים וקוראים נכבדים אין לכם מושג עד כמה שמעשיה השפיעו עלי לטובה ולא ח"ו להפריע ולגרום לביטול תורה...

אחרי עשרים שנה, כשהייתי עצמאי, מסרתי ז"א, מכרתי את הבי"מ וסידרתי שלא נשארתי ב"ה חייב מיסים וחובות אחרים כהנה וכהנה, לא לספקים ולא לעובדים, כמו שאומרים יצאתי נקי. התחלתי לעבוד בתור שכיר, כפקיד במשרד שקבלו אותי. ביום הראשון שהתחלתי לעבוד הי' לי חששות איך אני אהי' מסוגל לשבת כל היום ע"י שולחן הכתיבה בשעה שכל ימי חיי הייתי רגיל להיות בתנועה ולרוץ ממקום
למקום ורק בגמר היום לשבת ולנוח קצת מהמתח שהי' בעבודה. ועכשיו ראיתי את העובדים יושבים במנוחה, עובדים ומדברים בנחת וזה הי' נראה לי כמו עולם אחר:
(עמוד יב)
איך אני אתרגל לזה בגיל 57, אבל ב"ה עמדתי במבחן ולא עבר הרבה זמן וקבלתי את הקביעות שזה היה ג"כ הישג גדול. עבדתי מחוץ לעיר וכל בוקר (אחרי השיעור ותפילת הבוקר) מהרתי ונסעתי, בערך 40 דקות, למקום העבודה. כמובן לקחתי עמי ספר כי מה היה לי לעשות בזמן הנסיעה הארוכה הזו? ז"א, למדתי דברים קלים שבזמן הנסיעה יכולתי לקלוט אותם, וכך הגעתי מדי בוקר. לפי הסדר המקובל הי' צריך להגיע חצי שעה לפני קבלת הקהל, כדי להכין את החומרים שבזמן עבודה יהיו על ידינו... במקום עבדו 56 עובדים ועובדות, הרוב היו דתיים ובזמן הכנת החומר בשעות הבוקר הי' פחות או יותר שקט, ושמעו מה שדברו בקצה האולם וכך אני שומע: (לדוגמא, אני מביא) יעקב נכנס, אומר "בוקר טוב לכולכם" עונים לו, וכך שלמה נכנס, ושרה ומרים... ומתחילים לפטפט ושואלים: שלמה, מה שלומך? איך עבר אתמול בערב? איפה הייתם? ושאלות כהנה, ושלמה עונה: כן, ראינו הצגה יפה, וכי ופתאום יעקב אומר לשרה: איזו שמלה יפה יש לך! התשובה: תודה. שיחות חולין מכל הצדדים, איך עברו השעות של הערב, בנעימים וכו'... ואף אחד לא אומר, הייתי בשיעור של תורה... למדתי אתמול בערב עם חבר... בחברה של דתיים ג"כ א"א לשמוע איזו שהיא מלה שיש לה קשר לפחות עם דרך התורה! ראיתי חברים בכל גיל והי' נראה לי שהם לא חילונים ולא בורים. מילא חילונים ובורים, על מה יש להם לדבר ולספר מלבד הדברים הנ"ל. אבל אלה שלמדו פעם או אולי גם כעת ממשיכים לקבוע עתים לתורה גם מהם א"א לשמוע ד"ת? האם ח"ו מתביישים לגלות זאת בחברה?... בהפסקת הצהריים, חלק גדול מהעובדים לא הלכו הביתה מפני שהנסיעה לקחה הרבה זמן וגם אני הייתי ביניהם, וכך נשארנו במקום. אכלנו את הסנדביצים שהבאנו מהבית וכך ישבנו והתחלתי להכיר אותם מיהם, באיזה בי"ס הם למדו ובמיוחד התעניינתי בין הדתיים. אחד אמר שלמד בישיבה תיכונית בפרדס חנה, בנחלים, מרום ציון ירושלים וכדומה, התחלתי להגיד פירוש קצר וקל להבנה על פרשת השבוע, התגובה היתה לי מופלאה, אמרו לי: ישר כח. אחד כבר קרא לחבירו: בוא! תשמע ד"ת! שמחה רבה מלאה את לבי אבל הייתי תמה, הפה שאסר הוא הפה שהתיר? אלה שדברו בבוקר, בלי לפגוע בהם ח"ו, שיחות חולין הם אלה שאומרים לי ישר כחך!... למחרת כבר הכנתי את עצמי עם יותר חומר וב"ה לאט לאט קבלו אותי בשמחה. אז התחלתי בערב, לכתוב על דף של מחברת בכמה עותקים, פירושים קצרים על פ' השבוע והתחלתי לתת לכמה
חברים מצורף עם בקשה שיקדישו כמה דקות בערב. להוריד את השעון מהיד ולשים על השולחן ל10-15 דקות לפני פתיחת הטלוויזי', וכדומה, ואני אגיד להם תודה מפני שחשובה לי מאד התגובה שלהם...
האמת היא שלא יכולתי להרדם בלילה מתוך סקרנות. לא ידעתי איך יקבלו את זה? מי אני? האם אני ראוי ומסוגל להביא להם ד"ת, שזה יעניין אותם? ואני לא מהדור הזה... אבל ה' הי' בעזרי. התפללתי בבוקר עם יהודי ששמו ר' צבי נ"י ת"ח גדול ומרצה הרצאות ברמב"ם, והראתי לו מה שכתבתי ובקשתי שיגיד לי בלי רחמנות את חוות דעתו, ולפלא בעיני, אמר לי גם הוא, ישר כחך! תמשיך ותצליח! הוא
(עמוד יג)
הי' היהודי הראשון שעודד אותי ואמר אל תחשוב מה כל אחד יגיד, תמשיך בדרכך בהצלחה. גם במקום העבודה היו יהודים מבוגרים וצעירים שבאו לעודד אותי וכך התחלתי בעהשי"ת עד שהגעתי לעשרים-שלושים-ארבעים - והיום - כבר קרוב לשישים דפים ביום, שחברים וידידים מקבלים ממני, חלק מקבלים כל יום בבוקר וחלק פעם בשבוע, כמובן ח"ו בלי שום תמורה כספית. כשהתחלתי להדפיס 30-40 דפים ביום היו לי הוצאות די גדולות. שנינו, אני ואשתי שתחי', עבדנו, ומהמשכורת הוצאנו את הסכום שהי' די רציני, וב"ה ההוצאות היו תמיד יותר ויותר והרגשתי שאסור לי לעשות זאת בלי הסכמה של אשתי. שאלתי את דעתה מה היא אומרת על הסכום שיוצא כל חודש, והיא אמרה אל תחשוב על הדברים האלה, ב"ה, בשמחה רבה אני מסכימה וזה לא יפריע לך... עברו כמה שנים וקבלתי מתנה מאמא של חתני שתחי' מכונת שיכפול, ועם זה אני משכפל כל ערב את מה שאני כותב ומלקט, ובבוקר אני מביא לבית הכנסת סחורה טרי' ב"ה. עד היום לא ידוע לי עד כמה יש חלק בזה לחתני החשוב והיקר שליט"א.

אחז"ל: נשיין במאי זכיין... השטן מנסה תמיד בכל מיני דרכים להסית את האדם מדרך התורה. פעם חברי עם אשתו (מכרים שלנו עוד מחו"ל) צלצלו בערב בדלתנו בשעות קצת מאוחרות, בלי הודעה מוקדמת, כמו שנהוג אני ישבתי ועשיתי כדרכי את העבודה שלי בקודש. אשתי נתנה להם להכנס. הם ביקשו סליחה שבשעות כאלה הם מפריעים אבל ראו אור דלוק מבחוץ, ולכן נכנסו לראות ולדרוש בשלומינו. כמובן
קבלנו אותם בכבוד, אבל הם "תפסו אותי על חם", ספרי קודש מונחים על השולחן והסטנסיל על שולחן-הכתיבה. הם חשבו שאני עוד עובד בשעות האלו כדי להרויח תוספת משכורת ולפי ראות עיניהם בכוונה טובה שאלו את אשתי: בעלך עוד עובד בשעות כאלו, הוא זקוק לכסף? עם בקשת סליחה, אשתו של חברי פנתה אלי: האם זה נכון? חשבתי מה לענות, להפגין שאני לומד ולא על מנת לקבל פרס אני עושה זאת,
לא רציתי לענות, אבל ח"ו מותר לי להתחמק מהתשובה האמיתית, ולא להתבייש ח"ו! והרי ויגבה לבו בדרכי ה' - כתוב, ואז עניתי להם, שאני לא עובד כעת ולא בשביל כסף אני עושה זאת, אלא כך התרגלתי כל ערב ללמוד ולכתוב דף אחד של ד"ת, פירושים על פרשת השבוע וד"ל, ואם אני אזכה לזכות גם אחרים, אז השכר יהיה כפל כפליים. אשתו של חברי הסתכלה עלינו בתמיהה ושאלה: וכמה פעמים בשבוע או בחודש אתה עושה כך? אמרתי לה בפשטות: כמו שאני רגיל לאכול כל יום... כך התרגלתי ללמוד ולכתוב כל יום. אני לא יכול לשכוח כיצד הסתכלה עלי ועל אשתי, שח"ו אנו לא נורמלים, "ואתם לא יוצאים לבלות או לשבת ולהסתכל בטלויזיה?" ופנתה לאשתי: תגידי ואת מסכימה לזה? וכך את מקבלת את רצונו?... ואשתי שתחי' בשמחה אמרה לה: כך אני מקבלת את זה בשמחה ובאושר, יש לך מושג מה זה אושר בחיים? כשאני שומעת לפעמים מהמכרים שהם מקבלים את הדפים של בעלי יום יום
ואומרים לי: אנחנו נהנים מהדברים שבעלך כותב, אז אני לא אהי' מאושרת? תמצית הדבר היא ללמוד מאויב: תחכמנו, לדוגמא, אני רואה בין השכנים יש כאלו שיושבים
(עמוד יד)
עד שעות מאוחרות בלילה, משחקים בקלפים או בדברים אחרים, כך מבלים את הלילות, ובבוקר, כשאני חוזר מבית הכנסת הם כבר הולכים לעבודה. אם כך, לי תהי' טירחה ללמוד עד השעות המאוחרות? ההבדל הוא רק שהם עמלים ואנו עמלים... לצערנו הרב, אנחנו שארית הפליטה המעידים מה ההבדל בין ההשכלה האוניברסלית ובין, להבדיל, להבין ולהשכיל בדברי תלמוד תורתך.

מה עשו הגרמנים, ובראשם היטלר ימח שמם, בעלי השכלה ואינטלגנציה גבוהה? כתוב לא תרצח, מחקו את ה"לא" ונשאר תרצח, וכך עשה גם סטאלין, בצורה קצת אחרת ועוד כהנה, להבדיל אלף הבדלות התוה"ק מצוה לנו לא תרצח, לא כתוב: לא תרצח יהודים, אלא כל אדם ורק אם בא להרגך השכם להרגו. וכתוב ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה, אצלנו זה מצות עשה שכל יהודי חייב לקיים אותה.
להבדיל, אצלם לא רק שלא מקיימים ואהבת לרעך, הם מתנהגים בכל לפי רצונם ולפי אינסטינקטים שיש להם, ולצערנו, מלאים במדות רעות...
בענין של לראות את דרך התורה וללמוד ממנה, היתה לנו על זה שיחה עם הרב ינון נשר שליט"א, בליל
השיעור של הרמב"ם שאומר שלפני תפילת י"ח לומר, "ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך", וכשמסיים לומר, "יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי", לכאורה את המלים האלה "ה' שפתי תפתח"... היינו צריכים להגיד לפני שמתחילים להתפלל, ולסיים ב"יהיו לרצון"... רק אחר סיום כל התפילה ז"א, אחר "עלינו"... אלא רואים שהאדם צריך קודם להכין עצמו שיהי' מסוגל להתפלל תפ' י"ח, קודם לומר "יוצר אור ובורא חושך", שהאדם צריך לראות קודם את ההבדל העצום בין האור לחושך, כך הוא מוכשר ומסוגל לומר "שמע ישראל"... ולקבל על עצמו עול מלכות שמים, ואז הוא מתחיל בתפ' י"ח, כמו שהרמב"ם מסביר איך היא מחולקת, ג' ראשונות, ג' אחרונות, והבקשות באמצע. לפי הדברים הנ"ל מקבלים הדרכה איך לגשת לעבודת ה', דברה התורה בלשון בני אדם! וידוע שכל מה שהקב"ה ברא יש בו
צורך רק צריכים לדעת איך להשתמש בו. קדש עצמך במותר לך. שואלין למה נחוצה מדת האפיקורסות? האם זה מביא לאדם תועלת ח"ו? א.ל. שכן מביא תועלת לאדם אל תאמין בעצמך... מספרים בשם החפץ חיים ז"ל שאמר: אם ישאלו אותי, למה כתבתי י"ג ספרים? האם בשביל מי שרוצה ללמוד תורה, הכי אין ספרים מספיק מגדולים וגאונים, מה הי' הצורך בעבודה שלי בכלל? הייתי יכול ללמוד תורה בלי לכתוב? התשובה לזה היא, אם אני לא הבאתי תועלת ח"ו בעבודתי רק ליהודי אחד והיהודי היחידי זה אני בעצמי, כבר הי' לי כדאי כל העבודה. זה תמיד עומד לפני עיני, איך אפשר להעביר את הזמן ועל אחת כמה וכמה אם אני זוכה לפעול עוד על יהודי אחד מה מנת חלקי מכל עמלי...

בסיכום ובסיום כל מה שכתבתי בהקדמת הספר: א) טוב לי תורת פיך... ועם זהב וכסף ג"כ טוב אם יש קודם תורת פיך. יש לנו ב"ה דור חדש, מהם כאלו לשם ולתפארת ישראל, לדוגמא, אני מביא תודתי העמוקה לבן דודי החשוב והדגול בתורה וביר"ש המהודר במדות טובות כש"ת ר' בנימין יוסף פיינטיך שליט"א, עם אשתו החשובה, בת אחותי היקרה והחסידה מרת פנינה (פרל) שתחי' עכב"ב בתפילה
(עמוד טו)
להשי"ת שיצליחו בדרכיהם בחינוך ילדיהם היקרים ה"ב נחום שלומד בישיבה בירושלים, בתם אילנה שרשומה בסמינר של בית יעקב ג"כ בי"ם, בתם עליסה ובנם דוד שיחיו. שיזכו לראות נחת אושר ועושר, הן בין אדם למקום והן בין אדם לחברו עמוש"א, הקב"ה ישלם שכרם שעל ידם הגעתי ליום הכי מאושר בלע"ה בחיים, להוציא את הספר לאור. נדבת לבם ומסירות נפשם לאהבת תורה וישראל ועי"ז בדין הוא שיטול שכרם אכ"י כדאי לשים לב להתנהגות שלהם שהם באו אלי להציע שאני אתן להדפיס את הדפים אשר כתבתי לפחות חלק מהם ולהוציא לאור בתוך ספר, ולא שאני הלכתי לבקש מהם... אני לא יכול לשכוח את הערב הזה ששמעתי שהם מוכנים להקדיש סכום רציני, קודם כדי לגרום לי ולמשפחתי נחת ושמחה ואולי גם לאחרים. ה' ישלח ברכה והצלחה בכל מעשה ידיהם אמן כי"ר.
ולסיום הקדמת הספר ברצוני להשלים עם פירוש ששמעתי מפה קדשו של "אמרי חיים" ז"ל בשבת פ' וישב, שאמר דברי תורה בקדושה רבה וכמו שהי' נהוג אצלו בביתו הזמין בדרך כלל את האורחים שבאו לשבת וזכיתי להיות ביניהם. הסדר הזה מקובל גם היום אצל האדמו"ר שליט"א יבל"א.

על הפ' ויאמר את אחי אנכי מבקש הגידה נא לי איפה הם רועים, לכאורה במקום רועים הי' צריך לומר נמצאים? באותה השבת היו אורחים גם מחו"ל, בנים של חסידים שהיו פעם, והם אוהדים גם היום לויזניץ, כפי שהתרגלו משחר ילדותם, אך בהתנהגות הם רחוקים כבר מהדרך של אבותיהם. הם עוד זוכרים שהאבא נסע לפעמים להיות בין חסידים בשבת כדי לחזור הביתה מחוזק ביהדות. כל הכבוד לאלה שהם רוצים וממשיכים במנהג אבותיהם אבל, חשוב מאד לדעת, אם האבא הי' מתנהג כל השבוע בקביעת עתים לתורה וכ' אז נסיעה לשבת להיות בין חסידים, נתנה חיזוק כדי להיות מוסיף והולך בדרכי ה', אבל אם ח"ו מבלים כל השבוע בהבל הבלים, בחברה לא מתאימה אז אתם חושבים שכבר אחרי שבת אחת אפשר לחזור הביתה בתור יהודי כמו שהאבא ע"ה הי'? לא כך, אם מתנהגים כל השבוע כמו שאבא
שלכם הי' מתנהג אז השבת ג"כ תשפיע עליכם כמו שעליו השפיעה וז"ש את אחי אנכי מבקש האחים שלי הם בני יעקב אבינו, הגידה נא לי איפה הם רעים, באיזו חברותא הם נמצאים, מזה אני אדע כבר מי הם...

ואסיים בפירוש ששמעתי מאבא שלי ע"ה, בפ' "וירא" כתוב: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' וכו'. רש"י אומר כי ידעתיו, לשון חיבה, ומה חיבה, אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, ושמרו דרך ה' וכו'. ידוע כל האתין שבתורה הם לרבות, אמרו חז"ל כבד את אביך... לרבות אף לאחר מותו, ז"א במצות כיבוד אב ואם מחוייבים אף לאחר מותם. אבל להגיע לבנים כאלה צריכים האבא והאמא לתת חינוך יהודי על פי התורה הקדושה. ואז יש לזה יסוד ותקוה שילכו בדרך אבותיהם וזה שאמר כי ידעתיו, כמפ"ש רש"י, ל' חיבה למה? למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וכו'. זו הוכחה שהאבא והאמא נתנו ועשו את שלהם, אם אחריו ושמרו דרך ה', לכן מגיע לשון חיבה לאברהם אבינו ע"ה.

ואסיים בפ' אם יהי' אלי עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך... אמשיך הלאה כדי והי' ה' לי לאל' ונזכה עוד לכ' זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה עבגצ"א.