שמן המאור - ר' מאיר לאמט

הספר יצא לאור בניו יורק בשנת תשמ"ג
נושא הספר: דרוש על המקרא
מיקום המבוא בספר: הקדמה: 8 עמודים ללא ציון מספור

תקציר המבוא:

הספר "שמן המאור" חובר בידי סבו של מחבר המבוא.
מחבר המבוא מציין בתחילת דבריו שהוא הרגיש שיד ההשגחה כיוונה אותו למצוא דווקא את הספר של סבו ביום שבו שוחרר בידי הרוסים בסוף המלחמה, ולכן הוא מוציא אותו שוב לאור.
המחבר מתאר באריכות את מה שעבר עליו בשנות המלחמה, תרצ"ט–תש"ה (1939-1945).
רוב זמנו הוא היה בעיר סמבור שבגליציה. בתחילת המלחמה נכבשה העיר בידי הגרמנים, אבל תוך זמן קצר הועברה לידי הרוסים. בשנת תש"א (1941) נכבשה שוב בידי הגרמנים ומאז תוך זמן לא ארוך נרצחו רוב רובם של יהודי העיר.
מחבר המבוא מספר שהוא ניצל בדרך נס כאשר הסתתר במשך כשנה בביתם של פולנים יחד עם עוד 3 אנשים, עד לשחרורם בידי הרוסים.

המבוא:

שמן המאור

ברכת הודאה - ודברים אחדים
אודה לד' על הטוב שגמלני ועל הנסים והנפלאות שהראה ועשה לי בהוציאו אותי מידי הגרמנים הרוצחים ימ"ש. זכיתי והנני מן היחידים, אודים מוצלים מאש, אשר שרדו ממשפחה גדולה ורבת-נפשות. אעלה בראש הודאתי את זכר הורי היקרים ז"ל הי"ד, אשר גידלוני על מבועי-התורה ובדרכי החסידות: אבי מורי, הרה"ח ר' מרדכי, בן הרה"ח ר' ישראל איסר ז"ל, למשפחת לאמעט, אשר הי' מחסידי אדמו"רי סדיגורה זי"ע, ואמי מורתי פרידא פעסל הי"ד, בת הרה"ח ר' מרדכי דוב ז"ל למשפחת לעוו, אשר הי' חתנו של מחבר הספרים אלו זצ"ל.

גלגולו של ספר
נפלאות הן דרכי ההשגחה העליונה אשר זימנה לידי הזכות הגדולה להוציא מחדש לאור-עולם את ספריו של זקני זצ"ל "שמן המאור" ומפתח "בית דוד", אשר בזמן הופעתם הראשונה קיבל הסכמתם וברכתם של גאוני עולם מהדור ההוא.
טופס אחד ונדיר מן הספר "שמן המאור" התגלגל והגיע לידי בדרך פלא בהיותי ימים אחדים אחרי שחרורי ע"י הרוסים שזכיתי בעזהי"ת לצאת מן המחבוא ובהגיע ספר זה לידי ראיתי בכך אות מן השמים שמוטלת עלי החובה להדפיסו מחדש ולהפיצו ברבים.
אך לא אקדים את המאוחר, אלא אספר תחילה מקצת מן הקורות אותי והתלאות אשר פקדוני בשנות החורבן הנורא האחרון של מלחמת העולם השני', בשנים תרצ"ט-תש"ד, שבעזהי"ת זכיתי לצאת מהן כמו ממות לחיים ולהמשיך את שרשרת משפחתנו.

בין הגרמנים והרוסים
הרדיפות והנגישות בעירנו סאמבור החלו מיד לאחר פרוץ מלחמת העולם השני'. ימים ספורים לאחר שהחלה המלחמה, בחודש אלול תרצ"ט, נכנסו הגרמנים ימ"ש לעיר ומיד הרגשנו בזרועם הקשה ובכל רשעותם.
אחת הגזירות הנוראות שלהם, היתה דוקא ביום-הכיפורים ת"ש, כאשר פקדו על היהודים להמציא להם מיד סכום גדול מאד של כופר-נפש, תוך אזהרה, שבאם הסכום לא יועמד לרשותם - יהרגו אנשים, נשים וטף. פחד ואימה נפלו על ראשי כל היהודים, עד כי לא התכנסו לתפלה ביום הקדוש בבתי-הכנסת ובבתי- המדרש, ותחת זאת היו טרודים כולם באיסוף הכספים. רק בכמה בתים התכנסו עשרה אנשים כדי להתפלל במנין, אבל בחשאי ובעוד המתפללים שרויים באימת-מות. השי"ת לא מנע חסדו, וכך עלה בידי נציגי היהודים להמציא לגרמנים ימ"ש את סכום הכסף הדרוש.
הקלה נוצרה בעקבות ההסכם בין הגרמנים ימ"ש לבין הרוסים על חלוקת פולין. הודות לכך החלו למחרת יום-הכיפורים הגרמנים לעזוב את העיר וביום י"ג תשרי בבוקר כבר נכנסו הרוסים. היהודים נשמו קצת לרווחה, העוצר הוסר וההאפלה בוטלה. אמנם איש לא שש לבואם של הרוסים, אבל רווח קצת עם הסתלקות הגרמנים. היהודים החלו מיד לעסוק בהקמת הסוכות ובחג כבר התפללו שוב בבתי-הכנסת ובבתי-המדרש.

הדאגה להמוני הפליטים
הואיל וסאמבור שוחררה מעול הכיבוש הגרמני, החלה העיר להיות מוצפת במאות ואלפי פליטים יהודים אשר נהרו אליה ממערב-גליצי' אשר היתה כבושה בידי הגרמנים ימ"ש. רוב הפליטים באו למקום בעירום ובחוסר כל, כאשר רק בגדיהם לעורם. היו ביניהם אנשים אשר רק לפני זמן קצר היו עשירים מופלגים ופרנסתם מצויה ברווח, ואילו עתה נתדלדלו לחלוטין. הם ובני משפחותיהם היו ללא קורת-גג ובלי פרוסת-לחם אפילו. מספר הפליטים הי' כה גדול, עד אשר עלה על מספר יהודי העיר, וברובם היו שומרי תורה ומצוות.
הציבור היהודי של סאמבור התגלה אז בכל נדבת-רוחו. כולם נרתמו לעזור ולסייע לפליטים בשעת צרתם. בעלי-בתים ואברכים חשובים נרתמו לפעולות ההצלה, גם אנכי הייתי ביניהם. בראש החבורה התבלט ר' שמואל מעצגער הי"ד.
פעולה מרכזית נעשתה בשמיני-עצרת, כאשר התפללנו בהשכמה במנין מצומצם, מיד לאחר-מכן עברנו מבית-כנסת לבית-כנסת ומבית-מדרש לבית-מדרש. ר' שמואל מעצגער ז"ל פנה אל הקהל בנאומים קורעי-לב, הוא לא דיבר בלשון בקשה כי אם תבע במפגיע לעשות למען הפליטים, באומרו כי העזרה לפליטים איננה נדבה כי אם חובה.
ואמנם, יהודי סאמבור הכניסו את הפליטים אל דירותיהם, קיבלו אותם לא כפליטים עלובים אלא כאורחים רצויים, וקשה לתאר במילים את מדת הכנסת-האורחים שהתגלתה באותו זמן, כאשר יהודי סאמבור פתחו את בתיהם בפני אחיהם הפליטים.


אישי-סגולה בין הפליטים
הטרגדיה הגדולה נשקפה לא רק מן המראה ההמוני של יהודים שנושלו מכל אחוזותיהם ונאלצו לנוס ולהימלט כשרק כתונתם לעורם, כי אם גם מן המראה של אישי-סגולה גדולים ודגולים שאף הם נאלצו ליקח את מקל-הנדודים בידיהם ולברוח.
בין הפליטים אשר הגיעו לעירנו היו אדמורי"ם, רבנים ובעלי-בתים חשובים, בתוכם:
הגה"ק ר' פנחס טבערסקי הי"ד זי"ע, האדמו"ר ורבה של אוסטילא, הרבנית, אשר היתה בתו של הגה"ק ר' ישכר דוב רוקח זי"ע, האדמו"ר ורבה של בעלזא ובניהם הקדושים. הם נמלטו מן העיר פרעמישלה;
הרה"צ ר' נפתלי הורוביץ הי"ד, בנו של הגה"ק ר' ראובן זי"ע, האדמו"ר ורבה של דעמביץ ומשפחתו;
הגה"צ ר' אלישע האלבערשטאם ז"ל, רבה של גארליץ, הרבנית, בתו של הגה"ק ר' מררכי טבערסקי זי"ע האדמו"ר מהאראניסטאפול ומשפחתו;
הרה"צ ר' שמחה הורוביץ הי"ד, האדמו"ר מסאנדובע-ווישנא, בנו של הגה"ק ר' צבי הורוביץ זצ"ל, האדמו"ר ורבה של ראזוואדוב, הרבנית, בתו של הגה"ק ר' יעקב סאפרין זצ"ל, האדמו"ר מקאמארנא;
הרב הגאון ר' טובי' הורוביץ הי"ד, רבה של סאניק, הרבנית, בתו של הגה"ק ר' יהושע שפירא זצ"ל, האדמו"ר ורבה של ריביטיץ;
הרב הגאון ר' דוד'ל הורוביץ הי"ד, בנו של הרה"צ האדמו"ר מגראדזיסק זצ"ל, שישב בעיר טארנא, עם משפחתו.
בדירתנו היתה אכסנייתו של הרב הגאון ר' מאיר רפאל בוימעהל הי"ד, רבה של לאנצק במערב גליצי' ובנו. אמי ז"ל היתה משרתת אותו ודואגת לכל צרכיו. הוא הי' חולה במחלת הכליות ואמי היתה מבשלת ואופה למענו במיוחד.

גירוש הפליטים לסיביר
אף אם, כאמור, היתה הקלה בבואם של הרוסים, הרי מיד התגלתה איבתם למוסדות היהודיים. הם אמנם לא סגרו את בתי-התפלה, אך הצרו את צעדיהם של מוסדים יהודיים אחרים ורדפו את עסקניהם. שלטון הקהל התבטל מאליו.
במיוחד הכבידו את אוכפם על הפליטים היהודיים. הללו נדרשו להירשם ונשאלו אם בדעתם להישאר תחת שלטון הרוסים, ואז יוכרו כאזרחים רוסיים ויינתנו להם דרכונים מתאימים, או שדעתם לחזור לבתיהם שבשטח הכיבוש הגרמני. רוב-רובם של הפליטים הודיעו, כי בדעתם לחזור למקומות מגוריהם הקודמים, ותשובות אלה היו למורת-רוחם של השלטונות הרוסיים, ולכן החליטו להעניש אותם ולהגלותם.
בש"ק פ' קורח שנת ת"ש הוצאו הפליטים מבתיהם והובאו לתחנת-הרכבת ומשם הובלו בקרונות-משא לסיביר, וכזה הי' גורלם של כל הפליטים היהודיים בכל שטח הכיבוש הרוסי בפולין. שש מאות אלף פליטים בערך נשלחו לסיביר, ולבסוף התברר, כי גזירה זו אלקים חשבה לטובה, כי הודות לזה ניצלו אלה אשר הצליחו לעבור בשלום את ימי הרעב והיסורים ברוסיא.
החיים בסאמבור תחת שלטון הכיבוש הרוסי לא היו קלים, אולם יהודי העיר נאלצו להסתגל לגזירות שבאו מפעם לפעם, כשעל כל גזירה מנענעים לה בראשם, בתקוה כי יעבור זעם.
גם ממרחק, דאגו יהודי סאמבור לפליטים היהודיים ברוסיא. באמצע החורף של שנת תש"א, התכנסו הרבנים ובעלי-בתים חשובים, ובראשם הגה"ק האדמו"ר מאוסטילא הי"ד זי"ע, והוחלט אז לאסוף כסף בכדי לשלוח חבילות של מצות וצימוקים לעשיית יין לארבע כוסות עבור הפליטים בסיביר.

הגרמנים ימ"ש חוזרים לסאמבור
בחורש תמוז תש"א פלשו הגרמנים ימ"ש לרוסיא, וכבר בימים הראשונים כבשו את סאמבור. מיד עם היכנסם לעיר ערכו ביחד עם תומכיהם האוקראינים ימ"ש טבח ביהודים, ואנשים, נשים וטף נרצחו. רבים אחרים הוכו ונפצעו קשה ולאחר כמה ימים מתו מפצעיהם, בין אלה הי' דודי, אחי אמי ז"ל הי"ד, הקדוש ר' דוד אלי' בן ר' מרדכי דוב לעוו ז"ל הי"ד, שנשמתו יצאה בטהרה ביום ט' תמוז תש"א.
בחודש מנחם-אב ערכו הנאצים הרוצחים ימ"ש בשיתוף עם בריונים אוקראינים פרעות ביהודי סכידניצא, עיירה הסמוכה לדראהאביץ, שם התגורר ידידי הרב הגאון ר' יעקלי טירקעל עם משפחתו הי"ד. הוא הי' תלמיד מובהק של הגאון הגדול ר' מאיר אריק זצ"ל, רבה של טארנא וחתן הרה"ח ר' אברהמ'צי באקענראט ז"ל, ממשפחת באקענראט המפורסמת. אביו של הרב ר' יעקל'י ז"ל, הרה"ח ר' פייביל טירקעל ז"ל, הי' חתן הגאון הגדול ר' יעקל'י וויידענפעלר זצ"ל, רבה של הרימילוב.
כאשר נודע לי על הפרעות שהיו בסכידניצא וכי ר' יעקל'י ובני משפחתו נשארו בחיים, רציתי להוציאם משם ולהביאם לסאמבור. הודעתי לו כי עלה בידי למצוא למענו דירה בשכנות לדירתנו ואמנם קיבל את הצעתי ועבר עם משפחתו לגור בסאמבור.
בחודש אלול התחלנו לדאוג ולטכס עצה כיצד להשיג אתרוג לחג הסוכות. נודע לי כי בעיר סאניק מתגורר מר ווערנער הי"ד, אחד מחברי ועד הקהילה. כתבתי לו בשם האדמו"ר מאוסטילא זי"ע, כי ישתדל בכל כוחו לשלוח אתרוג לסאמבור, כדי לזכות את האדמו"ר ר' פנחס זי"ע ואת כל יהודי העיר במצוות ד' מינים.
ואכן, מר ווערנער הי"ד השתדל למעננו ובערב חג הסוכות שלח לנו אתרוג ע"י שליח נכרי. הוא בא ברכבת שנסעה בקו סאניק-לבוב, דרך סאמבור. הי' זה ביום הראשון שבו הפעילו הגרמנים את הרכבת בקו זה, לאחר שהיו נאלצים לשנות את מסילות-הברזל הרוסיים. הידיעה על הגעת האתרוג עוררה שמחה גדולה אצל האדמו"ר מאוסטילא זי"ע ואצל כל יהודי העיר.

תחילתן של ה"אקציות"
בינתיים החל המצב להחמיר. השלטונות הגרמניים גזרו גזירות חדשות לבקרים. הגזירה הראשונה היתה, כי על כל יהודי לענוד סרט לבן על זרועו השמאלית, למען יכירו בו מרחוק כי יהודי הוא. המצב הכלכלי הי' קשה ביותר. כמעט שלא היתה מצוי' פרנסה. מאות אנשים התהלכו רעבים, בלא פרוסת-לחם בבית. בכל יום מתו יהודים מרעב, ונתקיימו דברי התוכחה: "והיו חייך תלואים לך וגו' ופחדת יומם ולילה" וגו'.
באותו זמן הוציאו הגרמנים ימ"ש את הפקודה לארגן "מועצת-יהודים" ("יודענראט"), שבראשו נשיא, עם משטרה יהודית. כל תכלית ה"יודענראט" לא היתה אלא כדי לשרת את מטרות הגרמנים ואת מזימותיהם הנפשעות.
הנגישות הלכו והחמירו עד אשר באה הגזירה הנוראה של ה"אקציות" - ריכוז היהודים ומשלוחם בקרונות-משא למקומות שלא נודעו לנו אז. בשיתוף עם הבריונים האוקראינים ובעזרת המשטרה היהודית הוציאו הנאצים אנשים, נשים וטף מן הבתים ומן המחבואים (הבונקרים) וכינסו אותם בשטח גדול. משם הובאו לתחנת-הרכבת והועמסו על הקרונות אשר הוליכו אותם למקומות שמהם לא שבו יותר.
ביום ט"ו מנחם-אב תש"ב התקיימה אקצי' כזו בעיר דאבראמיל, הסמוכה לפרעמישלה, שם התגוררה אחותי הבכירה שרה-רייצא הי"ד, עם בעלה ר' זושא לייסט ועם שלושת ילדיהם הי"ד, בן ושתי בנות. הנאצים ימ"ש לקחו את אחותי ושלושת ילדי', ואילו את בעלה השאירו אז לעבודה.
הידיעה המעציבה כי אחותי ושלושת ילדי' נלקחו ע"י הנאצים ימ"ש דיכאה מאד את הורי הי"ד ואת כל בני המשפחה ואין לשער את היגון והצער ששררו בבית, אלא שצרות אחרונות משכחות את הראשונות, כי ביום ב', כ"א מנחם-אב, ירדה גזירת האקצי' גם על סאמבור. החלטנו להתחבא בבונקר שהי' בביתנו. הוא הי' בנוי באופן כזה שכמעט לא ניתן לגלותו. באותו בית התגורר גם הרה"ג ר' דוד'ל, בנו של האדמו"ר מאוסטילא הי"ד זי"ע, כך שבבונקר היו גם רעייתו הרבנית וילדם הקטן. לפתע החל הילד לבכות ולצעוק והעמיד את כולנו בסכנה. אמי ז"ל בראותה זאת, אמרה לכלתו של האדמו"ר כי תצא אתה ועם הילד מן הבונקר כדי להתחבא בדירתנו. ואמנם, לאחר זמן קצר הגיעו הנאצים ימ"ש, החלו לערוך חיפוש בבית וכאשר מצאו את אמי ז"ל ואת כלתו של האדמו"ר עם הילד - לקחו אותם ולא הוסיפו לחפש בבית זה.

בחיפוש אחר המשולחים
באותו יום לקחו הנאצים ימ"ש גם את זקנתי רייזל הי"ד, אם-אמי ז"ל. היא היתה בתו של מחבר ספרים אלו, המזכיר אותה בהקדמתו לספרו "שמן המאור". הנאצים לקחו גם את אחות-אמי רחל, עם בעלה ר' אברהם לאנגער הי"ד. אמי ז"ל עוד הספיקה למסור לנו ע"י שוטר יהודי, כי נחמתה היא שעל-ידי תפישתה הצילה אותנו, כי לאחר שהנאצים מצאו אותה לא היו מעונינים יותר לחפש בבית זה.
באותו יום נאספו בערך שלושת אלפים יהודים בסאמבור ונשלחו בקרונות-משא למקום בלתי-ידוע. אקציות כאלה התקיימו באותו יום גם בעיירות הסמוכות: סאמבור-ישן (אלטשטאט) וטורקא.
מענין לציין כאן, עד כמה לא יכול הדמיון האנושי לתפוס ולשער לאן מגמת-פניהם של המשולחים. אנשים העלו השערות שונות, יש שאמרו כי רק נשלחו לעבודה, שהרי אם הנאצים רוצים היו להרוג אותם - יכלו לעשות את זה במקום, ולא היו טורחים להובילם למרחקים. אנשים לא יכלו להאמין כי מדובר במשולחים למחנות-השמדה. מאות אנשים חיפשו ושלחו שליחים נכריים עם צילומי קרוביהם כדי לחפש אחריהם ולהיוודע על מקום הימצאם.
האפשרות של השמדה היתה כה רחוקה מלהעלותה על הדעת, עד שאפילו אם התגנבה כבר שמועה כזו לא יכלו להאמין, ותעיד על כך העובדה הבאה: זמן מועט לאחר האקצי' הגיעה בדואר גלוי' לסאמבור מר' נחמן שו"ב מהעיר ראווא-רוסקא שבה נכתב בזה"ל: הטרנספורט מעיר סאמבור, סאמבור-ישן וטורקא, שעבר דרך כאן ביום ד' זה (כ"ב מנחם-אב) נעשו כולם קדושים ביום ה' (כ"ג אב). (מן הגלוי' הזו יודע אני את יום-היאהרצייט של אמי, זקנתי, דודי, ודודתי ז"ל הי"ד). והנה, כאשר סיפרו לפני האדמו"ר מאוסטילא זי"ע על אודות הגלוי' ועל הנאמר בה, הגיב כי השו"ב הוא בודאי חסר דיעה, כי איך הוא יכול לדעת מה שקרה למשולחים. ואמנם, באותו זמן לא העלו אפילו על הדעת מציאות של תאי-גאזים במחנה בעלזיץ, אשר הי' סמוך לראווא-רוסקא.

להצלת רבה של אלטשטאט
באחת השבתות של חודש אלול נערכה עוד אקצי' בסאמבור ובסאמבור-ישן ובה נתפשו רק אנשים זקנים. באותו יום הגיעו אלינו בדחיפות שליח-גוי שבא בשליחות הרב הגאון ר' פייבל ירוחם הי"ד, רבה הצעיר של סאמבור-ישן, לר' יעקל'י טירקעל הי"ד, כי יעשה למען הצלת אביו הגאון הגדול, ר' חיים יצחק ירוחם זצ"ל, רבה הזקן של אלטשטאט, אשר נעצר בו ביום ע"י הנאצים הרוצחים ימ"ש והובא עם יתר הזקנים לעיר סאמבור. ר' יעקל'י הי"ד קרא לי ולהבהל"ח חברי הרב אביש פינסטערבוש הי"ד, בבקשו מאתנו לעשות כל שביכולתנו כדי להציל את הרב הזקן של אלטשטאט מציפרני הנאצים ימ"ש.
הלכנו שנינו לנשיא מועצת-היהודים והסברנו לו מיהו רבה הזקן של אלטשטאט, ועלה בידו בחסדי השי"ת להצילו מתאי-הגאזים. הבאנו אותו לדירתו של ר' יעקל'י טירקעל, מאז נשאר בסאמבור, כאשר אכסנייתו היתה בביתו של הרב ר' דוד'ל, בנו של האדמו"ר מאוסטילא זי"ע.
רבה הזקן של אלטשטאט התפלל בר"ה וביוהכ"פ אצל האדמו"ר מאוסטילא זי"ע. למחרת יוהכ"פ חלה והי' חלש מאד. השתדלנו לפעול לרפואתו והבאנו לו רופאים מומחים, אך לא עלה בידינו להצילו. הוא נפטר ביום ג' דחוה"מ סוכות שנת תש"ג. למנוחתו האחרונה ליוו אותו האדמו"ר מאוסטילא זי"ע עם בניו הק' הי"ד וכן כמה רבנים ובעלי-בתים. האדמו"ר מאוסטילא אמר בלווי' מלים אחדות: היום חול-המועד ואסור לעשות הספדים, ברם על גאון גדול כמו הנפטר הכרח לומר כמה מלים, ואמר: "מי נשאר להתיר עגונות"? קברו אותו באהלו של הגאון הגדול ר' מאיר צבי וויטמאיר ז"ל, רבה של סאמבור, בעל מחבר שו"ת רמ"ץ.

מעמסת היגון גוברת והולכת
בש"ק ו' מר-חשוון נערכה עוד אקצי'. אבי ז"ל הי"ד שהה בבונקר אחד עם האדמו"ר מאוסטילא זי"ע, ושם היתה גם כל משפחת האדמו"ר זי"ע, הרבנית, בניהם, כלותיהם ונכדיהם. אני התחבאתי בבונקר אחר.
הנאצים ימ"ש גילו את הבונקר והוציאו את האדמו"ר זי"ע, הרבנית וכל משפחתם, גם את הגבאים ואת אבי ז"ל והעבירו אותם מחוץ לעיר, ומשם עמדו להישלח לתאי-הגאזים אשר בבעלזיץ. מיד התחילו פעולות שתדלנות למען ההצלה, ואכן במוצש"ק עלה בעז"ה בידי המשתדלים להוציא מן הבנין רק את האדמו"ר והרבנית. ביום ראשון חזר האדמו"ר זי"ע לביתו שבור ורצוץ, בודד וגלמוד, בלי בנים, בלי נכדים ובלי גבאים. מכל אלה נשארו אז בחיים רק הרבנית ובנם הרב ר' יצחק הי"ד היחידי שנשאר אתם מכל ילדיהם, שכן בעת האקצי' התחבא בבונקר אחר. אין לתאר את שברון-הלב של האדמו"ר זי"ע. הרבנית והבן פחדו מאד לחזור לדירתם, ורק האדמו"ר זי"ע חזר גלמוד לביתו, ואני הייתי עמו ושימשתי אותו יומם ולילה. האדמו"ר זי"ע התבטא בכאב: "אף אם נאמין שהנאצים ימ"ש שולחים את היהודים לעבודה - האם בני כמו הרב ר' ישעי' זושיא ושאר בני וכלותי ונכדי מסוגלים לעבודה?".
אקצי' נוספת נערכה ביום י"א מר-חשון. אז הייתי במחבוא יחד עם אחי היקר והנכבד ר' יצחק יחי', ועוד כמה אנשים חשובים ומכובדים, ובתוכם ר' שמואל מעצגער, שכבר הזכרתיו. הנאצים ימ"ש גילו אותנו והביאונו אל בנין בתוך העיר, בו רוכזו כל אלה שנתפסו אז. בעת שהוליכו אותנו שמרו הנאצים ימ"ש את צעדינו כשבידיהם רימוני-יד כדי שאף אחד מאתנו לא ינסה לברוח. בהגיענו לאותו בנין כבר הי' מלא מאות אנשים, נשים וטף, בתוכם מסלתה ושמנה של העדה. היו שם גם כמה אדמור"י סאמבור, הרה"צ ר' קלמן יאללעס עם משפחתו, אחיו הרב ר' ברוך עם משפחתו הי"ד, בני אדמו"ר הרה"צ ר' נחום זצ"ל בנו של אדמו"ר הגה"ק ר' אורי הכהן זי"ע. כן נמצא שם הרב ר' יעקל'י טירקעל עם משפחתו הי"ד, ועוד.

נתיב-הצלה מופלא
כאמור, בראשית דברי, זכיתי ב"ה להינצל לאחר כל התלאות, וזכורני, כי כאשר הוליכו אותנו הנאצים בי"א מר-חשון באחת האקציות, אמרתי אז לאחי יחי', כי לבי אומר לי כי נינצל בעזרת השי"ת ונשאר בחיים. אחי יחי' השיב לי מיד: הנך מדבר כמו חסר-דעה! הלא רואה אתה לאן מוליכים אותנו. אמרתי לו, אעפי"כ אני בטוח שהשי"ת יעזור לנו.
והנה, נפתח לנו פתח-הצלה מכיוון בלתי-משוער. אחותנו היקרה והנכבדה היחידה שנשארה בחיים עמנו, מרת נעכא ארלענדער תחי', עבדה ביום זה בבית-התבשיל של מועצת-היהודים, ונודע לה כי יהודי אחד מכיר היטב את אחד מראשי הנאצים עוד מלפני המלחמה, ושמו רוקיטא ימ"ש, תפקידו הי' המנהל הראשי של מחנה-יאנאוו, מחנה-עבודה שנודע לשימצה סמוך ללבוב. נאצי זה ימ"ש שהה בסאמבור בעת האקצי' ולתועלת עצמו ביקש להביא למחנהו ביאנאוו כארבעים-חמישים בחורים ואברכים מן הנתפשים, המסוגלים לעבודה.
אחותנו תחי' ביקשה מן השוטר היהודי כי ישפיע על מכירו הנאצי ימ"ש כי יכלול את אחי יחי' ואותי בתוך קבוצת הבחורים והאברכים שהוא עומד להביא אליו למחנה-העבודה. ואמנם הצליחה אחותנו תחי' בעזרת השי"ת במאמצי'. הוציאו אותנו מן הבנין שכל הנעצרים בו נשלחו לתאי הגאזים. אך לבסוף לא שלחו אותנו למחנה יאנאוו אלא נשארנו בסאמבור, בה העסיקו אותנו הגרמנים ימ"ש בעבודות שונות, כגון חטיבת עצים, ניקוי הבתים וכדומה.

הגירוש אל הגיטו
בסוף חודש כסלו הוציאו הגרמנים ימ"ש צו שעל היהודים לצאת מבתיהם ודירותיהם ולעבור לגור בגיטו, כלומר ברובע מיוחד אשר הוקף בגדר-תיל. תנאי-החיים בגיטו היו איומים וקשים מנשוא. פחד ורעב שררו שם. מחלת הטיפוס השתוללה בצורה נוראה. מדי יום ביומו מתו כמה יהודים מן המחלה. גם האדמו"ר מאוסטילא חלה אז בטיפוס. אני קיבלתי על עצמי לטפל בו, כי הייתי מחוסן מן המחלה לאחר שקיבלתי זריקת-חיסון. האדמו"ר זי"ע אמר לי אז האם לא טוב יותר למות על המיטה כדרך כל האדם, ולמה לך לטפל בי?
כל הרופאים אמרו נואש לחייו, כי האדמו"ר זי"ע נחלש מאד, וכל כולו הי' רוחניות, אולם הי' זה רצון ההשגחה העליונה כי יחלים מן המחלה. בפורים תש"ג כבר חזר לאיתנו והתפללו במנין אצלו וקראו את המגילה. בעל-הקורא הי' הגה"צ ר' ראובן שפירא הי"ד, האדמו"ר ורבה של העיר בוקאווסק. קריאתו היתה עריבה ונפלאה, הי' לו קול נעים וקרא ברגש רב.
ביום ש"ק ה' ניסן היתה שוב אקצי'. הנאצים תפשו את האדמו"ר מאוסטילא זי"ע ואת הרבנית הצדקנית והוליכו אותם לבית-הסוהר. במקום כבר היו מרוכזים בערך תשע מאות אנשים, נשים וטף. לאחר השתדליות מרובות ע"י נשיא מועצת-היהודים הצליח להשיג את שחרורו של האדמו"ר זי"ע, וזה הי' ביום ז' בניסן. נסיון להציל גם את הרבנית לא הצליח. ביום ט' בניסן נגזרה הגזירה האיומה. הנאצים הרוצחים ימ"ש הוציאו את היהודים מבית-הסוהר והוליכו אותם באמצע היום לעיני שרידי היהודים שהיו בגיטו אל בית-העלמין של העיר, פקדו עליהם לחפור קבר גדול. לאחר-מכן הרגו אותם וקברום בקבר זה. בין הנרצחים היתה גם הרבנית הצדקנית מאוסטילא, חנה רחל ז"ל, הי"ד.
עוד אקצי' היתה בש"ק ל"ב בעומר. אז תפשו הנאצים הרוצחים את האדמו"ר מאוסטילא זי"ע ואת בנו הצעיר היחידי שנשאר אצלו, הרה"ג ר' יצחק'ל הי"ד ואת האדמו"ר מבוקאווסק הי"ד ביחד עם מאות אנשים, נשים וטף ושלחו אותם לתאי-הגאזים בבעלזיץ.

נס גלוי ברגע האחרון
בש"ק פ' במדבר מ"ו בעומר חיסלו הנאצים ימ"ש את הגיטו, והיתה זו אז האקצי' האחרונה. אנחנו התחבאנו תשע נפשות במחבוא קטן: דודי, אח-אבי ז"ל, ר' אברהם לאמעט הי"ד, אחותי טויבא עם בעלה ר' יהושע פעלדמאן ועם ילדה הי"ד, אחי יחי', אחותי נעכא תחי', שכנה ועוד נערה אחת, ואני.
בכל האקציות הסתפקו הנאצים ימ"ש בהוצאת מספר אנשים מן המחבואים ולא חיפשו יותר. לאחר מכן היו השוטרים היהודים עוברים ומודיעים לאנשים שכבר אפשר לצאת מן הבונקרים כי הנאצים שוב אינם מחפשים יותר. אולם הפעם לא באו השוטרים היהודים. הבנו מזה כי זוהי אקציית החיסול. נשארנו איפוא במחבוא הקטן שלושה ימים, לא הי' לנו מזון, לא לחם ולא מים, ער שממש כלו כל הקיצין.
ביום השלישי אחרי-הצהרים, הי' זה ערב שבועות, יצאתי מן המחבוא להביא מעט מים. נכנסתי לדירה סמוכה ולקחתי מעט מים בכלי. כאשר חזרתי אל המחבוא שמעתי לפתע צעדים של שוטרים אוקראינים. מיהרתי להכנס חזרה לבונקר אבל כבר לא הספקתי להוריד את המכסה מעלי. השוטרים נכנסו לחדר שבו נמצא הבונקר. אמר אחד השוטרים לחבירו: "תן לי גפרור" כי רוצה אני לראות אם נמצאים יהודים בבונקר הפתוח הזה. חבירו השיב לו כי אין לו גפרור. מיד אמר השוטר הראשון: "אני רוצה לירות לתוך הבונקר". אני עמדתי סמוך לפתח, וכאשר שמעתי את הדברים האלה אמרתי מיד "שמע ישראל", כי הייתי בטוח שהכדור יפגע בי. אבל השוטר השני השיב לראשון: "למה לך לירות? הלא רואה אתה כי הבונקר פתוח, בודאי כבר הוציאו משם את כל היהודים". הראשון לא הירפה: "אבל שמעתי צעדים של אדם"! השני הרגיע אותו: "בודאי הי' חתול ולא אדם..."!
ראינו אז נסים גלויים ממש, השי"ת ריחם עלינו והצילנו מידי הרוצחים ימ"ש. לאחר זמן קצר החלטנו כי עלינו לעזוב את הבונקר ולצאת מן הגיטו, אבל כדי לצאת מן הגיטו צריכים היינו לעבור נחל קטן וגם גדר-תיל אשר הקיף את כל שטח הרובע היהודי. התחלקנו ויצאנו בשתי כתות, שכל אחת מנתה ארבע נפשות. התשיעי הי' דודי ר' אברהם הי"ד, אשר הי' זקן ואמר כי אין לו כח ללכת אתנו.
תחילה יצאה הכתה הראשונה: אחי יחי', אחותי נעכא תחי', שכנה אחת ואני. לאחר מכן יצאה הכתה השני': אחותי טויבא, בעלה, ילדתם ונערה אחת. כך יצאנו ועברנו את הנהר ואת גדר-התיל ונכנסנו לשדה, שם התחבאנו בתוך הקמה. הי' זה כחצות ליל א' דחג השבועות. עשינו שם את כל יום א' של חג השבועות, כשאנו כולנו רטובים ממימי הנהר, וגם רעבים וצמאים.

הפולני שהיטיב עמנו
בליל ב' של שבועות הלכנו הכתה הראשונה לגוי פולני שהכרנו אותו. הוא פחד מאד אפילו לדבר אתנו, אבל נתן לנו ככר לחם גדולה וכלי לשאוב מים. הוא אמר לנו בסוף, כי נוכל להתחבא בתוך התבואה בשדה עד זמן הקציר וישאיר בשבילנו כל יומיים לחם בשדה, לא רחוק מביתו. מים נוכל לשאוב בכלי שנתן לנו. כך באמת הי' בעזרת השי"ת. התחבאנו בתוך תבואת השדה במשך חמשה-ששה שבועות.
הכתה השני' הלכה לאיזור אחר, אבל כבר ביום השני לאחר שהגיעו לשם גילו אותם פולנים ואוקראינים ומסרו אותם לידי הרוצחים ימ"ש.
כאשר הגיע זמן הקציר, התמוגג מעט הפחד אצל הגויים הפולנים לעזור ליהודים, כי כבר לא היו יהודים בסביבה והגרמנים חדלו לחפש אחריהם. ביקשנו מן הגוי הפולני שירחם עלינו ויפנה אצלו איזה מקום שנוכל להתחבא בתוכו. השי"ת נתן לנו חן בעיניו והוא ואשתו הסכימו להעניק לנו מקום-מקלט.
את המחבוא עבורנו הם עשו בין שורות לבנים שהיו מסודרות להם בפרוזדור ביתם ומיועדות לבנות מחסן לתבואות. הם הסירו את הלבנים מן השורות הפנימיות ובחלל שנוצר הכינו מחבוא בשבילנו. אורך מקום המחבולו הי' כשני מטרים וחצי רחבו מטר וחצי וגובהו כשלושת-רבעי מטר. מעל למחבוא הניחו מוטות ברזל ועליהם סידרו לבנים עד הקורה. אפשר הי' להסיר מפעם לפעם לבנה אחת מן השורה החיצונית ודרך חור זה הכניסו לנו אוכל. מחבואנו נשמר בסוד כמוס, עד שאפילו שני ילדיהם, נערה בת אחת-עשרה וילד בן תשע, לא ידעו במשך כל הזמן שאנו נמצאים בבית הוריהם.
עם התקרב חג הפסח תש"ד, אמרה לנו האשה הפולניה, אשר ידעה כי אנחנו שומרי-מצוות, כי תקנה כלים חדשים ותכין לנו בימי החג מעט אוכל שאיננו חמץ, אבל אנחנו אמרנו לה כי אין צורך בדבר, וכי נסתפק במים, גזר וסוכר.
במקום צר וקטן זה שכבנו ארבע נפשות מסוף חודש תמוז תש"ג עד חודש מנחם-אב תש"ד, ואז שוחררנו בעזרת השי"ת ע"י הרוסים.

אני מגלה ספר בודד "שמן המאור"!
כאשר בא הרגע המיוחל וזכינו לצאת מן המחבוא, פנינו מיד לעיר סאמבור, דרך של שני קילומטרים. קשה לתאר את חולשתנו אז. הלכתי על משענת ושעתיים תמימות לקחו עד שעברתי כברת-דרך זו. הייתי חלש מאד וחיוור, מראה פני השתנה כולו.
בבואנו לסאמבור מצאנו בה כמה יהודים אשר ניצלו גם הם. היו מתוכם שגם הם מצאו מחסה בין גויים, ואחרים אשר הסתתרו ביערות. אירגנו מנין והתפללנו. ספר-תורה לא הי' לנו וקראנו מתוך חומש. כעבור זמן קצר גם השגנו ספר-תורה שנמצא אצל גויים. מאוחר יותר עלה בידינו לקבל בחזרה בית-מדרש קטן, שם התפללנו בתמידות, בימי החול ובשבתות. כאשר התקרבו הימים הנוראים דאגנו להשיג שופר. נודע לי אז כי בעיר דראהאביץ הסמוכה נמצאים כמה שופרות, נסעתי, איפוא, לשם והבאתי עמי שופר.
כל בתי-המדרש אשר בסאמבור היו סגורים ועזובים. במרכז העיר עמד בית-מדרש אחד שנקרא ע"ש ר' שמאי בעגלייטער ע"ה. את בית-המדרש הזה הפכו הנאצים ימ"ש למחסן-תבואה וכמובן שרוקנו אותו לגמרי מכל הרהיטים וכל הספרים, אך מה גדולה היתה השתוממותי כאשר נכנסתי לבית-מדרש זה ומצאתי בו מונח ספר אחד בלבד, ספר בודד, והוא הספר "שמן המאור" לזקני זצ"ל! הייתי כולי נדהם ומתפעם. הנאצים לא הניחו במקום אף ספר אחד אחר, והם השתמשו בו במשך כמה שנים לצרכיהם ורוקנו אותו מכל דבר, ודוקא ספר אחד זה של זקני זצ"ל נשאר בו. הרגשתי מיד כי אות משמים היא שעלי החובה להדפיס מחדש ספר זה ולהפיצו ברבים.
זקני זה, מחברו של הספרים שמן המאור ומפתח בית דוד, הוא אביה של אם-אמי הי"ד, והוא מזכיר אותה בהקדמת הספר "שמן המאור".
על דמות המחבר אפשר לעמוד מן ההסכמות שניתנו לספרו ע"י גדולי הדור, כמו הגאון רשכבה"ג ר' יוסף שאול נטנזון זצ"ל, רבה של לבוב, בעל מחבר ספרי שו"ת "שואל ומשיב". הגה"ק ר' לוי יצחק זצ"ל, האדמו"ר מסטעפין, נכד האדמו"ר הגה"ק איש אלוקים ר' מרדכי מנעשכיז זי"ע. הם מרבים בשבחו של המחבר זצ"ל,אשר הי' אז רק כבן עשרים, כפי שהוא עצמו כותב בהקדמת ספרו "שמן המאור".
על תולדותיו בקצרה, ידוע כי נולד בעיר טורקא, שם שימש אביו הגאון הצדיק ר' דוד זצ"ל אב"ד. בעודו נער התייתם מאביו. הוא למד בהתמדה גדולה ורבה והיו לו מעריצים רבים וידידים, אשר מינו אותו בתור מגיד-מישרים בעיר טורקא. משם עבר לעיר סאמבור, שם מעריציו הקימו לו בית-מדרש מיוחד וריכז מסביבו הרבה מעריצים וידידים, ונקרא בפי כל "המגיד מסאמבור".
הוא נפטר בסאמבור ביום ו' שבט, מעריציו בנו אוהל על קברו, והמקום נעשה תל תלפיות למעריציו בעת צרתם לשפוך שיח ותחנונים.

על הטוב יזכר
דודי היקר והנכבד ר' אפרים פישל לעוו יחי' אח-אמי מורתי הי"ד הדר כעת בירושלים עיר הקודש, על שהוציא אותי ואת רעייתי תחי' מעיר טארנא והביא אותנו לאמעריקא ובאומץ לב דאג פעל ועשה בעדנו כדי שנוכל להתפרנס בכבוד.
השי"ת ישלם פעלו שיזכה לאריכת ימים ושנים טובים וחיי נחת ומנוחה.