פרי הארץ - ר' חיים אפרים זייצ'יק

הספר יצא לאור בחיפה בשנת תשכ"ה
נושא הספר: מוסר
מיקום המבוא בספר: הקדמה פרק ב - בעמודים: 21 - 29

תקציר המבוא:

מחבר הספר, הרב חיים אפרים זייטשיק, מתאר לאורך המבוא בקצרה את שעבר עליו בשנות המלחמה.
עד פרוץ המלחמה הוא היה מנהל ישיבת נובהרדוק בעיר בוצ'אץ' שבגליציה. עם פרוץ המלחמה ברחו ישיבות רבות צפונה לכיוון ליטא, וגם הוא החליט לאחר לבטים רבים לקחת את משפחתו ולברוח.
הדרך לוילנה עברה דרך העיר לבוב. המחבר מספר על אירועים בלתי מוסברים שקרו לו בלבוב ושבסופם מצא את עצמו יורד מן הרכבת לוילנה. לאחר נדודים רבים הוא עובר את שנות המלחמה בסיביר.
לאורך כל תיאור האירועים המחבר מציין את אמונתו שההשגחה העליונה ליוותה אותו לאורך כל הדרך, וגם אם היו פעמים שהוא לא הבין מדוע אירועים כלשהם מתרחשים הרי שבמבט לאחור ברור לו שהכול היה מאת הקב"ה. המחבר מלווה את הסבריו לאירועים ממדרשים שונים על פרשיות מן התורה המחזקים את אמונתו שכל אדם מקבל את שכרו או את ענשו במידה הראויה לו, וכך גם במקרה שלו.
לאחר המלחמה הוא עולה לארץ ישראל ומשמש כמנהל רוחני בישיבת "תפארת ישראל" שבחיפה, שם הוא כותב את ספרו זה.

המבוא:

פרי הארץ

(עמוד 21)
פרק ב'

ברכת ההודי' להשי"ת

אודה להשי"ת, אבינו הרחמן, שברוב חסדיו החייני וקיימני והגיעני לארץ הקדושה אחר ההרפתקאות הקשות שעברו עלי בימי השואה, ימי הערפל בעולם, ואלמלא השגחתו הפרטית לא היתה אפשרות מציאותית לאדם קרוץ מחומר לעמוד ולהתקיים בעינויים הנוראים שלא עפ"י הטבע, וראינו שעין השי"ת היתה פקוחה עלינו להגן בעדנו על כל דרכנו המסוכנת.

בעל הלבוש מסביר את הטעם על שתיקנו "ברוך המקדש שמו ברבים": "ברכה זו נתקנה כנגד דורות שגזרו בהם גזירות שלא לקרות ק"ש, והוצרכו לקרות בסתר ורבים מסרו עצמן על קידוש השם ית', וזהו שאמר וקדש שמך על מקדישי שמך וכו' ומסיימים מקדש את שמך ברבים שנותנים תודה ושבח להקב"ה שנתבטלה גזירת השמד ורשאים אנו לקדש שמו ית' ברבים".

כאשר היינו במיצר ובגולה, בשבי ממלכת הרשעה, נאלמנו דומיה, שיתקו אותנו ואסרו עלינו לפתוח פינו להודות ולהלל ולברך את שמו ית', ועכשיו שזכינו לחיים, ויש בידינו הרשות והאפשרות להביע את רחשי
לבנו ורגשותינו - למה זה נחשה? הבה איפוא נפרסם ונגלה לעין-כל את יפעת וזיו-הנשמה, זמרה ננעים וקול נרים בתהלות ותשבחות ובמפעלים עצומים לכבוד ה' ותורתו הקדושה!

ב

דרכי השי"ת והנהגתו עם בני-אדם בעולם שתים הן: האחת, הוא המדריגה המעולה ביותר, שהוא מבטל את הגזירה הרעה, הצדיק דוחה את הגזירה ומבטלה; והדרך השנית שהיא בינונית ולמטה מן הראשונה,
(עמוד 22)
שהוא בורח מלפני הגזירה. ובלשון הקיצור: או שמבריח את הגזירה מעצמה או שהוא בורח ומסתלק מן הגזירה.

וכתב הגר"א מוילנא זצ"ל: אותן שחוזרין ממערכי המלחמה, הלא לכאורה אם נגזר עליהם למות הרי לא יינצלו אף בביתם? וכן גם קשה על הצדיקים אשר ברחו בשעת הזעם?

והוא מבאר כי יש מזל כללי ויש מזל פרטי: אם נגזר על עיר אחת, או על אומה שלימה באופן כללי ליהרג, לא יימלט אף האיש שלא נגזר עליו בפירוש, כמ"ש: "ויש נספה בלי משפט", שמזל כללי נוצח למזל פרטי, וע"כ מועיל לו לברוח שמא לא נגזר עליו בפרטות1.

ג

וכן מצאתי באבן עזרא ז"ל על הפסוק: "ונצבת על הצור"2. "והנה לא יוכלו המשרתים לשנות דרכם, ושיעבור אחד מהם החק שנתן לו השם. גם כן כל צבא השמים והשפלים יקבלו מהם, כפי מתכונתם, ע"כ לא ייטיבו ולא ירעו, והנה המשתחוה למלאכת השמים לא יועילו לו, כי אם מה שנגזר עליו כפי מערכת כוכבי מולדתו כן יקרנו, חוץ אם ישמרהו כח העליון יותר מכת הכוכבים שיהי' דבק בו, אז ינצל מהגזירות.

ואתן לך משל חשוב: שהיתה מערכת הכוכבים שיגדל נהר על עיר אחת וישטוף אנשים או שימותו, ובא נביא והזהירם שישובו אל ה' בטרם בא יום רעתם, ושבו אליו בכל לבבם, ובעבור שדבקו בו נתן בלבם שיצאו אנשי העיר לחוץ להתפלל לה', והנה עשו כן, וביום ההוא גדל הנהר פתאום כמנהגו כאשר ראינו בעינינו פעמים רבות ושטף כל העיר, והנה לא סרה גזירת השם, והוא הצילם.

(עמוד 23)
וחשוב: כי המשרתים ירוצו כסוסים עוברים במסילה ולא ירוצו להרע או להטיב רק ככה דרכם, וחשוב כי במסלה איש עור לא ידע מנהג הסוסים מתי הולכים לימין או לשמאל, והוא נשען על פקח שיודע סורם, והנה הוא ישמרנו, כי ברוצם בצד זה, יוליך העור לצד האחר, ומרוצת הסוס לא תשתנה והעור ימלט.

ובעבור זה אמר ה' אחר אשר חלק, ואתכם לקח ה' להיות לו לעם נחלה, ככה לא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא, וזהו ונפלינו אני ועמך.

וזהש"א: אין מזל לישראל, כל זמן שהם שומרי תורה, ואם לא ישמרוהו ישלוט בהם המזל. כאשר הוא מנוסה, והנה היתה במערכת השמים במחברת שיעמדו בגלות מצרים עוד שנים רבות ובעבור שצעקו אל השם ושבו אליו הושיעם השם. וכאשר יקרה לכלל, כן יקרה ליחיד, על כן שומר תורה אשרהו".

ובדרך רעיון זה כתב המהר"ל ז"ל במס' שבת: "אין מזל לישראל, פירוש, שאפשר להכריע את המזל ע"י מצוות, אף שאינו מתפלל כלל, רק מעצמו נהפך ע"י מצוות, דע"י תפלה דבר פשוט דמועיל שהוא יתברך יעשה מה שירצה בשמים ובארץ, והיינו שאין המזל שולט על ישראל, ורק צריכים ישראל זכות גדול להכריע את המזל, כמו שהיה במצרים שהיה מורה המזל רעה, כמ"ש ראו כי רעה נגד פניכם, והשי"ת הפך אותו לטוב בשביל זכות האבות וכו'.

וכן פי' הר"ן בדרשותיו3, יוכל האדם להנצל מהיזק המזל בשני פנים: האחד, שלא יהי' במקום ההוא שהמזל רושם בו, או שאם עומד במקום ההוא שיעשה איזה פועל אשר בסבת אותו הפועל לא ירשום בו המזל רושם רע.

(עמוד 24)
ד

ואצל יעקב אבינו מצינו, כי אף שהתנהג עמו הקב"ה בהנהגה של "בריחה", כנא' "ויברח יעקב שדה ארם", עפ"י הדיבור והציווי של אביו ואמו, יצחק ורבקה, אבל בשובו מבית לבן הקפיד הקב"ה להתנהג עמו בהנהגה העליונה והמובחרה, להבריח את הגזירה ממנו, לשלוט על המזל.

וכן ביאר הרשב"ם ז"ל בפ' וישלח: "ויותר יעקב לבדו, כלומר שהעביר כל אשר לו שלא הי' עוד לעבור אלא הוא לבדו, ורצה לעבור אחריהם, כדי לברוח דרך אחרת שלא יפגשנו עשו נתכוין, ויאבק מלאך עמו שלא יוכל לברוח ויראה קיום של הקב"ה שלא יזיקהו עשו, כי לא יוכל לו, ורצה לעבור בעל-כרחו, ומה שלקה יעקב ונצלע, לפי שהקב"ה הבטיחו והוא היה בורח".

רצה הקב"ה להעמיד את בחיר האבות בדרגה של "הברחת הגזירה" מפניו, שייפגש פנים אל פנים עם הגזירה ולהיאבק עמה ולנצחה, כמ"ש: הצדיק גוזר והקב"ה מקיים, לשנות את המזל והגזירות ובזה לרומם
ולנשא חכמתו וגבורתו וצידקתו, למעלה מן הטבע.

ה

רבים מבית ישראל הבריח הקב"ה למרחקים ולגולה והניסם ממקום הגזירה הכללית. למנוע ולהשתמט ממהומת המות, הבריח אותנו ושינה את המקום להגלותינו לארץ הדמים כרי להשאיר אותנו פליטה, וכל הסיבות והרעות של עינויי הגלות עליהם בכינו ונאנחנו, שלא הבינונו ופליאתנו גדולה היתה למה עשה לנו ה' זאת ודרכי השי"ת היו נעלמות מאתנו, אולם במשך הזמן נתגלו ונתפרשו, וכעת רואים אנו לעין כל כי זה היה לטובתנו לחיותנו כהיום הזה, אשר אנו כורעים ומשתחווים ומודים לו על חסדיו המרובים שנתן לנו חיים והחליף והסיר מעמנו את מר המות ע"י עינויי הגלות ויסורי הגולה.

(עמוד 25)
וכמ"ש חז"ל: למה אנו עושים סוכה אחרי יום הכפורים? לומר לך שכן אתה מוצא בראש השנה יושב הקב"ה בדין על כל באי עולם, וביוהכ"פ הוא חותם את הדין, שמא יצא דינם של ישראל לגלות, ועי"כ עושין סוכה וגולין מבתיהם לסוכה"4

הנוהג בחסדו כל דור, הנהיג אותנו לגולה, לסיביר הידועה, והעביר אותנו מגיא הגיהנום הנורא שלא להסחף עם זרם הגזירה הרעה הכללית. "וראית את אחורי ופני לא יראו", אין להשיג בעין של בשר ודם את הנהגתו ית"ש המלאה סודות עמוקים, "ופני לא יראו", דהיינו בתחילת יצירת המעלות ובראשית הנהגתם רק את "אחורי", לאחר זמן רב, אם יזכה האדם יגלה לו הקב"ה טפה מסודותיו והנהגתו, והמאמין יראה ויתבונן, יתפעל וירגיש ויגדל את כבודו ית'5.

ו

ומבשרי אחזה אלוקה. בהיותי תופש ישיבה בעיר בוטשאטש6, בהוראת ופקודת מורי ורבי הגאון מרן ר' אברהם יפה'ן שליט"א, פרצה המלחמה העולמית הנוראה השני' ונסתמו כל הדרכים ונותקו כל הקשרים עם כל ישיבות הליטאיות, נשארתי לבדי, בודד וסגור. וכאשר נודע לי שכל הישיבות עברו לוילנא, ורוב גדולי ישראל ויהודים חרדיים נוהרים לשם, נתעוררתי לעשות גם אני מאמצים להגיע לשם, למרות סכנת הדרכים שהיתה כרוכה בנסיעה כזו, ומה גם שבוטשאטש רחוקה היתה מאד מוילנא וצריכים היו לנסוע אז בתנאים איומים ביותר במשך כמה שבועות, במקום מספר יממות בעתות שלום.

דיברתי על לב בני ביתי ובחפזון וגעגועים נפרדתי ממשפחתי ומתלמידי ואוהדי הישיבה. במסירות-נפש הגענו לעיר למברג-לבוב,
(עמוד 26)
כמה ימים ולילות נדדנו שם בתחנה עד שהשגנו כרטיסים שלהשגתם זקוקים היו לזכות מיוחדת, שכן אלפי אנשים היו אז פליטי-חרב, התגוררו בחוצות נפוחי-רעב, משפחות נפרדות זו מזו. וכאן מצאתי חובה להעלות על נס את בית התלמוד שלי שבו נתגדלתי מבטן ומלידה, והתרגלתי בו לסבול את כל מאורעות החיים ולעמוד בפני כל סבל, כך שהקשיים בהשגת הכרטיסים והנדודים והסבל שהיו לנו אז לא עשו רושם מיוחד בעיני.

אולם למרבה הפלא, ולפלא כל השומעים והרואים, קרה לי אז לפתע פתאום מקרה מיוחד שאת פשרו לא אוכל להסביר עד היום. כבר עלינו לרכבת, לאחר הידחקות קשה בין המוני אנשים, בקרון כמעט לא היה מקום להטיל סיכה, והנה בעמדי בתוך הקרון אחזה בי פתאום צמרמורת קשה, וכמין קול פנימי החל קורא לי: "רד מן הקרון". לא יכולתי בשום אופן להתגבר על הבעתה שתקפתני.

בכוחות על-אנושיים התחלתי לפלס לעצמי דרך ליציאה, אף משכתי את ב"ב לצאת החוצה. כולם שעמדו מסביב הביטו עלי בתמהון גדול, לא יכלו להבין את הצעקות הפראיות שהקמתי. הם התפלאו עלי, אני שהייתי רגיל לנדודים ולתנאים קשים במשך השנים שלמדתי בישיבות - אינני מסוגל לעמוד בתנאים הללו, ואילו הם, שלא הורגלו בכל זאת, מקבלים על עצמם באהבה את היסורים הנוראים, משלימים ומבלעים על געגועים ליקיריהם מהם נפרדו בלב קשה ביותר, אבל כל התמיהות וכל המבטים המתרים לא פעלו עלי כל רושם. פילסתי לי את דרכי והצלחתי לרדת מן הקרון ביחד עם ב"ב.

כאמור, לא אוכל להסביר עד היום את פשר התנהגותי המוזרה, אבל כנאמר למעלה, "וראית את אחורי ופני לא יקראו", מה שלא מובן ב"פנים", היינו בתחילת המעשה, בתחילת פעולות ודרכי השם מובן ב"אחורי", היינו לאחר המעשה, כעבור זמן מגלה האדם מעט מסודות וסתרי הנהגת הבורא ית' שהיא לטובת האדם, ויתכן מאד שהתנהגותי זו היתה סיבת הצלתי והצלחתי לצאת מעמק-הבכא ולהיוותר בחיים.
הוגלית במרוצת הזמן לסיביר, כדי שלא אהיה מסופח לגזירה הכללית, והאלקים ידע את מקומי.

(עמוד 27)
אשר על כן כורע אני ומשתחווה בהודאות כפולות ומכופלות בפני השי"ת על רוב חסדיו, אשר הוסיף עוד לחנני שהבאני המלך חדריו, אל חצרות ביתו וארצו הקדושה, להעריצו ולהקדישו בתור מקהלות עם, ואני מעתיר תפלות אליו ית' שישיב אלי ששון ישעי, ושמחני כימות עניתני, שנים שראיתי רעה.

ופי' הרמח"ל ז"ל7: "כי כל הימים שהיו ישראל בגלות ואור לא נגע אליהם, אותו האור הראוי לאותם הימים לא אבד, אלא כל האור ההוא היה הקב"ה גונזו באלה האוצרות שאמרתי לך, וכשיהיה זמן לפתוח אותם אז יצא כל האור ההוא כאחד, ואז יהיה זמן שמחה לישראל אשר כמוהו לא נהיתה, ויתקן העולם במנוחה והשקט, ולא יהיה עוד יגון בעולם", עכ"ל.

הצרות והעינויים היו כ"כ מלאים וגדושים עד שהמחשבה בהם היתה מחדירה כאב לגופנו. ומבקשים אנו מהקב"ה שייחשב לנו כקרבן וכעולה, הפחד מהמות יהא נחשב ויתקבל כאילו הקרבנו דמנו וחלבנו למען שמו יתברך.

כמו שכ' המהר"ל על משה רבינו ע"ה שכתב התורה, ומקשה הגמ': ואיך כתב וימת משה, הואיל ועדיין הוא חי? אלא כיון שהיה משה כותב בדמע, בוכה בשעת כתיבתו "וימת משה", זהו התחלת המיתה8.

ויהי רצון שפחד המוות שעבר עלינו בכל רגע ודמעותינו ששפכנו שיתקבלו לכפרה על חטאינו כמוות עצמו, ושמחנו כימות עניתנו.

ז

"כי משחיתים אנחנו את המקום הזה: ר' לוי בשם רב נחמן, מלאכי השרת ע"י שגילו מסטורין של הקב"ה נדחו ממחיצתן של
(עמוד 28)
הקב"ה קל"ח שנה"9. "פי' מסטורין, סודותיו וסתריו, שאמרו שנשתלחו להשחית העיר, והקב"ה לא גילהו אפילו לאברהם"10.

ולכאורה: הלא נשתלחו למטרה זו, להפוך את סדום ולהשחית את הארץ, והלא לאחר זמן בין כך יתברר ללוט ולאנשי סדום כי עומדת לבוא השעה הנוראה שהעיר תיהפך לגפרית ואש, למה איפוא, לא יוודע להם סופם ואחריתם, שידעו ויצטערו, אפילו אם לא ישובו בתשובה, אבל העונש והצער הלא מגיע להם?

כי בודאי נתפשטה הידיעה על הפיכת סדום לכל אנשי העיר ע"י הלצים הם חתני לוט שהתלוצצו בו.

אולם דרכי השי"ת הן, כי בין בשכר ובין בעונש, ניתן הדבר במדה מדוייקת, לא פחות ולא יותר אפילו כחוט השערה, לא יוסיף ולא יגרע אף כהרף-עין. ללוט ולאנשי ביתו די ומספיק להם הידיעה והצער של הפיכת סדום בשעתה, וכן לאנשי סדום די ומספיק להם הצער והיסורים שיסבלו בשעתם כאשר יצלו באש וייסחפו עם מטר הגפרית ואין להוסיף להם על צערם אף רגע אחד, ואין צורך לצערם בחנם, ללא כל תועלת, לשם מה עליהם לדעת מקודם את צער העונש העתיד לבוא עליהם, למה לגלות לפניהם סודותיו וסתריו של הקב"ה, המחשב ומודד להם את עונשם במדה ובמשקל בדיוק נמרץ, לא לפי דרכי אדם, המוסיף או גורע מעונש? אילו היתה הידיעה גורמת להם שישובו בתשובה – היה הדבר כדאי, אבל לא עשו כן, לשם מה להם הידיעה? לשם מה להסב להם צער נוסף?

כן ראינו את דרכי השי"ת בגלותנו האיומה, אף בתוך צערנו הגדול דקדק עמנו שלא להוסיף צער על צערנו, גם בתוך ים הצרות והעינויים, ים של חושך ואפילה, היה מבריק לי אור ומפעם לפעם היו קרני השמש מקור של נחמה לנו בזרחם מתוך הערפל. ויתר על
(עמוד 29)
כן, שהזמין לי יהודים חרדים, ואף בני תורה ובני עליה, אשר ביחד, במחתרת, היינו מתכנסים מפעם לפעם לתפלה וללימוד תורה, במעט גמרות שעלה בידינו לאסוף ברוב עמל ומסי"נ לימוד זה היה כבושם על הנפש, ולולא דמסתפינא הייתי אומר, שאילו אספתי את כל ימי הכיפורים של כל ימי חיי לא הייתי מרגיש אימה, נעימות ואושר, כפי שהרגשתי באותם הימים כאשר טעמתי טעם תפילה ומעט לימוד.

ראיתי תמיד שיד ה' היתה לנחמני, ופעם ראיתי בחלום כאשר נרדמתי בעמדי על משמרתי בליל אפילה באותיות בולטות ומאירות-עינים את הפסוק: "בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס", וזה עידד את רוחי, ואכן פרש עלי הקב"ה את כנפיו עד שהביאני הלום, שהעלה אותי לארץ הקודש והושיבני בקרן אורה עם נדיבי עם וגדולי ראשי הישיבות לשמש בקודש בתור מנהל רוחני בישיבת "תפארת הכרמל" בחיפה, אשר יסדו במסירות נפשם הגדולה הרב הגאון המפורסם כש"ת ר' חיים דב מאיר רובמן שליט"א ראש ישיבת "תפארת ישראל" שהניח אבן הפינה לבנין הרוחני בחיפה, ויד"נ הרב הגאון המפורסם כש"ת ר' רפאל שפירא שליט"א ראש ישיבת "תפארת הכרמל" ברכתי ותפילתי שיחוננו ממעל בחיים ארוכים, ושיזכו להרביץ תורה ולהאדירה בקרב ישראל עד ביאת גואל צדק בבאכי"ר!

וכפולה היא תודתי להשי"ת על שעוד הואיל להעניקני מאוצרו הטוב, ונטה קו אורו עלי שזכיתי לפרסם כבודו נפלאותיו וחסדיו אתי ולקדש שמו ית' בפרי הגיגי ועשתונותי, ולא הוביש את מעייני אף אחר הרפתקאות החיים. ויצוקה בזה תפלתי הסלודה ליוצר נשמתי בוראי וקוני הרועה אותי מעודי עד היום הזה, שיחנני להיות מן הזוכים ומזכים ומקדשים שמו עד שיבוא המבשר טוב, משמיע ישועה אומר לציון מלך אלקיך!
------------------------------------
1. באבן שלמה ליקוטים.
2. פ' תשא, ל"ג, כ"א.
3. הדרוש השמיני.
4. ילק"ש אמור, תרנ"ג.
5. בשם חת"ם סופר
6. פולין, גליציה.
7. מאמר הגאולה.
8. גור ארי' עה"ת, פ' ברכה.
9. מד"ר וירא נ'.
10. מת"כ שם.