תקציר המבוא:

אודות המחבר

מחבר הספר, שלמה יהלומי (דיאמנט), פרסם את ספרו בשבתו בתל אביב בשנת תש"ט (1949).
במבוא לספר אין הוא מרחיב בעניין האירועים שעברו עליו בשנות המלחמה באירופה ומזכיר רק אירוע אחד או שניים, אך אפשר להבין מדבריו שהוא התגלגל במחנות שונים והגיע גם לרוסיה. הוא מציין שאת ספרו הוא כתב כבר בשנת תש"ה (1945) , אך רק כעת הוא מפרסם את הדברים. רוב הדברים נלמדו על ידו בשנות המלחמה ונשמרו בזיכרונו, ורק כשהתאפשר הדבר העלה את הדברים על הכתב. במבוא לספר הוא מביע את צערו הרב על כך שתורת החסידות הולכת ונשכחת, הן מחמת הירצחם של מיליוני תלמידי החכמים באירופה והן מחמת הסגנון הקשה שבהם נכתבו הדברים ושבגללו אין הם מובנים דיים לבני דורנו. הוא רואה עצמו כאוד מוצל מאש החייב להמשיך את הבערה של הגחלת היהודית בעולם.

המבוא:

(עמוד ח)
ה ק ד מ ה
א.
הדברים עתיקים. עתיקים מאד.
ישב לו עם בני ישראל במצרים, "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאד. והנה קם המלך "הנדיב" פרעה, בעל ה"הבה נתחכמה" הראשון, ופרסם את "הספר הלבן" הראשון, שבו נאמר : "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". והעם המצרי ה"נאור" קיים בכל חומר הדין גזרה אכזרית זו, וילדי ישראל קדושים, השלכו היאורה בשם החוק והסדר. נדמה היה כי חס ושלום לא ישאר אף ילד יהודי אחד בחיים, אבל היתה אם יהודית אחת - יוכבד - שהצליחה להצפין את בנה בתיבת גומא ותשם את התיבה בסוף על שפת היאור - - - והנה הלכה בת פרעה לרחוץ על היאור ותשמע ילד יהודי בוכה ותאמר: "מילדי העברים זה" - זהו הילד העברי, היחידי שנשאר מילדי העברים כלם!... "ותחמול עליו" - אפילו בת פרעה לא יכלה לא לרחם על השריד העברי היחידי מבין רבבות הילדים - שנשאר בחיים...
ב.
זה לא כבר קרה הדבר הזה.
כמעט שאתמול קרה האסון הנורא הזה, מתינו עודם מוטלים לפנינו. היתומים המעטים שנשארו בחיים, עודם עומדים לנגד עינינו. ובכל זאת - הדברים כמעט שנעשו
(עמוד ט)
עתיקים... וכמעט שנשכחו! היה חי בימינו עם ישראל גדול, בכמות ובאיכות, באירופה ה"תרבותית". היתה היהדות הפולנית והליטאית וכו' לכל שכבותיהן : חסידים, מתנגדים, סתם יהודים שומרי תורה ומצוות, בעלי-בתים, פועלים וגם איכרים; היו אדמו"רים, גאונים, רבנים, ראשי ישיבות, ומיליונים לומדי תורה; היו מלומדים, מדינאים, הוגי-דעות, משוררים וסופרים - היו חיים ישראלים תוססים, מלאים זיו ומפיקים נוגה - - - והנה קם היטלר ימ"ש, ויתן צו להשמיד את כל היהודים, מבלי הותיר אף שריד חלילה. ובני העם הגרמני, העם של "משוררים והוגי דעות", נהפכו לחיות טורפות, ויהרגו בלי חמלה זקנים עם נערים, בחורים וגם בתולות, ילדים ויונקי שדים! הרגו, רצחו, טרפו, חנקו, טבעו, שרפו וגם קברו חיים - ששה מיליונים יהודים! ששה מיליונים!!!
- האלה תשכחנה?!
והנה הותיר השם לפלטה שבלים בודדות, אחד מעיר ושניים ממשפחה: "שארית-הפלטה"! מילדי העברים אלה! אלה הם שנשארו מכל ילדי העברים שבאירופה -! השבלים הבודדות הללו התשכחנה?!
- אם אשכחך הגולה?!
אפשר וישכחו אלה ששמעו מרחוק, אבל לא ישכחו אלה שראו בעיניהם; אפשר וישכחו אלה שסבלו ב"כח", אבל לא ישכחו אלה שסבלו ושתו בפועל את אותו כוס היגונים והתלאות באותן שנות ההרס והאבדון, אלה שעדיין לא יצאו מהחורבה, אלה שנשיהם, בניהם,
(עמוד י)
הוריהם, אחיהם אחיותיהם וכל קרוביהם, מזכירים ומזהירים אותם בכל מקום ובכל מעמד! - לא תשכח!!!
ג.
אני הגבר ראה עני - אחד מילדי העברים שנשארו, חניך בית מדרשנו הישן, גדלתי וחונכתי בסביבה של חסידים ואנשי מעשה. מיום עמדי על דעתי שתיתי בצמא דברי רבותינו ז"ל. וביחוד צד צדתני תורת החסידות - זה המעין המפכה המון רעיונות נשגבים על אלקים ואדם. אהבת המקום ואהבת התורה, אהבת ישראל וארץ ישראל. עוד טרם ידעתי ללמוד מתוך הספר נכספה וגם כלתה נפשי לשמוע מפי זקני תלמידי חכמים וחסידים - היינו הך! - מימרות חסידים, ניצוצי אור וברקי מחשבה מהבעש"ט ז"ל ותלמידיו ותלמידי תלמידיו ז"ל; ובמוחי ולבי נקלטו שלל רעיונות, פתגמי חכמה, דברי מוסר יורדים חדרי בטן וסיפורי צדיקים - מאשר סיפרו לי זקני עירי - ואשר עוד בימי ילדותי עשו עלי ועל נפשי הרעבה לדעת וצמאה לרגשים, רושם עז לא ימחה. וגם אחרי אשר כבר ידעתי ללמוד מתוך הספר ולחדש חידושי דאורייתא בגפ"ת לא זזה ידי מתוך ספרי החסידות, והם היו והמה גם היום שעשועי נפשי ורוחי. והודאת בעל דין כמאה עדים דמי: כי רק הודות לשמן של חסידות שסכתי בילדותי, עצרתי כח ואומץ לחיות ולהגיע עד כה - ולהשאר נאמן לאלקי ישראל ולתורתו.
כי אז בשנות הזועה האיומה, בהיותי יושב בבורות
(עמוד יא)
חושך וצלמות, שבור ורצוץ, בלי תוחלת ובלי קו-אורה; בלי לחם ובלי מים; בלי חיים ובלי תורת חיים; אז כאשר חפשנו ובקשנו איזה ספר, איזו מלה יהודית ולא מצאנו - לא פעם ולא שתיים נפלתי ברשת היאוש והייתי במצב-רוח של "קצתי בחיי". ואז ברחתי לי אל אותו המעין ונהר שאינו פוסק של החסידות, וטבלתי את נפשי ברגשותי... והשחתי את דעתי ומחשבתי לאותם המאמרים היקרים המלאים דברי עדוד ובטחון באל עולם. והמחזקים את לבו של האדם אפילו בזמן שחייו תלוים לו מנגד... והודות לכח זכרוני אשר חנני השי"ת, שננתי לעצמי ולאחרים דברי רבותינו הקדושים גם בזמן שכפתע היה ביני ובין המות. זכורני כי בהיותי חולה (אדר תש"ב) במחלת הטיפוס, מדד הרופא את חומי, וכאשר המדחום הראה: יותר מארבעים מעלה חום - אמר לי: "פאמריאש" (תמות!). ובאותו עת נזכרתי פתאום בשני רעיונות, אחד מהגר"א ז"ל מווילנה, והשני ממני הצעיר, אז קראתי לידידי ר' יואל ליפא נ"י (יליד סטרליסק, גליציה), והתאמצתי בכל כוחי למסור לו את הדברים שנזכרתי. וכאשר שאלני ידידי הנ"ל למה אינני חושש לבריאותי בעת כזאת? השיבותי לו, כי מתירא אני פן חלילה אמות והדברים הללו ישכחו... ות"ל שעמדתי מחוליי זה ויצאתי בשלום, שלום באמונתי באלקים חיים ובבטחוני בו. וכל ההרפתקאות והתלאות שבאו עלי, לא שברו את רוחי ולא העבירוני על דעתי ודעת קוני. וכל זאת הודות לאל והודות לאותה תורת החסידות אשר הזכירתני תמיד ושננה לי ערב ובוקר
(עמוד יב)
וצהרים: "מי חכם וישמר אלה" - "ישמר", מלשון: "ואביו שמר את הדבר" - כלומר יחכה עד יעבור זעם - ואז ויתבוננו חסדי ה'.
- אם אשכחך תורת החסידות?!
ד.
באזני מצלצלים דברי פחד מגדולי החסידות, רבי צבי הירש מזידיצ'וב ז"ל, שאמר לפני פטירתו : "רבי
שמעון בן יוחאי עם הזוהר - ! מי ילמד אותך כמוני" ?... כן גם אני שואל מתוך כאב-לב : רבנו ישראל בעש"ט, רבנו דוב בער המגיד-ממזריץ, רבי שמחה בונם מפשיסחא, רבי ישראל מרוזין וכו' וכו' - מי ילמד אתכם כמו אותם המיליונים שאינם?!... אמנם יש לנו ספרי חסידות, אבל אוי ואבוי, שאלה היהודים שלמדו את תורת החסידות אינם. כי לדאבוננו גם בין החוגים הדתיים המעטים, הולכת ומשתכחת תורה שלמה זו עם רבבות פניניה, הרבה סיבות לדבר, ואחת מהן: מפני שהדור החדש כבר זר לו הסגנון שבו כתובים ספרי החסידות. עובדה היא שהרבה הסגנון עושה ואלמלי ידענו לתת לדור החדש את כל אותם הרעיונות הנשגבים ואת המאור שבחסידות בסגנון נוח, קל וקצר, כי אז היו כלם מכירים ויודעים תורה שלמה זו ואת המאור שבה, והיו הולכים ומתחממים כנגד אורה הגדול.---
לא עלי המלאכה לגמור ולא בן-חורין אני להבטל ממנה, בבואי, אחרי שבע שנות נדודים לארצנו הקדושה
(בחודש אלול, תש"ז), - הנני מודה לאל הטוב על שהחייני
(עמוד יג)
וקימני והגיעני לזמן הזה, והריני מתחיל בספרי זה הראשון, לפרסם קמעא, קמעא, פנינים יקרות מתורת החסידות, וגם מתורתם של גדולים וחכמים אשר דבריהם נאמרו ברוח החסידות. רובם של הרעיונות האלה רשמתי בדם ודמע מפי הזכרון, באותם ימות חושך וצלמות, שישבתי בבתי-הכלא ובמחנות, כשהייתי בלי ספר וסופר. (חלק גדול מהם פרסמתי בעתון תנועת מזרחי ותורה ועבודה בגרמניה: "די יידישע שטימע"). הרשיתי לי גם להוסיף הרבה דברים אשר המה פרי עשתונותי, ואני תקוה שהקורא ימצא בהם ענין ושעשוע-נפשי. בחרתי במסכת אבות, בהתאם למאמר חז"ל (ב"ק, ל') "האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דאבות", וגם מפני שפרקי אבות הם הם דברי חז"ל הפופולרים והנלמדים ביותר, ושוים לכל נפש אדם מישראל, וכל אחד ואחד לפי מדרגתו, חכמתו, השכלתו והבנתו - מוצא בהם מקור חכמה ומוסר, עדוד וחזוק, ותענוג רוחני-עילאי. ואני תפלה ותקוה שיעזרני השם להוציא לאור את שאר ספרי אשר אתי בכתובים, ואשר רובם נרשמו ג"כ מפי הזכרון בימי עניי ומרודי.
"ואני דומה לעני אשר ניתנה לו רשות מאת מלכים ושרים לילך בחצריהם ובטירותם יום יום לעת האוכל,
ללקוט משירי הסעודה. ומתוך הרגלו בהם, מכיר ברמיזתם וקריצתם ונהנה מהם. ולפעמים מוצא שם דרך הילוכו איזו אבן יקרה בחצרם, וגם לוקח מהם בגדים ישנים וחתיכות קטנות, שאין בהם שלש על שלש ועושה לו בגד ממנו, ושש ומתפאר בגוונים הרבה..." (הרב פרי מגדים ז"ל).

(עמוד יד)
הקדמה זו וגם הספר כלו נכתבו ונגמרו עוד בחודש טבת שנת תש"ה, אבל מסיבות שונות (ועיקר הסיבה: אפס כסף...) דחיתי את הדפסת הספר מיום ליום ומחודש לחודש עד --- שבעזרת אלקי ישראל קם ונהיה הדבר הגדול והקדוש שאליו חכינו וציפינו בכליון-עינים קרוב לאלפיים שנה: קמה מדינת ישראל, וקם צבא ההגנה לישראל! וגם אנכי הצעיר באלפי ישראל אוד מוצל מאש וממים - זכיתי להתגייס לצבא ההגנה לישראל ולקבל שכרי בעולם הזה מדה כנגד מדה: תחת אשר נמצאתי בסכנת-מות מחפיר במאסר ובמחנות על לא דבר - זכיתי לשבת במשלטים ולהיות בסכנה למען עמנו וארצנו; תחת אשר סבלתי מקור וחום בסיביר וקזקסטן-זכיתי שיהיה קר וחם לי למען עמנו וארצנו... וברוך אל עליון אשר שמר חסדו ואמונתו לחיילי ישראל העומדים ב"עמדות" בלילות כבימים; אשר חיזק ידיהם וידי מפקדיהם לעמוד במערכה נגד אויבי ישראל הנגלים והנסתרים - ולנצח; אשר נתן חכמה ותבונה בלב שרי ישראל לנהל את המערכה הזאת - - - ואשר שמר אותי מכל רע, עד היום הזה, ויהי רצון שכל חיילי ישראל ישובו לשלום לביתם ולנחלתם, אחרי הנצחון השלם. ויקוים בנו: (ישעיה ב' -) "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים"!
שלמה יהלומי (דיאמנט)
איש שארית הפלטה
תל-אביב, י"א אדר, תש"ט