עקבי הצאן - ר' עקיבא גלאזנר

הספר יצא לאור בלונדון בשנת תשי"ח
נושא הספר: בירורי אגדה והלכה
מיקום המבוא בספר: הקדמה - בעמודים: ז - ט

תקציר המבוא:

מחבר הספר – הרב עקיבא גלזנר – סיים לכתוב את ספרו כאשר גר בעיר ציריך בשווייץ. הוא הגיע לשווייץ לאחר ששרד את התקופה הקשה במחנות העבודה בשנות המלחמה. עד המלחמה הוא כיהן במשך כ- 40 שנה כרב הראשי של קהילת קלויזנבורג (קלוז') שברומניה. הוא נלקח למחנות יחד עם בני קהילתו בשנת תש"ד (1944), בתקופה שבין פסח לשבועות. בדרך נס הוא ניצל, ולאחר המלחמה עבר לציריך לבית של חותנו.
במבוא לספר שלפנינו הוא מסביר שראה צורך דחוף לכתוב דברי תורה כדי לחזק את הציבור החרדי באמונה לאחר האסון הקשה שפקד את העם היהודי. הוא הרגיש שאצל חלק מהצעירים התעוררו שאלות נוקבות שיש לתת להן מענה. בנוסף לכך הוא מציין במבוא שיש לו ייסורי מצפון קשים על כך שאולי האסון הגדול קרה בין היתר משום שהוא, כמנהיג ציבור, ואחרים, לא הנהיגו את קהילותיהם כראוי. כדי לכפר במשהו על הדבר אין די בהודאה אלא יש לעשות גם מעשה, ולכן כתב את הספר.

המבוא:

עקבי הצאן

(עמוד ז)
הקדמה
קראתי שם חיבורי "עקבי הצאן" כי שמי בקרבו. עיין מ"ר שיר השירים א' ח': אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים. רש"י ז"ל : אם לא תדעי לך להיכן תלכי לרעות את צאנך את היפה בנשים, שחדל לו הרועה מלהנהיג אותם, הסתכלי בפסיעת דרך שהלכו הצאן והעקבים ניכרים לשוב על עקביו ואותו הדרך לכי עכ"ל. ייעדתיו לקרבן תודה, שאינה בטלה לעולם כמאמר חז"ל, ובזה"ו שאין לנו לא מקדש ולא כהן הלימוד והעסק בתורה עומד תחת הקרבן במאמרם ז"ל כל הלומד תורת עולה כאלו הקריב עולה.

בשנת תש"ד בין פסחא לעצרתא שודדתי ע"י החיות הטורפות הזדים הארורים ימ"ש וזכרם, מאהלי אהלה של תורה בתוך קהלה חרדית גדולה לאלקים בעיר הבירה קלוזש - קלויזענבורג בטרנסלוניה, אשר שם ישבתי על כסא הרבנות משך עשרות בשנים. בפתע פתאום נעקרתי משדה פעולתי ששם שמשתי בעבודת הקודש, עבודה פוריה ביסוד מוסדות של תורה עבודה וגמ"ח. [קהלתי היתה בת 15000 נפשות אשר רובם הגדול הושמד באש התופת הי"ד] עבודה קשה שבמקדש היתה עמוסה על שכמי.

בחמלת ד' עלי ובהשגחה פרטית זכיתי להיות אחד מן הניצולים, אוד מוצל מאש, בזכות אבותי הקדושים נ"ע ולבוא הנה עיר ציריך, והנני סמוך על שולחן חתני המפואר והנכבד איש חמודות כ"ה דניאל לעוונשטיין ובתי החשובה אשת חיל מרת "אסתר" הי"ו, הם נותנים לי לחמי פשתי וצמרי ברוח נדיבה וביד פתוחה בכבוד גדול, ד' יאריך ימיהם בטוב ובנעימים עמו"ש אכי"ר.

רוח ד' העיר אותי לחבר חיבורי זה כקרבן תודה על מזבח השם. זכוני מן השמים לברר ענינים שונים, דברים קשים כגידין, לפתור קושיות וחומרות המנסרות בעולם התורני. ירדתי אל גן התורה והתלמוד, קטפתי מלילות, פרחים ושושנים, מאמרים נעלים מושכים את הלב, קבצתים כעמיר גורנה, ארגתים נימא אל נימא- והי' לאחדים בידי, לאגודה ולחטיבה אחת, והנני נותן לפני הקורא והשונה בנין נעלה בן קומות הרבה משולבות אשה אל אחותה.

מיד בראש הספר ימצא הקורא נקודה מרכזית, כביכול אבן השתיה שממנו הושתתו יסודי וכותלי חיבורי [תל אחד שהכל פונים אליו.] והיא היא נקודת יסוד "השבת" שממנה מקרין אור בהיר על מאמרים קשים וסתומים בקשר עם השבת והמועדים הן בהלכה והן בהגדה. כמה וכמה אגדות והלכות ימצאו בחיבורי פתרון מתאים. האחד יעיד על חבירו, אשר מזה יש לשפוט שיש במאמרי עכ"פ גרעין של אמת, ומי שיחפוש בחיבורי למצוא פלפולים גג על גג בחריפות, להסמיך הכל שוחטין עם הכל מעריכין לא יבוא על חשבונו. התעמקתי וחדרתי בעה"י אל תוך תוכם של דברי חז"ל הקדושים בהגיון ישר ושכל בריא עד שידי יד כהה מגעת ובכמה מקומות נראה שמקום הניחו לי אבותי להתגדר בו ולההעלות פנינים כאשר יראה הקורא בעין חודרת ובוחנת בלתי משוחדת ובלי משפט קדום.

במה אכף לאלקי ובמה אקדם לאל הגומר עלי שנפל גורלי להיות אחד משארית הפליטה! האם אסתפק באמירת ברכת הגומל שברכתי תיכף אחר שנצלתי משיני האריות ומלתעות הכפירים שאיימו עלי לבלעני? האם מספקת סתם ברכה כשבח והודיה על הנס הגדול שקרה לי ולחלק חשוב ממשפחתי הגדולה [שרובה נספתה באש התופת]? התשקוט רוחי הסוער ונפשי ההומיה בקרבן מנחת עני, מעט קמח סלת? לא, לא אסתפק ב"ונשלמה פרים שפתנו" אלא אנסה להבירב קרבן שמן; אקריב חלק מדמי - מדמי הנמעט בשהותי במחנות ההשמדה - אחרי שהקדשתי עתי ועטי לשמים. אולי אזכה להבנות ע"י הוצאה לאור דברי תורה שנמשלו לשמן, אולי אזכה להשפיע על חוגים ידועים לחזקם באמונת ד' שנתרופפה מאד תחת השפעת הקורות בעתים הנוראות שעברו עלנו. חוגים רחבים ושדרות שונות בכל חלקי העולם היהדות - בפרט הנוער החרדי ההולך ומתגדל - צמאים ושואפים לדבר ד' זו הלכה ואגדה. משתוקקים ונכספים לרוות צמאונם ומחפשים אחר פתרון קושיות רבות המנסרות בעולמנו ומעסיקות לב כל חושב והוגה דעות, הנוער החרדי מבקש תפקידו להראות לו דרך ישכון האור, דרך ונתיב ישר בלי עקמימות בתוך לב ים השאלות והספקות הסובבות את חיי היהדות הדתית.

עיין במשנה סוטה מ"ח משחרב ביהמ"ק פסקו אנשי אמנה, ובגמר' א"ר אלעזר מאי וכתיב כי מי בז ליום קטנות (זכריה ד') מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא, קטנות שהי' בהם שלא האמינו בהקב"ה ע"כ, הרי דגם בזמן הנביאים האחרונים בימי החורבן נתרופפו עמודי האמונה אפילו אצל צדיקים לרגלי ההריסות שבזמן החורבן והצרות התכופות שבאו אז על ישראל, וא"כ אנן יתמי דיתמי מה נענה בתריה, אם בארזים נפלה שלהבת מה יעשו עזובי הקיר, בעת ההוא של חורבן האומה באבדון שליש אחב"י צדיקים חסידים גדולי התורה והמדע קהלות ישיבות בתי אולפנא לאלפים ולרבבות שכולן עלו באש, חורבן שלא היתה כמוהו מיום היותנו לעם, האם אין לראות כתוצאה מחורבן הנורא הזה את התופעה המדאיבה והמעציבה שגם בין טובים וישרים בלבותם נמצאים אנשים כאלה שנתרופפה אמונתם ונעשו קטני אמונה בהטיחם דברים כלפי מעלה לומר לית דין. ולית דיין! על חורבן הראשון נאמר בתלים ע"ט מזמור לאסף אלקים באו גוים
(עמוד ח)
נחלתך, וכתבו התוס' קדושין ל"א ע"ב דברי המדרש קינה לאסף מיבעי, אלא מזמור ששפך חמתו על עצים ואבנים ולא על ישראל, עיייי"ש, בימינו יש ויש קינה ששפך חמתו גם על חלק שלישי של כלל ישראל, אהוי ואבוי! עיין גמר' חגיגה ה' ע"ב "ודמע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ד'" (ירמיהו י"ג) א"ר אלעזר שלש דמעות הללו למה, אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני ואחת על ישראל שגלו ממקומן, בעוה"ר הדמעה השלישית צורבת פי כמה מדמעות הראשונות, מי ימלל את גודל האסון הנורא שלא הי' כמוהו!

מה גדול הצורך מה זקוקים אנו בתקופה נוראה כזאת לכם הנביאים הקדושים כדי להשפיע על העם ולחזק את אשיות הדת והאמונה את הבטחון בכל שדרות עמנו, עם עני ואביון.


עיין במדרש ילקוט על הקרא פ' חקת ואסף איש טהור את אפר הפרה, ואסף זה הקב"ה דכתיב בי' ונשא נס לגויים ואסף את נדחי ישראל, איש זה הקב"ה דכתיב בי' ד' איש מלחמה, טהור זה הקב"ה דכתיב בי' טהור עינים מראות ברע, את אפר הפרה אלו גלותיהם של ישראל! - אפרן הטהור של ששת מליונים של אחב"י הקדושים שנהרגו ושנשרפו על קדושת השם הגדול שנשאם ופזרם השטן הגרמגי ימ"ש לארבע כנפות הארץ, את האפר הטהור והקדוש הזה יצבור ויאסוף הקב"ה איש טהור איש מלחמה בעל גבורות אל נקמות מצמיח ישועות אל מקום טהור, מקום המקדש והמזבח ששם צבורים אפרן של הקרבנות שהקריבו אדם הראשון ואבות העולם!

עיין במדרש רבה פ' מצורע פי"ח: אדריאנוס שחיק עצמות שאל את ריב"ח מהיכן הקב"ה מציץ את האדם לע"ל, א"ל מן לוז של שדרה, א"ל מה הן את מודע לי, אייתי יתי' קמי' נתנו במים ולא נמחה, טחנו ברחיים ולא נטחן, נתנו באש ולא נשרף, נתנו על הסדין והתחיל מקיש עליו בפטיש, נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא הועיל ממנו כלום עכ"ל, בנשמת ישראל יצור כפיו של הקב"ה מוצנע טמון ומכוסה איזה זיק ושביב של מעלה, עזוז וגבורה, גבורת הגוף והנפש שכל מיני הצרות והיסורים של אש מים רחיים סדן ופטיש לא יועילו לאבדו ולכלותו. הוא "הלוז" של שדרת ישראל הגוי הקדוש! את "הלוז" הסודי הטמון בעמקי גופנו ונפשנו עלינו להזין, להברות ולהחיות שבשדרתנו שלא יתעקם, להעמידו, לתקפו ולהחזיקו, להכניעו ולהרכינו תחת אדנות אבינו שבשמים!

ידעתי מריי, חטאתי ופשעי שעוויתי נגד כלל האומה הישראלית משך הארבעים שנה שישבתי על כסא הרבנות. הן נשאתי על שכמי עול הצבור באמונה ובהתמסרות עד שידי הכהה מגעת - אבל בודאי שלא מלאתי חובי ותפקידי במלואו ובכל הקיפו. ידוע מה שאמרו רבותא ז"ל בגמר' בב"ק צ"ד ע"ב הרועין והגבאין והמוכסין תשובתן קשה, ומחזירין למכירין ושאין מכירין יעשה בהן צרכי צבור, וכן הופסק בש"ע חו"מ סי' שס"ו עיי"ש.

הרועין תשובתן קשה, רועי ומנהיגי ישראל צאן קדושים תשובתן קשה! כבר הנביא יחזקאל הרים קולו כשופר ואמר: הוי רועי ישראל, הרועים את עצמן וצאני לא ירעו (יחזקאל ל"ד), עיין רש"י ורד"ק שם. - כל רועה ומנהיג המתרשל ומתעצל במילוי חובותיו נגד צאן מרעיתו הוא בכלל גוזל את הרבים! בגמר' ברכות ל"ה אמרו ז"ל כל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה כאלו גוזל הקב"ה וכנסת ישראל שנאמר גוזל אמו ואביו ואומר אין פשע וכו'. הכוונה כי כל אדם נהנה בעוה"ז מברכת הארץ וממגד שמים מעל, כל הברכות הגשמיות והרוחניות נתונות לו במתנה ממקור הברכות ובכן כל אדם בבחינת "מקבל מתנות". חוב קדוש מוטל איפה על האדם "המקבל מתנות" שלא ישאר כל ימי חלדו במדרגה תתאי זו אלא להחזיר מתנות אלו שמקבל מהזן ומפרנס לכל ע"י מה שהוא גופא יעשה ויתעלה למדרגת "משפיע" ומהנה משלו לאחרים ולזולתו. והוא הדין למי שקבל מתנה היותר גדולה מהקב"ה כלי מלא דעת וחכמה תורה ומוסר להחזיר "מתנה טובה" זו להקב"ה ע"י מה שמשפיע דולה ומשקה מתורתו לאחרים ללמוד וללמד. וזה הי' מטבע של אברהם אבינו. "והי' ברכה" ואמרו ז"ל אל תקרא ברכה אלא בריכה, ז"א כל אדם ישתדל ויתאמץ להיות "בריכה" - ברכה, שישפיע שפע ברכה גשמי או רוחני ומוסרי כפי מה שהוא, איש כמתנת ידו כברכת ד' אשר נתן לו, וכל מי שמתרשל בקיום חובו זה של החזרת "המתנה" שקיבל מיד הקב"ה, מי שמושך א"ע ומתחמק מלהשתתף בנשיאת עול הרבים, עול הצבור בגופו בממונו והשפעה מוסרית רוחנית כפי כחותיו שניתנו לו מן השמים, אדם כזה הוא בכלל "נהנה מעוה"ז בלא ברכה" ומועל בקדשי שמים מקור השפע והברכות. (עיין גמר' ברכות ל"ה) ולכן נקרא גוזל הקב"ה וכנסת ישראל!

"שונא מתנות יחיה" אמר החכם מכל אדם, שלמה המע"ה, מי שהוא שונא ומושך א"ע מלהיות בבחינת ומדרגת "מקבל מתנות" יחיה ראוי' הוא לחיות בעוה"ז ובעוה"ב, אדם משפיע המחזיר מתנותיו שקבל ע"י מה שמהנה מנכסיו, נכסים גשמיים או רוחניים, לאחרים להצבור ולכלל ישראל, איש כזה נותן תוכן ותכלית מעולה לחייו בעוה"ז וזוכה לחיים הנצחיים ולהתברך בזה ובבא.

ואם כלל זה נאמר לכל איש יחיד ופרטי ק"ו ובן בנו של ק"ו לאיש שתעודתו וכהונתו משמרת הקודש לעמוד בראש כמנהיג צבורי! כהנים שלוחי דידן ושלוחי דרחמנא, כמה גדולים החובות העמוסים על שכמי המנהיגים ועסקני הצבור. מי יוכל להתפאר ולהתהלל לומר זכיתי לבי טהרתי, קיימתי ומלאתי חובותי נגד הצבור והאומה הישראלית, רעיתי את צאני באמונה בלי חסרון ובהתמסרות הדרושה כראוי'! מה נעשה ליום הדין בבוא תוכחה, אוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה כשנשמע קול ד' בכח: "הנני אל הרועים ודרשתי את הצאן מידם - את הצאן קדושים שהי' למאכולת אש של מקום התופת וההשמדה, בשלמי היתה
הרעה הזאת, האם לא אנחנו הרועים אשמים - עכ"פ במקצת - עבור הטרגדיה הנורא שקרתנו? השאלה הגדולה הזאת מנקרת את מוחנו, ולא תתן פוגה ומרגוע, שקט ומנוחה לנפשנו ורוחנו ההומה!

הכהן הגדול כשעשה את עולת העם ביוהכ"פ כתיב בי': "וכפר בעדו ובעד העם! אע"פ שכבר התוודה בשעיר החטאת בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל ולמה שנה להתוודות בעולת העם בעדו? אבל זה הוידוי השנית מוסב על אותן החטאים שחטא הכהן, המנהיג בבחינת
(עמוד ט)
"כהן ומנהל" ע"י התרשלות במילוי חובותיו נגד העם אשר עולו ואחריותו מוטלת עליו. ולכן אמרו חז"ל "הרועין" ז"א "רועי ישראל" תשובתן קשה! מה יעשו לתקון הפגם? מחזירין לצרכי ציבור! עבודת הצבור, עבודת קודש בלי התרשלות, בלי שום תערובות של אנכיות! מסירות הנפש לטובת הצבור לטובת כל קדשי האומה הישראלית, מסירות הנפש לכבוד שמים ולכבוד ישראל גוי קדוש!

הרהורים ועשתונות אלו מנקרים את מוחי והומים בקרבי מיום שזכיתי להנצל מלוע המות מאפילה לאור גדול! דאגה זו שהתרשלתי והתעצלתי בעבודת הקודש שהיתה עמוסה על שכמי, בדאגה זו אני שקוע, שלא מלאתי את תפקידי ולא רעיתי את צאני מסערת את כל קרבי! הייתי בכלל "נהנה מעוה"ז בלי ברכה". לא מתוך ענוות מלאכותית אני כותב אלו הדברים וכדי להתפאר חלילה, אלא מתוך לב נשבר לרסיסים! "ואשמח בראשיהם" כתיב, ואני מתוודה בגלוי ובפומבי: "גזלתי" את צאן מרעיתי. עיני לא ראו מה שעתיד לבוא, והסתפקתי לצמצם את פעולתי על כר צר וקטן.

והנה כל ווידוי צריך שיתוף איזה מעשה בפועל שאל"כ אז הווידוי אינו אלא פטפוטי מילי בעלמא כמו שאמרו חז"ל במשנה תענית פ"ב, וירא אלקים את מעשיהם, את שקם ואת תעניתם לא נאמר אלא את מעשיהם! גנב גנבתי משדה עבודתי, משירותי ומשמרתי, איך ובמה אוכל עוד לעבוד ולפעול לטובת הכלל ולא אהי' כמי "שנהנה מעוה"ז בלא ברכה", כאיש מקבל מתנת חנם ואינו משפיע לאחרים? אך ורק "באותיות דר' עקיבא" באותיות מחכימות בכתב של אש דת חרות על לוחות וטורים של חיבור, אשר אני נותן לפניכם היום ברכה! אולי אזכה באמצעות חבורי להיות אחד ממזכי הרבים, להגדיל התורה ולהאדירה בחידושים שזיכוני מן השמים, אולי אזכה לחזק בלב הקוראים האמונה והבטחון שלא יהא אבד סברן ולא יתבטל סיכויין לרגלי המצב האיום והנורא אשר בו אנחנו שקועים כהיום כששכננו הערבים עומדים מזוינים הכן לכלותנו ח"ו, כהיום שגבולי ארץ ישראל נתונים בצרה ומצוקה ע"י שונאינו ומנדינו. לכן אני קורא בקול גדול: ללא יאוש. ללא חת ופחד! ובמאמרו של ר' עקיבא התנא האלוקי: מקוה ישראל ד' מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל (סוף מס' יומא).

כהופעת חיבורי אני רוצה להוסיף נדבך אחד לבנין הנהדר והנפלא של אותה המקוה שתטהר ותגאל את ישראל בגאולה שלימה! מקוה שבה תהי' עולה כל גופה של האומה ישראלית בבת אחת, באחדות שלימה, בעליה שאין עוד אחריה ירידה ויתגדל ויתקדש שמי' רבא בעלמא הדין בעגלא ובזמן קריב אמן.

ציריך, בירחא תליתאי שנת תשט"ז לפ"ק, המחבר.