עיר חנוך, ב - ר' יואל טייטלבוים

הספר יצא לאור בירושלים בשנת תשמ"ב
נושא הספר: עה"ת ויקרא במדבר דברים
מיקום המבוא בספר: הקדמת זכרון בספר עמודים: יד - מא

תקציר המבוא:

במבוא לספר המחבר מפרט באופן נרחב מאוד את קורותיו וקורות רבים ממיודעיו בשנות המלחמה.
עד פרוץ המלחמה הוא שימש ברבנות בקהילת קיראלהאז, שהייתה שייכת לצ'כוסלובקיה. עם פרוץ המלחמה עבר אזור זה לידי האוקראינים, אך תוך זמן קצר נכבש האזור בידי ההונגרים ותושבי המקום היו נתונים לחסדי השלטון ההונגרי. המחבר מתאר בהרחבה את סבלם הרב תחת השלטון האנטישמי ההונגרי.
בחודש אדר תש"ד הגיעו הנאצים אל האזור שבו גר ולאחר שבועות מספר גורש לאושוויץ. המחבר מתאר בהרחבה את שעבר עליו במחנה אושוויץ ולאחר מכן במחנות נוספים שהועבר אליהם עד לשחרור הסופי בידי הצבא האמריקאי. המיוחד במבוא זה הוא התיאור הרב והמפורט לפרטי פרטים של קורותיו במחנות. הוא כותב זאת כדי שהדורות הבאים יזכרו את שעבר על העם היהודי.


המבוא:

עיר חנוך, ב

ס פ ר
עיר חנוך

ח ל ק   ש נ י

עה"ת ויקרא במדבר דברים

וחמשה ספרים נפתחים

א) דרשות עיר חנוך על מועדים וסוגיות הש"ס

ב) קונטרס "מנחה חדשה" תורת אדמור"י הק' מסאסוב ואלעסק
זי" ע

ג) ובתוכם הגהות דרשות וחד"ת מאתי המו"ל בשם "דברי יואל"
וכן מה שבסוגרים כזה ( ) הוא ממני המו"ל

ד) קונטרס "תורת חיים" תורות למו"ח הגה"ק אדמו"ר ר' חיים יצחק
אייזיק האלברטשאם מדאלינא-סלאטפינא הי"ד

ה) קונטרס "תורת אליהו ויוסף" חד"ת לח"ז הגה"צ מרן ר'
אלי' קליין זצ"ל מהאלמין - והרב הגה"צ מו"ח כש"ת ר' יוסף
הלוי זצ"ל מקירעלהאז-והאלמין יצ"ו

הוצאתיו לאור בזכות אבותי הקדושים

יואל הק' טייטלבוים אבד"ק קיראלהאזא
בלאאמו"ר הגה"ק עט"ר המחבר זצלה"ה

פעיה"ק ירושלים תובב"א תשמ"ב לפ"ק

(עמוד יד)
אמר המו"ל ראיתי לנכון להדפיס פה (עוד לפני דברי קדשם בחי"ת של זקניי הק' נ"ע) מקצת דמקצת מכל הני הרפתקאות דעברו על הני גאוני וצדיקי עולם שנשרפו והושמדו עם בני ביתם (בתוך שאר רבבות אלפי אחב"י) בכל מיני מיתות משונות ואכזריות נוראות במחנות ההשמדות רחמנא לשיזבן.

כדי שיבינו הרואים כל אלי הדברים, דבעו"ה מה שסבלו ומה שהגיע להם, אשר דורות הבאים לא יאומן כי יסופר לפניהם בלי עדותנו שהיינו בתוכם, לזה אמרתי לכתוב בעט ברזל מאשר קרה למשפחתי ומשפחת הוריי והוריי של ב"ב הזווג ראשון ולהבדיל בין חל"ח של הזווג שניי (בין השאר...) שישאר זכרון בספר לפנ יו"ח שיחיו ולכל מי שצריך לידע מכל זה, וקראתיו בש"ם: זכרון בספר.

ז כ ר ו ן   ב ס פ ר

עיני עיני יורדה מים על שבר בת עמי, ה"ה קהלתינו הקדושה קיראלהאז והגלילות, שבעה ושלשים קהלות, כולם מלאים זרע ברוכי ה', תלמידי חכמים יראים וחרדים, חסידים ואנשי מעשה אשר היו לשם ולתהלה, וקול התורה נשמע ברחובותי' יומם ולילה והיו חומה בצורה למנהגי ישראל סבא, והנה אנכי בקרוב לעשר שנים אשר זכיתי לכהן פאר ביניהם , והשתדלתי והתאמצתי לילך בדרכי האבות ולקיים כל המנהגים הטובים ועד יום החורבן למדתי בעה"י תורה ברבים עם בני הישיבה, אוי ואבוי לנו אשר מבצר התורה נחרבה בימינו ושלטה בנו ידי מרצחינו ינקום השי"ת נקמתו ונקמת עמו לעינינו.

אמרתי אספרה לדור אחרון את אשר עבר עלינו ימים ההם ימים שאין בהם חפץ, למען ידעו דורות הבאים בנים אשר יוולדו את רשעת הגוים נגדינו וילמדו לקח מהאסון הנורא אשר קרה אותנו בעוה"ר. איך נהרסו ונחרבו קיבוצי ישראל גדולים ואדירים בפולי"ן
(עמוד טו)
וגליציא ואונגאר"ן ושאר מדינות שבאירופה, קהלות קדושות ומבצרי תורה שנבנו ונשתלשלו במשך שנות גלותינו הארוכים ביגיעה ועמל של אלפי משפחות יראים וחרדים על דברו.

ואם אמנם לא ראיתי רק מה שנעשה עם אנשי עירנו הקהלה הקדושה (שבקארפאטע-רוסיא) ומהנעשה סביב לי במחנות ההשמדה רח"ל. אולם הלא ידענו דהכל נעשה באופן שיטות אכזריות נתונה מראש וכך נהרגו ונשרפו ונשמדו שש"ה מיליאן נפשות קדושות טהורות ממבחר האומה הקדושה מסלתה ומשמנה מנער ועד זקן טף ונשים ושללם לבוז, ובכל מקום ומקום ועיר ועיר ומדינה ומדינה אשר דרכו כף רגלי הרשעים הצוררים הללו ימ"ש נעשה החרבן והשמדה באופן אוטומטי כמנהגי הגרמניים שר"י.

בשלהי שנת תרצ"ט פרצה מלחמת העולם השני' והחי"ל הגרמניים הפילו עצמם בכח גדול וביד חזקה על מדינת פולין השאננה, ומיד שהגיעו שמה עשו שמות בארץ, הרגו בזדון חסידי עליון, והחריבו קיבוצי ישראלי ואנחנו אז בחבל ארץ קארפאטי-רוסי' שהשתייכה אל מדינת טשעכא-סלאווקאי, שהתחילה להתפורר תחת צעדיו הכבדים של הדורס הנאצי ימח שמם, עברנו מגוי לגוי ומממלכה לעם אחר, ועירנו קיראלהאז נמסרה עפ"י פקודת הנאצי"ם להאוקריינים דשם, ונתחדשה על ידם - אוקריינא הקטנה -. הרבה פחדות ובהלות עברו עלינו במשך ימי ממשלתם הקצרים דהלא ידועים הם לשונאי ישראל מובהקים מאז ומקדם, החוקים אשר נגד היהודיים והגזירות השונות נתחדשו מיום ליום הן בשטח הדת הן בעניני הפרנסה, וערי הגלילות שלנו נחלקו לשני מדינות חלק האחד (כעשרים קהילות) עברו למדינות הונגרי'ה והחלק השני וקירלהאז גופא בתוכם נמסרו למדינת קארפאטין ואוקריינא שמלכו בתוכם יחד עם האוקריינים ושרי הצבא בשם - סיטשעס -מיוצאי חיל צורר פאטלארא ימ"ש, אבל נטרפה עליהם השעה דעבר זמן קצר ובאו חיל האונגרים והעריכו מלחמה נגדם והקרב הי' נטוש בין כותלי עירנו ונחנו ישבנו במחבואים מפחד המלחמה, שלשה מעת לעת לחמו זה עם זה עד שנצחו חיל האונגרים והרגו באוקריינים עם
(עמוד טז)
רב, ואז קרינו הלל למפרע דנודע אח"כ דהאוקריינים רצו לנקום בנו ונמצא רשימה שהכינו בסתר את מי ומי להרוג, ונהפוך הוא.

במדינת הונגריא כבר שררה אז שנאה גדולה ועמוקה נגד ישראל וידועים לכל היו חוקים שחקקו נגד היהודים להצירם על כל צעד ושעל, וכאשר נספחנו למדינת הונגריא התחילו מיד גם במחוזינו להנהיג את החוקים שהם נגד היהודים, ובעירם אשר רוב החנויות היו שייכים ליהודים נסגרו כולם לפתע פתאום ביום אחד וגם הוחרמו כל הסחורות מובן ממילא המרירות והעצבות שהקיפה אותו יום את בתי אחב"י שחתכו מהם פרנסתם לגמרי שהיו יונקים מהחנויות, ונסתם השפע והופקרו לגווע ברעב חלילה.

וצרה גדולה מזו היתה שלקחו בני ישראל למחנות העבודה הצבאיים שיסדו במיוחד בשביל היהודים בשנת תש"א ומאות ואלפים נשלחו כך לשדה הקרב נגד רוסיא, ושם היו מופקרים לשרירות לבם של קצינים הטמאים של ההונגארים השפלים, - הם שמו את היהודים בהשורה הראשונה ופקדו עליהם תמיד לעשות הדברים היותר מסוכנים, ופרק עצוב במיוחד הוא השלשלת היסורים הנוראים שעברו על צעירי ישראל לאלפים שנמצאו במחנות העבודה בשדה המלחמה, ושהרבה מהם נהרגו על קידוש השם ונאבד זכרם הי"ד. וכבר בשנה הראשונה של ימי המלחמה היתה המדינה מלאה עם יתומים ואלמנות חיות רח"ל.

ובתוך המדינה בכל עיר ועיר התנפלו על היהודים ועשו חרבנות, ונכנסו לכמה וכמה בתי מדרשות ובתי כנסיות והחריבו אותם בפנים וביזו את הארון הקודש, ואת הספרים. ובדרך כלל לא עבר יום במנוחה בלי גזירה חדשה ופיזור נפש, וככה עברו ימים ושנים וכמעט שהתרגלנו במעשי הפראות והרשעות שלהם...

ואלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי. בשנת תש"א לקחו באכזריות כשלשים אלפים נפשות מישראל, רובם ממחוזינו והובילו אותם לפולין לחלק החבושה תחת יד חיל הנאצים הצוררים ואורבים על דם ישראל לקחום באמתלא שלהמשפחות הללו אין ברשותם תעודת אזרחי מדינת
(עמוד יז)
הונגאריא, אבל גם זה הי' שקר - וזשאנדארן של אונגארן עשו את מלאכתם באכזריות גדולה, ומה נורא הי' המחזה לראות עין בעין איך הם מובילים מכפר לכפר ומעיר לעיר יומם ולילה מחנות מחנות יהודים, קרועים ובלויים, אנשים ונשים וטף ומכים אותם בלי חמלה. ובעוה"ר כולם עברו דרך עירנו קיראלהאז שהוא מרכז להרבה מסילות הברזל, ואוי לעינים שכך רואות, והשי"ת ירחם.

המגורשים היו מובלים, לעבר הגבול לפולין ומן הרכבת זרקו אותם על פני השדה. התושבים המקומיים האוקריינים ימ"ש התייחסו מול היהודים בשנאה עמוקה הנודעת להם וכך נדדו היהודים חלשים ושבורים ממקום למקום עד שהגיעו לעיר קאמייץ-פידולסק ושם סבלו חרפת רעב והרבה מהם מתו מתוך היסורים.
בסוף הקיץ נמסר ליהודים צו בשם שר"י הנאצים והמליץ הפולני כי עליהם להתאסף בשעה קבועה ובמקום קבוע כל אחד ואחד עם חבילתו כי מתכוננים לשוב הביתה, וכולם בתומם נתאספו למקום המיועד ומסוים, וחבילתם בידם. ושוב כאשר היו כבר כולם יחד הרגו אותם באכזריות נוראה, ביריות שהתחילו לעוף מכל צד, ובאותו מקום נקברו קרוב לעשרים אלפים בקבר אחד. ומעט מן המעט שניצלו עפ"י נס ובאו בחזרה וסיפרו לנו את כל אשר נעשה, שראו בני ישראל את קבר אחים זה איך שהעפר זז מלמעלה דהיו כמה אלפים מהם לא מתו מיד ובעודם בחיים ניתנו לקבורה, והם מפרפרים ומפרכסים עדיין בפצעיהם ונשמתם עודנה בקרבם, ה' ינקום דמם עם דמי שאר הצדיקים וישראל הקדושים.

ועיין במדרש תלפיות אות ג' ענף הגרושים וזל"ק, מארי דאברהם מי ראה כזאת מי שמע כאלה, הנעשה עם איזה אומה ולשון או אפילו עם כלבים מה שנעשה בעדת ה' זרע אברהם יצחק העקב אשר פרסמו אלקותו ברבים, למלאות בורות מלאים עם תינוקות לאלפים ורבבות ולהשים עפר עליהם, ועד שלשה ימים היתה הארץ עמהם עולה ויורדת מהתינוקות המפרכסות תחתיהן עכ"ל...

(עמוד יח)
בין ההרוגים וקדושים שנהרגו אז הי' דודי הרב הגה"צ והקדוש אדמו"ר מדאזענוב ושמעתי מאחד שהי' אז בין הנאספים באותו מעמד והבינו כבר המצב הנורא אשר לקראתם, ושאל את הה"צ הנ"ל מה יהא בסופינו בכאן - ורמז לו שהוא באמצע אמירת ווידוי ואינו רוצה להפסיק עוד, הי"ד.
ונקיתי דמם לא נקיתי וגו' והשי"ת ירחם...

כה סבלנו כמה שנים לא שלונו ולא שקטנו ולא נחנו, אבל הצרות הצרורות התחילו בתוקף יותר בעת הגיעו הנאצים וחי"ל הצוררים בחדש אדר שנת תש"ד ואז באותו יום הייתי על שמחת שבע ברכות של ש"ב הרב ממוזשאי שליט"א בצוותא חדא עם דודי הגה"ק מסטמר זצללה"ה. בעיר סעלליש בא טעלעפאן מיוחד מראשי הקהילה אשר בבודאפעסט דכל אחד יסע תיכף לביתו, כי המצב נורא מאד, כי פלשו חיל הנאצים והגיסטפו לב-פעסט ולכל המדינה.

ומיד כאשר דרסה כף רגלם על אדמת המדינה התחילו להחריב בתי כנסיות ובתי מדרשות ועשו שמות בארץ. ובהשפעתם נרכבה מיד ממשלה חדשה שהחברים שלה היו כולם צוררי ישראל ידועים מקדם. וממשלה זו כמובן היתה בעצה אחת עם הנאצים ועוד השתדלו להוסיף על רשעתם מיום ליום. אחד החוקים הי' שהנהיגו מיד כי כל נפש יהודי צריך להיות מסומן בטלאי צהוב בתבנית מגן דוד ואת מי שימצאו בשוק בלתי מלובש בכוכב הזה תפור על בגדו העליון ינתן בפלילים ואפילו ילדים קטנים אם לא יצאו מצוינים בהנ"ל נלקו באכזריות.

מקול מצהלות אבירי חיל הנאצים רעשה כל הארץ, ואנחנו בריחוק מקום במזרח המדינה, היינו מלאי תקוה (במשך כמה שבועות) שלא יגיעו צר ואויב עד גבולנו, כי כבר צבא הרוסי, כבר עמד לא רחוק מהגבול שהי' רק כשבעים פרסאות מעירנו, אך תוחלתנו נכזבה כי עלה בידם לעכב ולהעמיד את חיל הרוסיים.

ובשבוע שחל בה חג הפסח הגיעו אצלינו חיל הגסטפו, ותיכף
(עמוד יט)
ומיד בבואם נכנסו לבית יהודי עשיר שהי לו דירה נאה וציוו עליו לפנות את הבית על אתר מבלי לקחת עמו אפילו חלוק אחד.

ולעומת שבשנים הקודמות היינו טרודים בימים הללו בהכנה דרבה לקראת החג הקדוש חג הפסח הבא לקראתנו היינו עכשיו שרויים באבל וצער. מצות היו לנו מוכנים כי האפי' נעשה עוד טרם בוא הרשעים לעירנו. אבל כאשר חסידים ואנשי מעשה ניסו לאפות מצות-מצוה בערב פסח נפרעו ע"י הרשעים שהגיעו באמצע העבודה ולא נתנו לסיים וכך נתפרדה החבילה והמשתתפים ברחו לנפשם מפחד הרשעים ימ"ש.

ב) בחוה"מ פסח הלכו שוטרים מבית לבית לרשום שמות היהודים ומספרם בכל בית, ובאסרו חג בבוקר ניתן צו שכל יהודי גדול וקטן טף ונשים לא יתראו חוץ מהבית, ומי שיראו אותו חוצה יהרג על המקום, ואח"כ באו השוטרים לכל בית וצוו לעזוב את הבית תיכף ומיד, והרשו ליקח אתם כר וכסות ומלבושים שעליהם והכל יהא גמור תוך חמש רגעים, בחפזון ובמהירות, וכך יצאו היהודים בעירום וחוסר כל, ועזבו לאחרים חילם ומאודם, יגיעת דורות הרבה משך מאות שנים, וברגע אחד נהפכו כל היהודים לעניים ואביונים.

נתאספנו עפ"י פקודתם בחדר ביהכנ"ס וסגרו אותנו שם, שם נעשה חיפוש שנית ולקחו כל דברי ערך כסף וזהב, וחפצים שונים עד שנשארנו ממש בעירום ממש, כה נשארנו שם במשך שני ימים בחדר ביהכנ"ס.
ומי שלא שמע את התפילות והתחינות שנאמרו במשך שני ימים אלו בבית הכנסת בבכיות ובשברון לב, לא שמע תפילות מימיו.

ובתוך כך נתבשרנו לבוא לגיטו שבעיר סעליש, עם מעט החפצים שהרשו שיישאר בידם, הגיטו כאמור הי' מסובב חומה וסביב רשעים יתהלכון שומרים יומם ולילה
(עמוד כ)
לבל יבואו ובל יצאו. בגיטאות היתה דוחק בשמושי דירה ובשמושי דערסא ועפ"י רוב דרו בחדר אחד בינוני כעשרים איש או יותר, וגם הי' צמצום גדול במידי דמיזן, ועיקר הי' ממה שהביאו בגניבה מחוץ לחומה אלה האנשים למאות שהלכו מידי יום ביומו לעבדים ולשפחות. והרעב הי' הלוך וגדול שא"א להעלות על הכתב.

והנאצים ימ"ש באו בכל יום לתוך הגיטו ונתנו פקודות וגזירות חדשות ומשונות כדי לצער ולאיים, וכל גזירה ליוו בהכאה ובהטלת פחד, וביותר עינו הרבה אנשים בעינויים אכזריים כדי להיוודע באיזה מקום הטמינו כספם וזהבם. ואני הייתי ג"כ בתוכם שהכו אותי באכזריות מכות רצח בתור רב העיר הנ"ל שיגלו להם המטמוניות שהקהל הטמין.

עוד בהיותנו בגיטו הלכו ופתחו בתי ישראל החתומים ונתחלקו עם השלל, הרבה שלחו למדינת אשכנז והשאר לפנים מדינת הונגרי', הנכרים תושבי העיר נתעשרו מן השלל והתלבשו בבגדים היקרים שגזלו מאתנו ונתקיים בנו דברי התוכחה במילואה פרי אדמתך וכל יגיעך יאכל עם אשר לא ידעת והיית עשוק ורצוץ כל הימים, אבל עוד יותר גדול הי' הכאב לראות כי גם אותם הנכרים שידענו מלפנים ושהיו תמיד שלוים עם ישראל לקחו חלק בביזה (כמו שאחז"ל והובא בפירש"י בתהלים י"ד עה"פ אכלו עמי אכלו לחם ורבותינו פירשו כל שלא הי' גוזל את ישראל לא הי' טועם טעם ערב במאכלו, אכלו עמי נדמה להם כאכלו לחם שטעמו טעם מאכל ערב עכ"ל).

בתי ישראל שסביב להם סער תמיד חיים תוססים עכשיו הם חרבים ושוממים אין יוצא ואין בא כי גבר אויב, וספרי קודש מתגוללים בקרית חוצות ובית הכנסת ובתי מדרשים הנאים סגורים ומסוגרים וחלק מהם נהפכו למחסנים, רבה העזובה וגדל השממון, הרשעים הנאצים כידוע שאפו לא רק להשמדת האוכלוסי' היהודית אלא גם להשמדת כל זכר ליהודים, להשמדת אוצרות הרוחניים שלהם. ולא הי' ימים טובים להנכרים כימים הללו, ששים ושמחים וצוחקים על משבתינו ובני ישראל שרויים בצער וביגון תחת כור הברזל וחיינו תלויים מנגד.

(עמוד כא)
ביום ל' לספירת בני ישראל כל הגיטאות הי' כמרקחה והחרדה התגברה מרגע לרגע בעקב השמועה הנוראה כי באה כי ברצון הרשעים לחסל את הגיטאות ולהוליך אותנו למקום בלתי נודע. אין מלים לתאר ואין מדה לשער גודל הרעה והיללה שנתחוללה בין כותלי הגעטו בהגיע שמועת הגירוש; ידענו כי בזה נחתם גזר דיננו ונמס כל לב ודאבה כל נפש. עברו שעות אחדות והנה באה ונהיתה. אנשי הגסטאפו קראו את ה"יודנראטה" ומסרו להם שבעוד ימים אחדים יובילו את כל בני הגיטו מנער ועד זקן "למקום עבודה" ושם לא יחסר להמובילים מאומה. על השאלה א"כ טף למה באים, ענו והשיבו שנוכחו לדעת מן הנסיון שאם בני המשפחה נמצאים ביחד במקום, אז העובדים עובדים ביותר רצון וחשק, גם הזשאנדארמים ופקידי הממשלה ההונגאריים השתדלו לחזק שקר-מרמה זה. ניתן פקודה שכל אחד מאתנו יקח עמו רק מעט חפצים והשאר ישאירו בגיטו באמרם שבמקום העבודה נקבל את כל הנחוץ, ואוכל אמרו להכין לשלושה ימים.

ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר ומחנה גדול של זשאנדארמים וחיל הונגאריים התנפלו על הבתים בקולי קולות ובצעקה פראית "קומו צאו מן המקום היה". התנהגו באכזריות לא תתואר דחפו על ימין ועל שמאל בעטו והכו ברוביהם והוציאו את היהודים מבתיהם בכח ובחמה שפוכה, בדרך כלל אפשר הי' לראות איך שההונגארים רק חיכו להזדמנות זו שנתנו להם לשפוך חמתם הארסית על ישראל כמעשה תל וחריץ שאחז"ל. האבות לקחו ילדיהם הרכים על זרועם וכולנו גורשנו תוך צעקה ובכי בבהלה ויללה ע"י אנשי צבא שסבבונו מכל הצדדים והלכנו בלא כח לפני רודף עד רחוק מחוץ לעיר, ואוי לעינים שכך רואות מחזה נוראה ואיומה קיבוץ גדול מישראל סחופים ודחופים נתונים לשמצה ולמרמס רגלי רשעים וילדים הרכים בידי אבותם נכרכים ולטבח נמשכים בדרך זה הובלו יהודי עירנו בשלושה "טראנספארטען" וימים אחדים אחרי חג השבועות נתרוקנה עירנו מבלי השאיר נפש מישראל.

גם זאת ניתן לציין, במשך זמן שהיינו בגיטו שבקו לן חיים הרבה אנשים והחיים מתקנאים בהם שמתו מיתה טבעית, סידרנו לוי' והרשו לנו להביאם לקבורת ישראל בבית החיים.

(עמוד כב)
כשהגענו עייפים ומיוגעים אל מסילת הברזל בדקו אותנו עוד הפעם בדיקת חורין וסדקין ושדדו מאתנו גם אותו המעט שהי' בידנו והכל כמובן תוך הכאות ודברי בוז וקלון. וזכורני כי לקחו מכאו"א גם את הטלית ותפלין שלו והלב שתת דם לראות הר גבוה של טליתות ותפלין שהי' צבורים במקום אחד ונדונו לשריפה. אחר בדיקה זו שמו אותנו בתוך קרונות הבקר, כשמונים נפשות בכל קרון עומדים צפופים בחם הגדול ובלי אויר ומים, את הקרונות חתמו חותם בתוך חותם נסענו עד הגבול ההונגארי-פולני בלוית זשאנדארמים הונגאריים ובתחנת עיר קאשז, הסמוך לגבול פולניא נתחלפו המשמרות בקלגסי הס"ס הגרמני. נסענו ד' ימים וד' לילות תוך סכנת מחנק. הילדים צעקו במשך כל הנסיעה: מים, מים, אבל אהה, היינו מהצועקים ואינם נענים. דרך החלון הקטן השגחנו שהכיוון הוא למדינת פולניא ופלצות אחזונו בהתעורר בדמיוננו האסון שקרה למיליונים מאחבנ"י על אדמת פולניא אחר נסיעה מלאה יסורים הגענו לתחנת הרכבת אויסשוויץ, בתחנה העתיקו את הרכבת על קוים מיוחדים המוליכים ישר לתוך מחנה הרכוז
הגדול הנודע בשם הכולל "אויסשוויץ". רגעים אחדים והנה הרכבת שלנו נמצאת בתוך תוכה של המחנה, שם הוסרו החותמות מעל דלתות הקרונות וציוו עלינו לרדת מהקרונות הבקר שהיינו כלואים בהן משך כל הנסיעה.

קשה למסור במלים את הרשמים העגומים והעמוקים אשר עשו עלינו המחנה רבת-עם זו ברגעים הראשונים לרדתנו את הרכבת. המחנה הגדול והאיום ביותר שכוננו ידי השטן הנאצי, וזכרה לא תשכח מלבות בני ישראל לעולם. לפני עינינו הופיעו צריפים ואוהלים של עץ למאות בנויים לפי תכנית מעובדת מראש, וסביב להם מסתובבים אנשים ונשים לאלפים ולרבבות, צלי אדם מכוחשים ומיוגעים, מלובשים בבגדי אסירים, שנתפסו והובאו לכאן בחוזק יד מכל קצוי אירופה הנרמסת תחת הכובש הנאצי האכזר ימ"ש. כל המחנה מוקפת בחוטי ברזל דוקרניים חום חשמלי זורם בתוכם וכל הנוגע בהם נשרף מיד, ועל כל צעד ושעל הרבה כלבים עזי נפש לוקקי דם אדם, ממש כדוגמת עיר שכבשוה כרכום המצויירת לנו בירושלמי כתובות וכמו"כ על כל פסיעה ופסיעה מסתובבים הרוצחים חברי הס.ס. הידוע וכלי זין ומקלות
(עמוד כג)
בידם ומכים על ימין ועל שמאל ומתלוים בכלבים המטילים אימה ופחד על בני אדם. וכבר בהבטה ראשונה ראינו את הגורל המר הצפוי לנו כאן.

והנה בצאתנו את הקרונות פקדו עלינו להשאיר את כל החפצים שלנו בפנים הרכבת וכך נשארנו עומדים דלים וריקים מכל על צדי הרכבת ובידי תפסתי את אחי הצעיר הרב יצחק מאיר הי"ד.

מיד אחר זה עברנו תחת עין ביקורות של קצין "ס. ס.". רוצח נאצי שעמד בריחוק מקום מאתנו ושבט מושל בידו, ומראה באצבעו באיזה דרך לילך איזה לחיים ואיזה למות ומחוי במחוג לצד שמאל, מי שיצא לצד שמאל יצא לצד שם נמצא בית השריפות הידוע הקרימטורי' ולצד ימין יצאו לחיים מרורים ועבודה קשה, באופן זה נעשה הבחירה גם בצד הנשים. בשעת הבקורת ראינו לשונות אש ועשן כעשן הכבשן עולות עד לב השמים ועדיין לא ידענו מה זה, עד שנודע לנו לאחר זמן כי מאחר שלא הספיק בית השריפה לעשות את כל המלאכה הבזוי' עשו הנאצים מוקדות אש סביב המחנה, שורת עצים ועלי' שורת גופות אדם וכך השתדלו להחיש את העבודה הטמאה.

אחר הביקורת הובאו אלה שהלכו לימין לבית המרחץ שם הפשיטו אותנו ערומים ולקחו מאתנו כל הבגדים מלבד הנעלים אשר השאירו לנו, ונתנו לנו בגדי שבויים עשוים מנייר דק.

ד) באותו זמן כל הצריפים מלאים אנשים, וכה נשארנו בחוץ עד שימצאו צריף צר שיכיל אותנו, אחרי שהמתינו חמש ושש שעות היה שם יהודי אחד מצרפת שהין עובד אצל הנאצים במשרדם בתור סופר, שאלתיו ליהודי הזה, מה יהא כאן? לקח אותי בצד ואמר לי, תדע כל המשפחות שהולכים לצד השמאל מוכנים הם לישרף כאן, ואותם הנשארים פה תלכו לעבודה אבל אם לא תמצאו מקום בצריף, אז תלכו כולכם לשריפה, וביקש ממני לבל אגיד זאת להחברים שלה כי זה סכנת מות. לקצת חברים גיליתי את גורלנו שעדיין נתונה בין החיים ובין המות עד שיתברר תוך כמה שעות.

(עמוד כד)
תוך שעה אחת באה פקודה שאנחנו הולכים; היהודי הצרפתי רמז לי תיכף שאנחם מובלים לשריפה, ואז אמרתי לשני מקורבים שלי, שנעשה בי"ד ונתוודה, ונעשה מסירת מודעה שמא מתוך יסורים שנסבול בכבשונות יעלה על לבנו ח"ו מחשבה זרה, נבטל למפרע כל מחשבות אלו כעפרא דארעא.
כה הלכנו בערך חצי שעה עד שהגענו לחדר בית הכבשונות, פתאום הגיע פקודה שעלינו לנטות הצידה ולחזור אל מקום העבודה.

לעולם לא אשכח ולא ימוש מנגד עיני את המראה הנורא אשר ראיתי במו עיני שריפת גופי היהודים אנשים נשים וטף, אשר הכבשונות צר מקומם מהכיל את כולם, שרפו אותם בחוצות בעצים ובנזין רחמנא ליצלן, ובעוה"ר כל זה ראו עיני.

כשהחזירו אותנו שמו אותנו בצריף קטן מאוד, והתחילה אז עבודת הפרך.

אכתוב כאן לכרון ליוצאי חלצי, שתמיד היו תפילותי בחדשים האלו, שאמות מיתה טבעית בידי שמים, בראותי כמה אנשים ממכירי שמרוב צרות שעברו עליהם לא יכלו לסבול, והמיתו עצמם בידים מרוב צער, מחמת זה התפללתי תמיד להשי"ת שאוכל לסבול הצרות ולא אבוא לידי נסיון כזה שאאבד חיי בידים ח"ו.

עד ב' ימים לא נתנו שום אוכל והממונים עלינו המכונים "קאפו" היו שחורים צוענים שבויים, נחשים צפעונים שאין להם לחש, הכו וענו אותנו בכל מפתן כף רגלינו וכל אחד מאתנו הי' מלא פצעים, ושלשים פעמים ביום גרשו אותנו חוצה לעמוד בשורה (הידוע בשם "אפעל") ומתוך "חיבה" מנו אותנו בכל שעה וחצי שעה והי' קשה מגיהנום להימצא תחת שלטונם, אבל הם נתמנו ע"י הגרמנים עלינו לצער אותנו הרבה מתו בשלשת ימי אפילה הללו ואפס כוחותנו מרעב וצמא ורוב מכות. ובשלישי לתענית נתנו להשבויים מרק של ירקות יבשים ופרוסת לחם ועשרה אנשים אכלו בכלי מאוס אחד.

(עמוד כה)
הממונים השחורים ציערו אותנו גם בדברים ואמרו אלינו שכבר אין לנו משפחות כי נשרפו כליל ולא האמנו לדבריהם, אך לאחר זמן מה נודע לנו כי אכן אמת שנעשתה התועבה הזאת וכל אותן שהלכו בצד שמאל כולם יצאו לשריפה והעשן הגדול ולהבות אש שראינו מפעם לפעם הי' עשן הקטרת מאישי ה', קרבנות היקרות שלנו, הקדושים והטהורים הי"ד, וריח בשר הנצלה הרגשנו באפינו בזמן היותנו שמה (ועיין במד"ר פ' נח פי' ע"פ וירח ה' את ריח הניחוח ר"ל שהריח הריח שיצא מכבשן האש אשר בו הפילו את אאע"ה ואת הריח של הכבשן שבו הפילו חנני' מישאל ועזרי' עיי"ש).

ומה נורא ומזעזע הי' המחשבה שהנה אנחנו נמצאים במקום שמיליונים מאחינו ואחיותינו ותינוקות של בית רבן שלא חטאו הועלו על מוקדות אש והושמדו ללא רחם. אדמה זו, שרוותה דם קרבנותינו וקדושינו, ראוי' למהפכת סדום ועמורה, ארץ אל תכסי דמם.

פרטי הדברים מהרצח המתועב והנורא שנעשה שם ושאין דוגמא לו בתולדות ימי האנושות אנו יודעים מאנשים שעבדו בקירוב לאותו צד והצליחו עפ"י נס לצאת חיים מבין שני האריות. הם סיפרו כי האנשים ונשים והילדים הקטנטנים בהגיעם שמה נמסר לידם פיסת בורית ומטפחת כאילו הולכים להתרחץ. אחר זה הוכנסו לבנין שהי' כתוב עליו "בית מרחץ" ושם בפנים פשטו את בגדיהם ועמדו ערומים אז סגרו עליהם את הדלתות, ופתחו עליהם את צינורות הגז ואחר רגעים אחדים נחנקו וכאשר שוב פתחו את הדלתות היו כולם מתים רח"ל.

בלילות שמעו קולי קולות באות מכיוון ידוע קולות אבות ואמהות וילדיהן הצועקים וזועקים שמע ישראל וכו' מקבלם עליהם הדין ויוצאת נשמתם באחד.

(ואפשר דעל קולות מחרידות הללו ירמוז הפסוק וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים וגו' וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק, כי ידוע שהקב"ה הראה בשעת קבלת התורה עתידות ישראל וכל הקורות
(עמוד כו)
אשר ימצאם בקשר עם קיום התורה, והראה גם את הקולות ואת הלפידים בדרא בתראה, קולות היוצאים מתוך לפידי אש, קול של קבלת עול מלכות שמים מדבר ויוצא מתוך האש, ובני ישראל כאשר ראו מחזות אלו נרתעו לאחוריהם וינועו ויעמדו מרחוק בשאלם איך אפשר לקבל התורה שמקושר עם כל כך הרבה קרבנות. אך משה מפייסן כמבואר בפיוט לשבועות שרוחם הי' נשברה ומשה מפייסן לכל שורה ושורה עיי"ש, ועיין בייט"פ וכל העם רואים את הקולות היינו קול ברמה וכו').

ואם אמרנו לספר ולפרט גודל אכזריותם בטפלם בקרבנותיהם הלא תסמר שערות ראש, ידוע כי קודם ששרפו את הקרבנות גלחו שערותם והוציאו מפיהם שיני הזהב, ומילאו מחסנים גדולים בשערות השונות ושיני הזהב, מהרבה הרוגים לקחו גם חלב אדם בשביל לעשות ממנו בורית, מהבורית חלקו לשבוים להתרחץ בו אנחנו שידענו מזה מובן שלא התרחצנו בזה. העל אלה תתאפק אדון כל היצורים, נקום נא דם הנשפך כמים המוגרים.

אחרי התעכבותנו ימים אחדים באושוויץ ואחר ששבענו סבל רב הן בגוף והן בנפש הוליכו אותנו בקרון חתום ותחת משמר צבאי חזק למחנה הרכוז וואלפבערג (אוסטרי') הנקרא על שם העיר שבגבולה נמצא המחנה. מחנה-שבויים זה הי' מסודר על הר גבוה מאוד ובדרכנו אל המחנה גרשו אותנו והכו אותנו ללא רחם למען נעלה במרוצה אל ראש ההר. וזה הי' אצלם אבן הבוחן לראות מי מאתנו עוד ראוי לעבודה וכדאי להניחו בחיים ומי ח"ו לא. וכך הגענו אל ראש ההר באפס כח. בפנים המחנה עברנו עוד הפעם תחת שבט הביקורת וחלק גדול מבינינו שהרשעים הנאצים ימ"ש לא מצאום ראוים לעבודה קשה נידונו להשמדה ר"ל ונשלחו לבית השריפה. במקום הזה קבלנו מספרים על היד ושמו של כל אחד מאתנו כמעט שנשכח לגמרי ונתחלף בהמספר שניתן לו. על בגד השבויים שלנו שמו חתיכת אריג צהוב לסימן שהננו יהודים, והי' קצת הרגעה בקבלנו המספר שהי' סימן שנצא לעבודה ולא לבית השריפה.

ושם נסענו למחנה דרנבורט אצל נהר אדהר באנו לשם
(עמוד כז)
שבת ערב שבועות ועשו עמנו עינויים קשים שא"א לתאר עלי גליון, במכות אכזריות וברציחות דמים "דמים תרתי משמע" שלקחו מאתנו אפי' המנעלים שעל רגלינו ובמכות אכזריות ורציחות הוביל אותנו למרחץ שלהם ונתנו לנו מנעלים שנקרא "הוללנדישער שיך" וזה הי' רק מחתיכות עץ ובאותו מחנה הי' ג"כ הרופא הרשע הפולני כנ"ל ואחר ששה שבועות הביאו אותנו למחנה וואלפסברג.

ושם במחנה "וואלפסברג", היה יהודי אחד ממונה על בית התבשיל, וכשבאנו לשם, היינו בערך עשרה רבנים מהונגריה, ועוד כמה אנשים חשובים אשר מסרו נפשם לבלי להתגאל במאכלת אסורות כל עוד נשמתם בקרבם, היה יהודי חשוב זה (יליד פולין) מבשל בפרטות עבורנו מאכל כשר, מים חמים, והיה ממציא לנו במסירות נפש, תמך אותנו בכל כוחותיו אך ורק לשם שמים. זכרה לו אלוק' לטובה. ויהי חלקו בגן עדן בין הצדיקים והקדושים. שמו הי' ר' משה הי"ד שנהרג ע"י הרשעים באם הדרך כשבאנו משם.

אמר הכותב גם בתוך המחנות (קומאנדו לאגערס) היה צרות רבות די והותר, אבל מי שנגזר עליו שיהא זמן ממושך בתוך מחנה אחד היה זאת חצי נחמה, אבל מי שנגזר עליו שיתגלגל ממחנה למחנה ר"ל, היה זה גזירה קשה מאוד, שכל חילוף מחנה היה כרוך בפיקוח נפש שונה, ועלי נגזר מן השמים להתגורר במשך שנת תש"ד בשמונה מחנות.

במחנה השלישי ששמה "פינף טייכען" הייתי במשך הימים הנוראים, ר"ה יו"כ סוכות, היה שם צריף לרחצה בתוך המחנה. אחרי העבודה היינו נקבצים להתרחצות, וכמה פעמים קודם העבודה, שם אמרתי סליחות לפני העמוד כפי אשר נשאר חקוק בזכרוני, קטעים רבים, וכן זכיתי להתפלל לפני התיבה בימים נוראים, קטעי פיוטים ותפילות שנשארו בזכרון, אמרתי לפני הציבור.

זכרה אלוקי לטובה את התפילות האלו שנאמרו מיהודים שבורי
(עמוד כח)
לב ורצוצים שהמות הי' טוב להם מחייהם השבורים המלאים צער ויגון, ואעפ"כ לא חסרו מלהתפלל ולזמר סליחות בימים אלו.

ובעוה"ר מעט מן המעט נשארו בחיים ממחנות הללו, בתוכנו היו גם כמה יהודים ממדינות פולין שהתגוררו כבר ארבע שנים בגיטו לאדז וגיטו באכניע בצער ויגון, ומשם הובאו למחנה שלנו, ומהם היו הרבה יראים ושלמים שעוד מסרו נפשם לשמור את התורה בכל כוחותיהם, כמה מהם למדו תורה מתוך הזכרון, ואף אמרו שיעורים בע"פ בכל ערב אחרי העבודה הקשה המפרכת כל הגוף.

ראיתי להזכיר כאן את המסירות נפש של היהודים השבויים האלה ויסדנו חברה קדישא שיטפל בקבורת מתי ישראל, שהיו מוסיפים והולכים כל יום, בכל לילה טפלנו במתים אלה עשינו טהרה על פי ההלכה, בידענו שמחר הולכים לשריפה, כל זה עשינו במחבוא ובהצנע גדול באישון לילה, עד שהרגיש בנו אחד מחברי הס"ס אז הוכרחנו להפסיק במצוה רבה זו. (והיה זה במחנות "דירנפודט" "וואלפסברג" "פינף-טייכען").

אגב אזכיר עוד לה שכתבתי כבר בהקדמה לח"א מענין שנשארתי בחיים בחסד השי"ת, ומעשה שהיה כך הי'.

דבר ידוע היה בין אנשי מחנות העבודה, שמי שרגלו או גופו התנפח, היה כבר נחשב קרוב למיתה, ואני לא ידעתי מכלל זה, לאחר שני חדשים שהייתי במחנה, פתאום אני רואה איך ששני רגלי נפוחות עד למעלה, שאלתי לאחד מחברי (מאנשי פולין) – פשר הדבר, ענה לי ידוע תדע כי זה מים שנתהוה בתוך הגוף, וזה כבר תחילת המיתה שעתידו קרוב, והעצה שתלך לבית החולים הקרוב, ושם תשאל לרופאים המצויים שם, הי' שם שני רופאים, אחד פולני ואחד רוסי, הרופא הפולני היה שונא ישראל מובהק, ואחד מהמלוים אותי להרופא - יהודי פולני - הגיד להרופא עלי שאני הייתי רב גדול בעיר חשובה, אז נתמלא הרופא הפולני כעס ועברה, ואמר: האם האנשים האלו עדיין בחיים? חשבתי בוודאי שלא נשאר זכר מהם???

(עמוד כט)
בכל זאת קיבל אותי לבית החולים טיפל בי ונתן לי זריקות, והלך לו, בעוד שעה בא אלי הרופא הרוסי התחיל לשאול לי כמה מיני שאלות, באמצע השיחה גילה לי שהזריקה שנתן לי הרופא הפולני היה סם המות שתוך 24 שעות אלך מן העולם, וסיים הרופא הרוסי, שמע בקולי, היות שיתכן שאוכל לתת לך רפואות שיתגברו על הזריקות הנ"ל, לכן אבקשך שאחרי שתקבל ממנו הרפואות במשך כל הלילה, כל שעה, תגיד בבוקר להנהלת בית החולים שהנך מוכן כבר לצאת לעבודה אבל בכאן לא תשאר ח"ו אף יום אחד, כי הרופא הפולני מבקש את דמך, וכן היה, כל הלילה טיפל בי, כל שעה הגיש רפואות שונות ובבוקר אמרתי שאני מרגיש כבר טוב ורוצה ללכת לעבודה.

בדרך יציאתי פגשני הרופא הפולני ואמר בתמיהה, האם אתה כאן עוד (כלומר: חשבתי שכבר נתאבדת מן העולם). והשבתי: ב"ה אני מרגיש יותר טוב והולך לעבודה.

ממש שליח טוב מן השמים היה הרופא הרוסי הזה, ומחסידי אומות העולם. (ושם הי' ג"כ "לאגער שרייבער" מאסורים שהיו בעבר ממניסטר ראש בוורשא לא יהודים ועשה טובות גדולות לכמה מאחינו בפרט ליוצאי פולין).

עיקר העבודה שמה הי' לבנות תעלה (טונעל) מתחת לאדמה, מקום העבודה הי' במרחק רב והלכנו שמה יום יום תחת שמירה חזקה, העבודה עצמה הי' קשה ומסוכנת עד מאוד. ומעשה בכל יום הי' שנפל על העובדים מטה בהתעלה הרי חול מלמעלה ונתכסו ונהרגו כמה אנשים בו במקום, ופעם נפל גם עלי הר של חול ונזרקתי לארץ אבל ב"ה יצאתי מזה בשלו' ורק נפצעתי, עבדנו תחת משמר חזק מזויין, ובדרך כלל העבודה אשר עבדו אותנו הי' בפרך, בחפזון ובבהלה תוך צעקות אלינו נרפים אתם נרפים, חרפו וגדפו את ישראל ולא קראו אותנו רק כלבים, ובכל יום בשובנו מן העבודה הודינו להקב"ה בברכת הגומל.

לרגל העבודה הקשה והתזונה הכחושה נחלשנו מיום ליום יותר
(עמוד ל)
ויותר. מובן כי כל סדר החיים שהנהיגו לנו במחנה הי' חלק מתכנית רחבה - מעובדת מראש איך להעביד ולהחליש את בני ישראל עד הסוף ח"ו. יום יום קבלנו פרוסת לחם עשוי מקמח עצים ואחוז קטן ממנו הי' בו קמח חטים, המרק שנתנו הי' מירקות שעמדו ונתייבשו במשך השנים וצפד עורנו על עצמנו יבש היינו כעץ.

ואני הדל השתדלתי תמיד לחזק בינינו הבטחון בשמו ית' בכל פעם.
פרק מחריד במיוחד הי' אצלנו ובכל מחנה רכוז ענין העמידה בשורה בשביל למנות אותנו הידוע בשם המפורסם לשמצה "אפעל". משפטו הי' שעלינו הי' לעמוד בדייקנות צבאית על כל פרטי' לפחות ב' פעמים ביום, בבוקר עוררו אותנו משינתנו שעות אחדות לפני צאתנו אל מקום העבודה ועמדנו שעות אחדות בקור ובשלגים במקום אחד מכל זז עד שהוליכונו אל העבודה, ובערב בחזרנו עייפים ומיוגעים מן העבודה הקשה של י"ב וי"ג שעות עוד לפני שטעמנו טעם אוכל הי' עלינו שוב לעמוד שעות ארוכות ב"אפעל" והרבה מאתנו נפלו כזבובים ארצה מרוב חולשת הרעב קור וחום עוד לפני שהתחילו הרשעים הנאצים את מעשי ההתעללות שלהם בשעת ה"אפעל". העמידה כנזכר היתה צרכה להיות עמידה צבאית עם כל הדקדוקים. ולפני בוא מנהלי המחנה הנאצים להעביר עין ביקורת עלינו ולמנות אותנו נתנו פקודה להסיר את הכובע מעל ראשנו לאות כבוד, הסרת הכובע והחזרתו וכל התנועות הקשורות בעמידת ה"אפעל" הי' צריך שייעשו בזריזות ברגע אחד ובפעם אחת. והנאצים תמיד מצאו חסרונות אם בביאה או ביציאה אם בעמידה או בהליכה אם בהסרת הכובע או בהחזרתו ובאמתלאות אלה נרצחו אלפים ורבבות מאחינו בני ישראל ואין מילים לצייר גודל הסבל והפורענויות שהשבויים סבלו בעמידת "אפעל" אלה. ואוי ואבוי הי' לנו אם החשבון לא הי' מכוון, אם הי' פחות או יותר שבוים משהי' צריך להיות. במקרה כזו הניחו עומדים שעות לבלי סוף קיץ וחורף לא יעצרנו שלג רוח קור וגשם ולא עוד אלא שהרבה פעמים ציוו עלינו לכרוע על ברכינו ולעשות פישוט ידים ורגלים ברפש ואוי הי' לו לזה שאיחר לבוא אל ה"אפעל" ולעמוד
(עמוד לא)
בשורה ברגע נתינת הפקודה, את זה הכו עד חרמה ועינו אותו באופנים אכזריים שונים.

בערב בתחילת ימי אלול קבלנו פקודה שבערך שבע מאות יהודים יועברו ממחנה וולפסברג למחנה פינף טייכן. לא היתה לנו ברירה אבל ידענו שהפחד היה גדול כי כל פעם שנסענו למחנה חדש ידענו שנגיע למקום המחנה כרוך בסבל גדול ובייסורים עם מלקות ומכות רבות ע"י הנאצים ימ"ש.

כשהגענו לשם אחרי יסורים מעת לעת ואכזריות חילקו אותנו לבלוקים ששם יהיו מקום מנוחה בלילות, שם מצאנו הרבה יהודים מפולניא שהיו שם במחנה העבודה מקודם והביאו אותם לכאן למחנה רכוז, בעז"ה מצאנו שם שנים שלושה יהודים שהיה אתם תפילין ושמחנו על זה כעל כל הון.

בבקר קמנו בשעה אחת יותר מוקדם והלכתי עם אחי הצעיר לבית הרחצה ושם במקום חבוי הנחנו תפילין בכל בוקר ראינו אז איך שיהודים רצים ואצים אחרי מצוות ואמרתי אז "רבונו של עולמו מי כעמך ישראל".

גם מצאנו שום כמה סידורים וכמה פעמים שחזרנו מעבודת הפרך התפללנו במנין בבית הרחצה.
ביום א' דסליחות ביום ראשון היינו חפשים מהעבודה התפללנו ואמרנו סליחות במנין, אני התפללתי לפני העמוד סליחות וקול דממה דקה נשמעו כדי שלא יתפסו אותנו, וחיל ורעדה יאחזונו ממצבנו השפל והנורא, ובקשותינו ותפילותנו היו שיהיה קץ לצרותינו ולצרות כלל ישראל במהרה בימינו.

בערב יום הכיפורים בשעת שקיעת החמה הוציאונו לעמוד ב"אפעל" והם ברשעתם בידעם שהיום הוא עיוכ"פ הניחו אותנו עומדים ועיכבו את כולנו עד שהחשיך וכבר לא הי' זמן להפסיק בסעודה
(עמוד לב)
ולאכול פרוסת הלחם הדלה שכל אחו מאתנו חסך לעצמו למטרה זו. וכל העם בכו בכי' גדולה והתעוררות הנפש הי' עד אין לשער ברגעים קדושים ומרוממים אלה בפרט לרגל המצב האיום והנורא. חרדה עברה בנו ומאוד היינו מודאגים שמא ח"ו לא נוכל לצום ולקיים מצות היום כראוי.

בליל כל נדרי התפללנו ג"כ יחד קיבוץ גדול תוך השתפכות הנפש במקום שהתפללנו בר"ה, וכמו כן נתאספנו בבוקר יוה"כ והתפללנו אבל אז כבר לא הספקנו לגמור התפלה כי באמצע השמו"ע הגיעו הרוצחים הגרמנים וכלי נשק שלופים בידם ונכבשינהו דניידי ונסינו בשבעה דרכים, אבל לא כל אחד הצליח לברוח ולהיעלם מפניהם ומי שנפל בידם הכו אותו מכת רצח.

בברחי נפל מידי פיסת הנייר עלי' הי' כתוב טופס השמו"ע והנאצים מצאו את הפתקא והגביהו אותה ואנכי בהאי פחדא הוי יתיבנא שלא יעשו חקירה ודרישה מי כתב זאת ומאין לקחתי נייר ועפרון כי הי' זה חטא גדול אם חפץ איזה שהוא נמצא אצל אחד השבויים, כי ע"כ הלא לקחו מאתנו כל מה שהי' בידינו וכמה פעמים עשו "אפעל" מיוחד בשביל לבדוק בכיסנו אולי ימצאו דבר ויענשו באכזריותם, וברשעתם הי' מסוגלים לעשות עלילה גדולה במצאם נייר כתוב בכתב סודי לא מובן להם, אבל הודות לה' לא עשו חקירה ודרישה.

(ועיין בש"ס תענית דף ה' בימי ר"ז גוזר גזירה וגזור דלא למיתב בתעניתא, ובמד"ר איכה על הכתוב יגענו ולא הונח לנו אמר לי' נבוכדנצר לנבוזראדן אלקים של אלה מקבל בעלי תשובה הוא לפיכך כשתכבוש אותם לא תנוח להם לעמוד ולהתפלל וכשכבש אותם והי' אחד מהם עומד, הי' מחתך אותו אברים אברים משום חשש שמתפלל והי' הולכין בעל כרחיהון שלא בטובתיהון הדא דכתיב יגענו ולא הונח לנו עיי"ש).

בו ביום הקדוש והנורא אחב"י הלכנו אל העבודה בראש מורד וצער עמוק בלב מר וחולשה גדולה. השי"ת הזמין לי באותו יום הק'
(עמוד לג)
ידידים ומכירים שהי' בידם לעשות ועל ידיהם וגם על ידי ה' פישער מק' סאטמאר גונב גנבתי באיזה תחבולה מתוך רשימת העובדים וכך לא הלכתי מאז אל העבודה בחוץ למחנה עד אחר חג הסוכות רק הי' עלי לעמוד בפנים המחנה.

תפילת נעילה התפללנו בציבור במקום מוצנע בלי משטין ומפריע כי היינו זהירים שהטמאים לא ישגיחו בנו, ובמוצאי יום הכפורים הי' שמחה בלב כל ישראל על שהטה ד' חסדיו עלינו וזכינו לקיים מצות תענו את נפשותיכם. וראיתי אז גלויי קידוש השם בישראל בהסתכלי אל גודל המסירות נפש אף של יהודים פשוטים ויהודים חפשים לשעבר איך השתדלו אז לשמור מצות ה' ועד כמה הם ששים ושמחים לעשות רצון קונם כמוצא שלל רב. [ואמרתי אז מפה קדוש בס' ייט"ל פ' תולדות עה"פ ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה', כי שגור בפי העולם לספר מעשה שהי' באיש אחד שהי' רע מעללים אבל כאשר כפהו זדים לעבור על הדת, מסר עצמו למיתה וקידש ש"ש ברבים, עמדה שם אשה חכמה ענתה ואמרה רבש"ע אמת הדבר שאין לנו דין אונאה עליך, אבל כמו כן גם אתה אין לך דין אונאה עלינו במה שבחרת בנו מכל העמים, וז"ש יצחק אחר וירח את ריח בגדיו א"ת בגדיו אלא בוגדיו, לכן ראה ריח בני אפי' הבוגד אין בו דין אונאה כריח שדה דקיי"ל אין אונאה לקרקעות משום דהארץ לעולם עומדת ואם היום אינה שוה הדמים לאח"ז ישוה כ"כ איש מישראל אם כי היום נראה בבחי' בוגד עכ"ז ברבות הימים תמצאנו קודש לה' עיי"ש. ויש להוסיף עפ"י שיטת בעה"ע עיין בתומים סי' כ"ו דאין אונאה לקרקעות לא אמרי' רק בקרקע ארץ ישראל ולא בקרקע חו"ל, ע"כ סיים השדה אשר ברכו ה' היינו שדה ארץ ישראל כי שם צוה ה' את הברכה עד עולם, וזה ג"כ הכוונה והי' זרעך כעפר הארץ היינו כעפר ארץ ישראל שאין בה אונאה וא"ש]. וכה עבר עלינו ועל אחי הצעיר הרב יצחק מאיר הי"ד שאמר לי שעלה בזכרונו תמיד תפלת אאמו"ר הגה"ק ז"ל בכוח זה התענה ביום הכפורים - עינוי ועבודת הפרך ביחד.

בימי חג הסוכות קיימנו מצות סוכה תוך פחדים וסכנת נפשות. במקום העבודה הי' בורות נחפרים שלתוכו היינו רגילים לירד כאשר
(עמוד לד)
ניתן אות על התקפת אויר. בורות אלה סככנו מבלי שישגיחו בעצים וענפים ולשם נכנסנו בכל יום לאכול לחם בברכת "לישב בסוכה". ואוי הי' לו למי שנתפס שיצא משם לא בעת התקפה אוירית.

כאשר עברו וחלפו ימי החג הקדושים מבלי שנוושע התגברה העצבות ר"ל, דרך העינויים והיסורים שעוד עלינו לעבור נראה לנו באותה שעה כארוכה וקשה יותר מדי, ויאוש ופחד אכלו בנו. נעשינו מודאגים מאוד בעיקר לרגל ימות הגשמים שהנה כבר הגיעו ורוח מצוי' בכל יום וכבר בחודש מרחשון השלג כסה את הארץ והקור הלך וגדל ואותנו השאירו בבגדי השבויים שלנו הקלים והדקים, וכן במנעלים קרועים ובלויים. ונורא הי' הסבל לרגל הקור. נוסף על כל אלה האזעקות לאות התקפה אוירית נעשו תכופות, כמעט יום יום, ושכבנו בבורות ונקרת צורים , במשך שעות. והבור לא ריק רק מלא מים.

שם שהיתי בעדך עד ר"ח אדר בימי אדר קבלנו פקודה שצריכים לרקון את מחנה הרכוז כי הרוסים התחילו להגיע וכבר נשמעו יריות התותחים ממרחקים.
נאלצנו ללכה ברגל לזמן קצר ואח"כ נכנסנו לרכבות והחולים נשארו במחנה ואני הייתי אז בבית החולים שבמחנה ולא היה לי כח ללכת ולא רציתי גם להפרד מאחי הצעיר שהיה בחוץ התאמצתי והרשו לי ללכת יחד עם אחי, (ובאמת היתה לי חרטה גדולה שעשיתי זאת, קבלתי על עצמי לא לעשות שום פעולה לשנות את מצבי, אבל היתה לי עצה להכניס את אחי יחד אתי בבית החולים, אבל לא עשיתי זאת, כי האנשים אמרו לי שאם נלך מפה יהרגו אותנו, ממילא עשיתי מה שעשיתי אבל אח"כ נודע לי שלא הרגו את האנשים בבית החולים, אילו לקחתי את אחי לבית החולים היה נשאר בחיים והיה לי לאחי למשיב נפש אבל לדאבוני נהרג במחנה אבנזעה כאשר יבואר להלן). לקחו יותר משלושת אלפים יהודים ממחנה הרכוז למדינת אוסטריא והלכנו ברגל בערך שבועיים כל אחד נאלץ ללכת ישר בשורה והלכנו בערך 30 ק"מ ליום, מי שלא הלך בשורה נגש אליו ה-ס"ס וירה בו
(עמוד לה)
והשאירו על צדי הדרך בצורה כזאת הרגו בכל יום מ-50 - עד 100 אנשים.

בלילה הכניסו אותנו במין צריף קטן ושמו אותנו האחד על השני לישון, יש להעיר שה-ס*ס. נסעו באופנעים ובמכוניות ולא השאירו לנו מים ומרוב צמא ורעב אנשים נפלו ומתו. זכורני אחד מ-ס.ס. לקח 2 פרוסות לחם והעיף באויר מתוך לצון ומי שהצליח לחטוף את הפרוסה נהרג.

כך נשארנו מעט מהרבה עד שהגענו בסביבה של הסודעטים ושם שמו אותנו בקרונות פתוחות של חמר ומשם נסענו עוד בערך שבוע הקור היה אז עז והשלג ירד ואנשים מתו בקרונות האחד ליד השני. עד כדי כך שלא הוציאו המתים מתחת גופות המתים הקפואים פנו לנו מקום, כדי להסתתר מן הקור. מ-70 אנשים שהיו אתי בקרון נשארו 30 ובתוכם אני ואחי הצעיר שהיה כבבת עיני. עד שבאנו למחנה מאטהאוזן שם הורידו את המתים ושמו אותם בקרמטוריום ושם נתנו לנו מעט אוכל ומים לשתות ושלחו אותנו למחנה אבנזעה.

אמר הכותב שאין מלים לתאר את מצב המחנה הזה זה היה המחנה הגרוע ביותר שבכלל היה, המחנה הזה התקיים רק שנתיים ומי שנכנס לא יצא משם. רק אלה שזכו להיות שם לפני השחרור נשארו בחיים. המחנה הזה היה מעורב מכל אומות של אירופה, הרבה מביניהם פושעים ורוצחים גרמניים, פולניים אוקראיינים יוגוסלביים הולנדים צ'כים וכו'. יהודים סבלו הרבה מן האוקראיינים שהיו שם. בעיני ראיתי שאוקראיני שעבד בתור קאפו בקומנדו הרג את הרב הק' מוואלאווא הי"ד (אחי ש"ב הרב הגה"ק מנורבראטאר שליט"א) באכזריות רבה ממש דרסו אותו ברגלים עד שנפח נשמתו הי"ד.


לרגל הקור וגם מפאת שנעשינו כבר חלושים מאוד התחילו להתפשט בינינו במהירות נוראה מחלת השלשול עם דם רח"ל והי' דבר ורעב כפנא ומותנא, ויום יום הרבה מתו ממחלה זו ונתקיים בנו דברי התוכחה כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה בספר התורה הזה.

(עמוד לו)
כמעט כל השבויים סבלו ממחלה כבדה זו. וחרדה אחזתנו לראות קצירי ומריעי הולכים אל העבודה ובלכתם הדם וכל מילי דמטנף נוטף מהם והבגדים מתלכלכים והרשעים העומדים על גבם עוד מכים בהם שילכו במרוצה ויעבדו בלי הפסקה. ואפי' בבהמות וחיות חולים אין מטפלים באכזריות כזאת. ומהרבה שמעתי מתפללים "רבוש"ע קח נא את נשמתנו שלא נבעט ח"ו ביסורים".

בהתקרב ימי חיי הפסח אמרתי לעצמי אם הקדוש ברוך הוא זיכני להשאר בחיים עד כה, למה אוכל חמץ בפסח. הגם שהלחם שנתנו לנו לא היה בו אפשר חמץ כלל כפי שאמרו אז הלחם היה עשוי מנסורת עצים וסובין ומין אבקה שחבר את זה ביחד. התחלתי להשתדל על כל פנים להשיג מדה קטנה מקמח מהשוק ובקשתי מן המנהל העבודה שלי היו לו זמנים שיכולתי לדבר אתו, שיביא לי כמה גרמים קמח ושד' נטע בו ברגע זה לב טוב כלפי והביא לי קמח כזית, לשתי את הקמח עם קצת מים ועשיתי בצק על התנור וזה נאפה משני הצדדים והיתה לי מצה. (בלילה) בליל הסדר התאספנו כמה מנינים יהודים וישבנו על הרצפה בין המטות כדי שלא ישמעו ויראו אותנו, עשינו קידוש ומוציא על המצה היחידה הזאת וכל אחד קיבל פירור אמרנו את ההגדה בע"פ כפי שכ"א זכר ואמרנו הלל הגדול על המצה הקטנה וה"מרור" שממנו סבלנו ב"ה ואמרנו הכל בשמחת יום טוב ובבכיות גדולות שניהם גם יחד.

כמה הערות על מחנה אובנזעה. מחנה הרכוז בעיר עבנזע הי' גיהנום מלא זוועות. כעשרים אלף שבויים מכל אומה ולשון נמצאו כאן ורובם יהודים. מידי יום יום מתו כחמש מאות שבוים מרעב ושאר צרות שלא יכלו שאת, העבודה היתה קשה מאוד ולעומת זה התזונה היתה כאפס. חצבו אבנים בהרים ובמערות וכל המזון הי' קליפות תפוחי אדמה שנתבשלו במים, לתפוחי אדמה עצמם לא זכו. הרעב העביר הרבה שבויים על דעתם וכאשר חלקו את המאכל הבזוי בקערה אחת בשביל ב' אנשים פרצו ריב וסכסוכים בין הזוגים סביב חלוקת מאכל החזירים, והי' המחזה סמל לירידתנו ושפלותנו הנוראה, וזה הי' אחד ממטרותיהם הרשעיות, לפעמים כאשר רצו לשחוק בנו, פקדו לשים
(עמוד לז)
את היורה הגדולה באמצע חצר המחנה, והשבויים מוכי רעב נורא התנפלו באלפיהם על המאכל דרסו והכו חרפו וגדפו זה את זה, והרשעים צוהלים ורוננים, ימ"ש וזכרם.

רציתי לתאר את המצב הנורא שעבר עלינו היום הראשון שבו הגענו לאיבנזעה:
באנו בערך יותר מאלף איש. הכניסו אותנו במחנה, לשים את חפצינו במקום אחד הובילו אותנו למקום אחר לגמרי, השאירו אותנו 48 שעות בעמידה בשלג ובקור גדול התעייפנו מרוב עמידה והרבה נשכבו לישון בשלג, נרדמו ונקפאו לעולם, וזו היתה כוונתם הזדונית. כשראינו כוונתם התארגנו כ-10 אנשים לקחנו מקלות, ו-5 מאתנו נשכבו עליהן ו-5 שמרו עלינו והכו בנו במקלות כדי שלא נירדם ונקפא לעולם, ואח"כ התחלפנו וכך היה עד שבאה פקודה בסוף ה-48 שעות להתפשט כל הבגדים ולקחו אותנו כ-100 מטר ערומים בקור עד בית הרחצה הסתבלתי אחורנית ראיתי מחנה איום ומחריד של גופות קפואים עם כל מיני צורות משונות בפנים ידים עינים פתוחות וסגורות בפחד נורא עד היום אני רואה את התמונה הנוראה הזאת לנגד עיני.

כשבאנו לבית הרחצה היינו צרכים להכנס למקלחות חמות מאוד, וכשיצאנו משם רצנו ערומים ורטובים בחזרה בקור האיום כ-100 מטד לצריף שם נתנו לנו מלבושים דקים מאוד פקדו עלינו לשכב על הרצפה האחד על יד השני. היו אנשים שקבלו דלקת ראות ונחלו והכניסו אותם בחדר אחר באותו הצדיף, באמצע הלילה בערך בשעה שתיים שמענו שה-ס.ס. באים עם כלבים גדולים, כלבי זאב הידועים ועברו לאורך הצריף ושאלו על החולים שבחדר המיוחד הזה מי שהם, הוציאו כמה אנשים חולים והכלבים אכלו אותם ממש בחיים ואנחנו היינו שם וראינו את הכל במו עינינו.

בגלל הרעב נעשינו נפוחי פנים ובלכתנו אל העבודה יום יום לקטו השבויים נבלות כלבים שמצאו בדרכים ושנהרגו בהפצצות התכופות
(עמ' ל"ח)
ואכלום ולא משכו את ידם גם משקצים ורמשים ותולעים. ולא יאומן כי יסופר שבימים האחרונים לשעבוד כבר הי' עובדא שחתכו מבשר המת וצלו אותו ואכלוהו. בתוך הצריף שלנו שכבו על הארץ אנשים למאות באפס כח שלא יכלו אף לעמוד על רגלם מרוב חולשה ובכל שעה ושעה מתו חמרים חמרים. השבוים פסעו על גופי המתים מבלי שישגיחו בהם כלל, כל כך גדול הי' הקרירות והאדישות לחיי בני אדם. וגם אני הייתי בין הנחלשים מאוד ושכבתי על הרצפה בין חולים ומתים במשך ב' שבועות. אחרי זה נחלה אחי במחלת השלשול ונלקח לבית החולים.

איה העט שיתאר תנאי "החיים" באותו צריף רעוע שכינו "בית חולים", ומה שראו עיני במשך שלושה ירחים,קצרה היריעה מלהכיל ואי אפשר למסור בכתב גודל הרשעות והאכזריות ששלטו בבית החולים זה שהיה כריחיים בו טוחנים גופי בני אדם ר"ל, כאלף חולים נמצאו שם ושכבו על הרצפה ובכל יום מתו כמאה אנשים וכמה פעמים ראיתי איך מכים בראש האומללים כדי למהר מיתתם. בחדר ששכבתי אני היה יום יום כעשרים קרבנות' את הגוססים ליקטו יחד והניחו אותם באחד מזויות החדר עוד בם נשמתם וביום שלאחריו באו ולקחום. ולא ניתנו להיתאר העינויים השונים והמכות שספגו החולים על כל פסיעה ופסיעה השכל האנשי לא יכול להשיג זאת. עפ"י הרוב מתו החולים שעות אחדות אחר הגיעם שמה. ולמרות זה הרבה רצו להימצא בבית החולים כי בחוץ אצל העבודה בימי החורף היה הסכנה גדולה בהרבה ופירושה היה מיתה ברורה, לעומת זה בבית ההריגה שקראו "בית החולים" נשארו לפחות עשרים אחוז מבאים שמה, וע"כ היה זה בכלל "הצלחה" מי שעלה לו להתקבל בבית החולים. והרבה מהשבויים עשו חבורה בגופם כדי להשיג מטרה זו. גם ביקשו שיעשו להם ניתוחים שונים, וכאלה שכבר "נתברכו" בחבורה נתנו עליה סיד ומלח שלא תתרפא במהירות. ורגיל הייתי לומר מצמיח ישועות בורא רפואות שבראשונה אנו זקוקים לישועה ורק אח"כ לרפואה, כי בלי הישועה, הרפואה לא תועיל לנו כלל וכלל. באמצעות הרופא הנ"ל ושאר הרופאים היהודים עלה בידם להשתדל לטובת הרבה יהודים בבית החולים שם.

(עמ' ל"ט)
במחנה הזה היה כמה רבנים ממדינות הונגריה הישנה, בעת שנחו מהעבודות פרך התאספנו במקרים שונים והסכמנו שכל אחד יתפלל שיבוא קצו במהרה, ובכל תפלת שמ"ע במקום שמותר להתפלל לצרכי יחיד (קודם אתה שומע) שיתפלל כל אחד ואחד שימות מיתה בידי שמים במהרה ולא ע"י הכאת הרשעים ותליות והריגות ואמרתי אז לפניהם שבזה נבין הפסוק (דברים ו' כד) "לחיותנו כהיום הזה" הוא רק אם נשמע ונעשה את כל החוקים האלה וגו' לטוב לנו כל הימים, אבל במצב כזה למה לנו "לחיותנו כהיום הזה" ומהרבנים האלו נשארו לדאבוננו רק שנים אני והרה"ג ר' יהושע גרינוואלד אבדק"ק חוסט (שליט"א) זצ"ל הי"ד.

אחרי שבועים התחילו שוב רגלי להתנפח. זה היה ממש נס שזה לא התנפח מקודם. אבל הלכתי לעבודה בכל יום עם רגלים נפוחות, כי ידעתי שאם אכנס לבית החולים לא אצא משם בחיים, בזמן שהותי שם היו לי מכרים רבים בפרט הכרתי אחר שהייתי עמו שהיה צ'כי, איש צבאי גדול והוא עבד בתור פקיד כתבן בתוך משרד ה-ס.ס.

באמצע הלילה ל"ו לספירה הרגשתי לפתע שמי שהוא מעורר אותי התעוררתי וראיתי שהצ'כי עומד על ידי ומראה לי באצבעו בשקט שאצא החוצה אתו. יצאתי והלכתי אתו לחדר הרחצה ושם היו כבר בערך עשרה אנשים והוא אמר לנו שהוא שמע מפקוד ה-ס.ס. שדברו ביניהם שהם רוצים להוציא את כולם ל"אפעל" ולהכניס אותנו בתוך ההר בו עבדנו, הנקרא סטול ווערק - והם שמו שם דינמיט כדי להרוג את כל ה- 15.000 אנשים שהיו במחנה.

הצ'כי אמר לנו שבאין לנו ברירה, עלינו נשאר רק להלחם נגד ה-ס.ס. ומפני שחיל האמריקאים רק 5 ק"מ רחוק מן המחנה והנה יש לו בערך 50 רובים וכדורים שגנב מה-ס.ס. וגם כמה רמוני יד, ובאין ברירה אנו נירה ב-ס.ס. במקרה ויקחו אותנו להר, ולעמוד נגדם בכל כוחנו שלא ללכת אל ההר.
נשבענו אחד לשני לא לגלות את הסוד הזה אפילו שיהרגו
(עמ' מ')
אותנו, ולא לגלות האחד לשני לקחתי אתי את הרובה וחזרתי לישון. הצ'כי אמר שה-ס.ס. שלחו לקרוא לראש העיר כדי לקבל ממנו רשות על ההריגה בתוך ההר. אחרי שעתיים שהלכתי לישון שוב קרא אותי אחד מאנשי הסוד ושוב היתה אסיפה בחדר הרחצה ושם ספרו לנו שהיתה אסיפה ל-ס.ס. עם ראש העיר והצ'כי כתב את הדו"ח וראש העיר אמר שלא יתן רשות לעשות זאת לא חס ושלום שמרחם עלינו, אלא שהוא פחד שאם יהרגו 15.000 יהודים בפעם אחד הדם יצא מההר, והאמריקאים שעלולים להכנס כל רגע, היו רוצחים את כל אנשי העיר, אלא ה-ס.ס. פחדו שאנו במחנה נעשה נגדם מרד, ונהרוג אזרחי העיר, בסופו נפלה ההכרעה שיקחו את האנשים ל"אפעל" וישאלו אותם אם הם רוצים ללכת להר בגלל פחד הפצצות של האמריקאים, ואם אינם רוצים ללכת שיקבלו עליהם לשבת בשקט בתוך הצריפים וראש העיר ישלח זקיפים עם רובים כדי להחליף את ה-ס.ס. ולשמור על המחנה. וכן אנחנו בישיבה הזאת החלטנו להודיע לכל המחנה להתנגד ללכת להר ולהשאר בשקט בצריפים.

ויהי ביום ל"ח לספירת בנ"י בבוקר השכם בשעה החמישית קראו אותנו לעמוד לא"פעל". עשינו די לפקודה בפחד ומורא והלכנו כנידונים למות, ומה נשתוממנו לשמוע מפי מנהל המחנה בעצמו בשורת שחרורנו. בעמדנו ב"אפעל" בישר אותנו שצבאות האמריקאיים הולכים ומתקרבים אל מחננו בצעדי ענק ושלא יעברו כ"ד שעות והוא ימסור את כל המחנה להאמריקאים ועד אז פקד עלינו לא לצאת מפתח צריפנו ואוהלינו. לא יכולנו להאמין למשמע אזנינו. עם כל זה כאשר חזרנו אל צריפינו פרצה שמחה עצומה שאחזה את כל השבויים. למחרת היום הנה קול המולה נשמע מרחוק קול חיצים וברקים קול יריות ותותחים והנה אנו רואים כי הנאצים הרשעים סביב המחנה כים נגרשים ובורחים לכל הצדדים. לא עבר הרבה זמן ,קבלנו בזרועות פתוחות ,ובלב מלא הערצה ושמחת אושר את חיל המשחררים שלנו. חיל ארצות הברית של אמריקה. יהודים שבורים ורצוצים נטולי כח ברכו ברכת הודאה להשי"ת כשעיניהם דומעות. החיילים בראותם מצבנו השפל בכו מרוב רגש. בלכתם לראות את הקרימאטוריום מצאו בחצר הר גבוה של אלפי שבויים מתים שלא הספיקו הרשעים לשורפם מרוב העבודה שמה
(עמ' מ”א)
יומם ולילה. והיה זה מחזה נורא בשבילם ולא יכלו להבין איך ברואים אשר בשם אדם יכונו מסוגלים למעשים שפלים כאלה.

בעוד ימים אחדים פקדו האמריקאים על תושבי עיר עבענזע לבוא אל תוך המחנה ולראות במו עיניהם את מעשה השתוללותם. גם הכריחו אותם לעבוד בשבילנו למראה עינינו לנקות את המחנה מרוב האשפה והזוהמא שנצטבר שם במשך הזמן. (ואז פירשתי שנתקיים ב"ה אצלנו מה שביקש דוד הממע"ה בתהלים ד' לי בעזרי ואני אראה בשונאי, כלומר השי"ת יעזור לי "ואני" את "האני" שלי, מה שנעשה אתי אזכה לראות בשונאי, וכן היה ב"ה אצלנו).

הצבא חילק מזון ומחיה לרוב, את החולים שמו בבתי חולים ועשו הרבה להציל את מה שאפשר לההציל. למרות זה מתו הרבה גם אחר השחרור בעיקר מפאת שאכלו בלי מידה אחר הרעב הגדול. ואנחנו הודינו לה' שיר חדש על גאולתנו ופדות נפשנו וברכנו שם בעיר עבענזע ברוך שעשה לנו נס במקום "הזעע".
ובין המתים שהיו אז שכבר לא יכלו להצילם היה אחי הצעיר הרב יצחק מאיר הי"ד עשיתי לו טהרה כדת וכדין ונקבר.

אח"כ נחליתי שוב במחלת השלשול ובשבועות החג הראשון, שזכיתי בו לאחר השחרור היו צריכים שני אנשים להובילני למקום תפילה. בין שני האנשים היה ר' שלמה קליין ז"ל מקרצקי.
מיד אחר השחרור זכינו לראות בעינינו נקמה באויבינו. אותם השוטרים שלא התנהגו כשורה וצערו או עינו את השבויים נתפסו מיד ע"י השבויים והרגו אותם במקלות וסקלום באבנים.

וסיפר לי הרב הגאון מחוסט ר' יהושע גרינולד זצ"ל, שלאחר שיצאתי לאחר התפילה, היו שם 2 רופאים ממחנה הרכוז והיה ויכוח ביניהם אם אני יכול להשאר בחיים כל החג השבועות או לא. אבל ד' ברחמיו וחסדיו שלח לי רפואה ותודה לה' שנשארתי בחיים וזיכני לכתוב את כל השורות האלו, ליוצאי חלצי שיזכרו ויבינו מה שעבר עלינו ושד' שהצילנו מהצרות הגדולות הללו, שיוציאנו ביד רמה מגלותנו ונזכה לגאולה שלימה בביאת משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן.