תקציר המבוא:

אודות המחבר

הספר "ודע מה שתשיב" נערך בידי הרב חיים בלאך, בערך בשנת תש"א, בהולנד.
עם פלישת הנאצים למקום, ולאחר שישב תקופה ארוכה בכלא בווינה, הצליח לברוח לאמשטרדם ושם ערך את הספר.
המחבר התגורר בווינה במהלך שנות השלושים. במבוא זה הוא סוקר אירועים מספר שבמרכזם התקפות אנטישמיות על התלמוד מצד פובליציסטים נאציים ופסבדו-חוקרים אנטישמיים, תהודתם והירתמותו להשיב נגד הנאצות הללו, ובייחוד תשובותיו שנכתבו בתגובה לספר שטנה נגד היהדות שנכתב בשנת 1929 בלייפציג בידי מלומד גרמני בשם אריך בישוף.
בסוף המבוא המחבר מגולל את קורותיו לאחר סיפוח אוסטריה, מעצרו בידי הגסטפו, חקירותיו, שחרורו ועזיבתו להולנד ואחר כך ללונדון.

המבוא:

(עמוד 3)
בעזר צור ישועתי.

באמצע העתים החצופות והנוראות המתרגשות בעולם השפל שלנו, מפרסם אני את ספרי הדל הזה.
כשהייתי אסיר תחת יד הנאצים, נדר נדרתי, אם יהיה ד' בעוזרי ואזכה לראות עוד אור חיים, אפרסם את "תשובותי", אשר ערכתי על יסוד מחקר ועיון רב להוטיקן,- שבהן אגב, בירורי וביאורי דברי רבותינו הקדמונים מופלאים, כאשר עיני הקורא תחזינה להלן - בשפת קדשנו.

תודה להשי"ת נמלטתי על נפשי, גם אני וגם ביתי. ואומר אני אל לבי, כי רק רבותינו הקדושים, אשר עמלתי להאיר את דבריהם, המליצו בעדי במרומים. עתה את נדרי אשלם. חבל, לא בשלימותו. ימי הזועה, בהם אנו חיים הפריעו אותי להרחיב את עבודתי - עדיין הרבה מקרובי ומידידי צריכים לרחמי שמים ומליונים מאחינו נאנחים ונאנקים תחת יד נוגש.

מהעת, אשר ערכתי "תשובותי" ופרסמתי ספרי " בלוט אונד עראס אים יודישען שריפטטום אונד לעבען" נגד ספרו של המלומד הגרמני, עריך בישוף, נוספו לי עוד מספר מאמרים חשובים במאוד למקצוע ההגנה על כבוד ישראל, ועליהם עוררנו הגאונים האדירים, ר' יוסף ראזין, העלוי מרוגטשוב, רב דק"ק דווינסק, מחבר ספר "צפנת פענח" על הרמב"ם1, ר' חיים עוזר גראדזענסקי מווילנא2 ור' יהודה אריה ליב צירלסון, רב דק"ק קישינוב, שנרצח בחדש סיון שנת תש"א מהברברים הגרמנים, ה' ינקום דמו, זכר כולם לברכה.

לבי סמוך ובטוח, שלתנובות מחקרי ולהחומר, אשר הוצבר ב"תשובותי" יהיה ערך רב במאד, באשר תבוא בעזר הש"י תבוסה ומפלה שלמה על הנאצים ובעלי בריתם. נחוץ יהיה אז לבער את העבטיט והשמצה על היהדות וספרותה העתיקה, אגב רוצה אני להדגיש נגדה נא מתנגדי האפולוגיטיקה וההגנה, שלפי נסיונותי עבודה זו חשובה ומועילה יותר ממלחמת הגנה סוערת, משסת ומגרת. אני רבים משונאי עמנו השבתי מדרכם3.

(עמוד 4)
למגינת לבנו גברו בינתים גם המצוקות והרדיפות. עננים כבדים ושחורים מעל ראשנו,כנסת ישראל באירופה מוטלת בסכנה נוראה. האכזריות הולכת ומתגברת עד אין נשוא. עד אנה ה'? למה מצאתנו כל זאת? אלקים ירא וישפוט וירחם על שארית עמו.

* * *

היה זה בקיץ תרצ"ד. שנה ראשונה למהפכה הנאצית בגרמניה באשר גאו גלי שנאת האנטישמיות הזדונית ומוסדי אמת, צדק ומשפט התמוטטו. באוסטריה הקתולית עדיין נשבה רוח אחרת לגמרי מזו של הרוח המעופשת ב"מלוכה השלישית". אנחנו בני ישראל באוסטריה, חיינו במנוחה, שקט ובטח על יסוד משפטים ישרים שאינם מכירים הבדל בין בעלי דתות שונות, ובבטחון בחסדי ה'. ביום בהיר אחד קבלתי אגרת קטנה מכומר קתולי בבקשה לבקרו למחרת היום בשעה שלישית אחר הצהרים בהיכלו. המזמין, מלומד מפורסם, היסטוריון של הכנסיה הרומית ונושא אחת מהמשרות היותר גבוהות באוסטריה, נחשב לאוהב אדם בלי הבדל דת ולאום. חבל, כי מפני נימוק חשוב אי אפשר לפרש את שמו. שנתיים לפני הכבוש של אוסטריה בידי הנאצים, שפך כומר זה במשא אשר נשא לפני קהל שומעיו ומעריציו את כל חמתו וזעמו על התורה הלאומית בכלל ועל זו של הנאצים בפרט. את הלאומיות כנה "קללת סדומית" ואת התנועה הנאצית - חולאת הדור הנובעת משנאת האנושיות". בדבריו נסה להוכיח להנגררים אהר "התנועה הארורה" את טעותם הקטסטרופלית וכי הורעלו ב"סם משטמה בהמתית" ואמר מפורש, כי הנאצים אנשי שקוץ דמים ומרמה הם. משא זה הטיל בשעתו סערה עצומה בספירות ממשלת הזדון והביא לצעדים דיפלומטיים. מאז לא נסה הנוצרי הזה לפעור פה ולדבר בגלוי. אולם לא התאפק מלדבר ברמז נגד הנאצים. אני התודעתי להאיש המרומם הזה בהזדמנות על ידי הכומר איגנאטץ סייפל, מי שהיה אחר כן ראש הממשלה באוסטריה, ונתהוה לידידי הנאמן4. והוא הציגני לפני הכומר, שהזכרתיו לעיל בעלום שמו. מאז
(עמוד 5)
הכרתיו והוקרתיו, כי מצאתי בו אדם הלוחם בעד האמת והצדק. בשלחי לו למנחה מדי פעם בפעם כל ספר חדש שחברתי, לא הזניח אף פעם .אחת לכתוב לי הכרה חמה ולבבית: אגרת אחת בכתב ידו נשארה בידי במקרה, ותוכנה מעיד על האופי הנעלה של אישיות החשובה הזאת. היתה זאת הכרה על ספרי "כהני האהבה, מעולם החסידים" מובן מאליו כי בחפץ לב נעתרתי להזמנתו. אמנם לא היה זה ביקורי הראשון בארמונו5. לעתים תכופות ישבתי בחדר העבודה שלו ושוחחנו בשאלות מדעיות. ולא אמנע להזכיר, כי בכל פעם שבאתי אליו בענין יהודי יחיד וצריך הייתי להמלצתו, כדבר מובן מאליו מהר למלאות את בקשתי. אולם משבאתי עכשיו לחדרו, קבלני בחבה יותר מן הרגיל והושיט לי את שתי ידיו. לשבחו רוצה אני להדגיש ביחוד, כי הוא לא היה מעולם מהרודפים אחר נשמות
של בני ישראל ופעם שנה בשחוק את מאמר רבותינו: "קשים גרים לישראל" בנסחו "קשים מומרי ישראל לנוצריות כספחת!"

"הקרה ה' לפניך" קרא לי מנגד, "הזדמנות, אשר תשביעך בודאי רצון רב!" ובדברו הושיט לי ספר כתוב גרמנית בשם: "דאסבלוטאין יודישעם שריפטטום אונד ברויך" ("הדם בספרות היהודים ובמנהגי חייהם") מאת עריך בישוף - אדותו אדבר להלן – שנתפרסם
(עמוד 6)
בליפסיה בשנת 1929. מהוטיקן באה פקודה להתקשר עם מומחה נאמן בספרות הרבנות ובמנהגי היהודים ולבקש ממנו חוות דעת על שורה שלמה של שאלות הבאות מהאשמות של בישוף בספרו הנזכר. ובדברו מסר לי הכומר גם רשימה מהשאלות בגרמנית, מתורגם מרומית. "בחרתי בך" - הדגיש - "בעיקר הואיל שיודע אני, כי מחונן ומזוין אתה בכל אותן הסגולות הדרושות להאיר את השאלות בהסברה קלה. ובטוח אני שתעשה את עבודתך מבלי נטיה מקו האמת ומבלי משא פנים בדבר". לא נקל היה.לי לקחת עלי עבודה זו, בידעי שלא שמשתי את רבותי כל צרכי ופחדתי שלא אכשל ח"ו. אך לא הרהבתי לדחות את הבקשה הזאת. ועל החונן לאדם דעת נשענתי להיות עם ראשי שלא אכשל חלילה ושאלתי: גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, כדי שיצא דבר מתוקן מידי ואזכה להשיב על פי האמת דבר על פי אופנו ואגב לסתום פי מלגלגים ומשטינים. ידעתי, כי מקבל אני עלי בזה אחריות גדולה.

* * *

את ספרו הנזכר של עריך בישוף ראיתי עוד בשנת 1929. כשנתפרסם, כתבתי בקורת על אדותו בה "נייעס וויענער זשורנאל". שם הדגשתי, כי המחבר עומד בתעמולת ההסתה שלו נגד ישראל תחת השפעתו של "מיין קאמפף" שבו הראה המחבל להלכה, כי כל השקרים והכזבים מותרים -לאמצעי פרופגנדה. סימתי את מאמרי בהערה, כי אפילו תם שבתמים מבין, למה הלך הזרזיר אצל העורב... מאמרי העיר בשעתו חמת בישוף ותקף אותי בירחון "הפטיש" ("דער האממער") של זקן האנטישמיים, תיאודור פריטש, באופן אישי. וביחוד התפקע, בשביל שגליתי את כל הסתירות בין בישוף שמלפני המלחמה העולמית (הראשונה) ובין בישוף בתקופה הנאצית, ובשביל שאמרתי במאמרי, כי אך התאוה לכבוד והתקוה להתרומם במעלת הקריירה הביאו אותו לחיבור הספר הקוריוזי הזה. צריך להעיר, כי עם בישוף זה עמדתי בחילוף מכתבים מזמן הופעת ספרו על "מהות התלמוד" בשנת תרס"ה. ואני אז עדיין צעיר לימים. הוא לא היה "קטלי קניא" וידע והבין את ספרות עמנו בשנת 1912 פרסם בישוף ספר "יסודות הקבלה" , בשלשה הלקים, שעשה רושם טוב. קטעים מספרו תורגמו לעברית וסוקולוב ז"ל הכניסם ל"הצפירה". היו לבישוף יחוסים עם מלומדים מדעים
מישראל, כמו פרופ. זאב בכר ויבדל לחיים, פרופ. שמואל קרויס, נ"י. לפני המלחמה העולמית הראשונה התיחס בישוף להתלמוד, להקבלה ולספרות הרבנית ביחס של רצון וכמעט בהערצה, ויצא בדברים חריפים מאד נגד המפיצים דעה כי היהודים צריכים לדם אדם, ושפך עליהם את כל לעגו. בהיותי בקיץ 1919 בליפסיה, כבדני בישוף בחיבוריו ועליהם הקדשה לבבית. בהפרדי ממנו האציל לי נשיקות ידידותיות. אז היה עדיין - לא ידיד ישראל, אלא אוביקטיבי וחרד לאמת. כך הבטיח לי. ירחים אחדים אחר כן היה לו סכסוך מדעי עם כהן פרוטסטנטי בשאלה הנוגעת לספרות הרבנות ופנה אלי בבקשה להודיע לו את דעתי בזה. אחר שנטיתי לסברה שלו - בהסכמת ידידי, החכם הנודע ר' שמואל קרויס, נ"י, ראש בית הרבנים בווינה - התימר בישוף בזה בירחון גרמני למדעי הקדם וכנה אותי: "מלומד נודע בספרות הרבנות". אך כשהחלה שמשם של הנאצים לעלות על אופק גרמניה, ותחל רוח רעה לפעמו - בישוף שנה את טעמו ונתפש
(עמוד 7)
לאנטישמיות. קמעא קמעא נעשה לצורר ישראל היותר גס ולה"תלמיד חכם" של התנועה המנאצת. או הוציא את ספרו "הדם". ועל שער הספר הציג את הפסוק: "והיה הדם לכם לאות". בישוף חולל בספרו זה "נפלאות". הוא התימר עם "ידיעותיו הרחבות בתלמוד" שמצאו הכרה אצל חכמי ישראל ועל סמך זה עשה את הדת הישראלית ואת מנהגי היהודים ללעג ולקלס. בולטות היו התאמצותיו להפיץ דעות והשקפות כוזבות על מהות היהדות בכללה ולהרבות שטנה, הוא הראה אמנם פרצוף מדעי בלתי משוחד. לא התראה כקטיגור בעלמא, אלא גם ב"סניגור" ועטה את ספרו בשמיכה מדעית. וכך עלתה לו לשקר אפילו במילתא דעבידי לגלויי. המון מאמרים וציטטים - לפעמים בדילוג או בסירוס דברים - מתוך כתבי הקדש, התלמוד והמדרשים, הרמב"ם, השולחן ערוך וספרות הרבנות ממלאים את ספרו, ועל פי הניתוחים שעשה להמאמרים הללו "נתברר", שאכילת דם אדם - לא רק שלא נאסרה, אלא שהיא היתה, והיא גם היום, חלק בלתי נפרד ממנהגי דת ישראל. בישוף השתדל להיות חדש בתכלית החידוש וגם על האשמות העתיקות, שכבר דשו בהן שונאי ישראל מכבר, נתן בישוף "אור חדש". אולם הוא לא הסתפק בזה והוסיף לספרו קונטרס "נבלות פה וניאוף בתלמוד ומדרשים". בו השתדל להוכיח על יסוד ציטטים שונים, כי היהודים הם נשחתי מוסר, מלאים זמה ושקועים בתאוות בהמיות ושעל יסוד דתם הם רשאים לעשות כל תועבה גופנית6 הנאצים לקחו להם את הנחותיו וראיותיו של בישוף ליסוד ויהי בעיניהם כעין פוסק אחרון בענינים אלו. היתה לספרו פעולה גדולה. ההמונים הפשוטים בקראם את כל אשר הוגש לפניהם בספר הזה ובהעתונים "שטירמר" ו"אנגריף", באו בעל כרחם לידי מסקנה, כי הכל כך הוא באמת וכי יש להעלילות בסיס. וכיצד יתחמץ גם לב איש מישראל, שאיננו בן תורה ואינו מכיר בטיב הספרות התלמודית, ואינו יודע כי חלו בו יד זרים, צנזורים מוסיפים וגורעים, ואפילו מזייפים, בקראו את המאמרים האלה, שזרים הם לרוחו האסתתי לגמרי?

כשכיר התנועה הנאצית הופיע בישוף פעמים אחדות לפני בתי דין בגרמניה בתור מומחה בענין עלילת דם,שנאת ישראל להנוצרים וכדומה, והעיד בשבועת – "בלי כל פניה צדדית" - לטובת יוליוס שטרייכר, שכל אשר נמצא בעתונו "שטירמר", נגד היהודים וספרותם, אמת ויציב הוא. חוץ לזה חבר גם ספר "השולחן ערוך" מלא נאצות ועלילות. בישוף התנהג בגסות גדולה גם נגד ספרי התנ"ך-היסוד העיקרי של אמונת הנוצרים, ומובן שספרו
(עמוד 8)
עשה רושם רע מאד גם בחוגי הכנסיות הקתולית והפרוטסטנטית. השנאה שהיתה כבושה בלב "הנוצרי" בישוף להאמונה הנוצרית, בצבצה מתוך כל שורה ושורה והוא בכונה נתן מקום להרגיש את מגמתו להשפיל כבוד הנוצריות וביחוד של כהניה.

באותו זמן עצמו שמעתי, למגינת לבי, גם יהודים מתרוננים ומתלוננים על התלמוד ורבותינו; הנעצוץ "שטרימר" חדר גם לשדרות שונות של אחינו. עובדא זו מעבר האחד וההכרה החמה, שמצאו "תשובותי" בהוטיקן - הן יבואו להלן מסודרות - מעבר השני, חזקו הכוסף בלבי לחבר ספר שלם נגד ספרו של בישוף. כחצי שנה פניתי את עצמי מכל עבודתי הספרותית ועסקתי בעריכת ספרי
זה עד שנתפרסם ימים אחדים לפני חג הפסח תרצ"ה תחת השם "בלוטאונד עראס אים יודישען שריפטטום אונד לעבען" ("דם ועגבות בספרות היהודים ובחייהם") עם אחרית דבר מיד"נ המלומד הנודע, הרב ד"ר מאיר גרונוולד נ"י, כעת בירושלים תובב"א7. בכונה לא תמכתי יסודי "תשובותי" על ספרי הויכוחים והאפוליגיטיקה הנמצאים כבר: נגד האשמות וה"ראיות" של בישוף,הללו כבר נתישנו8. אני בחרתי לי דרך נאות ומסכים לרוחי, והתשובות שלי היו בתכלית הקיצור, אבל נמרצות. "קטגוריה על העולם על שאנחנו בני ישראל מוכרחים להתנצל" - בדברים האלה סמן אחד משרי הממשלה האוסטרית, במכתבו אלי, את ספרי. הוכחתי, כי בישוף מעשה כסל עשה בספרו. את האכסמפלר הראשון של ספרי שלחתי אל "האב הקדוש", פיוס העשתי עשרה, מי שהיה נודע לחסיד וצדיק. קבלתי על זה מכתב הכרה חם ולבבי. שלחתי את הספר למנחה להקרדינלים והחשמנים בכל אירופה ואחדים מחם שלחו לי מכתבים נעימים ומעודדים. חשמן באחת המדינות שנכבשו מהנאצים, כתב לי בעברית ובכתב אשורית: "ספרך נגד המגדף הגרמני בישוף, מצא חן בעיני מאד מאד. בטוח אני, כי כל דרכיך נאמנים, כמו שהם נכוחים. היה ברוך ומבורך לאלקים, על כל אשר עשית בספרך וכל המאמינים באלקים ומחזיקים בדברי אמת, יודוך. אל ירפו ידיך מהמשיך את עבודתך, כי מלאכת שמים היא".

בהיותי בדרך נדודי בלונדון, בקרתי את הקרדינל הינסלי ואת
(עמוד 9)
הארכיבישוף של קנטרבורי, לנג, שניהם "חסידי וצדיקי אומות העולם" אמתיים העומדים לנס עמים, וזכות ספרי עמדה לי, ששניהם השתדלו לטובתי בענין נוגע להצלת נפשות. דברי הקרדינל הינסלי על ישראל נגעו עד לבי.

ה"אסרבטורה רומנה", אורגנו של הוטיקן, הקדיש שלשה דפים גדולים לבקורת ספרי והמבקר סיים: "הכה דוד את גלית הנאצי! כל הקטיגוריה של בישוף נגד התנ"ך והיהודים תנדוף כהנדוף מוץ הרים. כל קורא את ספרו של בלאך יוכח לדעת, כי נלחם הוא מלחמת אמונתו לשם שמים ונחה עליו רוח אלקים בכתבו את ספרו". כלאחר-יד הופיע גם רמז כי בישוף מכר בכסף רוחו ועטו. ה"שטירמר" וה"אנגריף" המטירו עלי מאמרים חריפים, הבטיחו לקוראיהם, כי בישוף יפרסם בקרוב ספר, ש"בו יגלה את הבורות והעמי הארצות של היהודי חיים בלאך לעין השמש". אני פרסמתי, כתשובה על זה, מאמר קטן עם קטעים מאגרותיו של בישוף אלי בשאלות מדעיות. גם הראיתי על העתונים, אשר בם הרים בישוף אותי עד שמי רקיע והלל אותי למלומד מובהק בספרות התלמוד וספרות הרבנים...

בישוף לא מצא אומץ בלבו להשיב על השגותי. ובאחד הימים דשנת 1936 קבלתי מליפסיה, מקום שבתו של בישוף, מכתב מכומר פרוטסטנטי, נוצרי חסיד, כי שם בישוף קץ לחייו, לא עלינו; בישוף פחד לעמוד עוד הפעם בנסיון לעשות מצחו נחושת לענות עזות ולא יכל להבליג על תבוסתו המדעית
על ידי ספרי ושעי"ז אבד כל ערכו בעיני גבלס ושטרייכר. כן יאבדו כל אויבי ישראל!

* * *

הצורר קרל גרפינג-לינהבורג עורך ה"נאטיאנאל-סאציאליסטישען גאוידיענסט אסטהאננאווער" כתב בהספדו על עריך בישוף כדברים האלה:

"ביום 14 ינר 1936 נפטר בליפסיא חוקר התלמוד היותר מובהק דר עריך בישוף. המלומד חגרמני הזה פנה בספריו וביחוד בספרו "הדם" דרך לכל גרמני ולכל אינו-יהודי, להכיר ולדעת את "שאלת היהודים" מיסודה. תוצאות חקירותיו התלמודיות והרבניות הם חמשה ספרים חשובים, חוץ ממספר גדול מאמרים שפרסם בעתונים וירחונים. המקצוע "היהודי" שהקדיש לו בישוף את ימי חייו ושעבד בו במסירות נפש ובדייקנית גרמנית, הביאה אותו לידיעת ספרי הגזע והדת של היהודים, והראה גלוי, כי אצל העם הזה הדת והגזע משולבים יחד מבלי הפרד. בישוף נלחם באומץ רוח עם הפרקליטים בעד היהודים בין הנוצרים והראה הסלוף שלהם. פעולה גדולה עשתה הצהרתו, כי מבכר הוא להמק בגיהנום עם הנטיונלסוציאלים מלהתענג במלוכת האלקים עם נוצרים, נלחמים בעד
"האמת והיושר של היהודים". הודות לבישוף, סניגורי היהדות נאלמו דומיה. איזה מהם מוצאים עכשיו זמן לחשוב אדות גודל הנזק שגרמו להגרמנות, כי מבלים הם במחנות-הסגר. מבלי ספריו של בישוף על היהדות, לא היה העם הגרמני נוטה אזניו לשמוע לדברי ה"פיהרער". והנצחון הגרמני על היהדות לא היה בא. בהמכתב תנחומין למשפחת הנפטר, ה"פיהרער" הדגיש כי העם הגרמני לא ישכח לבישוף את פעולותיו הגדולות. נגד ספרו של בישוף "דאס בלוט אין אידישעם שריפטום אונד ברויך" יצא היהודי חיים בלאך שבא מן המזרח השחור
(עמוד 10)
לוינה, בספר, בו השליך שיקוצים על בישוף והאשים אותו ברמאות ובאי-ידיעה. היהודי שאף לקרירה. ספרו מלא קנאות. בישוף התחיל לחבר ספר נגדו, אבל בטרם גמרו, בא המות וכרת את חיי. אבדה גדולה היא פטירתו להגרמנות. לעולם לא תכבה זכרו. יבוא יום והיהודי חיים בלאך יעמוד למשפט על חוצפתו ושחצנותו נגד המלומד הגרמני".

* * *

אזכיר בכאן נפלאות, אשר עשה ה' עמדי, בעת עברו עלי תלאות, ולולי ה' נתן התחזקות בלבי, כי אז כבר שכנה דומה נפשי.

אדברה בצר רוחי וירוח לי מעט.
בליל שבת קדש, ח' אדר דשנת תרצ"ח, נהפכה עיר ווינה, כלילת יופי, קריה עליזה, לעיר שופכת דם נקי בתוכה. ידו הרשעה של השלטון הנאצי הניפה חרב שלופה על אוסטריה. ראשית כל, היהודים נתרוששו בין יום ולילה מכל רכושם. העריצים האכזרים אמרו גלוי, כי רוצים הם לכבות נר ישראל, חלילה, וגרמו כבר בימים הראשונים אבוד נפשות מישראל למאות. הרבה מאחינו יצאו מדעתם וטרפו את חייהם, ר"ל. אחרים הוכלאו במחנות הסגר שונות. שם נדונו לענוי, לשוד ולבושת. נתקיימו בנו, בעוה"ר, דברי התוכחה "מבחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה" ודברי ר' יוחנן בן זכאי9 "בזמן שישראל אין עושים רצונו של מקום, מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה" (כתובות ס"ו, ע"ב). בעת המהפכה הרים הטבח את ידו גם עלי, בהיותי נרשם בתור מתנגדה של ה"ממשלה השלישית" - "רייכספיינד נומר 1". חלק גדול מהכתבים שלי, ביניהם כתבי יד עתיקים ואגרות מאנשים מצוינים בישראל ובעמים נשדדו ממני. על כל הספרים, אשר חנני ה' להוציאם אורה יצאה גזרת חרם, ואותי הביאו אל הכלא. ובבואי לעמקי מצולה, מצאתי כשלש מאות מאחינו - מסלתה ומשמנה של היהדות - עטופים כאבל וחבושים בבית האסורים. ראשי הקהלה, ראשי חברות "בני ברית", "אליאנץ", "אגודת יהודי אוסטריה", רופאים, עורכי דין. לדאבוני לא אוכל להעלים, ששם ראיתי עד כמה סלפנו וקלקלנו דרכינו ומעשינו וחשבתי: "ומפני חטאינו..."

ט"ז שבועות בליתי תחת יד העריצים, אשר התנהגו כפריצי חיות. מלאכי מות עמדו בכל רגע לנגד עינינו. ואני התפללתי: אפלה נא ביד ה', וביד הברברים ההוללים אל אפולה. והמדובר בינינו האסורים המיואשים היה עפ"י המובא שיר השירים רבה, א': "בעת שקטרג אליהו על ישראל שעזבו את ברית ה', אמר לו הקב"ה: "עד שאתה מקטרג עליהם, בא וקטרג על אומות העולם, ואז תראה, כי לגבי דידהו ישראל עדיין בחזקת צדיקים". ולא אוכל כחד, כי כאשר שמעתי איזה ידידים מתלוננים על שערכנו את הסדר10 ושהתפללנו בוקר וערב
(עמוד 11)
בצבור, עלה המאמר בזכרוני: "אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה" (ב"ק, ס', ע"א). וכשאחד פער פיו בפני ואמר, שאנחנו, שומרי דת, אחראים בעד כל אשר בא עלינו, לא יכלתי התאפק ואמרתי לו: "גמרא מפורשת היא: אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ" (ב"ב, ח', ע"א). כולנו פקדנו יתר שנותינו ואמרנו נגזרנו. אבל עיני ה' על כל דרכי איש וכל צעדיו יספור ולא עזב חסדו גם ממני. הודות להשתדלותו של אחד ממכירי מגדולי חכמי אוסטריה, נכרי, אשר גם הנאצים נותנים כבוד לשמו ומתגאים עמו, הוציאו אותי לחרות, בתנאי, שעלי לעזוב עד ד' שבועות את "אדמת הממלכה השלישית". שבור, עשוק ורצוץ, גידים ועצמות וקרום ועור עליהם, עזבתי את הכלא. ד' שבועות האחרונים "ארח" לי בו לחברה דר. יונה בורק, רופא מצוין מווינה. לולי אותה האישיות, כי אז היתה שם קבורתי. וכאשר הותרו חרצובותי וזכיתי לצאת לחופש, נדודים וטלטולים והרפתקאות עד אין מספר עמדו לפני. ימי רוגז ובהלה בלתי פוסקים התחילו. כל שערי המדינות היו סגורות בעד גולי אוסטריה כמלפני מוכי שחין. קראתי למאהבי וידידי בארץ ישראל11 ובכל ארצות המערב. הם לא יכלו להושיע לי. היאוש אחזני בכל תקפו. לעבור בחרש הגבולים היה, ביחוד לפני, מסוכן מאד ואנשי שלומי לא הסכימו שאשליך נפשי מנגד. לאן אלך? על שאלה זו לא היתה תשובה. והדכאון שבנפשי הלך וגדל, ועדיין לא עברו שני שבועות מיום שיצאתי לחפשי, קבלתי הזמנה להגשטפה ונשאלתי, אם עושה אני הכנות לעזוב את ה"ממלכה השלישית": עד ארבעה שבועות - ולא עד בכלל... אך כבר אמרו רבותינו: "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים". לבי זעק לשמים, והנה
(עמוד 12)
ידידי המסור לי, ר' אריה ליבש אולמן - ברכות ה' ינוחו על ראשו וישמרהו מכל רע - נכד הגה"צ ר' שלום חריף אבד"ק לקנבך זצ"ל, פנה באגרת לקרובו באמשטרדם, בעל התעשיה האציל ליאו דיי ווינטר, להשתדל לטובתי ולאפשר ביאתי להולנד. ובחמלת ה' עלי, השתדלותו של האיש הטוב הזה עשתה פרי ועלה בידו להשיג בשבילי רשיון מאת הממשלה ההולנדית לבוא להארץ המשובחת. כה הצליח לי, בעז"ה, לצאת (מוצש"ק ז' אלול תרצ"ח) מהגיהנום הנאצי - במקלי ובתרמילי ובבטחוני באל מעוזנו, שלא יעזוב אותי מלהגיע בלי מכשול אמשטרדמה.
מי ישער את רגשותי, כאשר עברתי הגבול - וכל בני משפחתי, קרובי וידידי היקרים נשארו בווינה, עיר הדמים. תוגה וחדוה, משוש נפש ודכאון רוח מלאו את לבי. לולא מר ליאו די ווינטר, כי אז הייתי נעלם בבית המטבחים הגרמני בבוכנוולד, אשר דכא רבבות אנשים מישראל ומנוצרים, מתנגדי השטה הנאצית, עד שחת. שנה אחר כן נאלץ גם איש חסדי זה לעזוב את מולדתו. מרוב הרפתקאות וטלטול הדרך נחלה ליאו די ווינטר וביום ה' מנחם אב ת"ש נפטר בניו-יורק. יהי זכרו ברוך! חכמינו ז"ל אמרו: נאה ליחיד להציל את היחיד וכל המקיים נפש אחת, כאילו קיים עולם מלא. ליאו די ווינטר קיים הרבה עולמות. נאד של דמעות בנפשי על שהלך מאתנו בדמי ימיו. ימליץ טוב בעדנו. והשי"ת ישמור את משפחתו מכל רע וכבוקר לא עבות יהל שמש הצלחתם. ובהדי שותא מודה אני מעמקא דלבאי לאלמנתו הגבירה, מרת עללה די ווינטר תחיה ממשפחה אפרתית בווינה, שהיתה שליחה דרחמנא להציל את בתי עם בעלה ונכדי יחיו מתוך התופת הצרפתי, אשר הכין הנבל לאואל. ובמה אברכה? שלא תדע כל צער, רק אושר ושמחות יהיו חלקה בחיים וזכות הטוב אשר עשתה בהצלת נפשות, יעמוד לבנה הנחמד בעמדו בשדה קרב; נשמת אביו הטוב תהיה עמו על כל צעד ושעל ותשמרהו מכל סכנה; ישוב לזרועות אמו בלי שום מכשול.

דורש אני גם בכבוד האכסניא שלי באמשטרדם, יד"נ, הגביר הנעלה, הולך בדרכי ה' ואיש צדקות חיים יוסף שטרויס נ"י (פרנקפורטי) מבדן, הסמוך לווינה, ועכשיו ת"ל בתוכנו, בניו-יורק. אם אמנם היותו בעצמו פליט, לקחני בבואי אמשטרדמה אל ביתו. הוא ואשתו העדינה, מרת ליזל תחיה (מבית פייסט הפרנקפורטי), בנותיו ובנו, העלם הנחמד, התאמצו להעמידני על רגלי ולעשות את השלד שוב כאחד האדם, ברכות חיים על ראשם, יתמלאו כל שאיפותיהם בחיים ויזכו לרב טוב!

ולזכר עולם ארימה שם יד"נ הגביר הישיש, מוקיר תורה וחרד לדבר ה', ר' דוד גשטטנר ז"ל (נפטר כ' אדר תרצ"ט בניצה והובל שם למחרתו לקברות). בכל ימי גלותי בלונדון התנהג עמי ברוח נדיבה ונטל ממני כל דאגה חומרית. ונעלה מזה, שהציל את אשתי ובתי יחיו מהגיהנם הווינאי ובהשתדלותו באו גם הן ללונדון. יחשב לו זאת במרומים וזכותו יגן על בנו, בנותיו וחתניו וכל אשר להם. מרגיש אני חובה להודות גם לנאמן בית גשטטנר, ידידי הנעלה התורני, מר ישכר דוד נ"י, בן ידידי היקר הרב המאוה"ג- הישיש, ר' ישראל שלמה דוד נ"י ויאריך ימים.

(עמוד 13)
ולא יפקד בכאן זכרון יד"נ הרב הגאון, ר' ירחמיאל מעטט, אחד מחשובי הרבנים בלונדון, בעהמח"ס "אבן יחזקאל" על סוגיות, תלמיד מובהק של הגה"צ ר' מאיר יחיאל מאוסטרובצה ז"ל שנקטף במיטב שנותיו ביום י"ג אלול תש"א. נבג"מ. כאח ממש התנהג עמי, הספריה הגדולה שלו היתה פתוחה לפני ובנו המופלג, מר אלימלך נ"י היה "מזכיר ומשמש הכבוד" שלי ולוה אותי בכל דרכי בהעיר הענקית שלא מצאתי ידי ורגלי בה.

והנני נותן בזה בריתי שלום גם לידידי החכם הנודע, ססיל רות נ"י על כל הטרדות שלו בשבילי ולידידי הרב הישיש אוצר תורה ויראה, ר' מיכאל לוי וזוגתו על ההתקרבות הלבבית, שהראו לי ולאשתי ת' בכל ימי היותינו בלונדון. יארכו ימים בטוב ובנעימים!

עד זיבולא בתרייתא לא אשכח את הטוב, אשר נעשה עמדי בימי גלותי. זכור אזכור את כל החבה, אשר הראו לי ולבני משפחתי האנשים הנזכרים וגם האינם נקובים בשמותם כאן. ובכתבי זאת דמעות של תודה תדמענה עיני. זכות אבותי הקדושים יעמוד לכולם בזה ובבא. כוס ישועות על ראשם ונזכה יחד לראות כשיבער השי"ת את הקוצים מעלמו והשונאים כקש יפלו.

* * *

וזאת בזכרי, במר לבי אזעק וישפוך לבי כמים על פטירת אמי מורתי, הצדיקת הצנועה. אשת חיל, מרת אדיל הינדא, בת ר' מרדכי ז"ל מגזע איתנים, גאונים וצדיקים. נפלה גם היא, בעוה"ר, ביום ט"ו אלול תרצ"ח כקרבנם של הנאצים ואני שמעתי ממשבר זה שבא עלי כמעט כעבור שנה ולא זכיתי לנהוג אבלות ולומר קדיש. כל ימיה היתה כבת מלך פנימה, קולה לא נשמע, רק שפתיה נעות תפלה לאל מרום, והיתה לי אם כחומה מגינה ובצדקתה אמנה וגדלה אותי לתורה ונטעה בלבי יראת אלקים. אם אבוא לספר בשבחה, תקצר היריעה. וכל יודעיה יעידו, כי מוכנת היתה ליתן נפשה בעד נפש כל עני ודך. תהי מליצה ישרה במרומים בעד בני משפחתה ובעד כל אחינו האומללים! אזכיר בזה גם את אחות אמי, דודתי האשת חיל מרת לאה ע"ה שנפטרה ביום שמיני עצרת שנת ת"ש. היא דאגה כאם רחמניה לאפשר ביאתנו לכאן. זכרה ברוך!

* * *


שפתי תרחשנה בזה תודות לידידי הנאמנים בברונכס, ר' בצלאל הורוויץ (נצר להגאונים ר' יצחק מהמבורג ולבעל מרכבת המשנה זי"ע), ר' דוד עהרענטאהל, ר' משה חיים גענזלר ור' שלמה שטאטזינגער, נרם יאיר, כי מיום בואי לכאן הראו לי אותו אחוה וידידות ובכל מאמצי כחם השתדלו להציל את קרובי ומכירי מהגיהנום דלמטה. ולא יפקד בזה גם ידידי מר אברהם סויביל, נ"י בעד השתדלותו החשובה מאד בעד בני משפחתי.

אני חותם ולבי נשבר ונדכה מצרות ישראל, בתפלה, כי מי שפרע מן הראשונים הוא יפרע מהאחרונים וה' דם עבדיו יקום.
חיים בלאך
------------------------------------
1. נפטר ביום י"א אדר תרצ"ו בוינה וארונו הקדוש הובל לדוינסק. הוא נחשב לגאון הגאונים. הוא בא לוינה בעטיה של מחלה אנושה ובוינה עשו לו ניתוח, שלא עלה יפה. בימים הראשונים לבואו אפשר היה עוד להשתעשע עמו במילתא דאורייתא, אבל אחר שנעשה הניתוח, לא הניחו הרופאים לדבר עמו והוא כל כך הצטער על זה.
2. נפטר עש"ק ה' אב והובל לקברות ביום א' ו' אב שנת ת"ש.
3. אסתפק להזכיר כאן את המלומד וחוקר הנסתרות הגרמני הנס לודוויג הלר, מי שהיה שונא ישראל מוחלט: לרגלי חקירותיו לברר את מוצאה של אגדת הפלאים בדבר "הגולם" באנו בקשר מכתבים וביחוסי ידידות. כתוצאות חקירותיו פרםם את ספרו "דאס געשפעגסט דעס גאלעם". בו הוא כותב דברים שדווקא בימינו ראויים להיזכר :"שום
עם בעולם לא נלחם כל הימים כל כך בעוז ובהתמכרות בעד הכרת אלוקיו, כעם ישראל. מבין שורותיו קמו והתרוממו לא רק גאונים דתיים, אלא ששבטים, לאומים ותקופות שלמות שאפו ממצב שפלותם אל מרם שיאם של מנהיגי הרוח הענקיים האלה: כמו כן השתוקקו לרדת אל מעמקי תהומם של הוגים. ובעלי פלפול נפלאים אלה, מלאי היאוש. הם הלכו ויצרו שיטה מתוך שיטה צרפו מלה אל מלה, בדבקות נפש ובלב מלא התלהבות וברצון כביר ואין סופי חתרו והתעמקו לתוך שפוני ההגיון של עולם וחיים. ומה עוד קרוב אמנם יותר ללב כהכרה הברורה, כי העם הזה היה בעולם כולו הנושא של פלאי סודות ומסתורין אשר לא שערנום". הלך נפל כגבור במחנה-ההסגר של סכסנהויזן ויהוו השורות האלה לו לזכרון. הנוצרים, שעמדתי עמהם בקשרי ידידות, נהפכו לאוהבי ישראל ולמעריצים את ספרות ישראל העתיקה. כמה מהם סובלים עכשיו יסורים על ידי זה במחנות-הסגר.
4. שארי המנוח מר שלמה פסווג ז"ל מווינה (נכד הרה"ק ר' צבי מזידיטשוב ור' צבי אלימלך מדינוב זצ"ל) מסר לי בשם אשתו, כי אחד מה"מנהיגים" שלנו בווינה אמר לה, שאינו מוצא לנכון, שמתרועע אני עם נכרים. בהיזדמנות אמרתי לאותו הנרגן, כי כל זאת מרבותנו הקדושים באה לי: הרבה מהם התרועעו גם הם עם נכרים, ומהם למדתי אורחות חיי. לר' יהודה הנשיא - רבנו הקדוש! -היו יחסי ידידות עם נכרים וכמובא באליהו רבא פרק י' אפילו עם כומר, רבותנו דרשו מאתנו להיות מובדלים מן בני אמונות אחרות כשמירת חוקי תורתנו וכמנהגי חיינו. כל אשר נמצא בתלמוד נגד גוים ונכרים, נוגע לאלה, שאינם מקימים את המצוות העיקריות. ואינם בכלל אדם רק כפריצי חיות אבל עם אלה מבני האומות המתוקנות, המודים את ד' ומקדשים את תורתו, אם גם משונה מדרכנו, מוטל עלינו לחיות באהבה ואחוה ובדרכי שלום. מודה אני בכאן בפה מלא כי בווינה למדתי הרבה מנוצרים, חסידים במחשבותיהם, והם גם הם הטיבו את אופן התיחסותם לישראל. וכבר אמרו חז"ל : בשעה, שהשנים יפות, הבריות נעשו אחין אלו לאלו אהבה ואחוה בעולם (בראשית רבא פ' כ"ט).
5. פעם אחת באתי אל ארמונו ומזכירו אמר לי שיש אורח חשוב אצלו. המזכיר הודיע להכומר מביאתי וזה בקש, שאמתין מעט ויקבלני אחר רגעים אחדים פתח דלת חדר עבודתו וקרא לי באדיבה : "בא נא ואציגך לפני אורח חשוב. כשאמרתי לו שמלומד יהודי חרד לדתו בא לבקרני אמר, שיתענג אם תתרצה להתווכח עמו. הוא אומר, שאנטישמי הוא. כמובן, הברירה בידך!" עניתי: "בחפץ לב!" ושאלתי את האדון הזר, פולני בעל אחוזה מקראקא אם נוצרי הוא. וזה השיב בגיחוך: "אם אני כאן, בודאי נוצרי הנני ולא יהודי". אני השבתי : אין זה כל כך ודאי. הלא שמעתי, שאנטישמי אתה ואני חושב, שאנטישמי ונוצרי שני הפכים הם ואולי הנך יהודי מומר. הם ברובם אנטישמיים. הכומר
הראה פנים של שחוק ואמר לאורחו: "אותו לא תנצח ! אולי תעשה גמר להווכוח !" אותו הפולני ספר אחר כן מעשה שהיה : גוי אחד מכר ליהודי חטים. נדבר ביניהם, שכדי שלא יטעו כמספר המשקלות אשר ישקול לו, יניח היהודי על השולחן על כל מדה, שימוד לו הגוי מטבע קטנה או גדולה. אחר כן יהיו מונים את המטבעות וידעו כמה מדות ישנן. כאשר תמה העבודה, היה על השולחן תל מטבעות קטנותו אך בטרם החלו לספור יצא היהודי הערום לחוץ בידעו, שהגוי יקח מהמטבעות וישים לכליו. וכן היה. ועתה שאלני הפולני : מי הוא על פי התלמוד שלכם הגנב ? השבתי תיכף: "היהודי! כלל היה לרבותנו, כי פרצה קוראת לגנב ואם היהודי היה מתנהג על פי חוקי התלמוד כי אז לא היה מביא את הגוי בנסיון, והוא עבר גם על לאו שבתורה "ולפני עור לא תתן מכשול!" הפולני הודה כי מנוצח הוא ומסר שדיבר פעם אדות זה עם רב גדול ואמר שהגוי הוא הגנב. ונדבר אז הרבה אודות ה"טעות גוי מותר" של רז"ל.
6. בכונה מיוחדת אני מציין בכאן המקומות של הציטטים מחוג הזה, מפני שדעתי מבוררת, כי רבם זיופים הם מיד מומרים: סנהדרין ט' ע"ב; ק"ח, ע"ב; ס"ט, ע"ב; ק"ה, ע"ב; פ"ב ב'; כ"ב, ע"ב; נ"ד, ע"ב; מוער קטן י"ח, ע"א; בבא
מציעא פ"ד, ע"א; בבא בתרא ו, ע"ב; נזיר כ"ג, ע"ב; סוטה י', ע"א; מ"ב, ע"ב; יבמות ס"ג, ע"א; ל"ד, ע"א וב'; ל"ה, ע"א; ס"ה, ע"ב; נ"ה, ע"ב; ד' ע"א; כ"ה, ע"ב; ערובין י"ח, ע"א; ק"י, ע"ב; כתובות ז, ע"א; ס"ב, ע"ב; נדה ט"ז ע"ה; ל"א, ע"ב; ה', ע"ב; ס"ד ב'; תענית י"א, ע"א; פסחים קי"ב, ע"ב; חגיגה ט"ו, ע"א; עבודה זרה י"ד, ע"א; כ"ב, ע"ב; שבת ס"ב ב'; בראשית רבה כ', שם נ"א, שם ס'. ב"תשובה ד' אני מטפל עם "הנבול פה" של רבותנו ז"ל.
7. הספר הזה, קרוב לשתי מאות עמודים, נתפרסם בפקודת הקהלה ועל הוצאותיה, בהשתתפות חברת "כל ישראל חברים", ה"בני ברית" וה"יוניון של יהודי אוסטריה". אני מאנתי לקבל שכר עבודה. בליל השבת, כאשר דהרו מרכבות היטלר בוינה ונשמעה שעטת אביריו בבואם לכבוש את אוסטריה, העלו יהודים ונוצרים ספרים לרבבות על המוקד, אם תוכנם לא היה נראה מתאים לרוח הנאצי. אני זכיתי שכל איש ואיש שנמצא אצלו ספרי הנ"ל היה זה ראש לראשונים לשריפה: "דארבלאך מוס זאפארט פערבראנט ווערדען!" כל אחד פחד, שתתנפל הגשטפה ל"בדיקה" בביתו, ואוי לו לזה שמצאו אצלו ספר חשוד... אחר שנשלחתי למאסר, הוציאה הגשטפה פקודת חרם על כל הספרים שיצאו ממני.
8. החכם היקר, ר' יהודה דוד אייזנשטיין, יאריך ימים בבריאות, "המאסף לכל המחנות",אסף וקבץ גם ויכוחים בין חכמי ישראל ובין נכרים ומומרים כמעט מאלפים שנה ופרסם אותם בתור "אוצר ויכוחים". אמנם גדולות עשה בזה, אלם לא אכחד, כי בעברי על הויכוחים האלה, לא מצאתי בהם אף מענה נכון אחד על הקטיגוריות של בישוף.
9. כמו אבן מעמסה על לבנו מאמר רז"ל" "דור שבן דוד בא, חכמי הדור מתים והנותרים עיניהם כלות ביגון ואנחה וצרות רבות באות על הצבור וגזירות קשות מתחדשות ומשתלחות, עד שהראשונה קיימת, אחרת באה נסמכה לה". (שהש"ר, פרשה ב') חיים אנחנו באותו פרק. אויה נא לנו - ועדיין בן דוד לא בא.
10. בכלא מצאתי אח לצרה והוא ידידי הגאון ר' מרדכי אריה הברמן נ"י, חבר ביד"צ דווינה ומרבד-קש אחד היה לשנינו; "דירה" צרה במאד. בכאן מקום להזכיר את הסדר שלנו בלילי פסח, שערכנו על לחמא עניא: ג' מצות - בלילה השני רק אחת -ותפוח אחד, והרב הנ"ל קרא בעל פה ההגדה ונחלי דמעות נגרו מעינינו. עם הסדר הזה לא נבוש ולא נכלם אפילו לפני יוצאי מצרים... כל הפושט יד קיבל "מנחת פתים": מצה פחות מכזית... וחוב עלי להזכיר כי השומרים שלנו - שהיו עדיין אוסטריים – התנהגו עמנו בחסד.
11. אם נשאתי את נפשי לעלות לארץ. בירושלים השתדלו ידידי וקרובי, הרב הראשי הגאון ר' יצחק אייזק הלוי הרצוג, הרב החכם גרונוולר מווינה, הרב החכם דר. אלכסנדר שור, החכם דר. מרדכי בלאך מרחובות, נרם יאיר, להשיג בשבילי צרטיפיקאט, ואני ואשתי כבר עשינו כל ההכנות הפורמליות לעליה. לבסוף זכה אחד מתקיפי וינה, גביר עצום ובועל ארמית נודע, לבוא במקומי אל מקדשי אל. ובמשרי הא"י בוינה ותחת השגחתו של ר' משה שפירא, שהטריח א"ע מירושלים לדאוג בעד חלוקה צודקת, נעשתה הנבלה. הודעתי או לש"ב אלכסנדר שור מתוצאות יגיעותיו הרבות למעני וסימתי: "יש ק ו נ ה עולמו בשעה אחת וכבר אמרו רז"ל: "זוזא מלעיל כאסתרא מלתחת והכסף יענה את הכל". אולם אני לא הייתי יחיד בזה. ידידי הרב הגאון ר' יוסף באב"ד נ"י, ראבד"ק ווינה, התאונן גם הוא לפני במכתב ממחנה הסגר בהולנד איך לא זכה גם הוא להתקדש בקדושת הארץ. ובלונדון אמר לי אחד מטובי אחינו מווינה, שגם הוא חפץ לעלות לארץ, אבל גם על מקומו בא אחר. ואמר בשחוק מר: "ועל מה אבדנו הארץ? עלו שלא ב ר כ נ ו תחלה על שולחן מנהיגי המשרד". כך הוא מנהגו של עולם המבולבל הזה. כתבתי זאת, למען שידעו אוהבי הרבים בא"ק מדוע יפקד מקומי שם. ומביע אני בזה תודות גדולות לידידי וקרובי היקרים, שהשתדלו למעני, ובטחוני חזק בהש"י, שאחזה עוד פניהם בארץ אבותינו, אשר לשמה ולזכרה תאות נפשי גם בהיותי באמריקה.