תקציר המבוא:

אודות המחבר

"זכרון אב":
המחבר כותב על תולדות אביו ומספר את קורותיו שלו בתקופת השואה, בפלוגות העבודה בהונגריה, ואת קורות בני משפחתו.

המבוא:

(עמוד ריב)
תכתב זאת לדור אחרון!

אחרי שנתעוררתי מבני משפחתי להעלות על הנייר ולהנציח בספר מהקורות אותנו, אמלא בקשתם, הגם דלא ספרא אנא. ואסדר הדברים כחווייתן ללא כחל ושרק.
גם שמתי נגד עיני דברי הרב הצ' רבי מיכאל דב וויסמאנדל זצ"ל מנייטרא. בהקדמת ספרו "מן המצר" שכתב וז"ל: השיכחה הולכת ומתגברת דבר יום ביומו, ולא יהי' לפלא אם בעוד חיים חיותנו יכחישו בנינו ובני בנינו את הכל בפנינו, כי נזקין - לאמר, "אפשר שנהרגו גם "אלף אנשים יהודים" במשך המלחמה באסון. והזקן-הטפש הזה מחליף אלף באלפי אלפים, ואנשים כיונקי שדים, ואסון במזיד" עכ"ד.
אמיתת הדברים הנ"ל המריצו ודירבנו גם כן אותי לכתוב כמה שזכור לי מהקורות אותי ובני משפחתי. והיות אשר לב כל יהודי דואב על רצח האכזרי של ששת המיליונים, (עשרה פעמים כיוצאי מצרים) וגם אין שם בית ביוצאי אירופה אשר אין שם מת ונרצח מבני משפחתו, ימצא כל אחד ענין בקריאת הדברים דלהלן.
אפרם של הקדושים הללו ודאי צבור לפני הקב"ה, והוא יגדור פרצותינו, ינקום דמם, ולא נוסיף לדאבה עוד.
קראתי שם רשימותי אלה "תכתב זאת לדור אחרון" כי מלבד מובנם הפשוט של המלים הללו, שיכתבו הדברים לדורות הבאים את אשר עוללו בנו שונאינו, וללמוד ולהסיק מזה עד כמה שאין ערך לחכמתם בלי אמונה "רק אין יראת אלקים במקום הזה, והרגוני" ובלי אמונה נהפך האדם שנברא בצלם אלקים לחי' טורפת, וגרוע הימנה, חוץ מזה ירמזו המלים הללו על הפסוק (דברים ל"ב, ל"ו) כי ידין ה' עמו וגו' (כשישפוט אותם ביסורין, רש"י) כי יראה כי אזלת יד וגו' (יד האויב הולכת וחוזקת עליהם, רש"י) אני אני הוא (אני להשפיל, אני להרים, רש"י). וכתבתי כבר בספרי כיבוד אב דתיבת אזלת היא ר"ת תכתב זאת לדור אחרון, וגם היא ר"ת זכות אבות לא תמה. וכעת הנני להוסיף שתיבות אזלת היא גם ר"ת אל תשליכני לעת זקנה (אם זקנתי בחטאים, רש"י) שיעזרנו ה' גם אם איננו כדאים. אכי"ר.

(עמוד ריג)
עברו ימים וחלפו זמנים, שלוש עשיריות שנים, מאז הרצח האיום והנורא, והשכל האנושי קצר מהשיג ועדיין אינו מסוגל לתפוס הקורות אותנו, ואנחנו עומדים ושואלים עצמינו האם אמת נכון הדבר נעשתה התועבה האכזרית הזאת? לדאבוננו ולצערנו אין מקום לשום ספק במה שעינינו ראו, השאלה היא רק איך היו מסוגלים אנשים הולכי שתים להיהפך פתאום לחיתו טרף, לשפוך דמם של זקנים וזקנות צעירים וצעירות עם יונקי שדים, אשר כל עולה לא פעלו להם, ולא חמס בכפיהם, ואנחנו צועקים קבל כל הרוצחים הללו, רוצחים אכזרים! איך מלאכם לבכם לשפוך כל כך הרבה דם נקי, צמאתם כ"כ לדם שלא שתיתם עצמכם לרויה עם רבבות, עד שהגעתם למליונים. לא הי' זה בשדה קרב, שהצרכתם ללחום נגד האויב הבא עליכם בחנית וחרב, שתוכרחו להתגבר עליו להכחידו, היו אלה אנשים תמימים שגרו ביניכם רבות בשנים, שלא חטאו לא לאיש ולא לעם, בהם שלחתם ידיכם לרצוח אותם בדם קר, מה תענו ליום הדין הגדול והנורא, האם יספיקו כל התת"ן מדורי גיהנם לרוצח אחד מביניכם, או בריאה יברא ה' להשיב לכם כגמולכם.

ידידיי היקרים!

אל תחשבו שאתם קוראים כאן דבריו של מי שבא להתייפות ביופי המליצות, לא מיני' ולא מקצתי', השורות הללו נכתבות מאליהם בדמע, והן זעקות העולות מלב דואב וכואב של מי שאיבד חמשים נפשות מבני משפחתו הכי קרובים אליו, אביו ואמו, רעייתו, בתו ושני בניו, אחים ואחות, ויוצאי חלציהם, ובהתחשב עם יתר הקרובים יעלה למאות מספרם. לבי לבי על חלליהם, ואין פלא איפא שזמן של שלושים שנה קצר מידי, בכדי להשקיט זעקת החמס (הגעוואלד) המתפרץ ועולה, מלב פצוע קרוע ומורתח כזה. וכן אני מרגיש שמצטרף לזעקתי זו, כל אחד שיש לו חלק בששת המיליונים הקדושים, הי"ד.

איפה סופר איה שוקל...

הרבה נכתב כבר על הזמנים ההם, ומה מעט מזעיר הוא לעומת מה שבאמת קרה... ומה מעט מזעיר הוא לכך, שהדורות הבאים אחרינו יהי' להם מושג, מעט מזעיר, מהאכזריות שעוללו בנו. ואיה סופר איה שוקל, שיהי' מסוגל לסדר על הנייר בעטו, מאורעות ימינו, ר"ל.

(עמוד ריד)
וכבר כתבתי בהקדמות ספריי הקודמים (כיבוד אב וקרית ארבע) שהדורות הבאים בין כה וכה לא יוכלו להאמין את אשר קרנו, ובתוה"ק מצינו זכור. אל תשכח... והנני מוצא לחובתי, לסדר כאן בקיצור נמרץ מהקורות, עכ"פ אותי ובני משפחתי. וזה החלי בעזהי"ת:

שחר טל ילדותו, ושנות נעוריו של אבי מו"ר זצ"ל, הי"ד.

אבי מו"ר הרב מו"ה שלמה זלמן קליין הי"ד, מחבר ספר "זכרון שלמה" עה"ת [שהוצאתי לאור בעזהי"ת] וחידושים על סוגיות הש"ס אשר עודם אתי בכתובים, למד בת"ת סאטמר ובישיבות שימלוי וחוסט, אצל הגה"צ המפורסם בעל ערוגות הבושם זי"ע. הי' מתמיד ושקדן בטבעו מילדותו וכבר בהיותו בן י"ד עמד לנסיון עם כל הכ"ד ספרי קודש בע"פ, עם המצודת דוד ומצודת ציון.
בהיותו בן י"ח גמר בע"פ ששה סדרי משנה ולמד מידי יום ביומו ח"י פרקים משניות, ככה שבכל חודש סיים שתא סדרי משנה. (וכתב השלה"ק וז"ל: ואשרי הזוכה למשנה, שיהיו שתא סדרי משנה שגורים בפיו בע"פ. כי הוא דבר גדול וסגולה נפלאה לטהרת הנשמה ולהבריח הקליפות בהן במותו, וזאת תורת העול"ה להעלות הנשמה למעלה למעלה, ובתוך הליכתה לא יוכלו לענותה בני עולה, רק תלך בדרך ישר וסלולה, ודרך הקודש יקרא לה עכ"ל.
ובצוואת הגה"ק מוהר"ר שעפטעל (בנו של השל"ה) כתב וז"ל: לימוד כל המשניות אשריכם אם תהיו רגילים בהם "בשמותיהם" וקבלה בידי שאין אדם רואה פני גיהנם מי שהוא בקי במשניות עכ"ל, ע"ש. ובשם הגאון רבי יוסף שאול נאטנזוהן כתבו שתיבת משנה היא ר"ת העלית מן שאול נפשי).
אבי זצ"ל נשא לאשה את אמי מורתי הצ' מרת בריינדל הי"ד, והיא היתה ידועה לאשת חיל, בשקדה על כך שלבעלה אבי מו"ר זצ"ל לא יהיו כל הפרעות בלימודו מעסקי הפרנסה, והשתוו ביניהם [כפי מיטב ידיעתנו, אנחנו הבנים] שחמישים אחוז מלמודו שייך לה. זמן קצר אחרי נשואיו עטרוהו גדולי ההוראה של הדור ההוא בהתרת הוראה. גם המצוה התריגי"ת קיים, שכתב לעצמו ספר תורה בכתב ידו ממש (וכדרשתו לחנוכת ספר תורתו הלא היא כתובה על ספר זכרון שלמה וכיבוד אב, יעו"ש).

(עמוד רטו)
ביקש יעקב לישב בשלוה.

ידוע שהיו בחוץ לארץ [ובאונגארן בפרט] כפרים, שעל אף קטנם בכמות, שהכילו קומץ יהודים ממש, ובכל זאת חשיבות יתירה נודעת להם, באיכות. כן הי' כפרינו באסעשטי (ביידיש, בהונגרית סילאדי-איללעשפאלווא], תושביה יהודים כולם יראי ה' באמת, אין פרץ ואין יוצאת, ואחד המרבה ואחד הממעיט ב"לומדות" הצד השוה שבהם היה זהירותם בקלות כבחמורות. וכמו שכינו את העיר הגדולה לאלוקים וילנא "ירושלים דליטא" כן בזעיר אנפין הי' שכינו את הכפר הקטן שלנו "קליין ירושלים". גם תושבי המקום האינם יהודים, שלמים הם עם היהודים, הוקירו את היהודים השוקדים להמציא לביתם לחם חוקם, ובפרט שהיהודים היו בעלי חוש מסחרי מפותח יותר מהם, מה שהביא תועלת לתושבים בשיווק תוצרתם וכו'.

היו צריה לראש.

זה הכל הי' יכול להימשך כך לחיות בין העמים אם כבר גזרה חכמתו העליונה להיות בגלות, לולא שקם הדור הצעיר שלהם, החכם בעיניו, שריח האנטישמיות קינן בם, ותמיד ראו רק את היהודי העשיר ולא את הסנדלר העני שאינו מספיק בעבודתו בתיקון נעליים להמציא טרף לביתו המבורך בילדים רבים, שהחנוני אינו רוצה להקיף לו כבר קמח לחלות לשבת. וכן העשיר עצמו, במקרים רבים הי' רק עשיר כלפי חוץ ובמסתרים תבכה נפשו על רוב חובותיו. והצעירים הללו לקחו תמיד לדוגמא את ה"עשיר" שלאמיתו של דבר הי' עשיר רק למראית עין, הואיל והי' זקוק לקרדיט ואימון מצד הסיטונאים. (וכאשר שמעתי מידידי ומחו' הרה"ג החו"ב בנש"ק רבי משה הלברשטאם שליט"א ממורי הוראה דעדה החרדית, ירושלים ת"ו, שראה בכתב יד מגדול אחד, שנכתב לפני כשלש מאות שנה, עה"פ וכי ימוך אחיך וגו' והחזקת בו (ויקרא כ"ה, ל"ה) שזה קאי על עני כזה שמראה עצמו לעשיר, אשר על זה מורה תיבת מך (בין שמות הנרדפים של העני שהם: עני דל אביון מך וכו') שעליו אמר שלמה המלך ע"ה במשלי (י"ג, ז') יש מתעשיר ואין כל, וע"ז מרמז בר"ת תיבת ימוך, יש מתעשר ואין כל, ודפח"ח). וכן הי' הרבה מה"עשירים" הישראליים אז, שהשונאי ישראל התקנאו בהם, והטיפו להאיכרים הפשוטים שהיהודי הרמאי "מאשר לאבינו עשה את כל הכבוד הזה". הדברים נכנסו לאזניהם של האיכרים, ובפרט ש"כל המיצר לישראל נעשה ראש" כדרשת חז"ל (גיטין נ"ו ע"א) על הפסוק
(עמוד רטז)
(איכה א, ה) היו צריה לראש, וה"הלכה" היתה לצידם, ההלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב, שרבים מעמי הארץ מקיימים ומטפחים הלכה זאת לדאבוננו ולצערנו. ומשנאיך נשאו ראש להסית את הכפריים הפשוטים נגד היהודים. וחיכו רק להזדמנות ולאות ירוק שיוכלו לפשוט על היהודים.

מחוץ תשכל חרב, ומחדרים אימה.

במלחמת העולם הראשונה היהודים לחמו להגנת מולדתם, והרבה הצטינו בהשליכם נפשם מנגד לטובת המולדת, ועד שהיהודים חרפו נפשם למות בשדה הקרב, ומשפחותיהם היו בבית, היו מקרים (ולא בודדים) שהחיילים באו הביתה לחופש עם נשק בידם, ויבוזו בתי היהודים שראש משפחתם נלחם בקרב בזמן ההוא, וכן הי' בסוף המלחמה בשנת תרע"ח (למספרם 1918) היתה רעוואלוציה, ואיש הישר בעיניו יעשה, והרגו הרוצחים הללו בסביבתנו יהודים של שני הכפרים סאוואטש ופרקשה [בהונגרית, סיוואדי-פארקאשאסוי], ע"י הסתת מנהל ביה"ס. ואז גם בכפרינו השתוללו ויבוזו בו, ויום ש"ק הי' כשנמלטנו על נפשינו בפחי נפש ובאנו לעיר הסמוכה סילאדי-טשעה [כמבואר ברמ"א (סי' רס"ו סעיף ב') וז"ל: ואם הוא צריך לצאת חוץ לתחום מפני שמתיירא מן הלסטים או שאר סכנה, ואפילו הוא תוך התחום (ואז אין איסור שילך ברגליו, מ"ב) יכול ישב על החמור, עכ"ל הרמ"א ז"ל], השתקענו ביער ההיא בין ה-150 משפחות יהודים שגרו שם. הגויים מכפרינו בעסשטי באו אח"כ להתחנן ליהודים לחזור אליהם כי נוכחו לדעת שהיהודים חסרים להם למשא ומתן, וחזרנו, ואחרי כמה שבועות התנפלו שנית עלינו לרצוח ח"ו יהודי הכפר, ואז עזב בית אבי לצמיתות את הכפר ההוא.
ועכשיו אדלג על השנים אקפץ על הצרות שסבלו היהודים במקומות מגוריהם ההם, ואבוא לתקופת שלטונו של הרשע האכזר רוצחם של ששת המליונים היהודים, עם סיעת מרעיו גם יחד. הרשע הידוע הרוצח האכזר שלא הי' כמוהו ברשעות בדורות עברו, ששם לו למטרה לכבוש כל אירופה [ואולי כל העולם] הצליח במלחמותיו לכבוש באירופה מדינה אחר מדינה, וכאשר כתבתי מזה כבר בהקדמה לספרי כיבוד אב.
ותהי ראשית עבודתו שדידת ורציחת היהודים, בידעו שלמטרה זו יהי' לו הרבה "חסידים" ללא כל קשיים בכל מקום בואו, ויתנהגו לפי התאוריה שלו וימלאו הוראותיו
(עמוד ריז)
בנוגע ליהודים. בזמן ההוא הי' הרשע הנ"ל הפוסק היחידי החולש על עמים וגבולות, באירופה שלו, והואיל שבקשר לזיבנבערגען וסביבתה היתה מריבה תמידית בין רומניה והונגריה, בא הצורר בשנת ת"ש (למספרם 1940) ופסק שזיבנבערגן וסביבתה, השטח השרוי במחלוקת יועבר מהרומנים להונגרים, הדבר יצא מפי הצורר ימ"ש וכן הי', כי מי יעיז למרות את פיו, ומי יאמר לו מה תעשה.
מהומת המלחמה פשטה באירופה ממדינה למדינה, ואת הגברים יהודים הראויים לעבודה לקחו לעבוד ולמשא, בעיקר למדינת אוקריינה, ולא לחיילים כי לא נתנו ביהודים אימון עד כדי לתת נשק ידם. ובאוקריינה כבר דאגו לכך שחלק מה שיותר גדול יפלו מהם שם. וזה ע"י עבודה בלתי אנושית כגון רתימתם לעגלות משא במקום סוסים, וכהנה וכהנה. וכאן מקום אתי להודות לה' אשר מנעני מלהגיע לשם, כמו שבכל הזמן ראיתי חסדי ה' וידו הנטוי' עלי לטובה, ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים.
ונהירנא, שעוד טרם שידענו על רציחת יהודים בקנה מידה גדול, נסעתי פעם באשמורת הבוקר מזשיבוי לכפר הסמוך ברכבת, ורצו הרשעים לזרקני החוצה מהרכבת תוך נסיעתה. ורק חסדי ה' הי' שלא בצעו זממם עלי. וכן פעם בתחנת הרכבת בנאדי-באניא ציוו עלי הרשעים לשכב בעגלה עם פלטפורמה שהיתה שם, ושכבתי שם לפי פקודתם כאבן דומם, והם התקרבו אלי בחנית וחרב, לדקריני ח"ו, וב"ה שלא נתנני טרף לשיניהם כי ברגע האחרון נסוגו.
כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב, בא הבית וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש (עמוס ה, י"ט).
ויהי בימים ההם (אין ויהי אלא ל' צרה) הכריחו את היהודים לפתוח חנויותיהם ובתי מלאכתם בשבת קודש. ויעשו היהודים כל הפעולות ותחבולות שונות להנצל מחילול שבת. אבל אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברתה, שאח"ז לקחו הרשיונות מהיהודים בעלי מסחר ובעלי מלאכה גם יחד, ויהודי שרצה ברשיון הי' מוכרח להוציאו על שם אינו יהודי, וכמובן שבאופן כזה כבר הי' עיקר הרווח של האינו יהודי. אח"ז הקימו "משרד" ובתי דין בשם ק.או.ק. שתפקידו הי' לברר אזרחות היהודים, וכמובן שכמעט כל היהודים נמצאו שאזרחותם פסולה, כגון את אזרחות אבי זצ"ל פסלו בטענה שהוא ממדינת פולין, ולשוא ניסה לברר למשפחותיו לבית אבותיו, שדורי דורות כולם חיו בהונגרי', לא התחשבו בכלום, ואיימו בגירוש מהמדינה.
(עמוד ריח)
ואז ידוע מה פירוש הגירוש, הלא גם המדינה השכנה היתה מורעלת באנטיסימיזם, ומי מוכן לקבל יהודי למדינתו, והיו הרבה באירופה שטולטלו ממדינה למדינה, ונתקיים כאשר ינוס איש מפני הארי ופגעו הדב, ובא הבית (כאשר נכנס כבר לאיזה בית), וסמך ידו על הקיר ונשכו הנחש, והמנוחה ממנו והלאה.
אוי לאומלל אשר נס מיד רוצחו, להחבא בבית נבל, אשר שכר את רוצחו עליו (מן המצר).
היהודים שנלקחו לעבודת עבודה, נשארו נשותיהם וטפם ללא כל משען לחם. ודכירנא שבאותם הימים ימי החושך והזעם, ר"ל, והנה אשה אחת מסאטמר שבעלה הי' במחנות העבודה, נשארה עם שמונת ילדיה בחוסר כל וסבלו חרפת רעב ר"ל, ותיגש האשה לראש העיר ותבך ותתחנן לו שירחם על בניה האומללים, והוא כמובן לא הטה אוזן לבכייתה ודמעותיה, והאשה פונה אליו כעבור זמן של כחצי שעה, שעה, ואומרת, אדוני ראש העיר, ילדיי כבר לא יכולים לסבול הרעב שבביתי, האם אלך לסאמוש (נהר שהי' עובר שם) ואזרוק אותם ואותי תוך המים. על זה כבר היטה אוזן לדבריה ויעניה: סוף סוף שאחרי כל כך הרבה דברים ופטפוטים אני שומע ממך גם עצה הגונה ונכונה... (שזה מה שהוטב בעיניו, זריקת עצמה וילדיה הימה).

חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו.

בשנת תש"ב נקראתי גם אני לעבודתם, בכפר סמוך לעיר באניא (נאדי-באניא), והמפקד שלנו בא ערב אחד למקום האכסניא שלנו שהי' בבית הספר של הכפר שישננו שם על הרצפה וצוה להביא בפניו סידור תפלה ולתרגם לו את תפלתנו שבה אנו עומדים במקום אחד ומתפללים (השמונה עשרה), ויענו היהודים אדוני המפקד, אנחנו לא יודעים פירוש המילות כולם, אבל יש בינינו מלומד אחד ושמו קליין הוא יוכל לתרגם לך, מובן שפקודתו שמרה רוחי ותרגמתי לו בקשותינו בשמונה עשרה. ואז צוה עלי להביא בפניו את אמתחתי, ולהריק הכל מהאמתחת עד שהגיע לתפילין שלי, וישאלני מה זה ועל מה זה, ועניתי ואמרתי לו שהשל יד אנחנו קושרים על זרוענו והשל ראש על ראשנו, שבהם ישנם הפרשיות של יסוד אמונתנו שמע ישראל ובהם אנו מתפללים וכו'. על זה הוא אמר לי שזה לא נכון. אלא שבזה בודאי הבאתי עמי תוך הבתים הללו, הדם שאצטרך למצות הפסח ולשוא דברתי אליו ואמרתי לו
(עמוד ריט)
למה ידבר אדוני כדברים האלה דברי שוא ותפל, שלא היו דברים מעולם, יאמין לי שאני למדתי דת ישראל מעודי עד היום הזה, ולא נפגשתי עם הלכה כזאת שיצטרכו דם תוך המצות. על זה הוא צעק עלי שאני משקר, וצוה עלי לחתוך הגידים שהתפילין תפורים בהם (או שהוא בעצמו חתכן) לראות מה בתוכן, וכששוכנע שאין בהם רק הפרשיות החזירם לי, וככה יכלתי להמשיך ולקיים מצות הנחת תפילין מידי יום ביומו, בעזהי"ת.

ויהי בחצי הלילה

באחת מלילי החורף והקור הי' גדול שלג וכפור כיסה ארץ, ופתאום מעוררים ומקיצים אותנו בבהלה באמצע השינה, ומפקדים לעזוב את אולם בית הספר, ובפתח היציאה עומדים כמה מהם עם רצועות עבות בידיהם, וכל אחד מאתנו אשר רץ החוצה דרך הפתח לפי פקודתם קבל על ראשו מכות אכזריות מהרצועות שבידם. וככה העמידו אותנו על השלג וקור (ואינני זוכר כבר אם בכניסה "נתכבדנו" ג"כ בחביטות האלה או לא) והם צחקו בעצמם על משבתנו ועל המהתלה שהיתלו בנו. וחסדי ה' כי לא תמנו, כי כעבור כמה שבועות (או חדשים) שוחררתי אז מידם וחזרתי הביתה.

הנתפש לסטרדיוט שמירה נעשה לו (ברכות דף נ"ז ע"א).

בשנת תש"ד והנה אנכי בעיר הבירה בודאפסט במחנה עבודה, והי' נהוג שם שמיום ש"ק בצהריים עד ליום שני בבוקר הורשה לנו לצאת העירה, והואיל שגיסי הרהגה"צ בנש"ק רבי חיים שמואל שמעלקי גינצבערג זצ"ל האבדק"ק מעדיעש (אראניוש-מעדיעש, מחוז סאטמר), צדיק חסיד ועניו שכב אז שם בבית חולים אחרי ניתוח קשה על מוחו ר"ל (ששבק לן חיים אח"כ בשבוע הדפורטירן), הלכתי לבקרו בבוקר יום 19 לח' מרץ 1944 למספרם, וכאשר אני בא מביה"ח והלכתי לפי תומי, תופסים אותי המלאכי חבלה שלהם, כי הכירו עלי שאני יהודי ממחנה עבודה הואיל והי' על זרועי אות הקלון הסרט הצהוב שכל יהודי ממחנות העבודה הי' מחוייב לשאתו, ולקחו אותי לבית סוהר, וקבלתי שם מכות אכזריות, ולשוא התנצלתי שהותר
(עמוד רכ)
לנו לצאת, הם לא הקשיבו לדברי, ואחרי המכות שספגתי הוחזרתי לבית הסוהר. ובאותו יום הוכנס לחדרי איזה אינו יהודי שנתפס עבור איזה חטא. ואני מספר לו את הקורות אותי שאני נתפסתי לכאן על לא עול בכפי. ויען אותי האינו יהודי הנ"ל, תהי' מרוצה שאתה נמצא כאן ואל תשתוקק לעזוב החדר הזה, כי עם יציאתך לרחוב אינך מובטח בחייך, כי היום נכנסו צבא היטלר לעיר ויהודי הנמצא ברחוב, סכנה לחייו. וככה נודע לי הבשורה המרה על כניסת הקלגסים להונגרי'.
שנים עשרה יום ישבתי בבית הסוהר הצבאי, ועם לחם צר וכמדומני כוס קפה שחור. בימים הראשונים לתפיסתי לא ידעו לא במחנה העבודה ולא אחותי הרבנית שתחי' שהיתה שם, לאן נעלמתי, ואלו היו הימים שלא הנחתי בהם תפילין מכל משך ימי הצרות (כי לא הי' לי שם תפילין), וחוץ מזה כל ימי נדודיי לא נמנע ממני ב"ה הנחת תפילין.
כל זמן שהותינו בבודאפסט הבירה באו מטוסים המפציצים של הרוסים ושל ארה"ב לילה-לילה להפציץ העיר, וכרגיל השמיעו השלטונות המקומיים קול אזעקה עם הגיעם בכדי להסתתר במקלטים הבנויים לשם כך, ואותנו היהודים הוציאו החוצה לתעלות פתוחות, והי' איום ונורא בשמעינו הפצצות נופלות לא רחוק מאתנו ואנחנו הפקר ללא כל מחסה, והשי"ת שמר עלינו מכל פגע ולא אינה לנו כל און.
בליל ראשון דפסח תש"ד שמו אותנו לקרונות בקרים, והובילו אותנו למחוז מרמורוש. היינו שם שבועיים שלוש, ואז העבירו אותנו לבורגו-פרונד, ובדרך נסיעתנו עברנו קרוב למקום מגורינו סילאדי-טשעה ביום ו' עש"ק, וקבלנו רשות לסטות מהדרך ולהיות לשב"ק בביתנו סילאדי-טעשה.

אחרון הכביד...

מה אומר ומה אדבר, הגעתי אבל לא לבית משפחתי אלא... לעמק הבכה, כי עם הגיעתי נודע לי שביום ראשון יקחו את כל בני הקהילה ובתוכם הורי, אשתי ובניי למקום ריכוז. המקום הזה הי' בקצה העיירה שם נמצא מפעל לעיבוד עורות
(עמוד רכא)
(בורסקי). והי' אבל גדול ליהודים אבל לא הבננו אז עוד מטרת ריכוזם אותנו, כי למי יעלה בדעתו שהמטרה היא רציחה ושפיכת דם נקי בצורה של חק...
והיות שהרשעים דאגו לזה שלא ידעו במקום אחד מה שמתרחש במשנהו, לא ידעו היהודִים שזאת היא הוראה ארצית, וחשבנו שזה רק איזה הוראה מקומית, ואפשר אולי לשנות פני הדברים, ניסו חשובי הקהילה בשתדלנות אצל מושל המחוז להמתיק הגזרה ולאפשר להשאר בבית. מובן שהושבו ריקם. ואילו הי' מישהו יודע הכוונה לכינוסם הלא הי' עכ"פ חלק שהיו נמלטים על נפשם, בידעם שבין כה וכה אין להם מה להפסיד, אבל דא עקא שנסתם כל חזון.
קשה לי לכתוב את המלים הבאות ולהעלותם על הנייר, אבל מה לעשות זוהי האמת המרה שזה הי' היום האחרון שראיתי את אבי מורי אמי מורתי, זוגתי, בתי ושני בניי הקטנים, את אחותי וששת ילדיה הקטנים, את בני ביתו של אחי, (שאלו כולם גרו בעיירה ההיא) ואת רובה של הקהלה הקדושה סילאדי-טשעה, השם ינקום דמם. כי ביום ראשון בהשכמה הוכרחתי לעזוב אותם ולבוא למחנה העבודה, לבורגרו-פרונד ואותם הובילו למחנה הריכוז (גטו) שאמלוי (שכפי שנודע זה הי' הגטו האכזרי מכל הגיטאות). שם כפי שנודע לי חיו יקירנו תחת כיפת השמים או במקרה הכי טוב באוהלים והוכו שם מכות אכזריות אשר לא יאומן כי יסופר. לשם אספו את כל בני מחוז סילאדי, באמרם שיקחו אתם משם למחנות עבודה...
סיפר לי מי שהי' אח"כ חתנו של אחי הי"ד שני דברים ששמע שם מפי אבי מו"ר הק' הי"ד: א. אמר: יש שמתנחמים שאספו אותנו לכאן לקחת אותנו למחנה עבודה, פתי יאמין לכל דבר, ואל נא תשלו עצמכם בסיפורים כאלה, האם אותי שהנני למעלה מבן שבעים צריכים למחנה עבודה, ותלמדו מזה על הכלל... ב. אמר: לו היו הרשעים הארורים הללו עכ"פ מרשים להכניס לכאן איזה ספרים ללמוד... אבל ככה, מה אני יכול לעשות כאן בלי ספרים... אלה דברי "שלמה" (אבי זצ"ל) האחרונים שנמסרו לי ע"י מי שהי' על ידו בימי הצער ההם.
בגטו הארור ההוא היו עד לשבוע שחל בו שבועות, ושם שמו אותם הרוצחים האכזרים בקרונות שמובילים בהם בקר והובילו אותם בשלשה טרנספורטים, כמדומני כל ב' או ג' ימים טרנספורט אחד ל...אושביץ.
(עמוד רכב)
תסמר שערות בשרינו כשאנו שומעים על התנאים שבהם הובלו, ברעב ובצמא. הקרונות היו סגורים (שלא ימלט אחד מהם). צרכיהם עשו בפנים הקרונות וכו'.
על ירידתם מהקרונות, הפרדתם לימין ולשמאל, והכנסתם של אלו שהושמו בצד שמאל "להתרחץ" כאילו, ומה שבא אח"כ - יסלח לי הקורא – שאין לי הכח הנפשי להמשיך ולהעלות על הנייר כי אם אני כותב מזה, חיות נגד עיני שכלי תמונותיהם המפרפרות של יקירי, ואזני כאילו שומעות שועתם, וכחי עזבני מלהחזיק עטי בידי. ומוכרחני להסתפק במה שכתבתי, על בני משפחתי, על בית ישראל ועל עם ד' כי נפלו בידי הרוצחים האכזרים. עם הנאור והמדע איפה חכמתכם ובינתכם, ואיפה הם כל אלו המלומדים שבעולם שידעו על המתרחש ושמו יד לפה, אוי לכם מיום הדין אוי לכם מיום התוכחה, כי השופט כל הארץ בלי שום ספק יעשה בכם משפט על שפככם דם נקי י"ב אלף נפשות יום-יום זקנים עם נערים עוללים וינקי שדיים, ועל האבן אשר שמתם בלבו של כל אחד מאתנו אלה פה היום, ההורים והבנים השכולים שנשארו בחיים, שגם כותב הטורים הללו אחד מהם...

וחמשים עלו...

יד ושם אתן כאן, לחמשים נפשות בני משפחתי הקרובים ביותר, הקדושים והטהורים
לבי לבי על חלליהם!
אבי מו"ר הרה"ג רבי שלמה זלמן בן מו"ה אלעזר, בע"מ "זכרון שלמה".
אמי מורתי הצדקת, מרת בריינדל בת מו"ה נטע עוזר.
אחי (מאם) מרדכי בן מו"ה אהרן יהודה, זוגתו חנה ובתם עליזה.
אחי (מאם) מו"ה משולם בן מו"ה אהרן יהודה, זוגתו ליבא ושמונת ילדיהם, שני בני בתם רבקה (אשת ר' יעקב גולדפרב נ"י).
אחי הרה"ח איש צדיק וישר מו"ה יהושע שמואל, זוגתו רחל, בנם יודא אלעזר, בתם לאה ובנם מתתיהו.
בעל-אחותי רבקה ע"ה הרה"ח הלל בן יוסף, בנם: הרה"ח ר' שמואל, הב' אלעזר, הבן נטע עוזר, בתם אלטה פייגה ובעלה מו"ה צבי (ובנם).
אחי הרה"ח ר' נטע עוזר זוגתו ביילה יוכבד ובתם מירל.
אשת-אחי הרה"ח מו"ה מתתיהו נ"י, חנה אסתר, ובניהם דוד ונטע עוזר.
נח צבי בן אחותי החשובה חוה תחי' (מאישה הרה"ג האב"ד דק"ק א.
(עמוד רכג)
מעדיעש).
אחותי החשובה חיה וששת ילדים (שהיתה אשתו של ש"ב הרה"ח ר' ישראל
פינקלשטיין נ"י).
זוגתי החשובה חנה, בתנו היקרה הילדה רבקה שיינדל, בנינו היקרים דוד
ויעקב,
חותני (הראשון) הרה"ח מו"ה מנחם שמואל בן מו"ה דוד וחמותי מרת רחל לנה.
חותני (השני) הרה"ח מו"ה צבי וחמותי מינדל,
ארץ אל תכסי דמם!

השם נפשי בחיים ולא נתן למוט רגלי.

מודעת זאת שתכניתו ותכליתו של אותו הצורר הרוצח היטלר ימ"ש וזכרו לעד ולנצח נצחים, היתה, שלא ישאר בחיים אף נפש יהודי אחת, ח"ו. ואי לזאת כל אחד ואחד מאתנו שנשאר בחיים חייב בשבח והודי' על כך להבורא ברוך הוא וברוך שמו. כי זאת היתה השגחה פרטית מאת הבורא עולם לתת בלבו של אותו הרשע להחזיקנו בחיים לעבודת עבד ולהעבידנו עבודת פרך, וחשב בלבו שהלא בידיו אנחנו ומי יאמר לו מה תעשה כשירצה לחסל אותנו ח"ו ברגע האחרון אחרי שיוציא לשד עצמותינו וכוחנו בעבודה. רק על דבר יחידי לא חשב אותו רוצח רשע, שהוא בעצמו אינו בידו. ועל זאת מחוייבים אנו לומר הלל לה' על גאולתנו ועל פדות נפשנו. ושנתן לנו הכח אחרי כל המרירות ששבענו והצרות שסבלנו, להתחיל חיים חדשים. חושבני שה-הלל הזה יש לו משמעות מיוחדת שהוא ר"ת הרופא לשבורי לב. וכדי להגיע לנקודה זו, אספר בקצירת אומר את העבר עלי (אחרי שסיפרת על אבדן חלקו הגדול של בני משפחתי).

ואח לצרה יולד (משלי י"ז, י"ז).

אחי היחידי שנשאר בחיים מבין אחיי, ה"ה מו"ה מתתי' שיחי' לאיו"ש, השתדל שיוכל להגיע גם הוא למחנה עבודה שנמצאתי בו אני (לבורגו-פרונד), לא במעט הי' לעזרתי כל זמן היותנו יחד, בידעו שאני לא הסכנתי בעבודה פיזית
(עמוד רכד)
כמוהו. והיו זמנים שהי' חשש סכנה לא לגמור יום-יום את כמות העבודה שהוטל על כל אחד ואחד [חפירת תעלות מחסה], ואני עם כל הרצון שהי' בי לא להסתכן, לא יכלתי לגמור, אז בא אחי הנ"ל נ"י אחרי שגמר עבודתו וגמר גם את שלי. וכן הי' זן ומפרנס אותי הואיל שהוא הי' מוצלח יותר ממני להגיע לפרוסת לחם בעז"ה, וכל פרוסה ופרוסה הי' מחלק אתי, ואולי, נתן לי עוד יותר ממה שנשאר לו. מובן שזה הי' אז בתנאים ההם, הצלת נפש ממש. תהי משכורתו שלימה מעם ד' לשיבה טובה, וליידיש נחת לאיו"ש אצל בניו נכדיו וניניו.

חסדי ה' אזכיר תהלות ה'.

כעבור כמה שבועות (באביב תש"ד) עברנו לכפר הסמוך, שם נחלתי ר"ל מחלה ממושכת ומסוכנת, שכבתי בחום שלמעלה מ-40 מעלות, והיתה הברירה היחידה לשלוח אותי לבית החולים הממשלתי לקלויזנבורג הסמוכה, אבל הי' דבר ידוע בימים ההם, שיהודי המגיע לבית חולים אינו יוצא משם בחיים, ואפילו בדרך עד לביה"ח הי' יכול החייל הנוסע עם החולה לחסלו ח"ו ומי יאמר לו מה תעשה, הלא בעד "גבורה" כזאת אפשר הי' להניח שמקבל עוד ציון לשבח. והי' בינינו יהודי רופא בשם ד"ר יוסף שפילמן נ"י [כמובן ששם הוא לא כיהן בתור רופא, רק חבר לצרה], והוא אמר לאחי נ"י, שדעתו לא לקחת אותי לבית החולים והוא ישתדל לבוא לעזרתי כמיטב יכלתו, הגם שתרופות אינן עומדות לרשותו, וזכרה לו אלקי לטובה, שעשה כמיטב יכלתו לבוא לעזרתי. המחלה כבדה מיום ליום, ואז הוא [הרופא הנ"ל] אמר לאחי נ"י שהוא מצטער על שיעץ לא לקחתני לבית החולים, למרות כל הסכנות הכרוכות בזה, כי המצב מסוכן מאוד, אבל עכשיו מאוחר מדי, ואי אפשר כבר - גם אם היינו רוצים - לשאת אותי לבית חולים.
וכאן מקום אתי, להזכיר את בן אחותי הבחור החשוב הירא ושלם נטע עוזר הי"ד, שערק מגטו שאמלוי להציל את נפשו, והי' נחבא מעיני הרשעים ביערות, ונחלה שם, והוא כן הוכנס לבית החולים בקלויזנבורג, ולא יצא משם בחיים, ועד היום לא ידוע אם נפטר בחליו שם או נהרג ע"י הרשעים האכזרים, ה' ינקום דמו, עם כל הנשמות הטהורות, שיראה דמם לפני פרגודך לזכור עמך לטובה.
וחסדי ה' כי לא תמנו, ששלח לי רפואה מן השמים, והחלמתי מיום ליום עד כי יכלתי לעמוד על רגלי והמשכתי בעבודה עם כל אחיי ורעי. וה' יודע שאם
(עמוד רכה)
הייתי יודע אז שיקיריי כבר אינם בחיים האם הייתי יכול להחלים בכלל. אבל מנע. ה' ממני לדעת את האמת המרה.
כל הקיץ של שנת תש"ד עבדנו ביערות על ההרים הרמים במחוז טשיק, וידוע שבסוף הקיץ, אז פנו הרומנים עורף לגרמנים, ולרגלי ההר איפוא שעבדנו אנחנו (אצל ההונגרים) היה כבר רומניה, ואז ערקו כמה מאחינו בני ישראל לצד הרומני, וגם אחי הנ"ל נ"י בקשני שנערוק יחד, והואיל ואני לא הסכמתי לעריקה, גם הוא נשאר, כי לא רצה להשאירני לבדי. וככה סבלנו על שכמנו גם הלאה, עד כלות הנפש ח"ו. הלכנו רגלי יום ולילה בגשם ובכפור. חג הסוכות חגגנו בסאטמר, איפה שלא הי' כבר נפש יהודי, והזזתי לי במחסן אחד שם כמה רעפים מן הגג, ושמתי שם כמה מקלות וקצת ירק שיכולתי להשיג, לשם סוכה, ובודאי נתקבל אצל הבורא ב"ה מצות סוכה זו כמצות הכשירה שבסוכות.
משם יצאנו לכפר טשענגר, והלכנו שם על ציון קוה"ק המנוחת אשר זי"ע להתפלל, ואז הי' ההזדמנות השניי' לערוק כי אז הי' ה"הורטי רקלארציון" המפורסמת שנשיא ההונגרים רצה למרוד בגרמנים, ולא עלתה בידו, כי תוך כמה שעות תפס השלטון רשע הגדול שונא ישראל ימ"ש וזכרו, ואז ערקו גם חיילי ההונגרים עצמם לרוב, ובקרבת מקום, בעיר סאטמר היו כבר מחיילות הכובשים שאצלם היו חיי יהודים כמובטחים. ומי שעלה בידו להחבא ימים ספורים עד שהחיילים ההם מגיעים לשם, הי' נחשב כניצול ממות לחיים. ואז דיבר שנית אחי הנ"ל נ"י על לבי שנערוק ונחבא שם, וגם אז לא הסכמתי, מצד אחד כי אני פחדן מטבעי, שנית, כי עניתי על מה שאחי נ"י אמר לי שדעתו שאצל הרשעים הללו בין כה וכה לא נשאר בחיים ואי לזאת כדאי לסכן עצמינו אולי יעלה בידינו להנצל כמו אלו שערקו כבר, שבוודאי ניצלו, ועל זה עניתי ואמרתי, אני אינני יכול להאמין שישנם אנשים רשעים כאלו שיקחו פשוט וסתם אנשים חפים מפשע לרצחם ולהרגם... (באיזה טעות חייתי עוד אז, כי לא ידעתי מהמתרחש באושביץ ומיידנק וכו') אלא, זה אני כן מאמין שאם מוצאים חטא ועול קטן שבקטנים אצל יהודי, שאם זה הי' חייל משלהם אפילו לא הי' מענישים אותו, אבל כאן מצא בעל חוב מקום לגבות את חובו ולבצע רשעתו ולהרוג את היהודי, אבל אני אמרתי בחפזי שאם אני אשתדל שלא לעבור על חטא קטן שבקטנים ולא יהי' להם כל סיבה להאחז בי לא יגעו בי לרעה, ולכן אינני רוצה לגרום מיתתי ח"ו בידים. אחי נ"י
(עמוד רכו)
קצף עלי מאד, והתווכח אתי הרבה הרבה בזה, ואני אמרתי "על משמרתי אעמודה", לא לערוק.

ודמם כמים נשפך

והיו לנו שם שני ידידים טובים, אחים יראים ושלמים, האחים וויינשטוק, שסיפרו לנו על החלטתם לערוק אותו ליל. אז אמר לי אחי נ"י, שאם אני אינני מסכים לערוק אתו יחד, הוא לא יכול לעצור בנפשו שלא יערוק בגיני, ובפרט שכבר פעם אחת ציית לי אז בהיותנו קרוב לרומניה ואם הי' עוקר אז הי' כבר ניצול מידי הרשעים הרוצחים. ואם בכל זאת אינני שומע לו לערוק, הוא יערוק יחד עם ידידינו האחים וויינשטוק הנ"ל. הי' צר לי מאוד מאוד להפרד באופן כזה מאחי היקר לי מכל, בכ"ז לא נענתי לו, וברגע האחרון, אחי נ"י שינה את דעתו לא להשאירני לבדי, ויט שכמו לסבול גם הלאה.
בלילה ההוא נסתתרו הרבה מאחינו היהודים, ובתוכם האחים ויינשטוק הנ"ל, ולמחרת עוד בשעות הבוקר נתפסו תשעה מהם ובתוכם האחים היקרים ויינשטוק ונהרגו על קדוה"ש.
ואלו הם תשעה הקדושים שנהרגו אז, כדלהלן, הי"ד:
האחים ויינשטוק היקרים שבחייהם ובמותם לא נפרדו ועוד שניים ששמותם נשכחו ממני, נהרגו תוך הכפר טשענגער. וכאשר ציוו עלינו להמשיך ללכת על הדרך כרגיל, ופתאום מפקדים עלינו לסטות מהדרך ימינה על השדה שהי' לצד הדרך. ומה מאוד הושחר נגד עינינו ואחזנו פלצות אשר הבטנו אחורה והנה מובילים חמשה נוספים מאחינו בני ישראל מאחורנו עם ידים כבולות, והרשע האיום המפקד שלנו ימ"ש וזכרו, נותן פקודות להעמידם מולנו. ויקח אחד מהחמשה [שווארץ שאני] ויעמידו לחוד, שזה ישאר בחיים עד לכפר הסמוך [אוקוריטא] ואת הארבע לחוד, וישלוף אקדחו הוא בעצמו וירצח את אחד מהם ששם משפחתו הי' שערער הי"ד ואת השלושה ציוה לצעוד ליד ערימה גדולה של קש שהי' שם, ויתן פקודה לאנשיו-חייליו לירות בהם לעינינו, שם כרעו נפלו אחיו השני של שערער הנ"ל ואחד בשם שווארץ ואחד בשם גרינפלד זולי מעיר אילנדה הי"ד. מה נאמר ומח נדבר, אוי להם לעינים שכך רואות. ואת התשיעי (שווארץ שאני)
(עמוד רכז)
הובילו אתנו יחד עד לכפר הסמוך [אוקוריטוי] תחת השגחה מיוחדת. שם לקחו אותנו למקום פנוי של הכפר, וגם חיילים הרבה מחייליהם. והרשע האכזר המפקד שלנו הנ"ל פתח פיו הטמא, וינאם לחייליו הגויים ויאמר: ראו, תפסנו את "החייל" הזה שערק [ולא אמר שזה יהודי ממחנה העבודה, כי רצה להפחיד את חייליו הגויים בזה שלא יערקו יותר, כי גם החיילים ההונגרים ערקו בזמן המבוכה ההיא], והננו הורגים אותו וככה יעשה לכל אחד שיערוק, אין עכשיו העמדה לדין! אלא כל הנתפס נהרג במקום. והיהודי "שווארץ שאני" עומד על שפת הבור שנכרה לו, וככלות הרשע לדבר אל חייליו ציוה לששה מחייליו לירות בהנ"ל שהי' חטאו שהסתתר, להציל חייו מהרוצחים.
והנני להציב כאן גלעד לתשעת אחינו הקדושים הללו שנהרגו על קדוה"ש:
האחים וויינשטוק נהרגו בכפר טשענגער, כמדומני שהיו מכפר ראגנה ע"י דעעש.
שניים שאיני זוכר שמם, נהרגו בכפר טשענגער. (האחד קראו לו ידידיו טשימבי).
שני אחים שערער נהרגו לעינינו בקצה הכפר (על השדה).
שווארץ אחד נהרג לעינינו בקצה הכפר (על השדה) (קראו לו ידידיו מונגול).
גרינפלד זולי מעיר אילנדה, נהרג לעינינו בקצה הכפר (על השדה).
שווארץ שאני, נהרג לעינינו בכפר אוקוריטוי הסמוך לכפר טשענגער.
ארץ אל תכסי דמם!

מי כעמך ישראל.

המחזה המר הסתיים ואנחנו צועדים הלאה. והצורר הנ"ל ימ"ש מכריז שמעכשיו אפילו אם רק אחד מאתנו יחסר, אז הוא יהרוג את כל עשירי מהנשארים. ומה מאוד פחדנו אז, אלא שלא עלתה על דעתנו לערוק, בחשבנו בעצמנו שהלא אי אפשר שאף אחד מכולנו לא יערוק, ואז כל עשירי יהי' קודש ח"ו ודמו הפקר.
ויאמר לשבחם של אחינו בני ישראל שמאז שידעו שהם מסכנים את חייהם של הנשארים לא ערק עוד אף אחד. "ומי כעמך ישראל", שאף שלהצלתם לא
(עמוד רכח)
ראו דרך אחרת מאשר העריקה, בכל זאת לא לקחו על נשמתם לסכן חיי הזולת, חיי אחיהם היהודים. ומאז לא ערק עוד אף אחד.

קול דמי אחינו.

ויהי אנחנו צועדים על הדרך, עשרות קילומטרים יום-יום וכמובן "האדון" הקאפיטן המפקד הרוצח עם אשתו נוסעים על ידינו במכוניתם, ושני סגניו בדרגות לויטיננט רוכבים על סוסים או נוסעים על העגלות, ושני קצינים קטנים בדרגה המזרזים אותנו תמיד ללכת מה שיותר מהר.

רצח נוסף בדם קר.

ויהי בינינו אחד מאחינו שהי' כבר למעלה מבן חמשים, ותכבד עליו ההליכה עם תרמיל על שכמו בקצב כזה שהלכנו, ויפנה בבקשתו להלויטינאנט שירשה לו לשים תרמילו על אחת העגלות והוא יצעד אחרי העגלה, שכאשר יקשה עליו טורח הדרך יוכל להשען קצת על אחורי העגלה. והיות שהיהודי הזה הי' מלומד גדול בחכמותיהם, ובמלחמת העולם הראשונה הי' קצין גדול אצלם, (ורק שעכשיו על היותו יהודי לא התחשבו בזה כמובן, והיה עובד ככולנו), ובהתחשבות על גילו, נעתר לו הלויטינאנט לבקשתו וירשה לו את זה.
פתאום ניגש אליו אחד הקצינים הקטנים ימ"ש וזכרו, וישאלהו: למה אינך הולך בשורה כשאר היהודים? ויענהו, האדון לויטינאנט הרשה לי בהתחשבות עם גילי שאלך אחרי העגלה בכדי להשען אחורי העגלה, במקרה שאזדקק לכך.
הרשע הנ"ל נשאר אז צעד אחד לאחוריו של היהודי המדובר וישלוף אקדחו וירה בערפו, היהודי כרע נפל שם ויתבוסס בדמו בבוץ הגדול באם הדרך, וכשאנחנו, שהיינו בסוף השיירה הגענו אליו, כבר הי' בלי רוח חיים, הי"ד. האיש הי' מקלויזנבורג, שמו אינני זוכר.

(עמוד רכט)
הרוגי מאטעי סאלקה.

עברנו דרך העיירה מאטעי סאלקה, ושם ברחוב על עמודי הטלפון והחשמל הי' תלויים יהודים ללא רוח חיים, ולשם צחוק שמו תפילין על ראשם, וכך ראינו אותם עם תפילין על ראשיהם, תלויים על העמודים ברחוב, הי"ד.

השליח מן השמים, בכפר פורוסלוי.

אחרי נדודים רבים באפיסת כוחות בגשם ושלג, בנעליים [באקאנטשן] קרועים, ואין בגד ללבוש, כי אף מה שהי' עוד קצת מהבית זרקנו בימי הקיץ מאתנו כי הכביד משאו על שכמנו, וכח אין. ובסך הכל הי' על שכמנו שמיכה אחת [קאצן] שעליה שמרנו, וכשנתנו לנו רשות בלילה בעיקר לרדת מהדרך לשדה הרטוב מהגשמים העזים לחצי שעה שעה או שעתיים, פרשנו השמיכה הזאת תחתינו ואם הגיע ממנה קצת גם לכיסוי הי' מה טוב ומה נעים (בעוה"ר) ונסינו לישן קצת, לצבור כח לצעוד הלאה.
במוצאי שבת אחד ואנחנו מגיעים לכפר בשם פורוסלוי, והי' שם חצר גדולה אחת, ששימש לנו לאכסניא, ונתמזל מזלי עם עוד כמה מאחינו שמצאנו אוצר לקני תירס העשוי לטות-לטות, ושם נכנסנו לישון שלא נצטרך לישון על האדמה הרטובה, וגם הרווחנו שהי' גג על ראשינו, והגם שבין הלטות נכנס הקור והרוח בכ"ז הצלה פורתא מיהא הוה. אחי היקר מו"ה מתתי' נ"י הי' אז מהאופים של המחנה, והנה בבוקר אנו מתפגשים ברפת שם, והוא מביא לי חצי כיכר לחם, שלא האמנתי למראה עיני שאמת הדבר ויכלתי לאכול לשבעי, אכול והותר. ותיכף אח"ז יצאנו לפי פקודה כמה קילומטרים מהכפר לחפור תעלות מחסה, ויאיימו עלינו למלאות מכסת חפירת מטרים שהוטל על כל אחד ומי שיתרשל יושם קץ לחייו ח"ו. עבדנו כל היום בזריזות ועל יד אזנינו עברו מידי פעם שריקות חצים, של הצבא התוקף מנגד, וב"ה וב"ש שאף אחד מאתנו לא נפגע.
בערב נכנסנו ל"מלון" שלנו החצר הגדולה שבאמצע הכפר, ובבוקר יום שני קורין כדאתמול ליציאה לעבודה.

(עמוד רל)
ונוסף גם הוא על שונאנו.

אבל מה מאוד הופתענו שכאשר עזבנו את הכפר באה ידיעה שאי אפשר ללכת הלאה הואיל שהרוסים נמצאים במרחק 7 קילומטר מאתנו. הוחזרנו לחצר הגדול, ופקדו עלינו להוריד את כלי העבודה והתרמילים מעל שכמנו, ולהכנס כולנו לבית מלאכה של נגרות שהי' שם, שהי' ריק ופנוי מאדם וחפצים, וגודלו כגודל חדר רגיל, ושם הוכנסנו מאה ושנים יהודים, אפילו האופים והמטפלים בסוסים ועגלות הוכנסו לשם (שזה לא הי' אף פעם, כי הם הי' תמיד לחוד), אבל אף אינו יהודי אחד לא הכניסו לשם. ואז באו החיילים שהיו ממונים עלינו וסגרו עלינו הדלתות והחלונות עם מסמרים שדפקו בהם, ויביאו חומר נפץ וישימו על יד הקירות.
והנה מהצד החיצוני של החלון מדבר אלינו אחר החיילים שהושם שומר עלינו, ויאמר: יהודים, הלא אתם רואים כבר באיזה מצב אתם נמצאים, ואני תמיד הייתי טוב אליכם (ולאמיתו של דבר הי' רשע גדול כל הזמן) למה לכם להשאיר השעונים שעל ידכם וכן טבעות שעל אצבעותיכם ילכו לאיבוד, תנו אותם לי שעכ"פ אהנה אני מהם. אף אחד לא שעה אל דברי הרשע ההוא, ועמדנו צפופים וחיכינו לבאות, ויהי ערב יום שני, וחשבנו אז שהואיל שאנו נמצאים באמצע הכפר לא רצו לעשות הפצצה ביום, אבל היינו כמעט בטוחים שח"ו יעשו זאת בלילה, וישבנו כל הלילה, על הרצפה, צפופים כמובן, וניסינו לישון. ומה מאוד הופתענו שהתחיל להאיר היום לאט לאט ולא קרה כלום הלילה, וכן עבר יום שלישי ואנחנו סגורים שם בחדר ההוא, ולפנות ערב באים המפקדים שלנו, ומפקדים להוציא המסמרים שדפקו בדלתות ולפתוח אותם ולתת לנו לצאת משם. וכן לתת לנו קצת מרק חם, ולקחת אותנו בריצה לפנים הארץ שלא נפול לידי הרוסים ויתקיים "ונוסף גם הוא על שונאינו".
אנחנו לא ידענו אז פשר דבר, ולפתור לנו החידה הזאת, מה היו כאן הענינים והמתרחש סביבותנו. אתמול סגרו אותנו ודפקו מסמרים בחלונות ושמו על יד הקירות חומר נפץ, ולבסוף לא מבצעים זממם. כעבור כמה חדשים, נפגשנו עם אחד הלויטנאנטים (הקצין) שלנו (שעזב בינתיים אותנו), והנ"ל סיפר, שאז כשסגרו אותנו קיבלו פקודה מהמפקד הקאפיטן הרוצח הנ"ל ימ"ש לחסל אותנו ח"ו על ידי חומר נפץ. והנ"ל לקח חייליו ההונגרים ויצא לקראת הכובשים ללחום כנגדם.
(עמוד רלא)
הכובשים עשו בהם שמות, וכאשר נשארו רק שלשה האחרונים מחייליו קמו הם על מפקדם הרשע ויהרגוהו בכעסם עליו שהובילם למות בטוח. ואז התיעצו מפקדנו (זה שסיפר, הי' מגזעו רוסי רק שהי' נתין הונגרי והי' מגויס אצל ההונגרים) מה לעשות עכשיו, כי הלא הי' עליהם פקודה מהקאפיטן הנ"ל על חיסול היהודים שתחת ידיהם. בינתיים נודע להם (למפקדנו) שהגיע לכפר "סגן אלוף" אחד, וילכו הם לסגן אלוף הנ"ל ויאמרו לו, ישנם יהודים תחת ידינו שזה שנתיים עובדים לנו בחפירות תעלות מחסה וכו' וכו' והם עובדים חרוצים, ויש בידינו פקודה ממפקד היחידה לחסלם, בכדי שלא יתוספו על שונאינו, והוא נהרג בינתיים, האם נבצע פקודתו או לא.
ויען ה"סגן אלוף", זה נכון שאסור להם ליהודים הללו ליפול ביד שונאנו שילחמו נגדנו, אמנם זאת עשו, תפתחו להם הדלתות, ותריצו אותם לפנים הארץ. אז הי' לנו כבר על מי להסתמך ופקודתו שמרה רוחנו. וסיים הלויטיננט הנ"ל, גם מאז ועד היום אין אנו יודעים מי הי' ה"סגן אלוף" הנ"ל... ומה הי' שליחותו בכפר ההוא בזמן ההוא...

שתקות אנוש רימה.

ידוע קושיית המפרשים מהו הלשון ש"תקות" וכי מי הוא "המקוה" לזה, שאומר לשון ש"תקות".
זכורני היטב שבאותם ה-34 שעות בערך שהיינו סגורים שם, ולא רק שהיו הדלתות והחלונות סתם סגורות אלא מחוזקות במסמרים שבוודאי לא נוכל להמלט אף אחד מגורלו, שנחרץ לנו על ידם, ח"ו, ומצאנו עצמנו במצב של חושך ולא אור ר"ל, (שרק איזה ניצוצי אור נתגנבו לחדר ההוא דרך הסדקים של הדלת ומתחתה), חשבתי בעצמי אז, רבונו של עולם, אם היית בורא אותי תולעת קטנה ולא איש גדול כפי שאני, הלא הייתי יכול להציל חיי ולהמלט דרך הסדקים הללו, והיות שאני עם מבנה גוף גדול אין לי כל מקום להציל חיי...
ובזה יובן, אמרם, "שתקות אנוש רימה", יש שהאדם נמצא במצב כזה שתקותו ותשוקתו היא להיות רימה ותולעה, וכהנ"ל.

(עמוד רלב)
רציחה במקום רפואה.

בימים ההם נפגשנו בדרך עם יחידה אחת של מחנה עובדים יהודים, כמדומני שמספרם הי' 110/57, (שלנו הי' 110/5) ונתאחדו שתי המחנות. הגענו למקום שהי' נקרא מאילאט טאניא ויעבירו קול במחנה, אשר כל החולים מהצטננות וכו', יבואו להרשם, בכדי לקחתם למרפאה.
היינו אז כשלוש מאות יהודים יחד, וירשמו 34 הזקוקים לרפואה, ובבוקר אחד קראו לבעלי עגלות של המחנה שאחי נ"י הי' ג"כ אחד מהם, לבוא עם העגלות [כמדומני 4 או 5, מרותמות לסוסים], ה-34 אחינו היהודים עלו על העגלות שיקחו אותם למרפאות. אז ציוו המפקדים שהיהודים בעלי העגלות ירדו וימסרו את העגלות והסוסים לידי החיילים ההונגרים שהיו מוכנים שם למטרה זו.
ויהי אך יצוא יצאו את הכפר נשמעו יריות ויהרגו בזדון קדושי א-ל, וכל ה-34 נרצחו ע"י הרוצחים האכזרים.
ביניהם הי' הרב החסיד מו"ה ליפא הי"ד חתנו של הרה"צ בנש"ק מו"ה יוסף לייב הי"ד דומ"ץ רכפר האדאד, וכן אחד מתלמידי רבה"ק מספעקעלהיד (בעל אמרי יהודה) הי"ד, שם משפחתו מילר מעיירה דיאוסג ע"י גרויסוורדיין.
כעבור זמן קצר הכריזו והודיעו שנית שהואיל וזזים משם ויצטרכו ללכת רגלי הרבה עשרות קילומטרים יום-יום, אלו שאינם כ"כ בריאים ויודעים שלא יוכלו להחזיק מעמד בהליכה כזאת, ירשמו עצמם ויובלו בקרונות הרכבת. השכל הישר הי' מחייב, אחרי מה שקרה, לא להתפס לקריאתם זו, אבל הואיל ורגלי כאבו, שידעתי שלא אוכל ללכת, הייתי בין אלו שנרשמו לחלשים, באין ברירה אחרת, ואז נפרד אחי נ"י ממני, כי הוא הלך בין הבריאים. וב"ה שעשיתי הצעד הזה ומה' מצעדי גבר כוננו, כי מצבנו הי' בהרבה יותר קל מאשר לבריאים שהלכו מאתנו. רק ששקר ענו בנו מפקדנו כאשר אמרו שהמדובר להפרד לשלושה ימים, כי מאז ועד סוף המלחמה לא נפגשו שני הפלגים יותר, והבריאים שהלכו מאתנו הגיעו למקומות כאלה בגרמניה שאחוז גדול מהם נפלו ונהרגו, לעומת זה עלינו החלשים היתה רחמי ה' למרות כל הצרות והתלאות אשר מצאתנו.

(עמוד רלג)
הגענו בחודש טבת (תש"ה) לכפר שע"י סומבאטהעלי, ושם עבדנו בחציבת יער ועשיית בונקרים (תעלות מחסה), כל החורף (תש"ה), זכורני שפעם הכניסו אותנו רגלי לעיר סאמבאטהלי להתרחץ, והנה בא מולנו קצין אחד משלהם, וישאל למפקד שלנו בקול רם, לאן אתה מוביל את היהודים הללו, ויען המפקד: לסאמבאטהעלי להתרחץ, ועל זה אמר לו הקצין הנ"ל "ובלי רחיצה אתה חושב שלא יתפוס ביהודים הללו הכדור"...
פעם באמצע החורף והנעליים שעל רגלי היו מאוד קרועות, ויתנו רשות לי ולעוד כמה יהודים לא לצאת לעבודה, ולהשאר ברפת בקר גדולה, יחף, עד שהסנדלר היהודי יתקן את הנעליים.
והנה פתאום נכנס לרפת ההוא אחד עם צלב-קרס (האקן קרייץ, הסימן של ההיטלריסטים) על זרועו ועוד שני חיילים נושאי נשק. וישאלנו מה אתם עושים כאן, וענינו ואמרנו, קבלנו רשות להיות כאן לתיקון הנעליים, ואז ציוו עלינו לעמוד בשורה לאורך הרפת הגדולה, ויקח זה עִם הצלב קרס על ידו, את הקאנשיק שלו, ויעבור מאחד למשנהו ויך מכות אכזריות על ראשינו בכל כחו. וכשגמר הלכו להם - כעבור זמן מה הם חזרו, ויעמידו אותנו על יד הקיר ויצוו לפנות עם פנינו אל הקיר, ואז שאל אותנו הרשע הנ"ל שנגיד את האמת מי חתך את העור מעל המושב הקדמי של האוטו משא של הצבא. ומי נקר העין של השור.
מובן שלא ידענו על הדבר וענינו ואמרנו שאין אתנו יודע כלום מהענין, אז אמר שאם אנחנו לא מודים יתן תיכף פקודה לירות בכולנו (ח"ו), ולשוא התחנננו שאין אנו יכולים להגיד ושאין אנו יודעים כלום על הדבר, הוא בשלו שאם לא נגיד יהרוג את כולנו במקום, ומי שמוסר מי שעשה, זה יציל חייו וחיי השאר ואז יהרוג רק את זה שעשה את הדבר.
ומה גדול הי' הפחד, כשנתן הפקודה לחיילים להיות מוכן ליריה (ח"ו) כי ידענו שהוא לא חייב לתת דין וחשבון על הריגתו יהודים, וגם כל אחד פחד שיגיד עליו רעו שהוא עשה את זה, בכדי להציל חייו וחיי יתר היהודים. אבל ישראל קדושים הם וסיכננו חיינו ואף אחד לא אמר על השני, בכדי להציל חיי עצמו. אז רשם שמותינו, והזהירנו שאם עד מחר בצהריים לא נמסור מי שעשה את זה הוא יחסל את כולנו ח"ו.

(עמוד רלד)
בינתיים נודע, שאת עיני השור נקר השור הפראי שעל ידו, והעור שנחתך מעל המושב הקדמי של האוטו משא מצאו אצל הסנדלר שהקצין חתך את זה והביאו אליו לעשות לו מזה מגפיים. מובן שהואיל שהסנדלר הי' יהודי הוא קיבל מכות רצח ולקצין שעשה את הפשע לא קרה דבר.
בליל שמורים (ליל ראשון דפסח) עברנו הגבול דרך כפר שכנדורף לאסטרייך, הגענו עד לעיר וינדישגראץ, שם שמענו כבר על המפלות הגדולות שיש להיטלריסטים יום-יום, ופחדנו מיום האחרון, שביום שיראו שאין מנוס יהרגו אותנו ח"ו, אבל יד ה' היתה נטויה עלינו לחיותנו כהיום הזה.
כאשר בא השלו' לכל העולם ביום 8 לחודש מאי 1945 למספרם (תש"ה) נלקחתי לבית החולים מלא אבעבועות גדולות כאגוז או כתפוח על בטני, אשר נתחו אותם שם, וגם שם הייתי עוד בסכנות נפשות ממש מחשש רציחה, ונהרגו אז עוד שני יהודים מבינינו מכדורי השונאי ישראלים, אחד צעיר בשום שרטר כמדומני מסיגט והשני זכור לי רק מראהו הי"ד. שם שוחררנו, והתחלנו לצעוד הביתה בתקוה למצוא את בני משפחתנו, ורק בדרך חזרה בסאמבאטהלי ובבודאפסט נודע לנו על השבר אשר השברנו, ומי יתן ראשנו מים ועינינו מקור דמעה ונבכה חללי משפחתנו, ובית ישראל ועם ה' כי נהרגו ונרצחו בתאי הגז, ובאופנים הכי אכזריים ע"י קלגסי היטלר ימ"ש וזכרם.
ולסיום הדברים נזכיר, שבדורות שעברו בודאי קשה הי' להקורא בספר הק' שבט מוסר לתאר לעצמו תמונה חיה מדבריו בסוף פרק ט' אשר זה לשונו שם, בדברו על האכזריות של הצוררים ימ"ש: "וממלאים בורות מתינוקות חיים, ומכסים עפר עליהם, ומיריעות הספרים עשו למנעליהן, וברצועות התפילין קשרו להם ונקמות אין חקר" (מס' טיט היון).
ולצערנו, דורנו זה ראה את זה במו עיניו, איך שמלאו בורות עם אנשים חיים, וירו שם בהם, ועוד ימים אחר כן העובר על הבורות המכוסים ראו שהאדמה מתנועעת, מאלו שפירכסו תחתיה.

ארץ אל תכסי דמם!

תהי נפשותם של כל הקדושים צרורה בצרור החיים וימליצו טוב בעדינו, עד ביאת גו"צ במהרה בימינו אמן.